יהוּדית ואָשר יקירי,

קיבלנו אתמול אחר הצהרים את מכתבכם, ואני מבין לחרדתכם שאתם חרדים לשלומנו, הלא זאת החרדה שחרדנו אנחנו לכם לפני ימים מועטים כשהפציצו את חיפה. ואף על פי שכבר הודעתי לכם על־ידי ידידנו המשותף בטלפון ידיעה קצרה, הריני למלא את בקשתכם ולהודיעכם הכול, “איפה היינו ומה עשינו אותה שעה”.

מרים עסקה במה שעסקה במטבח, אביב היה אצל חבר ויהודה היה בטיול עם שכנתנו, ואני ישבתי וקראתי בספר ישן אחד:

כאשר נשׂתכּל בעולם הזה נמצאהו מחוּבּר ומוּרכב. אין חלק מחלקיו מבלי חיבוּר וסידוּר, כי אנחנו רואים אותו בהרגשותינו ושׂכלנו כבית הבנוּי אשר זוּמן בו כל הצריך לו: השמים ממעל כתקרה, והארץ מתוּחה כמצע, והכוכבים מסוּדרים כנרות, וכל הגוּפות צבוּרות בו כמכמנים, כל דבר למה שצריך לו, והאדם כבעל הבית המשתמש בכל אשר בו (אוי, איזה בעל בית גרוע, איזה בעל בית גרוע!), ומיני הצמחים מזוּמנים לתועלתו, ומיני החיות משתמשים להנאתו, כמו שאמר דויד עליו השלום: “תמשילהוּ במעשי ידיך, כול שתּה תחת רגליו…”

“כול שתּה תחת רגליו” – הרהרתי – ואפשר אין זה טוב, אולי לא היה צריך לשית הכול תחת רגליו הדורכניות והדורסניות, המבקשות לכלות הכול ולהדק עד עפר, ולא רק את “מיני החיות המשתמשים להנאתו” אלא גם – – –

אך לא הספּיקה המחשבה להיחשב עד סופה ונשמע זמזוּם חזק, לא כבא ומתקרב מרחוק אלא כבא ונופל מלמעלה. ולא עברה שנייה אחת או שתים עד שנשמעו ההתפוצצויוּת. שמעתי כחמש או כשמונה, ומכאן ואילך סתם הפחד את האוזניים ולא שמעו. ירדנו לקומה א‘. איני יודע כמה ארכה ירידה זו, אך נדמה לי שארכה הרבה מאוד. אשה אחת שהיתה מכבסת על הגג ירדה אתנו והיתה מצעקת בבהלה גדולה: “וואוּ איז מיין קינד, וואוּ איז מיין קינד” (והילדה שלה בת שתים־עשרה), ותפסה למרים בזרועותיה והיתה מתרפּקת עליה ומגפּפת אותה בכל כוחה ומצעקת “וואוּ איז מיין קינד”. וכך ירדנו עד לקומה ב’, שם נשתחררה ממנה מרים ואמרה לה: “מה אַת רוצה ממני, וואוּ זענען מיינע קינדער”. כך אמרה לה, בלשון רבים, ונשתתקה במקצת.

כשהגענו לקומה א' כבר היו אנשים מכוּנסים שם בפרוזדור, גם אביב היה, חיוור כולו ועיניו מפוּחדוֹת. אחר כך נודע לנו שלא נמצא בבית חברו, אלא ליד תחנת האוטובוס שבשכוּנה, ומשם רץ עד הנה בזמן ההתפּוצצוּיות. היכן התינוק, שואלים השכנים. הוא הלך לטייל, עונה מרים בשקט, ובעלה של השכנה שלקחתו לטייל עמה מבטיח שהם נמצאים עתה בבית ברחוב שטאַנד (נדמה לי שאין הוא עצמו בטוח בזה, אך מהו בעצם ההבדל). אמה של הילדה בת השתים־עשרה מוסיפה לפכור אצבעותיה: היכן ילדתי, והפּעם אני מנחמה: אַל תילילי, תיכף תיגמר האזעקה ותראי את בתך בריאה ושלימה ותזכּי להובילה לחוּפּה. איני יודע אם מתוך רצון לנחם או מתוך רוגז ורצון להקניט הוספתי עניין החופּה, אך היא נאחזה בה כטובע בקש, עיניה אורוּ והתחילה אומרת בהתלהבוּת מבהילה כל אותן הברכות שבּנות ישראל רגילות לומר בחתוּנות, שנזכה לכך ונזכה לכך, והכול בקול רם וברוב גיפוּפים וליטופים – אהה, ממה שסיפרתי עד עתה היה זה הדבר המזעזע ביותר.

מיד לאחר שנשמע אות הארגעה באה שכנתנו והביאה את יהודה בעגלה (היה שוכב ופניו למטה), נפלה על צוואר בעלה ופרצה בבכייה. היתה דומייה קצרה ופחדנו לגשת לעגלה, מאחר שנדמה לנו שהתינוק אינו זע. אך מיד נשא ראשו והביט בעיניים גדולות. והיא סיפּרה שנמצאו בחורשה הקטנה, הסמוּכה לשׂדרות־חן. דומה היה שהאווירונים עוברים מעל לצמרות העצים ממש. נמצאה בחורה אחת שעזרה לה להתיר את הרצוּעה שבה קשוּר התינוק לעגלה. אחר־כך שכבה במקום על הקרקע, והתינוק על־ידה. כל זה נעשה בתחוּם של דקה אחת או פחות מכן. אחר־כך נכנסו לבית־הספר הסמוּך לגינה. שם נרדם התינוק בידיים. הפּקח שליווה אותה משם לקרייה אמר שבעיר קרה אסון גדול – –

והאסון גדל מרגע לרגע. הודיעו על שמונה הרוגים, עשרים וארבעה הרוגים, קרוב לארבעים הרוגים ושמונים פצוּעים. בדרך לעבודה ראיתי את הבור שעשתה הפצצה ליד בניין “הבימה”. בבתים שבסביבה היו התריסים תלוּיים שמוּטים, השמשות פצוצות ובקירות סימנים של פּגיעת רסיסים.

כשחזרתי לאחר שמונה בערב מן העבודה כבר היתה ידיעה על תשעים ושבעה הרוגים ולמעלה ממאה פצוּעים, והיו ידוּעים כבר כל המקומות שנפגעו. השארנו את התינוקות ישנים והלכנו לרחוב סירקין. בכניסה לרחוב היה מתוּח חבל, ואחד מן הפּקחים שאל: “לאן?” אמרנו: לראות שלומם של ידידים שלנו. “באיזה מספּר?” – חמישה־עשר. “בית חמישה־עשר נחרב, אי אפשר ללכת עכשיו לשם”. אבל הם לא גרו בבית עצמו, אלא בבניין קטן שבחצר! “אמרתי שעכשיו אי אפשר לגשת לשם. מחר בבוקר”. חזרנו וניגשנו לבית ברש שממול. במדרגות שלפני הכניסה מצאתי את מרת ברש, באור ההאפלה נדמה היה לי שפּניה קודרים ביותר. מה פּלא, הרהרתי, עליהם עוברת כבר המלחמה השנייה בארץ. איך היה אצלכם, שאלתי. “אחי נהרג, והאשה והילדה נפצעו. וגם ילדה אחת ששיחקה עמה”. מה יכולתי לומר. “ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו”, וכאן הרי המת עדיין לא היה אפילו מוטל לפניה!

למחרת בבוקר הלכתי שנית לאותו רחוב, לבית חמישה־עשר. עברתי על־פני הלבנים והטיח של המפּולת אל הבית הקטן בחצר, “בית” של חדר קטן אחד. ידידנו עמד בפתח ופניו פּנימה, והראה לאדם אחד את הבקיעים הגדולים בתקרה ובקירות. עמדתי כמה רגעים מאחריו, ואחר־כך הנחתי ידי ברעדה על גבּוֹ המעוגל מעבודת שנים רבות בארץ: אתה חי? “בדרך נס. כאן נהרגה בעלת הבית ובנה. ואנחנו היינו פּה. עמדנו בקרן זוית זו וחיכּינו. רואה אתה כוס זו על המכתבה? היתה למטה, על המדף הזה, וקפצה למעלה ונשארה עומדת למעלה שלימה, ושתיים אחרות קפצו ונפלו ונשברו”.

שכננו הלך לרחוב פלוני לבקש את ידידיו. חזר וסיפר: האשה וחברתה ישבו עם מורה שלהן לאנגלית, ושלושתם נעלמו. הילדה שיחקה בחוץ, עתה היא ב“הדסה”. פּעם הודיעו בטעות שמתה, אחר כך חזרו והודיעו: רק קיטעו את אַמת זרועה, עד למרפּק.

תל־אביב הלא כרך גדול היא, אף־על־פי־כן אין אדם בה שלא נפגע, פּגיעה הנוגעת בו ממש: קרובו או ידידו, שכנו או מכרו הטוב.

אתמול בערב בא אל המערכת גיסה של האשה ברחוב פּלוני לתקן את השמות שנתפרסמו בעיתון ברשימת המתים. לעיקרו של דבר הרי אין בזה שום ערך, אבל יש בזה משום תיקון כלשהו לזכר המתים. שלא יהיה שם־המשפחה של הבן רשום שלא כשם־המשפחה של האֵם, ושיהיו נזכרים יחד, זה ליד זו, כשם שהיו יחד בחייהם ובמותם. והוא מספר: שתי בנות נשארו. כמה רגעים לפני כן יצאו ללוות דודה שביקרה אצלם, וניצלו. ואילו האֵם ובנה צריכים היו ליהרג. צריכים היו ליהרג.

כך הוא חוזר שתי פעמים על שלוש המלים האלה: “צריכים היו ליהרג”. ויש בהן לא רק צידוּק־הדין, אלא גם אמוּנה שלימה וגדולה בהשגחת הבורא, בהשגחה הפּרטיית. אני רושם את תיקון השמות ומקשיב לדבריו, אבל לבי בתוכי מתמרד ומוצא שהשגחה זו אינה פּרטיית למדי, אם היא נמסרת מידו של מי שהוא עילת־העילות לידו של טייס ומשתנה עם נטיית גלגל־ההגה לכאן או לכאן בחלק קטן־שבקטנים מחלקי הזמן. אם כן אפשר שאין השגחה פּרטיית, ואם כן אפשר שאין שכר ועונש, ואם כן אפשר… הה, כל הערב אני מידיין עם עצמי בעניין הזה, ולבוקר אני חוזר עם שאלתי אל רבינו בחיי הדיין, וכאילו לא היתה הפצצה בינתיים, וכאילו לא היו כמה וכמה מלחמות גדולות ואַנדרלמוסיות בעולם מזמן שכתב את חיבורו, עדיין דברי־הוכחתו בתוקפם עומדים, כסלע שעומד בלב ימים ואין גלי הזמן יכולים לערער יסודותיו:

“ויש בני אדם שאמרו שהעולם נהיה במקרה מבלי בורא שהתחילוֹ ויוצר שיצרוֹ. ומן התמה בעיני, איך תעלה בדעת מדבּר בעודנו בבריאוּתו כמחשבה הזאת. ואילו היה בעל המאמר הזה שומע אדם שיאמר כמאמרו בגלגל אחד של מים שהוא מתגלגל להשקות חלקה אחת של שדה או גינה, וחושב כי זה נתקן מבלי כוונת אוּמן שטרח בחיבורו והרכבתו ושׂם כל כלי מכליו לעומת התועלת, היה לו להפליא ולהגדיל הדיבה עליו ולחשוב אותו בתכלית הסיכלוּת וימהר להכזיבו ולדחות מאמרו. וכיוון שידחה המאמר הזה בגלגל קטן ופחוּת ונבזה, שנעשה בתחבוּלה קטנה לתקנת חלקה קטנה מהארץ, איך יתיר לעצמו לחשוב כמחשבה הזאת בגלגל הגדול הסובב את כל הארץ וכל אשר עליה מן הברואים, והוּא בחכמה, תקצרנה דעות כל בשר ושׂכלי המדברים להשיג הוויתה והוא מוכן לתועלת כל הארץ וכל אשר עליה, ואיך נוכל לומר עליו שנהיה מבלי כוונת מכוון ומחשכת חכם בעל יכולת?”

*

שלום לכם ולביתכם. אביב יושב ותופר שׂקים למלאותם חול ולהקים מקלט לצבּים שלו. יהודה ישן שנת ישרים.

שלכם,

יום ה‘, ט’ באלול, ת"ש.