פעמיים בשנה, ערב פסח וערב סוכות, חוזר בעלי מעבודתו בקופת־חולים ומביא כלים. פעמיים בשנה, ערב פסח וערב סוכות, חוזרת בתי מעבודתה במשרד החינוך והתרבות ומביאה כלים. כאלה כן כאלה – תשורת ועד העובדים לחג.
לפני שנה קיבלתי מערכת כוסיות מצועצעת, בטעם בוחר השי, ליי"ש. בביתנו אנו נזירים מאלכוהול, אבל אם ועד־העובדים מוצא כי זה הדבר הנחוץ לנו – יעמדו לנו הגביעים כאנדרטה לטעמם הטוב של נציגי. השנה קבלתי סיר “סולתם”. באמת, כליל השמות. סיר־הסירים. איש לא שאל אותי אם הוא נחוץ למערכת הכלים שלי או לא, אך אולי זה נחוץ ל"סולתם" או לוועד. הוועד החליט סיר – יהא סיר.
בשנה הבאה, אני מקווה, יביאו לנו סוף־סוף “פיל לבן”. אמנם אינני בטוחה אם הוא נחוץ לי ואם יהיה מקום לשכנו בבית, אבל אם ועד־העובדים של קופת־חולים יקנה בבת־אחת חמשת־אלפים פילים ודאי המחיר הממוצע של כל פיל יהיה זול מאוֹד. יסתובב לו גם פיל בבית.
מסכת קניות זאת, שאין כמוה לאטימות, המשכת זה שנים ואיש אינו פוצה פה. עובדים מתרעמים – ושותקים. כל איש היה מעדיף שתהיה לו ברירה בין ככלי לספר או בין הכלים לבין עצמם – אך מי יבוא להמרות פי נציגיו הנבחרים?
האומנם אי־אפשר להעביר מנהג זה מן העולם, או שנגזר עלינו לפתח את יעדם החברתי של ועדי־העובדים כסיטונאים משבירי “פילים לבנים”?
9 במאי 1971