בְּמִקְדָּשׁ מִימוֹגִירִי-אִינוֹרִי
אֵל הָאוֹרֶז,
פָּגַשְׁתִּי נֶפֶשׁ-אָדָם,
מִיָּמַי לֹא רְאִיתִיהָ עַד הַיּוֹם הַהוּא.
עֵקֶב זוֹ הַפְּגִישָׁה,
הָיוּ נַפְשׁוֹתֵינוּ אֲרוּזוֹת יַחַד
יוֹתֵר מִנַפְשׁוֹת בַּעַל וְאִשְׁתּוֹ.
וּבָרִאשׁוֹנָה אֲכַלַתְנִי דַּאֲגַת סָפֵק;
– לְיָמִים כַּמָּה? אַךְ חָלְפָה דְּאָגָה
וְצַחָה נַפְשִׁי כִּנְהַר הַצַּחְצָחוֹת,
נְהַר- סֻמִּידָה;
וְהִנֵּה נַפְשׁוֹתֵינוּ מְאֻחוֹת
כְּזוּג צִפֳּרֵי-מִיאַחוֹ.
גָּדוֹל מִן הַתַּעֲנוּג לִרְאוֹת גְּדוֹת- נָהָר
מְסֻבָּלוֹת בִּפְרָחִים – הַתַּעֲנוּג
אֶחְשְׁקֵהוּ כָּעֵת:
לִשְׁכֹּן לְעוֹלָם אָגוּד-אֶת זוֹ הַנֶּפֶשׁ,
אֲשֶׁר לִבְּבַתְנִי מִכָּל לִבְלוּב –
עַד נָבוֹאָה אֶל שִׁירָהִיגֵי- יָשִׁירוֹ,
הֵיכָל הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת.
(ע"פ לאפקדיו הרן)
פורסם ב“על המשמר”, גליון 5 אפריל 1953