בְּמִקְדָּשׁ מִימוֹגִירִי-אִינוֹרִי

            אֵל הָאוֹרֶז,

פָּגַשְׁתִּי נֶפֶשׁ-אָדָם,

מִיָּמַי לֹא רְאִיתִיהָ עַד הַיּוֹם הַהוּא.

עֵקֶב זוֹ הַפְּגִישָׁה,

הָיוּ נַפְשׁוֹתֵינוּ אֲרוּזוֹת יַחַד

יוֹתֵר מִנַפְשׁוֹת בַּעַל וְאִשְׁתּוֹ.

וּבָרִאשׁוֹנָה אֲכַלַתְנִי דַּאֲגַת סָפֵק;

– לְיָמִים כַּמָּה? אַךְ חָלְפָה דְּאָגָה

וְצַחָה נַפְשִׁי כִּנְהַר הַצַּחְצָחוֹת,

נְהַר- סֻמִּידָה;

וְהִנֵּה נַפְשׁוֹתֵינוּ מְאֻחוֹת

        כְּזוּג צִפֳּרֵי-מִיאַחוֹ.

גָּדוֹל מִן הַתַּעֲנוּג לִרְאוֹת גְּדוֹת- נָהָר

מְסֻבָּלוֹת בִּפְרָחִים – הַתַּעֲנוּג

        אֶחְשְׁקֵהוּ כָּעֵת:

לִשְׁכֹּן לְעוֹלָם אָגוּד-אֶת זוֹ הַנֶּפֶשׁ,

אֲשֶׁר לִבְּבַתְנִי מִכָּל לִבְלוּב –

עַד נָבוֹאָה אֶל שִׁירָהִיגֵי- יָשִׁירוֹ,

הֵיכָל הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת.

(ע"פ לאפקדיו הרן)

פורסם ב“על המשמר”, גליון 5 אפריל 1953