יוֹם צָהֹב פָּרַשׂ זְהָבוֹ הַנּוֹבֵל

בֵּין עֵצִים אַלְמָנִים שֶׁהָיוּ פַּעַם יַעַר.

תַּחְתֵּיהֶם נָחִים יַקִּירַי שֶׁהָיוּ לְפָנִים חַיִּים.

לֹא אֲדַבֵּר עִם צִלִּי, לֹא אֶשְׁאַל: “אַיֶּכָּה?”

חִכִּיתִי לָעֶרֶב.

הַיָּרֵחַ הֶעֱלָה גַּאֲוַת עֲלוּמָיו – כִּכַּר כֶּסֶף חִוֵּר –

אוֹ שֵׂיבָה.

רוּחוֹ שַׁלְוַת אֱלֹהִים.

עַצְבּוֹ חָכָם

מֵיטִיב לְחַמֵּם מַרְתְּפוֹ הַלָּבָן

בְּאֵש

תַּאֲווֹת לִבֵּנוּ הַיְתוֹמוֹת.

“אַהֲבָה?” שׁוֹאֵל הַיָּרֵחַ.

"בְּנֵי תְּמוּתָה עָגְבוּ אַחֲרֶיהָ,

תְחַיֶּה פַּרְצוּפָם שֶׁיִּהְיֶה לְעָלֶה מְלַבְלֵב בַּגֶּזַע."

אִמִּי אֵינָהּ מְשַׁעֶרֶת דָּבָר.

שִׁיר עֶרֶשׂ קָדוּם נָטַע בִּי צְמָחִים שׁוֹטִים.

הַיָּרֵחַ אֵינֶנּוּ אָשֵׁם.

אֵם לוֹחֶמֶת בְּפַחַד יַלְדָּהּ

אֶת הָעֶרֶב הַזֶּה.

קַרְצֵף הַדִּמְיוֹן מֵעוֹרְךָ הָרָגִישׁ,

שַׁפְשֵׁף עֵינֶיךָ בְּעוֹר קָרִיר.

הָעֶגְלוֹן הַחוֹזֵר אֶל סוּסָיו

מַנִּיחַ מֵצַח כָּבֵד עַל רַעְמָתָם.

הַקַּלּוּת, הַנּוֹבַעַת מֵחֹם בְּהֵמָה,

מַצְמִיחָה לוֹ כְּנָפַיִם.

לְמַד מִן הָעֶגְלוֹן, אַךְ אַל תָּעוּף.