לוּ אַךְ אַתְקִין עַד גֶּמֶר כִּנּוֹרִי הַדַּק.

אֶגְלֹף אוֹתוֹ וַאֲחַטֵּב זֶה יוֹם תָּמִים.

מִקֻּפְסִית שֶׁל גַּפְרוּרִים, בְּאֶצְבָּעוֹת קוֹדְחוֹת,

אֶגְלֹף אוֹתוֹ וַאֲחַטֵּב זֶה יוֹם תָּמִים.

– רוּחַ קֶטֶב, אַתְּ חַכִּי מֵעֵבֶר לְדַלְתִּי.

מֻכְרָח אֲנִי הַקְצִיעַ שִׁפּוּלָיו.

אַתָּה, הַמָּוֶת, עַל סִפִּי עֲצֹר וּשְׁמֹר.

מֻכְרָח אֲנִי לְהַחֲלִיק עוֹד אֶת רֹאשׁוֹ.

לִקְבֹּעַ יְתֵדוֹת בְּצַוָּארוֹ הַקָּט.

נִימִים לִמְתֹּחַ מְלֹא אָרְכּוֹ.

מִתְהוֹלְלִים כְּבָר הַלִּסְטִים בַּבַּיִת הַשָּׁכֵן,

וּכְבָר דַּלְתִּי הֵגִיפוּ בְּמַבָּט־עֵינָם.

הוֹ, עוֹד נִימָה שֶׁל רֹאשׁ אֶל הַכִּנּוֹר…

אַל חֲרָדָה, יַקִּירָתִי: רַק עוֹד נִימִית.

כִּנּוֹר זוּטָר לַבֵּן הַחֲוַרְוָר.

הָהּ, מִי יִתֵּן, לְאֹרֶך־יָמִים!