יֵשׁ גֶּשֶׁר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

לְרֹחַב הַיָּם הַתִּיכוֹנִי,

הַקְּרָשִׁים מִכֶּסֶף חֲלוֹמוֹת,

הַוָּוִים מִזָּהָב שֶׁל עֹנִי.

כָּל גֶּשֶׁר תּוֹבֵעַ אֶת מִכְסוֹ:

חֲתִיכָה שֶׁל עָבָר אוֹ נְשָׁמָה;

תְּשַׁלֵּם בִּצְחוֹק אֶת הַמֶּכֶס,

אַךְ נַפְשְׁךָ שׁוֹתְתָה דָמָהּ…

אַךְ לֹא כֵן עַל גֶּשֶׁר הַזָּהָב,

הַמּוֹבִיל לְאֶרֶץ הָאָבוֹת;

נִשְׁמָתִי מְסַלְּדָה בְּגִילָה,

וּמוֹחֲאוֹת כַּף הַמַּחֲשָׁבוֹת.

וַאֲבוֹתַי הַשּׁוֹמְרִים הַגֶּשֶׁר

דֹּם יַעַמְדוּ מִשְּׁנֵי הַעֲבָרִים,

מַבִּיטִים בְּרָצוֹן אֶל נִינָם

הַשָּׁב מִמֶּרְחַקָּיו הַזָּרִים.