בַּחֲלוֹמִי וָאֵרֶא חֶמְדָּתִי,

אִשָּׁה עֲצוּבָה עַד מְאֹד,

נָבְלָה הַגְּוִיָּה – לֹא הָיְתָה

לָהּ דוֹמֶה לְיֹפִי וּלְהוֹד.

יַלְדָּה הָאֶחָד עַל זְרוֹעָהּ,

הַשֵּׁנִי – הוּא נָהוּג בַּיָּד;

וְעֹנִי וְצַעַר נִכָּרִים

בַּמַּבָּט וּבְשִׂמְלַת הַבָּד.

לְעֵבֶר הַשּׁוּק דֹּם הִתְנַהֲלָה,

וְשָׁמָּה פָגַשְׁתִּי בָהּ,

דֹּם בִּי תִסְתַּכֵּל. בִּמְנוּחָה

וּבְצַעַר אֹמַר אָז לָהּ:

"בֹּאִי לְבֵיתִי, אִתִּי,

כֹּה חִוְרָה וְחוֹלָה אָתְּ,

אֲנִי בַּעֲבוֹדָה וַחֲרִיצוּת

אָקֵל קְשִׁי עֻלֵּךְ מְעָט.

"אָנֹכִי אֶשְׁמֹר וְאֶנְצֹר

אֶת יְלָדַיִךְ פֹּה,

אַךְ אוֹתָךְ, מָה אֲרַחֲמֵךְ,

אֻמְלָלָה וְנוּגָה כֹה.

"אֲנִי לָךְ לֹא אַגִּידָה

כִּי אֲהַבְתִּיךְ בַּת־תֹּם,

וְכַאֲשֶׁר תָּמוּתִי, עַל קִבְרֵךְ

אֵשֵׁב וְאֶבְכֶּה דֹם".