שׁוּרַת הַבָּתִּים עוֹמְדָה

קוֹדְרָה וּשְׁקוּעָה בַחֲלוֹם;

מְעֻטָּף בְּכַנְפֵי אַדַּרְתִּי

אֶעֱבֹר לְאָרְכָּהּ דֹּם.

מִגְדַּל הַכְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה

מַשְׁמִיעַ חֲצוֹת בְּיַם דֳּמִי;

בְּחֶמְדַּת נְעוּרִים וּנְשִׁיקוֹת

מְחַכָּה חֶמְדָּתִי לִי.

הַיָּרֵחַ הוּא בֶן־לְוָיָתִי,

בְּנַחַת לִי יָאִיר הַשְּׁבִיל, –

הִנֵּה זֶה בֵיתָהּ – עָמַדְתִּי,

לַמָּרוֹם אָז אֶקְרָא בְגִיל.

חֵן־חֵן לְךָ, נֶאֱמַן רוּחִי,

בְּעַד אוֹרְךָ שָׁלַחְתָּ לִי, זַךְ,

הִנְנִי וְאֶשְׁלָחֲךָ עַתָּה,

לְיֶתֶר הָעוֹלָם לֵךְ, זְרַח.

וְעֶלֶם כִי תִמְצָא אוֹהֵב,

יְתַנֶּה אֶת כְּאֵבוֹ מָר,

נַחֲמֵהוּ נָא כְּשֵׁם שֶׁנִּחַמְתָּ

אוֹתִי בַיָּמִים מִכְּבָר.