לוגו
כתבי הנ"ץ: מאמרים נמרצים ונמלצים, ספורים וציורים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

I.    🔗

בכמה דברים נדמיתי לאיוב, ובכמה דברים לא נדמיתי לו. לא נדמיתי לו בזה, כי על איוב יש אומרים שלא היה ולא נברא, ואנכי נהייתי ונבראתי; כי האם יתכן אשר מי שלא היה ולא נברא יאכל וישתה כבני אדם, יישן כבני אדם, ויפרה וירבה פוליטונים כבני אדם? יוכל להיות, כי יאמרו עלי אשר נוח היה לי שלא נבראתי משנבראתי; אולם בזה לית מאן דפליג, וכל איש אשר בשם ישראל יכונה אומר על עצמו הפתגם הזה, כי לו נאה, כי לו יאה, אבל מי זה ירהיב בנפשו לומר עלי “לא היה ולא נברא”? הלא פי המדבר אליכם! עד הגליון הזה ועדה המצבה אשר יריתי לי “בראש הומיות”.

גם לא נדמיתי לו בזה, שאיוב נחשב בין שלשת הצדיקים ושקול כנגד נח ודניאל, ואנכי לדאבון נפשי לא אוכל להתהלל כי צדיק אני, וראיה לדבר “לא יאונה לצדיק כל און” אשר לא נתקיים בי, ועוד יש הרבה דברים המבדילים אותי מאיוב, אשר אי אפשר לפורטם, כי רבים הם, על כן יהיו נא בעיניכם כאלו הייתי פורטם.

אולם בכמה דברי נדמיתי לאיוב כשתי טפין מים. השונא הגדול אשר הביא עליו שואה ושבר, הוא הוא גם שונאי מאז ומקדם, המקלקל כל מחשבותי ותחבולותי – הוא השטן אשר כבר הכירוהו הקוראים הנכבדים באחד ממאמרי.

לאיוב לא היה תמיד דרך נכון אחד בל ימוט, רק פעם היה טוב רואי (אפטימיסט) ופעם היה סר לראות (פעססימיסט), וגם אנכי כן: לפעמים אני דורש לגנאי ולפעמים אני דורש לשבח. – גם יש לי רעים כרעי איוב הבאים אלי ויושבים לפני, ומשוחחים עמדי במלי דארעא ובמלי דשמיא, ומני ומהם תסתייעא מילתא.

ואולם בזה יש הבדל בינינו, כי לאיוב היו שלשת רעים, ולי ארבעה בנים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. רעיו של איוב היו כל אחד מארץ אחרת ואלה הארבעה בני ארץ אחת המה, הורתם ולידתם בארצי על נהר כסלו; רעיו של איוב היו מנחמים אותו, ואנחנו מנחמים איש את רעהו, כי כלנו לתנחומים אנחנו צריכים.

אחד מרעי, איגנאצי שמו, אשר אתם הקוראים אפס קצהו ראיתם, הוא הנכנס תמיד בעובי הקורה, בכל ענין אשר אנחנו נושאים ונותנים בו, כי כפי שאמרתי לכם כבר, שנה ופירש הוא, ונשארה אצלו מגירסא דינקותא האהבה להתפלפל ולהתוכח, ולטהר השרץ בק"ן טעמים.

כבר הבטחתי לכם, לספר באזניכם קורות חייו, לכן אספר פה מעט מזעיר מתולדותיו. יליד ריפין הוא איגנאצי, עיר קטנה בארצנו, בן אב ישר אדוק במצות, עשיר בשכבר הימים, אשר אבד עשרו בענין רע. בהיות איגנאצי נער בן שבע עשרה שנה, התפרד מכותלי בימה“ד, ויעזוב את בית אבותיו, ויבא לווארשא, וימצא חן בעיני איזה תלמידי בית הספר הגבוה, ויטו אליו חסד, וילמדוהו לקרוא ולכתוב ולדבר כן. לא ארכו הימים, והנער נהפך לאיש אחר, מדיו נכרתו בחצי עד שתותיו, והמכנסים אשר תמיד בבתי רגלים החבאו, יצאו עתה החוצה, ועד בהונות רגליו השתרעו וילך וימצא לחמו באחד בתי המסחר כעוזר הסופרים; ויחד אביו על כל הטובה אשר עשה ד' לבנו כי יכול ליהנות מיגיע כפיו, ולתמוך ג”כ בידי אביו הזקן, אשר היה טרף למלתעות הזמן, אולם בשרו נעשה חדודין חדודין, בראותו כי בנו בחר לו דרך חדשה בחיים, אשר לא שערוה אבותיו ואבות אבותיו, מנוחתם כבוד בק“ק ריפין. וביחוד עת איגנאצי בא לביתו על יו”ט, אז כלימה כסתה פני הזקן, והבושה אכלה כל יצורי גוו; כי בימים ההם, חזון בקיעי הבגדים עוד לא נפרץ שם, וכובע גדול ועגול לא נראה עוד גם היום בין בני ישראל בעיר ההיא ואגפיה, וכל הבא שמה לבוש בגדים זרים כאשה, ואינו מאריך בעליונים ומקצר בתחתונים, בידוע כי רופא מקיז דם הוא או מחברת “כלי זמר” הוא, הפורטים ע"פ נבל וכנור, כי באמת מה יוכל להיות איש כזה, אם לא אחת משתי אלה?

פעם אחת כבוא הנער לביתו על יו“ט, וישאלהו אחד מחובשי ביהמ”ד יחיאל הלץ אשר ראה כי נמסר לידו מכתב מבי-הדואר אשר כתוב עליו שם איגנאצי:

  • הלא שמך ישראל, ומה זה היה לך כי נקראת בשם הערל מסיק התנור ביום השבת?

  • כל בני ההתבוללות ( אססימילאטארען ) משנים שמותיהם לשמות העמים – ענה לו איגנאצי, ויתאמץ להסביר לו ענין ההתבוללות ומה ראו על ככה, והתקוה הטובה הנשקפת לעתיד הכל אשר לכל, לא העלים ממנו דבר.

  • תם אנכי לא אדע – אמר יחיאל בשפתי לעג, אל כל בני הביהמ“ד הסובבים אותם כחומה לפני הככר אשר בין ביהכ”נ ובין ביהמ"ד – האם מבינים אתם דברי החוקר הזה? ועוד יותר יפלא בעיני, מדוע בחר רק בשם הערל מסיק התנור.

  • הלא ישראל שמי, ותרגום של ישראל הוא איגנאצי לעולם ועד – ענה הצעיר.

  • אם כן הוא – אמר יחיאל אל חבריו המקשיבים לקולו – תדעו כי מהיום והלאה תאמרו: צור איגנאצי וכו'. וירם יחיאל קולו ובניגון של ר“ה ויו”כ החל לנגן ולומר כל הפסוק “צור ישראל” מועתק לאיגנאצי, ושחוק גדול התפרץ מכל השומעים. והנער נמלט מהם, והם קראו אחריו מלא: “צור איגנאצי”! ומן היום ההוא ומעלה עת כי יתראה בריפין כובע עגול בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית, יכנוהו בשם “צור איגנאצי”.

קוראים נכבדים! אל תשיתו עלי עון אשר חטאת, אשר נואלתי בדברים של מה בכך, כי ידוע תדעו אשר כובע עגול (קאפעלוש) לא דבר ריק הוא בין אחב“י ובכמה מקומות כובע כזה לא יבוא בקהל, כמו ששמענו אשר בעיר פולאוו ביו”ט העבר מלא גבאי ביהכנ“ס חמה על השמש אשר מכר את המפטיר לאורח אחד נושא כובע כזה, באמרו כי חילול קדשים הוא, אם נושא הכובע קורא מפטיר בביהכנ”ס של ישראלים. אולם הכל כמנהג המדינה כי יש מקומות הדנים להפך אשר בלתי כובע כזה לא יכנס איש להתפלל כי כובעי חול של חוטבי עצים ושואבי מים הוא בזוי מצוה וחילול קדשים. ולפע“ד מחלוקת הכובע בין שני בתי ישראל לא במהרה תמצא פתרונה והיא מהדברים אשר נאמר עליהם תיק”ו.

כן ספר לנו אתמול איגנאצי פרק אחד הנ“ל מתולדותיו המורה באצבע כי קל מאד לבני ישראל לברוא מלים ושמות מן הרקק כעובדא דצור איגנאצי. וסבת ספורו היו המאמרים אשר נראו בהצפירה בשם “עת כנוס” גם “עלים למבחן” אשר מטרתם היא לאסוף ולכנוס מלים ומבטאים להעשיר שפת עבר העניה. מובן מאליו שאיש כזה, אשר חכמת ריפין לו, ואשר אח”כ שבולת ההתבוללות והתערובות שטפתהו, איננו מוצא נחת רוח בענינים שהם לטובת שפת ישרון, וישאל “מה העבודה הזאת לכם?”

אנכי מלאתי חמה עליו וחפצתי לנקום נקמת השפה העלובה ולהקהות את שניו כדין.

אולם רעי השני אחד מאוהבי לשון עבר ומגואליה אמר “שבקיה לרויא דממילא נפל” ויחפש באמתחתו למצוא גליון מכ"ע אשר הכין לו.

– ידי רב לי – אמר בתוך כך איגנאצי בשפת לצון – למצוא בנקל מלים חדשות מהדברים שהזמן גרמא לאוצר החדש הזה, למשל: “צעקת הדל” (רייזעטאשע), “כסא דהרסנא” (אייזענקאססע), “פושט-עול” (פיסטאלע).

– עפרא לפומך! – שסע אותו בדבריו הגואל לשפת עבר – שמע נא אתה האסימילאטור הגדול והנורא, אשר אקרא פה באזניך ותראה מה יהיו חלומותיך אדות ההתבוללות. הנה אחד מתושבי עירנו מודיע כי הוא משכיר את סוסיו להלוית המת של נוצרים בעד כ“ה פ”ט פחות מהמקח", ואתה ראה גם ראה, כי כל עבודתך בחייך על שדה ההתבוללות, לא הביאה לך אפילו ההטבה הקטנה אחרי כי תרד שאול, ותהיה מוכרח לשלם במיטב כספך בעד הנסיעה האחרונה מקום מועד לכל חי, כל הסך באין נגרע פרוטה. - - הדבר יצא מפיו ופני המתבולל חפו.

– לכאורה נראה – האריך לדבר המליץ העברי אחרי קראו בהצפירה רגעים אחדים – כי שם בבית מועד לכל חי, רק האמת שוררת, כי כן יקרא המקום “עולם האמת”; ועתה ראו כי בביה“ק בפרור פרגא האמת התביישה (כפי שהודיע ה' גראנדהער בהצפירה) בהביאם מביה”ח מת אחר תמורת המת האמתי אשר הזמינו לקבור שם. לטעות כזה היה מקום רק בביה“ח דפה אשר כבר אבד עליו כלח, ומשבא לכלל כעס בא לכלל טעות. כי הביה”ח דפה יכעס ויתקצף בקנאתו ברעהו אשר נתחנך בימים האלה ע“י קהלת לובלין, אשר קהלתנו גדולה ממנה עשר מונים, ועכ”ז הקימה בנין מכלל יופי למשכן החמלה בת שמים, והכסף להוצאות הבנין נתאסף מנדבות יחידים. ואילי הכסף אשר לנו כעכברי דשכיבי על דינרי יאמרו: “איזהו עשיר השמח בחלקו, אין לנו לא קנאה ולא תחרות, אנחנו לא נלך בגדולות לבנות בית חדש כמי שתעשינה ערים אחרות וקטנות מעירנו; יהי לנו אשר לנו, כי רוצה אדם בקב שלו, מתשעה קבין של חברו”.

– המכה הזאת – אמר איגנאצי – לצבור כסף שיהיה מונח עד שיבא אליהו, כאבן שאין לה הופכין, היא מכת מדינה, וכן יעשו כל עשירי ארצנו בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית, אוהבים להביט על אוצרותיהם, ולא להשתמש בהם לטובת הארץ ולטובת העם ולטובת עצמם, כמו שעושים אילי הכסף בארצות אחרות המחפשים בחורין בסדקין אחרי עסקים שונים. והנה אלה בני נכר זה פתגמם: “במקום שאין שם איש, השתדל להיות איש” ובראותם כל נתח טוב ושמן בארצנו, יפלו על המציאה ויריקו אוצרותיהם על עסקים כאלה, להגדיל האוצרות אח"כ על אחת שבע, וממנו אין נחלה על שכר זה לאמר “כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו? עשירי עירנו קודמים!” אולם אין דורש ואין מבקש, ובני נכר עושים שלהם, מריקים את כיסינו, ויעשונו כמצולה שאין בה דגים. המעט לנו עונות הראשונים כי עתה יבואו בני נכר להוסיף עלינו, כי חברות אילי הכסף מחוץ לארץ משתתפים בפרוטותיהם לפתוח בארצנו בתי חרושת המעשה להכין כל כלי מסלות הברזל. ומה הם עושים בכספיהם אדירי ארצנו? הם הוזים שוכבים בחיק התנומה.

– עליהם אני קורא הכתוב: ורעו כבשים כדברם, וחרבות מחים גרים יאכלו – אמר רעי השני.

בעודנו משוחחים חד את אחד, והנה נשמע קול הפעמון אחורי הדלת והמזוזה.

– הנה בטח בא שאינו יודע לשאול ואתה פתח לו! – אמרתי לרעי.

– גם התם גם השאינו יודע לשאול – אמר רעי בפתחו להם הדלת – שני כתובים הם הבאים כאחד.

שני האנשים האלה מבני ברק המה, צעירים לימים, מחובשי ביהמ“ד, אשר בפעם הראשונה רואים הם פני עיר גדולה כעירנו, ואיגנאצי הלץ מצא לו ענין לענות בו, להתלוצץ על מוחין דקטנות האלה, ויכנה אותם בשם תם ושאי”ל.

– ומה ראיתם היום בעירנו? – שאל איגנאצי בלעגי שפה – ספרו נא לי! האם ראיתם עכ"פ את בית ישחק של היהודים?

– היום לפנות ערב בצאתנו החוצה – החל התם לספר כמשיח לפי תומו – והנה עוד היומא דשוקא גדול בעיר, והחוצות המו מאדם רב. ויאמר אלי רעי: הלא שמעת כי יש פה בית תיאטרון של העמים ומדוע לא נסורה גם אנחנו לראות? “אולי יש איזה איסור בדבר?” אמרתי אליו “אולי היא אחיזת עינים, או כישוף?” והנה לפנינו שני אנשים מ“האשכנזים” מגולחי זקן ומדברים שפת יהודית. “קרב נא אל האחד ושאלהו על אודות זה” אמרתי לרעי בעריל. “אנכי שאינו יודע לשאול!” השיב לי בעריל. ואקרב אנכי ואשאל את מגולח הזקן המדבר שפת יהודית “האם אין חששא בבית התיאטרון דפה, אם הוא בחזקת כשרות?” “רבים וכן שלמים מבני ישראל – השיב לי האיש – באים שמה, ומה אתה שואל?” ויראה לי באצבעו את הבית מרחוק ואנחנו הולכים וקרבים שמה. הבית דומה בצביונו ובאיקונו לבית משקה גדול ונכנסנו אל ה“פרוזדור” לבוא משם אל ה“טרקלין” והנה אצל הפתח יושב איש אחד אשר יש לו מדור בפני עצמו, ונר דולק לפניו והכל מריצין לו מעות כחנוני. אנחנו קרבנו אליו ונגלה לפניו את מחשבתנו, כי רצוננו לראות את גיא החזיון רק בזול, ונשלם לו את כספנו, ויתן לנו שתי פתקאות כאלה שנותן בעירנו המוכסן להשוחט, ואנחנו עלינו במעלות עד שבלו שפתותינו מלומר די. לוא גם יחברו בעירנו המדרגות המובילות למקוה עם המדרגות של עזרת נשים (להבדיל), לא יהיו כמעשר מן המעשר מן המדרגות האלה המביאים לדיוטא העליונה. בבואנו למדור העליון, הראו לנו מקומנו לשבת, ונשא עינינו מסביב, והנה הבית מלא מפה אל פה, אנשים נשים וטף, אין פה עזרת נשים מיוחדת, ואין קיר מבדיל ביניהם, רק כלם ישבו יחדו איש ואשתו זכר ונקבה ונרות גדולים דולקים ובכל מקום השלך הס. והנה פתאום הורם המסך מאליו ועל קרקע הבית פתחו העם בשיר ובקול תרועה, ואחרי הרעש קול דממה דקה, היא קול הבת שמנהמת, תתיפח תפרש כפיה, בוודאי מרוב עניה ודלותה, כי לא היו לה כתנות לכסות מערומיה, ויפוזו זרועי ידיה כקטן שנולד. והנה פתאום נכנס אליה איש צעיר לימים אשר התלבש שחורים, והחל לדבר עמה דברי אהבה וחן ויכרע וישתחוה לפניה ויכבוש פניו בקרקע. והנה פתאום נפתחה הדלת, ויבא זקן ממרה ומקל חובלים בידו וכך היה מונה אחת ואחת על גבי הצעיר אשר רץ בחדר כמשתגע הנה והנה.

– ומה היה סוף הדבר? – שאל איגנאצי אשר לא יכול להתאפק משחוק גדול.

– את הסוף לא ידעתי, כי בראותי עד היכן הדברים מגיעים, אמרתי לרעי: האם זוכר אתה כי היינו נקראים בשנה העברה לפני השופט כעדים כשרים להעיד בעובדא דהאי גברא שהכה את עבדו והיינו מוכרחים לכתת רגלינו שתי פרסאות, על כן מה לנו לצרה הזאת כי נהיה גם עתה לעדים על דבר ההכאה? “יכו הם את ראשיהם בכותל” ומה לנו להתערב בדבר? הבה נלכה!" וישמע רעי לקולי ונברח ונמלט מתוך ההפכה.

כן ירגישו כלם טעם חייהם כטעם שהרגשנו אנחנו מתיאטריהם.

 

II.    🔗

עבר החורף הנורא, אשר לא ידע רחם, אשר לא נשא פני זקן ונער לא יחון; חלף הלך לו אל גיא נצח אל תהום נשיה. כל כלי משחיתו, חרבו וחניתו, אתו וקרדומו, הכל לקח עמו, ויעזוב את הארץ, ויפן וילך.

על מקומו בא האביב בהדר גאונו. כתר אורה על ראשו, קרני השמש יעטרוהו זר תפארה, וחוט של חסד משוך עליו, ותחתיו תגל הארץ תשמח האדמה, ההרים ירקדו כאילים לקראתו, גבעות כבני צאן.

בעת ההיא אשר האדמה תלבש גאה וגאון, ותחוג את חג התולדה, כי ה' צוה לה את הברכה, ונפתחו מוסרותיה ותצא לרוחה, בעת ההיא חגגו עמה יחד בני ישרון את חג המצות, זכרון צאתם מאפלה לאורה משעבוד לגאולה, ויתנו גבורות ה' ויתנו לו שבח יקר וגדולה.

האביב וחג הפסח שניהם הם סמל דמות התקוה, היקיצה והתחיה. שניהם יפיחו רוח חיים בעצמות היבשות בפגרים מתים, ויקומו ויעמדו על רגליהם.

האדם האומלל אשר כצל יתהלך תחת נטל היגון והלחץ, ומתלאה וצרה תחתיו יעיקו, כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר, ישא עיניו ויראה כי הטבע המכוסה בלבוש צחר כבגד מתים, ואשר חורת-מות על פניו שכנה עת רבה, הטבע ההוא בבוא האביב, מתעורר פתאום לחיים חדשים. רואה הוא את הגרגרים הדקים אשר זמן רב שכבו באשמנים כמתים, עולים מקבריהם בפאר והוד בירקרק חרוץ, ומבין הרגבים, עליהם שכב הקרח, יציצו ציץ ויוציאו פרח; אז בלי משים, דבר אליו יגונב, ורעיונות קדושים יעלו על לבו, כי תקותו לא אבדה, כי יבא יום וטללי אורות יחיו גם את חלקתו השוממה, או מצהרים יקום לו חלד, או כי חייו אשר בלו תחת קור וקרח הזקנה יתעוררו לתחיה… שם מעבר לגבול, מאחורי המסכה… הנסוכה על כל פני החיים.

כאביב לכל בן תמותה, כין חג הפסח לבן יעקב.

החג הזה מעביר נגד עינינו מצד אחד, מחזה השפלות והעבדות, בור צרה וטיט היון בם נטבעו אבותינו עד הצואר, ולעומת זה, מחזה התשועה והגדולה המוציאה אותם מן המיצר, והמביאה אותם אל המנוחה ואל הנחלה לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו. הזכרון הזה יגרש מפני היהודי האומלל את ענני היאוש המחשיכים מאור עיניו, ומציג לפניו את התקוה חכלילת עינים, ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, והיה כאחד האדם. וגם אם לא למרחקים ישא דעו, אך סביבותיו יביט, גם אז מבשרו יחזה אלהי הישועות, כי מן המצר קרא יה כל ימי החורף, בהתגלגלו תחת שואה, והיה כלא היה, ועתה החג בהדרתו ירימהו מאשפתות. בכל מקצוע ובכל פנה אור זרוע ולישרי לב שמחה, וכמלך במסבו נרדו יתן ריחו.

הבט נא על היהודי האומלל שמה, העני והגוע בכל ימי הסתיו, איך כמלך בגדוד יושב הוא עתה על יד השלחן בליל שמורים, הדרת קודש ומנוחה שאננה תרחף על פניו, סביבו אשתו כגפן פוריה אף כי נצבה שגל לימינו בכתם אופיר בניו כחרולי זיתים סביב לשלחנו.

לוא באת אליו לפני ירחים מספר ואמרת לו: היה תהיה לאיש חיל, ועבדת ועמלת בזעת אפיך, ובעבור זה לחמך נתן ומימיך נאמנים ודאגה לך לא תאונה, אז היה אומר בלב ובנפש חפצה:

דיינו!

לוא הבטחתיו להיות לפקיד, לשר מאות, בלי תפונה היה אומר:

דיינו!

ולוא הגבהתיו עוד למעלה למדרגת שר אלפים, בטח היה אומר:

דיינו!

ולוא נפקד בדבר ישועה ורחמים להיות למשנה, אז אין כל ספק, כי היה אומר:

דיינו!

על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום הזה עלינו שאיננו איש חיל פשוט (כי ידוע חולי הוא), שאיננו פקיד (כי איש יהודי הוא), שאיננו שר הצבא, שאיננו משנה, אך ראה גם ראה, מלך ביפיו תחזינה עינינו, ומלכותו בכל משלה, בכרפס ובחרוסת בבשר זרועו ובמי מלח, במצות ובמרורים.

לכפר על כל עונותינו.

אפס כקיקיון דיונה אשר בן לילה היה ובן לילה אבד, כן חלפה עברה מלכותו (עיין בפיוט: ויהי ביסורין מלך, מלך אביון וכו'), כצל עובר, כענן פורח וכחלום יעוף.

כגבור מתרונן מיין (של ד' כוסות) אומר: חלמא טבא חזאי, חלמא טבא חזאי, ואשתו עונה לעומתו: "חלמא טבא חזיתא, חלמא "טבא חזיתא. ועתה באו חשבון, תספור ותמנה ותפקוד, ותחתוך "מנות מנות לכל בריותיך – כי אחד מי יודע, אחד אני יודעת, אחד "הוא המטבע השורר בכל רחבי הארץ, ואם שנים מי יודע, שלשה "עשר אני יודעת, שלשה עשר דברים אשר אקנה בעד המטבע “השורר בכל רחבי הארץ”.

וכך הוא מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושבע.

גם מונה הוא ימי עמלו ורגזו, ימי עניו ומרודו, כספירת העומר מונה הוא את הימים ואת השבועות בדחילא ורחימא, לא בלחש אך בקולי קולות, ולאו דוקא ביחידות כי גם בצבור.

ובדבר שבמנין, החלומות שוא ידברו, ולא יבא החלום ברוב ענין, רק האמת הערומה, פה תשכון דומה. עיניו תכהינה ולא תראינה אורה, כי בדבר שבמנין אין הברכה שורה, וכבספירת העומר “כמה?” כי ישאלוהו, יחריש ויאלם ולא יפתח את פיהו.

 

III.    🔗

עוד שנה אחת משנות חיינו על האדמה (כפי מספר האזרחים) עברה, חלפה ואיננה.

מרת תתפ"ח שבקה לן חיים ונאספה אל אבותיה, ערומה יצאה כיום הולדה, בגפה באה ובגפה יצאה.

עתה כבר באה (אליבא דכולא עלמא, כמנהג פולין וכמנהג רייסין) בתה מרת תתפ"ט שתחיה, ותירש את נחלת אמה העניה, את יתר הפליטה הנשארת מהזקנה עליה השלום, ותשם כתר בראשה ותמלוך תחת ושתי.

ותבא המושלת החדשה למשול ביום ובלילה. והננו עתה כלנו עבדים לה בנערינו ובזקנינו, בלבבנו בנפשנו ובמאדנו, והננו בידיה כחומר ביד היוצר, כאבן ביד המסתת, וככסף ביד הצורף.

אם נתבונן אל השנים הרצות כמראה הבזק או עכ“פ כעמודים על ידי מסלות הברזל; בראותנו איך השנה תעוף על כנפי העת, שנה יוצאת ושנה באה, אנחה תתפרץ מלבנו, ונקרא: מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקותינו. אולם האם נוכל לומר ג”כ: מה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו?

אם נשליך מבט עינינו על סבל הירושה הנשאר לנו אחרי השנה הַגוֹוַעַת, אם נגש אל הצרור – אשר הפילה לנו מעל שכמה בחפזה – ונאבה לפתח חרצובותיו, מה נמצא שם? בלויי סחבות ובלויי מלחים, נעלים בלים, שלמות בלות ומטולאות עוד מימות הגבעונים, ואחרי כי נפרשם לעיני השמש, לראות מה בתוכם יתראה לנו למורת רוחנו ולדאבון נפשנו – אפס (0) גדול ונורא.

אין לך אומה ולשון המוקיר את הזמן כמו עם ישראל, אין לך אומה ולשון המיחס להעת כל מעשה וכל מפעל כמו עם ישרון. לו עת לכל חפץ תחת השמים. היהודי נושא בלבו כמו בחיקו מורה שעות, אשר לפיהו יערוך שבתו וקומו, בואו וצאתו, מיום גיחו מרחם אמו עד שובו למנוחתו. לו זמני ק“ש ותפלה, זמן מנחה קטנה ומנחה גדולה. הוא ישאל: מאימתי קורין שמע בערבין. הוא יודע מתי יאכל פת שחרית, אם כמאכל יורשים, כמאכל לסטים, או כת”ח. לו זמן מליחת הבשר ושרייתו, זמן כניסת שבת ויציאתו, זמן ביעור חמץ, זמן קידוש לבנה, כל חגיו ומועדיו על העת והזמן הם סמוכים לעד לעולם, הוא מברך שהחיינו לזמן הזה, מקדש ישראל והזמנים. הוא יודע באיזה יום יכניס את בנו בבריתו של א“א, מתי יכינהו למקרא, מתי לגמרא, מתי נעשה בר עונשין, מתי יכניסו לחופה ולמע”ט.

לו הרבה ראשי שנים: ראש השנה למספר ישראל, ראש השנה למספר אוה“ע, ר”ה לאילנות (לברך על פרי העץ), ר"ה לשמיטין (להרבות מחלוקת בין אוסרים ומתירים).

היש לך אדם בכל אומה ולשון, המביט ומשגיח על מורה השעות הגדול של הזמן כמו בן ישראל?

אם רואה אתה איש המוציא בכל פעם את מורה השעות מחיקו להתבונן אל השעה, האם לא תאמר: מה חרוץ האיש הזה במלאכתו! מה יקר לו הזמן! בלי תפונה כל רגע ורגע מצטרף לו לחשבון גדול להרבות מעשיו ולהגדיל עלילותיו, ובלי ספק הוא מתרומם ומתנשא לעילא ולעילא.

כן ישפוט כל אחד מאתנו, בראותו איש המקפיד כל כך על עתו וזמנו, ואשר חייו ערוכים לו לפי מהלך העת.

ואחרי כל אלה, תמה תמה נקרא, אם נעמוד על סף איזה זמן ונביט מאחרינו, ונתבונן על המעשים אשר עשה התורני המופלג החרוץ השנון העוקר הרים וכו' ר' ישראל יודילאוויטש שלאוי"ט, הרגיל להביט בכל פעם על מורה השעות, ונשאל: מה עשה הזריז הזה בכל העת מאז ועד עתה? אנחה גדולה וחרישית תתפרץ אז מלבנו, ועמה גם איזה חרוזים האובדים באויר העולם:

אדם דואג על אבוד דמיו

ואינו דואג על אבוד ימיו,

דמיו אינם עוזרים

ימיו אינם חוזרים.

הזה הוא ר' ישראל המוקיר את העת, המחבב את הזמן, אשר רגעי יומו יקרים לו כפנינים, אשר ימי חדשיו לו כפז נחשבו, אשר חדשי שנתו לא יסולאו בכתם אופיר, ושנות חייו יקרות לו ככל סגולות מלכים, ואיזה הם מעשיו אשר יצר אשר ברא? איפה מפעליו אשר הכינם גם חקרם?

ידענו גם ידענו כי הרבה מבני ישראל חרוצים הם באמת, מוקירים הם את הזמן, ואינם מאבדים רגעי חייהם היקרים, הן המה האדוקים דורשי תורה ושומרי מצוה אשר תורתם אומנתם, ואשר מלאכתם נעשית ע"י אחרים, ואם לא יעמלו לגופם עמלים הם לנשמתם,ויען כי דרך קודש להם, ומעשיהם ברוח, לא נתפלא עליהם, כי לא שלטא בהון עינא, ולא נוכל לאמר על מעשיהם כי הוא זה.

אך לעומת זה ידענו הרבה מבני ישראל, אשר בסוד קדושים לא תבא נפשם, ובקהלם אל יחד כבודם, ועליהם הלא תסוב השאלה: בת יתרו מי התיר לך? מי התיר לך ליהנות מהמותרות מן השלחן הגבוה בעוד שאתה חי בחברת אנשים, והנך אוכל ואינו עושה ואינך מקריב אף מנחה קטנה לטובת הכלל? איה איפה הם מעשיכם? איה פעולותיכם? ומה חידוש נתחדש בביהמ"ד שלכם? שנה יוצאת ושנה באה, דור הולך ודור בא, וכארץ לעולם עומדת, המקבלת אורה מקרני השמש, כן תעמדו אתם בלי נוע, תתהפכו יחד עם הגלגל המושך ממעלה למטה וממטה למעלה, ותתחממו אך מאורם של אחרים?

אם נעמוד על סף איזה זמן ונתבונן על מעשיהם של אומה אחרת אשר לא תביט על מורה השעות בכל פעם, רק תעסוק בעבודתה ותשים לילות כימים, ונשאל: מה נעשה מאז ועד עתה, האם גם אז תראה לפנינו אפס גדול ונורא, כמו האפס שאנו רואים בין מפעלות בני ישרון?

ישנם באמת גם אצלם עתים וזמנים אשר לפעמים לא יביא בכנפיהם על מזבח העם כל קרבן מהבהמות הגסות. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ומביאים הם מן הדקות, או דקה מן הדקה.

ואנחנו?

אנחנו, כמו שעמדנו לפני שנה, לפני שנתים, או גם לפני עשר שנים, כן נעמוד עוד היום, אין עולה ואין שלמים, לא אשה ולא אשם, לא אשמות ולא זבחים, לא מנחה ולא נסכים.

להם חברות, להם אסיפות, להם עוסקים בצרכי צבור, והם מתאספים, מציעים, מחליטים ומקיימים, ובעבור זה הם מתחזקים מאליהם, ומחזיקים כל בדק והכל שריר וקיים.

ואנחנו?

א. אנחנו אין לנו פנאי!

ב. אנחנו לא נדע מה נעשה!

האם לא טוב כי נודה ולא נבוש: אנחנו עצלים אנחנו! תגרנים אנחנו, סבלנים אנחנו, טרחנים אנחנו, עם קשה עורף אנחנו!

האם אמת הדבר כי אין לנו פנאי? והלא דברים ק“ו, ומה אלו שאין נשותיהם לוקחות חלק במעשיהם, לא במעשים פרטים ולא במעשים כללים, והם בעצמם יגעים, עמלים ועובדים לטרוף טרף, עכ”ז מוצאים הם עת ועונה לעמול גם לטובת הכלל, אנחנו שנשותינו נושאות בעול הפרנסה, ועוזרות לנו בבתי החנויות, בבתי המסחר, בכל מלאכה ועבודה, עאכ"ו שנוכל למצא עת וזמן לכל חפץ גם למעשה הכלל.

ומדוע אין לנו פנאי? האם גדול היום או הלילה להם מאשר לנו? מדוע כל בן אומה ולשון אחרת, עושה מלאכתו בשובה ונחת, הולך עקב בצד אגודל, ומוצא לו עת וזמן לעבודה, לטיול לשעשועים וגם למעשי הכלל, וכל בן יהודה הלוך וטפוף ילך, אדם מניחו במזרח ומוצאו במערב, ברגע זה רואהו בצפון וברגע השני הוא בדרום, יחיש, ימהר, יחפוז, ירוץ, עתו לא תספיק לו לצרכי עבודתו, וטיול ושעשועים מאן דכר שמיה! שאלה גדולה היא ומי יפרקינה! אך לפע"ד ניחא, כי הכל הוא הסדר והמשטר, ובמקום שאין סדרים, שם קננה לילית, ושם השטן ירקד.

האינו-ישראל זכה ומושל הוא בעתו, ובר ישראל עתו מושלת בו.

בני ישראל אינם מקפידים כל כך לגדל בניהם בבריאות הגוף שלמה ויתגדלו כאסטניסים, חלשים ורפי כח, ולכן גם צלמות ולא סדרים בכל מעשיהם, ובמקום שאין סדרים תאבד העת בהבל וריק והעבודה תמשך כפלים; לא כן הא“י, אשר נתגדל בבריאות הגוף, בחילוץ עצמות ובזריזות, לכן מעשהו במתינות, עבודתו נעשית בעתה וזמנה, וישאר לו זמן לכל דבר. גם זו רעה חולה ראיתי אצל בני עמנו, כי הרבה אבות יחמלו על בניהם מחמדי נפשם וירגילום מנוער לשינה יתירה, לכן נראה ע”פ רוב הרבה מבני ישראל הרגילים לישון עד שלש שעות כבני מלכים, מלבד שינת צהרים ושינת עראי בין מנחה למעריב, ועובר להם כמעט חצי היום בשינה, לכן יתאונן היהודי כי היום קצר והמלאכה מרובה.

ומנהג ישראל זה הלא מנהג תפל הוא, ונצמח מזה, כי עבירה גוררת עבירה. העברים אינם מקפידים על בריאות הגוף וחלוץ עצמות של בניהם, לכן יגדלו כאסטניסים וחלשים, וכיון שהוא חלש ואין אונים, משועבד הוא לשינה, וכיון שהוא ישן הרבה, ממעט הוא בעבודה, ואין לו פנאי, וכיון שאין לו פנאי למענו, לא יוכל להולד בקרבו הרגש לעבודת הכלל.

וכן התרעם אחד מחכמי העמים על אבדן העת ע“י הרגילות לשינה יתירה, וכך הוא מתבל את משפטו: מי זה גבר יחיה ולא יאבה כי יתוספו לו עכ”פ שש שנים על ימי חייו? האם לא תתן אתה איש חי, חצי רכושך בעד שנה אחת נוספת על מספר שנותיך? והנה ראה גם ראה כי בידך טובך! נניח כי הרגלת לישן ח' שעות ביום, ואם תתרגל לישן רק שש שעות, הלא תשארנה לך שתי שעות ביום אשר אתה חי, כי הישן חשוב כמת, הוזה שוכב כבול עץ, ואיננו מתענג על תענוגות החיים, שתי שעות ביום הם תש“ל שעות בשנה, ויען כי ימי שנותינו בהם שבעים שנה, נמצא כי יתוספו ימים על ימיך ערך שש שנים, מלבד מה שתוכל לסגל מצות ומע”ט בשש שנים הללו, ומלבד מה שתוכל ליהנות בעת הזאת מעץ הדעת ומעץ החיים.

לוא שמעו באמת בעלי הגימטריאות והצירופים לעצת החכם הזה, כי עתה נוספו לנו הרבה עֵרִים במקום הישנים, ולא היה אומר אדם מישראל “אין לי פנאי לעבודת הכלל”.

אחד מסופרי זמננו בתארו מדות עם ישראל, אמר כי אין לך עם בעולם, שבו התאחדו כל המדות ההפכיות כמו בעם ישראל. אין לך כילי כהיהודי, ואין לך פזרן כהיהודי. אין לך נזיר מהתאוות כיהודי, ואין לך בעל תאוה כמוה. אין לך חכם כמוהו ואין לך טפש כמוהו. אם הוא נקי אין נקיות כנקיותו, ואם הוא אי-נקי אין אי-נקיון כזוהמתו. אם הוא נאמן רוח אין נאמן רוח כהיהודי, ואם הוא גנב אין גנב כהיהודי.

אם נאמנו דברי הסופר הזה, לא נתפלא, שאף כי יהודינו מתנצלים על אפס מעשה בעבודת הכלל יען כי אין להם פנאי, עכ"ז ישנם הרבה בין בני בריתנו וביחוד בין תושבי הערים הקטנות ההולכים בטל מבוקר ועד ערב, ידיהם טמונות בצלחתם, רק שפתיהם נעות וגם קולם ישמע, מדברים על העצים ועל האבנים הזיות והבלים, ליצנותא דאסורי ופטפוטי מלין בעלמא. אל פיהם הם אומרים: פינו! פינו! מחמד לבנו! אכול ושתה ודבר, עד כי לא תמלא האוזן משמוע.

כן ישנם רבים שיש להם פנאי לשום לילות כימים להתעלס בעליונים ובתחתונים כל הלילה, ולדבר נגד מלכים ולא יבושו, בלילי טבת הארוכים ואף בלילי שבט ואדר, בפרט בשנה מעוברת.

כן ישנם רבים שיש להם פנאי “להתבונן בקדרתם” של רעיהם ולתהות על קנקנם, או להכותם בלשון.

כן ישנם רבים ( מבני הדור החדש ) שיש להם פנאי לסוב כל היום את השלחן הירוק בעל ארבע כנפות ומקליהם בידיהם להכות האם על הבנים, או לעסוק בכל הלילה עד אור הבוקר בשאלה עמוקה: כיצד מרקדין לפני הכלה.

האם לא יפה אמר הסופר הנ"ל כי עם ישראל חונן במדות הפכיות?

אקוה כי בדברי אלה נתבארו היטב דברי התנצלותם של אחב"י במה שנוגע לקוצר הפנאי.

אולם דברי התנצלותם “ואנחנו לא נדע מה נעשה” נשארים בתקפם ועוזם, ואי אפשר להולמם, כי מדוע ידעו כל בני אומה ולשון לעשות הטוב והצדק, לתקן כל בדק, ולמלאות כל חור וסדק?

מדוע לא יראו אחינו נגעי עצמם? מדוע לא ידעו לגהות מנו מזור? מדוע יאמרו כלנו צדיקים, כלנו חכמים, כלנו נבונים?

רבות הן התשובות על השאלות האלה הנכללות בשאלה אחת “מדוע לא תעשו כמתוקנים שבהם?”

אך אחת התשובות היא כי רעיון עשית סדרים נכונים בעניני עמנו עוד לא נתפשט בקרב ולב עם ישראל פנימה, לכן אחינו לא ידעו כל חסרון, לא ירגישו כל מעוות ולא יראו את הנגעים, לכן אין עושים ואין מעשים, אין תקונים ואין סדרים.

להם מכתבי עת, להם חוברות, להם ספרים, סופרים וחוברי חבר, יען כי להם קוראים, המוקירים ומכבדים את ספרותם ומחזיקים בידה לגדלה לרוממה לנטלה ולנשאה, הספרות רחבה ונסבה למעלה, ואנשי צבאותיה ידודון ידודון בכל עבר ופנה, ומכריזים בקולי קולות על כל נגע וכל מחלה, כל תקלה וכל קטטה, והעם מתעורר ורואה את מחסורו, ואנשי מעשה קמים ומעלים את הלויתן בחכה, מתאספים יחד ולוחשים על המכה.

ואנו, מה כחנו, מה גבורתנו. איה איפה ספרותנו?

לכו נא אל בתי הדפוס, ושאו את ראש הספרים הנדפסים שם בעבור ספרותנו, ותראו את החורב והשממון בשדה זה.

הביטו והתבוננו בבתי ממכר הספרים, ושאלו כמה הם הספרים אשר יד ושם להם בספרות העברים נמכרים שם ליום, לשבוע ולחודש?

שאו את ראש הקוראים מכתבי עתנו העברים השנים בארצנו, ותראו כי אין לנו לא ספרים ולא סופרים, לא מחברים ולא קוראים, ואין לנו לא וואלאדעיאווסקים ולא שענקיעוויטשים, במלה אחת: אין לנו ספרות אף כזית אף כביצה.

אצלם איזה וואלאדעיאווסקי המסתתר שולח ט“ו אלף רו”כ בתור נדבה להסופר שענקעוויטש, וזה ממאן לקבלם, ואחרי כי נודע לו כי המנדב גם הוא לא יקבלם בחזרה, עושה הסופר מזה קרן קימת ע“ש אשתו המתה להסופרים מוכי מחלת החזה שאין לאל ידם לנסוע לחו”ל להתרפא. ואיה וואלאדיאווסקי כזה אצלנו בסתר ובגלוי? הוא ינדב לכל היותר לכבוד הספרות ח“י גדו' או ב' פעמים ח”י, ומה יעשו סופרינו מוכי החזה שאין לאל ידם לנסוע לחו"ל להתרפא?

במלה אחת: אין לנו ספרות אף ככותבת הגסה, ומכיון שאין לנו ספרות, לא נוכל לקוות לישועה, ואין עזרתה בנו רק עזרנו מעם ה' עושה שמים וארץ!!!

 

IV.    🔗

אני מאמין באמונה שלימה שכל אחד מקוראי הצפירה יודע את היהודי מכף רגלו ועד ראשו, לארכו ולרחבו, מלבר ומלגו, כי הלא אנשים אחים אנחנו.

טבע היהודי, שיחו ושיגו נודעו לכלנו, לא נעלם מאתנו כחו ורב חילו, להיות צפנת פענח, לרדת תהום החקירה והפלפול ולחדור עד עמקי השאלה והדרישה.

אם יובילוך רגליך לבית מלון בעיר קטנה, אך תדרוך כף רגלך על הסף, תחז עיניך שם את אחיך העברי המכונן אליך מבט עיניו החודרות חדרי בטן, והכרת פניו תענה בו כי נכספה וגם כלתה נפשו לדעת ברגע אחד כל הנוגע לך, עד זיבולא בתרייתא. עוד לא הנחת את אמתחתך מידך, וכאריה מסבכו יגיח אליך, ובזרוע נטויה יקרב לברכך בשלום בריוח ולא בצער. ולולא האגודל אשר בחמלת ה' עליך קבע אותו בקצה בהונות ידיך, לולא האגודל העומד לשטן לידו הפתוחה והאומר לו “עד פה תבא”, כי עתה הגיעה ידו עד הזרוע והלחיים והקיבה אשר לך בלי מעצור ומפריע, ומי יודע מה היה אז…

אם תאמין כי היהודי המקדים לך שלום עושה מצוה ופורש – אינך אלא טועה, כי כאשר ידבק האזור אל העור כן ידבק אליך בכל לבבו ובכל נפשו, והחל לסובבך בשאלות כתנורו של עכנאי עד אין קץ.

“מאין באת?” “ולאן אתה הולך?” “מה מלאכתך?” “מה מסחרך?” “הבעל אשה ובנים אתה?” “וכמה בנים יש לך?” “וכמה אתה נותן לבתך?”

סוף דבר: במשך שעה קטנה הוא יגלה כל הסתום עמך, כל הצפון בחדרי לבבך, וידע על אדותיך מה שהיה ומה שיהיה, מה לפנים ומה לאחור.

כך הוא דרכו של היהודי!

המדה הזאת לא נראתה בכל עם ולשון, והפולנים יאמרו, כי “הכוסף לדעת הכל מביא לגיהנם”.

אך בתוכנו יש דורשים את המדה הזאת לשבח ויש דורשים אותה לגנאי.

יש אומרים כי ממקום קדוש תהלך, ממקור האהבה והאחוה והרעות השוררות בין אחב“י, ומצב כל איש יהודי יגע עד לב רעהו, או יען כי המסחר הוא נחלתם של היהודים ויסודו הוא חיי חברה, והמסחר דורש מו”מ ושיחה בין אדם לחברו, המתחלת בשיחה בטלה וגומרת בשיחה עמוקה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה.

ויש אומרים, כי אין זו ממדות הגונות לרדת למטמונותיו של חברו. יהיה חברך חורש, בונה, סוחר, אומן, רב או חזן, ואתה מה לך לדעת מעשהו?

אם כה ואם כה, היהודי רגיל לפלפול ולקושיות מימי נעוריו, והמדה הזאת לא תעזבהו עד זקנה ושיבה.

באחד מפוליטוני הזכרתי בקצרה ע"ד השער החדש אשר יש לפתוח בהצפירה ובו תבאנה “סגלות לפרנסה”, ומקצוי ארץ נהרו אלי מכתבים שונים, גדולים וקטנים, חתומים ופתוחים, מלאים על כל גדותיהם שאלות בענין הזה. זה בא בכדו וזה בחביתו, זה מקשה קושיא גדולה כגודל הפיל וזה שואל שאלה קטנה כגודל הפול, זה מפלפל כבר בי רב וזה מצפצף כתינוק בן יומו, ועלי היו כלנה לתרץ ולפרק, לבאר ולהסביר. הסגלה הראשונה אשר פלטה עטי וציינתיה באות א' היא הסגלה הנודעה בשם “הטבת מצב העובדים בין אחינו”.

בקראי שם להסגלה הזאת דמיתי בלבבי כי יצאתי ידי חובתי, וכל אחי בני עמי יבינוה; אולם אחרי הדברים האלה נפלו עלי שאלות חדשות כנפול השלו על אבותינו במדבר, עד כי היה להם לזרא.

“הטבת המצב? – ישאלו – במה נוכל להטיב? ומה הוא המצב, החומרי או המוסרי?”.

“העובדים? – ישאלו איזה מהם – ובאיזה עובדים הכתוב מדבר? האם בעובדים ממש או העובדים עבודת הבורא? ואת”ל עובדים ממש, מה היא הסגלה לכל העם? האם יש לעובדים ממש איזה זכות אשר בה יושע כל ישראל?"

מכל זה ראיתי ונוכחתי עוד הפעם לדעת, כי שאלת הפרנסה היא הסובבת עתה את כל עולמנו הקטן ועד שחקים תרקיע, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא! ולכן מניח אני כל השאלות שבעולם ואיני מדבר אלא בשאלת המחיה והכלכלה. גם “הצופה לבית ישראל” שם פניו כעת אל הענין הזה, וכן גם כמעט כל הסופרים עוסקים בו בשום לב, וזה כבר לא היתה התעוררות ותנועה גדולה כזאת במקצוע הזה.

– אנה נפנה לעזרה? – ישאלו רבים – האם נשים פנינו לאמעריקא, לארגנטינא, או לארעא דישראל?

– וכמה כסף יש בידכם למטרה זאת?

– על כן נאבה לנסוע – יענו המה – יען כי כלתה פרוטה מן הכיס.

אוי לאזנים שכך שומעות, אוי לנו שבאנו לידי כך, שמי שאין לו כסף חייו אינם חיים, ואין לו תקוה אחרת רק למצוא לו מחיה מעבר לים.

האדם הוא מבחר כל הברואים, בו שכל ורוח, לב ונפש, חלק אלוה ממעל, כחו חדש עמו, הנה הוא עומד בתוך אחיו ומרעיו, בין בני אדם כמותו ואובד עצות הוא, אין בו תבונה למצוא לו גם לחם צר ומים לחץ. האין זה עון פלילי אשר יכביד אכפו על כל בני החבורה?

– האם תתן החברה החדשה לעזרת עובדי אדמה בפלשתינה גם הוצאות הדרך לאלה החפצים להאחז שמה? – שאלני אחד המתיאשים אשר איננו רואה עוד כל תקוה להטיב אחריתו, כי כלו לו כל הקצין.

  • לא! החברה תתמוך רק בידי הנמצאים שם – עניתי.

– אם כן לא אוכל להפיק זממי, כי איככה אהיה במספר הנמצאים שם אם אפס כסף.

כל המחזות האלה יורונו למדי כי ישראל וכסף חד הוא, ואם אין לו כסף חשוב הוא כמת כל פרטיו ודקדוקיו. בין כל השואלים והדורשים אנה יפנו בצוק העתים, אין גם אחד שתהיה לו אף פרוטה אחת, כי כל עוד יש ליהודי מנה או מאתים איננו מתבונן אל העתיד, ואיננו חוקר לדעת מה יולד יום. וזו רעה חולה בין אחב"י המחכים עד הרגע האחרון, עד שתכלה הפרוטה מן הכיס. הלא מי שיש לו מוח בקדקדו יודע כי היום יפנה, הלילה יבא ויפנה, ומה נעשה מחר? על האדם לכונן מעשיו בעוד מועד, ולא לחכות עד כי יחסר בכלי חלבו ושמנו, ולא ישאר בלתי אם אסוך שמן.

גם זו רעה חולה ראיתי בין אחינו בני ישראל, כי בכל ענין חדש יעשו כמעשה הרן, להתיצב מרחוק, לראות מי הוא נוצח.

כאשר עלה הרעיון “ישוב ארץ ישראל” לפני שנים בקרב אחב“י עמדו אחינו החסידים מרחוק, ולא קמו ולא זעו ממקומם, ויבזו את העוסקים בענין הזה ויצחקו על חלומותיהם ועל דבריהם. ועתה אחרי אשר בעזרת ה' הוצג הענין הזה על יסוד נכון וקיים ע”י רשיון הממשלה, יתעוררו גם אלה הישנים מתרדמתם וימהרו כיונים אל ארובותיהם. “אם הענין הזה הוא אך סגולה לפרנסה – יאמרו – אצא גם אנכי”. “גם אנכי אוחז באת ומחרשת, ומכליות אדמה אשביע נפשות ביתי”. ואיה איפה הייתם עד עתה אחינו, רבנינו וחסידינו היקרים? מדוע ישנתם כל הימים בפאת מטה או על ספסל ביהמ"ד, ולא חפצתם לעשות בענין הזה קטנה או גדולה, ועתה כי הרעב יציק לכם תתאוו תאוה לארץ אבותינו, לא לנשק עפרות קדש, חלילה, לא לחונן את האדמה הקדושה, רק לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. אתם הרודפים תמיד אחרי הרוחניות ואחרי התפשטות הגשמיות, תחפשו עתה אחרי גשמיות גרידא, מה זה היה לכם?

אך אם כה ואם כה, נעים לנו לראות כי החפץ לעבודת הגוף התעורר כעת בכל פנות העם, וגם חסידים ואנשי מעשה משתוקקים עתה, לצאת השדה, להפשיט מעיליהם מעליהם ולחרוש בשור או בחמור, ללכת אחרי האת על תלמי שדה, בלי שמלה עלית רק בטלית קטן ארוך, אלה בפתיל לתכלת ואלה בלא תכלת, וכלם לדבר אחד מתכוונים, לקיים מה שנאמר “אדם לעמל יולד” ו“ידעתי ומצאתי תאמין”.

כן מה נעים עתה לשמוע דברים כאלה גם מפי העוסקים תמיד בעולם האצילות, כי הם מקבלים עליהם לעבוד בגופם על אדמת קדש, ואומרים “מי יתן לנו אבר כיונה, נעופה ונשכונה וכו'”. אך דא עקא, בשלחם את ידם למשמש בכיסם – והבור ריק. ובכן אין תוחלת ותקוה!

בהיותנו חסרי אונים להושיט יד ולהמציא הוצאות הדרך להחפצים בעבודת הגוף מעבר לים או על הררי ציון, עלינו לשים עין עכ“פ על העובדים והחפצים בעבודה במקומנו. לא אל העובדים עבודת הבורא כונתי – כאשר חשבו רבים – כי אלה העושים רצונו של מקום מלאכתם נעשית ע”י אחרים, וחיים הם על חשבון אחרים, אך כונתי אל העובדים אשר עליהם אמרו חז"ל (ברכות ח'): “גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים”.

במספר העובדים ההם יבואו כל המתעסקים בגופם, בשכלם ובכשרונם (ולא בממונם), ולא רק פועלים ואומנים, אך כל איש המוצא מחיתו מיגיע כפיו או שיכול או רוצה להתפרנס מכחותיו, והמפלגה הזאת היא רוב העם.

את הציון א' אשר בו ציינתי את הסגלה הראשונה, היא “הטבת מצב העובדים”, אחלק לסעיפים קטנים, ואציין אותם במספרים, אשר ישליכו אור על הדרך המובילה אל המטרה.

1) חיי החברה הם האדנים אשר עליהם נשען כל ארמון הפרנסה. אם יהיה האדם יחידי במקומו, בודד במועדיו, אי אפשר לו להתקיים אפילו שעה אחת. וכבר נצטווינו ע“י תוה”ק, הן בכתב והן בע"פ, כי אחד מתנאי החיים הוא “חברותא”.

מאז מעולם, כמעט בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, יש להאומנים חברות מיוחדות הנותנות עוז ועצמה לכל אחד החברים המקשיבים לקולם. תחת כנפי אגודה כזאת יחסה כל אחד מהפועלים ובצלה יתלונן בעת רעה. אך יען כי עם ישראל הוא עם לבדד ישכון, וכל בני עם הארץ יביטו עליו כעל איש זר הבא מארץ רחוקה, לכן סוגרו דלתות אגודות כאלה לבעלי מלאכה מבני עמנו, ולא יוכלו ליהנות מהן. ובכן אם יפול אחד מבעלי המלאכה העברים ממצבו, אז צר ומצוק יקיפוהו מסביב, והאסון ימוץ לשד חיתו כגרוגרת דר' צדוק.

חברות עם הארץ לא תתננה לו להחסות בצלן, ועזרה אחרת אין לו, אז יפול בנופלים בלי תקוה.

המצב המר והנמהר של האומנים הנדכאים יבלע וישחית אז גם את הקרובים אל החלל, וסביביו נשערה מאד, כי האומן שאין לו עזרה בעת צרה הרי הוא למשא על קרוביו, מיודעיו ושכניו, ומגדיל את מספר האוכלים ואינם עושים, שהם כעש לבית יעקב וכרקב לבני ישראל.

אמת הדבר כי ישנם אומנים מבני ישראל, שיש להם חברות ואגודות, כמו חברת החייטים אשר בערים רבות, או חברת הסנדלרים. אך רואה אנכי בזה את החסרונות האלה: א) כי לא בכל עיר ועיר ישנן חברות כאלה, (וכאשר אדמה אין פה בווארשא חברה אחת לאומנים, אף כי גודל נחיצותה יורגש פה ביתר שאת מאשר במקומות אחרים). ב) כי לא כל מין מבעלי המלאכה יש להם אגודות. ג) כי חברות החייטים והסנדלרים למשל באשר כי ע“פ רוב עמי הארץ המה, בורים וריקים, לא ידעו להוציא תועלות רבות הצפונות בחיי החברה. ראשי החברה של תושבי הארץ הם ע” פ רוב אנשים היודעים קרי וכתיב ויש להם איזה ידיעה בצרכי החיים, לכן יודעים המה להוציא תועלת מחברותיהם ואספותיהם, לא כן חברות בעלי מלאכה שלנו, אשר אינם מאמינים כלל, שע“י קבוץ הכחות בחברה, וע”י עצות טובות והגונות, יוכלו לבוא לידי תשועה גדולה במצבם החומרי והמוסרי, ויען כי לא ידעו כתב וחשבון לא יוכלו לנהל הענין בסדר נכון, ולכן אין להם כמעט שום תועלת מורגשת.

ואם תשאלו את הבע“מ “למה לכם חברה?” הוא ישיב לכם “אם לא תהיה לנו חברה מיוחדת, הלא יעברו ימים ושנים ולא תהיה לנו עליה לא שמנה ואף לא רזה, ועתה ת”ל יש לנו מנין מיוחד, ס”ת מיוחד, ואין לנו לחכות לחסדי גבאי דביהכנ“ס ובכל חודש יעלה כל אחד מהם לתורה. לולא החברה שלנו, היינו יכולים להפטר מן העולם מבלי לטעום גם טעמה של (העליה) “ששי” “שלישי” או “נפטר” (בני החברות האלה יכנו ע"פ רוב את העליה בשם “מפטיר” ואת העולה ואומר ההפטרה בשם “נפטר”). “ולולא החברה לא היה זוכה מעולם אחד מבני אומנתנו להיות לגבאי ועתה ת”ל כי זכה להפקודה הזאת גם אחד משלנו, וגם משה’לי קאפהענדיל שלנו יודע גם הוא איך לכלכל דבריו במשפט ולנהל עניני החבורה ביד רמה כאחד הגבאים הגדולים”.

היוצא לנו מזה, כי דבר נחוץ הוא שידעו האומנים בתוכנו להוקיר את פעולות חברתן, וידעו כי לא רק אמירת תהלים היא מטרת אגודתן, לא רק ההקפות והעליות, כי אם גם עצות טובות להטבת מצבן החומרי והמוסרי, ובכן עלי לרשום פה בין הסגלות לפרנסה (להעם כלו):

א. 1) תקונים בחברות הפועלים והאומנים (אשר מקום אגודותיהם הוא אצל איזה ביהכנ“ס או ביהמד”ר).

החובה להאיר עיני האומנים איננה עוד בידי הסופרים העברים רק בעיני המגידים והדרשנים, כעין הרב המגיד מקעלם נ“י אשר בימים האלה בא הנה ותלמודו בידו, ומרחיב לבות השומעים בנועם אמרותיו, וככחו אז כחו עתה בפיו, להאיר עיני החשכים גם בענינים הנוגעים לחיי העוה”ז, כי העוה“ז והעוה”ב הלא קשורים הם יחד, ולהראות להם הוא אתרא דנשקי שמיא וארעא אהדדי.

 

V.    🔗

האגרת הזאת שלוחה אלי מאת אחד הבדחנים מעיר…, וזה לשונו:

“גשמי ברכות, ושפע טל ההצלחות, יריקו השמים, ברכה וחיים, על ראש המפורסם אין צריך ראיה, הכותב בלה”ק כבשפה חיה, צופה לבית ישראל בעין איה, יושב ודורש כאבטליון ושמעיה, בסתרי תורה וסודות הויה; לו יד ושם בכל המקצועות, על בית יעקב עיניו צופיות, ומדקדק עמהם בדקדוקי עניות, תל תלפיות, חוקר קדמוניות, פה מפיק מרגליות, מוקיר בעלי כשרון בכל הידיעות, אשר יציצו מעיר ככמהין וכפטריות, הנה הוא בעל “בראש הומיות”, החוקר הכל וסוקר, אחרי מומי עמו מנקר, ועד מקום שידו מגעת מבקר; הכותב וחותם הנץ, המגלה הקץ, רענן יהיה כל ימיו כעץ, ופוליטונו יפרוץ ויורה כחץ, עלינו ועל כל ישראל עד אין קץ.

הנה זה ימים ושנים, בדחן אני ככל הבדחנים, ובשפתי הקלה, אשמח חתן וכלה, ואצלי טמונים וגנוזים, אוצרות חרוזים, ובמשך כמה שעות, אפזר כאפר גמטריאות.

ות"ל אינני כלי ריקן, כי גדול כחי בנוטריקון, במלאכה הזאת הנני סיני ועוקר הרים, לגבב אמרים, להרבות דברים, אומץ ידי תרום, לשום שפלים למרום, וכל זה איננו שוה לי, מפני חסרון אשר בי, כי אין לי שום ספורים ארוכים, לא גבוהים ולא נמוכים, והנני כבר בלי תבן, וכהופכין שאין להם אבן.

והעיקר חסרים לי ספורים, שיהיו בהם ענינים סאטירים, משלים גדולים ורעיונות נכבדים, עשויים כמטעמים ומיני מגדים, שיהנה מהם עשיר ורש, ויהיה טעמם כצפיחת בדבש.

הלא אתה אדוני תבין לשכל אמרי, לכן לא למותר הוא להרבות פה דברי.

הנה אחד מעשירי העיר, סוחר נכבד וגביר, היתה לו עד כה אשה ארורה, אשר הציקה לו בתדירה, ויאמר לשלחה מביתו כלה, למען תהיה לו הצלה, ותמאן האשה הנבלה. אך אחרי עמל ותלאה, תאות נפשו הנה באה, וישלח מביתו את הצרה, ותלך לה בנפש מרה.

וידור נדר לעשות משתה לאנשי שלומו, על החסד אשר הפליא ד' לעשות עמו, ואשר המציא למכתו תרופה, כי לא ידור עוד עם הנחש בכפיפה.

והנה בביתו במוצאי שבת חנוכה, תהיה אי"ה מלוה מלכה כמשפט וכחקה, ויקרא גם אותי לבוא שמה, למען ישתו דברי בצמא, ולמען אשמח את הקרואים, בספורים יפים ונאים.

אך דא עקא כי אין לי ספור נאה, אף כזנב הלטאה, ואם אתה אדוני, תאבה לכבדני, באחד הספורים כהאי גונא, שכרך נכון ודמי פדיוני יהיבנא, כדמתחיבנא, וכו‘. אך אדוני אל תגלה נא את סודי, לבלי יחולל כבודי, ולא ישחת הודי, וכו’.

הנני עבדו בדחן דמתא, המצפה לתשובתו הרמתה.

תשר“ק הצחקיאלי”.

וזאת תשובתי:

"מימי לא הקדשתי כחי לעבודה שיוכלו ליהנות ממנה אך אנשים פרטים, רק למען הכלל כלו תצא עבודתי, ואינני דן כעין הפרט.

רצונך ימלא, ואערוך ספור מהמין הנחוץ לך, רק אעשה זאת בדפוס לכל העולם כלו, ובכן הכסף נתון לך, והספור לעשות כטוב בעיניך ותוכל לזכות מן ההפקר, כי זה לי הכלל, לעבוד אך למען הכלל, כי יקרה לי הדעה, “נר לאחד נר למאה”.

וזה תוכן הספור, למען תשר"ק הצחקיאלי ולמען כל הצחקיאלים שבעולם:

אשר רעה והשטן    🔗

(הגדה המונית).

משעה שהיהודים נכנסין – בלילי טבת הארוכים – לשחק בקלפים (הנקראים קארטען, והחרדים יקראו להם קנארטען), תאין ומתכנשין גם למלאכי חבלה, הם וקליפותיהם אל המעגל שלהם (הנקרא כלוב) בירכתי שאול לצחק, לשוחח ולדון דיני נפשות.

ויהי היום בשנת… ויבואו בני תפתה אלה המעגלה ויבא גם השטן בתוכם סר וזעף, ויאמר:

– משוט בארץ באתי ואשבע שם כעס ורוגז מרבה להכיל, כבודי היה לכלימה בפי ילידי אשה קרוצי חומר, ושמי מנואץ.

– מי זה העיז פניו לפגוע בכבודך? – שאלהו לוציפר השר בגאוה וגאון.

– בחג הסכות העבר – השיב השטן ושניו דא לדא נקשן מכעס, ומפיו יז קצף – עברתי לפני בית איש יהודי אשר ישב ויהגה בספר, ולא יכולתי לגשת אליו, אך שמעתי מרחוק מפיו את המלים האלה:

“ומוצא אני מר ממות את האשה”.

בשמעי זאת רעדה אחזתני, ותחתי רגזתי.

היתכן? הלא אנכי השטן, היצה“ר, המה”מ, והכל יודעים כי אין עוד מר ממות, והנה יהודי שוטה כזה מעיז פניו לאמר, כי יש עוד מר ממני, וחומס ממני תעודתי, כחי וגבורתי, ומתיש כחי יותר מנקבה.

לוא שמעתי זאת מאיש אחד החרשתי, אך בכל מקום אשר הלכתי שמעתי מכל היהודים את הדברים האלה אשר קראו מן הספר בנגון ובכונה יתרה. היתכן? העל אלה לא אקצוף, ואם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי?

– אל נא תדבר גבוהה גבוהה! – ענוהו צירי שאול – אל יצא עתק מפיך! הן היהודי הזה לא מלבו הוציא מלים, לא איש המוני אמר הדברים האלה, כי אם איש החכם מכל אדם; הן המה דברי המלך שלמה, ואם הוא אמר אין להטיל ספק בדבריו, כי אין חכם כבעל הנסיון, הוא תכן את רוח האשה, כי אלף נשים היו לו, הלא הוא אמר ג“כ ע”פ שיטתו: “אדם אחד מאלף מצאתי ואשה בכל אלה לא מצאתי”, והיהודי מה הוא כי תלין עליו? גם זאת לך לדעת, כי כל דברי שלמה ברוה"ק נאמרו, ולכן אנוס אתה להצדיק עליך את הדין ולשום מחסום לפיך.

– אל נא אחי תרעו! – קרא השטן בחמת רוחו – אנכי שטן הנני, לא אדע את רוה"ק, וגם את המלך שלמה לא ידעתי. הנני מרים מחאה (פראטעסט) נגד הדעה הזאת והנני תובע את עלבוני. הכל יודעים כי אין מר ממות!

הדבר הובא לפני בעל זבוב ( Beelzebub ), שר של גיהנם, למען יוציא לאור משפט השטן.

אחרי אשר בעל-זבוב וכל כת דיליה עיינו בדינו, פנה השר אל השטן ויאמר:

– ומה לעשות לך חברנו השטן! הן תדבר דבריך בלי עדים ובלי ראיה, ולכן יצא מאתנו פסק דין הזה, כי תבוא אל הארץ, ולהוי מדורך עם בני אנשא, ורשות נתונה לך מאתנו לקחת אשה מבנות האדם, ואז רק אז בשובך נשמע מה בפיך, אז יאמנו דבריך בדברך ע"פ הנסיון.

מחיאת כפים נשמעה מימין ומשמאל. כל מלאכי שאול והרוחות הרעות רקדו ויפזזו, קראו בגרונם וישרקו בשפתותיהם: “יחי שרנו בעל זבוב! לחכמתו אין חקר!”

“ואתה חברנו השטן – קראו כלם בקול – סורה מפה! לך לך לעזרת נשים, אל חדרי המבשלות, הרקחות והטבחות, ועם האמהות שם תכבד. עלה קרח! עלה קרח!”.

השטן קבל עליו את הדין בלב ובנפש חפצה, ויתנו לו חופשה ממשמרתו, וימסרו בידו שטר שחרור לששה חדשים ואת חרבו ואת כל כליו לקחו ממנו ויתנום לאחר, ויתנו לו פתקא לההיא מטרוניתא רעבעליאזא Rebeliose) ) הממונה על לשכת הבגדים בפתח השער, ותחלף שמלותיו ותלבישהו בגדי יהודי פולין, ותצלצל בפעמון ויבוא הרוח וישאהו בסערה לעיר עשתורת קרנים.

ויבא השטן העירה כאורח נטה ללון במעיל ארוך עד בהונות רגליו, ואזור משי אזור במתניו וזקנו ירד ע"פ מדותיו, ויפגשהו איש יהודה וימשכהו לבית המדרש.

בביהמ“ד התפלל העם תפלת מנחה בצבור, אח”כ הדליק החזן נר חנוכה וישמיע קול מנגינותיו במקהלה ברכות הדלקת הנרות, הנרות הללו, מעוז צור ישועתי, ובהגיעו לסופו לאמר: “חשוף זרוע קדשך וקרב קץ הישועה”, געה כל העם בבכיה, ואח"כ בבואו אל המלות “מחה פשע וגם רשע”, נשתנו פני השטן ככרום והרגיש דקירה עצומה בגופו כמחט בבשר החי; ויאמר לברוח מזה. אך בשמעו כי אחד המטיפים יטיף פה דרשתו, התאפק וישאר בבית המדרש.

המטיף עלה הבמתה ויחל לדרוש מענינא דיומא.

תוכן דרשתו היו דברי הנביא זכריהו (קאפ' ג'):

“ויראני את יהושע הכהן הגדול וגו' והשטן עומד על ימינו לשטנו וגו‘, יגער ד’ בך השטן וגו' הבוחר בירושלים. הלא זה אוד מוצל מאש וגו'”.

דברי הדרשן היו דברים יורדים חדרי בטן השטן המשטין על עם ישראל, על דבר תוארו החצוני של העם הזה, ויבאר את הפסוק “והוא לבוש בגדים צואים וגו' והלבש אותו מחלצות”, ויסיים: “ביום ההוא תקראו איש אל רעהו אל תחת גפן ואל תחת תאנה”, ואז יתחבא השטן במערות ובנקיקים מפני כבוד ד' ומהדר גאונו.

השטן שלנו, חתן דנן, בשמעו הדברים האלה יוצאים מפורש מפי הדרשן, כמעט יצאה נשמתו, ונפשו נבהלה מאד, כאלו שמעו אזניו מאה שופרות של איל. רעיוניו נבוכו ויפול מלא קומתו ארצה, וימהרו האנשים ויוציאוהו מן הבית לבל יפריע הדומיה הקדושה המרחפת במקום ההוא, והמגיד הנכבד הוסיף לבאר את הפרק שלאחריו (זכריה ד'), “ואומר: ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגו' ושבעה נרותיה עליה וגו‘, ושנים זיתים עליה, אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה וגו’”, וידמה את המנורה להאמונה ושבעת הנרות לשבע החכמות ושני הזיתים להדת והשכל, ויסיים: “לא בחיל ולא בכח (לבד), כי אם ברוחי (גם ע"י רוחניות) אמר ד' צבאות וגו', והוציא את האבן הראשה, תשואות חן חן לה. אמן!”.

– תשואות חן חן גם לך, רבנו! – ענה העם בקול ועדת עשתרות קרנים צהלה ושמחה!

האויר הקר השורר בחוץ עורר לתחיה את השטן המתעלף, ויאנח בשברון מתנים ויאמר:

“נחמתי כי עזבתי את מקומי במדורי גיהנם, הלא טוב לי אז מעתה. כנראה לא דבר נקל הוא לישא אשה פה במושבות בני ישראל, ומה אם בין הגברים יקדמוני מוקשי מות, בין הנשים עאכ”ו. אך הנעשה אין להשיב, לכן אסעה ואלכה!".

וישא את רגליו וילך ויבא עירה צוער.

נרות חנוכה המשגיחים מבין החלונות האירו אופל החוצות הצרות, והאורח סבב בשוקים וברחובות, וירא כי אין בית אשר לא ישבו בו על השלחן אספת אנשים ולפניהם אוזה שלמה על ראשה, על כרעיה ועל קרבה, והם עוסקים במשחק הקלפים, וירא ויתבונן ותחי רוחו, ויאמר: “מבנות העיר הזאת אבחר לי אשה, פה אשב כי אויתיה”.

ויהי בעברו לפני הבתים ויצץ בין החרכים, וירא את השחוק ואת האוזות הצלויות, את בקבוקי יין שרף, את הדגים המלוחים ואת הרקיקים, ויתאו למטעמותיהם, כי רעבון בטנו הציקהו מאד.

כאורח לא קרוא נכנס אל בית אחר וילט פניו באדרתו, למען לא יראו פניו, ויאמר, כי מעיר רחוקה הוא בא, והפרוטה כלתה מכיסו והוא עיף ורעב, ויבקש להשיב נפשו השוקקה.

– ראו נא את השטן המפריע אותנו ממעשינו! – נתנו המסובים עליו בקולם קול עוז – פה אין בית “הכנסת אורחים”, סורה מפה!

ויפן ויצא מן הבית אבל וחפוי ראש.

– איה איפה אמצא פה ארוחת הערב? – שאל בחוץ את אחד מבעלי הבתים הבא לקראתו.

– הנה פה בית מרזח נגד עיניך! – ענה האיש בהראותו לו באצבע את הבית מנגד.

– אבל אין פרוטה בכיסי!

– א“כ לך לך אל ביהמ”ד פה דרך רחוב “מעלה עקרבים”, שם בקצה הרחוב תמצא את הבית ואולי ידאג “השמש” למענך לתת לך פת לחם.

ויפן מעמו וילך בפחי נפש עד בואו אל ביהמ"ד, ובבית אין שם איש, כי אם איש זקן אחד הוגה בספר לאור נר התמיד המשליך אור כהה על פני הבית.

– מי כאן שמש? מי כאן שמש? – שאל האורח.

– השמש לקח לו את העששית הגדולה – ענה הזקן – וילך לסבב בעיר לבקר את בתי העשירים, למלא אמתחתו כדרכו בלילות חנוכה.

– אויה לי כי נגזרתי! – קרא האורח בנהמת רוחו – מי יאכילני לחם, כי רעב אנכי מאד, כל היום אוכל לא בא אל פי.

– ומה זה תצעק אלי! – אמר הזקן – תושב אנכי ככל אבותי פה בעיר הזאת, והנה זה שלשה ימים אוכל לא בא אל פי.

הזקן יצא מביהמ"ד וילך לביתו והאורח נשאר לבדו, ויעבור לפני התיבה וירא שם צורת פתח וימשוך בחזקה ויפתחנה, וימצא שם בקבוק יין לקדוש ולהבדלה, וישת מן היין ותחי רוחו. שם מצא גם מפתח קטן וינסה לפתוח את הארגז העומד בפנת הבית אחורי התנור ותאורנה עיניו. שם מצא גם יין שרף גם דגים מלוחים גם עגות מצות ורקיקים, ויאכל וישת עד לא השאיר שריד, וימח את פיו לבל יודע לאיש, ויסגור דלת הארגז אחרי הדליקו נר על השלחן, ואת המפתח השיב על מקומו.

אחרי השקיטו רעבונו שמע קולות אנשים מחדר הסמוך לכותל ביהמ“ד, ואחרי הקשיבו רב קשב, הציץ בין החרכים וירא שם בעזרת הנשים כי הבית כלו מלא אורה, והרבה בחורים עם נערים מחובשי ביהמ”ד יושבים ומשחקים בקלפים.

– הנה אנכי הולך למות – אמר השטן בלבו – כי נכונה לי מיתת רעב בעיר הזאת, אם הצדקה פה תשב בשפל, והתושבים יקשיחו לבם, אורח לא יחונו ועל זקן לא תחוס עינם. לכן אין טוב לי כי אם אחיש מפלט לי אל התורה ואל העבודה, והיה כי יראוני כעוסק בתורה ובמצות, אז אולי יחוסו אולי ירחמו.

וישב על השלחן ויחל ללמוד סדר נשים בעיון רב ובנגון יפה, הגמרא והתוספות עם כל המפרשים. ובכל פעם בהנפשו מלמודו התהלך בביהמ“ד אחת הנה ואחת הנה, ויזמר בחשאי איזה נגונים נעימים מעוררי הדבקות, וחובשי ביהמ”ד שמעו – באו, ראו כן תמהו.

הפעמון השמיע השעה האחת-עשרה והרגל כלתה מן השוק. חשך אפלה השתרע על רחוב היהודים ובכל מקום השלך הס. אך בעזרת הנשים אור זרוע לצדיקים הצעירים ולישרי לב אלה שמחה, כי השמש בא מדרכו ונכנס אצלם ויתנו כסף על ידו ויבקשו ממנו לפתוח את הארגז ולהביא להם למלא נפשם משופרא דשופרא, מאוצר הגנוז אשר אתו דלא צריך בחישותא, מיין שרף ומעגות מצות מרברבותא, ואריסטון לצדיקי יתקן ושרותא.

השמש בא אל ביהמ"ד ויקרב אל האורח ויתן לו שלום והחזיר לו שלום. מה שמך ידידי, ומאין אתה? – שאלהו השמש ר' קלונימוס ביראת הכבוד.

– אנכי … אנכי… אך למה זה תשאל לשמי?

– הלא אנכי הוא השמש דמתא, ועלי לדעת הכל.

– אנכי… שמעי בן גרה מן הבחורים.

– ומה מלאכתך פה?

– סוחר הייתי, ויהי לי מסחר גדול בעצמות; גם בעל נכסים וקרקעות הייתי, ושמי היה נודע בכל קצוי ארץ, ועתה התמוטט מצבי, ואנוס אנכי להרחיק נדוד לתור לי מקום מנוחה.

– היש לך גם אשה ובנים?

– אנכי נשארתי לבדי.

– אולי יש את נפשך לשבת פה אתנו, הלא חננך ד' בקול נעים, כאשר שמעה אזני ותבן לה, והיית לנו לש"ץ מטיב נגן, כי החזן שלנו הרחיק נדוד לארגנטינא, ואין לנו עוד אחר במקומו; גם תוכל ללמוד עם בחורי חמד שעור בעיון, ואז לא יחסר לחמך ולא תשא חרפת רעב.

– אמנם כן! רגיל אנכי להיות שליח צבור, וכחי גדול להרבות תאניה ואניה, וביחוד בין הנשים. גם שמתי עיני תמיד על בחורי חמד, כי הוריתי להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון. אולם לא זאת היא מטרתי לבדה, כי חפצתי לקחת אשה ולמצוא לי מנוחה בביתה.

– עודם מדברים והנה מעזרת הנשם נשמעו קולות שונים, קולות הברה, גסה, דקה ודקה מן הדקה.

– ר' קלונימוס! אל תמנע טוב מבעליו!

– קלונימוס! יין המשומר!

– קלונימוס! עגות מצות!

– קלמן! דגים מלוחים!

– הרגעו מעט! קרא השמש – “השטן לא יקחם” אם תחכו איזה רגעים.

בעזרת הנשים קם שאון בין המשחקים ותפרוץ מהומה גדולה, ומעשה שהיה כך היה:

המחלק את הקלפים ראה ויתבונן כי נפקד מקום המלך כדרלעומר ויאמרו למנות את הקלפים, ויעמדו על המנין וימצאו כ“ג תחת כ”ד, ויחפשו וימצאו את המלך יושב בחיק אברך צעיר אחד, והוא משתמש בו תמיד לטובתו ולהנאתו בכל עת מצוא.

– אכן נודע הדבר! – קראו בקול – אטו בשופטני עסקינן? גנב! גנב!

ויתפשוהו וימשכוהו על אחד השטענדורים, ויקראו:

– איפכא מסתברא!

– שבתי! הפוך בזכותו!

ויעשו לו פסק שלא בפניו ותרב המהומה, ויתקבצו אנשים רבים משכני ביהמ"ד ויכבו את הנרות, והמשחקים נסו וימלטו על נפשם.

בעזרת הנשים קמה הסערה לדממה והמהומה שככה, ושמעי בן גרה והשמש ר' קלונימוס שבו לדבריהם ויאריכו למעניתם.

– ועתה כי הלכו להם הבחורים – אמר השמש – נחזור לענין הראשון, לענין האישות אשר אמרת, וזאת לך לדעת, שאני זכיתי לשני שלחנות. אנכי חציי שמש וחציי שדכן, ובעבור זה לא תשמע מפי שקר גמור כמנהג השדכנים…

– אך חצי שקר! – שסע אותו שמעי בשחוק.

– עמך לא אתנהג כשדכן כלל, ואוליכך בדרך אמת.

ע"ד האשה אשר אמרת, חי נפשי כי ברגע הזה עלתה במחשבתי אשה אחת אשר תפציר בי כל הימים להמציא לה איש נכבד כמוך, ועתה כי הקרה ד' אותך לפני, אומר לי לבי כי הוא זווג מן השמים. אך לא אכחד תחת לשוני, כי בדבר המנוחה שאתה רוצה בה, לבי נוקפי פן תהיה המטרה הזאת ממך והלאה, כי מרננים עליה בדבר מיתת בעליה השני והשלישי… אך למה לי להוציא לעז על בת ישראל. אנכי אינני מאמין בדברי נשים מוזרות בלבנה.

– האם אלמנה היא?

– פעם אחת גרושה ושתי פעמים אלמנה, אך לא חלילה אלמנה קשת רוח, עניה סוערה, כי אשה עשירה היא כבת שלשים, ולה חנות של בשמים ותמרוקים, גם בית חומה.

– אחת היא לי אם היא גם קשת עורף מעט, ומה מני יהלוך אם תלך עמי בקרי, אנכי לא אענה אף אחת מני אלף, - ומה שמה כי אדע?

– שמה המתנוסס על שלטי החנות הוא “זיסעל גאללקנאקער”, והאנשים יקראו לה “זיסעלי קטלנית”.

השמש מהר להביא לו כר בלה מזוקן, מעולף בעקודים נקודים וברודים, ויאמר לו:

– הנה הבאתי לך כר לתת מראשותיך, ועתה תשכב ותנוח פה על אחד הספסלים ומחר יהיה האות הזה. אך טרם נפרד היום עלינו לטעום מן האדום האדום, לאות מזל וברכה.

– את חטאי אני מזכיר, כי בבואי לביהמ"ד, ואנכי עיף ורעב, ואמצא את המחיה והכלכלה בארגז, ואשיבה את נפשי ולא השארתי שריד.

– הה, הכרע הכרעתני! – קרא השמש בשברון לב – למה הרעות לי, ולמה קפחת את פרנסתי?

– הרגע נא ידיד! – אמר שמעי – יהיבנא לך דמי כולא סעודתא ואשלם כפל ארבעה וחמשה, ומה גם כי נבוא מחר בקשרי משא ומתן, ולכן נתחשב יחד בחשבון צדק. אל תדאג!

השמש התנחם וילך לישון, ושמעי בן גרה שבע נדודים כל הלילה, בשכבו על הספסל הקשה ורוח קר נשב עליו דרך חורי החלונות המנופצים, והני עכברי רשיעי רקדו ויפזזו על גוו מסביב כמחולת המחנים.

“הנה זה יום הראשון אשר באתי בחברת אנשים – אמר השטן בלבו – ואשה עוד לא ידעתי, וכבר החלותי לטעום טעם מיתה. לכן גם מורא יעלה על ראשי עת אקרב אל אשה, אם לא יאמנו דברי המלך שלמה, ואנכי אאחז בדאי. אך הנעשה אין להשיב, אנסה ואדעה ואראה”.

כל הלילה נדדה שנה מעיניו, וילחם מלחמות תנופה עם חיות קטנות וגדולות, וכאור הבקר באו משכימי קום מאנשי האגודה “שומרים לבקר” ויהי אנוס גם הוא לקום ממשכבו ולשוב ללמודו בסדר נשים.

ביום ההוא הביא לו השמש ר' קלונימוס את הבשורה, כי האשה הקטלנית בשמעה את פרשת גדולת האורח, אמרה לדבק טוב, ותקרא את ר' שמעי’לי אל מעונה לאכול אתה ארוחת הבקר, וימצא השטן חן בעיניה ותדבק נפשה בו ותהי לו לאשה.

עברו ימים, חלפו שבועות, ור' שמעי’לי (מי שהיה שטן) היה לבעל הבית נכבד בעיר צוער ודבריו נשמעו.

בכל יום קם בבקר השכם וילך לביהמ“ד עם פתילו ומטהו, וילמוד שעור בעיון ויתפלל, וישב לביתו ויאכל לחם ויישן מעט, וילך לו אל בית מסחר אשתו וילמוד גם דרך מסחרה ואופן המדה, המשקל והמשורה הנהוג אצלה, ולעת ערב שב עוד הפעם לביהמ”ד ויהגה בסדר נשים, גם התערב בעניני הקהל, ויסכסך חברה בחברה, מפלגה במפלגה, ויעורר מדנים בין החברות והגבאים, בין הקהל ובין הרבנים, בין החסידים ובין השוחטים, עד כי חלונות בתי שני הרבנים אשר בעיר נפצו לרסיסים, ושני השוחטים משתי המפלגות אחזו בברבור אחד, זה אומר כולו שלי וזה אומר כולו שלי, ויקרעו את הברבור החי לשנים, ושני השוחטים הובאו לבית הכלא.

ואף כי כבר התלבש ר' שמעי’לי במדות האנושיות, בכ"ז לא פג טעמו וריחו לא נמר, ויצטיין במעשה שטן, וכל הקהל כבדהו וינשאהו כעוסק בצרכי צבור באמונה.

בעתות החופש כתב גם מחשבות לבו בספר, ויחבר חבור ויקראהו בשם “מפעלות היהודים בעיר צוער”, ויעתיקהו גם לשפת עם לועז, למען ירוץ כל קורא בו, בן ברית ושאינו ב"ב.

גם לוח המפתחות ספח אל החבור ההוא, למצוא כל דבר בנקל. בו נמצאו הענינים האלה: שחוק הקלפים והכנסת אורחים, ביהמ“ד כבית המרזח, השמש כשר המשקים, המלך כדרלעומר בחיק האברך המשחק לפי תומו, הפוכי מטרתא בעזרת הנשים, חלונות שבורים והני רשיעי בביהמ”ד, המדה והמשקל בחנות זיסעלי גאללקנאקער, מחלוקת הרבנים והגבאים, שני שוחטים וברבור אחד, ועוד ענינים יקרים רבי התועלת, הכל כתוב הדר בספרו העברי אשר גמר בזמן קצר, וישימהו בחיקו למשמרת ואת ההעתקה בשפת המדינה שלח על פני חוץ.

אהבת האשה לבעלה החלה להתרפות לאט לאט, והשנאה התגנבה אל חדרי לבה.

ראשית מתחה עליו קו חשד, כי בבואו אל בית מסחרה ובמכרו מן הסחורה, הוא מעלה גרה ושם באמתחתו.

(אנחנו ידענו כי רק לפייס את השמש הנגזל היתה כונתו, להשיב לו את הגזלה אשר גזל בערב הראשון, למען יוכל להשיב את הארגז ומלואו על תלו לבל יחסר המזג, כי קלונימוס הציק לו בכל יום להשיב לו את חובו, אבל זיסעלי אחרת חשבה, כי הוא גונב ממנה לפזר כסף כאפר לענינים רעים: להשביע רעבים, להלביש ערומים, לחונן דלים וכדומה).

לא ארכו הימים ותחלנה קללות שונות, קללות “סגלגלות”, להתמלט מפיה נגד אישה על לא חמס בכפו, ותמצא לה תואנות שונות להתעולל עליו, כי הוא אוכל ואינו עושה, כי פגע בכבודה, כי אמר שהקדיחה תבשילו וכדומה, ובכל יום אנחות רבות התפרצו מלבה, והזכרות נשמות יצאו מפיה, בזכרה את כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם, בחיי בעליה הראשונים אשר היו כמלאכים, אך הם הלכו למנוחות ואותה עזבו לאנחות להיות לברות לאיש רע מעללים ובליעל כזה.

אולם ר' שמעי’לי לא שם לבו לכל דבריה וישם מחסום לפיו, ואף כי הציקהו רוח בטנו ובמסתרים בכתה נפשו, נשא ויסבול את כל כעסה והותה. אך אין חכמה, אין עצה ואין תבונה נגד רוח אשה רעה הסבלנות הגדולה אשר קבל ר' שמעי’לי על עצמו, בחשבו כי זאת תהיה תרופה למכתו, היתה לו עוד לצור מכשול, דומיתו היתה עוד כאש לנעורת ותבער בקרבה כאש להבה, ויען אשר לא ענה דבר על חרופיה וגדופיה ויהי כמחריש, לכן הכעיס אותה תמרורים והתבערה ללהב יצאה.

– היתכן? – קראה בחמת רוחה – היש מכאוב כמכאובי? ראו והביטו כי “מרה של ברזל” לאיש הזה, הוא מן הנעלבים ואינם עולבים, שומע חרפתו ואינו משיב. אנכי אצעק מרה מקירות לבי, וכל אברי יזדעזעו מכעס וחימה, והוא כשן סלע איתן בלב ים, כאלו לא נגעו הדברים אל לבו, האם אוכל נשוא חרפה כזאת? הה, קדרתי, שמה החזיקתני.

פעם אחת נדרשה זיסעלי לנסוע לווארשא לקנות סחורה, ותתרפס על בעלה ותצו עליו כי בעזרת משרתה ישגיח על הסדרים בחנות לבל יקרה כל אסון, ולא יעזוב כל קונה הבא לקנות, פן ילך וידבק בחנות אחרת.

אולם ממחרת היום, אך נטו צללי ערב, צוה ר' שמעי’לי למשרתו לסגור את החנות, כי הקור הציק לו, וימהר לרוץ אל ביהמ“ד. אך באותה שעה בא אחד ה”פריצים" לקנות איזה ליטרא נפט ובורית, וידפוק על דלת החנות – ואין פותח.

כאשר ראתה זאת שכנת זיסעלי, האשה מינדל הויט-שינדער מוכרת הדגים, ותבקש את האדון כי יחכה רגעי מספר בחנותה עד כי תשלח לקרוא את בעל החנונית ויפתח את החנות. אך ר' שמעי’לי לא אבה להפסיק שיחתו בביהמ"ד, ויאמר כי הדבר איננו שוה לו בנזק העת. וילך לו האדון לחנות ר' בערקא הזקן היושב מנגד ויקן שם את סחורתו.

ויהי (אין ויהי אלא צרה) כשוב זיסעלי מדרכה ותצא מינדל לקראתה, ובשפתי חנף, ספרה לה את כל הנעשה, ואת החסד אשר חשבה מינדל לעשות עם זיסעלי כ“שכנה טובה”, ולא עלתה בידה מסבת בעלה העצל, ותוסף עוד נופך משלה, כי תחת פדיון שמונה זהובים אמרה כי האדון קנה סחורה אצל בערקא הצורר לה במחיר שמונה שקלי כסף.

אז העירה האשה כל חמתה ותקלל את בעלה קללות נמרצות בקול גדול ולא יסף. ויהי כי החל להצטדק לפניה ותשלח את ידה ותאחז בזקנו ואגודת שער, מנה יפה מחצי זקנו הימנית נשארה בידה, וינס וימלט על נפשו לר' קלונימוס השמש, אשר חמל עליו ויתן לו כר לישון על ספסל ביהמ"ד.

אנחה כבדה התפרצה אז מלב השטן, ויאמר אל לבו:

“מה נמרצו דברי המלך שלמה, כלם צדקו יחדו, ואנכי לא האמנתי ותבא עלי הצרה הזאת, כן יאבדו כל אלה אשר לא יתנו אמון בדברי הקדושים, והיתה אחריתם כמוני!”.

השמש עם עוד איזה בעלי בתים מתלמידיו של אהרן, אוהבי שלום ורודפי שלום, התערבו בדבר, וידברו על לב האשה להשיב את נדחה ולשכך כעס וחימה, כי בעלה הבטיח להטיב דרכו ולשפר מעשיו. וישב ר' שמעי’לי הביתה וחמת זיסעלי גאללקנאקער שככה.

לא עברו ימים מועטים ותקן לה האשה מצנפת חדשה לראשה, נעשה ע“פ חוק ומשפט האחרון מטעם מחוקקי המדה בפאריז, הנקרא בשם Gasparone, וביום השבת יצאה לראות ולהתראות בחוצות העיר אל קרוביה ומיודעיה, למלא את לבות בנותיהם עצב ויגון, כי אין להן מצנפת חדשה כזאת. ויהי בשובה הביתה בערב, ותסר כובעה מעל ראשה ותניחהו על השלחן, ותתן לבעלה יין להבדלה ויגש להבדיל על הכוס, והוא לא נזהר ונטף אחד נפל מן הנר של שעוה על המצנפת ה”גאספאראנע" והוא לא ידע, אז קמה מהומה גדולה בבית. זיסעלי התמלאה פתאם חמה עזה, ותחטוף מהר את נר ההבדלה ותשרוף חצי זקנו השמאלית, ותקטן עוד זאת בעיניה ותקח את המטאטא בידה ותמנה לו אחת, אחת ואחת, ארבעים חסר אחת. ויכבד את לבו ולא קם ולא זע מפניה, ובראותו כי קרבה היא אל הכיור לשפוך עליו מים רותחים, וינס ויצא החוצה, ויקרא מקירות לבו “שלמה אמת ותורתו אמת!”.

ר' שמעי’לי הלך בפחי נפש אל ביהמ"ד ויספר להשמש את כל המוצאות אותו, ויבך ויתחנן לפניו להצילו מרעתו, כי טוב לו המות מחיים כאלה. ולכן לא ישים פניו אל השלום רק לגירושין, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה.

ר' קלונימוס השתדל ימים אחדים וידבר על לב האשה כי תאבה לקבל גט פטורין; גם העד העיד בה, כי אם תעמוד במרדה תעגן כל ימיה. אך היא הקשיחה את לבה ותמאן להתגרש.

ובראות ר' שמעי’לי כי כלו כל הקצין, קרא את ר' קלונימוס הצדה, אחורי ביהכנ"ס על פני השדה, ויאמר אליו:

– בא נא ידידי אתי ואגלה לך נסתרות אשר תצלינה שתי אזניך, ואת הדברים אשר תשמע מפי תספר באזני הארורה, אז לא תוסיף בת נעות המרדות הזאת התל בי לבלתי שלחני. אך אל תירא ואל תפחד, כי לא יאונה אליך כל רע! ואתה קלונימוס בן ציפה פה עמוד עמדי, הסכת ושמע!

– שמע ישראל! – קרא השמש ברעדה – מי הגיד לך שם אמי אשר כבר הלכה למנוחות זה כארבעים שנה? האם נביא אתה, או נצנצה בך רוח נבואה?

– עדיף מנביא! לא בן אדם אנכי ולא ילוד אשה כאשר תדמה כי אם אחד מצירי שאול… אנכי… אנכי השטן, היצה“ר, המה”מ!…

– שמע ישראל! – קרא השמש ושניו דא לדא נקשן – הה, חנני, חנני! אני גונן בחשובה אשה, וגם בבנים חמשה.

– אל תירא ואל תחת, כי לא יפול משערות ראשך ארצה.

ויספר השטן לפני השמש את כל אשר קרהו, ור' קלונימוס נרעש ונפחד, ידו הימנית אחזה בציצית טליתו וידו השמאלית החזיקה בזקנו, ובפיו קרא “שמע ישראל”. אך לאט לאט שב רוחו אליו וירהב עוז בנפשו לדבר אל השטן הנצב עליו, ויאמר:

– טוב הדבר! אנכי אעשה כאשר צויתני ואוציאך מן הפח אשר בו נלכדת. אך הלא ידעת כי שכיר יום אנכי ועלי לפרנס אשה ובנים, וזה כמה ימים בטלתי ממלאכתי אך בשבילך, ולמה תבקש ממני מתנת חנם?

– ומה אעשה לך? האם אתן לך את נפשך לשלל?

– זאת לא אדרוש ממך! רק הבה לי שכרי, כי טוב הכסף מחיים.

– הלא ידעת כי אין לי כסף.

– תן לי שוה כסף!

– שאל מה אתן לך?

– תן לי עכ"פ שלש פתקאות-חפשיות ( פריי-בילעטע ).

– שתים אתן לך!

ויוצא השטן את ספר הרשימות אשר לו ויגזור מהן שתי פתקאות וירשום בעט עופרת על כל אחת “נפש אחת חפשית”, ויחתום עליה, ויתן לו ויאמר:

– אם אמצאך אצל נפש הנוטה למות תשיב לי אחת הפתקאות ואקרא דרור לנפש ההיא, ואנכי אלכה ואשובה אל מקומי.

עוד ביום ההוא הכין ר' קלונימוס גט-פטורין כדת, ויגל את אזן מרת זיסעלי את כל אשר ידע, ותתחלחל האשה מאד ותתעלף לשמועה הנוראה הזאת, ותתודה על עונה ותבקש מחילה, סליחה וכפרה, ותקבל באהבה בפני עדים את ספר הכריתות מיד ר' קלונימוס אשר עשאו שליח להולכה, ועוד ביום ההוא עזב השטן (מי שהיה ר' שמעי’לי) את צוער, וישב אל ארצו ואל מקומו בפחי נפש, בלב נשבר ובזקן גדועה.

עוד בערב ההוא נתן השטן בבית הועד של שעירי תפתה בירכתי שאול, דין וחשבון ממסעיו ומכל ההרפתקאות דעדו עלוהי, ויניח את ספרו “מפעלות היהודים בעיר צוער” על השלחן, באמרו “זה חלקי מכל עמלי”, וע"ד האשה אמר: “דברי שלמה צדקו יחדו, אין בהם נפתל ועקש!”

קול מקהלת נוגנים נשמע במדור התחתון ושעירי שאול יצאו במחול, וירקדו ויפזזו וינגנו את הפסוק: “אשה רעה מר ממות!”

בעיר צוער שב השלום על מכונו, הקולות והמריבות בין המפלגות חדלו, כל עניני העדה התחזקו והצדקה הושבה על כנה. בכל ערב התאספו אנשי העיר בביהמ"ד ויתפללו וילמדו וישוחחו יחד, ור' בערקא החנוני, מחזיק מכתבי-עתים, ספר באזני כלם את החדשות הנשמעות בכל אפסי ארץ.

פעם אחת הודיע ר' בערקא חדשות, כי הדוכס, אדוני העיר צוער, חולה מחלה מסוכנת והוא נוטה למות, והרופאים כבר אמרו נואש לחייו.

אזן ר' קלונימוס שמעה ותבן לה, ויעזוב חיש מהר את ביהמ"ד, ויאמר לאשתו כי הדרך ירט לנגדו ועליו לעזוב את ביתו איזה ימים, כי הולך הוא במלאכות הקהל.

כחץ מקשת מהר השמש וילבש מעיל שבת ויקח לו עגלה רתומה לסוסים דוהרים, ועוד בערב ההוא עמדו רגליו בכפר מדהבה הקרובה כשתי פרסאות מעיר צוער. ויבוא לארמון הדוכס, וישמח מאד בשמעו כי עוד חי הוא, וכי הוא מפרפר בין החיים והמות.

– לא רופא ולא בן-רופא אנכי! – אמר ר' קלונימוס להדוכסית – אך יש לי סגולות יקרות לעשות נפלאות עם החולים המגיעים עד שערי מות, אולי אהיה אנכי שלוחו של הקב"ה להציל את נפש אדוננו.

ותצחק הדוכסית בקרבה לאמר:

– הגדול גדול אתה מכל הרופאים הגדולים אשר בקרו פה את אישי, וכלם החליטו פה אחד כי אין תקוה, וכי הגיע זמנו להפטר מן העולם, לכן דע לך, כי אם תתבדה ענוש אענישך קשה, על כי תרהב עוז בנפשך להתל באשה קשת רוח כמוני.

הדוכסית וכל העומדים על החולה להפוך משכבו בחליו, יצאו מן החדר להנפש מעט מעמל היום, ור' קלונימוס לבדו נשאר בחדר, ויגש אל החולה וירא כי כפשע בינו ובין המות, וימהר וישב על הכסא אצל הדלת.

הפעמון השמיע שעה שתים-עשרה ודממת מות שוררת בחדר, רק קול נחרת הגוסס מפריע את הדומיה, ור' קלונימוס יושב, שפתיו דובבות מזמורי תהלים ועיניו צופיות אל מול פני הדלת, וידו אוחזת - פתקא קטנה.

פתאם נפתחה הדלת, ושר צבא נכנס אל החדר בלאט וחרבו על ירכו.

ר' קלונימוס קם ממושבו ויקוד וישתחוה, ויבט בפניו ויכירהו וידע לפני מי הוא עומד, וימהר ויושט לו את הפתקא. שר הצבא לקח מידו את הפתקא ויפן ערפו ויצא מן החדר.

אחרי שעה קטנה נכנסה הדוכסית ותקרב אל החולה, ותרא כי פניו צהלו, עיניו נפקחו ורוחו שב אליו, ויבקש לתת לו מעט מים וישת.

אשת החולה כרעה על ברכיה ותודה לד' חסדו, ואל ר' קלונימוס אמרה: - נפלאים מעשיך איש אלהים! במה אגמלך פודה ומציל?

ממחרת היום ההוא קם החולה ממטתו ויהי כאחד האדם. הדוכס הודה להשמש מעיר צוער ויכתוב שמו ומקום מגורו בספר ויתן לו עשרת אלפים שקלים כפר נפשו, וכל בני בית הדוכס עשו לו כבוד גדול וישלחוהו. וישב לביתו בשמחה רבה ולא הגיד לאיש מכל אשר קרהו.

עוד ביום ההוא התפטר ר' קלונימוס ממשמרתו, ויתנו פקודתו לאחר והוא קנה לו בית חומה ויפתח לו חנות גדולה של בשמים ותמרוקים, לא הרחק מחנות זיסעלי.

ויהי כמשלש חדשים ומרכבה עטופה שחורים, רתומה לארבעה סוסים דוהרים לבושים שחורים, עמדה לפני בית ר' קלונימוס (מי שהיה שמש), ושני משרתים הבהילו את ר' קלונימוס להביאו אל כפר מדהבה הארמונה.

אשת ר' קלונימוס וחמשת ילדיה וכל אוהביו בכו בכי תמרורים כי לא ידעו מה זה ועל מה זה חטפוהו מבין זרועותיהם להביאו במרכבה שחורה. אך ר' קלונימוס נחם אותם כי לא ידאגו, כי אולי יצליח ד' דרכו וישוב בקרוב הביתה בכסף וזהב לרוב.

בבואו אל הארמון נודע לו כי הדוכסית נוטה למות, והדוכס הזהירו כי אם לא ישיב לו את נפש אשתו, ענוש יענשהו קשה, ואם יצילה, כבד יכבדהו מאוד.

– התחת אלהים אנכי? – אמר ר' קלונימוס.

– כן, אם תחפוץ עשה תעשה וגם יכול תוכל – ענה הדוכס.

– ויעש ר' קלונימוס כמשפט הראשון, וממחרת היום שבה החולה לאיתנה, ותרב השמחה בארמון הדוכס, וישלחו את ר' קלונימוס בכבוד גדול. ויתנו לו בפעם הזאת כפלים בשכרו, עשרים אלף שקל עובר לסוחר.

מי יביע הגיל והחדוה בבית ר' קלונימוס בשובו בשלום באמתחת עבה בת עשרים אלף שטרי המדינה מזהירים כמראה הקשת, ואם הבנים שמחה.

בית מסחר ר' קלונימוס פרח כחבצלת וכל הקונים נהרו אליו מסביב, ועיני זיסעלי רואות וכלות כל היום, ויתמוטט מצבה ותקץ בחייה.

לא עברו ימים מועטים, והמרכבה השחורה עוד הפעם השתקשקה בחוצות עיר צוער ותעמוד לפני בית ר' קלונימוס. והמשרתים הבהילו את הרופא הנפלא ההרמונה, כי בן הדוכס היחיד לאמו קרב למות.

ותגדל השמחה בבית ר' ק. והילדים רקדו ויפזזו ויכרכרו כי אביהם ילך ויבא ויביא כסף תועפות.

– לאו בכל יומא אתרחיש ניסא – אמר ר' קלונימוס אל בני ביתו בשברון לב בדעתו כי תמו הפתקאות – לא עת רקוד היא העת הזאת, רק עת ספוד, העתירו בעדי אל ד'!

כבוא ר' ק. אל חדר החולה, ויאמר לו הדוכס:

– הנה הראינו לדעת כי איש אלהים אתה, והכל תלוי ברצונך, ולכן העד העידותי בך הפעם, להציל את נפש בני יחידי מרדת שחת, ואם לא, תהיה נפשך תחת נפשו.

כלם יצאו מן החדר, ור' ק. קרב אל מטת החולה. וירא כי נפשו מפרכסת לצאת, וישב על הכסא ויתפלל אל אלהים בלב קרוע ומורתח, אימה חשכה וגדולה נופלת עליו, ובכל אבריו ינועו כנוע עצי יער מפני הרוח, אך שכלו לא עזבהו ועיניו נשואות אל הדלת ואל המזוזה.

הדלת נפתחה בלאט, ושר הצבא נכנס וחרבו שלופה בידו, ויקם ק. ויקוד וישתחוה.

– מה לך פה, ומי לך פה, כי תחצוב לך פה קבר – שאלהו שר הצבא בקצף – הלא השיבות לי כל שטרי חובותי, ומה לך עוד?

– ומי אמר לך כי בשטרות אבא לפניך? היא הפצירה בי עד מאד, ונעתרתי לבקשתה, ועתה הבאתי לך את… זיסעלי גאללקנאקער.

– מה? – את זיסעלי הבאת לי? – אינני! וינס שר הצבא וימלט על נפשו. ממחרת היום שב החולה לאיתנו, ומשפחת ר' קלונימוס צהלה ושמחה.

מהדברים אשר נקרו ויאתיו אח"כ, תדום האגדה כאבן, ואנכי את אשר ידעתי ספרתי. ואתם אחי היקרים! אל תקראו את ההגדה בקול, פן תעלו עלי חמת הנשים. ואם יודע הדבר להן, תאבו להצדיקני ותאמרו, כי הגדה דומה לחלום, ואין חלום שלא יהיו בו גם דברים בטלים.

 

VI.    🔗

מאורה לשבת חנוכה

אשר מצאתי באחד הביביליותיקים,

מעשה ידי אחד המעתיקים,

העתקה מכתבי יד עתיקים,

על הנרות הללו שאנו מדליקים.

החדש התשיעי הולך וקרב אל קצו, בעוד איזה ימים וכסלו איננו, הסתו התפשט ויתרחב במרחבי ארצנו, ברחובות הצרים בירכתי העיר כלתה רגל מן השוק ודלתות הבית סוגרו; על ראשי עננים שחורים ותחת רגלי לבנת השלג.

כוננתי צעדי ללכת לבית זבולי, והנה הרוח ילחם מלחמת תנופה בכנפי מעילי, הרוח יעצרני במהלכי, כאלו דבר לאט עמו; הטבע סביבי כלו סג ונאלח, שמה ובתה על פני כל הככר, פנה זיוו, פנה הודו, פנה הדרו.

חשכת ליל תכסה פני האדמה, הכוכבים אספו נגהם ברקיע ממעל, ובארץ מתחת תשלוט עיפתה. ואשא עיני וארא והנה צל איש יהודי לקראתי, הרוח ידחפהו וירדפהו הלאה הלאה, נעליו ברגליו ומקלו בידו ושק מלא בלויי סחבות על כתפו, ואנחה שוברת לב תתפרץ מקרבו כרוח על פני יחלוף, לא תואר ולא הדר לו, אעמוד ולא אכיר מראהו.

פחד קראני ורעדה ותסמר שערת בשרי. "אין זה – אמר לי לבי – כי אם היהודי הנודד, היהודי הנצחי. תמונת חייך אני רואה פה, כאפלה הזאת המשתרעת פה על פני כל הככר כן חשך משחור לבך וקרביך פנימה, וכאיל תערוג על אפיקי מים כן ערגה נפשך לנצוצין מזהירים, לברק אור.

למען תנצל משדין ורוחין וכל מיני מזיקין,

ובכובד ראש תשאל “הגידו נא לי: במה מדליקין?”

ואשא עיני וארא מרחוק ברק אור נגה, ואכונן צעדי שמה, ותשמע אזני קול ענות חלושה. “מה זאת פה? – שאלתי לנפשי – שפת אחי אנכי שומע פה, הקול קול יעקב”! וארא ואתבונן ואבוא אל הבית פנימה, והנה זה בית אלהים.

אור מתוק ונעים זרוע בכל פנה, ואחי בני עמי עומדים ומחכים ופניהם המזרחה.. ושם לפני התכה שליח הצבור – עם להקת משוררים – מדליק את הנרות ומטיב נגן – בין יראים ונאורים, משכילים וגם ותיקין – את המזמור "הנרות הללו אנו מדליקין ".

שעפים משעפים שונים התעוררו בקרב לבי ותמונות שלמות מחיי בני עמי עפו נגד עיני בשמעי את הדברים האלה יוצאים מפורש מפי המנגנים זמירות. “מה נאמנו הדברים האלה” אמרתי אל לבי. הן בעוד חשך כסה ארץ וערפל לאומים, הביאו אבותינו אורה בכל מבואות האפלות, ואף עת גברה האפלה וימש חשך, והנה ברק אור אחד הקדושים הפיץ אור מסביב. את הברקים והחזיזים האלה גם עורים ראו ותפקחנה עיניהם. בעל מום ראה ונרפא, גם חולה מסוכן, בראותם הנרות הללו שאנו מדליקין.

בעת כל יושבי תבל ושוכני ארץ לא ידעו עוד כי יש אלהים שופטים בארץ, ויכרעו וישתחוו לבהמות שדי וחיתו ארץ, ויסגדו לפסילים, ויזבחו לאלילים; בעת נשאו עיניהם השמימה, ויראו את השמש, את הירח ואת הכוכבים, ויאמרו “אלה אלהיך שם נצבים”, אז קם קדוש אחד מאבותינו, וכצהרים האיר אפלתנו, ויראו כי אחד הוא אלהינו, ויזנחו את עצביהם, ויעזבו את פסיליהם, לקול איש עברי מעבר לנהר פרת, בעל הרעיון הטהור היקר מפז, ויודו כלם כי האראלים נצחו את המצוקים, **וכי הנרות הללו אנו מדליקים. **

בעת כבהמות שדי נחשבו אנשים, וגבורים עריצים עשקו חלשים, בעת העבדות פרצה בתבל, ונפש אדם נחשבה כזבל, התבל היתה בוקה ומבולקה, ועריצים משלו ביד חזקה, וירעצו וירוצצו את עבדיהם, ובעבודת פרך מררו חייהם, אז קם מקרב העם אחד המליצים, וידבר משפטים עם אחד העריצים, לעבדי עולם קרא דרור, ולההולכים בחשך האיר אור. הידעתם כלכם את האיש הזה. הלא הוא בן עמרם, משה כבד פה, לא בשפתיו כי אם בנפשו הטהורה, גרש ענני חשך ויפץ אורה. האור הזה ראו אז גם האנשים המציקים, ויתפלאו על הנרות שאנו מדליקים.

ולא זו בלבד עשה לנו בן עמרם! במדבר ציה ושממה הוליך את עמו ויאכילם דגן שמים, ויורה להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו, צללי אופל גרש מפניהם, עמוד הענן הציב מאחריהם, ולפניהם עמוד האש להאיר להם, ויראו כלם את אור התורה, המשפטים העתיקים, ויתפלאו על הנרות הללו שאנו מדליקים.

עברו זמנים ועדנים ולב האדם החל להרגיש חסרון, כי ברצותו לשפוך שיחו לפני יוצרו, הדבר אין בו להביע מערכי לבו אם לשמחה אם לצער; אם חדוה מלאה חדרי לבו לא מצא לו אמרים, אין אומר ואין דברים, ואם בא עליו יגון וצרה, אז הרגיש כי רוחו חובלה ונפשו מרה, אולם אל ידע איככה יביע רגשי נפשו, איך בשיר ומליצה חילים יגבר, מה יאמר ומה ידבר.

אז קם נער עברי רועה צאן ויתלה כנורו על מטתו, וכחצות הלילה הנעים זמירות ויעש מטעמים, משמחי לב ונפש כל העמים, בם תמצא נחמה כל נפש עגומה, בם תשמח ותגל כל נפש תמימה, לאורם ילכו עד היום הזה כל עם ולשון ובכבודו יתימרו. כלם יודעים כי המטעמים ערבים ומתוקים, וכלם מודים כי הנרות הללו אנו מדליקים.

בעת כל מלכי העמים בימי קדם שקעו ביון מצולת המדות הרעות, לא ידעו מתג ורסן לחייהם ויקברו בקברות התאוה, התאוה הנמבזה היתה משאת נפשם והגיון רוחם כל הימים, ואת אשר שאלו עיניהם לא אצלו מהן, לא ידעו את האהבה הקדושה, ומשל ומליצה היו מוזרים למו;

אז קם אחד על כסא כבודו ויבדל בין האהבה הטהורה לאהבה השפלה, בין אהבה דלתתא ובין אהבה דלעילא… ותופיע בארץ חכמתו הרחבה, ואלומת משליו קמה גם נצבה, ויגיה אור במליצתו הנשגבה, מבארו ידלו כלם עד היום כממים עמוקים, ונהנים לאור הנרות הללו שאנו מדליקים.

בימים ההם אשר רגש אהבת לאום ואהבת ארץ מולדת היה עוד רפה כח ואין אונים בקרב בני אדם וחוה, כל אחד דאג רק למענו וטובתו, אין מצר בצרת אחיו ואין דואג בעד עמו וארצו, אז היה אחד מבני ציון היקרים אשר הוריד כנחל דמעה יומם ולילה על שבר בת עמו, ויעורר קנים והגה והי על השאת והשבר, על שכול ואלמון אשר כתומם באו על אחיו ועל ארצם. הוא בחר ללכת בגולה משבת בהשקט ובבטחה בעירו ונחלתו, עת כי שולחה האם והצפרים נדדו מקנם. נחלי דמעותיו שטפו את ארצו, וקול בכיו עורר רפאים. איש יהודי היה זה, אחד החוזים, ורגשותיו הפטריוטיות הבעירו אש להבה בלבות כל העמים, רגשות נפש אלה נודעו כעת לכל יושבי תבל, ברגשות האלה כלם אחוזים ודבקים, ונהנים לאור הנרות הללו שאנו מדליקים.

בימים ההם, בעת בני אדם נפלגו למפלגות שונות, משפחת הכהנים לבד ומשפחת הגבורים לבד, שפתי כהן שמרו אך דעת, ותורה בקשו מפיהו, והגבור חגר חרבו על ירכו ויבוא המערכה לצאת לקראת אויב ביום עברה ומהומה, ומלאכות האחד לא נגעה בחברתה אף כמלא נימא.

אז קם אחד מאבותינו איש שיבה ושבע ימים, מתתיהו הכהן הגדול מאחיו, ותאחז בחרב ידו, וכארי טורף התנפל במחנה אויב וישכיר חציו מדם, מדם חלל ושביה, משמאלו נפלו אלפים ומימינו רבבה. הוא לא הבדיל בין דם לדם, בין דם בהמה לדם אדם, וכמו שהקריב ככהן אלפי פרים וכבשים על גבי המזבח, כן כעריץ הקריב דם אלפי אויבי ישראל על מזבח אהבת ארצו ועמו.

מי יספר גבורת המכבים החשמונאים אשר העלו אבוקת הדרור במבואות האפלות, ולאורה הלכו בני אדם יושבי חשך וצלמות. רק פך שמן קטן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול (לאות כי הכהונה והגבורה יחד התחברו לתשועת העם), הפך הזה שהאיר את המקדש, מספר לדורות עולם ( וגם לצוררי ישראל אשר לזכר נצחון המכבים פניהם מריקים, על דבר הנרות הללו שאנו מדליקים.

כן עמדתי על עמדי בבית התפלה, והרעיונות האלה עברו ראשי, וככלות המנגן את מנגינותיו ואתבונן על הנרות הללו שאנו מדליקין, ואראה את הנר המדליק והנה מחוץ למחנה מעמדו, ובמספר הנרות לא יתחשב, בדד יעמוד סר וזעף; אם כבו הנרות זקוק הוא להעלותם, ואם כבה הוא מי ינוד לו ומי יעלהו? ואחמול על הנר המדליק ויגון מלא חדרי לבבי, ושעפי השיבוני: הנר המדליק הוא לאות ודגם לבני יעקב איש תם, יעקב אבינו לא מת, מה הוא בחיים אף זרעו בחיים, ונרו לא יכבה לעולם ועד. הנר המדליק נר תמיד הוא, העושה מלאכתו ומתיצב מרחוק ולא יירא רע. אש תמיד הוא, תוקד על המזבח, לא תכבה.

אף כי קטן יעקב ודל, והרבה מבניו בכל דור ודור תחת שואה יתגלגלו, לא ינום ולא יישן שומרהו, ובכל דור ודור יעמיד להם מושיעים ויצילו את העניים אשר בקרבו; ואם גם יחסר לחמם ויציק להם רעבון בטנם, עומדים בכל דור ודור מלאכי רחמים משרתי עליון, שאינם אומרים “מעות צור ישועתי”, ואך לטובת העניים שקיהם מריקים, אומרים: הנרות הללו אנו מדליקים.

 

VII.    🔗

זולת לשבת אחר חנוכה

הנמצא באחת הביבליותיקים,

מעשה ידי אחד המעתיקים,

מכתבי יד העתיקים,

מול “הנרות הללו אנו מדליקים”.

“מה לך כי נזעקת? – כן כותב אלי אחד הסופרים החותם א”ע “יודל הסעמיטי” – המאורה לשבת חנוכה אשר מצאת באחת הביבליותיקים קראתי בענג נפש, בכ"ז לבי יסיתני בשפק אם מותר לאמרה בפני עם הארץ.

המאורה היא כלה קטרת אשר אחינו בני עמנו מקטירים לעצמם למען תהיה להם לריח ניחוח, אבל אכול דבש הרבה לא טוב, ומה גם קטרת סמים דקה מלא המחתה אשר יקטיר עם כלו לעצמו.

הנה הוא המראה אשר ראה החוזה מצפון לשער המזבח, הוא סמל הקנאה עם איש מקטרתו בידו עתר ענן הקטרת עולה… (יחזקאל ח').

כלנו יודעים כי בני “אתה בחרתנו” אנחנו, וכי עם ישראל הביא אורה לעולם, ולא רק הנרות האחרים המאירים במנורה, כי ישנם עוד נרות למכביר שאנו מדליקים בכל מבואות האפלות בכל עת וזמן.

די לנו במחברתו של הפרופסור שליידען, איש נוצרי מלדה ומבטן, לראות ולהוכח כמה עזרו בני עמנו להאיר אור הציוויליזציא האירופאית. אפס כי לא עלינו לגמור את ההלל על מעשינו, יבואו אחרים ויהללונו, כדברי המלך החכם: “יהללך זר ולא פיך”, כי להלל א"ע מחזי כיוהרא נגדה נא כל יושבי תבל, ומה גם כי רבים מאחינו גאות ילבשו כל הימים, עזות (ארראגאנציא) כאזור על מתניהם, ודוחקים רגלי השכינה…

על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם גאה וגאון, תבן אתה מכניס לעפריים!

בין י"א סממני הקטרת היתה גם חלבנה, לאות ודגם לפושעי ישראל הנמנים עמנו, והמאורה שלך היא כלה קטרת ולבונה זכה, וקטרת עצמו הלא קטרת תועבה היא, פגול היא לא תרצה.

לוא הוספת למצער עליה גם חלבנה כל שהוא, או מלח סדומית רובע הקב, כי אז היתה קטרת מעשה רוקח ממולח טהור קדש. בעל המאורה נתן בה דבש ויפסלה, וחלבנה מאן דבר שמה, וכבר שנינו: ואם חסר אחת מכל סמניה וכו', אלו היה נותן בה קורטוב של דבש, אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה.

גאות ישראל, אררוגנציא שלנו, היא כעשן לעיני שונאינו ומנדינו, והיא היא אשר תחפור חפירות תחת כסא כבודנו, ועל דא ודאי קא בכינן, ולנו טובה עצתם ז"ל: יאה עניותא לישראל, כלומר: הענוה וההכנעה.

מאהלו של שם ועבר אנכי, ואוהב את יעקב, אולם לא ינעמו לי גאותו וגאונו, - בעת שאנחנו מעלים קטרת לאומתנו אין לנו להביט על המטבע רק מצד אחד, כי אסור לנו להעלים עין גם מצד השני.

ובמקום שאנו מוצאים גדולתנו,

מוצאים אנחנו גם קטנותנו

ולכן קבלתי עלי לתקן את אשר שחת, וכשם שלמדת על עמנו סנגוריא, כך אלמד עליהם קטגוריא, וגם אנכי חפשתי חפש מחופש באחת הביבליותיקים, וראה זה מצאתי:

זולת לשבת פ' “ויגש אליו יהודה”

אשר תאבה לשים נגד אחי ואחיך, ויוכיחו בין שנינו.

יודל הסעמיטי.

אחרי הדליקי נר חנוכה במנורה,

והבית כלו נתמלא אורה,

ישבתי על הכסא בפנים מבריקים,

ואנגן “הנרות הללו אנו מדליקים”.

אז קורות בת עמי לפני עברו,

ואורות מאופל כנהרות נגרו,

ואחזה ואתבונן כי בכל דור ודור,

שלומי אמוני ישראל מאחיזים את האור

אשר יהל לארץ ולדרים עליה,

ומפיח רוח חיים בקרב יושביה;

רגשי גאוה הטמונים בחבי,

התעוררו ויקומו אז בלבי.

אולם חיש מהר נשבתה גאותי,

ומחזה אחר ראיתי נצב לקראתי,

ואחזה ואתבונן על מעשי בני עמנו,

והנה אש זרה תוקד על מזבחותינו,

מים רבים לא יכבוה, מים אדירים,

ואת האש הזאת אנחנו מבעירים.

שם בחוץ שני אנשים עברים נצים, שניהם אוחזין בטלית. זה אומר כלה שלי וזה אומר כלה שלי; זה אומר: מאי חזית דרמא דידך סומק טפי, וזה אומר: מי שמך לאיש שר ושופט עלי; זה אומר: לך לעזאזל, וזה אומר: אלך ואמסור.

ממריבה קטנה הבערה ללהב יוצאת, ואש המחלוקת תפרוץ ימה וקדמה, צפונה ונגבה, וירבה חלול השם, ושם ישראל מנואץ.

אש תמיד היא תוקד על המזבח,

ואויבי ישראל יריחו את הריח,

מעשים בכל יום הם בין זקנים וצעירים,

ואת האש הזאת אנחנו מבעירים.

שונאינו ומנדינו מחפיאים עלינו דברים שלא היו ולא נבראו; מחליטים הם למשל, כי אחדות גדולה (סאלידיטעט) שוררת בקרבנו, אחדות הגורמת נזק והפסד מרובה לכל אשר לא ממעי יהודה יצא. אולם מעשים בכל יום יגידו כחשם בפניהם.

שם בעיר הקטנה דנהבה,

המחלוקת תבער כאש להבה,

ולולא מוראה של הממשלה,

איש את אחיו על עץ תלה;

זה על רעהו אפו חרה,

זה מאת העני גוזל חררה;

ראובן ידבר על שמעון תועה,

שמעון מביא על לוי שואה,

לוי ידחף את יהודה מדחי אל דחי,

ויהודה יכה את יששכר לחי,

וכל זאת מסבת השוחטים “שלנו ושלהם”,

ועל דבר הרבנים “שממנו ושמהם”;

על דבר זיופים ורמאות,

על דבר עליות וגבאות,

על דבר בתי המרחץ והמקואות,

ועל דבר השמשים ומורי הוראות

עד כי יבא הדבר בערכאות.

אז תעופינה ההוצאות,

אז תרבינה ההמצאות,

אז ידודון מלאכי צבאות,

אל מקום אשר אסירי המלך שם אסורים.

ואלה הצדיקים נעשים לרשעים גמורים.

אש תמיד היא תוקד על המזבח,

ואויבי ישראל יריחו את הריח,

מים רבים לא יכבוה, מים כבירים,

זאת האש הזאת הן אנחנו מבעירים!

מה רבו צרינו היוצאים ממעינו,

ממנו יצאו מהרסינו ומחריבינו,

ליקהת אם יבוזו, שפתנו ימאסו,

כל מחמדינו ברגל גאוה ירמוסו,

לבית מקדשנו אש זרה יביאו,

על תורתנו הקדושה עתק יביעו,

לא לאמונה ולדת יגברו בארץ,

ובהיכל עתיק יומין יפרצו פרץ,

לתקן החומה יחפוצו אשר הם לא בנו,

על סדר תפלותינו אומרים: לא לנו,

לדרוך על הר סיני יאבו “דברים אחרים” שלנו,

יכנו א"ע בשם מתקנים ומחזיקים,

ומעשיהם מעשי רוחות, שדים ומזיקים.

המזיקים האלה, בעלי עברה,

מגדילים בישראל אש התבערה,

ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה,

מרבים שנאה ומחלישים האהבה.

קרבנם לא יעלה לריח ניחוח,

כי אש זרה זאת תוקד על המזבח;

מים רבים לא יכבוה, מים אדירים,

ואת האש הזאת אחינו מבעירים.

הנה רבים הם המתיחשים למשפחותיהם,

וזכרון אבותם כעטרה לראשיהם.

אם ביחש אבותיכם אתם מתגאים,

מדוע לא תדבקו במעשיהם הנאים?

הנה רועי צאן היו אבותיכם,

אנשי מקנה היו זקניכם,

רועים, אכרים ועובדי אדמה,

ומדוע תבנו לעצמכם במה?

מדוע תתרחקו כמטחוי קשת

ממגל ומזמרה, מאת ומחרשת?

אבותיכם היו אכרים ונוסעים בעדר,

ואתם תבקשו לכם גדולות כבלייכרערער?

כלכם תחפצו במקום גדולים להתראות,

לאחוז את המדורה בבתי הבירזאות,

ולהקריב לאליל “מרקוריוש” מנחת קנאות.

אש הקנאות תמיד תוקד על המזבח,

ואויבי ישראל יריחו את הריח!

אש מתלקחת היא על ראשי בנקירים,

ואת האש הזאת אנחנו מבעירים.

התורה צותה אותנו: “את כספך לא תתן בנשך”, והנשך והמרבית פרצו וירבו ויעצמו במאד מאד. מחוטב עצינו עד שואב מימינו, משמשינו עד רבנינו, כלם גמרי קיחה מעמק שוה ממלך סדום, ועושים פיסקא באמצע פסוק לאמר: תן לי הנפש והרכוש.

המדה הזאת תבער ביעקב כאש להבה ותלהטהו מסביב.

אש תמיד היא תוקד בכל הדורות,

ובשביל האש הזאת לוקין המאורות,

בשבילה סובל ישראל ענויים ויסורים,

אך את האש הזאת הן אנחנו מבעירים.

אם בנעימים נפל לנו חבל,

להדליק את הנרות לכל יושבי תבל,

להאיר אור תחת כל השמים,

מדוע לא יהל בבתינו אור שבעתים?

מדוע עוד רבים בנו מתהלכים בחשכה

ומשתחוים לעגל הזהב, עגל מסכה?

עד מתי ישראל תחשכנה עיניך,

עד מתי ממחולות העגל תחרשנה אזניך,

ועד מתי יאמרו: ישראל, אלה אלהיך?

הן צלמא די דהבא ישיאך למדחפות,

יספה עליך רעות, בוז וחרפות,

יביאך לידי עצלות, רמאות וזיופים;

הוא ימרר חייך ויתנך לגדופים,

מידו לך כל נבלה וכל טרפה,

הוא המביא אש זרה בקרב מחנך,

שורף כל הקדשים על מזבחך,

וכל בית ישראל יבכו את השרפה.

מים רבים לא יכבוה, מים כבירים,

ואת האש הזרה הזאת אנחנו מבעירים.

אם אמר לנו אלהי אבותינו: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, לא לנו,לא לנו להתגאות.

לא לנו להתהדר לפני גדולים ושרים,

לא לנו להדחק דרך פתחים צרים,

לחקות כקוף מעשים זרים,

להתרחב, להתפשט ולהתנפח כשורים,

לא לנו להתגדל לפני שכנינו,

לא לנו להעניק חמה בצוארינו,

לא לנו להתגאות ולהתקשט בקשוטים,

להתנאות ולהתיפות בכל מיני תכשיטים,

להשתקשק בעגלות צב בגאוה וגאון,

להגדיל מהומה ולהרבות שאון;

לא לנו לרחוץ בים התענוגים מצפרא עד אורתא,

ולהשטתח עלי תכי דכדכוד וגומרתא,

לשמוע כל היום קל פסנתרין וסמפניא,

ולעדן נפשותינו בחמר שמפניא;

לא לנו לבזות קדשינו, לחלל המועדים,

להתראות על הבאללים ועל המסקראדים,

באבני אקדח מרהיבות עינים,

בשוהם וישפה ובעדי עדיים,

כי כל אלה יבעירו אש הקנאה,

ועד שאול תחתית תוקד אש השנאה,

האש מתלקחת ע"י כל מיני הדורים,

מהרעלות והפארים, הצעדות והקשורים,

ואת האש הזאת אנחנו מבעירים.

ובכן שמעי בת וראי והטי אזנך, אל תשכחי עמך ובית אביך, השליכי אחרי גוך מדותיך הנשחתות, הורידי לארץ גאותך וגאונך, הסירי אלהי הנכר אשר בקרבך, ריב ומדנים הרחיקי מאהלך, דרשי שלום כל הנברא בצלם, את עגל הזהב נפצי לרסיסים, ולצלמא די כסף אל תכרעי ברך, צאי לך בעקבי אבותיך.

הארץ תוציא לך צמחה,

הגנה זרועיה לך תצמיח,

ובנאות דשא תרביצי עדריך,

עבדי עבודי, אהבי את המלאכה,

ואלהי אבותיך ישלח לך את הברכה;

לא תדעי כל רע, לא תשמעי כל צוחה!

אז תראי ונהרת על כל סביבותיך,

וכלם יתפלאו על אור נרותיך,

מימינך יפלו שדים ומזיקין,

וכלם **יתפלאו על הנרות שאנו מדליקין! **

 

VIII.    🔗

במה אצא היום אל אחי? במה אבוא היום בשערי בת עמי? אל אלהים הוא יודע וישראל הוא ידע!

האדמה לבשה חורת מות, השמש התחבאה בין מפלשי עב, היום נשקף מבין מחשכים, יצא ויבא, יתחמק ויעבור ואיננו, דממת מות שוררת במלוא רוחב ארצנו הקטנה, ארץ ישראל שבחו"ל.

גם הנרות הנעימים אשר שמונה ימים הפיקו חן וחסד מבעד החלונות בבתי שלומי אמוני ישראל עלו בלהב אש השמימה, ובמקום אור זרוע לצדיקים, פרושה עתה חשכת ליל.

הנרות! הנרות! הנרות הללו הצהילו לבותינו כמעט קט, גרשו מפנינו ערפלי העבר, האירו עינינו להביט לאחור ולראות שם נהרי נחלי דם המוגרים על שדמות הדת והאמונה, ויבוא הדם בקרבן וירבה ליחן ותהיינה רטובות לפני שמש, תשאנה פרי תנובה לכבוד ולתפארת.

הנרות הללו הן המה הקוראים לאמתנו הבלה מזוקן: בדמיך חיי, בדמיך חיי!

“כבתה זקוק לה” למדונו חכמינו. אף כי כבו הנרות במנורה, תמו הפתילות, פסו השמנים, ולא יתראו עוד לעינינו, אולם רגשי קדש אשר אחזה בהם הלהבה לא יחדלו להאיר כעמוד אש לילה לפני העם, לא יום אחד ולא יומים, לא עשרים יום ולא חודש ימים, עד יארכו הימים, מימי חג זה עד יום החג הבא עלינו לטובה.

החגים והמועדים וכל ימי זכרון, הן המה הנותנים את השמן במנורה, הם מטיבים את הפתילות, מדליקים את הנר, נר אלהים נשמת אדם, מאחיזים את הלהבה, ונוגה כאור יהיה להאיר להולכי חשכים, להחם עצמות יבשות ונקפאות, להחלימן לרפאותן, להחזיקן ולהחיותן, יחיו יעמדו על רגליהן והיו כאחד האדם.

כפטיש יפוצץ סלע מתחלק לכמה נצוצין, כן נר חנוכה יסתעף ויתחלק ביד ממשלי משלים ודורשי רשומות המתאמצים להוציא ממנו נצוצין קדישין.

שלשה דברים הם הנותנים ידים לממשלי משלים ולדורשי רשומות לשלוט בהם כאות נפשם, לדרוש אותם כמין חומר בדרך הוראות נרדפות, בדרך נגלה ונסתר, ואלו הן: חמץ בפסח, נר חנוכה והיהודי.

חמץ בפסח מהו?

שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, אמר רחמנא.

אולם אף אם בדקת בחורין ובסדקין, ובערת כל פתותי לחם וכל פרורי מחמצת, עוד לא באת אל המנוחה ואל הנחלה, זכור ואל תשכח כי אתה נועל דלת בפני הארי – והדוב יושב בחדר, דע כי השאור – הוא היצה"ר!

שאור הוא חמץ מלבר, ויצה“ר מלגו; בנגלה הוא חמץ, ובנסתר הוא – יצה”ר.

נר חנוכה מהו?

מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדר מן המהדרין מדליק ביום הראשון נר אחד, ומכאן ואילך מוסיף והולך.

והממשל משלים ישא משלו ויאמר: הנרות הללו קדש הן, השמש הוא עם ישראל, הוא העלה את אור האמונה הטהורה, אור התורה והחכמה ברחבי תבל, ויכל את מלאכתו אשר עשה ויט הצדה ויעמוד.

נר חנוכה הוא נר מלבר ואור האמונה מלגו! בנגלה הוא נר, ובנסתר הוא – אור עולם.

דבר אחר: השמש הוא חכמת התורה, הנרות הן החכמות החיצוניות, התורה הדליקה את החכמות הללו, ואם כבתה אחת מאלה – זקוק לה, והמאור שבה מחזירה למוטב, ואחרי כלותה מעשיה, והשלהבת עולה מאליה, נטתה התורה הצדה ותעמוד מרחוק לדעה מה יעשה להן.

נר חנוכה הוא נר מלבר ותרה וחכמה מלגו! בנגלה הוא נר, ובנסתר הוא תורה וחכמה.

היהודי מהו?

היהודי הוא כלו נגלה ונסתר! כלו פרד"ס!

יש יהודי פשוט ויש יהודי ברמז, יש יהודי בדרך דרש ויש יהודי בסוד.

ישנם הרבה אנשים הבאים לכלל טעות בעבור ההוראות הנרדפות האלה.

שלומיאל בן עמינדב בדיל מחמץ כולה שתא. יען מה? יען כי חובק הוא את ידיו ולא יעשה קטנה או גדולה. באמרו: האנכי אעבוד בשביל השאור שבעיסה? האנכי אעמול בשביל המנוול – היצה"ר?

פרץ וזרח עושים מה שלבם חפץ, מתמכרים לכל תועבה, ומקרא מלא הם דורשים: שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כתיב, ולכן מכניסים מהר אחר הפסח את האורח המנוול לביתם ואומרים לו: אחינו אתה, אחינו אתה! וששים ושמחים בו כל השנה.

עכן בן זרח איננו מדליק נר חנוכה כלל, לא נר איש וביתו, לא נר לכל אחד ואחד, לא מוסיף והולך ולא פוחת והולך.

– מדוע זה תפרוש מן הצבור? – שאלתיו.

– יען כי השמש איננו שמש, הנרות אינם נרות, השמנים אינם שמנים, והפתילות אינן פתילות. השמש הוא עם ישראל, הנרות הם אוה"ע, וכבר נעשה מעשה, עם ישראל כבר האיר לארץ ולדרים עליה, ואני מה?

הגי וששגז (שני הסריסים) לא נכרו בחוץ כי ממעי יהודה יצאו, וכי אבותיהם עמדו על הר סיני, וטעמם ונימוקם עמם, באמרם: היהודי הוא נגלה ונסתר, ויש יהודים שונים, ובכן אהיה יהודי ברמז או בסוד.

והשתא דאתינא לנר חנוכה אומר: באו ונחזיק טובה לה' וואהלמאן אשר העיר רפאים מקברם, בהציגו לנגד עינינו את גבורינו הקדמונים אשר בהם נושע ישראל, ובהסירו המסכה הנסוכה על פך השמן, ואף כי לא הגיד חדשות לא ידענו, אך דבר בעתו מה טוב.

חי ראשי! לבי יתר עת אשים אל לבי איך נשתה הגבורה מקרב עמי, ורוח עוז ותעצומות ישראל לא ידע עמי לא יתבונן, עד כי לא יוקירו את הנס הבא על ידי כח וגבורה בעזרת עושה פלא.

אם תשאל את המון העם או את נערי בני עמנו האמונים על ברכי התורה: למה מדליקים נר חנוכה ועל מה מדליקים? ישיבוכם כרגע: מעשה בפך השמן וכו'.

במותב תלתא כחדא הוינא, אני והאדון גאלאמבסקי ספרא דמתא, והשלישי הכי נכבד, ר' נתן הסרסור (אחד מבעלי ששי בביהמ"ד הגדול), ואותו היום – ח' דחנוכה היה, והאדון הביט על שמונת הנרות הבוערים על חלוני בהדרת כבוד, ויפן אל הסרסור ויאמר:

– נתן! האם הדלקת גם אתה את הנרות, אחרי כי רמיתני היום זה עשר פעמים.

– כן, הדלקתי בטרם יצאתי מביתי בערב.

– הידעת למה אתם מדליקים את הנרות?

– למה תתנני אדוני גאלאמבדסקי לאיש בור וע"ה? האנכי לא אדע טעמי המצוות? הי! הי! – ענה הסרסור כמצחק.

– אנא ספר נא לי ואשמעך.

– הן ידעת אדוני כי בימים מקדם ישבנו בארצנו, וגם שמעת כי היה לנו שם ביהמ“ק כעין ביהכ”נ גדולה, והיו לנו שם כהנים שונים, כהנים קטנים וכהנים גדולים. פעם אחת באו גוים בנחלתנו, עמון ומואב חללו את מקדשנו ויטמאו כל השמנים, ויחפשו הכהנים שמן משחת קדש וימצאו פך שמן חתום בחותמו של כה"ג ולא היה בו להדליק אך ליום אחד ונעשה נס וידליקו ממנו שמונת ימים.

האדון התפלא למשמע אזניו, כי דברי נתן ערבו לו כפתרון חרטומי פרעה שאמרו: שבע בנות אתה מוליד ושבע בנות אתה קובר.

אך האדון הזה מלומד היה, ובקי גם בקורות ישראל, כי קרא ושנה הרבה, ואך להתגרות בהסרסור היה חפצו ולנסותו בא.

– ועל אדות הגבור הגדול יהודה המכבי אשר התנפל על האויבים ויכריעם לא שמעת מאומה? – הוסיף האדון לשאול.

– הי! הי! האדון גאלאמבסקי “שמע קול צלצול פעמונים ולא ידע באיזה יער”. בל"ס שמעת את שם שמשון הגבור אשר בשערותיו הגדולות הכה אלף איש, עד כי אשתו קצצה שערותיו במספרים, ונתחלף לך שמשון הגבור ביהודה המכ… הי! הי!

– למדן מופלג הוא, ר' נתן דנן! – קרא גאלאמבסקי בקול מצהלות אבירים בקפצו ממושבו ויך על כתפו בחבה יתירה – כמותך ירבו בישראל, והלואי שיהיו יוצאי חלציך כמותך!

כלנו צחקנו ולא פסק חוכא מפומן כולא יומא, כי גם הסרסור צחק על האדון ויתקע יתדותיו על שמשון הגבור, ועל יהודה המכבי אמר כי לא היה ולא נברא, ולא שמע מעולם, וגם אבותיו לא ספרו לו.

עוד זכור אזכור כד הוינא טליא, וגם אנכי לא ידעתי אז את דבר גבורות החשמונאים, אף כי ידעתי כבר כל השטה “כבתה” וכל דיני חנוכה, וכנהוג בין היהודים בערים הקטנות מסבבים בחנוכה על פתחי הבע"ב לגבות דמי חנוכה: החזן, המשוררים, השמשים, המנגנים, וגם מנקי הארובות ומשמשיהם, והערל יאנטעק שר בית המרחץ.

עוד זכור אזכור את הקושיא העצומה אשר הקשיתי אז בנעורי בבית אבותי בימי חנוכה: אמת הדבר כי נמצא פך שמן בביהמ“ק שלנו, אך מה הם וואיטעק מנקה האורבות ויאנטעק שר של המרחץ כמחותנים לדבר היום, לקחת חבל בנס היום הזה ולהגיח היום ירדן של יי”ש אל פיהם?

אז נודע הדבר לאבי כי לא ידעתי עד מה מהנסים והנפלאות שעשה אלהים עם אבותינו בימים ההם בזמן הזה; ויבהל להביא את מורי ורבי, ויקצוף עליו על כי מנע ממני נס חנוכה העיקרי, באמרו “אם כן העיקר חסר מן הספר בתפלת על הנסים?” וברגע ההוא נתפרש לי “על הנסים” ע"פ קורות עמנו מימי החשמונאים, ותאורנה עיני. את פך השמן לא מצאתי בתפלת “על הנסים”, אך גבורי ישראל קמו אז מקבריהם ויעמדו לנגד עיני בכובעיהם ובשריוניהם, בחרבותיהם על ירכיהם, בכידוניהם אשר בידיהם ובשם ה' צבאות אשר בפיהם.

אז בפעם הראשונה החלו להתעורר בלבי רגשי אהבה עזה לאחי בני אמתי הנגשים והנענים תחת יד צורריהם.

אז בפעם הראשונה נודע לי ענין מסירת הנפש, אהבת ארך מולדת, קדושת אמונה ודת, קדושת התורה, מות גבורים על שדה קטל. במלה אחת, הרגשות נעימות החלו להתפתח בקרב לבי, יצאתי מתוך ד' אמות של הילדות ואתרומם ואתנשא, והיה בעיני כאחד הענקים.

אז בפעם הראשונה הציגו רעיוני, מערכה מול מערכה, צדיקי דורנו אשר לא ידעו גם צורת מטבע, עם הצדיקים שבדור ההוא אשר ידעו גם טכסיסי מלחמה.

ואז בפעם הראשונה ראיתי נס חנוכה בצביונו ובתקונו, בהדרו ותפארתו.

מאז ועד עתה, נחלים רבים השתפכו אל חיק הים, ברואים רבים כלו מן העולם, ורבים נולדו ויעמדו תחתיהם. ובשאלי בימים האלה לינוקא פסוק לי פסוקך בדבר נס חנוכה, ויפתח פיו ויאמר: פך שמן נמצא וכו‘. הכל אשר לכל ספר לי הינוקא כמקדם בנעורי בית אבותי, ותשועת ה’ ע"י גבורי ישראל מאן דכר שמה?

ועתה היש להתפלא איפוא, אם רגש הלאומי, רגשי אהבה וכבוד לאום מחצבתנו ולכל דבר מרום ונשגב שבאומה, רגשי תודה בעד השגחת הבורא, רגשי עוז וגבורה להכלל, ישארו כנרדמים בחיק העצלות בלבות בני עמנו, ואין מעורר אותם לחומלה עליהם.

הכזה יהיה אום אבחרהו? הכזה יהיה עם המסובל בזכרונות העבר משא לעיפה, והשותה בכל רגע ורגע כוס של תנחומין מקנקן העתיד? ומה נוכל לקוות עוד מעם כזה השקוע בראשו ורבו בחיק היאוש הנורא, מעם אשר יחרד גם להעביר על דל שפתיו עוז רוח וגבורת אבותיו, וינוד כנוד הקנה במים לזכר קשת, חנית וכדון אף משנות אלפים.

הענין הזה יורנו למדי, כי מאז הלך ישראל בגולה, פשט צורתו הראשונה וילבש צורה אחרת.

בראותו כי הגבורה עוד לא תושיעהו, וחזקת היד לא תרימהו מאשפתות, השליך אותה מנגד כנצר נתעב, ויהי לעם הרוח.

הגבורה נהפכה לו לשכל, הקשת היה לקסת, הכידון לדין וסייפא לספרא.

אך אכול דבש הרבות לא טוב! טלית שכולה תכלת לא תרהיב את העין כשמלת ססגונא. אומה שכולה סולת התוכל לעמוד ולהתקיים? כל עם ועם לפטום הקטורת הוא צריך, לצרי וצפורן לחלבנה ולבונה זכה. וכל עוד שלא יהיו לנו כחות מכחות שונים, כל עוד לא נחדול לברוא נשמתין ערטילאין, ולא נתאמץ להמציא לדור יבא כל עוף למינהו כל צפור כל כנף, לחבר הגוף עם הנשמה, עצה עם גבורה, שכל ועוז, נעצוץ וברוש, סרפד והדס, אז נפול בכל פעם יותר ביון מצולת היאוש הנורא ונהיה כגלמים שאין בהם רוח חיים, וכחנוטי מצרים.

המצב הזה יוכל להרפא בשלשה דברים: בתקון החנוך, בלמוד קורות עמנו, כאשר העיר על זה הצופה לבית ישראל, וע"י בתי ספר ללמוד מלאכה ועבודת האדמה כי רק בדברים האלה יתחזקו הגוף והנשמה, יפרח ישראל והיה כזית הודו וריח לו כלבנון.

ואם שלש אלה לא יעשו לו ויצא חנם אין כסף, ואם אין כסף אין קמח, ואם אין קמח אין סולת.

לכן חזקו ידים רפות, וברכים כושלות אמצו, ורק בדרך הזה יצוה ה' לנו את הברכה, ששון ושמחה נשיג ונסו יגון ואנחה.

 

IX.    🔗

שקל, שקל! עד מתי אתה מכלה כחן של ישראל!

האדם מיום גיחו מבטן עד כי יובל לקבר, ימצא אך את השקל כאוהב נאמן וחבר, השקל ילוהו על דרכו כל הימים, השקל יושיבהו בין גדולים ורמים.

תחת כל השמים יצא זיוו והודו,

הוא רוח החיה, מלא כל הארץ כבודו.

אם ביד הלשון מות וחיים, ביד השל הקדוש כפלי כפלים, ידו תעש נפלאות וידו בכל משלה, בידו השאת והשבר גם רוח והצלה.

תחת כל השמיים יצא זיוו והודו,

הוא רוח החיה, מלא כל הארץ כבודו.

מכנפי בראזיליא עד ארץ רוסיה, מנהר וויסלא עד נהר חדקל, יחבש וירפא גם ירבה תאניה, השתרר אף ישתרר אך – השקל.

כי תחת כל השמים יצא זיוו והודו,

הוא רוח החיה, מלא כל הארץ כבודו.

אם כל בני אדם וחוה עבדים נרצעים הם להשקל, ביתר שאת מצודתו פרושה על גחלת ישראל, כי היהודים היו לו לעבדים עברים, לעבדים כנענים… כי היהודי מיום יראה אור עד תום חיתו, מיום צאתו מרחם עד בוא חליפתו, כקנה במים, יחוג ינוד וינוע, ולכן יאחז בו בשתי ידים, וממנו לא יזוע.

כגורל השקל גורל היהודי! השקל נראה בכל מקום ובכל עת ובכל שעה, היהודי נראה בכל מקום ובכל עת ובכל שעה; השקל הוא רוח החיה באפני המסחר, היהודי הוא רוח החיה באפני המסחר; השקל נע ונד, היהודי נע ונד; השקל כגלגל ואין לו קץ וסוף, גם היהודי אין לו קץ וסוף, השקלים שונים הם במראיהם (כי אינו דומה מראה שקל העולה בעכו למראה שקל העולה באספמיא), גם היהודים שונים הם במראיהם (כי אינו דומה יהודי פולאני ליהודי צרפתי); השקל עולה ויורד, היהודי עולה ויורד; השקל נחוץ לכל ענין ועסק, היהודי נחוץ לכל ענין ועסק; השקל נדרש עוד במדבר לכפרה, היהודי נדרש גם היום לכפרה…

ובכן אין להתפלא אם נפש היהודי קשורה בעבותות האהבה אל השקל, ושניהם סבוכים ואחוזים זה בזה כאלו מרחם אחד יצאו, כאלו היו מעור אחד. השקל הוא להיהודי רוח אפו וחיי רוחו ונפשו, כי מה הוא היהודי בלי שקל? נצר נתעב, כלי אין חפץ בו.

וכן יצייר לנו הסופר הפולאני קארזעניאווסקי בחזיונו “היהודים”, בתתו הדברים בפי אחד מגבורי ספורו היהודי העשיר ר' אהרן, בבוא אליו אחד הדוכסים להתרפס לפניו להלוות לו כסף, אך ר' אהרן בידעו כי מצב הדוכס לא איתן הוא, וכי הוא מהפזרנים אשר כסף לא נחשב בעיניהם, לא שם לבו ליחוסו ויאמר לו:

– אל תפצר בי, אדוני הדוכס, כי לא אתן לך אף פרוטה אחת!

ויתקצף האדון ויחרפהו לאמר:

– יהדי הנך! אוהב כסף!

– אמנם כן! – ענה ר' אהרן בנחת – יהודי אנכי, כי אוהב אנכי את השקל, כי מה הוא היהודי בלעדו? אם אין שקלים ליהודי הוא נבזה ונמאס בעיני כל, כלם יחרפוהו ויגדפוהו, ידחפוהו וירוקו עליו כעל כלב. אבל אם יש כסף להיהודי, כלם יכבדוהו וינשאוהו; שרים פקידים משכימים לפתחו, יושיטו ידים לו באהבה, יחבקוהו וינשקוהו.

אמנם כן, יהודי אנכי, יען כי אינני נושא פנים לשר וגדול כמוך, רק אמת יהגה חכי, ולא כחשתי לאמר “אין לי כסף” רק אמרתי “לא אתן”. הן אמנם יש אתי כסף, אך לך לא אתן, כי לא אובה להניח מעותי על קרן הצבי וכו'.

מה צדקו דברי ר' אהרן! כי מה הוא היהודי בלי שקלים? כתנור בלי גחלים, כשליח בלי נעלים, כקריה בלי מגדלים, כחורב בלי צללים, כמגיד בלי משלים, כענן כלה, כצל עובר, כאבק פורח וכחלום יעוף.

לכן מקריב היהודי להשקל כל חלביו ודמיו, מבחר שנותיו וימיו, כל חושיו וכחותיו, כל רגשותיו ורעיונותיו. בגללו יעלה שמים וירד תהומות, בגללו ידלג שור ויקפץ על החומות, ולפעמים ירד בגללו גם שאול מתחת, וכבודו עמו יחד על עפר נחת.

ככח השקל אז כחו עתה, להיות כופר נפש לבני ישראל בעת יפקדו ויעלו על לב, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם; כאז כן עתה יודעים ב"י כי השקל בא לכפר כל עונות וחטאים, הזדונות והפשעים, אך ברבות הימים אבד השקל את שויו, או חטאי ישראל שמנו עשתו וכעבות העגלה חטאה.

בצאת ישראל ממצרים היה הכח גם במחצית השקל לכפר על נפש איש, ועתה בעוה"ר גם שקלים הרבה לא יכפרו אף עברה קלה שאדם דש בעקביו, מהעברות שבין אדם למקום…

השקל! השקל!

אין לשוחח עוצם נפלאותיו, אין להבין תוקף מפעלותיו, ואין לפענח עומק פליאותיו! לו הכח והעוז להוציא יקר מזולל, לשום שפלים למרום, להכניע רמים ונשאים, לאסור מתרות, להתיר אסורות, לטהר טמאים, לטמא טהורים; לו כח המושך למשוך בכחו אבירים, אחריו ירוצו גם גבירים אדירים, אחריו ימשכו זקנים וצעירים, כלם יתהוללו יריעו אף יצריחו, אם גם מרחוק את השקל יריחו.

(כאשר ספרו למרדכי רקובער כי אחת מקרובותיו כרעה ללת ותקש בלדתה, אמר כי יודע הוא סגולה בדוקה לענין הזה, ויצו להניח שקל על השלחן בחדר היולדת.

– ומה ענין שמיטה אצל הר סיני? – שאלוהו אוהביו – מה ענין שקל למקשה לילד?

– הטרם תדעו – השיב מרדכי – כי כח המושך להשקל? והיהודי יריח מרחוק את השקל ויפרכם לצאת).

השקל! השקל!

בו יתאחדו הטוב והרע צדק ורשע בו נפגשו.

עליו יתענגו עושי צדקה גם משחקים בקוביא,

ואור וחשך משתמשים בו בערבוביא.

פעם אחת ראיתי חכם אחד האוחז שקל בידו ויתבונן בו בעונג ונחת מעבר אחד, ויאמר אליו: “אהבתיך בכל לבבי ובכל נפשי, מקור החיים! כי בך אמצא כ”ב אותיות לה“ק, המזהירות כזהר הרקיע”.

וכך היה מונה אחת ואחת:

אמונה, בינה, גדולה וגבורה, דעת, הוד והדר, זוהר וזמרה, חן וחסד, טוב, יושר ויופי, כבוד וכשרון, לקח, מצוה ומנוחה, נחת, סם חיים, עוז, פדיום, צדקה, קדושה, רוממות, שמחה וששון, תהלה ותפארת.

וכרגע הפך את השקל לעבר השני, ויבט עליו בכעס ובחימה ויאמר אליו:

“שנאת מות שנאתיך, בן בליעל, משלחת מלאכי רעים, כי בך מצאתי כ”ב אותיות לה“ק המחזירות את העולם לתהו ובהו”.

וכך היה מונה אחת ואחת:

אולת ואכזריות, בגידה, גנבה וגזלה, דופי ודלות, הרג ואבדן, זמה, חימה וחנופה, טומאה, ירידה, כעס, לסטות, מות ומלשינות, נבלה, סרה, עון ועזות, פשע ופצע, צרה וצעקה, קנאה וקבורה, רכילות ורשעות, שקר תרמית.

ובכן נושא עליו השקל כ“ב אותיות א”ב מעבר מזה וכ“ב אותיות א”ב מעבר מזה, צדיקים ילכו בו ורשעים יכשלו בו.

השקל! השקל!

ומה שונים הם הדרכים העולים אל מקום משכן השקלים. סבבתי בשוקים וברחובות, ואתבונן על כל מעשה ומפעל, ומבעד אחד החלונות שמעתי קול נעים וחזק, קול עלם נחמד עוסק בהויות דאביי ורבא, ונכנסה בי רוח קנאה בראותי אותו מעפיל לעלות מרומים ומדלג על ראשי המגדלים.

ויען רעי ויאמר: הנה הוא עוסק בתורה לשמה… ורוצה שקלים.

ראיתי אחד השדכנים, הבוחר בנות לבנים, ובמסירת הנפש יעץ לבן דינה לקחת לאשה את בת גרינא, ואמרתי בחפזי כי כאיש טוב ייעץ תושיה, כאוהב נאמן יפריח ישועה.

אך עד מהרה ראיתי באור הזה גם צללים, כי שמעתי אומרים כי רוצה הוא – בשקלים.

פעם שמעתי אחד המגידים, דובר דברים קשים כגידים, וכדיין ומוכיח, יריע אף יצריח, יטפול עונות, שגגות וזדונות, וכך היה מונה אחת ואחת, רגז ושחק ואין נחת.

ואשאלהו: “מדוע באת להזכיר עוני, ומה חפצך פלוני אלמוני? מה אתה רוצה אדוני הממשל משלים?”, וילחש באזני: “אני רוצה בשקלים!”

את עפרון הכילי פעם אחת פגשתי, ובשאלה הזאת אליו נגשתי: “עד מתי אתה מעקם את הכתובים, ולא תתן פרוטה ליתומים עזובים, ולנפשך תאמר די בקב חרובין, בלחם יבש בחציר ובצלים?” ויענני ויאמר: “אני רוצה בשקלים!”

וימת עפרון ויאסף אל אבותיו, ויבואו לקברו בניו ובנותיו. אך הגבאים של החבורה, בו אפם רחה, וימאנו להביאו לקבורה, ולהשיב הגויה אל עפרה.

ויצעקו אליהם הבנים בכל פה: “הלא אין כסף לאדון זה! קחו לכם השלמות הבלות והמנעלים, ומה תחפצו עוד ראשי שועלים?”, ויענו: “רצוננו רק באלפים שקלים!” 1

השקל! השקל!

גם בזמננו זה היה לנו השקל לשבט וגם לחסד, יכאיב ויחבש, ימחץ וידיו תרפאנה.

שקלי הבארון הירש היו כספינקס בעל שתי פנים. מעבר מזה הביאו ברכה לאלפי נדכאים לאחינו בארץ גאליציא, ומעבר מזה היו לצלם בלהות למנדינו, באמרם כי יתמלאו בני יעקב מחורבנם של בני הארץ, ולכן חושבים הם מחשבות רעות והרהורים רעים להציק לישראל, וסופריהם יקראו בגרון לאחיהם: משכו וקחו לכם את המסחר מיד הערשקא ובערקא, פתחו חנויות בערי השדה, והיה כי יצר להם ועלו מן הארץ.

וכראות ישראל בארצנו מה עוללו להם שקלי הבארון, כי בשבילם יחרקו צוררינו שן על כבשת איש הרש, על יתר הפליטה אשר לישראל, הוא המסחר, ויתעורר בלב רבים מבני עמנו רוח הלאומיות הנרדם בירכתי לבבם, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר הזק להוציא לחם מכליות אדמה על הררי ציון, באמרם כי שם צוה ה' את הברכה, חיים עד העולם, כי הנה השתות נהרסו, מקור חיינו רוח אפנו, מסחר היהודים ילקח ממנו בעים רוח, ואין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים!

לכן, אור פניך עלינו אדון נשא,

ושקל אשא בבית נכון ונשא;

הנה הגיעה עת התסיסה,

הושע עמך לארצו עיניו ישא,

וגוננו במגן אל רם ונשא.

רוח חבת ציון ואהבת ירושלים נחה כעת גם על אלה שעמדו מנגד עד הנה, על היראים ועל החרדים, על הצדיקים ועל החסידים, אשר לא אמרו כשר לכל אשר אמר העם הזה כשר.

כאשר שמענו, איזה מגדולי הצדיקים בארצנו, אשר בצלם יחסיו אלפי חסידים, מתעתדים לעלות לארץ אבותינו לקנות שם שדה וכרם, ואחריהם רב אדם ימשוך.

שישי ירושלים וגילי בת ציון, כי הנה בניך יבואו לך, אלה ברכב ואלה בסוסים ואשר בשם אלהינו יזכירו.

ובכן אם שתי מפלגות אשר התאמצו עד כה לדחוק את השעה להביא גאולה לעולם, שבתו ממלאכתם זאת, אין כל ספק כי גם המפלגה השלישית תעזוב עבודתה לדחוק את השעה, כי שלש מפלגות בארצנו השתדלו עד כה להביא את הגואל צדק.

א. הצדיקים בהשתדלותם להכין פה בארצנו דור שכלו זכאי.

ב. האנטיסימיטים (להבדיל) בהשתדלותם לכלות הפרוטה מן הכיס.

ג. ובעלי קדמא ואזלא להכין דור שכלו חייב.

והנה הראשונים כנראה לא יגמרו מעשיהם פה בעזבם את ארצנו. והאחרונים גם הם שבים לאט לאט אל ערש ילדותם, ובוחרים לאחוז בכנף בגד אמם מרת יהודית מחבק חיק נכריה. אך האנטיסימיטים עוד יהמו כדובים, ומתעקשים להביא ביד חזקה את הגואל צדק אל עם ישראל, אך יושב בשמים ישחק, ה' ילעג לנו, ויאמר להם: לא זה הדרך, ולא זו העיר, על בני ועל פועל ידי תצווני? לא כמחשבותיכם מחשבותי ולא דרכיכם דרכי ובהדי כבשי דרחמנא למה לבם!

אמנם כן! בעלי קדמא ואזלא גם הם שבים אלינו, כי רוח הלאומי צרר גם אותם בכנפיו. כאשר שמענו, בלב רבים מאלה אשר התיצבו מרחוק בערי רוסיא התעורר עתה רעיון הלאומי וישלח פארות ויעש בדים. לא נעשה בנפשנו שקר לומר, כי התחילו להתענות בה"ב, לערוך תיקון חצות, ולומר תהלים ומעמדות, אך די לנו, כי מתחברים הם לאגודות חובבי ציון, שפה ברורה, דורשי ציון וכדומה.

ברוב ערי רוסיא, בבתים אשר נשמעו עד כה מנגינות מאצארט, לישט, ווערנער, נשמעים עתה שירי ציון, שירי העם, ישנים וגם חדשים הנולדים חדשים לבקרים, וגם הפורטות על פי סמפוניא וכל זני זמרא מנגנות שירי צונזר וגפן הנעתקים לשפת עבר, ואשר להם הכח להלהיב הלבבות ולמלאם הרגשות לאומיות.

אך טרם יודעו להמנגנים פה ניגונים כאלה, עוסקים אנחנו לע"ע בפרשת שקלים… ומשוררינו שרים הניגון הידוע:

אור פניך עלינו אדון נשא,

ושקל אשא בבית נכון ונשא,

הושע עמך שרבות יסבול וישא,

ברכנו בשלום אל רם ונשא.

 

X.    🔗

– הכל צריכין מזל, אפילו ס“ת שבהיכל! – בדברים האלה התחיל דרשתו ר' משה הדרשן, אחד המתנגדים הנפרזים השרידים מן הדור הישן, בת”ב אחר הקינות, אחרי כי נתקיים בו המקרא “וידו אבן בי” – יש בני אדם שאין להם מזל ושיש להם מזל, יש מזמורים בני מזל ושאינם בני מזל, וכן הדין בתפלות, בפיוטים, בפזמונים, והוא הדין במנהגים ובדינים.

נמצא בברייתא: משנכנס אדר מרבין בשמחה, ולעומת זה ישנה משנה מפורשת: משנכנס אב ממעטין בשמחה.

הדין הראשון נמצא בברייתא והשני במשנה, ואם נשקול מזליהם של שני הדינים האלה נראה כי שונים הם ע"פ מה שעולם כמנהגו נוהג. הברייתא בת מזל היא!

בבואנו אל הרבה בתי תפלה בארצנו בעת שנכנס אדר, הנה גם כותלי ביהמ“ד יוכיחו כי אחינו מקיימים הדברים ככתבם לכל פרטיהם, דקדוקיהם וכונותיהם. על הקירות בארבע פנות הבית: במזרח, במערב, בצפון ובדרום, יתנוססו נגד עינינו הדברים: משנכנס אדר מרבין בשמחה, ולא עוד, כי ישיתו עליהם גם נוספות, בציירם גם סמל דמות השמחה: בקבוק וצלוחית, ויד ליד תתקע לאמר: לחיים, לח”ט ולשלום! אבל הדין “משנכנס אב וכו'” נולד כנראה במזל רע. משנכנס אב ממעטין בשמחה – מאן דכר שמיה!

לא אטיף מלתי על הרבה מבני קדמא ואזלא שאינם מבדילים בין זמן, זמנם, זמניהם, בין קדושת שבת לקדושת יו“ט לא יבדילו, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה לא יקדישו, וקדש וחול משתמשים אצלם בערבוביא, וזמני שמחה ועתות אֵבֶל עולים אצלם בקנה אחד. האנשים האלה אוחזים בשטת אהבת-עצמו (עגאאיזם), כי בעוה”ר גם המדה הזאת היתה בימינו לשיטה. מה להם ליום אבל של כל האומה? הנה גם אז יהפכו אבלם לששון, אם היום ההוא הוא יום גנוסיא של בנם או בתם או אחד מבני משפחתם, יהיה גם היום ההוא יום חורבן ביהמ“ק, עושים אותו יום משתה ושמחה, כי חוק לעמים הוא, משפט לאינו ישראל לחוג את “יום הלדת” כזבח משפחה, וכל חוק העמים דוחה חק ישראל ויכול לעקור גם ת”ב.

על כל אלה לא אשים דברתי, אצלם גם הברייתא משנכנס אדר והמשנה משנכנס אב שקולות כאחד, שתיהן יחד בעיניהם – הלכה ואין מורין כן. אבל על החסידים הישרים ועל כמה קהלות הקדש בארצנו עלינו להתפלא בדבר שמחת ת"ב, ולשאול: לשמחה מה זו עושה?

יען כי יום צום הוא, יום ענות אדם נפשו, משתדלים הם עכ“פ להרבות בשמחה בעת אמירת הקינות ע”י מתנות יד, ע"י זריקת אבנים דחיפה, דחיקה, דקירה, גם פצע גם חבורה, הכל בדרך חבה ואהבה שלא כדי להמית, אך למען עורר צחוק ומהתלות –

הדרשן עוד לא גמר דבריו והנה נעל אחד מועף ביעף מאחת פנות הבית ותגע בקצה אפו, על אפו ועל חמתו, ויבער כאש אפו ועיניו כמעט יצאו מחוריהן.

– הזאת היא התשובה על שאלתי? – שאל המטיף – אין אומר ואין דברים, בלי נשמע קולם, רק תמונה אנחנו רואים, תמונה אשר תתן אותותיה אותות, מענה אחד על כל השאלות, תירוץ אחד על כל הקושיות, ומטהרים אתם את השרץ בק"ן טעמים (“נעל” בגימט' ק"ן).

– הדברים האלה – הוסיף הדרשן – שמעתי מהרב הגאון ראש הישיבה בוואלאזין זצ“ל על דברי חז”ל: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: שמחו את ירושלים וגו', שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. דהנה לכאורה צ"ל “ישישו אתה משוש” בלשון עתיד, יען כי המלה “המתאבלים” היא בזמן הוה ואיך אמר הנביא “שישו” בלשון צווי שישו עתה, הלא עתה מתאבלים הם, ואך עתידים המה לשיש?

הדבר הזה הסביר הגאון ע"י משל:

מעשה בעשיר אחד אשר בנו הלך למרחקים, ויארכו הימים והשנים ולא הגיעה לאביו אף ידיעה קלה על אדות בנו, ויאמן האב כי אסון קרה את בנו בדרך ונגזר מארץ החיים, ויתאבל על בנו ימים רבים וימאן להתנחם.

ויהי כי הגיע יום חתונת בנו השני, ויעש משתה גדול לכל אוהביו וקרוביו להתעלס עמם באהבים. אך עצב גדול השבית את שמחתו. בזכרו את בנו אשר אבד ואיננו, ויאמר להרב בעירו:

– אנא רבנו! נחמני נא מעצבוני הקשה, כי כל זה איננו שוה לי בשומי על לבי כי בני הבכור איננו פה עמנו היום לקחת לחלק בשמחתי. לוא ידעתי למצער כי חי חי הוא עודנה, כי אז היתה שמחתי שלמה, אך אם לבי יכני בשפק לא ידעתי נפשי וששוני נהפך לאבל.

ויען הרב ויאמר: אף אם אינך רואה את בנך לפניך בכ"ז תוכל להיות שמחתך שלמה, וזה לך האות כי חי הוא, יען כי אתה מתאבל עליו, כי לולא היה בחיים – כבר נשכח מלבך כמת מלב, יען כי אין אדם מתנחם על החי אם כסבור שהוא מת. רגשות נפשך המלאים עצב הן המה יגידו לך כי לא אבדה תקותך, כי אין עצב על דבר האבד.

וזה שאמר הכתוב: שמחו את ירושלים שישו אתה משוש, כלומר אתם תוכלו לשמוח גם עתה, אם אתם מתאבלים עליה, כי סימן מובהק הוא לכם כי לא נכזבה תוחלתכם, בהיותכם מרגישים רגשי אבל ותוגה, וע“ז אמרו חז”ל: כל המתאבל על ירושלים יזכה ויראה בשמחתה, כי יש תקוה, ואחריתנו לא תכרת.

ובאופן כזה פירש ג“כ הרה”ח בעל בינה לעתים את המקרא “מבליגיתי עלי יגון, עלי לבי דוי”, כי רישא של המקרא סותרת את הסיפא, אם הוא אומר “מבליגיתי עלי יגון” שהוא מתחזק על היגון, איך יאמר אח"כ “עלי לבי דוי”, שאיננו מתחזק על היגון? אך פירושו כך הוא: מבליגיתי עלי יגון, אני מתחזק על יגוני, והנני שמח בזה בהרגישי כי “עלי לבי דוי”, כי אני מרגיש עוד איזה צער ואבל, סימן מובהק הוא כי יש לי תקוה ואחריתי לא תכרת.

במה דברים אמורים, אם אנחנו מרגישים רגשי אבל ותוגה ביום שנשרף היכלנו וחדלה לאומיותנו, אבל האנשים אשר כבר ספו תמו בקרבם רגשי קדש אלה וישכחו כבר את כל מחמדיהם, הן המה היו כבר למרמס להיאוש הגדול והנורא, ואין אבל ותוגה אף כזית אף כביעא…

עוד לא גמר המטיף את דבריו והנה מארבע פנות הבית נפלו על ראשו יחד בגדים שונים, נעלים בלות ומטולאות, המפה, הפרוכת ועוד איזה כלי חפץ, אשר כסוהו מכף רגלו ועד ראשו, ובעמל רב עלתה בידו לצאת ולהגלות ולהמלט על נפשו, ואחד המתפרצים ענה בקול לאמר:

  • עפרא לפומיה! מדחציף כולי האי… איך יעיז פניו ה“מגושם” הזה לחרף מערכת אלהים חיים? הנה אנחנו לבדנו נשארנו אמונים לד' ולתורתו. שלומי אמוני ישראל אנחנו. מי מתאבל עוד על צרות ישראל וגלות השכינה יותר ממנו? מי מתענה בחמשה ענויים אם לא אנחנו? ומנהג ישראל תורה הוא. ו"לכך אני מצחק " כי כשם שנתקיימה נבואת אוריה “לכן בגללכם ציון שדה תחרש”, כך תתקיים גם נבואת זכריהו “עוד ישבו זקנים וזקנות בחוצות ישראל וגו', ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה”.

בשבתי הפעם בת"ב אל השלחן לשוחח עם רעי מעניני דיומא, עלה לפני זכרון ימי ילדותי בימים האלה. את האמת אגיד, כי יותר מאשר חרה אפי על טיטוס הרשע, כעסתי על בר קמצא על ההוא גברא דעבד סעודתא ועל משרתו החרש.

“מה היה לך בר קמצא שוטה ופתי!” – שאלתי לתומי – "הלא ידעת כי בעל הסעודה הוא שונאך מתמול שלשום, ואיך מלאך לבך לבוא אליו להתעלס עמו באהבים; ואחרי אשר נואלת לבוא אל בית אויבך, מדוע לא עזבת מקומך מיד, בשמעך מפי שונאך כי עומד הוא במרד ולא יחפוץ בך? מדוע היה לך להמתין עד כי יוציאך בידו החוצה? למה היה לך להתחנן לפניו כי תאכל עמו לחם? הלא עשיר אתה, אם חפצת לשלם דמי כולא סעודתא! האם לא טוב עשית לוא קמת ממקומך ואמרת: יקחך אופל עם סעודתך! אני אמרתי כי הנך גבר בגוברין וכבוד חברך חביב עליך, ועכשו בראותי כי בן בליעל אתה, בן מדות משחתות, לך לעזאזל! לא לסעודתך אני צריך, לא מדובשך ולא מעוקצך! ואחרי כל אלה הוספת חטא על פשע, אתה בר קמצא השוטה, כי אם פגע האיש בכבודך אחזת במדת הנקמה; הן “לא תקום ולא תטור” כתיב! ועוד אחזת במדה נמבזה כזו להיות דלטור ומלשין? ואם ההוא גברא חטא, מה עשו לך כל היהודים? האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף? "

כן כעסתי על בר קמצא הזה, ולוא ראיתיו עומד לפני, כי עתה ירקתי בפניו ואמרתי לו: “בוז לך בר קמצא! בעל תאוה אתה, רעבתן אתה, רודף אחרי הכבוד, נוקם ונוטר, מוסר ומלשין, איש דמים ומרמה, רוצח הורג נפשות! אתה החרבת את בית מקדשנו, על ידך גלינו מארצנו ובשבילך באה עלינו כל הצרה הגדולה הזאת”.

גם גדול כעסי על ההוא גברא בעל הסעודה שהיה איש נקמות ובעל חמה, ואמרתי לתומי: “אחרי כי כבר נעשה מעשה ומשרתך טעה ויבא שונאך תחת אוהבך אל המשתה אשר עשית, למה תכלימהו לעיני עם רב? הלא המלבין את חברו ברבים אין לו חלק לעוה”ב. ובפרט אחרי כי התחנן האיש על נפשו לבל תכלימהו, איך השתמשת במדת עקשנות כזו ותעש נבלה כזאת לגרש איש מביתך בחרפה ובוז? מי יתנך לפני ההוא גברא, כי אז הייתי אומר לך: ראה בן מביש ומחפיר, למי עוללת כה? זה אלפים שנה בני ישראל בוכים למשפחותיהם בעבורך, בעבור מדת עקשנותך, בעד מריך וערפך הקשה".

גם חרה אפי מאד על המשמש החרש שאינו שומע ימדבר, ואמרתי מי יתנך בידי משמש חרש, כי אז הייתי אומר לך: “חושים! אזנים לך ולא תשמע. מדוע לא שמעת לקול אדונך אשר אמר לך בפירוש: “את קמצא תקרא לי”, ותלך ותקרא את בר קמצא? הה, אוכל לחם העצבים! ראה מה גרמת! ההיכל נשרף, האומה הלכה בגולה, וזה אלפים שנה עם ישראל ממשך וממרט בין העמים, והכל בשביל פחזותך, בשביל חסרון שלימות בעשית חובתך! משרתים כמוך לא ירבו בישראל”!

אבל לא רק על שלשת האנשים האלה בלבד חרה אפי, כי גם על ישראל ועל רבנן שהיו מסובים אז על השלחן אצל ההוא גברא. היתכן! ישראל ורבנן יושבים ורואים נבלות כאלה, ושמים יד לפה ואין דובר מהם דבר. הלא מצד הדין ומצד היושר היה להם לגעור בההוא גברא ולאמר לו: הכל מחולים לך, הכל נתונים לך, איש לאהלו ישראל! כלנו נלך מפה, ולא נראה ברעה אשר אתה עושה בשימך כבוד איש לקלון.

גם על ר' זכריה בן אבקולס הייתי מתרעם מעט, על אשר היה מן המדקדקים כחוט השערה, ולא עשה כדברי הכתוב “אל תצדק הרבה”, אך היה מפחד תמיד, פן! אולי! אולי יאמרו כך, אולי יאמרו כך. יאמרו מה שיאמרו, אך בל נבוא לידי סכנה!

המחשבות האלה אשר הסתערו והתרוצצו בקרבי בימי חרפי, גדלו מיום ליום, ואחרי כי גדלתי ואבוא בין אנשים ונעשיתי לבר עונשין, נוכחתי לדעת, כי רק המדות המגונות והנשחתות גרמו את חורבן הבית וגלות ישראל לפני אלפים שנה ועד היום הזה המדות האלה עומדות בתוכנו בצביונן ובקומתן.

אם נתבונן באספקלריא המאירה, נראה בכל רגע ורגע תאותו של בר קמצא, רעבתנותו, רדיפתו אחרי הכבוד, נקמה ומלשינות.

כן גם נראה עקשנותו של ההוא גברא, אכזריות, חסרון תרבות, חסרון נימוס וד"א, שנאת איש לרעהו וקשיות עורף.

כן רואים אנחנו סתימת אזנים של המשרת, אי-רצון לשמוע בקול אדונים ואלופים לראשינו, קלות הדעת בעת נאבה למלאות החובה המוטלת עלינו, קלות ראש לעשות כל מעשה ולהוציא דבר שאינו מתוקן.

כן רואים אנחנו את רפיון הרוח של אחב"י וההצטדקות היתרה של כמה רבנן, הדקדוקים הגדולים מבלי סבה מוכרחת רק משום אולי יאמרו כך אולי יאמרו כך.

המדות הנשחתות האלה משחיתות הן בכל יום ובכל עת ובכל שעה כל חלקה טובה בתוכנו, מהרסות כל בניני קדשנו, מביאות גלות לעם ישראל ומטילות אותם בין משברים וגלים הומים אשר יסערו להפיצם. ה' ירחם!


 

.XI    🔗

מה הנה סבות השנאה והרדיפה שירדפונו אויבינו מנדינו, אין אתנו יודע עד מה, וכל חכמי הדור שישבו על מדוכה זו לא באו עד תכונתן. זה אומר בכה וזה אומר בכה, ובני האספסוף אשר בוויען אינם שואלים ואינם דורשים ומתכוונים לעשות ככל הני תנאי ואמוראי.

מר אמר חדא ומר אמר חדא, ובהא כלהו מודו כי מקור השנאה הוא רק “טעות גוי”.

מאמינים הם כי עם ישראל הוא עם של קרעזוסים, לו הכסף ולו הזהב, לו אוצרות חשך ומטמוני מסתרים, ומביטים על כל איש יהודי בעין קנאה, והקנאה היא אֵם השנאה.

היהודי מתרצה ומתפייס ומתחנן לפניהם וטוען טענת “אין לי!” והם טועים ואומרים כי הוא טוען טענת “משטה”.

– איך תאמרו “לא צחקתי” – אומרים הם ליהודים – ומה המה הנזמים (הגדולים כזית וכביצה) אשר באזני נשיכם ובנותיכם? מה הנה הנטיפות אשר על צוארי בנות ציון, הפארים הצעדות והקשורים? האם כל זה בחרתם מעוני? האם דרכו של עני להשתקשק במרכבות מרקדות ועגלות צב, להתהדר לפני גדולים, לאכול מעדנים ולשתות ממתקים בכל יום ובכל עת, ולהתחכך בכותל המזרח בבתי המרזח והתיאטראות, לשלוח את ה“פלונית” לארץ רחוקה לרחוץ בחמי בעהמען ועוד ועוד, האם דרכו של עני בכך? הלא תענה אבנר!

ור' יהודה אומר “לא כי”.

– אני נוהג עמך כאח ואתה נוהג עמי כזר, ותתאמץ בכל מאמצי כח למצוא עוני לשנוא. הא לך “תקיעת כפי”, כי כל אשר אתה רואה לא לי הוא. מספר שטרי יגדל עשרת מונים ממספר הפנינים אשר על צוארי אשתי; הנזמים משועבדים הם זה כבר בשעבודא דר' נתן לר' נתן המלוה, ומשלם אנכי טבין ותקילין נשך כסף; גם השמלות החמודות לא לי הן כי אם לשמואל החנוני על פנקסו; גם חיי תענוגים אני חי רק לקיים מה שנאמר “על כרחך אתה חי”.

ואם תשאל “מדוע? למה? מה לך לצרה הזאת?” הלא לך לדעת כי אע“פ שאני קורא תמיד אחר ההבדלה בכונה יתירה ברכת “ויתן לך”, לא נתקיימה בי ברכת אבא, ואין לי לא מטל השמים ולא משמני הארץ, אין לי לא שור ולא חמור, לא צאן ולא עבד ושפחה, לא אכר אנכי ולא בן אכר, רק סוחר אנכי, וכבר נתפשט המנהג שהסוחר הוא נקי מה' ומישראל, ואין כסף לאדון זה, רק הוא עושה סחורה בפירותיו של חברו. וא”כ מה המה הנזמים והנטיפות וכל שכיות החמדה לנו, אם לא אבן-חן הוא, אבן המושכת, כסות עינים לכל אשר אתנו? התבין לשכל מלי, בן יפת?

אולם האספסוף אשר בוויען הוא “שאינו יודע לשאול”, ואינו רוצה בתשובה, הוא אך למראה עיניו ישפוט ולמשמע אזניו יוכיח, ובחג הפסח הוא עושה כדברי ההגדה, ולוקח כזית “ישראל” וטובלו בחרוסת ואומר: מרור זה אנו אוכלים שלא על שום מה, ואח"כ הוא עושה את היחץ כדינא ומניח את החצי השני תחת הכר לאפיקומן, ואחר הרבה כוסות עושה מה שלבו חפץ, והיהודי הוא בידו כחומר ביד היוצר, כזכוכית ביד המזגג, ברצותו חוגג וברצותו ממוגג, ואז ישמע קינים והגה, אוי ואבוי, וכל זאת מפני החשד, בשביל “טעות גוי”.

לוא רק חפצו אלה אויבינו בנפש לעמוד על דבר אמת, כי אז לא היו חושדים אותנו במה שאין בנו ולא היו טועים; לוא רק חפצו למשמש בכיסנו היו רואים עין בעין את המדבר הגדול והנורא אשר בכיסי ישראל, ואף בקסאות די פרזלא; יאבו נא לבוא אל בית מערכת הצפירה לבדוק בצרור המכתבים הבאים בכל יום למאות ולאלפים מערי השדה המלאים יגון ואנחה, פרץ וצוחה, על כל גדותיהם, ואשר כלם מתנבאים בסגנון אחד: “עם ישראל צריכים פרנסה, אין לחם ואין שמלה, ונפשנו קצה בחיינו”.

לוא רק חפצו אלה הזדונים לשים עין על אהלי יעקב ומשכנות ישראל בערים הקטּנות, או גם להתבונן כמעט קט על הני נשמתין ערטילאין, על הלוחמים מלחמת תנופה עם מר המות גם בעיר ווארשא, הלא אז נוכחו לדעת כי אתם תלין משוגתם.

בצבעים נוראים יתאר לנו אחד הסופרים את מצב אחינו בערי השדה, וכה יאמר עם הספר:

"… סלח לנו מחל לנו כפר לנו על כי דרכנו קסתנו לדבר מר, ואת עטנו עשינו לאכזר כיענים במדבר, לתאר לך את מצב עירנו הקטנה, המר והנמהר ואת מצב הערים סביבותינו.

"אף אחת מני אלף לא אגיד את אשר אני רואה בכל רגע ורגע, כי יקרו לי דמעותיך ודמעות כל ישראל אשר אולי יקראו הדברים האלה, וחס אנכי על זרעא דאבא וקשה עלי צערם, על כן יהיו דברי מעטים.

"דאגה אחת שוברת עתה כל גופנו, איך למלאות רצון בעל ההגדה, אשר יצוה עלינו במפגיע “קח את המצה וכו'” כי מאין נקחה, המן הגורן או מן היקב? בפרט מה לעשות עם הדין: אפילו עני שבישראל ימכור מה שיש לו לקנות יין על ארבע כוסות, בעת שהעני כבר מכר מה שיש לו, או בעת שכלם עניים, כלם אביונים, ואין קונה.

"הה! מי יתננו כירחי קדם, בסוד אלוה על אהלינו ובהלו נרו על ראשנו, בישבנו על סיר הבשר ובאכלנו לחם לשובע.

“לפנים בישראל היו הכל יודעים כי רק בלילה בעת החשך יכסה ארץ, תאין ומתכנשין כחיזו אדותא שוכני עפר אל ביהכ”נ ושם הם מתפללים וקוראים, ועתה נשתנה הדבר שנוי גמור, כי גם לאור יומם נראה עין בעין את המתים בביהכ"נ, שאין לפניהם לא אכילה ולא שתיה, והם מתפללים וקוראים ועולים לתורה כדרך כל הארץ.

"חמסי עליכם סופרי ישראל שאתם חושבים ודורשים על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, על הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר. ואתם מניחים חיי עולם ואינכם עוסקים בחיי שעה. מעשה ידי היוצר טובעים בים הצרות ואתם אומרים שירה. שימו נא זאת על לבבכם. עוצו עצה, דברו דבר, כי עמנו אל, אולי יחוס עם עני ואביון אולי ירחם וכו'.

“בעיר הקטנה מרדרור, יום ו' תענית בכורים תר”ן.

אני הקטן המסתתר בשפריר אביון".

האגרת הזאת השלוחה לנו מעמק הרפאים (מאת אחד המתים החיים, ההולכים על שתים, אשר להם זרוע ולחיים, קיבה ובני מעיים, וגם חוסר לחם ונקיון שנים) קראתי באזני אחד הגבירים המיצר בצרת עמו והמביט על מצב אחיו בני עמו באספקלריא המאירה, ושני אגלי דמעה כשני אגוזים התראו מבעד לשני חללי עיניו ויתגלגלו על לחייו ויפלו על המכתב מטה מטה, ואחריהם התפרצה אנחה חזקה מקרב לבו אשר עלתה מעלה מעלה.

– כן ידידי! – אמרתי אליו – רק להוריד דמעות ולהאנח בשברון מתנים יכולים אנחנו על מצב עמנו האמלל, ויותר אין לאל ידינו לעשות בדבר הזה, כי המפתח של פרנסה אך בידו של הקב"ה, ומה יועיל לזה בן אדם תולעה.

– אם הצרה נוגעת – הוסיף הוא על דברי – למפלגה אחת, לעיר אחת, למקום אחד, אז רק אז יכולים האראלים לנצח את המצוקים, ומדת הרחמים יכולה להתגבר על מדת הדין, אבל בעת שכל ישראל יסבול מחלה אחת, כל ראש לחלי וכל לבב דוי, אין מזור ואין תרופה, ואין לנו על מי להשען רק על אבינו שבשמים.

הידעתם אתם סופרי ישראל את גודל הלחץ והדחק אשר כל אחב"י סובלים בכל הארץ? כסבורים אתם אשר רק עליכם רובצת קללת ה', היא “חוסר הפרנסה”, המארה הזאת התפשטה בכל עבר ופנה, ותציק גם לגדולים וטובים האמונים על תולע, ואשר מעולם לא ידעו כל חוסר, אין נקי!

אם אפגע אדם בימים האלה, מכיר או מודע, ואשאל לשלומו “ומהיכן ירק זה חי?” אז אשמע מפיו אך קינים והגה והי, או אם לא יאבה לצערני יענני: כך, כך, (זא, זא).

ימים רבים לא ידעתי מה היא התשובה “כך כך” אשר ישיבו לי אחי בני עמי על שאלתי, ואמרתי בלבבי: אין זאת כי אם תשובה בינונית, כלומר: “אין אני מקבל רוב טובה, אך גם הרעה מעטה היא במּדתה”. אך אח“כ נודע לי כי שתי המלות האלה ר”ת הן, ומודיעות הן בדרך קצרה את המצב המר והנמהר, כלומר: אוי לאזנין ש“כך” שומעות, או “כשם שחייב אדם לברך על הטובה “כך” מברך על הרעה”.

– ומה היום מיומים? – שאלתי.

– סבת “חוסר לחם” השורר בעוצם תקפו בין בני יעקב היא מולדת ההשתנות הנעשה עתים האחרונות בתנאי החיים, והם פעלו פעולה עזה ביתר שאת בדרכי חיי היהודים, וכל עוד לא יפקחו אחינו את עיניהם לראות ולהתבונן אל הסבות ולהתאים דרכי חייהם עם הסבות הפועלות, אין לקוות כי ייטב מצבם הרע, ולהפך, המצב ההוא יורע חלילה מיום ליום, ואחריתו מי ישורנה.

– א"כ מה נעשה להטיב אחריתה, להנטותה לתחיה?

– לפע"ד נחוצים לנו שני דברים. ראשית חכמה היא להרחיב חוג הידיעה הזאת בקרב בני עמנו, כי יתיצבו על דרך לא טוב, והחובה מוטלת על כל אוהב עמו להודיע בשער בת רבים כי לא כימים הראשונים הימים האלה, ואם רק תרחב הידיעה הזאת, וידע כל העם למקטן ועד גדול, כי “לרגל השתנות אופני החיים מוכרחים אנחנו לשנוים גם בדרכי חיינו”, אז נמצא את העם נכונים לשמוע בקול יועץ ולאמר: נעשה ונשמע, ואז נוכל להורות להם את הדרך אשר ילכו בו ואת המעשה אשר יעשון.

והשנית, עלינו לצאת למלחמה נגד שיטה אחת אשר התפשטה במלוא רוחב ארצנו ותשחית כל חלקה טובה בתוכנו, ומנפש ועד בשר תכלה. השיטה הזאת היא שיטת “שב ואל תעשה”, הממלאה כל חללו של עולמנו הקטן ביאוש גדול ונורא.

תא חזי מה עושות המפלגות השונות בארצנו, ואף אלה אשר בשם דגל האחדות תדגולנה; כשור לטבח יובל, כרחל לפני גוזזיה נאלמה יפשטו כלם את חלקת צואריהם ויעמדו כלם הכן לתלאות הזמן ופגעי העת אשר יעברו על ראשיהם, ואין אחד מהם מכניס ידו מתחת לאבנטו, ואין חולה מהם על מחלת ישראל כלו, ואין דובר דבר לאמור “עת צרה היא לעניי ישראל, עת לעשות צדקה וחסד”, מרכינים הם את ראשם לפני כל גל וגל ואומרים לנפשם “חכי כמעט רגע עד יעבר זעם” “שב ואל תעשה עדיף!”.

השיטה הזאת כבר כלתה אבדה מן העולם כלו, ואך לנו נשארה למזכרת עון, וכסמל הקנאה המקנה. לכן עלינו לדון אותה בגניזה, כאחת הרעות הנפסדות והמפסידות, וכל חי יתן אל לבו, כי החיים דורשים מעשה, ולא “שב ואל תעשה”.

ואם לחשך אדם לומר “אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא א”כ נגזר עליו מלמעלה", אף אתה אמור לו כהלכה: “בהדי ככשי דרחמנא למה לך”

דברי האיש הזה, גביר לאחיו ודגול מרבבה, הדורש טוב לעמו, נכנסו אל לבי, ורגש פנימי התעורר בי, לאחוז בקצה המשענת אשר הושיט לי האיש הזה בעצתו.


 

XII.    🔗

“מה נעשה לאחיותינו ביום שידובר בהן?”


כן תשאל המחברת מרת קעטטלער במחברתה החדשה שיצאה לאור זה מקרוב בעיר ויימאר, ואשר חכמי הפדגוגיא באשכנז ידרשו עליה תלי תלים של הלכות.

במאמר הראשי במחברת הנ"ל תתנוסס השאלה:

Was wird aus unseren Toechteren?

על השאלה הזאת ישיב כל איש:

– הבנות תנשאנה לגברים!

– אך האם ניטל להחליט בירור גמור כי תנשאנה לגברים?

– לא! כי הרבה בנות יושבות בבתוליהן עד שילבין ראשן. ואת"ל כי תנשאנה לגברים, האם אז בטוחות הנה מעוני ומחסור כל ימי חייהן?

– לא! כי על האיש לכלכל מחסורי אשתו ובני ביתו. המוהר והמתן אשר יסלקו שני הצדדים, נשאר בידי האיש, ואם הוא איננו נזהר, ויאבד כספו בענין רע, אז תשא ותסבול את הנזק גם האשה ובניה; אם האיש לא יכון לעבודה או למלאכה, אז סכנה נשקפת לכל בני המשפחה.

– אם כן גם הנשואין לא יערבו ערובה לבטחון האשה בחייה?

– לא!

– אם כן, האם תהיה התשובה “נשואין” תשובה מספקת להשאלה: “מה נעשה לבנותינו?”

– לא!

– האם בטוחה היא הבת אשר לא ידעה איש!

– לא!

– והנשואה, האם בטוחה היא בימי חייה?

– לא!

– ומדוע?

– יען כי גורלן הוא רק ביד הגברים! אם לא תמצא לה הרבה איש כלבבה, בטחון מאן דבר שמיה? ואם גם מצאה, מוטל הדבר בספק, אם תמצא לה מנוחה בצל האיש, או אם יהיה הדבר הזה לאורך ימים.

– אם כן?

– אם כן, בונים אנחנו “גורל בנותינו ובטחון חייהן” על קורי עכביש, על המקרה.

– ואל מי נפנה להוציאנו מן המבוכה הזאת?

– רק אלינו נפנה, אל נפשנו ורוחנו, אל שכלנו, אל כחנו ואל החמלה הנטועה בלבותינו.

אחרי הדברים האלה פרשה מרת קעטטלער את הנס של “עזרת עצמו” ( Selfhelp ) לפני אחיותיה, ותעביר בכור הבקרת את כל האופנים והאמצעים, היכולים להרחיב חוג העבודה והשכר של הנשים, למען תשחקנה לכל פגע ואסון, ולמען תוכלנה להלחם מלחמת תנופה עם כל המכשולים והמעקשים העומדים על דרכיהן, ועם כל צרה שלא תבוא.

השאלה הנזכרת, העולה על השלחן בארץ אשכנז, אשר ישאו ויתנו בה שם חכמי הפדגוגיא, לא תאות בכל פרטיה לארצנו, ובפרט לאחב"י יושבי הארץ הזאת, מפני הטעמים האלה:

א) באשכנז יגדל מספר הנקבות בערך מילליאן אחד ממספר הגברים, ובארצנו (כמדומה) עולה בערך רק אשה ורביעית לראש גבר.

ב) השאלה: “האם בטוחות הנשים בהנשאן לגברים מעוני ומחסור?” תתיחס בעצם וראשונה לארץ אשכנז, כי בארצנו, ומה גם בין אחב"י יושבי הארץ, תהיה על השאלה הזאת תשובה אחרת:

– עד שאתה שואלנו על הנשים החוסות בצל הגברים, שאלנו על הזכרים בעצמם: “האם בטוחים הם הגברים בעצמם מעוני ומחסור, הן הנשואים והן הפנוים?”

האשכנזים מחונכים מנוער לעבודה ולשכר, ואם יפגוש שם איש את רעהו, ישאלהו: “מה מלאכתך? מה מקור מחיתך?” והוא יענהו בגאוה וגאון: “אכר אני, אומן, פועל, סוחר, עוזר בבתי המסחר, סופר, איש חיל, פקיד, שר הצבא וכו'”, א“כ לא תתיחס אליהם השאלה: האם בטוחים הם הגברים מעוני ומחסור?” כי ע"פ רוב בטוחים הם הגברים, ותסוב השאלה רק על הנשים: “האם בטוחות הן הנשים?”

לא כן אצלנו! כי שאל איש את רעהו: “מהיכן ירק זה חי?” הוא ישיב לו בהכנעה וענוה:

– בעל נכסים אני, לי שלש אחוזות נחלה.

ומה שמותיהן?

– הלא הן: דלות, עניות, אביונות.

האשכנזי ילמוד בנעוריו לדעת מקור מחיתו, ולא יגש אל המלאכה או אל הענין לעסוק בו, בטרם ידע את הדבר על בוריו. הסוחר או עוזר בית המסחר יודע היטב תהלוכות הענין אשר אליו יקדיש ימי חייו, כי למדהו בביה"ס למסחר.

לא כן היהודי יליד פולין המדינה, הוא מבטל כל דבר בלבו ודיו.

– האם “הלכות המסחר” צריכות למוד? – שואל מאניש בן גאדיל – האם הסוחר הגדול ר' פייטל בן טודרוס למד בביה"ס לסוחרים? וזרח בן אשר האם בקי הוא בטיב משא ומתן? אך הכל תלוי במזל!

ובכן לוקח הוא את צרור כספו – בשכחו כי אין מזל לישראל – ויוצא לאויר העולם “לעשות עסק”.

מאה בני אדם כאלה יוצאים, ורק אחד שב למקומו בצרור מלא, ולפעמים גם בשני צרורות תחת האחד, והנשארים שבים בכיס ריק; ואלה האובדים הם רואים ואינם נראים, נחבאים אל הכלים, ולכן לא יביא מאניש הנ"ל ראיה מהם: שמי שאיננו בקי בטיב המסחרים לא יהיה לו עסק עמהם, אך הוא מביא לו ראיה מהסוחר הגדול ר' פייטל אשר הוא משכמו ומעלה גבוה מכל העם, ונראה לעין כל, כי “גם בור ועם הארץ שאיננו יודע בין ימינו לשמאלו, שלא למד ולא קרא ולא שנה, וחותם שמו במסירת הקולמוס (או במסירת הנפש), יוכל להיות לסוחר גדול”.

בעבור זה יקרב האשכנזי אל איזה ענין או עסק כזקן ורגיל, ויחשוב מקודם אם העסק הזה טוב הוא עכ“פ ע”פ דרך הטבע, ובטוח הוא, שאם לא יקרה לו פגע או אסון, או מקרה לא טהור, אז שכרו אתו פעולתו לפניו; לא כן היהודי הפולני, הוא ידלג כאיל, ויקפוץ על העסק כנמר על טרפו, או כיושב בתענית, המתנפל בערב על הפרוסה הראשונה. לכן אין להתפלא אם ע"פ רוב קפיצה כזאת בנפשו היא, ושכרו הוא: שבר רגל או שבר יד, או גרב או ילפת.

היינו דאמרי אינשי: למה יש שתי נוסחאות בתפלת “אל ארך אפים”?

הנוסחה האחת היא:

כמנהג אשכנז:

אל ארך אפים ורב חסד ואמת אל באפך תוכיחנו חוסה ה' על עמך והושיענו מכל רע וכו'";

הנוסא השנית היא:

כמנהג פולין:

“אל ארך אפים ורב חסד ואמת אל תסתר פניך ממנו, חוסה ה' על ישראל עמך והצילנו מכל רע וכו'”.

יען כי האשכנזי בטוח הוא ע“פ דרך הטבע, ואיננו ירא רק מאסון שאיננו רגיל, לכן מתפלל הוא אל באפך תוכיחנו, כלומר: רבש”ע! אל תקצוף עלי, כי מפני חמתך מי יעמוד? ואם אך לא תקצוף עלי, בטוח אני כי לא יארע לי אסון ופגע ע"פ דרך הטבע, כי עושה אנכי מעשי בהשכל ודעת כמלומד ובקי, ולא אכשל!

אבל היהודי הפולני, שאיננו יודע בין ימינו לשמאלו, כי לא למד ולא שנה, וקרב הוא אל עסקיו רק בבטחון לבד, כי יצליח ה' דרכו, מתפלל: “אל תסתר פניך ממנו”, כלומר רבש“ע! אל תסיר עיניך ממני כרגע, כי כל עסקי אך בנס הם עומדים, התעיף עיניך בי ואינני, ואם תעזבני אך רגע אחד הכל הבל! כי ע”פ דרך הטבע, סוחר אינני, המסחר איננו מסחר והעסק איננו עסק, כי רק על הנס אני סומך!

בעבור זה יאמר ג“כ היהודי הפולני “חוסה ה' על ישראל עמך” בהזכירו זכות אבות, והאשכנזי אומר רק “חוסה על עמך”, כי היהודי הפולני לא יעמוד אף רגע בלי זכות אבות, אחרי כי כל שיחו ושיגו איננו ע”פ דרך הטבע.

וכן יאמר ג“כ היהודי הפולני: “והצילנו מכל רע”, בעוד שהאשכנזי אומר: והושיענו מכל רע”, כי היהודי הפולני צריך להצלה, ובטרם יקרב אל העסק, כבר נחוצה לו “הצהלה”, כי עסקיו ועניניו בנוים על קו תהו ואבני בהו.

היוצא לנו מזה, כי השאלה הנזכרת יש לה מקום בארץ אשכנז, ואנחנו לא הגענו עוד להשאלה הזאת: “מה נעשה לאחיותינו?” בעוד שלא נפתרה השאלה הקודמת: “מה נעשה לאחינו?”

בפרט כי רובצת עלינו כל הימים קללת חז"ל: “אוי לו לאדם שבניו נקבות”, בעוד שהבנים אצלנו גם הם בבחינת נקבה, ואינם עומדים כמעט במדרגה גבוהה בעולם העשיה, ופטורים הם ממצות כהנקבות.

בכ"ז אין אנו בני חורין להבטל לגמרי מהשאלה “מה נעשה לאחיותינו?”, כי יהיה איך שיהיה, גם אצלנו רב מספר הנקבות ממספר הגברים, וכי אשה ורביעית לראש גבר, מלתא זוטרא היא?

המספר הרב של הבנות בתוכנו, הגדול הרבה יתר ממספר הבנים, ישים בפינו את השאלה: מה נעשה לנותרות לגברים?

באמת רגיל על לשוננו פתגם קדמוני “אין בית מקלט לנזירות לבנות ישראל”, זאת אומרת, כי אין לך בת ישראל שתשב עד שילבין ראשה, אך כל אחת תמצא לה בן זוגה.

הני מילי בשנים קדמוניות, בעת שנברא הפתגם ההוא ובדורות עד הנה. אבל בדורנו, בעת שהמספר צועד צעדי ענק, צעדים כפולים, משולשים ומרובעים (כי מה שהיום אחד, והיה בשנה הבאה שנים, ובשנה השלישית ד', וכן להלאה עד אין חקר); בדורנו, בעת ההשכלה פרשה כנפיה על הארץ, לא רחוקה היא העת שתצא בתולה בת ששים במחול, בחורים וזקנות יחדיו. כי מאין יקחו להן גברים, המן הגורן או מן היקב?

ואם תאמר: מה ענין רוצח אצל נערה המאורסה? מה ענין השכלה אצל זווגים?

על זה אשיבך מענה, כי רק ההשכלה עומדת לשטן על דרך הזווגים, וכפלטי בן ליש נועצת היא חרב בינו לבינה.

אחב"י אפילו האדוקים שבתוכנו, אפילו החסידים ואנשי מעשה, מכניסים הם את הבנות בבריתה של ההשכלה, בעת שיגרשו את הבנים מקרוב אליה ומנגוע בה.

מות בהשכלה – אומרים אחינו האדוקים – כל טועמיה יאשמו, רעה תבוא עליהם. אבל הנשים הלא פטורות הן ממצות, הן תאכלנה מפרי עץ הדעת כנפשן שבען, ורעה אליהן לא תאונה.

ובעוד שהם גודרים גדר בעד בניהם, לבלי יגשו אל הערפל, פורצים הם את הגדר לבנותיהן, פותחים הם להן שערי למודי חול, בשלחם אותן לבתי הספר אשר במדינה, בהלבישם אותן מלבושי כבוד כאשר תלבשנה בנות מרומי עם הארץ, בהרשותם להן לצאת במחולות, מין בשאינו מינו וליהנות מתענוגי עוה“ז בבתי תיאטראות וקרקסאות. ואחרי כל אלה כאשר תגדלנה הבנות, ובהגיע פרקן להנשא, מציגים לפניהן אחד הבנים מבני עוה”ב, כבד פה וכבד לשון, ואומרים להן: “זה דודך, זה רעך, הוא יארח לחברה אתך, הוא ישים ידו על עיניך, והוא יכלכל את שיבתך”. מובן כי באופן זה קשה לזווגם כקריעת ים סוף.

מובן כי תוצאות חיבורים וקישורים כאלה, הן ע"פ רוב תוצאות לא נעימות, ולפעמים גם מסוכנות.

ויען כי הדרך הזה הנראה בתוכנו, מתפשט ומתרחב בכל יום יותר, לכן “שאלת חנוך הבנות” בין האדוקים היא אחת השאלות הגדולות העומדות ברומו של עולמנו, והנני נותן בזה ענין רב לסופרי ב"י לענות בו.

ויען כי כבר הסכימו לזה אחינו האדוקים להרחיק את הבנים מההשכלה, וגזירה זו יצאה מהם, ואין לנו רשות להרהר אחריה, לכן החובה מוטלת על השדכנים שבימינו, להשתדל בכל עוז ולדבר על לב האבות השכם ודבר, כי יתנו להבנות “שווי-הזכיות”, ויסירו גם מעל צואריהן עול ההשכלה, ותמורת לשון וספר ילמדו אותן הלכות מליחה, דיני בישול והדחה, דיני חלה והדלקת הנר, ורק באופן זה לא תבטל השדכנות מן העולם, כי לא לתהו בראה לשבת יצרה, ונזכה לראות בנים ובני בנים, שלשים ורבעים, והמלאך הגואל אותנו מכל רע, יברך את הנערים והנערות, ויפרו וירבו וידגו לרוב בקרב הארץ!


 

XIII.    🔗

“כל הדברים יגעים” אמר המלך החכם. הם הם הדברים אשר יאמרו חכמי הטבע שאין לך דבר בעולם שלא תשלוט בו התנועה התמידית, אין לך דבר שיעמוד אף רגע אחד ולא יחול בו שינוי ותמורה. גם בצור וסלע תשלוט התנועה, גם בגוף המת תחול התמורה, אף כי נעלם הדבר מעיני בשר, והאדם לא יראה לעינים ולא יתבונן.

בין הדברים המתנועעים והמורגשים ביותר ע"י חושינו הוא הזמן. הוא הוא המרכבה הרתומה לסוסים דוהרים ביד חזקה, אשר ביד חזקה תמשוך אותנו כלנו הלאה הלאה עד אין קץ ותכלית.

הזמן הוא עגלת מסלת הברזל ואנחנו הנוסעים; כל איש צרורו על שכמו, נעליו ברגליו ומקלו בידו, ילך הלוך ונסוע הלאה הלאה עד אין קץ ותכלית.

בני אדם אשר אין בידם לעצור את הזמן במרוצתו, יאבו למצער לשאוף רוח כמעט קט, או לדעת לאן כבר באו, ובכן יציבו להם ציונים, יתארו להם גבול, יקראו בשם תחנות פלונית, אך הזמן לא ישגיח בם, לא יאבה להם ולא ישמע אליהם, יעבור גבול, יעבור תחנות ולא יעמוד ברגע, ימהר לרוץ אורח וימשוך אותנו כלנו הלאה הלאה עד אין קץ ותכלית.

“הגיע החדש” הגיע הרבע, באה השנה", מה הם הציונים האלה?

גבולים המה! תחנות מסלת הברזל הגדולה והארוכה, שמות אשר יקראו להם בני אדם, כשמות אשר קראו להם את תחנות מסלות הברזל: זמערינקא, פולנאה, מלשני וכדומה; כי האלהים עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים, ואם לא יהיה גבול או תחנות – חשבון מאן דכר שמיה?

זמן, זמנם, זמניהם עוברים הלאה הלאה ולא יעמדו כרגע, ובני אדם נמשכים אחריהם ביד חזקה, מבקשים חשבונות ומחשבים קצים.

כל הדברים יגעים, ואין לך דבר שעומד בפני התנועה התמידית והנצחית!

גם קהל הקוראים עם מכתבי-עתיהם, עם רדקטוריהם וסופריהם, נדמו לאורחת נוסעים דרך מדבר גדול ונורא, דרך יער גדול חורש מצל, במסלה מלאה כפים ואבנים וצורי מכשול; מכתב–העתי הוא העגלה המתנועעת הלאה הלאה, הקשורה אל המרכבה הגדולה היא מרכבת הזמן; המו"לים ועוזריהם וסופריהם הם הם העגלונים המושכים בקרון, השומרים את העגלה לבלי תנגף באבן, לבלי תהפך על פיה ולבלי תעשה אורחת הנוסעים גל של עצמות; עטיהם אשר בידיהם הם המה השוטים להדוף את הסוסים לבלי יפגרו ללכת, והקוראים הם המה הנוסעים היושבים איש איש תחתיו וקוראים: משכונו! משכונו!

הנסיעה תארך לא יום אחד ולא יומים, לא עשרים יום ולא חודש ימים, עד אשר תהיה לזרא, עד כי בתוך המדבר הגדול והנורא הזה יתראה מרחוק ראש פנת גג של בית-אכסניא, דגל אדום של מקום התחנות, מקום כל אחד יקפּוץ ממושבו, יתנער מעפרו, יעשה שפמו, יבלע כוסו, ימשש בכיסו, יחליף כח ויסע הלאה. גם העגלונים שמחים בראותם מרחוק גג בית האושפיזא, כשמחת קאלומבוס בשמעו את המלה יבשה! יבשה!"

פה יחשבו עם נוסעיהם, פה יתנו תבן ומספוא לחמוריהם, פה ימשחו בזפת לתת רוח החיה באופניהם, פה יתפללו תפלה קצרה, ייטיבו מקום מושבות אורחיהם, יפנו מקום לנוסעים חדשים ההולכים ברגל, העיפים והיגעים מעמל תלאות הדרך, ואחר יחליפו כח וישימו לדרך פעמיהם, יקראו “עושו, גושו, חושו, כי המרכבה הגדולה המושכת בקרון שלנו, מרכבת הזמן תעשה דרכה ולא תעמוד רגע, ובכן נסעה ונלכה הלאה הלאה”.

אמנם כן! האלהים עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים, ואם אין גבול ותחנות – השבון מאן דבר שמיה!

ראש פנת גג של בית האכסניא, דגל אדום של מקום התחנות, הידעתם מה המה אלה במכ"ע הצפירה? הן הנה המלות אשר כל תינוק דלא חכים ולא טפש, כל זקן ואיש שיבה אשר גם כהו עיניו מראות, יכירן כרגע מרחוק, הן הנה המלות הגדולות בראש הגליון:

הצפירה לשנת 1890!

ובכן נוסעינו הנכבדים, יקפוץ נא כל איש ממושבו, יתנער מעפרו, ייטיב שערו, יעשה שפמו, ימשמש בכיסו, יחליף כח למען יוכל לנסוע הלאה יחד באהבה וחבה, באחדות וריעות עם כל הנהו חבורתא קדישתא די בארעא דישראל ודי בבבל, עם כל תלמידיהון ותלמידי תלמידיהון ועם כל מאן דעסקין באורייתא, די באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר.

אם עד כה עברנו יחד את הדרך הזה במדבר הגדול והנורא, שמלתכם לא בלתה מעליכם ורגלכם לא בצקה, יחד שחקנו כטוב לבנו, יחד בכינו משבר רוח, אל תפרשו מעתה מן הצבור ללכת ברגל במדבר הזה, במקום ישוך נחש וצפעוני יפריש. שבו איש תחתיו, נסעה ונלכה הלאה הלאה!

אם עוד העם כמתאוננים, אם לא אחד בכם אשר השוט לסוס נגע באחת מעיניו בלי ראות, או שמע דברים כבושים מפי אחד העגלונים, אל יפול לבבכם עליכם; זכרו זאת והתאוששו, כי כזה וכזה יאכל השוט, יגזור על ימין ויאכל על שמאל, אך למען שמור כל עצמותיכם, והנה אחת מהנה לא נשברה, לכן שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו, נסעה ונלכה הלאה הלאה!

גם אתם עולי רגל, בין צורים וכפים, בין סלעי מגור ואבני נגף, שמרו רגליכם מלכד, לא תעיפו ולא תיגעו, הנה העגלה העוברת לפניכם, ונשמרתם לנפשותיכם, שבו בקרון ובצוותא חדא נאחז דרכנו, כי מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. נסעה ונלכה הלאה הלאה!

עוד מעט והגענו אל דרך המלך, אל הפרסא העשירית מהמאה פרסאות, אשר תשעים מהם כבר עברנו, ותקותנו תעודדנו כי ינוסו הצללים ואתא בקר, בקר לא עבות, ולנו השומרים הסובבים בעיר לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים, ולקרוא בקול: עורה נא עמי! הקיצו ישנים, קומו עצלים, עורו והתעוררו, קומו לעבודת הבורא!

הן כל היקום כבר העיר משנתו, ולמה אתה לבדך ישן הנך? הנך הוזה שוכב בחיק התנומה, או הנך אחוז בחבלי מות מדומה, ידיך אסורות ולא תעשה מאומה, תתעורר נא נפשך העגומה, גם החזה והשוק של האומה, יהיו לחזה התנופה ושוק התרומה, כי מי זה ינום עתה, מי זה יישן? הקיצה נא עמי, עורה למה תישן!


מבלי משים נזכרתי שירו של משוררנו ריל"ג:

הקיצה עמי עד מתי תישנה,

הן גז הליל, השמש האירה;

הקיצה שים עינך אנה ואנה,

וזמנך ומקומך אנה הכירה.


 

XV.    🔗

היום קצר, והמלאכה מרובה!

היום קצר כמה שנאמר בלוח, שחור ע“ג לבן: ביום ג' וארא כ”א טבת, יום הקצר. נמצא שהיום עש"ק פ' שמות הוא ערב שבת הקצר שבכל ימות השנה, שבו בנות ישראל משכימות קום טרם שהרואה אומר: ברקאי! מבערות את האח, מסיקות את התנור, לשות את הבצק, אופות ומבשלות, וההבערה ללהב יוצאת, להכין צרכי אוכל נפש ליום השבתון, ולגמור מעשיהן בעוד היום גדול, ולהוסיף מחול על הקודש לבלי תכנסנה בו כחוט השערה, ואשה לרעותה תקרא "עושי, חושי, נושי, הימיני, השמאלי, כי קדוש היום לאדוננו, כי היום קצר והמלאכה מרובה!

הני מילי בזמן שהשנים כתיקונן, עולם כמנהגו נוהג, ובעלת הבית מוצאת הכל מוכן לפניה; אז יאמר אברהם לשרה אשתו “מהרי שלש סאים קמח סולת, לושי ועשי עגות”, אבל אם העריבה ריקה, בארגז אין כל, אין קמח ואין סולת, אין בצל ואין ביצה, אין בשר ואין דגים, וגם הכיס ריק ואין בו, אז חדל להיות לשרה אורח כנשים, ידיה רפות ורגליה כלנחשתים הוגשו, ובלב מר תחיל תזעק בחבליה “התחת אלהים אנכי, לברוא יש מאין, אין חכמה, אין עצה ואין תבונה לכבד את יום השבת במועדו ובמקומו וכהלכתו. היום קצר, המלאכה מרובה, ואנה אני באה למלאות החסרון”.

כמשתגעה תסוב הנה והנה, כנשר יטוש עלי אוכל, תבדוק בחורין ובסדקין עד מקום שידה מגעת, אולי תמצא דבר הסמוי מן העין, לבשל ולאפות. ובראותה כי כלו כל הקצין, ושאלה האשה משכנתה או מגרת ביתה, מלא כף קמח, ואסוך שמן, מעט צרי, מעט דבש, בטנים ושקדים, ותמהר כאשה צנועה וחרדה, לעשות עכ"פ את הפשטידא.

היום יפנה, השמש יבוא ויפנה, ועוד חצי תאותה אין בידה, והנה האח! אברהם מושיט לה עוד שקל כסף אחד, כי גם לו אוהבים ורעים, אשר לא יעזבוהו ביום צרה. ותמהר שרה וממרחק תביא לחמה, ותקן גם בשר וגם דגים ותעש בחפץ כפיה. ידה לפרור תשלחנה, וימינה לגולל, ובכלי נשק אלה תרוץ המערכה, כגבור ירוץ אורח, וכיהושע בן נון הרודף אחרי אויביו וחרב פיפיות בידו, תקרא גם היא “שמש בגבעון דום, וירח בעמק אילון!” אבל לאו בעל יומא אתרחיש ניסא, והשמש אל מקומו שואף, ועוד מעט ואיננו, ותתקצף שרה ותקלל את יומה הקצר עם בעל הלוחות לאמר “מי יתן, והלוחות האלה תשברנה כמו שנשתברו פעם הלוחות ע”י מרע“ה. הן מקצרים הם את ימינו, ומביאים לנו שלג ומטר וריח סערה בלא עתם. ארור בעל הלוחות איש הדמים, המענה ומיצר ומקצר ימים –, יאבד האכזר בעל הלוחות, יכנסו בו אלף רוחות!”…

צללי ליל ינטו, וחושך יכסה ארץ, וכגבור השב משדה קטל, תשאף שרה רוח ותמלא את הבית אורה, לכבוד האורח הנכבד הבא חדריה, לכבוד שבת המלכה. אורות מאופל אמרה ויהי! מנוחה שאננה וחרישית תאציל מהודה על הנפשות הנהלאות, ועל כל פנה וזוית, ורוח חן ועונג ישפך על כל פנים, אין פרץ ואין צוחה, כי נסו יגון ואנחה.

בגאון קודש יושב בעל הבית על יד השלחן, וכשתילי זיתים סביב לשלחנו בני ביתו יושבים כצדיקים, כמו עטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה.

“מה נכבד המראה הזה”, ישורר לנו אחינו המשורר האשכנזי, לוא בא אלכסנדר מוקדון הפעם לבקר את בעל הבית הזה, ושאל אותו “מה תאמר נפשך ואעשה לך” אז השיב גם הוא בגאוה ובגודל לבב מטוב כל כדיוגינוס בחניתו “אנא אדוני המלך, אם תאבה בחסדך להטיב לי את הנרות, למען יאירו לי כאור שבעתים, ותברכך נפשי”.

מחזות כאלה אשר נראו מלפנים בכל בית איש יהודי, הולכים ומתמעטים בעוה“ר, כי בימינו יתראו עוד אך בבתי החרדים, אבל בבתים רבים מבני ישראל בין העם אשר לא יחרדו – לא יראו עוד ולא ימצאו, ספו תמו ואינם. ערב שבת הקצר לא יחריד עוד את בעלת הבית הזאת. בנות הציביליזציא למודות הן לעשות מעשיהן בשובה ונחת, אף בע”ש בין השמשות, לפניו ולאחריו. צללי ליל ינטו וחושך יכסה ארץ, והשפחה הנכרית תדליק את המנורה כדבר יום ביומו.

– רחצתי את ידי איככה אטנפם – תאמר הגבירה – הלא שלוחו של אדם כמותו, תדליק השפחה, ואנכי למה לי להטריף את ידי בנרות? ומה גם כי טובות מנורות זמננו, מאלפי נרות בימי אבותינו. האם ידעו אבותינו מהמנורות החדשות, ממאור הגאז, והעלעקטרי? – וגם הגברים האלה לא ירהו ולא יפחדו מאימת יום הקצר, ועין גבר שמרה נשף, ובהגיע זמן קבלת פני שבת מלכתא, יתאספו הגברים אחים לצרה, ויעטרו את השלחן הירוק, ואז עליונים ישישו ותחתונים יעלזו, וחד בחד כי סביך ועביד קרבותא, או אלה מול אלה יערכו קרב בפרוע-פרענות ( Preferans ) ויראי שמים בסתר ובגלוי ( oko ) ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים – והנה, דם ואש ותמרות עשן!

וגם ביום המחרת תאמר הגבירה לשפחותיה “את אשר תאפינה אפינה, ואת אשר תבשלנה בשלנה, ממני תראו וכן תעשינה”.

– הלא שבת היום – למוסר אזנה אחד מגואליה – ולמה תחתי אש מיקוד,

ותשרפי לשריפה?

– עשה שבתך חול, ואל תצטרך לבריות (נכריות) – תענה הגבירה.

אולם בין אלה אשר ביום המנוחה עושים מעשיהם (זר מעשיהם) ועובדים עבודתם (נכריה עבודתם) ישנם רבים אשר לא גרשו עוד את יום השבתון כלה מהסתפח בנחלתם, כי ישאירו זכר לו להם ולבניהם אחריהם. אלה לא יאבו לפרוש מן הצבור ולהבדל מן העדה, ואוכלים לתיאבון – את הבצלים והפשטידא.

ובעוד שרבים מאחינו הבלתי חרדים, משתמטים מעסוק בהלכות שבת, ישנה כת אחת גדולה שאינם בני ברית והם “שומרי שבת” (סאבאטאריאנער) הדרים בכמה מקומות באירופא ואמעריקא והלוחמים מלחמת תנופה בפלפולים בע"פ ובכתב בעבור קדושת יום השבת. הם ינזרו מכל מלאכה ביום הזה, יסגרו חנויותיהם ולא יעשו כל מקנה וקנין, וישבתו ביום הזה כדת משה וישראל.

לעיר אחת באמעריקא – כן יספר מכ"ע אחד – אשר כל תושביה הם בני הכת הזאת, בא עובר אורח ביום השבת, ויחפוץ למלא רעבון בטנו, ולא יכול, כי כל החנויות סוגרו על מסגר. אך להצלחתו מצא שתי חנויות פתוחות אחת של שר המשקים ואחת של שר האופים, ויאכל וישת וישבר את רעבונו.

ועל שאלתו:

– מדוע אתם השנים תפרשו מן הצבור ותמכרו ממכר ביום השבת?

ויענוהו הם:

– ומדוע תתפלא? הן לא סאבאטניקים אנחנו, כי אם – יהודים.

הא ראיה שהיהודים שבאמריקא דומים במקצת למקצת אחב“י בארצנו, אף כי האינם יהודים שם ישתנו מהא”י שלנו בכמה מדות הנפש. לכל הפחות רוח הסבלנות (טאלעראנץ) לבני אמונה אחרת גדול שם הרבה יתר מאשר בין יושבי הארץ פה. והיתה לנו לאות, הידיעה המובאה במועדה בקוריער צאדזיעני, הלקוחה ממ“ע אשכנזים המודיעים על אדות אחת מבנות ווארשא אשר נמנתה בין המשוררות בבית התיאטרון פה, ואחרי כי השמיעה את קולה כשתי פעמים במשך כל השנה כלה, עזבה את וורשא, באמרה: לא מעוקצך ולא מדובשך! העלמה הזאת הצטיינה בניוארק בקול זמרתה בתוך חברת המשחקים האשכנזים בצאתה בתור אורבא (הפאזש) בחזיון “הוגענאטים” ומ”ע האמערקאנים (האנגלים והאשכנזים) מספרים, כי עלתה בידה לרכוש לה את דעת קהל השומעים שם אשר התענגו מאד למשמע אזנם.

העלמה הזאת" – מוסיף הקוריער הנ“ל – זכתה לזה שזוכים כל הכשרונות, לא אצלנו חלילה, כי אם…בחוץ לארץ”. ואנן מה נענה אבתריה? כי הכל היו יודעים פה שהעלמה הזאת מחוננת בכשרון נפלא, כי מנה בת מנה היא, ואביה ש"ץ מהולל, אך יען כי בת ישראל היא, לא קרבו אותה בבית התיאטרון פה בכל לבם, והיתה ימין דוחה ושמאל מקרבת מחוסר רוח הסבלנות, עד שבאו בני נוייארק ויאמרו לה: בני ארצך לא ידעו ולא יבינו, לכן אחותנו את היי, שבי נא בתוכנו, הראינו את כשרונך, השמיעינו את קולך, כי קולך ערב וכשרונך גדול.

כך הוא מצב הדברים אצלנו. פה לא יתהלל החכם בחכמתו ולא בעל הכשרון בכשרונו ולא העשיר בעשרו. אם נתן לך ה' חכמה ודעת, יקומו נמלים עם לא עז ויגזלו ממך חכמתך; אם חננך ה' בכשרון טוב, יתקנאו בך אחיך, יגזלו כשרונך ויאמרו “מה קמשמע לן”; אם נתן לך ה' עושר יקומו גנבים שודדי לילה ויגנבו דים.

רבים הם החושבים בכל עת אשר תקרה איזה גניבה בעיר כי יהודים הם אשר שלחו בעולתה ידיהם, וטעמם ונימוקם עמם, כי אזלינן בתר רובא, ורוב גנבי ישראל נינהו, אך אדמה כי הכלל הזה נוהג רק במקום שמספר התושבים של יהודים ואינם יהודים ישא בד בבד, אבל בעיר שמספר היהודים הוא רק חלק רביעי ביחס למספר הכולל, בא רובא ומבטל רובא, כלומר הרובא של מספר התושבים בולע את הרובא דרוב גנבי ישראל נינהו, וכל עוד לא נודע מי המה השודדים הם נמולים או אינם נמולים, זכאה חולקיהון דישראל לפני דעת הקהל.

אולם זאת לא נוכל להכחיד תחת לשוננו, כי רב בתוכנו מספר הגנבים ביחס למספר אחב"י. רבים הם חברי גנבים אשר יעשו מעשיהם בסדר ומשטר, בצבור ולא ביחידות, וישימו ראשים עליהם, שופטים ושוטרים, גבוה על גבוה, אשר ישפטו ביניהם בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע. לשופט כזה יקראו “רבי”, וכל הדבר הקשה יביאו אליו ואומרים לו “ילמדנו רבנו”, והוא יאציל מרוחו עליהם ויורה להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

בימי חרפי ראיתי העתקה מכתבי שו"ת אשר נכתבו לרבן של כל בני הגנבים הנורא על כל סביביו ר' גרונם, ואם זכרוני לא יטעני, אדמה כי בה היו כדברים האלה:

“אל כבוד רבנו אלופנו ומיודענו המאור הגדול לממשלת הלילה, רשכבה”ג, בחכמה פותח שערים, הצנע לכת ומטיב צעד, ידע מה בחשוכא, ובודק גנזי נסתרות וכו' ה“ה ר' גרונם נ”י ואל יזרח השמש עליו.

“ילמדנו רבני, יו”ט שני של פסח שחל להיות ביומא דשוקא, אם מותר לחפש בכיסם של עכו“ם, ונ”ל דמשום ג' טעמים אסור. א) משום חמץ בפסח; ב)משום מוקצה; ג)משום תחום. – לתשובתו אחכה בכליון עינים, כי ימי הפסח ממשמשין ובאין. דברי תלמידו הסר למשמעתו. בעריל חטפן.

וזאת תשובתו:

“יקרתך הגיעתני לנכון, ובדבר שאלתך חוכך אני להתיר. ומה שאמרת: א) משום חמץ בפסח, היינו דאמרינן עד מקום שידו מגעת. ב) משום תחום, הן לא הביא העכו”ם בשבילי. ג) משום מוקצה, הלא דעתך היה מאתמול לכך. אעפ“כ יש ליזהר משום מראית עין, שכל מקום שאסרו חכמים משום מראית עין, אפילו בחדרי חדרים אסור, ובשעת הדחק יש להקל, ודו”ק.

“אמרו עליו על אחד מבני חברתנו, – אחד קדוש יושב – שלא היה נזהר משום מראית עין, והלקוהו עד מאה, וקראתי עליו המקרא: תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה. תלמידי! הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות! נאום הקטן גרונם”.

כשמת ר“ג הנ”ל נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו: רבי במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא נכנסתי לבית חברי פתאם ולא הלכתי ד' אמות בלא נטילה – וכיון שהגדתי לא הייתי חוזר ומגיד אף אם מחו על קדקדי במרזפתא דנפחא.

להאנשים האלה יש ג"כ שפה מיוחדת אשר בה ידברו חד את אחד. השפה היא כעין שפת “זשארגאן” כלולה בהברות מרמזות, ואין מגלין אותה אלא לצנועין.

שפתנו שפת יהודית המדוברת בין אחב"י בארצותינו, שפת הזשארגאן, עולה למדרגת שפת–עם, כי סופרינו ינשאוה וירוממוה, יכתבו בה ספורים שונים ודברי שיר ומליצה.

וכפי שיודיענו הבלשן החכם ה' אלכסנדר הרכבי זכתה השפה על ידו גם לדקדוק הלשון, אשר עמל ויגע למענה, להסיר מעליה את הבגדים הצואים ולהלבישה מחלצות.

את חבורו שישנו עוד בכ“י לא ראיתי, ולא אפונה, כי הח' הזה יכלכל דבריו במשפט, וחזקה לחבר וכו'. אולם לא אדע אם שם לבו למנהגי הלשון הזאת והשנוים בכל מחוז אשר בני ישראל נחתים שם. האם יודע הוא למשל לשפוט על הפעל כמנהג פולין ורייסין. אם בד”מ בני ליטא ישנו את הפעל ע"פ כללי הדקדוק: "איך האב, דוא האסט, ער האט, בני פולין האוהבים את הקיצור עושים את הקאניוגאציא כזה בהוה: “האב, דאסט, ראט. – מאמר, זאבען, צאט” (בכלן הא' בקמץ). – וכן גם בעתיד, תחת: איך וועל, דוא וועסט וכו', יקצרו היהודים הפולנים, ויאמרו: “כעלל, דעסט, רעט, מעמער, זעללען, צעט”, וכן יצא לנו הפעל בזשארגאן כצפיחת בדבש.

גם עוד על דבר אחד ראיתי לנכון להעיר את הח' הנ“ל, האם ידע את השמות הנרדפים אשר יש לנו כחול הים על מושג אחד, וכונה אחת “להרע לגבר עמיתו”, ע”י הכאה או נגיעה לרעה. רבים מהאנטיסימיטים יחשדונו במה שאין בנו, באמרם כי אחדות גדולה שוררת בין בני ישראל (סאלידאריטעט), וכל בני יעקב אחראין וערבאין זה לזה. ואעידה לי עדים נאמנים את השמות הנרדפים “שכונתם להזיק איש לרעהו” הרבים מאד בשפה היהודית, המטפחים על פניהם של החושדים אותנו במדת האהבה והאחדות.

תא חזי כמה מלות על הוראה אחת, קרבו הנה בוזי הזארגאן, האומרים כי שפה דלה ורזה היא, ראו נא עשרה וגדולתה והתפלאו.

אדם מתהלל ברעתו, ואומר לחבירו איי האב איך איהם געשלאגען, איי האב איך איהם געגעבען א שטויס"! ויוכל לאמר באופנים כאלה: א דריקק, א זבאנץ, א סטארק, א מרפידה, א טעלעמעץ, א רייב, א קנאק, א שנייד, א קיף, א זדענק, א רימס, א פלאמס. – וכן גם באופנים אחרים: א שנעלל, א קרעלל, – א זעטץ, א קוועטש, – א פאטש, א גראטש, א דראפ, א טאפ, א ליאפ, א חליאפ, א קליאפ, – א טשאסק, א פליאסק, א טראסק, א טראמאסק, – א ריק, א פליק, – א ברען, א טרען, – א שטיפפ, א ציפ, א קניפפ, – א ריס, א ביס, – א יאג, א פלאג, – א סמאל, א חמאל, א שטאך, א באך, א רזיאך. ארבעים וחמש מלות במספר!!!! 2

הן כל לשון מורה ורומזת גם על תכונת העם המדבר בה.

האם העושר הזה מבטאים למחשבות רעות ולמעשים רעים איננו ציור נעלה מתכונת עם האחדות? שפטו נא בינינו ובין האנטיסימיטים!

אולי יבוא אחד מחכמי הלשון ויאבה לחבר חבור על השמות הנרדפים הנ"ל, ולבאר ההבדל הדק אשר בין מכה למכה בסגנון ס' גן נעול מאת וויזל (להבדיל), אז יאבה נא להודיעני ונכון אנכי להוסיף לו על המכות – כהנה וכהנה.


 

XV.    🔗

– השנה הזאת הבאה לקראתנו תהיה שנת רחמים וחסר לכל בני ישראל! – כך אמר לי ר' גדיאל, אחד ממחשבי קצין, בעל רמזים וגמטריאות, בפגשו אותי בימים האלה ברחובות קריה.

את ר' גדיאל זה ידעתי מכבר, כי עושה הוא מעשה להטים, ובכל שנה פורט הוא פרטים, אשר ישתמשו בהם בכל הבתים, ומחג המצות עד ערב ר“ה מאסף הוא הלפ”קים והיו לאחדים בידו, ומכבד הוא את השנה בק“ן פרטים. למלאכה הזאת הוא יוצר נפלא; מכלי ריקן, יעשה נוטריקון, מתיבות בלות ומטלאות, יעשה גמטריאות, ממאמרים דלים ורזים – סודות ורמזים, ופסוקים דקים, יהפוך ללפ”קים.

– הלא ידעתיך ר' גדיאל ואת פרטיך! – אמרתי לו – בכל שנה ושנה אתה מנחם אותנו בלפ"קים המלאים תקוה, ורבים מאוהבי רמזים משליכים יהבם עליהם וטומנים ידיהם בצלחתם, ובאחרונה יוכחו לדעת כי כל שנה קללתה מרובה מחברתה, ד' ירחם!

למה הרעות לעם הזה? למה תבטיחם הבטחות שוא ותקות הבל?

ד' יברכנו בשנה טובה ובתשועה שלמה גם בלעדי פרטיך! הן לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל.

– אולם הפעם – הוסיף ר' גדיאל לדבר – לא אל הפרטים ירזמון מלי, ולא על הלפ"קים תמכתי יתדותי, כי יש לי רמזים אחרים הרבה על החלטתי זאת שהשנה הבאה תהיה לנו שנת רחמים וחסד.

– גם ברמזים בחלה נפשי.

– א"כ הלא חשבון צדק תאבה לשמוע מפי.

– אם יש אתך חשבון, ספר למען תצדק.

– מלבד הלפ"קים, הרמזים והגמטריאות, יש אתי חשבון צדק, כי השנה הזאת תכף בכניסתה היא שנת רחמים לאלפי אביוני בני ישראל.

לפי חשבוני הרויחו בני ישראל בארצנו בחדש תשרי הזה לערך שלשת מיליונים שקלים.

– שלשת מיליונים? האם רוח עועים תבעתך ר' גדיאל? האם בשגעון הוכית?

– האמינה לי כי החשבון צדק הוא. אבל למה לי להלאותך בחשבונות רבים, הא לך חשבון קטן שעניי ישראל בעיר ווארשא לבד הרויחו עתה לערך ששים אלף רו"כ.

– הא כיצד? – שאלתי בתמהון.

– כמה הם אחב"י תושב יעירנו?

– מאה וחמשים אלף! – עניתי.

– הן לא תכחישני, כי אך חלק שלישי מהם יכולים לשבות שבתם ולחוג את המועדים בלי הרגיש חסרון ומגרעת, אבל שני שלישים עניים הם המחשבים כל פרוטה ופרוטה, וצרכי שבת או יו"ט יציקו להם מאד.

– אמת הדבר!

– גם תודה לי כי ההבדל בין הוצאות של שבת ויו“ט ובין הוצאות ליום החול יעלה למצער שקל אחד למשפחה (ומשפחה נחשבת לערך חמש נפשות). א”כ מאת–אלף איש המה כעשרים אלף משפחות, וכל אחת הלא הרויחה בחדש הזה לכל הפחות שלשת שקלים…

– ואיככה?

– יען כי יום א' דר“ה, יום א' דסכות ושמיני חג העצרת בלעו שלש שבתות בשנה הזאת, הרי לך ששים אלף רו”כ בעירנו לבדה. ועתה צא וחשוב את כל ב"י תושבי ארצנו ותמצא כי הרויחו לערך ג' מילליונים בחדש הזה, האם אין זאת שנת רחמים בצוק העתים האלה? הלא סימנא מילתא היא!

– חשבונותיך ר' גדיאל דומים ללפ"קיך! פרטיך מבטיחים ואין בהם ממש, כך חשבונותיך צודקים, אבל רוח ישאם. החשבון צדק, והכסף – איננו!

ועתה הניחה לי וחדל לך מהרהר הרהורים ולחשוב חשבונות, ושים פניך לחלק המעשה.

– אולם עוד איזה רמזים טובים…

– לא אובה!

– עכ“פ איזה לפ”קים…

– לא אשמע!

בפגשי אח"כ את אליפז התימני, אחד ממפלגת הנאורים אשר למד תורה בנעוריו, עשיר ובעל נכסים, ספרתי באזניו חשבונו של ר' גדיאל, ויאמר לי:

– אל תצחק לדבריו, כי דבר גדול דבר ר' גדיאל! לוא ראית כמוני את הדמעות הזולגות מעיני אלפי עניים בערבי שבתות ויו“ט, לוא ראית את העבוטים אשר הם ממשכנים לצורך הימים הקדושים באנחות שוברות חצי גופם (ובאמת אין כונתם לש"ש רק לאכילה גסה), כי אז הודית כי אחת לאחת למצוא חשבון, וכבר עלה גם על רעיוני חשבון כזה: לוא התאפקו עניי בני ישראל זמן מצער והיו שומרים את השבת כתקונה, ע”פ הדין הראשון אשר בש"ע “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות”, כי אז היו יכולים בעד הריוח הזה לקנות להם לבדם נחלות שדה וכרם במשך עת קצרה, והיו זוכים לשבות שבתות ד' ולחוג את המועדים בבשר ודגים, גם בתנינים גדולים ובתפנוקי מעדנים, ולא היו מצטרכים לבריות ולשאת עיניהם לארצות מעבר לים מתנת בני אדם.

– אולם חוסה נא, אדוני אליפז, על עניי עמך. העשירים יתענגו על רוב טוב, והעניים יעשו שבתם חול?

– העשירים רשאים, כי אין להם הצורך לקבץ על יד כסף לאיזה מקורי מחיה, אבל העניים יכולים למצוא להם מקורים רק ע"י שני התנאים האלה, הסתפקות וקבוץ הכחות, כי אחד התנאים בלעדי השני כמהו כאין.

– עצתך אליפז נובעת ממקור משחת וממעין נרפש, רק דעות נפסדות מולידות כאלה! כיצד הלה עושה סחורה בקדשי בני ישראל? אחינו העניים שובתים שבתם במסירות הנפש, וכל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר.

– ואני אומר לך – ענה אליפז – כי אין זה קיום התורה רק בטול התורה, כי מבטלים הם את הדין הראשון מהלכות שבת “עשה שבתך חול וכו'”, ולולא דמסתפינא הייתי מפרש מאמר חז“ל “אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין” בדרך פשוט, וג”כ ע“פ חשבון. למשל, מספר אחב”י בארצנו הוא לערך חמש מילליון נפש, ושבת אחת עולה להם, בין לעניים בין לעשירים, בדרך ממוצע כעשרת מילליון שקלים (?), נמצא כי בשתי שבתות יהיו להם עשרים מילליון, הוא הסך אשר הרים להם נדבה הבארון דע הירש באגודתו אשר על ארץ אנגליא יסדה, ולא הצטרכו למתנת בשר ודם, וכל זאת רק באופן שאם שמרו שתי שבתות לעשות אותן כמצוה עליהם ע“י הש”ע. גם יכולתי לפרש המלה “שמרו” כמו “ואביו שמר את הדבר”, המתינו.

– ואתה אדוני אליפז – אמרתי אליו בשצף קצף, כי דבריו אלה ירדו חדרי בטני – אם הנך נאה דורש מדוע אינך נאה מקיים? אם בכל לבבך תדרוש כי לא יטו אחיך בני בריתך מדרכי הש"ע, מדוע תחשוב את עצמך לבן חורין בענין הזה? האם גם אתה בין העניים תתחשב?

– ומדוע?

– ומדוע ראיתיך לא אחת שגם אתה עושה את שבתך חול?…

– זשיד הנך ככל הזשידים, המשיבים תשובה רק בדרך שאלה.

ויפן אליפז ערפו וילך לו בחרי אף.

בבואי לעת ערב הביתה, מצאתי על שלחני מכתב מר' גדיאל, וזה לשונו:

אישי הנ“ץ! קנאתי בגדולים היוצאים לעזרת עמם, זה בכה וזה בכה, לכן אמרתי כי גם אני אינני בן חורין להבטל הימנה. ואל תקרי מהונך, אמרו חז”ל, ורק במה שחנני ה' אצא לעזרת עמי, ואם בחשבונותי ברמזי ובלפק“י בחלה נפשי, הבאתי לך בזה (לא לפ"ק חלילה) כי אם לפ”ג (לפרט גדול) כדבעי, אשר לא יכחישנו כל ילוד אשה, כי השנה הזאת תרומם גוי קדוש. צא וחשוב והבא זאת מנחה לאחי בני עמי.

מאת האוהב עמו עד זיבולא בתרייתא

הקטן גדיאל בעל הגמטריאות.

אנכי החלותי להביא בחשבון את הלפ“ג של ר' גדיאל, אך חשבונות אחרים בלבלו את מוחי, הן המה חשבונו של ר' גדיאל הנודע, חשבונו של אליפז, וחשבונותי אני בימים האלה ובזמן הזה, חשבונות הנפש וחשבונות הגוף. לכן אמרתי אולי אחד מקוראינו יקח לו מועד בימי חוה”מ, בימים שהם נחים מן העבודה (שאין להם), להתחשב עם ר' גדיאל הדק היטב היטב הדק, ותהי זאת (למצער) תנחומתנו.

וזה הוא לפ"גו ככתבו וכלשונו:

“בשנת תרנ”. יקום פורקן מן שמיא חנא חסדא רחמי וחיי, גם טובה וברכה בא יבאו עלינו, וישראל יושע תשועת עולמים".

מזה נוכחתי כי שונים הם בני האדם, בתוארם, בהלוכם, בדבורם ובדעותיהם. למשל יהודי פשוט הולך לשיטתו ומקוה לתשועה לשיטתו, אליפז התימני הולך לשיטתו ומקוה לתשועת ישראל ע“פ שיטתו; הבארון הירש הולך לשיטתו, ורוצה להושיע לעמו בשקליו, ור' גדיאל גם הוא הולך לשיטתו, ורוצה להושיע את ישראל בפרטיו. וכן כל אחד אוכל ושותה ע”פ שיטתו, ועובד לשיטתו ומתפלל אל ה' לשיטתו.


 

XVI.    🔗

באחד ממאמרי הזכרתי בקשת רב אחד, אשר בעת שהסופרים יפנו במאמריהם אל הרבנים, לא ידברו דבריהם בדרך כלל, אך יאבו לפשוט את הדברים אשר לפי דעתם על הרבנים לעשות לעמם בימים האלה ובזמן הזה, והם ידעו איך להתנהג, מה לקרב ומה לרחק.

אחד הסופרים הבין נחיצות הענין, ויעש להם פרוגרמא, ויפרוט להם שבע מצוות. ואם כי ינעם לי לראות כי נתגלגלה זכות על ידי, עכ"ז רואה אנכי לנכון להעיר על הפרוגרמא; ולבלי יהיה המספר כמספר שבע מצוות של בני נח, קבלתי על עצמי בלי נדר לשנות את המספר. והנה באתי אנכי והעמדתים על ארבע.

ראשית דבריו היא, שיזהרו הרבנים מתת כתבי הסכמות וסמיכות לאנשים שאינם מהוגנים, עד כי יביאו כתבי תעודה מהרב בעירם.

האזהרה הזאת אף כי טובה היא בפני עצמה, אך אינה ענין לכאן; הסופר עושה אותה כגזרת הכתוב אשר ממנה לא תזוע, ובאמת זאת היא שאלה אחרת, אשר יש עוד לדון עליה, ויש פנים לכאן ולכאן. עכ“פ בזמננו זה בעוד שדרך היהדות איננו סלולה עוד, ועוד לא עלה עמוד השחר, שנוכל להכיר בין קלא אילן לתכלת, בין זאב לכלב, אין לאל ידינו להחליט בנקל החלטה כזאת. לדידי חזי לי איך שבא איש חסיד ויר”א להרב דמתא שהיה מהמתנגדים הנקפאים, ויבקשהו לתת לו כתב מליצה הנצרך לו לאיזה ענין, וימאן הרב לכתוב בה כי הוא ישר דרך, באמרו כי דרכו של האיש הזה, היא דרך החסידות, לא יתכן בעיניו, ומי יכול לדון עם מי שתקיף ממנו? ויסע האיש הזה לעיר הקרובה אשר שם ישב על כסא הרבנות רב מן החסידים מיודעיו ומכיריו, ויקבל ממנו מכתב כזה מלא וגדוש בשבח ותהלה. וכן גם להפך ראיתי איך רב אחד מן החסידים לא רצה להגיד לאדם ישרו שהיה מהמתנגדים, והדברים עתיקים.

לכן אדמה כי המצוה הראשונה הזאת איננה מחויבת לקחת חלק בראש המעשים אשר על הרבנים לעשות לבני עמם, בפרט כי אנחנו דנים כעת על הדברים שהם בקום ועשה, ולא על מצות לא תעשה, כי מה שנוגע לשב ואל תעשה, יודעים הם הרבנים הרבה יותר ממנו, ומה לנו להכניס תבן לעפריים ולהוסיף על מצות לא תעשה שלהם.

שאלה היא העומדת בפני עצמה, וטוב היה לוא אבו הרבנים לטפל בה ולהגיד חות דעתם במכתב עתי, אולם בקהל המצוות שלהם לא תחד כבודה.

המצוה השניה אשר שם הסופר על הרבנים, היא להביא את המלמדים במסות באותות ובמופתים, ולא כל הרוצה ליטול את השם מלמד יבוא ויטול.

גם בדבר הזה לא יסכים עמו כל איש המביט באספקלריא המאירה על מצב עמנו הנוכחי. כי בעוד דרכי החינוך אינן סלולות עוד, ולא באנו עוד אל המנוחה ואל הנחלה על הדרך ההיא, לא יתכן להחליט עוד החלטה כזאת מפני כמה טעמים. א) שלא לבייש את מי שאין לו (לא תורה ולא סחורה לא עבודה ולא פרנסה). ב) שלא תרבה מחלוקת בישראל. ג) שלא תשתכח תורה מישראל. ד) שלא תתרבה העניות בישראל. בפרט כי אין לנו עוד באראמעטרים למדוד על ידם מדרגות הידיעה של המלמדים, ויהיה רב אחד הבוחן ובודק מן המקילים האומרים “כחא דהתירא עדיף?” ומה בכך אם ר' ענזיל המלמד איננו יודע מקרא מפורש, הלא לעומת זאת גדול הוא בש“ס ופוסקים, ומה בכך אם איננו יודע איפה ימצא הפסוק “רגזו ואל תחטאו” בתנ”ך, הלא לעומת זה יודע הוא היטב למצוא את המקרא הזה במסכת ברכות, הלא הכל הולך למקום אחד, ובין כך ובין כך פסוק זה או זה לא יאבד לחלוטין, – ובמקום אחר יהיה רב המחמיר, אשר יתעקש ויאמר כי המלמד רבי תודרוס מחויב להיות בקי גם בקידוש החדש כמו ב“אשרי יושבי ביתך”, ולדעת אפילו פירוש רש“י על “ויתנכלו אותו להמיתו”. ולולי דמסתפינא הייתי אומר כי תכלית בחינות כאלה בפרט במדינתנו פה, היתה כתכלית היצר הרע שרצו לבטלו בימי חכמינו ז”ל – וכסופם של חמשים הצדיקים בסדום.

ענין זה הוא שאלה אחרת, שאלת החינוך היא, הנוגעת לכלל ישראל, וחובה על הרבנים לעסוק בשאלה הזאת לפלפל בה, איך לקרב אל המלאכה הזו לתקן הריסות החינוך בכל הענינים הנוגעים אליו, ולאו דוקא בענין בחינות המלמדים, וכן גם הרשות ביד כל איש פרטי להשמיע חות דעתו בזה, אולם בסוד המצוות אשר על הרבנים לעשות, לא תבוא השאלה הזאת.

גם המצוה הרביעית “שהרבנים יפקחו עיניהם על המחלוקות הפורצות ע”פ רוב בהקהלות מבחירות ש“ץ וכדומה, והמה יהיו הבוחרים ולא יהיה חילול השם וכו'” לא נהירא; הטרם נדע כי בבחירת ש“ץ לא יוכל הרב לפעול מאומה, כי הדבר הזה הוא ביד אנשי הקהלה שהם מעולם הניגון, וביחוד ביד בעלי המלאכות, העושים מלאכתם על האבנים כל ימי השבוע ע”פ הלך הניגון ששמעו מפי החזן בשבת בביהכ“נ, כגון החייטים והסנדלרים, הראשונים ימשכו את החוט ואת המחט במקהלת עוזריהם, ע”פ רוח הנגינה בארוכה או בקצרה: כל נדרי ואסרי וכו' בנחת, שביתין שביקין בטלין ומבוטלין – במהירות רבה.

דבר זה נודע הוא בכל תפוצות ישראל, שבאם תקרע לפעמים התפירה בבגדו של איש יהודי, בידוע הוא שהתפירה נעשית בהאריא של “כל נדרי” בשעת נגינת “שביתין שביקין”.

וכן גם הסנדלרים מכים בפטיש בסנדל המסומר בכחו של הניגון. כל ימות החרף מחדש מרחשוון עד פורים, עובדים ומזמרים – לשכוח רישם ולהסיר עצבונם – את הזמר: שישו ושמחו בשמחת תורה ( piano ), התקבצו מלאכים זה אל זה ( forte ), ומן הפורים עד ימי הספירה, שושנת יעקב צהלה ושמחה וכו' ארור המן (מכה גדולה בכעס ורוגז!) ארורה זרש (מכה גדולה ועצומה בכעס ורוגז!) ברוך מרדכי (בנחת ובנעימות).

הניגונים הם חיי רוחם ונשמתם של כל איש ישראל, הניגונים ממתיקים להם מרורת פתנים אשר ישבעו די והותר כל היום, ואם בעלי מלאכה בין עמים אחרים, כדי להפיג צערם או ע"פ הרגל, ישתו וישכרו ויזמרו שירי עגבים כקול הסירים תחת הסיר, אשר ישרטו שרטת בלב הנפש היפה, בעלי מלאכתנו שכרות לא ידעו, וגם בעת עבודתם תנשא רוחם על כנפי השירה והזמרה לשבוע מזיו האמונה, מליצותיה ושיריה.

ולכן אין להתפלא אם האנשים האלה מוסרים לפעמים נפשם לשמוע קול שרים ונוגנים, ואם תצמח מזה מחלוקת בעדה על דבר הש"ץ ויקומו צדדים מזה ומזה לשבט או לחסד.

אך גם זה יקרה לפעמים שאיזה איש פרטי יהיה מצד של החזן או מהצד שכנגדו רק מסבה פשוטה, שבעל דבביה או אחד מבני אומנתו מהקונקורנטים שלו, הוא מצד זה, וממילא מחויב הוא להיות ממתנגדיו. וביותר תחוינה דעתן בעניני הש“ץ הנשים השאננות; הן נכונות לפרוק גם את הנזמים אשר באזניהן, להחזיק את הש”ץ אשר כלביא ישאג וכארי יתן קולו לפני התיבה, וקולו במרום ימריא, בוקע והולך עד עזרת הנשים, שובר לבבות, יחולל אילות, עד כי דמעותיהן תשטופנה כפלגי מים.

בעיר N היה החזן ר' שאול’קע ויבוא אחריו ש“ץ חדש ר' דוד’ל. ויתפרד העם והיה לפלגות: ר' קאפיל החייט וכת דיליה אינם יכולים לשכוח אף כרגע את קול הספרן בזמרת ה”צוענית" של החזן הראשון, ואיננו מוצא נחת רוח בהבת של הש"ץ החדש, ור' מאטקע הסנדלר גוזר מהיפך להיפך, כי טובה צפרנו של החדש מכריסו של הראשון, והנשים העדינות תענינה: הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו!

תם אני ולא אדע מה יעשה הרב לזה? האם יצא לריב עם כל המחנה, אנשים נשים וטף? הלא דבר המסור אל הלב הוא, לזה יטעם בשר עוף ולזה יטעם בשרא דתורא, ובאיזה אופן שיאבה הרב לעשות פשרה, יעורר על עצמו שנאה מהצדדים, או מאוהבי הספרן או מאוהבי הבת.

בעיר X עיר ואם בישראל פרצה מחלוקת על אדות הש"ץ זה יותר משנה תמימה, וההבערה ללהב יצאה ותאחז בעצים יבשים ולחים, עד כי אחד מראשי העדה עתיד ליטול את הדין. האם לא טוב עשה הרב כי היה כמחריש?

הענין הזה, היינו: “מחלוקת העדה וחילול קדשים” היא שאלה גדולה, אך במספר המצוות אשר על הרבנים אין מקומה. מהנכון שהרבנים יגידו חות דעתם בענּינים האלה, וכן גן גם כל העם, עד שיתבררו ויתלבנו הדברים. ושערי מכ"ע הלא ימצאו לפניהם תמיד פתוחים לשאלות הכלל.

לכן דל מכאן אלה שלש מצוות ונעמידן אך על ארבע, הלא הנה:

א) ללמד תורה (היינו שיעור בעיון) את הבחורים והאברכים כשתי שעות ביום ולחנכם בשאלות איסור והיתר.

ב) השגחה על מעשה הצדקה והחברות.

ג) לדרוש על כל פנים בכל שבת שמברכין ולאו דוקא בפלפולים שאינם מובנים לרוב העם, אך בדרך אגדה ופשט באופן לוח לבבות, ולחבר אל הדרשות גם את שאלות החיים, כגון פרנסה, עבודה, מלאכה, צדקה, סדרים, חינוךּ, מדות, חובות הלבבות, ד"א וכדומה.


ד) שיתאספו בכל שנה, או עכ"פ אחת בשלש שנים אל מקום אחר להתיעץ על דברים נחוצים הדורשים הסכם רבים. זה הוא הנשאר מהפרוגרם של הסופר ואנכי מוסיף עוד נופך משלי:

ה) שיקחו חלק בשאלות החיים בפומבי, הבאות ע“פ רוב במכה”ע אשר לבנ“י, ויענו גם הם חלקם בשלחם את הצעותיהם וטענותיהם אל מכ”ע, ובאופן כזה יבואו הדברים לידי בירור וליבון. הרבנים יוכלו להיות בטוחים, כי בית המערכת ישמור עליהם לבלי יגיע להם שום נזק ופחיתות הכבוד בצאתם שער אלי קרת, אדרבא, בזה ירכשו להם עוד כבוד ואהבה מכל מקצעות העם, בראותם כי קדושיהם דואגים על עניניהם ועל עניני האומה כלה, כי מדוע לא ידברו דבר על ישוב א“י, על דבר הקולוניות, על אתרוגי א”י, על לימוד המלאכות ועל הפרנסה בכלל ועוד ועוד.

ובכן מספר המצוות אשר על הרבנים הם אך כחמש במספר, אולם מסתעפות הן לענפים רבים. ולבבי נכון בטוח כי סופרים אחרים יביאו עוד אחרי וימלאו את דברי, ויביאו לנו עוד פרטים אחרים.

כמה גדולים הדברים הנשמעים מפורש מעל הבימה, ראינו מדברי דרשן אחד בשבת פ' שקלים, אשר דרש כי יתן כל איש, כעשיר כדל, מחצית השקל לקיום הסוכה הנופלת. דבריו פעלו אז על אנשי מעשה בעירנו, ויקבלו על עצמם להוציא הדבר לפעולות ידים. אולם מסכת הקרירות הגדולה השוררת בלבות אחב“י יושבי עירנו הנאורים, נפונה מאד אם יבוא הדבר לידי מעשה אחרי דרשה אחת, והרב הדרשן יהיה נאלץ לחזור ולשנות את דבריו הרבה פעמים לחתות אש מיקוד לחמם את הלבבות הקרות. להאנשים האלה נזכיר דברי בעל אגדה אחד מהסופיסטים שבדורנו, אשר אמר על הפסוק: זכור את אשר עשה לך עמלק. כי קשיא טובא בפרשה הזאת: א) הדברים “אשר עשה לך” הלא מיותרים הם, כי היה יכול להתחיל תיכף זכור את עמלק אשר קרך בדרך. ב) למה אמר אשר קרך ולא אמר פגשך? ג) מה ענין ויזנב בך? ד) מה ענין ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים, איזה שייכות יש בין זה לזה? ועוד קושיות רבות אשר אי אפשר להולמן. אך הענין הוא כך: זכור את אשר עשה מלשון עיסוי כמו ועסותם, היינו מה שמעיק ומציק לך עמלק. עמלק הוא בגימטריא רם, היינו הגאוה והגאות שלוקחת לעצמה כת אחת להפרד מכלל ישראל; וכן בהיפוך המלה מר, לשון מרות ושררות שלא להתחבר עם אחיהם בני עמם, אך ישתררו עליהם, ומזה תקומנה בין אחב”י שתי מפלגות, כת המוכה בקרירות מאד מצד זה, וכת בעלי ההזיה מצד אחר אשר יתרחקו זה מזה, הרחק כמטחוי קשתּ, והפירוד הזה הוא מענה ומיצר לעם ישראל כלו, כי אלה הנשמות הקרות אינן מרגישות בצערם של החלשים העיפים ויגעים. ושיעור הכתוב הוא כך: זכור את אשר עשה (הציק) לך עמלק (הרם, היינו הגאוה והפירוד מן הכלל) בדרך (הגלות כמו בצאתך ממצרים), אשר קרך ויזנב בך (שהגאוה הולידה שתי כתות, אחת קרה מאד ואחת חמימה ביותר כזנבות האודים העשנים), ואתה עיף ויגע (מוסב על החלשים) ולא ירא אלהים (מוסב על בעלי הגאוה והשררה) וגו' מחה תמחה את זכר עמלק (לכן תמחה את הגאוה והפירוד, שיהיו כלם בעצה אחת ובדעה אחת), לא תשכח!


 

XVII.    🔗

נחמה חפשתי, בקרתי, דרשתי, להביא לאחי בני עמי; פניתי צפונה ונגבה, קדמה וימה, בקשתיה מימיני ומשמאלי, מלפני ומאחורי, והנה היא רחוקה ממני! בקשתיה בחצר, במבוי ובסימטא, בסכות ובאהלים, בבתים ובארמונות, במשכנות דלת העם ובמעונות אריות, בין כסא דהרסנא ובין התנינים הגדולים, והנחמה תסתר מעיני.

אהה! נחמו נחמו עמי, יאמר לנו החוזה בשם ה', ואיך אבוא היום בשערי בת עמי, ובידי אין מנחה להביא, בידי אין גם קורטוב של נחמה.

באו עלינו צרות רבות, תנות בל נוכל, שבר בכל יום ואנחה, הרוחות הרעות מנשבות מכל העברים ותמלאנה מתנינו חלחלה! מצבנו המוסרי מושפל עד שאול תחתיה והתורה חוגרת שק על בניה כי עזבוה כל מדה נכונה בלה מזוקן ותעמוד מלדת, ומצבנו החומרי כבול עץ אין בו רוח חיים; כלתה פרוטה מן הכיס והמשתכר משתכר אל צרור נקוב. “לי הכסף ולי הזהב” יאמר ה' “ואתם אין בידכם לפורטה אפילו שוה פרוטה”!

כל הצרות האלה באוני, ואיך אנחם?

אך “פטור בלא כלום אי אפשר”, ואף אם שתינו קבעת כוס התרעלה, שתינו מצינו, נשארה לנו עוד נחמה דקה וצנומה, אשר לצמאוננו תשקנו חומץ, ואוי לו לעם אשר זאת היא נחמתו.

בזכרי שני המאמרים: “אין בן דוד בא אלא בדור שכלו זכאי או כלו חייב”, או “אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס” – רק אז אנחם!

אנחם ב“אינו ענין”, כי אם אינו ענין לזה, תנהו ענין לזה, ואם רחוקה מאתנו התקוה הראשונה לזכות לדור שכלו זכאי, הלא קרובה לנו בעוה"ר התקוה השניה במאמר ההוא. גם כנראה תתאמת עוד מעט גם התקוה במאמר השני, ולכן אני מאמין באמונה שלמה שאף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא, ואז אנחם!

האגרת הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום בזה, הביאה קורטוב של נחמה לפצעי לבבי וליגוני אשר שפכתי בחיקכם, ידידי ואוהבי! באחד מפוליטוני, בדבר חורבן בית קדשנו, אשר החלטתי כי רק השחתת המדות היתה בעוכרנו, כי כל ימי הייתי מצטער על זה, בהיות הדבר מתנגד למאמרם ז"ל: אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים.

לא נכחד כי אנו כחמורים (ואף אם לא נגיד, הלא מעשינו יעידו עלינו כי כן הוא הדבר!), אבל איך יתאימו הדברים “הראשונים כבני אדם” עם המעשים אשר יספרו לנו חז"ל, מעשי האנשים ההם אשר הסבו בכיה לדורות? אולם לפי דברי בעל האגרת הזאת יושמו המעקשים על אנשים אשר זה כאלפים שנה ינומו שנת המותה, ואתה הרגזתם להעלות עצמותיכם מבטן האדמה, להציגם לפני דעת הקהל ולהעבירם תחת שבט הבקרת אי נקי.

“על שלשה פשעי הנ”ץ ועל ארבעה לא אשיבנו! הנה חשדת את בר קמצא במה שאין בו, כי אף אם היה מלשין, נוקם וּנוטר, אך אבטיחך נאמנה כי לא היה בעל תאוה ורעבתן, ואולי לא היה גם רודף אחרי הכבוד.

אף גם לא אמאס משפט עבדו דההוא גברא אשר רצעת את אזנו במרצע והחרשת אותו, כי המשרת הזה באמת אזניו לא הכביד אך לבבו לא הבין, ואף כי לא היה חרש, לא היה גם פקח, אך היה אויל שפתים פשוט, וכחומץ לשנים לשולחיו – שולח דברים ביד כסיל ובעשן לעיני כל בית ישראל אשר יבכו את השרפה – בכיה לדורות.

גם אוכיחך כי ר' זכריה עשה מה שעשה בחשבון ובדעת, לא משום זהירות והצטדקות יתרה או מרפיון רוח כאשר כתבת.

“אישי הנ”ץ! דע לך כי לא דברים נקלים כאלה עוררו את הדברים האלה, אך דברים העומדים ברומו של עולם הפוליטיקא השוררת אז ביהודה, ורוח מדיני יצוק בזה. ומעשה שהיה כך היה:

בעת ההיא היה מטעם הרומים געסיוס פלורוס העריץ לפחה ביהודה, אשר רדה בשבט ברזל, וישפות את היהודים לעפר מות, ויצק להם עד מאד, עד כי הצית אש המרידה בלבותם.

אז נחלק העם לשתי מחנות: המחנה האחת היו היהודים אוהבי ארץ מולדתם, הפטריוטים הנאמנים אשר נקראו בשם “קנאים” (צעלאטען), ובראשם היו אליעזר בן שמעון משועי הכהנים ורבי זכריה בן אמפיקולוס (גראטץ ס' ג' פ' ט"ז), גם ענני כה“ג ור”ש בן גמליאל. בני המחנה השנית היו עשירי העם אוהבי עצמם (עגאיסטען) אשר יראו פן יבולע להם ולעשרם בעת צר ומלחמה. בני המחנה הראשונה היו חפצי קרבות ונוסדו יחד ויעשו אספות בכל פעם לחבל העול הקשה אשר על צואריהם, והמחנה השנית רדפה שלום ואנשיה היו נאמנים להרומאים.

בראש העגאיסטים בעלי השלום היה גם האיש מעיר טבריא קאמפסי בר קאמפסי (כלומר שמו היה כשם אביו) והוא הנודע לנו בשם קמצא בר קמצא [עיין במהרש"א] ולא שהיו שני בני אדם שונים, כי אחד היה האב ואחד היה הבן (שם פ"טו). – אך חכמי ישראל הרבנן פסחו על שתי הסעפים, כי אף אם חפצו בכל נפשם לגדע זרועות הרומאים מחריבי ארצם ומחללי קדש, אך עיניהם למרחוק הביטו ויראו את הנולד, כי לא יגברו על הרומאים העצומים והרבים מהם אלפי מונים.

ההוא גברא דעביד סעודתא היה אחד הקנאים חפצי קרבות, ויזמין לסעודה את הרבנן, ולמען הטותם אל חפצו כי יאותו לקחת חלק במרידה, ואז ימשכו אחריהם כל בית ישראל, כי עיני ישראל רק אליהם נשואות.

הסעודה לא היתה סעודת מצוה של איש פרטי, רק סעודה לטובת הכלל, מעין המיטינגים היום וסעודות הדיפלומטים.

אבן–החן אשר היתה ביד “ההוא גברא” למשוך לב הרבנן אחריו ולהטותם לכל אשר יחפוץ, היה רבי זכריה בן אבקולוס שהיה מקהל הרבנן, וגם הוא היה קרוא אל המשתה הזה (מדרש איכה פ"ר). ואף כי גם אליעזר בן שמעון היה ראש החברה, אך הוא לא לקח נפשות ישראל כר' זכריה, יען כי אליעזר לבש גאות (מלחמות היהודים ספר ב' פרק כ') והיו יכולים לחשדו כי אהבת המשרה תעור עיניו, לא כן ר' זכריה אשר ידעו תכונת רוחו כי הוא צדיק ועניו, וכל מעשיו רק לש"ש.

למטרה הזאת שלח ההוא גברא לקרוא אל המשתה גם את אוהבו קמצא (האב), אשר גם הוא נלוה לעדת הקנאים. אך השליח האויל לא הבין חפץ אדונו ויקרא את בר קמצא (הבן), אשר גם הוא נקרא קמצא.

וירא פתאם ההוא גברא על המשתה את האיש המתנגד לכל דרכיהם, ויבן כי בפני האיש הזה לא יוכלו בני חבורת הסעודה להגיד כל לבבם ולהמתיק עצה, וכל עמלו להטות לב הרבנן למטרתו יעלה בתהו, כי נאמן הוא האיש קמצא הבן להרומאים, וגם הוא מלשין ודלטור אוכל קורצא, ובלתי ספק היו לו גם עסקים רבים עם חיל הרומאים ועם שרי צבאם, שהיה מספיק לחם ומזון להגייסות, ותבן ומספוא לחמוריהם, כמו ה“פאדראטשיקים” בזמננו, וכמהם אולי היה מתעשר ואין כל, – חי חיי תענוגים, חיי גדולים וקצינים; למראית עין היה מעשן ציגארים יקרים, משתקשק במרכבות מרקדות, רץ רצוא ושוב כמראה הבזק, שולח שליחים הרבה, כותב מכתבים הרבה ומרבה בשטאפעטים ובתלגרמות למען תפוש את העם בלבם ולמען יאמר: אדיר הוא, גדול הוא, קצין הוא.

ובעבור זה לא אבה ההוא גברא כי יהיה האיש הזה בביתו עתה למכשול ולפוקה בעת כי ידרשו פה הדיפלומטים דרשות פוליטיקות, ויטכסו עצה מה לעשות.

בר קמצא מצדו הבין הדבר לאשורו למה עשה ההוא גברא את ביתו בית ועד לחכמים. ואף כי היה שונא לו מתמול שלשום, לא נמנע מלבוא על המיטינג הזה, אולי יעלה בידו להפריע עצת–מרד אשר היתה למורת רוחו, פן יוכל לספר להנאספים פרשת גדולת קיסר רומא, רוב חילו וגבורתם, מספר כלי נשקו כלי תותח וכדורי מות אשר באוצרו, ויאחזם שער ויחדלו מחשוב מחשבות זרות והרהורים רעים.

ובעבור זה התעקש ג"כ בר קמצא, ולא אבה לעזוב את מקומו, אף כי פגע ההוא גברא בכבודו ויצוהו לצאת מביתו, כי הכל היו יודעים שלא למען מלא כרסו במנה יפה מהאוזות, מהחלות ומהמצות והכוסות בה הנה, כי אם למען רעיון דיפלומטי, ולבושה מה זו עושה.

ומטעם זה הציע לפני בעל הסעודה כי יחדל מהפיק זממו, והוא ישלם לו דמי כולא סעודתא, למען לא יהיה לו הפסד מרובה בעזבו מחשבתו. אך ההוא גברא לא שב מדעתו, ותהי ראשית מלאכתם, מלאכת המרידה, לגרש בחרפה מהמשתה את הפאדראטשיק הרומאי, להראות לעין כל כי אין מוראה של המלכות הרומאית עליו, באמרו לו “לך לעזאזל נשמה רומאית, דלטור, מלשין ומרגל! למה תפריע את העם ממעשיו?”

ורבנן אשר הוקירו ערך ר' זכריה שמו יד לפה ויעצרו במלים לכבודו, בידעם כי על פיו היתה שומה לגרש את בר קמצא מזה.

ובזה מובנים היטב גם דברי בר קמצא אשר אמר “הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו בהו, ש”מ קא ניחא להו", וישפוך חמתו על כל היהודים, כראותו כי הרבנים שהם עיני העם מסכימים לקשר, ויאמר “מרדו בך יהודאי” (כי לכאורה קשה, איך בדה בר קמצא שקר מלבו, אחרי שאיש אחד פגע בכבודו, להלשין על דבר מרידה?).

ובזה יובן ג“כ מדוע התעקש ר' זכריה בדבר הקרבן, האם לא ידע ר' זכריה כי משום שלום מלכות אין כאן איסור, וכי דינא דמלכותא דינא? אולם אף כי ר' זכריה עמד בראש המורדים, בכ”ז היה צדיק ועניו מאד וסבלן ביותר ולא הרשה להרוג איש ולשפוך דם. זאת היתה הסבה כי התגלע הריב ושלהבת המרידה התלקחה. ואחרי אשר נסחפו על הקנאים גדודי שמעון הפריץ עצרת רוצחים אשר מלאו את ירושלים דם נקי וישרפו אוצרות התבואה, אז נקראו הקנאים פריצים – הני בריוני – והם הסבו הריסות ירושלים ושריפת המקדש. החכמים אשר זכרו מה שעשה להם ר' זכריה ויוקירו ענותנותו – קראו במר לב: “ענותנותו של ר' זכריה החריבה את מקדשנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו” מ. וו.

הדברים האלה נחמוני, כי אחרי שנתבראו היטב דברי האגדה הזאת, יובנו ג"כ הדברים “אם הראשונים כבני אדם” כי כבני אדם היו נוהגים, גם אם בכתות שונות במפלגות שונות ובדעות שונות, לבוא אל המטרה כפי שהציבה לה כל כת וכת.


  1. מעשה שהיה בעיר ז…  ↩

  2. להפיס את דעת הפוריסטים אבקש סליחתם כי לא יכולתי להעתיק כל השמות האלה לשפ“ע, ומי מהם יקבל המלאכה הזאת ע”ע ויצלח, שכרו נכון אתי.  ↩