– – שַׁלָּמָה אני אחד משיירת

הנכאבים, שאיננו תלוי

לצדךָ על עמוד כפרי

בצלב־דרכים. שמש תייבשני,

הלילה יגהר עלי? | אחיך,

ראה, עצמות גופי, חוט־השדרה

שלי: באור־העולם־עִם־שחר אני שָׁ

קוּף. יסורים מזַהַרים. | היום אָרָד, הלילה

דיו. אילם כמוך אני ביום (אינני יכול לשאת את

משא הארד על הראש ועל העיניים.) אבל בלילה מושכת אותי רמיזת המים העמוקים: לרדת בהם, אַ – עד מעל לראש. מסביב קירות. בניין שלוש־קומות ורחובות מתים של עיר־כנסיות. מתכרבל אני, אחי ישו, עור־ועצמות יהודי מתכרבל (אלפיים שנה אחריך, זקֵן!) ושפתותַי מתבקעות: פצע אדום באפלה – – הולך קולי כנחש, הבזקים־הבזקים: אבוי! מתוך הדם – – | אתה, רוצה להינתק מן העמוד, כשגשם מזמר יורד, עצים משליכים עלים. אתה מיילל בקול־רם. יערות מזדעקים. העולם תולה את עצמו למענך – ואתה – על לילות־המכאוב של כולם – זועק, זועק, זעקת אסון יהודית – – | התזכור אחי, את הכפר בית־לחם הקדוש? התזכור את פגישתך עם מרים בדרך־שדות גלילית: כד שמן־משיחה. התל

תלים שלה על רגליך. מעטה־עִברים לבן על גופך

ואיזור של תכת על מותניך? אֶך־אֶך ייתכן:

אינך זוכר עוד. כל־כך הרבה אלפי פע

מונים־פעמונים מצלצלים. כל־כך

הרבה קולות־מתפללים מטו

רפים – וְ INRI של דם בלָא

טינית מעל למוח. – – אבל

מדוע פונה מבטך עדיין

לשמיים ולהיאנחחח אתה

רוצה: אלי, אלי, למה עזב

תנו? – אבל לפעמים עומד

אני לעת מנחה־של־ורדים,

שקיעת החמה. אך, אבי רו

טט אז בחלוּק רטט־שבקדו

שה ושואב בעיניו הצמאות

את צער יום־עולם־שוקע.

אבל אבי מחכה לעליית כוכ

בים. לקידוש־לבנה. אני –

לא. אני עומד: ענן, שקיעה

בגופי, וחושב כשקיעה אל