– – שַׁלָּמָה אני אחד משיירת
הנכאבים, שאיננו תלוי
לצדךָ על עמוד כפרי
בצלב־דרכים. שמש תייבשני,
הלילה יגהר עלי? | אחיך,
ראה, עצמות גופי, חוט־השדרה
שלי: באור־העולם־עִם־שחר אני שָׁ
קוּף. יסורים מזַהַרים. | היום אָרָד, הלילה
דיו. אילם כמוך אני ביום (אינני יכול לשאת את
משא הארד על הראש ועל העיניים.) אבל בלילה מושכת אותי רמיזת המים העמוקים: לרדת בהם, אַ – עד מעל לראש. מסביב קירות. בניין שלוש־קומות ורחובות מתים של עיר־כנסיות. מתכרבל אני, אחי ישו, עור־ועצמות יהודי מתכרבל (אלפיים שנה אחריך, זקֵן!) ושפתותַי מתבקעות: פצע אדום באפלה – – הולך קולי כנחש, הבזקים־הבזקים: אבוי! מתוך הדם – – | אתה, רוצה להינתק מן העמוד, כשגשם מזמר יורד, עצים משליכים עלים. אתה מיילל בקול־רם. יערות מזדעקים. העולם תולה את עצמו למענך – ואתה – על לילות־המכאוב של כולם – זועק, זועק, זעקת אסון יהודית – – | התזכור אחי, את הכפר בית־לחם הקדוש? התזכור את פגישתך עם מרים בדרך־שדות גלילית: כד שמן־משיחה. התל
תלים שלה על רגליך. מעטה־עִברים לבן על גופך
ואיזור של תכת על מותניך? אֶך־אֶך ייתכן:
אינך זוכר עוד. כל־כך הרבה אלפי פע
מונים־פעמונים מצלצלים. כל־כך
הרבה קולות־מתפללים מטו
רפים – וְ INRI של דם בלָא
טינית מעל למוח. – – אבל
מדוע פונה מבטך עדיין
לשמיים ולהיאנחחח אתה
רוצה: אלי, אלי, למה עזב
תנו? – אבל לפעמים עומד
אני לעת מנחה־של־ורדים,
שקיעת החמה. אך, אבי רו
טט אז בחלוּק רטט־שבקדו
שה ושואב בעיניו הצמאות
את צער יום־עולם־שוקע.
אבל אבי מחכה לעליית כוכ
בים. לקידוש־לבנה. אני –
לא. אני עומד: ענן, שקיעה
בגופי, וחושב כשקיעה אל
תוך דמי הבוכה, כשהוא זורם כה: נעשית של אֱדום. אחי ישו. יש לך אלפיים שנות שלווה על הצלב. מסביבך אפס עולם. אֶך. שכחת הכל. מוחך הקפוא אינו חושב: למראשותיך מגן־דוד, מעל למגן־דוד – ידיים מברכות. מתחתן בוסתני־תמרים־זיתים־ואתרוגים. | – עיניים קפואות אינן רואות: למרגלותיך: קופת ראשי־יהודים כרוּתים. טליתות קרועות. גווילים דקוּרים. בדים צחורים עם כתמי דם.
ומכל לכל אלה – שיכור ושיכורה. חכים רקובים להם. פיות נוזלי־רוק – גועל מגעיל.
שלג. כפור. קיפאון. צער־עברים קפוא. כאב־יהודים־עתיק. את גולגלתא, אחי, אינך רואה. גולגלתא כאן: סביב־סביב. פילאטוס חי. וברומי אומרים תהלים בכנסיות – –
הייתי מביא לך גחלים לוחשות ברצפת־אש: בגולגולת מרוקנת של ראש־יהודי. כדי להחם את רגליך, את הקפואות – – אבל מחשבה עולה בי: יש לי אחים שחוטים. יש לי אחים בצבא־הבריונים האדום. ויש לי אחים צעירים מהם, השותלים אקליפטוסים בביצות חדרה. קדחת אוכלת אותם. נהי־תנים. אבל ים יש להם. הרים יש להם. והכּנרת הרי – כּנרת. לא ויסלה – –
אֶך־אֶך. יש לי אחים ליד הוויסלה… מה אספר עליהם? ירח על הוויסלה. סירות עוגנות ליד החוף. ספינות מפליגות. לא ספינותַי – על כל מימי העולם מובילות ספינות את אחַי – –
שלג. כפור. קיפאון. צער־עִברים קפוּא. דווי־יהודים־עתיק. אתה היית לדומם, יש לך שלווה על הצלב. לי – לא. לי לא – –
שַׁלָּמָה אני אחד המתבודדים הנכאבים הללו, שאינו תלוי לצדךָ על עמוד כפרי בצלב־דרכים? – –
למה אין ליקוי־חמה? – –

הנריק בֶּרלֵוי: חיתוך לינוליאום (מתוך 'אלבאטרוס 3)
אורי צבי גרינברג: מתוך ‘אלבאטרוס’