שְׁנֵי קוֹלוֹת / דוד פרישמן

הַשְׁמַעְתֶּם קוֹל דּוֹפֵק?… בֹּקֶר וָעֶרֶב

יָבֹא הַשַּׁמָּשׁ אַף-יַךְ בְּמַקָּבֶת,

עַד-נָעוּ לְקוֹלָהּ גַּם כְּלָיוֹת וָקֶרֶב –

וּבְאַחַד הַבָּתִּים אִשָּׁה יוֹשָׁבֶת.

אִשָּׁה עִבְרִיָּה, מֹרָטָה, מְמֻשֶּׁכֶת,

זְקֵנָה וַעֲזוּבָה, עֲנִיָּה וּמְיֻחֶסֶת;

וּבְשָׁמְעָהּ הַקּוֹל הִיא קָמָה לָלֶכֶת

אֶל עֶזְרַת הַנָּשִׁים בֵּיתָה הַכְּנֶסֶת.

הַשְׁמַעְתֶּם קוֹל צִלְצֵל?… עֶרֶב וָבֹקֶר

מִמִּגְדַּל הַפַּעֲמוֹן קוֹל יָרִיעַ;

בַּהֲרִיעוֹ וְרָעָה כַבִּירִים לֹא-חֵקֶר –

וְעַד אָזְנֵי הַגְּבֶרֶת קוֹל זֶה יַגִּיעַ;

בָּאַרְמוֹן בַּגַּן עִם מַעֲלֵה הַגֶּבַע

תֵּשֵׁב יַדְוִיגַה בּוּגִינְסְקַא הַגְּבָרֶת,

עֲנֻגָּה וּצְעִירָה וּלְבוּשָׁהּ שְׁלַל-צֶבַע;

וּבְשָׁמְעָהּ – אֶל בֵּית-הַתְּפִלָּה הִיא עוֹבָרֶת.

הַס! הִנֵּה נִשְׁמְעוּ הַקּוֹלוֹת הַשְּׁנַיִם…

וּשְׁתַּיִם הַנָּשִׁים קָמוּ, הָלָכוּ;

וּשְׁתֵּיהֶן נִפְגְּשׁוּ בֵין הָעַרְבַּיִם –

הַאִשָּׁה אֲחוֹתָהּ זָנְחוּ, שָׁכָחוּ?

„הוֹי בִּתִּי! ” „הוֹי אִמִּי! ”– אָכֵן מַחֲשֶׁבֶת

לִבָּן עַל שְׂפָתָן לֹא שָׁטְפָה, שֻׁפָּכָה;

וַתֵּלֶךְ הָאַחַת לְקוֹל הַמַּקֶּבֶת,

וּלְקוֹל הַפַּעֲמוֹן הַשֵּׁנִית הָלָכָה.

בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים הַזְּקֵנָה נִצֶּבֶת,

שׁוֹמֵמָה, דּוֹמֵמָה וְהִיא אַךְ נֶאֱנָחָה;

וּמִמַּעְיַן לִבָּהּ הִיא אַךְ שׁוֹאֶבֶת:

„שָׂא, אֵלִי, שָׂא-נָא לַשֶּׂה הַנִּדָּחָה… ”

וּבְעֵבֶר הָרְחוֹב הַשֵּׁנִי כוֹרַעַת

הַגְּבִירָה וּצְעִיפָהּ פָּרוּשׂ עָלֶיהָ;

נִצְּרָה עַל שְׂפָתָהּ, רַק עֵינָהּ דּוֹמַעַת:

כִּי „מַטֶּר דּוֹלוֹרוֹזָה ”שָׁם לְפָנֶיהָ. –

הַשֶּׁמֶשׁ בָּא, הַכּוֹכָבִים הֵאִירוּ,

הַנָּשִׁים הַשְּׁתַּיִם שֵׁנִית נִפְגָּשׁוּ;

אָז אִשָּׁה אֲחוֹתָהּ יַחַד הִכִּירוּ,

אַף-עָמְדוּ וּשְׁתֵּיהֶן נִרְעֲשׁוּ, גֹּעָשׁוּ.

„הוֹי אִמִּי… הוֹי בִּתִּי… הִנְנוּ הִנֵּנוּ! ”

וְאִשָּׁה לִרְעוּתָהּ חָבְקָה וַתִּבְכֶּינָה;

„אָב אֶחָד לָנוּ; אֵל אֶחָד בּוֹרְאֵנוּ –

מַדּוּעַ נִבְגֹּדָה? ”… וַתִּשָּׁקֶינָה.