אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁלֹּא אוּכַל לִזְכֹּר.

בַּדֶּרֶךְ אֶל בֵּיתִי הֵגִיחַ סְתָו

וּשְׁתֵּי יָדַי נָשְׁרוּ בְּשֶׁקֶט רַב.

קוֹלִי יָצָא לִשְׁאוֹל, וְלֹא יַחֲזֹר.

כַּמֹּץ נִזְרֵיתִי לְאַרְבַּע כַּנְפוֹת:

בָּבוּאָתִי חָמְקָה לִפְנֵי סִפִּי,

עֵינַי עָרְקוּ לַחוֹף, וְאֶת עָרְפִּי

תָּלִיתִי עַל עֵינֶיהָ הַיָּפוֹת.

מוֹפֵת, מוֹפֵת — אִם עוֹד לֹא מְאֻחָר!

אַל תְּבַקְשִׁי לִקְרֹעַ אֶת הַלּוֹט.

אַל תִּשְׁאֲלִי. אֵינִי זוֹכֵר. הֵן לֹא

מָשִׁיתִי אֶת פָּנַי מִן הַנָּהָר.

לְקוֹל מְלַחֲשִׁים הוֹשִׁיטִי יָד:

קוֹלֵךְ יִדְבַּק בִּי, וַאֲנִי אֶחָד.