מָרָה שְׁחֹרָה

נוֹהֵם

“הַלְלוּיָהּ, הַלְלוּיָהּ!”

אֶל רוּחַ וְחָתוּל,

בְּנִי הַקָּטָן

שָׁלַח יָד רְהוּיָה

מִבֵּין סוֹרְגֵי־הַלּוּל

לַחְפֹּן שִׁבְרֵי־הַחֶרֶס,

‘מַטְמוֹנִי’

עָלַץ,

‘כִּי טוֹב, כִּי טוֹב!’

גּוֹרֵס שִׁנָּיו בַּחֶרֶס

וַאֲנִי

רָאִיתִי אֶת אִיּוֹב.