איש צעיר לימים “אובד” מנוער חשקה נפשו ב"תקוה" בת “אמונה” ויהגה לה אהבה טהורה. גם תקוה האירה פניה אליו ואמה אמונה אצלה עליהם מרוחה ותאמר לדבק טוב. לא ארכו הימים וירא “צולח” איש עשיר, אך רע מעללים, את פני תקוה ויאמר להביאה לביתו; ולמען הפרידה מאובד אהובה שכר לו אנשי בליעל אשר הדיחו את אובד במוקשים טמנו לו עד כי הלך מדחי אל דחי, ותקוה הובאה למרות רוחה לבית צולח. ותהי עצובת רוח כל הימים, כי עגמה נפשה לידידה ולאמה אשר אהבה כנפשה; ולמען כפר פניה שלח צולח גם אחרי אמה אמונה ויביאנה חדריו ויכבדה וינשאה כל הימים למראה עין אף כי לבו בל עמו. אמונה הביעה תנחומות לתקוה בתה עד כי מחתה לאט לאט דמעה מעל פניה ובחברת אמה שבה לחיים חדשים. לתקופת השנה ילדה בן לצולח ותקרא שמו “אֹשר”. אובד התגלגל כל העת הזאת תחת שואה ויהי משחק להמקרים אשר טלטלוהו טלטלה גבר מאסון אל אסון. אז באה אליו “תוגה” אשר כבר מצא חן בעיניה, ותדבר על לבו דברים טובים, דברים נחומים, עד כי הצליחה להשכיח מלבו שם תקוה אהובתו ויבא אתה במסרת הברית. ויצאו שניהם לגור באהלם אשר ביער, כי לא יכול אובד נשוא עוד את האנשים ותרמיתם וחיי החברה ותהפוכותיהם. מקץ ימים ילדה לו תוגה בן ויקרא שמו “יאוש”; אמנם זכר תקוה אהובתו עלה תמיד על לבבו ויפלח כחץ כליותיו.

בין כה וכה החל צולח לשטום את אמונה אֵם תקוה, להרעימה ולהכעיסה גם כעס, אז נקעה גם נפש תקוה מצולח ותחשוב מחשבות כל היום להמלט עם אמה כצפרים מפח יוקשים; גם זכר אובד שם מסלות בלבבה ותשאף לשוב לראותו ולנחמו על כי לוקחה ממנו בחזקת היד, ותבקש תנחומות לנפשה הנכאה בדרשה אחרי כל איש מצוק ומר נפש למהר להושיעו ולחלצו ממצר. וצולח לא חדל לצור את אמונה מיום אל יום, והיא השיבה חרפתו אל חיקו בדברים נכוחים ונמרצים עד כי חרה אפו בה ויגרשנו מביתו בחרפה, ויצו לכל משרתיו עושי רצונו לבלי תת לה מדרך כף רגל בכל גבולו. אז נדדה אמונה מבלי מצא מנוח לכף רגלה ובעיר קראו המונים המונים אחריה מלא, ותתע בהרים וביערים, ובאורים ובכפים מצאה מחסה ביום ובלילה. כעבר ימים אחדים שמעה פעם קול אובד נאנח מתהפך בציריו על משכבו ותכירהו, ותַּחַש למקום שבתו ותנחמהו ותספר לו את כל הקורות אותה ואת בתה, ותחי רוחו לשמוע כי עוד תקוה חיה ועוד תאהבהו.

ותקוה היתה עוינת את צולח מעת גֹרשה אמה מביתו. ויהי היום וצולח עזב את ביתו לרגל מסחרו, ותקח תקוה את אֹשר בנה על ידיה ותעזב את הבית אשר היה לה לזוועה ותצא לדרש אחרי אמה, אך לא נודע לה מאומה איה מקום מנוחתה. ותשב ימים רבים באהל איש זקן מתבודד אשר אספה הביתה בקרבת היער אשר התגורר בו אובד. החרף עבר והאביב שב בכל הודו והדרו ורוח תקוה שב לתחיה ותהי טובת לב כפי טבעה. יום יום יצאה לשוח בנאות שדי ובחרש מצל ותשר בקול נעים, עד כי הגיע קולה לאזני אובד בבקר יום אחד בנדדו ביער. אובד התעורר לקולה ויפן כה וכה וימצאה לוקטת פרחים ובנה אֹשר על ידיה. הנאהבים שמחו מאד וישבעו יחדו מעתה שבועת אמונים. אז שב אובד לאהלו ויגד לאמונה כי נמצאה תקוה אהובתו ויחדו החישו אליה מבלי הודיע שמץ דבר לתוגה ויאוש הנרדמים בירכתי האהל. אובד ותקוה עזבו את הארץ הזאת ואת אמונה ואֹשר, וימצאו מנוחה כי טוב בארץ אחרת ויתעלסו בנעימים כל ימי חייהם.