אָבִיב חָדָשׁ, אָבִיב נָעִים.

פָּנָיו יַצְהִיל לָנוּ;

הָלְאָה, הָלְאָה, חֹרֶף נוֹרָא

צֵא־נָא מֵאִתָּנוּ!

יַלְדֵי־שֶׁפֶר, יַלְדֵי־נֹעַם¹,

רְאוּ הָאָבִיב שָׁמָּה!

קַוֵּי מְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם² –

רְאוּ! – יִנָּטוּ יָמָּה…

וּבַעֲטֶרֶת־פָּז מִנֶּגֶד

יֵצֵא הַיָּרֵחַ;

וְעַל הַכִּסֵּא, מַרְאֵה־תְּכֵלֶת,

יִצְּעַד שָׁם שָׂמֵחַ.

הַיָּרֵחַ – כֶּסֶף טָהוֹר –

רֹאשׁוֹ אַט יָנִיעַ;

וּמַקְהֵלַת הַכּוֹכָבִים

תָּשִׁיר אַף תָּרִיע.

שְׁלוּבֵי־זְרוֹעַ זִמְרַת־עֵדֶן

שָׁם יַשְׁמִיעוּ כֻלָּם;

וּבָרוּחַ תְּהִלַּת־שַׁדַי

תִּשָּׁמַע מִמֻּלָם.

תְּהִלּוֹת־שַׁדַי, פְּנִינֵי־כֶסֶף,

מִמְּרוֹם הָרָקִיעַ,

אִמְרוֹת־חֵן, אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת,

זֶה לָזֶה יַבִּיעַ.

אַךְ הַתְּהִלָּה הַשַּׁאֲנַנָּה

תָּקוּם אַט לִדְמָמָה;

שְׁנָתוֹ יִישָׁן הָרָקִיעַ,

תָּנוּם הָאֲדָמָה.

וּבַפֶּלֶג בֵּין הַגַּלִּים

יִשְׂחֶה הַיָּרֵחַ;

לִבְנַת סַפִּיר גִּזְרָתֵהוּ,

יִרְחַץ שָׁם שָׂמֵחַ…