לוגו
מעשה ברב מטעה"מ
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

בדיחותא (הוּמוֹרסקה)    🔗

ויהי בעת אשר המחלוקת, שאחזה את העיר רפה זה שלש שנים, על אודות הרב מטעה“מ (מטעם הממשלה) “משה סופר”, הגיעה למרום קצה! ו”צד" ב“צד” פגע בחימה שפוכה ומסירת נפש, ב“יהרוג ואל יעבור”… והנה פתאום, בסערת המריבות והמהומות, “עכּוּבי הקריאה” ו“המחאות”, קרחת פאות וזקנים ורעמי מכות לחי, דלטוריות ו“בקשות” באה הפקוּדה כי ק“ק רפה תבחור לה רב “מוגמר” ככל הקקו”ת בישראל! – וכתלי ביהמ"ד, אלו העדים לשלש שנות המריבה, כמעט שנפלו תחתם בהרעים הקהל פה אחד:

– דוקטור שִׁירֶר, דוקטור שירר!!! – –

ובאמת מאין תקח ק"ק קטנה כרפה, רב מוגמר לכל חוקותיו ומשפטיו, מלבד הרופא העברי שבקרבה? – – וירברבוהו…

ותקם הסערה לדממה, והעתים הראשונות צללו בתהום הנשיה, ואינן… רק שירה אחת קטנה על מי שהיה רב,משה סופר, שׂוּמה עוד בפי הילדים מ“הצד שכנגדו” – לעדה על הימים הנוראים ההם, וענתה לאמור:

“טאַנצט מיידען, אָפּעט ווייבער, מ’האט באגראבען משה שרייבער!”…

שירת העם, אשר חוֹסן אוצרה הוא תולדת הלאום, לא יכלה לעבור בשתיקה גם על דברי הימים ההם!

– דוקטור שירר, דוקטור שירר! – ענה ברעמו כל הקהל על שאלת הפקיד: “במי יבחרו?”

והד"ר הצעיר, היפה, בעל השפם המסולסל ופאות זקן, העשויות עד לתנוכי אזניו, הֵשח כמעט ראשו לפני הקהל, בגאוה מסוּתרת בענות חן –

רק קול מכעכע אחד הפריע את הדממה אשר נהיתה בביהמ"ד.

והרב הד"ר פתח שפתיו המלאות, אשר חָוְרו יחד את פניו, לשאת מדברותיו – ויסוב ויתוּר לו מקומו… וישב – ונסתתמו מדברותיו! –

גם אזניו כמו נסתתמו, ולא שמע את ברכת ראש-הקהל בסימן טוב, עד אשר שנה לו דבריו והשתחוה קרוב לאפיו… אז התעורר גם הרב ויכבדהו אף הוא בהשתחויה, ובפעם הזאת – עמוקה יותר מדאי…

עמוק עמוק הוא לב האדם, מי תכּן אותו! – הד“ר שירר אשר עוד בנעוריו בבית הגימנאזיום היה ראש המדברים בין חבריו, בהטיפם ל”דעות" שונות ומשונות; וגם עתה, כל בן-רפה יודע זאת, כי תמיד יָקֵרו דבריו כמעין המתגבר, בשִבתו בקונסיליום את “הד”ר הנכרי“, חברו שבעיר, עד כי אין לו, לגוי, מה לענות או למלאות על דבריו מלבד '! 'Ну да! Ну да (אמנם כן!); או רק ינוד לו בראשו המלא שכרון וחכמת הרפואה, לאות תודה על דבריו של טעם… וכעת “בעת לדבר” כזאת – איה הלשון המדברת גדולות? – מדוע כה נבוך? – אולי משום אימתא דצבּוּרא?… מי יודע? – אולי… אך לא! מי הוא כל הצבּוּר הזה? חנוָנים, מוזגים, מלמדים… המהם ומהמונם יגור?!… אבל, אולי משום בושת לפני הפקידים מיודעיו אשר בזה: כי היה פתאום ל”רב"? בני ישראל בישנים הם מטבעם! – – ואולי, יש לחשוב כי גם המקום גרם: בפעם הראשונה הוא רואה את עצמו בבית אשר כזה; בית רם ורחב, שכבת אבק על קירותיו שנתבקעו, ארון ותיבה, אשר לא ידע מה טיבם, מסביב יהודים רבים, וספסלים, ושולחנות קטנים שלא ראה כמוהם מעודו; – מה זר ומוּזר הוא המקום הזה! לכן נתבלבלו מחשבותיו וידוֹם.

אבל גם הקהל לא חכּה לשמוע “דרשה” מפי הרופא. אדרבא, המה היו מתפלאים ומשתוממים, ואולי גם נכלמים, לוּ דרוֹש דרש לפניהם. –

ה“מגיד” הוא?

ובכן הכל נעשה יפה.

רק תקות “גפ”ן הבבלי מבית לוי יליד ווילנא" נכזבה: – שלש שנות המריבה גידלו את המורה, גרשון בן פנחס בּולבּע, על-פי תעודתו, ויעשו לו שם “גפ”ן הבבלי וכו'" בהכניסם אותו “לכַהן פאֵר במקדש הספרות”, כי נתנו לו די “חומר” לקוריספונדנציות הרבה במה"ע – ועתה בעמדו נגד הרב, הכן (הוא החליף גם בגדיו לכבוד היום) ועט-עופרת וגליון בידו, לרשום ראשי פרקים מדרשת הרב, אשר אמר להריצה במכתב “לעתונו”, וכבר רשם עליו ממעל את הדברים האלה: “אחר פתח הרב את פיו וישא מדברותיו ברגשי קדש, וידבר ראמות ונשגבות על דבר”… והנה הדבר אין!… יביט סביביו וגם המדבר הזה נעלם ואיננו! – –

הרב יצא את הבית ויעזוב את העם לחתום ידם לו. –

והחזיון תם באין אומר ואין דברים. אבל כשרון המנאם הוא דבר ה', רוח ממרום, והוא לא יתן דמי לנפש בעליו עד אם הביעו את רוחו לפני אחרים. – ויצר גם להרב כי לא הטיף דרשתו אשר הכין לפני קהל עם ועדה. ויבקש לו שעת הכושר כל היום להשמיע לכל הפחות איזה רעיון מדרשתו לפני מי שהוא. – אז באה לפניו אשה חולנית אחת ותתאונן לפניו לאמור:

– אדוני הד“ר, מעודי אני אך דורשת ברופאים – ורפואה אין לי. – תמיד אלך מרופא לרופא – ובכל זאת אני אך נוטה למות. עד מתי, אדוני הד”ר, עד מתי?

והנה “הרוח ממרום” המפעם את המשורר לשיר שיריו – לפני עצי היער, זה המלאך הכופה את הסופרים לכתוב ספרים – למען “הסל”, הוא הרוח המושך את החזן ומעמידו לפני “העמוד” לכבד את ה' מגרונו – אף אם אין איש בביהכ“נ; הרוח ההיא נחה פתאום גם על הד”ר הרב ולא יכול לעצור במלין; כי בכאן מצא מקום לנעוץ את החדוּד היותר יפה של “דרושו”, בקנאו בו גם קנאת הרופאים; ויען ויאמר:

– כן הוא ביהודים: היהודי תמיד יתפלל ויתפלל – ובכל עת הוא מלא עוונות, חטאים ופשעים. היהודי תמיד ירחץ ויטבול – ותמיד הוא מנוול ומזוהם. – היהודי יתעדן תמיד במעדני “קוּגיל” ו“צימעס” – ופניו תמיד כפני מת! – וכן גם אַת תמיד תשאלי ברופאים – ותמיד הנך חולה… כלומר – ביאר בתוך כדי דבּוּר – ברופאים צריך לשאול כל איש אשר נפשו יקרה לו, אבל צריך גם לשמוע לעצתם אמונה: אם אני אמרתי לך כי תשתי עשרים בקבוקים מי מילברונן – ואַת שתית רק ארבעה עשר; ותבואי ותתאונני כי לא נרפאת עוד!

והאשה הביטה כנדהמה בשמעה שטף דברי הד"ר וגם לא הבינה לו.

חבל! הרב זרע דבריו על צחיח סלע; כי לא ידעה האשה לספרם לאחרים מאין בינה בנשים בכלל ובחולה בפרט. לכן לא נודעה תמצית דרשתו בקהל ודבריה לא פעלו את הפעולה הרצויה, ולא שינוּ את פני העיר ברב או במעט.

כן בדברים לא פעל ולא חידש הרב הד“ר מאומה, כי לא באו בקהל, גם הכסילים בק”ק רפה לא היו עוד מוכשרים להוָסר בדברים גרידא, ולזאת פעל הרב את הפעולות היותר נחוצות בכבודו ובעצמו, כלומר באומץ רוחו וברצון כביר שבו, ובדעתו היטב את עמו בכלל וקהילתו בפרט, הכיר את חוג פעולתו, שבו עמד איתן כארז, מבלי לנענע ראש לאיזה “צד” שיהיה… הוא עמד למעלה מכל הכתות והצדדים.

ראשית נודעה יד פעולתו על החייטים וכל עזי הפנים שבעיר; כי בטלוּ הלילות הטובים ונטלו מהם הסעודות השמנות ששחד להם מאז משה סופר, מי שהיה רב מטעה“מ לפניו. – עוד עתה ירד רירם בזכרם טעמן לשבח, ובאנחה יזכרו לברכה את הרבנית “זלוטה הספרנית” ב”מעדני מלכות" שנתנה להם. שָבתה “העבודה במזלגות”, עבודת “כלי קודש” שבתה! – –

ושנית – כי שינה הרב הד“ר “מקח” הנולדים והמתים. תחת שלשים קאפיקעס היה שלשה רובל ויותר שכר רשימת נולד או מת בפנקס – הרב הד”ר ידע ערך האדם, ויוקירהו מפז.

– אדוני הד"ר בן נולד לי…

– ושלשה רובל הבאת?

– קצרה ידי, אדוני הד"ר, לתת גם החצי, כן יעזור לי ה'!…

– מעתה ירחב לך בהוָלד לך בן עוזר על ידך! ובפחות מזה אי אפשר!… או בנוסח אחר כזה:

– אדוני הד"ר, אבי הזקן מת…

– ושלשה רוּבל הניח?

– לא, אדוני הד“ר, עלי ועל צוארי היה בחייו, קו”ח במיתתו. ואנכי עוד נתתי מכלי ביתי בעבוט ואעשה עמו את החסד האחרון. אנא יקח נא הד"ר שני רוּבל, עתים רעות היום!

– מעתה יקל לך כי נמעט אוֹכֵל אחד מביתך! ואין לפחות! –

ובחתונה? אז לא יחפוץ גם לבוא בטענה ומענה:

– חמשה רוּבל – יענה בקיצור – ואם אין לך – לך וּלוֵה ותפרע “ממתנת הדרשה”! – –

“הלא דוקטור הוא, והוא לא יוכל להיות משרת-חינם בעת לגימת-יי”ש כהרבנים שלפניו" – דנו בעצמם בעלי הבתים שבעיר. –

וישמור הרב במשמרת כהונתו כדבעי.

ועסקי הקהלה בכלל? – אך הישים הוא לבו אליה, אם היא לא תפנה אליו ותדרשנו? –

אך פעם אחת דרשוהו – וימָצא להם.

וזה הדבר:

בבית התפילה לחייטים גדלה המריבה משבת לשבת מעת שאוּשר הבית מהרשות. הם כבר מִנוּ להם גבאי, גזבר, גם “מלוּמד” כבכל בתי התפילה המאוּשרים כדת. ויואל הגבאי לשבת על הבימה בעת הקריאה יחד את המלוּמד על ספסל אחד מעבר מזה, ולהושיב את בעלי “המעמדות” על הספסל השני מעבר מזה. אך בעלי “המעמדות” חפצו להכּבד “בעלייתם”, ויבקשו כי האחד מהם ישב את הגבאי, והשני – עם המלומד. הלא שילמו בכסף מלא, ואיה כבודם אם לא יהיה מקומם על-יד “ראש” בשבתם על הבימה? –

סוף דבר… אבל היש סוף לדברי ריבות כי החלו בבית התפילה של חייטים? – – – ונפש זקני החייטים קצרה בשבת אחת מריב ומעכּוּב הקריאה, וייעץ אז להם “גפ”ן הבבלי" מיודענו (כמובן הוא בא בכל שבת “למקום המעשה” בתור קוריספונדינט) – היודע היטב על מה נעשה בישראל רב מטעה"מ, כי יפנו אל הדוקטור הרב והוא יכריע ביניהם. וישלחו את מי מהם לקרוא לו לבוא לבית תפילתם.

ויען הרב: אם הם צריכים לו – יבואו אליו, כי לבית-תפילה לא ילך.

ויתפרצו כל החייטים מבית התפילה, ויעלו כולם לבית הרב.

ירא הרב וישפוט!

– Папа, папа, җиды идутъ [ש1] * הודיע דבר בואם בן הרב שהשתעשע אז על החלון, וירא בעלות המחנה אל ביתם.

הרב ראה ויבהל!

ויתן צו כי יבחרו להם “צירים” – ויעלו הצירים לבוא לפניו, כי את כולם לא יקבל.

והנה ריב על ריב לפני פתח בית הרב: במי יבחרו? ומי ילך להם?

עד אשר התנשאו בעלי “המעמדות” בעצמם ויעלו במעלות.

אחריהם רדפו תיכף הגבאי יחד את המלומד, ויבואו הביתה.

והד"ר יצא מחדר משכיתו לפרוזדור ויעמוד לדון:

– מה הוא הריב ביניכם?

– אדוני הד"ר! – קרא אחד מבעלי “המעמדות” – על-פי “דין תורה שלנו” צריכים לשבת בעלי “המעמדות” בעת הקריאה, אחד את הגבאי ואחד את המלומד; ועתה הגדול הוא הגבאי מהדיין כי יחפוץ לשנותו? –

– לך ושאל לדיין… – ענה הד"ר אשר לא הבין מה הוא שׂח.

– אדוני הד"ר! – קרא כמנצח הגבאי הנלהב – אם הספסל הוא שלי – הלא יש לי גם “כוח והרשאה” לחוות דעה מי ישב עליו ולא כל הבא לשבת ישב!

– “מנהג ישראל – תורה”! – הסכים המלומד, ויחלק פלגות זקנו הרחב, ויעמד את פניו כפני אחד ה“נכבדים”.

– הספסל הוא שלך? – שאל הרב את הגבאי – אם כן קחהו הביתה ולא יהיה ריב בשלו! –

– כן, כן! – צדק מאד האדון הד“ר – קרא בשמחת נצחון השני מבעלי ה”מעמדות".

– בביתך “תחַוה דעה” על אודות הספסל, ולא בבית הכנסת! –

– לא, אדוני הד"ר! – קרא הגבאי – כל הספסלים שלי הם, וגם בית התפילה, כי גבאי אני! –

– כן, “מנהג ישראל – תורה”! – אישר המלומד.

– אם כן – ענה הרב – הדפם גם מהספסל השני, כי שלך הוא!

– אבל ה“מעמדות” שלנו הם – קראו בעלי המעמדות נבהלים – ואנחנו קנינו “עליותינו” בעוד אשר היה הוא “כאחד מאחינו”…

– אם כן – קרא האב בהתרגזו, כי סבלנותו הלכה הלוך וחסור, – יהודים שוטים! עשו לכם ספסל גדול, שתוכלו לשבת ארבעתכם יחדיו וחדלו מריב!…

– לא, אדוני הד"ר! – ענו בעלי הריב כאחד בצחוק קל – אין מקום, ולא כך הוא הסדר! – וגם המלומד חפץ לקיים את הדברים לאמור:

– אדוני הד"ר, מנהג ישראל…

– לכו לכם לדיין את מנהגיכם – קרא הרב בחֵמה מקוצר רוח.

– אבל, אדוני הד"ר! – החל הגבאי.

– לכו לכם! לכו לכם! – קרא הרב ולא אָבה לשמוע עוד ויפן שכמו לעזבם. –

– אדוני הד“ר! – קרא אחד מבעלי ה”מעמדות" – לא נתּן לך לעבור מזה עד אם תראה בצדקתנו, ותשפוט! –

– לכה מזה, נבל! – קרא הרב וירקע ברגל.

– הלא אתה “רבינו” ולא הדיין, “ועל-פי הזאקון”…

– Вонъ! Вонъ! נתן הרב בקולו על עזי הפנים – –

ומאז לא נפל עוד דבר בעיר כי יצא הרב למענו “מחוג פעולתו”. –

אפס בסור החלי-רע לק"ק רפה אז ראה את עצמו הרב אנוס על-פי שתי חובות לצאת לדבר באזני העם; חוב הרב לקהילתו, וחוב הרופא לעירו.

ויבוא בשבת, בעת התפילה, ביתה המדרש בנשיקה: בנשוק הקהל את ציציותיהם ל“דבריו חיים וקיימים ונחמדים”.

– מנהג אזיאטי! – אמר לנפשו בהשליכו סיגרתו העשֵנה אחריו. ובמבטו הסב את כל הקהל, וכולם זה לזה שואלים ברמיזה: “מה זאת?”…

ו“גפ”ן הבבלי" הבין מדעתו על מה בא הרב, וילחוש הדבר באזני אחד האברכים, חתן גביר ומשכיל, ויהס האברך המשכיל את העם לאמור:

– הסוּ! – האדון הד"ר… לא! – האדון הרב בא לדרוש על-דבר החלי-רע! –

הרבה דרשות שמעו בני רפה: על-דבר בנות צלפחד וחושים בן דן, אתונו של בלעם וחמורו של ר' פנחס בן יאיר, הגיהנום והגן עדן, שיטת הָמן בערכין ומַחלוקתו, ימ“ש, עם הרמב”ם בקידוש החודש וכו' וכו'; גם שמעו דרשות “מטיפים”, חדשים מקרוב באו, המדברים אל בני ישראל – ויסעו, ויברח יעקב. – אבל דרשה על-דבר החלי-רע ומפי הד"ר, מי שיער כזאת!?

וכל העם נצבו כאבני שיש, ובבית הָשלך הס…

אז נזכר הרב את אשר שכח לשׂום לב עד הנה; הוא חשב ויערוך מדברו במוחו במליצה רוסית, ואליו לדבר באזני העם “יהודית” למען ישמע! – אבל הלא כבר הסכין לדבר “יהודית” עם חוליו, יכול יוכל! –

אז החל בקל צלול ושוקט כשיח סוד שרפי קודש:

“עליכם לדעת כי החלי-רע בוא בא אלינו… החלי-רע זה Страшный бичъ природы ל- родъ האדם!” [ש2] *

והרב נבוך כמעט בהשָמע לאזניו היהודית המשונה שהוא מוציא מפיו… ויגמגם עוד דברים אחדים מטורפים, רוסית ממולחה זרגון, וירא כי נאחז בסבך ואין לפנות… ויעש מעשה המוקדוני: הניף החרב והֵתֵז הקשר בבת אחת! – ויסיים תיכף במאמר חד וקצר (ובזרגון צח ונקי!) לאמור:

“על כן כל איש אשר יחוש כאב מה בבטנו, או שלשוּל – ימהר ידרוש בי… ר”ל ברופא!…"

כמעט שפנה לרדת מעל הבמה נזכר כי פרדוכסיו המחוכמים, שלא זכו להאמר בעת בחירתו, יהיו כדבר בעתו בעת החלי-רע; ואם לא עכשיו אימתי ישָמעו בין החיים? – ותחס עינו עליהם וישב עוד אל העם ויאמר:

“העידותי בכם היום כי יהיה נקיון בבתיכם! – לא הנקיון של פסח – היהודי יתפלל ויתפלל ותמיד הוא מלא עוונות ופשעים; היהודי יתעדן במעדני “קוּגיל” ו”צימעס" ופניו תמיד כפני מת, היהודי ירחוץ ויטבול תמיד – ובכל זאת מזוהם ומנוּול. היהודי תמיד ינקה, יכבס וילבן – ותמיד סחי ומאוס בביתו ובכליו! – לכן לא לנקיון כזה אני מצוה אתכם אך על Чистота שיצוו לכם הנאדזיראטעל והאוריאדניק!" – – ויצא. והעם שב לתפילתו:

צור ישראל קומה בעזרת ישראל!…

יותר אין לספר מהרב – וברפה שלום על ישראל.

לראש הדף [ש1]* אבא, אבא, יהוּדונים באים.

לראש הדף [ש2]* “מטה הזעם בידי הטבע למין האדם!”