הִנֵּה שְׂדוֹת הָאִי־קִיּוּם שֶׁלִּי:

דֶּלֶת, בֶּרֶךְ, יָד, כְּלִי

וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֵר (לְמִי?), אַתָּה שֶׁמַּקִּיף הַכֹּל

מְסָרֵב לָקַחַת בּוֹ חֵלֶק,

מָה אֲנִי אוֹמֵר?

זֶה הָרֶגַע בּוֹ נֶפַח הִַזִּכָּרוֹן

עוֹלֶה עַל גְּדוֹתָיו וּמְאַיֵּם

עַל מַה שֶּׁהָיָה.

הַמָּקוֹם לִפְנֵי הַדֶּלֶת עָגֹל גַּם

אִם רוֹאִים אוֹתוֹ כִּמְרֻבָּע.

עוֹד מְעַט יִדְבַּשׁ הַתּוּת בַּמִּגְרָש,

תִּפָּרֵץ אֵיזוֹ מְחִצָּה

וְנִגַּע בְּדָבָר שֶׁאֵין לוֹ עֲדַיִן צוּרָה