(מתוך השירים שנותרו בטיוטות)

הַכִּנִּים נָשְׂאוּ תְּפִלָּה עִוֶּרֶת לִי,

בֹּקֶר בֹּקֶר שָׁרְצוּ בִּבְגָדַי,

וַאֲנִי רְצַחְתִּין בֹּקֶר בֹּקֶר

מַקְשִׁיב לַפִּצּוּחַ,

אַךְ הֵן כְּנַחְשׁוֹל שָׁלֵו שׁוּב כָּל בֹּקֶר הוֹפִיעוּ.

שִׂכְלִי הַלָּבָן אֱלֹהִי,

רוּסְיָה, לָךְ נְתַתִּיו.

הֲיִי־נָא אֲנִי, הֲיִי חְלֶבְּנִיקוֹב.

צִירִים וִיתֵדוֹת בְּדַעַת הָעָם תָּקַעְתִּי,

בִּנְיַן־קוֹרוֹת עֹז הֲקִימוֹתִי –

“עֲתִידָאִים – אֲנַחְנוּ”.

וְכָל זֹאת – כְּעָנִי עָשִׂיתִי,

כְּגַנָּב, בַּכֹּל אָרוּר מֵאָדָם.

1921