(באספה שנקראה ע"י “ברית שלום”)

אנו שמחים על האיניציאטיבה שהחוג הזה גילה בשאלה הערבית. אותנו, הפועלים, מעסיקה שאלה זו כבר מזמן, ולא רק להלכה כי אם למעשה. אנו קשורים קשרי חברים את הפועל הערבי ואנו מחפשים ע"י הפועל דרך לעם הערבי. אבל במצע שאתה עיבדתם אינני מוצא כל סיפוק. הפורמולה שהצעתם אינה אומרת כלום, היא רק מטשטשת, ולכן היא מזיקה לנו ואינה נותנת כלום לערבים. האם לא די לנו בפורמולה האחת של “בית לאומי” שאיש אינו יודע מה היא, שאתם באים להוסיף פרומולה שניה שאינה אומרת כלום?

מה אומרת הפורמולה של מדינה דו-לאומית? ש-ק אומר שאין אנו רוצים להיות רוב אלא רבים. מה זאת רבים? מאה אלף? מאה וחמשים אלך? רבים ביחס למי – לישוב הערבי בארץ או לישובים היהודיים בגולה?היש בזה הגבלה להרבותנו בערץ מהיות רוב? כן או לא? הנסכים להגבלה זו?

לי יש שאלה ערבית רק כשאני עומד על בסיס ציוני – כשאני רוצה לפתור בא“י את שאלת העם היהודי, זאת אומרת לרכז אותו בארץ ישראל ולעשותו לעם חפשי בארצו. בלי בסיס ציוני זה אין בא”י שאלה ערבית אלא שאלה יהודית, כמו שיש שאל היהודית בכל ארצות הגולה, גם בארצות שאנו שם “רבים”. אנו “רבים” ברוסיה, בפולין, באמריקה. שם אנו מונים מיליונים – אבל שאלת היהודים קיימת שם, כי אנו “מיעוט”. הל“רבים” אלה מתכוון ש-ק? בכל הפרזה הזאת של “רבים” יש רק השתמטות מהשאלה העיקרית המרכזית של הציונות – ואין אנו יכולים לתת חינוך כזה לציבור. קודם כל אני ציוני, ורוצה בריכוז העם יהודי בארצו – וכאן מתעוררת לפני השאלה הערבית. בארץ נמצאים 700,000 ערבים – ובארצות השכנות עוד מיליונים. זוהי השאלה. עלינו לקבוע עמדה לעם הערבי, לא רק לתושבי ארץ-ישראל. אי אפשר ששאלת הדרוזים לא תעניין אותנו. עוד עבר הירדן לא יצא מכלל א“י, לא זו שבהצהרת בלפור, כי אם זו שבהצהרתנו ההיסטורית. תושבי א”י הערבים הם רק חלק קטן של העם הערבי הגדול – ואנו צריכים לקבוע יחס לעם הערבי.

אנו יכולים להציג לפנינו אחת משלוש שאלות אלו:

א. רביזיה במטרה הלאומית המדינית שלנו בארץ.

ב. רביזיה בסטטוס הפוליטי הקיים בארץ.

ג. רביזיה ביחסי יום יום.

כל רביזיה שתעשו במטרתנו תהיה אנטי-ציונית ואני אדחה אותה בהחלט. אם גם אתם תעשו רביזיה – העם היהודי לא יעשה אותה. יש צרכים היסטוריים חיוניים של המוני העם העברי העומדים מאחרי הציונות, והעם היהודי לא ישמע לכם. העם היהודי רוצה להיות עם חפשי ארצו ועומד ברשות עצמו, זאת אומרת: מדינה יהודית.

אבל, יש מדינה ויש מדינה. אפשר לשאוף למדינה פרוסית, למדינה צריסטית, ואפשר לשאוף למדינה סוציאליסטית. אנו, הפועלים, שואפים למדינה סוציאליסטית, שאינה משעבדת ואינה מדכאה עם ואין בה שלטון איש באיש ועם בעם. כשדַנו בשאלה זו בועידת עין-חרוד ציינתי שבמדינה שלנו אנו מתכַוונים לשלטון על עצמנו, לשלטון לאומי עצמי, לאוטונומיה לאומית על יסוד טריטוריאלי, שאין בה כל השתלטות על אחרים, אין לנו כל כוונה, כל רצון וכל צורך לשלוט באחרים. הרעיון המדיני שלנו הוא שאחרים לא ישלטו בנו, ושאנו נעמוד – במידה שהדבר הזה אפשרי לכל אומה חפשית – ברשות עצמנו. המדינה שאנו שואפים אליה בנויה על צדק חברתי ולאומי כאחת.

כל כך הרבה דובר פה על צדק. גם במכתבים שנשלחו לישיבה זו מאת בעלי-בתים טובים מטיפים לצדק. האין צדק זה חשוד קצת? הצדק לא ניתן לחצאין. אם צדק לאומי – מדוע לא גם צדק סוציאלי? אנחנו רוצים במדינה שתשליט גם צדק סוציאלי וגם צדק לאומי. אל הערבים אנו צריכים לדבר דברים גלויים וישרים. בכל אופן לא נרמה אותם – הם לא יתנו לרמות את עצמם. אנו רוצים פה במדינה של צדק ומוסר סוציאליסטי, אבל אנו רוצים במדינה שיש בה רוב יהודי, שיש בה רוב העם היהודי, אם לא כולו. הפורמולה שלכם רק מטשטשת – והערבים וגם היהודים לא יבינו אותה.

גם רביזיה בסטטוס הפוליטי הקיים אינה בשעתה. לא הגיעה השעה לעשות שינויים מדיניים בארץ. איני מאמין בהסכם פוליטי את החוגים של האפנדים הערבים. אני יודע את הצדק של האפנדים האלה ואת שאיפותיהם. איני מאמין גם שלכולנו, ז.א. ליהודים, יכולה להיות פרוגרמה מדינית אחת – הבעל-בית היהודי לא יסכים למדיניות של הפועל היהודי.

מה שאנו יכולים לעשות יחד זהו שיפור המצב והיחסים יום יום. עלינו לקשור קשרי שכנים ישרים עם הערבים: הפועלים שלנו את הפועלים הערבים, החקלאים את הפלחים. אנו צריכים ללמוד וגם לחנך את צבורנו להתיחס לערבים יחס אנושי, יחס של כבוד ויחס של הבנה. חלק מהעתונות העברית, וביחוד “דואר היום”, מדברים על הערבים באופן סקנדליוזי. יש מקום לעבודה משותפת את הערבים ולעזרה נאמנה לערבים בלי שום פוליטיקה ובלי שום פניות פוליטיות. בדרך זו אני מאמין. הערבי הוא אדם כמונו והוא ירגיש את יחסנו האנושי. בדרך זו נצליח לשפר את היחסים.

ירושלים , סתיו תרפ"ה.

(מתוך הפרוטוקול)