שְׁנֵי יְדִידִים הָלְכוּ בָּרְחוֹב עִם-חֲשֵׁכָה
וְגִלְגְּלוּ בֵּינָם שִׂיחָה.
לְפֶתַע, בְּעָבְרָם, הִתְחִיל לִנְבּוֹחַ כֶּלֶב
וְאַחֲרָיו שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי, וְעוֹד, וְעוֹד;
בִּן-רֶגַע נִתְאַסְּפוּ מִכָּל הַחֲצֵרוֹת
כַּחֲמִשִּׁים כְּלָבִים – וְהֵם נָבְחוּ כְּאֶלֶף.
אֶחָד מִשְּׁנֵי הַחֲבֵרִים
רָצָה כְּבָר אֶבֶן לְהָרִים.
“הַנַּח!” – אָמַר רֵעוֹ – "מָה, יְדִידִי, רָצִיתָ?
הֵן נְבִיחַת-כְּלָבִים לִמְנוֹעַ לֹא תּוּכַל!
אוֹתָם בְּאֶבֶן רַק תַּקְנִיטָה.
נֵלֵךְ קָדִימָה – וַחֲסַל!"
וּבֶאֱמֶת: הַזּוּג הִמְשִׁיךְ דַרְכּוֹ בְּשֶׁקֶט –
וְהַנְּבִיחָה הִתְחִילָה מִשְׁתַּתֶּקֶת
עַד שֶׁסּוֹף-סוֹף חָדְלָה בִּכְלָל.
*
גַּם דִּין אַנְשֵׁי קִנְאָה כְּדִין כְּלָבִים הַלָּלוּ
עַל כָּל אֲשֶׁר יִרְאוּ – יַשְׁמִיעוּ נְבִיחָה.
הַנַּח לָהֶם – וְלֵךְ לְדַרְכְּךָ:
הֵם יִנְבְּחוּ – עַד שֶׁיֶּחְדָּלוּ.