מוזר, כמה אדיש הציבור לפרשה זו של בנין. מי שיודע כיצד היו בארץ תקופות גאות ושפל, זוכר, כי המשבר היה תמיד מתחיל ונגמר עם תנועת הבנין. ומשום־מה אין עתה הציבור רגיש לבנין, ואינו מחזיק את ידו על הדופק הזה של “מצב־הבריאות” הכללי. גם העתונות אינה מקדישה לבנין מקום רב ביותר. תערוכת תמונות של צייר ישראלי, שתתקיים שבועים בגלריה, זוכה לתגובה של מבקרי האמנות. סרט־קולנוע, שיוצג לכל היותר שבוע ימים – רץ המבקר הקבוע של העתון לראותו, לכתוב עליו ולעשות לו מוניטין. כמה מאמרים פירסמו מבקרי־האמנוית, המומחים לביקורת האמנות הפלסטית, בדבר בנינים חדשים שהוקמו? והרי בנין ציבורי – אם בית־כנסת ואם להבדיל תיאטרון או בית־ועד לחיי הרוח? בנין מקימים לעשרות שנים, ואפילו לדורות. והתגובה להקמת בנין היא פחותה מזו של הצגת הזירהטרון והאבן שותקת, והביטון אינו תובע את עלבונו.