לציפי ז"ל

חָמֵשׁ שָׁנִים מֵהַיּוֹם הַהוּא הִיא

יָצְאָה אֵלַי מוּאֶרֶת מִבֵּין כִּתְמֵי הַצֵּל,

זְרוֹעוֹתֶיהָ חוֹרְשׁוֹת אֶת הָאֲוִיר הַחַם,

כְּמוֹ בְּסֶרֶט אִלֵּם מוֹשִׁיטָה יָד לִצְרוֹר שִׁירַי,

מַתְנִיעָה אֶת הָרֶגַע כָּל עוֹד כָּאן זֶה כָּאן,

לִפְנֵי פְּקִיעַת הָאַרְכָּה.

מַשֶּׁהוּ מִן הַשִּׁיר שֶׁקָּרְאָה נִכְרַךְ בַּעֲקֵבֶיהָ.

אוּלַי הִתְמַלֵּא בִּשְׁתִיקוֹת שֶׁאֵינָן מֵהָעוֹלָם הַזֶּה,

אוּלַי הוּרַק אֶל כְּלִי אַחֵר שֶׁאֵין לִי שְׁלִיטָה עָלָיו,

כְּמוֹ עַל הַאֲזָנוֹת הַסֵּתֶר אוֹ הָרְעָשִׁים עַל הַקַּו

הַמְחַבֵּר וּמְנַתֵּק אוֹתִי וְאוֹתָהּ.

“Cut” עַד כָּאן.