את ידיד נעורי מלכיאל רשף (לשעבר קארל פינקלשטיין) לא ראיתי שנים רבות מסיבות שלא היו תלויות בנו, על כל פנים לא בי. וכשראיתיו לפני ימים מספר, מרותק היה לכיסא גלגלים. האיש הזדקן מאוד, ודמותו הזכירה לי משום מה את דיוקנה של יֶקטרינה קונסטנטינובנה ברשקו־ברשקובסקיה (1934–1844), אותה ישישה רוסייה, שהיתה נערצת על דור הורי, וההיסטוריה זיכתה אותה בכינוי ‘הסבתא של המהפכה הרוסית’. לא כאן המקום לספר על עלילותיה של זו, שהרי לא בה אנו עוסקים אלא במלכיאל רשף, שעתידן מקצועי היה וכל ימיו עסק בפוּטוֹרוֹלוגיה. הניגוד שבין עתידנות להזדקנות הדהימני במבט ראשון, אבל התדהמה היתה עדי רגע. עד מהרה נוכחתי לדעת, שלא נס לחו ולא פג טעמו של מלכיאל, שכן לאחר שזיהני במאמץ ניכר, קרא לנינו (הוא התגורר בבית נכדו) וביקשו להקרין משהו – כפי הנראה מתוך מכשיר וידאו (ברוב בורותי הטכנולוגית ופיגורי החברתי, אין אני יודע אפילו איך נראה מכשיר וידאו) – על מרקע הטלוויזיה. את השורות שהופיעו על המרקע מביא אני בזה מלה במלה ככתבן:

איך לבלום

לעד

את קרינת

היהלום.

צריך לשים עליו

כיאות

אספלנית

אחת ולתמיד.

מין רטייה

שיש בה כדי לכסות

חזק מאוד

וביעילות

את רשפי שלהבתיה.

(מתוך פואמה של משורר נשכח שחי ויצר במאה העשרים ושתיים לספירת הנוצרים).

רעי הטיח בי מבט ניצחון וכל כולו נדרך בציפייה לתגובתי. כיצד יכולתי להגיב לנוכח מבט תובעני שכזה? כעשרים ושתיים שניות חלפו עד שפסקתי את פסוקי לאמור:

– אכן, קצר הוא זכרונו של המין האנושי.

1987