מעשה בשלושה יוצרים בתחומי אמנות שונים, שחברו יחד כדי להתאבד בצוותא. אחד היה פסל, שני סופר ושלישי מלחין. לשם כך שכרו אולם מיוחד ולפני שביצעו את זממם פרשו על אחד מקירותיו כרזה ענקית, שאותיות קידוש לבנה הן כאין וכאפס לעומת אותיותיה המתויגות, וזו לשונה:

'הגענו לידי מסקנה שיש למדוד את ערכו של האמן לא לפי הדברים שיצר, אלא לפי היצירות שתיכן ברוחו, אף אם לא הגיע לידי מעשה לגביהן.

'אנו משוכנעים שעיקרון זה חל גם על אלהים, בורא העולם, כלומר יש להעריכו לא לפי העולם שברא אלא לפי העולמות שעלה במחשבתו לבוראם.

'ניטשה אמר שאלהים מת. אנו אומרים: לא מת, כי אם איבד עצמו לדעת.

'הואיל ונצטווינו ללכת בדרכיו (‘מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון’ – מכילתא י"ד, ב' – מה הוא איבד את עצמו לדעת אף אתה כך), הרינו שמים בזה קץ לחיינו.

'ועל כך באנו על החתום: – '

הצהרה זו השתרעה על פני שליש משטחה של הכרזה. מתחת לחתימותיהם של שלושת המתאבדים פּוֹרטה באותיות זעירות, שאותיות ‘טל ומטר’ הן מעין קוֹלוֹסוּס לעומתן, רשימה של יצירות אשר הגו ברוחם, תיכנו בלִבם והעלו במחשבתם, ולא זכו לבצע. שלושה טורי ענק, טור־טור מתחת לכל אחד מהשמות, מעשה אמנות כעמוד המנומר. הניגוד שבין גודלן של אותיות ההצהרה לבין זעירותן של אלו שהרכיבו את שמות היצירות הדהים והימם. כדי לחבוק את תוכן ההצהרה היה הצופה חייב להרחיק עצמו מן הקיר בשיעור של ארבעה־חמישה מטרים, ואילו כדי שיוכל להבחין במילות הטורים, אנוס היה כמעט להסמיך את פניו לאותו קיר. אף היו בין הצופים שהזדקקו לזכוכית מגדלת.

1987