לונדון 3 ביולי 1937

ל… בירושלים

– – – בדרך כלל אין להוציא עדיין משפט אחרון על הדין-וחשבון – על יסוד הפירורים והקטעים שיש לנו. יש לראות את החומר במלואו, ויש לעיין בו ולהפוך בו יפה-יפה.

עלינו להמשיך ולהתמיד במלחמה על קיום המנדט בשלמותו בלי לקשור את ידינו במשא ומתן עם הממשלה לשם השבחת התכנית עד כמה שידנו מגעת.

כמחייב, אני רוצה להזהיר את החברים שהם תמימי-דעים אתי; התכנית אינה מונחת, עדיין בקופסה שלנו; לא רק אין לנו עוד ירושלים ותקוה לנגב – גם מה שמציעה הועדה עדיין לא בידנו הוא. ומתוך רדיפה אחרי “חלום” אנו עלולים להשמיט את הקרקע היחיד שאנו עומדים עליו לפי שעה: את המנדט.

אני שרוי בדאגה שהעם היהודי, בכל אופן המוני ישראל בפולין, ליטה, רומניה ושאר ארצות הגיהינום הגלותי, יתלהבו יותר מדי לשמע המדינה היהודית. בי עצמי יוקדת התלהבות זו. אבל חוששני, שההמונים היהודים לא יראו את כל המוקשים הצפונים לנו – בטרם תקום התכנית, והסכנות הצפויות להתבדותה. ואוי לנו אם האנגלים יחשבו שחסד הם עושים לנו – הם צריכים לדעת שקיבלו על עצמם התחייבות יותר קשה ויותר גדולה כלפי העם היהודי – ואל נשחרר אותם בחפזון ובקלות-דעת מהתחייבות זו. דעת-הקהל באנגליה אינה מתכחשת בנקל לחובת-כבוד, ואל נקל אנחנו את מלאכתם של הפקידים הבוחרים לעצמם את קו ההתנגדות הקלה ביותר.

אבל גם חברינו השוללים – ואיני יודע אם הם המיעוט או הרוב בתוכנו, – חייבים לקחת בחשבון גם את הסכנות הממשיות החמוּרות, אולי הרבה יותר משהן נראות לאחדים מהם, הצפויות לנו מכל אלטרנטיבה אחרת, וגם את דעת המחייבים הרואים שאנסה היסטורית גדולה בהקמת מדינה יהודית. ומטעמים פנימיים וחיצוניים גם יחד עלינו לפעול עכשיו לפי קו משותף אחד שנטינו בישיבת הועד-הפועל הציוני ובועדה הפוליטית שלו:

תביעת המנדט, משא-ומתן על תיקון התכנית.