לוגו
ארבעה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בצדי הכביש הזרוע אור דוקר של מלח, זכוכית וסיד, בצל העץ העגול ישבו ארבעה סביב הכדור הגדול והירקרק של האבטיח. אחד חשוף־ברכיים וגלוי־ראש; שלושה בבגדי ‘חאקי’ ארוכים וסרוחים, כדרך פועלים ערביים של הממשלה. רגעים אחדים קודם תלו, מרוחקים איש מרעהו, על עמודי טלפון חוטים, ונראו גבוהים ובדודים ובשרב המתערפל היו נטולי ממשות חומרית. עתה ישבו בעיגול הצל הרוגע, ארציים בעייפותם, נהנים ממנוחת־הצהריים, מקירבה מרעננת של הפרי הגדול. האחד, שנראה גם בישיבתו זקוף וגבה־קומה, שלף סכין עקומה ובנחת ובאמנות התנועה הקלה פלח פלחי אבטיח רחבים ושווים להפליא. בגופי חשתי את רעד הפרי הבשל, רעד ההנאה.

ראיתי שפתיים טבולות באודם הרווּי של הפלח. נשמע איזה צחוק קל, כתרועה קלה של ניצחון. נער בן שש עבר על פניהם ובידו תיק לתווי מוסיקה. היושבים קראוהו לגשת ולקחת מהאבטיח. הנער היסס, חמד ופחד, קרב ורחק, קרץ עין ילדותית־ערמומית, עמד במרחק־מה ובקול לא בטוח קרא, אי־לאן ואי־לאן: הם רוצים לתת לי אבטיח! היתה בקריאה זו בקשת סליחה ובקשת עצה כאחת.

אולם בכול היה אֶלם, נסוך יחד עם השרב על הכרמים המעולפים הגפריתיים, על הגבעות הדהות, על הכביש המלובן, האילם, הנמתח בחריקת־שיניים יבשה של קוצי צידי הדרך. הידיים שפלחו את הפרי הבשל פלחו גם את האדם ללא עווֹן, שפכו את האודם התם. השפתיים הללו…

הרי הבחור הזה, חשוף־הברכיים וגלוי־הראש, כרע לעיניהם תחת הכדורים והסכינים, ומתבוסס בדמו זעק אליהם: הצילו! הצילו! ואלה עמדו מנגד, מחייכים לפרפוריו האחרונים, עד תוּמם…

עתה הוא קם – הנרצח – להוכיח, אולי לסלוח, לשבת בצל העץ הירוק, לטעוֹם מחדש מעייפות הארצית היקרה מכל נרדי השמים, למחות נטפי זיעה מהמלח, לטבול את פיו בחומר נמוג ודמיוני של האבטיח. הוא השעין את ראשו אל גזע העץ; צללי עלים כיסו את פניו; עיניו עצומות – כדי להיזכר בכל שעבר עליו. אולם מה חושבים השלושה האחרים, היושבים מנגד ומתלחשים כמתפללים; מה חושבים הם, האויבים, הרוצחים – נשאל, נזעק באלם הצהריים הבוער.

9.8.38