מתוך “דבר” 12.7.35

רומנטיקן חדש אשר ספג את אווירם של בלייק וניצשה – בן־שבעים, ופניו צעירים ואצילים כפני נער – ממתכת קלטית ועתיקה עושה כינור־כסף ומנגן בו ליריקה רכה ומנחמת – קול איריה עתיקת־יומין ויפה לנצח – הריהו לאירים מה שביאליק הוא לנו: מלך שירתם; מעלה מטמוניות מבתי־גניזהם המיתיים; כוכב מאיר לחבורה של יוצרים מסביב לו; עמוד התווך לתרבות האנגלו־אירית.

בדור של חפזון ותופת־יצרים, הפליג בסירת־אגדה אל איים “אשר שם הזמן אל־נכון ישכח אותנו, לא יגיע עדינו”. שם סגד ליפי האשה האחת הכולל את כל התפארת אשר היתה לנשים יפות מאז ומעולם: להילינה חביבת מינילאוס, לדיירדרה אשר גברים עזים מתו עליה, ולאותה מלכה אשר “שער־ראשה כל־כך נוצץ היה – דשים דשו התבואה בלילה לנוגה תלתל אחד משלה – תלתל יחיד גנוב”.

הוא יצר מחזות ילידי־חלום, אפופי אור רחוק וחיוור, מספדים על ארץ אשר בה הנהרות עוברים על גדותיהם בירה אדומה ובירה חומה, וכל הנרצח בה יקום לתחיה לקול השר מיכאל התוקע בשופר של כסף; ושם פיות לבנות מרקדות בעיגול, משלחות זרועותיהן לבנות־בשלג.

ובשנות־העמידה למד פרק ממחזות־נו היפניים, וסידר מערכות כמו נוקם דתי, עם פתיחת יריעה וגלילתה, ללוויית מקהלה ודמויות נושאות סמלי־קודש, – שמות את האנושי המצער והמדאיג בתוך מסגרת פנטאסטית של טראגיות אלהית. הוא לימד שחקנים לדבר, ולא לדקלם, שירה – אומנות אשר נשכחה מימי שכספיר.

ולעמו הקים את התיאטרון “אבי” אשר בדובלין, קן קטן ויקר למחזה האירי הספרותי. שם פעלו הגברת גריגורי ו A. E. (רוסל), גאון כותבי־המחזות ג’והן מ. סינג, ומקרוב - שון אוקייסי. אילו לא עשה ייטס אלא לגלות את סינג בלבד, היה זוכה לשם־עולם.

לצעירים אמר: “היו נאמנים ללהב הקטון אשר בפנים”.

לא אָמר ייטס די באגדה הפשוטה האירית המזדמרת בכינור־קסמים שלו, והוא פיתח שפת־סמלים עשירה, שזורה תקופות־הלבנה השונות, הכוכבים במסילותם, והשושן אשר בקצה העולם. הסמל – הכלי העיקרי של השירה, גם הגדול בסכנותיה הוא, כי הוא כולא את הרוח בציוּר, את הברק בפנס. ייטס נכנס בשלום ויצא בשלום – אף על פי שאנשי מסחר ואנשי מדע ילעגו לכסוּת־האשף שלבש בעת הורוהו מה תאמר הלבנה במולדה וּבמילואה, וּמה פשר ברזל וכספית בעולם־הרוּח.

הזקין – התפּשט את ארג־הסמלים, והתחיל כותב שירה נוקשה, שלדית, ערוּמה, כמעט־פרוזה. אבל מה עשר בשלדיו, ומה עושר־החכמה בעציו הזקנים, העקוּמים חשוּפי העלים, השחים על אגמים.

אהבתי אותו מכל המשוררים כותבי־אַנגליה החיים כיום הזה. בשוֹש דוּבלין משוש על תחנת־השבעים למסע־חייו, אתרפק עליו מרחוק.