בֵּין עֲצֵי הַגַּן בָּעֶרֶב

בַּת אַלְכַּדּי מִתְהַלָּכֶת;

רַעַשׁ תֹּף וּתְרוּעַת שׁוֹפָר

בְּעֹז נִתָּכִים מִן הָאַרְמוֹן.

לְמַשָּׂא הָיוּ לִי הַמְּחוֹלוֹת

וְאֵלֶּה דִבְרֵי־הַחֲלָקוֹת,

וְהַפָּרָשִׁים, יְדַמְּיוּנִי

בְּמֶתֶק־שׂפָתָם אֶל הַחַמָּה.

„קָצָה נַפְשִי בְכָל־אֵלֶּה,

מֵאָז רָאִיתִי לְאוֹר־הַסַּהַר

אֶת־הַפָּרָשׁ, קוֹל עוּגָבוֹ

זֶה מְשָׁכַנִי אֶל הַחַלוֹן.

„בְּעָמְדוֹ חָסֹן כֹּה וְאַמִּיץ,

וּשְׁתֵּי עֵינָיו לַהַב יָקְדוּ

בְּחִוְרַת פָּנָיו הָעֲנֻגִּים,

נִדְמָה לְגֵיאוֹרְג הַקָּדוֹשׁ״.

כָּכָה הָגְתָה דוֹנָה קְלַרָה,

הִטְּתָה רֹאשׁ וַתַּבֵּט נִכְחָהּ;

אַךְ הִבִּיטָה, וְהַפָּרָשׁ

זֶה הַפֶּלְאי לְפָנֶיהָ.

יָד לְיָד, בְּלַחַשׁ־אַהֲבָה

לְאוֹר־יָרֵחַ הֵם מְטַיְלִים,

רוּחַ־עֶדְנָה תְחַיֵּךְ רַכּוֹת,

יְבָרְכוּם פְּרָחִים כְּמוֹ בְאַגָּדָה.

יְבָרְכוּם פְּרָחִים כְּמוֹ בְאַגָּדָה,

יִלְהֲטוּ כִשְׁלִיחֵי־אַהֲבָה. –

אַךְ הַגִּידִי לִי, אֲהוּבָה,

לָמָּה פִתְאֹם כֹּה תַאְדִּימִי?

„עוֹקְצִים בִּי יַתּוּשִׁים, דּוֹדי,

וְהַיַּתּוּשִׁים בְּתוֹר־הַקַּיִץ

שְׂנוּאִים לִי עַד־מְאֹד, כְּאִלּוּ

יְהוּדִים הֵם אֲרֻכֵּי־חֹטֶם״.

נָא הַנִּיחִי לַיַתּוּשִׁים

וְלַיְהוּדִים, – סָח הַפָּרָשׁ, –

מֵעֲצֵי־הַשְּׁקֵדִים נוֹשְׁרִים

אַלְפֵי פִקְעֵי־צִיצִים צְחוֹרִים.

אַלְפֵי פִקְעֵי־צִיצִים צְחוֹרִים

רֵיחוֹת־עֶדְנָה פֹה יָפִיצוּ. –

אַךְ הַגִּידִי לִי, אֲהוּבָה,

הַאִם יֵט לְבָבֵךְ אַחֲרָי?

„אָכֵן, אֲהַבְתִּיךָ, דּוֹדִי,

בַּמּוֹשִׁיעַ לְךָ נִשְׁבַּעְתּי,

שֶהַיְּהוּדִים הָאֲרוּרִים

בְּיַד־עָרִיצִים אָז הֵמִיתוּ״.

נָא הַנִּיחִי לַמּוֹשִׁיעַ

וְלַיְּהוּדִים, – סָח הַפָּרָשׁ, –

בַּמֶּרְחַקִּים נָעוֹת חוֹלְמוֹת

חֲבַצָּלוֹת עֻלְפּוֹת־אוֹרָה.

חֲבַצָּלוֹת עֻלְפּוֹת־אוֹרָה

עָל מַבִּיטוֹת לַכּוֹכָבִים. –

אַךְ הַגִּידִי לִי, אֲהוּבָה,

אִם לַשְָּׁוְא לִי לֹא נִשְׁבַּעַתְּ?

„אֵין בִּי מִשּׁוּם שֶׁקֶר, דּוֹדִי,

כְּמוֹ שֶׁאֵין בְּעוֹרְקַי נוֹזֵל

קוֹרְטוֹב דָּם מִדְָם הַמּוֹיְרִים?

וְהַיְּהוּדִים הַנִּתְעָבִים״.

הוֹ, הַנִּיחִי־נָא לַמּוֹיְרִים

וְלַיְּהוּדִים, – סָח הַפָּרָשׁ

בְּנֹעַם־חֵן; אָז אֱלֵי סֻכָּה

שֶׁל הֲדַסִּים יְבִיאֶנָּה.

בְּרִשְׁתּוֹת־אַהֲבָה עֲנֻגּוֹת

כְּפָתָהּ חֶרֶשׁ וַיְחַתְּלֶנָּה;

מִלִּים מְעַט וְשֶׁפַע נְשִׁיקוֹת,

וְהַלְּבָבוֹת שְׁטוּפֵי־אֹשֶׁר.

זֶמֶר־דּוֹדִים רַךְ וְעָנֹג

יַשְׁמַע זְמִיר־הַלֵּיל הַנֶּחְמָד;

תּוֹלְעֵי־אֵשׁ מְדַלְּגִים, כְּאִלּוּ

יוֹצְאִים הֵם בִּמְחוֹל־לַפִּידִים.

וְהַסֻּכָּה – הָשְׁלַךְ הָס בָּה,

יֵשׁ יִתְגַּנֵּב בָּהּ לִרְגָעִים

רַחַשׁ־לַחַשׁ שֶׁל הֲדַסִּים

וְנִשְׁמַת־אַפָּם שֶׁל הַפְּרָחִים.

אַךְ הַתֻּפִּים וְהַשּׁוֹפָרוֹת

פִּתְאֹם רָעֲשׁוּ בָאַרְמוֹן.

וּבְהִתְעוֹרְרָהּ חָרְגָה קְלַרָה

מִזְּרוֹעוֹתָיו שֶׁל הַפָּרָשׁ.

„שְׁמַע! כְּבָר קוֹרְאִים לִי, אֲהוּבִי,

וְאוּלָם, לִפְנֵי לֶכְתִי, הַגֵּד

לִי אֶת־שִׁמְךָ, אֶת־הַנֶּחְמָד,

לֹא גִלִּיתוֹ לִי עַד־עָתָּה״.

צוֹהֵל יִצְחַק אָז הַפָּרָשׁ,

יִשַּׁק קְצוֹת יְדֵי הַדּוֹנָה,

יִשַּׁק מִצְחָהּ, שִׂפְתוֹתֶיהָ,

סוֹף־סוֹף יַעַן לָהּ אֲמָרָיו:

אֲנִי, סֶנּוֹרָה, דּוֹד־לְבָבֵךְ,

בֵּן אָנֹכִי לְהַמְהֻלָּל

וְהַמְלֻמָּד ר׳ יִשְׂרָאֵל,

הוּא הָרַב מִסַּרַגּוֹסָה.