כך מסיים משה זינגר את שירו “תותים”, שנמצא על אחד הפתקים בעזבונו. זהו שיר קטן, מחורז, שכמו רבים משיריו יש בו נועם, תום וחום, והוא פונה בוודאי לילדתו הקטנה. ורק שתי השורות הללו, האחרונות, “וְאַתְּ תִּהְיִי זוֹכֶרֶת / כְּשֶׁלֹּא אֶהְיֶה בָּעוֹלָם.”, מושכות את השיר כמו מטוטלת כבדה אל נבואת הלב של מחברו, אל הסוף ואל הזיכרון.

“מהלב תכתבי עליו”, אמרה הלית. והלב אומר לי לתאר קצת את שנת העדרו של משה זינגר, כי גם להעדר הזה יֵשות משלו.

זה מתחיל בבוקר בשיחת טלפון עם מרים, ידידה משותפת, שפותחת כך: “אולי זה לא נכון? את מאמינה?…” וממשיך בסדנה לתרגום שירה; שם, מבֵּין הקולות, הוויכוחים, ענני העשן, הניירות המתעופפים והלהט, אני יכולה לחוש ברוחו של משה מרחפת מעל השולחן הגדול, מחייכת חיוך ספקני ולוחשת: “תפסיקו… המלים, החרוז, המשקל לא כל־כך חשובים; העיקר הוא לשמור על השירה”.

אחר־כך, לעת ערב, בייחוד ביום חמישי, כשאני בהכנות לשבת, רק אַפנה את ראשי – והוא יישב שם, במטבח, יוציא פתק ועליו תרגום חדש ומזהיר – רילקה, אודן, עומר כייאם – ויקרא אותו בקול המיוחד שיהיה שמור אִתו לקריאת שיר. או יישב נסער ונרגש מאיזו הבלותא או בר־פלוגתא בענייני הלשון. יטבול לחם ברוטב, במרק, בכל דבר. לחם בלחם, נהמא בנהמא, וישתוק.

אבל זה ההעדר שיש לו גוף, ישות. כבר שנה תמימה, ואני, בעל־כורחי, כותבת נקרולוג על האיש משה, שענוותו וענותו ניכרו בקולו, באופן שבו היה נכנס לביתנו, בצעדים חרישיים, לבנים, מהוססים. עומד רגע בחדר־המבוא, תיק בד על שכמו והוא מסיר אותו יחד עם ריח הבדידות, לבוא בין ידידים. ואנו תחנה בדרכו. תמיד בא ממירי או רותי, בנותיו, מסַבּינה ואהרן, מיצחק, משלמה או מידידיו היוונים. ומאצלנו הלך אל רמי או אל פטר או אל מומי. כולם ידידים, שרשת דקיקה וזורמת בינו לבינם ובתוכם. כי זאת יש לומר על הידידות של משה: הוא היה חסר־פניות בבחירת ידידיו. יש ביניהם מלומדים ובוּרים, משוררים ועִלגי שפה, חסינים ושבירים. אדרבה, נדמה לי שדווקא לפשוטים ולדלים נמשכה חיבתו. כמו ללחם. והוא היה נאמן ונדיב עם ידידיו; לא שמר אותם לעצמו, אלא תמיד חיבר ביניהם. הוא אהב לקבצם יחד לשבת־רעים, שהפך לא פעם למושב לצים תוסס ועליז. לרוב ישב בשקט – הרי היו שם קולניים, מצחיקים ומבריקים ממנו. אך אחרי שהלך ניטל הטעם מההתוועדויות הללו, מה"טיש", כי הוא היה היסוד, הדבק, “ידיד שקט של מרחקים”, שחיבר את האנשים.

חסר־פניות היה משה גם ביחס לכתיבה, לתרגום, לשירה. שמות מפורסמים לאו דווקא הרשימו אותו. שיר, ויהיה זה שירו של משורר חדש ואלמוני, אם היה טוב בעיניו – התלהבותו לא ידעה גבול. הוא אהב את המסתורין של הגילוי הבראשיתי של משהו אמיתי וכובש במשורר או במשוררת חדשים. לא מעטים המשוררים והמתרגמים שחייבים לו את תחילת דרכם, שזכו ממנו לעידוד, לפתיחת שער, בלי ייחוס מוקדם או זכות אבות.

ייסלח לי אם אכתוב כמה מלים על עצמי כמשל לאותו פִרגון. לפני כחמש־עשרה שנה, בערב חורף, העזתי לבקש מבַּתשי, בת־דודתי, לתת למשה הנעמי, שאותו הכירה, צרור שירים. הוא הסכים לקרוא, לא בלי חשש, וכבר למחרת טִלפן והציע עזרה, דיבור עם עורך, פתיחת שער. וכמוני אולי גם אחרים, נשתנו חייהם בעקבות אותה עזרה. ואחר־כך – אישור במלה או שתיים או ניע ראש הספיקו כדי לדעת את דעתו על שיר. ואת מי אשאל כעת?

הוא מעולם לא ניתח שירה בפינצטה של “ביקורת שירה” אקדמית, שמונחים משונים כמו “האני השר” משמשים בה. ביקורת שאמר או כתב נעשתה מהנפש, ביושר וברגישות שמקורם באהבת היופי ובדחיית הזיוף. אהבתו היתה נתונה לשירה. פרוזה, נדמה לי, שִעממה אותו. הוא היה קורא דפים אחדים בפרוזה, ואפילו הספר מצא חן בעיניו – לא היה מעיין בו עד תום. וזאת עשה איש שהפליא לתרגם עשרות ספרי פרוזה, ממיטב הספרות האנגלית והאמריקנית. וזכורים תרגומיו ל"הוביט" של טולקין, לסול בלו, בשביס זינגר, פיליפ רות, הנרי רות, פול אוסטר ועוד. ותרגומי השירה המשובחים: רילקה בראשם, ואודן, ייטס, שייקספיר ועוד רבים, ולקראת הסוף תרגומו הנהדר למזמור הראשון מתוך “התופת” של דאנטה.

כואב לי הלב כשאני כותבת על כך, שמתרגם בשיעור קומתו של זינגר לא זכה בחייו להוקרה, אשר לה היה ראוי, מטעם הממסד הספרותי ופורסי עוגות הפרסים. דבר זה ציער אותו לא מעט. ולמה לא זכה? ככה. אולי כי יושרו הביא אותו למלחמות בענייני הלשון העברית, וזה לא מצא־חן בעיני כמה אנשים. ועל מה בדיוק נלחם? ומה הרגיז אותו אצל טהרני הלשון ומצחצחיה? הרי הוא עצמו הקפיד על דיבור וכתיבה עשירים, רהוטים וצחים. אני סבורה שלא כוונת הטיהור קוממה אותו, אלא ההתנשאות, הכפייה, ההכתבה מלמעלה, קרי: מניעת החופש והגמישות הטבעית של השפה אצל האנשים הדוברים אותה. בשצף־קצף ובלא מעט סרקאזם היה נושא הרצאות נסערות, מייגעות לעתים, בזכות הפתיחוּת, ראיית האחֵר, השונה, ובזכותו לדבר בשפתו בתוך משהו חזק ועמיד יותר – הלשון העברית החיה. מצד אחר, לא בכל מחיר ולא תמיד דבק בדעתו. הוא ידע לבחון דברים מחדש, לשנות גישה, לא להיתקע, וראָיה לכך מאמרו על “תרגום שירה ודעות קדומות”, שהופיע ב"חדרים" 9.

והַנְּדוֺד. שורה אחת ניקרה במוחי בעקשנות. הלכתי לחפש אותה ומצאתיה בשירו הנפלא של ייטס, “בהַזקינֵךְ”, בתרגומו של זינגר: “וְרַק אֶחָד אָהַב בָּךְ אֶת הַנְּדוֹד / אֶת עֶצְבוֹנוֹת פָּנַיִךְ הַמִּשְׁתַּנִּים”.

ואמנם, משה נדד בין עיר הולדתו וגידולו, תל־אביב, לבין ירושלים, שבה חי שנים לא מעטות, ואף נקרע ביניהן. לא פה ולא שם. פה ושם יש ידידים, וגם על אם־הדרך יש ידידים, ואצל כולם צריך להשליך עוגן. הרי לכל מקום אפשר לטלטל את מכונת הכתיבה העתיקה, לשבת פה או שם, לכתוב ולתרגם. אהבה גדולה אהב משה את הים, ואף השאיר אחריו מחזור של שירים קטנים על אינטימיות גדולה ששׂררה בינו לבין הים. ובכל זאת, לפני מותו החליט לחזור לירושלים, והמעבר הזה הכביד עליו לא מעט.

לבו הפסיק לפעום, באחת, באותה שבת. אני חושבת שמשה היה אוהב את זה – למות ככה, בהעלם אחד, בלי להזדקן ובלי להתייסר. אני זוכרת כיצד הגיב במעין התפעלות על מותו הפתאומי והדרמטי של איש אחד: “הוא טרק את הדלת בפני העולם”, אמר.

על מות משה אפשר לומר שהוא, כמו בחייו, סגר את הדלת בשקט בפני העולם. אך לנו צער גדול השאיר.