זֹאת – שׁוּרַת הַבְחָנוֹת. הַפִּנָּה – חֲמִימָה.

הַמַּבָּט מוֹתִיר בַּדְּבָרִים עִקְּבוֹתָיו.

חֶלְקַת־הַמַּיִם לִפְנֵי זְכוּכִית מִדַּמָּה.

הָאָדָם מַפְחִיד יוֹתֵר מִסַּךְ עַצְמוֹתָיו.

עֶרֶב עִם יַיִן בְּשׁוּמָקוֹם רֵיק.

מִרְפֶּסֶת לְמוּל מִתְקֶפֶת שְׁרָכִים.

הַגּוּף נִנּוֹחַ, שָׁעוּן עַל מַרְפֵּק,

כְּמוֹ דָּג מוֹרֶנָה מִחוּץ לַקְּרָחִים.

מִקֵץ אֶלֶפְשָׁנָה מִבַּעַד לַתְּרִיסִים

יְחַלְּצוּ צִדְפָּה, “לַיְלָה טוֹב” לֹא מֻגְמָר,

שֶׁחָדַר בַּגְּדִילִים, כִּשְׂרִידֵי רְסִיסִים

מִפֶּה, שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ לְמִי לוֹמַר.

(מתוך חֵלֶק דִּבֵּר, 1972)