נוֹתְרוּ לָנוּ גְוִילִים, שְׂרִידֵי עָרִים בָּאֶבֶן,

רוּחוֹת עָבָר הַמְהַלְּכוֹת בַּנְּשָׁמוֹת.

נוֹתְרוּ מִלִּים הַבּוֹעֲרוֹת לְהֶבֶל,

הַבּוֹעֲרוֹת אַךְ לְעוֹלָם אֵינָן חַמּוֹת.

תּוֹרָה בִּכְתָב, חָכְמַת־תַּמְצִית גֵּאָה:

אַךְ זוֹ שֶׁבְּעַל־לֵב, שֶׁבְּעַל־גּוּף, בְּרַעַד

עָלֵינוּ לְגַלּוֹת: לִמּוּד שֶׁל יְגִיעָה,

שֶׁל נְשִׁימָה, הִרְהוּר, שֶׁל צַעַד־צַעַד.

נוֹתְרוּ הַנֻּסְחָאוֹת. אַךְ אָנוּ, הַמִּקְרִים,

בִּקְּרָב וּבְתִקְוָה, בָּחֳלָיִים, בְּכֹחַ,

לוֹמְדִים אֶת הַסּוֹדוֹת, בָּאִים בַּמִּסְתָּרִים

אֲשֶׁר דּוֹרוֹת חִשְּׁבוּ בַּנֻּסְחָאוֹת לִשְׁכֹּחַ.

הַנֶּחָמָה נֶחֱצֵית לָנוּ יוֹם־יוֹם,

שִׂמְחָה שְׁלֵמָה נִשְׁמֹר כְּמוֹ פְּנִינִים,

אֵיךְ לְהָלֵּךְ שָׁלֵם בֵּין שׂבַע וּבֵין צוֹם?

אֵיךְ לְהַלֵּךְ שָׁלֵם בֵּין הַשָּׁנִים?

נוֹתְרוּ לָנוּ כְּתָבִים, שְׂרִידֵי אַלְפֵי זְמַנִּים

אֲבָל סוֹדוֹת הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה, –

שֶׁאֲבוֹתֵינוּ יְדָעוּם עַד מְלֹאת לָהֶם שָׁנִים, –

שׁוּב מֵחָדָשׁ נִלְמַד בְּכֹבֶד נְשִׁימָה.