בהרי גלבוע, בהרי הגליל כבהרי ירושלים, צלו ליווני, עזבני כדי להגביה לבדו, להבהיק מן המרומים כצבי הררי בין ניקרות וצוקים, צופה בעינו הגדולה, הלחה היגונית את מלוא הדממה האוצרת ערפילים ושמשות שלמטה, משתהה וזוכר, לוחש שתיקת הסלעים, גולה הרודף את אבדנו, מלאך הקודח קדחת האדם ועולמו, קדחת החירות והצער.
איש-צבא המשליך חייו מנגד בקרבות לא-לו, ליטף את פגיונו האהוב, הכלי האישי של המשורר, נשק הזעם, המרי, האהבה. בדור המרי, חיוור הפנים והמצח בן הסער המתפלל למנוחת אלוהי-אחרי הקרבות, משליך את אקדחו ומכוון את חזהו אל מול אקדחו של הרוצח; בחיר המרי, חיוור המרי והחירות, שידע כבר את עצבונם וחוליים, שלף את שירו כנשק הנקם, הזעם, הצדק, נשק-האהבה האישי. כל חייו תלויים בחוט השערה, כתובים בחודו של הלהב. הזעם והאהבה כרתו בו ברית-דמים, ובירכו עליו עננים שמעל ראשו ותהומות שלרגליו. המרי הוא ראשית האמונה. ופירושו להגביה בסולם המעלות; כרע ברך שפל-רוח וזרק גאוותו אל הכוכבים; גילה פניו אל המרחקים והזמנים והליט פניו בידיו למראות האימים, ניגב את דמעתו בפאת רקיע רחוץ של מולדת האבות; וכפרש מכונף על פני מישורים אפלוליים-ליליים של הילדות אל הפגישה עם הכוכב. צלו העירני בשחר-החיים, העירני בערוב היום. שורות שרשם בן הארבע-עשרה במחברת התלמידים שלו:
בְּכֵה בְּכֵה, עַם יִשְׂרָאֵל,
אִּבַּדְתָּ אֶת כּוֹכָבְךָ.
שֵׁנִית אֵלֶיךָ לֹא יָהֵל.
תִּשְׂרֹר בָּאָרֶץ חֲשֵׁכָה
אָבַד הַכֹּל עִם הַכּוֹכָב,
אַךְ לְפָחוֹת יֶשְׁנוֹ אֶחָד
בַּעֲמָקִים שׁוֹמֵם בָּדָד
מְחַפֵּשׂ תָּמִיד צֵל עִקְבוֹתָיו.
ה’אחד' המודגש – לרמונטוב עצמו, הגולה כישראל, מיכאל המבקש את כוכבו האבוד, שיר אהבה בין רודפיה.
בהרי הגלבוע, בהרי הגליל, בהרי ירושלים נדד צלו. שם פגשתיו.
1964