(לאחי יעקב ז"ל)

הזמן: אחד הלילות בשנות 1920–1921, בימי העליה השלישית.

המקום: בין סלעי הרי אפרים, בקרבת מחנה העבודה של החלוצים.

הנפשות

חנה, בת 18

יעקב, בן 19

חנה אתה רואה? טעינו. לא מכאן יצאנו הבוקר.

יעקב אל תדאגי; כל הדרכים מובילות אל המחנה שלנו­ – –

חנה אך לא כולן קצרות ביותר.

יעקב אם כך מה? נחזור קצת יותר מאוחר; זה הכול.

חנה זה הכול? אתה אומר: זה הכול? ושיחת הקיבוץ? ו­ – הרגלים שלי? כבר בולי עץ יש לי ולא רגלים­ – –

יעקב אל תגזימי, – לא נורא. אפילו ננוח מעט, בעוד שעה־שעתיים נגיע.

חנה נאחר לשיחה.

יעקב את רואה השביל הזה? בו נמשיך לטפס ולא נאחר­ – – –, תראי.

חנה אבל כבר מחשיך.

יעקב גם בחושך נגיע; לשבילים יש חכמה משלהם; אם נציית להם ­– נגיע. ועיניך המבריקות – בהן תאירי לנו הדרך.

חנה (צוחקת) נגיע, נגיע, אך השאלה לאן.

יעקב אני בטוח שהשביל הזה מוביל ישר למחנה שלנו.

חנה אך הוא כל כך תלול; באמת, אין לי כוח – – –

יעקב בואי, תני לי יד, אעזור לך לטפס.

חנה אולי בכל זאת היה יותר נכון ללכת בדרך הראשית, אפילו היא ארוכה יותר – – –. בה בודאי היינו מגיעים למחנה –

יעקב לאו דוקא. הלא המחנה שלנו על ראש הגבעה. והדרך הראשית ארוכה ונפתלת. בשביל נחסוך שעות של טיפוס. ובכלל, בדרך הראשית יש ערבים; לא נעים לפגוש בהם בלילה, וביחוד ­– –

חנה (מפסיקה אותו) ביחוד? מה ביחוד? שאני נערה? זאת רצית לומר? תיכף תראה ותיוכח – –. אינני פוחדת משום ערבי. (נאבקת ביעקב)

יעקב (בזעקת כאב) חנה! מה את עושה? כמעט והפלת אותי. והיד – עוד מעט ושברת אותה – –

חנה (בגאוה) אתה רואה? זהו. לא חנם למדתי את הג’יאו־ג’יצו; אותך כמעט הפלתי, אבל ערבי אם אך יעיז לקרוב אלי – – איננני מקנאה בו. אינני פוחדת משום ערבי.

יעקב גבורה שלי. ובכל זאת מוטב ולא נפגוש בהם, ולא נזדקק לג’יאו־ג’יצו שלך. אני גם על המקל שלי אינני סומך במקרים כאלה. אני מעדיף שלא להזדקק לו.

חנה (שרה בשובבות) בַּמֶה תְגַרשֵׁם? בָּחוּר טוֹב שֶלִי? בַּמֶה תְגַרְשֵׁם, חָבִיבִי שֶׁלִי? (בקול בס מעושה) בַּמַקֵל, יַלְדָתִי, בַּמַקֵל תַמָתִי, בַּמַקֵל נִשְׁמָתִי, יוֹנַת חֵן שֶלִי, וכו'

יעקב (מצטרף לשירתה, צוחקים)

חנה טוב, נלך בשביל הזה; הוא נראה די רווח. אבל, הקוצים! אל אלהים גדולים, איזה קוצים! ואני רק בסנדלים – –

יעקב גם אני. צריך להתרגל. אל תתפנקי. הערבים בכלל הולכים יחפים, אפילו סנדלים אין להם, ואנחנו –

חנה יודעים, יודעים התיאוריות שלך – –, יודעים בעל פה. ‘עלינו לחיות כמו עם־הארץ’. ובכל זאת, אילו היו לי עכשיו נעלים גבוהות – היה דוקר פחות.

יעקב מה זה חשוב – פחות – יותר, – לא נורא; עלינו להתרגל לכל קושי – –

חנה אם הוא הכרחי. אתה רואה, כבר חושך. ופה, בארץ האכזרית הזאת, אין בכלל שעת דמדומים. זה נורא. השעה הרכה והיפה ביותר. שם, אצלנו –

יעקב עדיין לא נגמלת מזה? ‘שם אצלנו’? עד מתי זה ייקרא ‘שם אצלנו’? אינך מבינה שבאנו הנה, וחסל? כאן זה ‘אצלנו’ ולא שם.

חנה ואתה, יעקב, עד מתי תטיף? אי אפשר להזכיר את היפה שהיה לנו שם? אסור? הלא תודה בעצמך – –

יעקב שום דבר לא אודה; לכל ארץ יש יופי משלה. שם היו לך דמדומים, לחלום בהם כאוות נפשך, ופה יש לך מציאות ברורה תחת השמים הגבוהים, הבהירים האלה, ללא ענן אחד מעיב את תכלתם.

חנה ואני אוהבת דוקא קצת עננים על פני התכלת, ולא תכלת מושלמת כזאת. ובכלל, מניין לך שגם בחורף השמים בהירים הם? בלי ספק בעונת הגשמים – אין הם יורדים מתוך התכלת הצרופה הזו.

יעקב נחכה ונראה. אינני אומר שכאן אין בכלל כל מגרעות, אבל גם שם – –

חנה יער כמו שם אין כאן; רחב, ירוק וריחני כזה – – –. הה, יער! ודשא רך וגבוה – ראית כבר דשא כזה פה, בארץ הזאת? דשא שאפשר להתגלגל עליו, כמו סייח צעיר. אתה זוכר? אוי! נדקרתי! שם אף פעם לא ראיתי קוצים כאלה! הנה! ראה איך נדקרתי!

יעקב (צוחק) פה האדמה מגינה על עצמה. אכזרית היא לגבי האכזרים המעליבים אותה, הדורכים עליה בלי אהבה – –

חנה אני? אני אכזרית? ומה עשיתי לה?

יעקב זהו; שעוד לא עשית כלום למענה. כל טובה לא עשית לה. חכי, עדיין אין לך כל זכות להתלונן עליה – –

חנה ולך?

יעקב גם לי לא; אך אני אינני מתלונן. אני אנסה לפצות אותה על כל ההזנחה הזאת שצימחה בה קוצים כאלה. אני­­ –

חנה (בטרוניה) אתה! אתה! תמיד יש לך הוכחות נגדנו – –

יעקב (משועשע) נגד – נו? ומי זה ה־נו הזה?

חנה נגד כולנו, וביחוד נגד הבנות – –

יעקב הפעם אני מדבר אך ורק אליך, חנה, אליך בלבד.

חנה הה, סוף סוף זכיתי לטענה אישית; גם זו לטובה.

יעקב זכות גדולה, מה?

חנה בודאי. מאדם חשוב כמו יעקב – –, האדם הנעלה מכל פניה אישית – – –

יעקב כך את סבורה? בלי פניה אישית? תיכף תראי. (נושק לה)

חנה (מתלעלעת מהנשיקה) אה, יעקב! מה אתך? פה? בחושך הזה?

יעקב אלא מה? לאור השמש? ואולי שם, על גל החצץ, בפטיש ביד, בין כל החברים – –? שם את רוצה שאנשק לך?

חנה לא פה ולא שם. אני בכלל לא הייתי מוכנה לנשיקה הזאת. מה פתאום? אני – עוד לא – אוהבת אותך – –

יעקב עוד לא? אם כן, בואי, תני גם את נשיקה, ואז – –

חנה ואז? מה אז?

יעקב אז – תאהבי אותי גם את.

חנה גם? ומי עוד אוהב אותך?

יעקב לא נתכוונתי למי עוד אלא לי עצמי, כי אני, אני אוהב אותך, ומזמן, מזמן, עוד שם –

חנה (נדהמת) שם!?

יעקב כן, שם, עוד שם אהבתי אותך מכל הבנות – –

חנה באמת? יעקב! אתה – אתה אהבת – – –

יעקב כן, כבר שם­ – –

חנה (עדיין נדהמת) אתה? המדריך המהולל? שרק דברים שברומו של עולם מעסיקים אותו? הנישא מכל מיני שטויות כאלו; אתה? ולא התבישת?

יעקב אמנם התבישתי, ולכן גם לא גיליתי לך, ולו אף ברמז קל – – –. אבל כאן, בארץ, הלא לחיות באנו, חיים של ממש –

חנה ומה ראית דוקא אותי?

יעקב זה כבר קשה להסביר, אך באמת – דוקא אותך­ – –, חנה, חנה’לי­ – – (בהיסוס) שלי?

חנה לא! לא שלך ולא של שום איש. ועכשיו עלינו למהר. הלא שיחת הקיבוץ הערב. ואיך תתנהל השיחה – בלעדיך?

יעקב את מגזימה – –. תיתכן שיחה גם בלעדי– – –.

חנה לא נעים. ואני בטוחה שנאחר.

יעקב (בצחוק) אבל זה כדאי. תני לי יד, ילדה. (צועדים רגע בשתיקה)

חנה (בבהלה) מה זה היה? צעדים – – –, שמעתי צעדים– – – (מקשיבים)

יעקב מה הבהלה? הלא הג’יאו־ג’יצו שלך יעמוד לנו למגן, לא?

חנה בלי צחוק. שמעתי משהו חשוד– –. הקשב – – – (נשמע רשרוש) זהו! שמעת?

יעקב שום דבר – – – רחש־רוח בשיחים.

חנה בפירוש שמעתי משהו – –. שקט!

יעקב זה הלב שלך דופק ככה – – (מחקה קולה) בפירוש שמעתי – – – הההה

חנה הקשב – – מישהו בוכה – – (ילל תנים מרחוק) איזה בכי מחריד – –

יעקב רוח בין סלעים – –

חנה לא, זהו בכי – –. מי יכול ככה לבכות – – בילל כזה?

יעקב תנים, בלי ספק – תנים.

חנה יעקב, אני פוחדת – –.

יעקב (אוסף אותה אליו, שר) בואי הנה ילדתי, בואי הנה תמתי, בואי הנה נשמתי, יונת־חן שלי – וגו'

חנה שששש – אולי לא כדאי לשיר כעת – – –. חושך איום כזה – ואנחנו רחוקים ­– – –

יעקב רחוקים? ממה? ממי?

חנה אינני יודעת. נדמה לי כי עכשיו אנחנו שנינו לבד בכל העולם, בכל העולם כולו – – –

יעקב אם כן, בפני מי יש לפחד?

חנה פחד להיות לבד – –

יעקב אבל את אינך לבד – – – את אתי, לא? בואי, יותר קרוב – – (נושק לה)

חנה יעקב! לא עכשיו! בבקשה! אני – אני באמת מפחדת – – בוא נרוץ.

יעקב נרוץ? איפה ההגיון שלך? פה את אומרת: קוצים, סלעים, אבנים –, חושך – ופתאום: נרוץ.

חנה טוב, נלך, אבל מהר. כבר הייתי רוצה להיות במחנה שלנו. האהל שלי חם ושקט – –. מה השעה, יעקב? מענין מה השעה.

יעקב אינני רואה. אבל, בערך – לפי דעתי – שבע – שמונה –

חנה (בלעג) תשע, עשר – זהו. לשיחה כבר לא נגיע.

יעקב לשיחה – מילא, אך לעבודה, עם שחר אנחנו מוכרחים להגיע – – זה לא צחוק.

חנה (בבהלה) יעקב! מה אמרת? לעבודה? אתה חושש ש –

יעקב אינני חושש כלום, אך ברור כי עד חמש בבוקר עלינו להיות ליד ערימות החצץ שלנו, בכביש – –; לשם אסור לאחר – – –, זו לא סתם שיחה־סתם, זוהי עבודה – – –. הלואי ו – –

חנה זה לא יתכן. יעקב, עלינו למהר.

יעקב הלא אנחנו ממהרים. אבל, השביל הזה – – מי יודע –

חנה אתה סבור שבאמת טעינו? איזה לילה איום! מה נעשה?

יעקב ננסה להתקדם איכשהו – –. אין לנו ברירה אחרת. אולי נמצא את הדרך. יש לנו עוד הרבה זמן; כל הלילה לפנינו.

חנה ואולי, אולי השביל הזה מוביל אותנו בכוון הפוך – –

יעקב אני בטוח שלא; הלא פנינו מהדרך הראשית בכוון אל ראש הגבעה.

חנה השאלה היא אם זו היתה הגבעה שלנו.

יעקב לפי כל הסמנים – כן. על פי ההגיון אנחנו לא נמצאים במרחק רב מראש הגבעה. עוד חצי שעה – שעה – –, אל תדאגי, נגיע.

חנה ומה יהיה אם נאחר לעבודה, אם לא נמצא הדרך עד השחר?

יעקב לא יכול להיות. עם האור הראשון נבחין ונדע היכן אנחנו, ואז נרוץ ישר לעבודה.

חנה לא! לא! אי אפשר! כולם יראו!

יעקב (צוחק) אם כן מה? יראו? שיראו!

חנה לא, לא, לא! כל המחנה ידבר – –

יעקב שידברו! מתבישת? עשית עוול למישהו? בואי, בואי אלי – חמודה – –

חנה לא, אינני רוצה. עלינו להתקדם. בוא!

יעקב אוהו! עכשיו את כבר יודעת את הדרך! טוב, טוב, אני הולך. אבל כעת את מובילה.

חנה טוב, אנסה. החזק את ידי. (מתגלגלת למטה) איפה אתה? עזור לי לקום? התגלגלתי מאיזה סלע חלקלק – –. למה לא החזקת בי?

יעקב איפה את בכלל? אינני רואה אותך – – –. זה באמת לא פשוט – –

חנה אתה רואה? גם אתה, הבטוח בעצמך כל כך, – גם אתה, – – –. אני פה, עזור לי לקום. הסתבכתי פה בין הקוצים האלה. יש לך גפרורים?

יעקב לא. אבל אני כבר פה, על ידך. היאחזי בי. ככה.

חנה אוי! הרגל! לאט־לאט! היזהר! זה כואב!

יעקב בלי רחמים! בבת אחת מישכי את הרגל מתוך הקוצים!

חנה אינני יכולה; תעזור לי.

יעקב (מושך אותה) ככה – זה בסדר?

חנה (בקול בכיני) כ – כ – כ – כן, נניח שזה בסדר, – – – פחות – או – יותר – –

יעקב אני מקוה שיותר, ולא פחות. בואי, ננסה שוב להתקדם. תני לי יד. ככה. את צולעת?

חנה קצת.

יעקב אתמוך בך. ככה טוב יותר?

חנה בערך. איזה חושך! מה נעשה?

יעקב מה נעשה? נלך, עד שנגיע; וזה הכול.

חנה לעולם, לעולם לא נגיע. הלילה הזה לעולם לא ייגמר.

יעקב חנה! באמת, לא שיערתי שאת כל כך חלשה. מיכשול ראשון – ואת – –

חנה תודה רבה. מיכשול ראשון – – – וגם אתה אינך כל כך בטוח – – –

יעקב אבל אינני רוטן.

חנה אתה מעמיד פנים. סוף סוף גם אתה נבוך, ולא מעט.

יעקב חנה, מוטב ונתרכז על כיוון הדרך; זה חשוב כעת. איפה הדובה הגדולה? מיד. הנהי, שם, את רואה? לפיה נוכל לקבוע את הכיוון. הנה שם כוכב הצפון. זהו. ועלינו ללכת מזרחה, ישר מזרחה.

חנה כן, מן הים מזרחה. האם כך הלכנו כל הדרך?

יעקב כן, בלי ספק. פה, לא רחוק חייב להיות המחנה שלנו. העליה הזאת לראש הגבעה מוכרחה להיגמר פעם והרי אנחנו כל הזמן בעליה.

חנה שום דבר לא ייגמר, לא הלילה הזה ולא החושך הזה – –

יעקב חנה, חנה, את מאכזבת אותי. כזאת לא הכרתי אותך.

חנה (נעלבת) אם כן, עכשיו אתה מכיר אותי. אתה יכול להתחרט עוד. אל תתמוך בי; אין לי צורך בעזרתך. אוכל ללכת לבד.

יעקב בבקשה. כרצונך.

חנה (בבהלה) אוי ואבוי! אל תזוז ממקומך! אף לא צעד אחד! היזהר! קרב אלי בזהירות רבה; שלא תזיז אבן!

יעקב מדוע? מה פתאום?

חנה הנה, לפני רגע נתקלתי באבן גדולה, והיא התגלגלה למטה, ולא שמעתי צליל נפילתה. שם תהום! זו בלי ספק איזו תהום. האבן נפלה לאיזה מעמקים – מי יודע לאן.

יעקב תהום? אין פה שום תהום! אני מכיר היטב את כל הסביבה של המחנה שלנו; טוב, יש סלעים, בקעים, אבל תהום? אף פעם לא נתקלתי בשום תהום.

חנה ואני אומרת לך, אנחנו עומדים על פי תהום. בוא, ננסה, נזרוק עוד אבן אחת, בכוונה, ונקשיב – – –

יעקב בחיי, את פתיה קטנה, ואפילו לא כל כך קטנה. בואי, נתקדם.

חנה (בבהלה) יעקב, אף לא צעד אחד! לא אתן לך! תעמוד!

יעקב ואני דוקא קופץ לתוך התהום שלך! אל תחזיקי בי!

חנה אתה שוב רוצה בתרגיל הג’או־ג’יצו שלי? בבקשה! אני לא אתן לך לזוז. תחילה זרוק לניסיון אבן, ונראה – – –

יעקב אם את מתעקשת ככה – אנסה – – –

חנה ואם לא נשמע צליל נפילתה לא תזוז?

יעקב לא, לא אזוז. (זורק אבן) באמת, צדקת, לא שמעתי היכן היא נעצרה – – –, משונה. זרקתי אותה ולא נשמע כל צליל – – –. אולי, אולי הצדק אתך – – –.

חנה שב, שב פה, על ידי. נחכה עד אור הבוקר. אין לנו ברירה אחרת. שב, קרוב אלי. אני מפחדת.

יעקב ככה. הישעני עלי. אולי תירדמי קצת.

חנה חס וחלילה. אסור, אסור לנו להירדם פה. בתנועה אחת לא זהירה אנחנו שם, למטה, ומי יודע לאיזה עומק נידרדר. אסור לנו להירדם.

יעקב טוב, אז לפחות חבקי אותי.

חנה לא, לא! הנה שמעת? שוב התגלגלה אבן מתחתי ולא שמענו כל צליל. זה נורא! כפי הנראה אין המקום שמתחתנו מוצק ביותר. אסור לנו לזוז. שב בשקט. היזהר מכל תנועה מיותרת.

יעקב אוי, את מגזימה, חנה, באמת, את מגזימה. השעיני את ראשך עלי ותנוחי. אני אשמור עליך.

חנה ולא תירדם? אתה מבטיח שלא תירדם?

יעקב מבטיח.

חנה איזה לילה איום!

יעקב טוב, טוב אתך גם הלילה היום הזה.

חנה אני כל כך עיפה.

יעקב נסי להירדם. עצמת עיניך?

חנה כן. אבל אתה באמת לא תזוז?

יעקב לא. לא אזוז. אחרי ככלות הכול אינני רוצה להידרדר לתהום, באם ישנה כזאת.

חנה (נעלבת) ואתה עדיין מפקפק? אינך משוכנע שאנחנו כאן על פי התהום?

יעקב משוכנע, לא משוכנע – –, אך אני הלא סיירתי את כל הגבעה שלנו, ושום תהום לא גיליתי בה –

חנה ואם זו בכל זאת איננה הגבעה שלנו?

יעקב לפי כל החישובים שלי זוהי הגבעה – – –

חנה ואם לא?

יעקב הלא נכנעתי; אני יושב כאן ואינני זז, כאשר הבטחתי, ניוכח עם אור הבוקר.

חנה טוב. נראה. אני – – – כל – – כך עייייייפההה – –הההה (מפהקת)

יעקב תישני, תישני, ילדתי – –. (בלחש) חמודה שלי – – – הההה (מפהק גם הוא) חנה – – – חח – – – נננההה (נשמעת נשימתם של השניים בשנתם) (יללת תנים רחוקה, רשרוש הרוח בין השיחים)

יעקב (קופץ למטה וצוחק צחוק גדול) ההההה

חנה (מתעוררת בבהלה) יעקב! היכן אתה? ומה הצחוק? אל אלהים גדולים! יעקב, מה הצחוק הזה? האם נטרפה דעתך בלילה האיום הזה? יעקב!

יעקב חנה! חנה! בואי, קפצי לתהום!

חנה (מתאוששת מתדהמתה) יעקב! מדוע לא הערת אותי כאשר –

יעקב זה קרה רק כרגע – – ומיד קראתי לך, כמובן – –

חנה (צוחקת גם היא) תהום – – – הההה

יעקב תני לי יד וקפצי! ככה. ועכשיו דעי לך: שתי נקמות נקמה בך הארץ הלילה – – על שהעללת עליה עלילות שוא – –

חנה עלילות שוא? אילו עלילות שוא?

יעקב אמרת שאין כאן דמדומים?

חנה כן, אמרתי; ומה?

יעקב הנה באו הדמדומים והחושך נשבר. ובדמדומים ראיתי את מהותה של התהום שלך – –; ומהי? דשא, זו העלילה השניה שהעללת; דשא אמתי, כפי שתארת אותו בגעגועיך. והדשא הוא הוא אשר הכהה את צליל נפילתה של האבן אשר נידרדרה. את רואה? פנה מוצלת, ובה נשמרה אך מעט רטיבות – וכבר היא מדשיאה דשא. כל הפחדים של הלילה לא היו אלא נקמה בך – – (צוחק)

חנה דשא! דשא, באמת! ורך כל כך ודשן – – תענוג. הההה. ושם המחנה שלנו. כל כך קרובים היינו אליו. הההה. ומה השעה?

יעקב ארבע. בואי, נרוץ למחנה. עוד איש לא קם עדיין.

חנה איזה מזל! ולא ידברו בנו.

יעקב ידברו, ידברו, ועוד איך ידברו! אם אספר להם על התהום – –

חנה יעקב! אתה לא תספר!

יעקב תסתמי לי את הפה?

חנה (צוחקת) כן.

יעקב איך? (חנה צוחקת) ככה – (נושקת לו)

יעקב אם כך – אין עוד ברירה אלא –

חנה לרוץ למחנה ולשתוק.

סוף