(לזכר אמי)
הִיא פָתְחָה הַדֶּלֶת כִּיְרֵאָה
וַתַּצְנֵע הַחַדְרָה זְהִירָה;
וַתִּקְרַב כִּקְרֹב עַל בְּהוֹנוֹת
וַתִּצְנַח עַל עַרְשִׂי פַּלְמוֹנִית.
וָאֵרָא דְמוּת-אִשָּׁה הַיּוֹשְׁבָהשַׁכּוּלָה, קְשַׁת-רוּחַ וְחוֹשְׁבָה.
וַתֵּצֵא דִמְעָתָהּ הַכֵּנָה
וַתַּעֲמֹד עַל מִפְתַּן בַּת-עֵינָהּ;
וּשְׂפָתָהּ הַנּוֹבְלָה רָעָדָה
וּבְרֹאשָׁהּ לִי נָדָה וְנָדָה.
אָז תִּמַּח מֵעֵינָהּ הַפְּנִינָהוַתַּשְׁקֵף אֶל עֵינַי בִּתְחִנָּה
וַתֹּאמֶר: מַה-שְּׁלוֹמְךָ, אֶפְרוֹחִי?
אַל תִּירָא, כִּי אִמְּךָ אָנֹכִי.
שָׁמַעְתִּי מִמֶּרְחָק כִּי תִדְעָךְ,
כִּי תִשְׁכַּב חֲרֵדִים וְנִדָּח;
וְרָחוֹק מֵחַיִּים וָשֶׁמֶשׁ,
תִּתְמוֹגֵג אֵין-אוֹנִים בָּאֶמֶשׁ,
וַיְהִי כָּל הֲגִיגְךָ הַנּוֹבֵל
רַק אִלֵּם, רַק נִכְנָע, רַק סוֹבֵל!
כַּשִּׁעֲמוּם בְּיוֹם הָעֲרָפֶל,
כַּגְּסִיסָה בָעוֹלָם הַשָּׁפֵל…
אַף רָצוֹן לְקַוּוֹת כְּבָר אֵינוֹ…
מֶה הָיָה לָךְ, אִישׁוֹן בַּת-עֵינִי?
בְּשֵׁם כָּל הַנְּשָׁמֹות הַקְּדוֹשׁוֹת –
רְאֵה הִשְׁבַּעְתִּיךָ – הִתְאוֹשֵׁש!
וְאַשְׁרֵי הַצְּבָאוֹת בַּמָּרוֹםהַנֶּהֻנִים מִזִּיוָהּ וְשָׁרִים;
וְאַשְׁרֵי גַם עֵמֶק הַבָּכָא
לִרְאוֹתָהּ מֵרָחוֹק אִם זָכָה.
הִזְדָּרֵז!.. כְּבָר אֶשְׁמַע הַטִּיסָה,
כְּבָר הִתְחִיל הַהַלֵּל הַנִּשָּׂא.
– – – – – –
נִפְעַמְתִּי וָאִיקַץ מִשְּׁנָתִי…
מֶה הָיָה? אֵי אִמִּי מוֹרָתִי?
אֵי עַרְשִׂי וְאֵיפֹה הִנֵּנִי:
הֲיֶשְׁנִי בִמְצִיאוּת אִם אֵינִי?
וְחַדְרִי? וּמַטָּה? וָמָעְלָה?
וְאֵיזוֹ מִשְׁמֶרֶת הַלָּיְלָה?
וּפִתְאֹם בְּאַחַד הַמְּבוֹאִיםהָאוֹבְדִים בַּחֲכֵׁשָה וְתוֹהִים
עֲרִירִי בַלַיְּלָה הַכָּבֵד
הִשְׁתַּקְשֵׁק קוֹל אוֹפַן וְאָבָד
ברדיטשוב, אייר תרס"ט