(דף מתוך יומן. אבו־תור, מוצאי שבת, יוני 1988)

ישבתי מוקדם בבוקר ליד שולחן האוכל כדי לתפוס בשקט קפה וסיגריה של בוקר. הילדים עוד ישנו. הכל היה שקט מאוד ויום נהדר נראה בחוץ, נעים וממוזג. פתאום התעורר אמיתי. כרגיל הוא מתעורר ראשון (הוא היה אז בן שנתיים וחצי). הוא לא ראה אותי כי פינת השינה של הקטנים מוארת מאוד ואילו פינת האוכל אפלולית ולא הדלקתי בה את האור. הוא התעורר והתיישב על מקומו והביט סביב בעיני האיילה שלו. הכל מסביב היה במקומו, שקט מאוד, מואר, כמעט זורח, כי קרני השמש באו בעד החלון ומילאו את החדר. הדממה הייתה כל־כך שלמה והאוויר היה כה נעים עד שנדמה היה שהכל קפא על מקומו. פתאום נרשם על פניו משהו; משהו כעין שאלה ואיזה שמץ קטן מאוד של בהלה. הוא הביט שוב הצידה ושאל אל תוך השקט הגמור: “גם אני בעולם?” בקול הענוג הזה, הגבוה, שיש לו.

מה קרה לו? הכל היה כה מואר ודומם וממוזג ונעים עד שנדמה היה שהכל הוא אחד, והוא בכל זה נעלם. האוויר הוא המשך אחד, והמיטה והצעצועים והאור היו כה מוחשיים ונוכחים, והוא ראה אותם במידה כזאת עד שנדמה היה שהכל הוא מציאות ואין בכלל הוא. דבר לא השמיע קול, דבר לא הציק, דבר לא כאב, לא גירד, לא לחץ, ומסביב היה כל כך הרבה עולם. והוא שאל כך בדיוק: “גם אני בעולם?” ומרגע שקולו נשמע הוא ידע שגם הוא בעולם ופניו חזרו לשלוותם והוא פנה לענייניו, כלומר שלח יד אל מחוץ למיטה והרים צעצוע.

אני לא זזתי על מקומי. אפילו לא שאפתי עשן מן הסיגריה. רציתי להתבונן בו עוד ועוד. רציתי לראותו באמת בלעדי.

כך ראיתי פעם קיפוד, כשהייתי נער. ערב אחד ישבתי על הדשא בפרדס חנה וקיפוד התקרב אלי, ועיניו, חרוזים נוצצים, בחנו היטב את הסביבה. הושטתי אליו את ידי ואמרתי “בוא בוא”, והוא נבהל ופנה לי עורף וברח משם כל עוד נפשו בו. למחרת ישבתי שוב על הדשא והקיפוד הופיע שנית. הפעם נשמרתי היטב ולא זזתי כמלוא הנימה, וכשהוא התקרב נשמתי בדממה גמורה עד שהפכתי דומם. הקיפוד בחן את סביבתו והמשיך ללכת לעברי, וכשקרב אלי ממש חל בי הדומם כולו וידעתי שאני בתוך ההיעלם. כשהוא עבר ממני הלאה הייתי מאושר: הפכתי לדומם גם בעיניו, הוא עבר קרוב מאוד לרגלי וראיתי מקרוב מאוד את פניו, את הבעתו המוזרה, את פיו המזכיר זקנים מטיפוס מסוים, את עיניו החרוזיות נוצצות. הוא הלך ועבר על פני. יכולתי לגעת בו. לא נגעתי. והרגשתי את אחרותו הגמורה.