אריאל הירשפלד, חוקר ספרות ומסאי, נולד בכ״ט באב תשי״ג, 10 באוגוסט 1953 וגדל בפרדס חנה, שם למד בבית הספר התיכון האזורי. למד ספרות אצל הסופרת והמבקרת רבקה גורפיין, והעיד כי יש לה חלק חיוני באהבת הספרות שלו. שירת בצה״ל כחובש מוטס. לאחר השחרור החל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, בתחילה צרפתית, מוזיקולוגיה וספרות ובהמשך התמקד בספרות. כבר בזמן לימודיו לתואר ראשון החל לעבוד כמורה בבתי ספר תיכוניים בירושלים, והמשיך עד 2001. מ־1980 מלמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. כמו כן מלמד במכללת ״עלמא״ ובאקדמיה לאמנות ״בצלאל״. את עבודת הדוקטור שלו, ״הסמל ביצירתו של י״ח ברנר״ (1995), כתב בהדרכת גרשון שקד.

באמצע שנות השמונים החל לכתוב רשימות בעיתונות, תחילה במקומון הירושלמי ״כל העיר״, בהמשך במוסף הספרות של ״ידיעות אחרונות״, ולאחר מכן במוסף הספרות של ״הארץ״. כמו כן, כתב טור שבועי בנושאי תרבות וחברה במוסף השבועי של ״הארץ״.

כתיבתו נעה על הגבול שבין ספרות למסה בתחומים שונים של התרבות – בעיקר ספרות, מוזיקה קלאסית, אמנות. כאיש אקדמיה הוא בוחר לפנות לציבור הקוראים הרחב בספרי מסות ורשימות יוצאות דופן בנוף הספרותי המקומי. ספריו, כמו ״רשימות על מקום״ (2000) ו״רישומים של התגלות״ (2006), שואפים ומצליחים לגלות פנים חדשות במציאויות מוכרות של מקומות קרובים ורחוקים, בטקסים של ״הזמן הישראלי״, במאכלים מקומיים, בשירי זמר, בטקסטים ספרותיים וביצירות אמנות חזותית, ומעניקים לקורא הישראלי מבט חדש על תרבותו.

למשל, הוא מזהה זיקה בין מנהג כיסוי הראש של הנשים החרדיות בירושלים לבין היעדר הגינון בשכונות החרדיות, או בין סיפור הילדים הישראלי הפשוט ״אַיֵּה פלוטו״ מאת לאה גולדברג לבין סיפור ה״אודיסיאה״ של הומרוס. הנה כך הוא כותב ברשימה בעיתון ״הארץ״ על פריחת רחוב בתל אביב: ״העצים הפורחים, בכלל, הם מין פלא שאין לעבור עליו לסדר היום; באותם ימים או שבועות של פריחה, הם זר פרחים שמוגש לא לאדם אחד אלא לעיר שלמה, לרחובות, למקום כולו. תל־אביב לא מבינה בכלל כמה היא מואנשת פתאום כשהשדרות שלה מגישות לה את גבעות האדום הלוהטות של עצי הפואינציאנה בראשית הקיץ, מה זו העדנה שהיתה לה פתאום״ (״שירת הג׳קרנדה״, 1.6.2007).

הוא אינו נמנע מקישורים נועזים בין אגפים נבדלים ושונים כביכול של התרבות, כמו בין שיר של אלתרמן למזרקות רומא, כשתי יצירות של שמחה מתפרצת שאין להכילה כמעט, או בין מאפים נפוליטניים למזרקות העשויות, כמוהם, בתבנית צדף. הציטוט הבא אופייני למהלכו המחשבתי ולסגנונו: ״קשה להביע במילים או בתרשים את המוחש לאדם השרוי בפיאצה [די סנט איניאציו]: הכול עשוי בה בתנועה של הדים ובני הדים. זוהי העברה אל החלל של מה שמתרחש בוודאי בתיבת תהודה של צ׳לו בזמן הנגינה״ (״אל אחרון האלים״). או תיאור של נוף ישראלי כמו זה, האומר משהו גם על מעשה ההתבוננות של תודעה נבדלת בעולם מסנוור, קשה לראייה: ״כל העולם כמו נסגר בקונכיות מפני השמש. הגגות, העמודים, האורנים, הקרשים – כולם עיוורים ודוממים, מעולפים מרוב אור, כמיליוני השבלולים שטיפסו על הקוצים ועמודי הגדרות, ורק בתוככי השבלולים, בסתרם החשוך, עוד זז הריר לאיטו ושומר על עינם העצומה, ורק אני הולך בחוץ, מהגן, מאחר מאוד לארוחת הצהריים, מתבטל ורואה מבעד לסדקי העין את האור המצרצר. זה האור של ימי הולדתי״ (״רישומים של התגלות״).

סגנונו עשיר, מטפורי, ברוקי, והוא רב ובקי באוצרות התרבות האירופית; אך בקיאות זו אינה הופכת אצלו ללמדנות לשם למדנות, ויש בה תמיד מן ההתפעלות הנרגשת, התמימה, ממושאי כתיבתו, כשהוא מזהה בהם את ״היפה״, אותה איכות חמקמקה שכתיבתו תרה אחריה שוב ושוב.

ב־2011 ראו אור שני ספרי מחקר פרי עטו. הראשון: כינור ערוך, לשון הרגש בשירת ח״נ ביאליק, עוסק במה שהמחבר מציג כמהלך המהפכני ביותר של המשורר: יצירת שיח לשוני חושני ועדין להפליא שהעניק ל״אדם החדש״ של התנועה הציונית פתחון פה למנעד רחב של מבעים נפשיים. השני: לקרוא את ש״י עגנון, ראה אור בסדרה שהוא עצמו ערך, הפונה אל קהל הקוראים המשכיל, ומטרתה לעודד קריאה מחודשת ביצירותיהם של מיטב הסופרים העבריים. הספר מחולק לפרקים קצרים שכל אחד מהם עוסק באספקט צורני, תוכני או ז׳אנרי: ״אירוניה והיפוכה״, ״עגנון והטרגדיה״ וכו׳. ערך את הספר אל בשר הלשון, העוסק ביצירתו של יצחק לאור, עם סיגל נאור.

ב־2012 יצא לאור רומן המכתבים ״השפעה בלתי הוגנת״ שכתב במשותף עם רונית מטלון. הרומן הוא תוצר של חליפת מכתבים בדיונית בין השניים. הירשפלד כתב את מכתביהם של הדמויות נתנאל היילברון ולורי דהאן, ומטלון היתה אמונה על מכתביהם של יתר הדמויות. במסגרת העבודה החליטו כי לא ידברו ביניהם על התקדמות העלילה מחוץ לאקט הכתיבה. התוצר הסופי שמר על הרצף המקורי שכמעט ולא נערך.

זכה בפרס היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול (2008). פירסם גם ספר ילדים: ״איפה נמצא הזמן?״ (2009).

היה ראש החוג לספרות עברית וראש המכון לספרויות באוניברסיטה העברית.

אריאל הירשפלד בספריה הלאומית

נכתב על־ידי דרור בורשטיין עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית
[מקורות נוספים: ויקיפדיה]
[צילום: אורן כהן]