כמעט כל נושא מרכזי שעוסק בו המד"ב הופיע בצורה זו או אחרת באחד מסיפוריו הקלאסיים של אבי המד"ב המודרני, הרברט ג'ורג' וולס. כך גם נושא השואה המאיימת על כדור־הארץ מפגיעת גרם־שמיים מסתורי, העומד ביסוד הסיפור 'הכוכב'. אם הנושא נראה לכם מוכר, הרי זה מפני שכמו כל סיפור אחר של וולס, גם 'הכוכב' שימש כהשראה לרבים אחרים, ומקור לחיקויים שונים ומשונים. על אף זאת, ולמרות שחלפו כבר 83 שנים מאז שנכתב, נדמה לנו שעדיין אפשר להתענג על קריאתו. אין ספק, המד"ב לא היה מה שהוא היום ללא ה.ג'. וולס.

* * *

[תמונה.6

ביום הראשון של השנה החדשה נמסרה הודעה, בו־זמנית כמעט, על ידי שלושה מצפי־כוכבים, כי מסלול תנועתו של כוכב־הלכת נפטון, המרוחק ביותר מבין הכוכבים הסובבים את השמש, הפך מוזר עד למאוד. כבר בדצמבר היפנה אוגליב את תשומת הלב לכך שמהירותו ירדה קמעה. נתח־חדשות מסוג זה לא עורר, כמובן, תהודה כלשהי בעולם שרוב אוכלוסייתו אף אינה יודעת על קיומו של נפטון. גם התגלית הבאה, אודות זיק אור חלשלש ומרוחק שנצפה ליד כוכב־הלכת המוטרד, לא עוררה כל תגובה מחוץ לחוגי האסטרונומים. אנשי המדע, לעומת זאת, מצאו במידע זה חשיבות רבה, אף לפני שנודע שגרם־השמיים החדש הלך וגדל במהירות, צבעו התבהר, תנועתו שונה מזו הנפוצה בקרב גרמי־שמיים אחרים, וכי הסטיה במסלולו של נפטון הגיעה לממדים חסרי תקדים.

מעטים האנשים חסרי הרקע המדעי המסוגלים לתאר לעצמם עד כמה גדולה היא בדידותה של מערכת השמש על כוכבי הלכת שלה, אבק הפלנטואידים שלה, כוכבי השביט שלה – כולם שטים בחלל ריק עצום, המצוי כמעט מעבר לכל דמיון. מעבר למסלולו של נפטון קיים חלל, ריק לחלוטין עד כמה שתצפיות אנוש מסוגלות לדעת, ללא חום או אור או צליל. ריקנות מוחלטת, המשתרעת על פני עשרים מיליון פעם מיליון מייל. זוהי ההערכה הזהירה ביותר של המרחק אותו יש לעבור לפני שניתן יהיה להגיע אל הכוכב החיצון הקרוב ביותר. ולמעט כמה כוכבי שביט, שאינם חומריים יותר מלהבה דקיקה, מעולם לא חצה כל חומר שהוא, למיטב ידיעתו של המין האנושי, תהום־חלל זו, בטרם הופיע אותו נווד מוזר. הוא היה מסה גדולת־ממדים של חומר, מגושם, כבד, מתפרץ מתוך המסתורין הקודרים של הרקיע אל תוך זוהר השמש ללא אזהרה מוקדמת. ביום השני הוא נראה בברור באמצעות כל מכשיר תצפית מכובד, בתור זיק אור בעל קוטר בלתי ברור, במערך הכוכבים ‘לֶאו’ שליד רֶגוּלוּס. תוך זמן קצר ניתן היה לראותו אפילו באמצעות משקפת תיאטרון פשוטה.

ביום השלישי של השנה החדשה נעשו לראשונה קוראי העתונים בשני חצאיו של כדור הארץ מודעים לחשיבותה האמיתית של התופעה הבלתי רגילה בשמיים. עיתון לונדוני הכתיר את הסיפור בכותרת ‘התנגשות בין־כוכבית’, ומסר את חוות דעתו של דושאן על כך שגרם־שמיים חדש זה עומד להתנגש בנפטון. הכתבים הבכירים הרחיבו מעט את היריעה, כך שבשלישי בינואר שררה במרבית בירות העולם אוירת ציפיה, מעורפלת מעט, להתרחשות קרובה של ארוע שמיימי; וכשירד הלילה בעקבות השקיעה, נשאו אלפי אנשים בכל העולם את עיניהם השמיימה – על מנת לראות את הכוכבים הישנים והמוכרים נוצצים בדיוק כפי שנצצו מימים ימימה.

עד שהפציע השחר בלונדון והכוכבים ממעל החווירו. שחר חורפי היה זה. הצטברות מחליאה של אור היום, אור מנורות הגאז והנרות ציינו את משכנם של האנשים שהתהפכו בחוסר מנוחה על משכבם. אולם השוטר המפהק פיהוק רחב ראה זאת, ההמונים הטרודים בשווקים פערו את פיהם בתדהמה, פועלים העושים דרכם לעבודה, חלבנים, עגלונים, נוודים חסרי בית, זקיפים על משמרתם, ובכפרים – חקלאים הפוסעים בין התלמים, ציידים מסיגי גבול המתגנבים הביתה, בכל כפר אפלולי ניתן היה לראות זאת; וגם המלחים על פני המים, המביטים אל הרקיע ראו אותו – כוכב לבן גדול, מופיע לפתע בשמי המערב!

[תמונה.7 איור למהדורה הראשונה של ‘הכוכב’, משנת 1897

זוהר יותר מכל כוכב אחר אשר בשמיים שמעלינו, זוהר יותר מכוכב־הערב בשיא זוהרו. הוא הבהיק, לבן ורחב ידיים, לא עוד נקודת־אור מהבהבת, אלא עיגול אור קטן מבריק, זוהר וברור, שעה אחת לאחר עלות השחר. ובמקומות אליהם לא הגיע שמעו של המדע, לטשו אנשים את עיניהם ובליבם הפחד, מספרים איש לרעהו על מלחמות ואסונות שאותות אש אלה שבשמיים מרמזים עליהם. בורים מוצקים, הוטנטוטים קשוחים, כושים מחוף השנהב, צרפתים, ספרדים, פורטוגזים – כולם ניצבו בחום השמש העולה, צופים בזריחת הכוכב החדש.

ובמאה מצפי־כוכבים השתררה התרגשות רבה, כאשר שני גופים מרוחקים אלה מיהרו האחד לעבר השני, והחלה התרוצצות הלוך ושוב, לאסוף את מכשירי הצילום והספקטרוסקופים, או מתקן זה או אחר, לתעד מראה מדהים חדש זה, של עולם העומד להחרב. שכן עולם היה גרם שמיים זה, אח לכדור הארץ, גדול הרבה יותר מכוכב הלכת שלנו, שנחשף בפתאומיות רבה כל כך למוות לוהט. נפטון, כוכב זה, נפגע בדיוק במרכזו על ידי הכוכב המוזר שבא מן החלל החיצון, והחום שנפלט מעוצמת ההתנגשות איחד את שני הכדורים המוצקים הללו לכלל מסת אש ענקית אחת.

ואותו יום, שעתיים לפני עלות השחר, סבב סביב העולם כוכב לבן זה, ורק כאשר שקע במערב והשמש זרחה במקומו, דעך זוהרו ונעלם. אנשים בכל אתר ואתר תמהו למראהו, אך איש מכל אלה שראוהו לא יכול היה לתמוה יותר מאשר המלחים, השולחים מאז ומתמיד מבטם אל הכוכבים; המלחים אשר נמצאו בלב ים ולאוזניהם לא גונב דבר אודות הארועים החדשים, ועתה ראוהו עולה פתאום אל הרקיע כמעין ירח שני, תלוי ממעל, ושוקע במערב עם חלוף הלילה. וכאשר חזר וזרח על אירופה הצטופפו בכל מקום המונים כדי לחזות בו. על מדרוני גבעות, גגות בתים, שדות רחבי ידיים, שולחים את מבטם מזרחה בציפיה לזריחת הכוכב החדש. הוא זרח כשבוהק לבן מקדים אותו, כהבהקה של אש אדירה, ואלה שראוהו נוצר בליל־אמש הביטו בו בתדהמה. “הוא גדול יותר!” קראו. “הוא זוהר יותר!” ואכן, הירח נמצא אמנם ברביע האחרון של החודש, ובשקיעה כלפי מערב, ואת חלקו הנראה לעין לא ניתן היה להשוות באמת ובתמים לכוכב – אולם גם בשוטו ממעל בכל גדולתו, רק לעיתים רחוקות בלבד עלה זוהרו על זה של העיגול הקטן שציין את מקומו של הכוכב החדש.

“הוא בהיר יותר!” זעקו האנשים המצטופפים ברחובות. אך במצפים האפלולים עצרו האסטרונומים את נשימתם והביטו האחד בשני. “הוא קרוב יותר!” אמרו. “קרוב יותר!”

וקול אחר קול חזר ואמר, “קרוב יותר.” והטלגרף המתקתק נטל את המסר, והמסר הרעיד לאורך כבלי הטלפון, ובאלף ערים הצביעו אנשים חמורי סבר על הכתוב. “הוא קרוב יותר.” אנשים, שהיו שקועים בכתיבה במשרדיהם, הבינו לפתע את משמעות הדבר והניחו את עטיהם. אנשים שהיו שקועים בשיחה ביניהם באלפי מקומות, הבינו את האפשרויות הגרוטסקיות הנובעות ממילים אלה – “הוא קרוב יותר.”

המסר דהר לאורך רחובות מתעוררים, הועבר בצעקות במורד שבילים מוכי כפור בכפרים שלווים. אנשים שקראו זאת ניצבו בפתחי הבתים המוארים באור צהוב, צועקים לעבר העוברים ושבים את החדשות, “הוא קרוב יותר.” נשים יפות, סמוקות וזוהרות שמעו את החדשות מסופרות בבדיחות הדעת בין ריקוד לריקוד, והעטו על פניהן הבעה מזוייפת של התעניינות אינטליגנטית, אותה לא חשו. “קרוב יותר! באמת, כמה מסקרן! כמה שהאנשים האלה חכמים, אם הצליחו לגלות דבר כזה!”

נוודים בודדים שחלפו מבעד ללילה החורפי מילמלו מילים אלה על מנת לנחם את עצמם, כשמבטם כלפי מעלה. “הוא חייב להיות קרוב יותר, שכן הלילה צונן כמו צדפה. איך שלא יהיה, גם אם הוא קרוב יותר, לא מרגישים ממנו חום גדול יותר.”

“מה לי ולכוכב חדש?” זעקה האשה המתייפחת, כורעת ליד בנה המת.

תלמיד בית־הספר, שהשכים להתעורר על מנת לגשת למבחן, פתר לעצמו את הבעיה – הכוכב הלבן הגדול, מאיר בבהירות מבעד לפרחי־הכפור שעל חלונו. “צנטריפוגלי, צנטריפוגלי,” אמר, סנטרו שעון על אגרופו. "אם עוצרים כוכב לכת מריחופו, שוללים ממנו את הכוח הצנטריפוגלי, מה אז? הכוח הצנטריפטלי משתלט עליו, והכוכב נופל אל תוך השמש! וזה –!

“האם אנחנו בדרך? מעניין –”

אורו של אותו יום הלך בדרכם של כל אחיו, ועם השתלטותו של החושך הקפוא חזר וזרח גם הכוכב החדש ועתה היה בהיר כל כך, עד כי הירח נראה כצל חיוור של עצמו, תלוי לו שם באופק. בעיר דרום אפריקאית התחתן אחד הגבירים, וכל הרחובות הוארו על מנת לקדם את פניו ופני אשתו הטריה. “אפילו השמיים התקשטו באור,” אמרו החנפנים. תחת קפריקורן, זוג אוהבים כושיים, מעיזים פנים נגד חיות הפרא והרוחות הרעות על מנת ליהנות אחד מאהבת רעותו, שכבו חבוקים בשדה דשא, שם ריקדו הגחליליות והבהבו. “זהו הכוכב שלנו,” לחשו, וחשו כיצד נחמה מוזרה נחה עליהם למראה אור זריחתו המתוק.

המתמטיקאי הגאון ישב בחדרו והדף מלפניו את דפי הנייר. חישוביו כבר תמו. בצלוחית לבנה קטנה נותר עדיין מעט מן הסם הממריץ ששמר על עירנותו במשך ארבעה לילות ארוכים. מדי יום, רציני, ברור, סבלני כתמיד, נשא בפני הסטודנטים את הרצאותיו וחזר אחר כך מיד אל חישוביו המורכבים. פניו היו חמורות, מבהיקות מעט בגלל השימוש שעשה בסמי המרץ. נראה היה כי הוא שקע בהירהורים למשך רגע ארוך. אז פנה לעבר חלון חדרו, והניף את התריס כלפי מעלה. במחצית הדרך לכיפת השמים, מעל המוני גגות וארובות העיר, היה תלוי הכוכב החדש.

הוא הביט בו כלוחם המביט בעיניו של אויב אמיץ. “אתה עלול אולי להרגני,” אמר לאחר רגע של שתיקה. “אבל אני יכול להחזיק אותך – ולמעשה, את היקום כולו – בתוך מוח קטן זה. אינני מוכן להשתנות, אפילו לא עתה.”

הוא הביט בצלוחית הקטנה. “שוב לא נזדקק עוד לשינה,” אמר. למחרת היום, בצהריים, בדיוק של דקה, הוא נכנס לאולם ההרצאות שלו. שם, כהרגלו, הניח את מגבעתו בקצה השולחן, ובחר בקפדנות פיסת גיר גדולה. בקרב הסטודנטים שלו עשתה כנפיים הבדיחה אודות אי־יכולתו להרצות בלא שאותה חתיכת גיר גדולה תתמולל לו בין אצבעותיו. ופעם אף אחז בו חוסר־אונים מוחלט, כאשר יום אחד החביאו תלמידיו את המלאי שלו. כעת עמד על הקתדרה והביט מתחת לעפעפיו האפורים בשורות המלאות בפנים צעירות ונלהבות, והחל מדבר בניסוח מדוייק ודקדקני המקובל עליו.

“מחמת שינוי בנסיבות – שינוי שמחוץ לשליטתי,” אמר ועצר לרגע. “אהיה מנוע מלהשלים את הקורס כפי שתכננתי. נראה, גבירותי ורבותי, אם מותר לי להתבטא בקיצור, שהגזע האנושי חי לשוא.”

הסטודנטים העיפו מבטים האחד בשני. הנכוחה שמעו אזניהם? מטורף? גבות הורמו ושפתיים נמתחו בחיוך, אך פה ושם נשארו פרצופים מספר, עיניהם נעוצות במרצה ואוזניהם קשובות אליו. “מן הראוי,” אמר. "להקדיש בוקר זה להצגת החישובים, עד כמה שניתן להסבירם לכם, שהובילוני למסקנה אותה ציינתי זה עתה. הבה נניח – "

הוא נפנה לעבר הלוח, מצייר על פניו דיאגרמה מסוימת. “מה הוא אמר בקשר ל’חי לשוא'?”, לחש סטודנט אחד אל חברו.

“תשמע מה הוא אומר,” אמר השני, מניד בראשו לעבר המרצה.

וזמן מה אחר כך החלו להבין.

אותו לילה אחר הכוכב לזרוח, שכן המסלול, לכיוון מזרח, הביא אותו לקרבת מערך ‘ליאו’ בדרכו לוִירְגוֹ. זוהרו היה כה גדול, עד כי השמים הפכו לכחולים שעה שזרח, וכל כוכב אחר שלידו כבה – פרט ליופיטר שליד הזניט, אַלדאברן, סיריוּס וקצות ‘הדובה הגדולה’. הוא היה לבן מאד ויפהפה. ממקומות רבים בעולם נראתה אותו לילה הילה חיוורת המקיפה אותו סביב־סביב. הוא היה גדול יותר, בברור; בשמיים הבהירים של האזור הטרופי נראה היה כאילו גודלו הוא כרבע מזה של הירח. הכפור רבץ עדיין על אדמת אנגליה, אך העולם היה מואר באור בהיר, כאילו היה זה אור ירח בליל קיץ. הראיה היתה טובה מספיק בכדי לאפשר קריאה מן הכתב באותו אור קר, ופנסי הגז דלקו באור חיוור, צהוב ודלוח.

והעולם כולו היה ער אותו לילה, ובכל רחבי הכפרים שבממלכות הנוצרים נישא מלמול רציני בחלל האויר, כקול זמזום דבורים בנחיל, ובערים התגבר קול המלמול והפך כמעט לקול שאגה. היה זה קול הפעמונים באלפי מגדלי כניסה וצריחים, מזעיקים את האנשים, מתרים בהם לא לישון עוד, לא לחטוא עוד, אלא להתאסף בכנסיותיהם ולהתפלל. ומעל הראש, הולך וגדל, הולך וזוהר, עם המשך סיבובו של כדור הארץ והסתלקותו של הלילה, עלה וזרח הכוכב המסחרר.

בכל הרחובות והבתים, בכל הערים, דלקו האורות, והדרכים שהובילו לעבר ההרים הגבוהים היו עמוסות לעייפה בקהל שנהר במשך כל הלילה. בכל הימים המלחכים את חופי המדינות התרבותיות עמדו אניות שמנועיהן רוטטים, אניות שמפרשיהן מתנופפים, עמוסות אדם ובהמה, והביטו למעלה. שכן אזהרתו של המתמטיקאי כבר גונבה לאוזני העולם כולו, ותורגמה למאה שפות. הכוכב החדש ונפטון, חבוקים בחיבוק אחרון, עושים דרכם במהירות גדלה והולכת לעבר השמש. בכל שניה ושניה התקדם הכוכב החדש על פני מאה מיל, ובכל שניה ושניה גדלה מהירותו הנוראית. מסלולו הנוכחי של גרם זה עשוי, אמנם, להובילו במרחק של מאה מיליון מייל מכדור הארץ, אולם לא הרחק ממסלולו המיועד, ריחף לו בשלווה בינתיים, הכוכב האדיר צדק וירחיו מרקדים לידו. בכל רגע ורגע גדלה המשיכה בין כוכב־האש והגדול שבכוכבי הלכת. ומהי תוצאת משיכה זו? צדק יוסט בלית ברירה ממסלולו לעבר מסלול אליפטי, והכוכב הבוער, שהמשיכה הזאת תסיט אותו ממרוצתו לעבר השמש, “יתאר עקומה,” ואולי יתנגש בכדור־הארץ או לפחות יחלוף קרוב מאוד אליו. "רעידות אדמה, התפרצויות וולקניות, ציקלונים, גלי ענק, שטפונות, עליה מתמדת בטמפרטורה עד לגובה שלא ניתן לחזותו – " כך ניבא המתמטיקאי.

ומעל הראש, כאילו על מנת לתמוך בדברים הללו, ריחף לו, בודד וקר וזוהר, כוכב האבדון הממשמש ובא.

רבים מאלה אשר לטשו אליו אותו לילה את עיניהם עד כאב, חשו כי הוא התקרב במידה ניכרת לעין. ואותו לילה עצמו השתנה גם מזג־האויר, והכפור, שאחז בצפורניו את כל מרכז אירופה, צרפת ואנגליה, התרכך והפך לבוץ חלקלק.

אולם אל לכם להניח, משום שסיפרתי אודות האנשים המהלכים בלילה, אנשים שעלו על גבי ספינות, ואנשים שברחו לעבר הארץ ההררית, כי העולם כולו היה אחוז אימה מפני הכוכב. למעשה, העולם עדיין התנהל כסדרו, ולמעט שיחות מסויימות ברגעי פנאי, ומבטים אחדים בלילה, המשיכו תשעה מכל עשרה אנשים לעסוק במלאכותיהם הרגילות. בכל הערים נפתחו החנויות ונסגרו, למעט בודדות פה ושם, בשעות העבודה הרגילות. הרופאים והקברנים המשיכו לעסוק במשלח ידם. הפועלים עבדו בבתי החרושת, חיילים ביצעו תרגילי סדר, מלומדים חקרו, אוהבים חיפשו האחד את רעותו, גנבים פרצו ונמלטו, פוליטיקאים תכננו את תוכניותיהם. מכונות הדפוס שאגו כל הלילה במערכות העתונים, ורבים היו הכמרים בכנסיות שונות שסרבו לפתוח את שערי כנסיותיהם על מנת שלא לשפוך שמן על מה שהם ראו כמדורת פאניקה מטופשת. העיתונים חזרו והצביעו על ארועי שנת 1000 – שבה, כמו היום, צפו בני אדם את קץ העולם. הכוכב לא היה כוכב כלל – סתם כדור גז – שביט; וגם לו היה כוכב, לא יכול היה לפגוע בכדור־הארץ. אין תקדים לארוע שכזה. השכל הישר הזדקף בגאווה, לועג, מלגלג, נוטה מעט לרדוף את אלה הממשיכים לחשוש, הזורעים יאוש. אותו לילה, בשעה שבע וחמש עשרה דקות לפי שעון גריניץ', יימָצֵא הכוכב בנקודה הקרובה ביותר לצדק. אז יראה העולם לאן מובילים פני הדברים. אזהרותיו הקודרות של המתמטיקאי נראו לרבים כפרסומת עצמית מתוחכמת. בסופו של דבר הפגין השכל הישר, שחושל בלהט הויכוח, את שכנועו המעמיק בהשקפת העולם שלו, על ידי כך שהלך לישון. וכך גם הברבָּריות והחייתיוּת, שכבר התייגעו מן החידוש, המשיכו את עסקי הלילה הרגילים שלהם, וגם עולם החי, למעט כלב נובח פה ושם, התעלם לחלוטין מן הכוכב.

עם זאת, כאשר ראו הצופים האחרונים במדינות אירופה את הכוכב זורח אמנם שעה אחר כך, אך גודלו אינו עולה על זה של הלילה הקודם, היו עדיין מספיק אנשים שצחקו לאזהרותיו של המתמטיקאי – שיכלו להתייחס אל הסכנה כאילו חלפה.

אך הצחוק שכך אחר כך. הכוכב גדל, גדל בהתמדה נוראה, שעה אחרי שעה, מעט יותר קרוב לזניט, הולך ונעשה זוהר יותר ויותר, עד אשר הפך את הלילה ליום. בלילה הבא הגיע גודלו לשליש מזה של הירח, כאשר שזפוהו עיני האנגלים. אצל האמריקאים הוא זרח וגודלו כבר כמעט כשל הירח, וזהרו לבן, מסמא, ולוהט. הרוח הלוהטת נשבה בכוח גובר ועולה, ובווירג’יניה, בבראזיל, ובעמק סינט־לורנס זרח הכוכב מבעד למסך משתולל של ענני רעם פולטי ברקים סגולים, מבעד למהומה חסרת תקדים. באזור נהר המָנִיטוֹבָה ירדו גשמי זעף, ובפסגות כל ההרים הנישאים שעל כדור הארץ החלו השלג והקרח להינמס אותו לילה, וכל הנהרות היורדים מן ההרים שטפו בזרם עז וסוער, ותוך זמן קצר סחפו עימם עצים כרותים וגוויות אדם ובהמה. המים הלכו וגאו, ביציבות ובהתמדה, עד אשר עלו לבסוף על גדותיהם ופנו לרדוף אחר אוכלוסיית העמקים הנמלטת על נפשה.

לכל אורך חופי ארגנטינה ובדרום האוקיינוס האטלנטי עלתה הגאות על כל אשר זכר האדם אי־פעם, ובמקרים רבים דחפו הסערות את המים עשרות קילומטרים אל תוך היבשה, מטביעים בתוכם ערים שלמות. וכה גדול היה החום אותו לילה, עד כי זריחת השמש דמתה לעלייתה של צללית. רעידות האדמה החלו מתגברות, עד אשר בכל רחבי אמריקה, מן החוג הארקטי ועד כיף־הורן, התמוטטו גבעות, פתחים בקרקע התבקעו, בתים וקירות התפוררו לעפר. צד שלם של הרי הקוֹטַאפַאקְסִי התפורר בעווית ענק אחת וגעש לבה פרץ החוצה. כה גבוה ומהיר היה הנוזל, עד כי לא נדרש ליותר מיום אחד על מנת להגיע לים.

וכך צעד הכוכב לרוחב האוקיינוס השקט, בעקבותיו פוסעות סופות הרעמים כשובל גלימה, והגל הענק שזרם בעקבותיו, מבעבע ולוהט, שטף אִי אחרי אִי מכל תושביו, עד אשר לבסוף הפך גל מהיר זה לנד מים אדיר, חמישים רגל גובהו, שואג ברעבתנות, מרחף על פני חופיה הארוכים של אסיה – וחדר פנימה אל תוך סין. במשך זמן מה היכה הכוכב בקרניו – עתה היה הרבה יותר לוהט, גדול ובהיר מן השמש בצהרי היום – ללא רחמים, בארץ רחבת הידיים ומרובת האוכלוסין; ערים ועיירות, על פגודותיהן ועציהן, כבישים, שדות מעובדים, מיליוני אנשים לוטשים עיניהם בבעתה חסרת ישע אל עבר השמים הלוהטים, ואז, נמוכה ומתגברת, באה המיית השיטפון. וכך בדיוק ארע למיליוני אנשים אותו הלילה – מנוסה לשום־מקום, אברים כבדים מלהט החום, נשימה קצרה ומשתנקת, והשיטפון רודף אותם כקיר לבן וזריז מאחוריהם. ואחר כך – מוות.

סין הוארה באור לבן בוהק. אך מעל יפן ויאווה וכל איי מזרח אסיה נראה הכוכב ככדור אש אדום בגלל האדים, העשן והאפר שירקו הרי הגעש כלפי מעלה, כאילו בכדי להצדיע לאורח. ממעל השתוללו הלבה, הגאזים הלוהטים והאפר, ומלמטה זרמו הזרמים הרותחים, ובתווך רעדה הארץ ורעמה עם כל הלם שחלף בה. לא ארך הזמן, וגם שלגי הנצח של הרי טיבט וההימליה נמסו וזרמו מטה בעשרה מיליון פלגים וערוצים מתמזגים ונפרדים על פני מישורי בורמה והינדוסטן. צמרותיהם הסבוכות של הג’ונגלים ההודיים עלו באש באלף מקומות ובכל המהומה הזאת ברחו המוני גברים ונשים במורד הנהרות הרחבים לעבר המוצא האחרון שנותר לאדם – הים הפתוח.

הכוכב הלך וגדל, גדל והתלהט. לאוקיינוס הטרופי אבדה זרחניותו והאדים המתערבלים נפלטו בפרצים נוראים מתוך גלים שחורים שעלו ללא הפסק, זרועות פה ושם באוניות מוכות סופה.

ואז התרחש הפלא. לאלה שהביטו באירופה בזריחת הכוכב נראה היה כי העולם לבטח חדל מלסוב על צירו. באלף מקומות פתוחים על ההרים, אליהם ברחו האנשים מפחד השטפונות והבתים המתמוטטים, חיכו לשוא לזריחה. שעה רדפה שעה, במריטת עצבים נוראה, והכוכב לא זרח. ושוב הביטו בני האדם אל מערכות הכוכבים הישנות והטובות. אליהן כבר התייחסו כאל דבר אותו לא ישובו לראות לנצח. באנגליה היה חם והשמים בהירים, אם כי הארץ רעדה בקביעות, אך באזור הטרופי נצצו סיריוס, קפלה ואלדבאראן מבעד למסך עשן. וכאשר בסופו של דבר זרח הכוכב הגדול, עשר שעות לאחר מכן, זרחה גם השמש לא הרחק ממנו, ובמרכז ליבו של הלבן הלוהט, נראה עיגול שחור.

הכוכב החל לפגר במרוצתו אחרי שאר הכוכבים, אי־שם מעל שמי אסיה. לפתע, כאשר זרח מעל הודו, נראה היה כאילו הצטעף אורו. כל מישור הודו, משפך האינדוס עד לשפך הגאנגס, היה אותו לילה מדבר מים מבהיק שמתוכו בולטים מקדשים וארמונות, גבעות והרים, כולם שחורים מאנשים. כל גג היווה מקום ריכוז לעם רב של אנשים, שנפלו אחד־אחד אל תוך המים הסוערים, עת כרעו תחת נטל החום והאימה. נראה היה כאילו כל הארץ אבלה, כאשר לפתע חלף צל על פני פתחו של הכבשן השמימי, ומשב רוח קרה והתקדרות עבים באויר המתקרר. אנשים שהביטו מעלה, עיוורים כמעט, אל הכוכב, ראו כיצד הולך העיגול השחור ומשתלט על האור. היה זה הירח, שחדר אל בין הכוכב והארץ. ובטרם הספיקו האנשים לפעור פה למראה מדהים זה, זרחה השמש מן המזרח, במהירות בלתי מוסברת, ואז חצו השמש, הכוכב והירח יחדיו את הרקיע שממעל.

כך שאחרי־כן נראה היה לצופים האירופאים, שהכוכב והשמש זרחו יחדיו, קרובים זה אל זו, חצו חלק מהרקיע, אחר כך האטו ולבסוף נעצרו, כוכב ושמש חבוקים יחדיו בלהט אדיר אחד בזניט. הירח לא הסתיר עוד את פני הכוכב שכן הוא לא נראה כלל על רקע הזוהר שבשמים. ואף על פי שרוב אלה ששרדו בחיים הביטו בתמונה זו בטיפשות אטומה, תוצר הרעב, העייפות, החום והיאוש, נותרו עדיין אנשים שהיו מסוגלים להבין את משמעותם של האותות הללו. הכוכב והארץ הגיעו לנקודה הקרובה ביותר שלהם, סבבו האחד סביב השני, והכוכב חלף על פני כדור הארץ. כבר עתה הלך הכוכב וקטן, יותר ויותר מהר, עושה את דרכו בשלב האחרון של מסעו הארוך אל תוך השמש.

ואז התקדרו השמים, מסתירים מעין אדם את המתרחש מעל. הרעם והברק טווּ אריג סביב העולם כולו; בכל רחבי העולם ירד מטר כבד שכמותו לא ראה אדם מעודו. במשך הזמן החלו המים לסגת מעל פני האדמה, משאירים מאחוריהם חורבות עטויות בוץ, אדמה הנראית כמו חוף מוכה סערה, גופות חיה ואדם שרועות על פניה. ימים רבים זרמו המים מן הארץ, גוררים עימם בנסיגתם עצים, בתים ואדמה. ימי חושך ואפלה היו הימים שבאו בעקבות הכוכב והחום. במהלך כל אותם ימים, וימים רבים אחריהם, המשיכה האדמה לרעוד.

אך הכוכב חלף לו, ובני האדם, מונעים על ידי הרעם, אוזרים אומץ לאיטם, החלו לזחול חזרה לעבר עריהם החרבות, בתיהם הקבורים, שדותיהם ספוגי המים. האניות המעטות שנחלצו מן הסערה החלו להפליג, מוכות וחבוטות, עושות דרכן בזהירות בתוך מה שהיה פעם הימים והחופים המוכרים. כששככו הסופות שמו האנשים ליבם לכך שהיו אלה ימים חמים יותר מאשר קודם, והשמש גדולה יותר, והירח שהתכווץ לשליש מגודלו הקודם, היה מגיע למולד רק אחת לשמונים יום.

אך אודות אחווה חדשה שצמחה עתה בקרב בני האדם, אחוות איסוף וחילוץ החוקים, הספרים והמכשירים, ואודות שינויים מוזרים שהתחוללו באיסלנד וגרינלנד, כך שהמלחים שהגיעו לשם מצאו אותן פורחות וירוקות כל כך עד שלא האמינו למראה עיניהם – על אודות כל אלה לא נסב סיפורנו. גם לא אודות תנועת ההגירה צפונה ודרומה, לעבר הקטבים, תנועה שנגרמה בשל החום הכבד ששרר על פני הארץ. סיפורנו נסב אך ורק אודות בואו והסתלקותו של הכוכב.

האסטרונומים של המאדים – שהרי יש אסטרונומים על המאדים, על אף היותם יצורים שונים לחלוטין מן האדם – התעניינו, כמובן, בדברים אלה. הם הביטו בהם, כמובן, מנקודת המבט שלהם. “בהתחשב במסה ובטמפרטורה של הגוף שחלף על פני מערכת השמש שלנו, לעבר השמש,” כתב אחד מהם, “מפליא מאד עד כמה קטנה היא מידת הנזק שנגרם לכדור הארץ, שבקרבה גדולה כל כך אליו חלף גוף זה. כל הקווים המוכרים של היבשות וגושי הים נשארו ללא שינוי, והשינוי היחיד הנראה לעין הוא התכווצותם של האזורים בעלי הצבע הלבן־חיוור (שככל הנראה הינם מים קפואים) ליד כל אחד מן הקטבים.” דבר המלמדנו עד כמה יכולה השואה הגדולה ביותר בתולדות האנושות להראות חסרת משמעות ממרחק כמה מיליוני מייל.