עַד שֶבִקֵר אבנר בגן־החיות לא ראה חסידה מִיָמָיו, וכשראה אותה, זָכַר את השיר ששרים הילדים:

חַס־חַס־חֲסִידָה!

עַל רַגְלֵךְ הַיְחִידָה

אַתְּ עוֹמֶדֶת, יְשֵנָה,

וּשְנִיָה אֵין לָךְ? אֵינָהּ?

אבל בגן ראה גם חסידות שעמדו על שתי רגלים. שאל אבנר את יחיאל:

– מדוע שרים הילדים על החסידה, שהיא עומדת על רגל אחת. הנה אני רואה, שיש לה שתי רגלים, והיא עומדת על שתיהן?

– נכון – הסביר יחיאל – שהחסידה עומדת על שתי רגלים, אבל לפעמים גם על רגל אחת, וזה כאשר היא יְשֵנָה. אך לא תמיד עמדה על רגל אחת. כמו כל הצפרים האחרות עמדה על שתי רגלים גם בשנתָהּ. אבל החסידה אינה גרה באותו מקום בכל ימות השנה. בַּחֹרף היא נודדת מן הארצות הקרות אל הארצות החמות.

פעם נשארה לגור כל החרף בכפר אחד, היא בנתה לה קן על עץ גבוה, וגִדְלָה האת בִּתָהּ, חסידה הקטנה. הבת הקטנה אהבה להסתכל ולראות, מה עושים ילדי הכפר, ורצתה לחקות אותם. היא חשבה, שכל מה שעושים ילדים הוא טוב ויפה.

ראתה ילדים מתגלגלים בחול – התגלגלה גם היא.

ראתה ילדים מתפנקים – התפנקה גם היא לפני אמה החסידה.

פעם הסתכלה בעד החלון של אחד הבתים, וראתה ילד מוֹצֵץ אצבע לפני שנרדם. מצא הדבר חן בעיניה, והחליטה לעשות בדיוק כמוהו. באה אל אמה החסידה וספרה לה על זה. אבל אמה צחקה, כאשר שמעה את הדבר הזה. הצחיקו אותה גם הילד וגם הבת שלה:

– רק ילד קטן מוצץ – אמרה האם – וכאשר הוא גָדֵל קצת, הוא מבין שזה לא יפה, ואז הוא חָדֵל למצֹץ. אבל אַתְּ – איך את יכולה למצץ. הלא את אינך ילד?

– אין דבר! – אמרה החסידה הקטנה – תראי, שאני אמצץ. רק אצא החוצה לשחק קצת.

צחקה החסידה־האם וחשבה שהבת תִּשְכַּח. אבל בערב, כשחזרה החסידה הצעירה לַקן עֲיֵפָה ממשחקי כל היום ורצתה לְהֵרָדֵם, נזכרה. ואז הרימה את רגלה, כדי לִתְחֹב את אחת האצבעות לתוך במקור. אך, כיון שהיתה העיפה מאד, נרדמה פתאם, בבת אחת, והרגל נשארה מורמת – לא הגיעה אל הַמַקור, וגם לא נשמטה למטה. וכך יָשְנָה כל הלילה.

לַמָחֳרָת צחקה האם. הבת התבישה מאד והבטיחה, שהיום כבר תדע להתגבר על העיפוּת שלה. אבל גם בערב זה קרה אותו הדבר – שוב היתה עיפה כל־כך, שנרדמה כבר לפני שהצליחה להכניס את האצבע לתוך המקור, והָרֶגל נשארה כפופה ותלויה כל הלילה.

וכן חזר הדבר ערב־ערב.

והתרגלה החסידה הצעירה להרים את רגלה ולישן על רגל אחת. וגם כאשר גדלה, לא יכלה להגמל מזה. ואף כאשר היו לה אפרוחים, ישנה על רגל אחת. וּבָנֶיהָ הקטנים למדו ממנה לישן בצורה כזאת. ובשום אפן אין החסידות יכולות לישן אחרת מאשר על רגל אחת.

– ואם כואבת לה הרגל? – לא הבין אבנר.

– אם הרגל כואבת, אין לה בְּרֵרָה. אז היא מִסְכֵנה מאד־מאד. –השיב יחיאל. וגם הוא רחם על החסידה.