שלושה שישבו על יד שולחן אחד.
שלושה יוצרים גדולים: שלום עליכם, איציק מאנגר ומארק שאגאל.
והשולחן שולחן יהודי ועליו מטעמים יהודיים: העיירה היהודית. לשון יידיש. השיר העממי המתנגן. הרחוב היהודי. הבית היהודי.
נושא שיחתם: יהודים שעשו את כל המלאכות. וסמלים יהודיים: טוחנים, אופים, רצענים, זגגים, נפחים, עגלונים, סבלים, חייטים, סנדלרים. למדווניקים ולמדנים, חסידים ומתנגדים. חנוונים ישרים. עשירי רוח וגיבורי כוח.
והיידיש בפיהם שוטפת, שוצפת, שפת שרה בת־טובים, פרץ ושלום עליכם. יהודים חולמים, ראשים מופשלים לגובה מכל גובה, מעמיקים במחשבות וחולמים על משיח.
הסתכלו שלושת היוצרים בעיירה היהודית והם ראו את טביה ומנחם מנדל, מסתכלים בעננים, חורשים את בורסות העולם ומחלקים חלב ודואגים לבנות.
הם ראו את כל הדמויות הקרובות, את גולדפאדן בונה התיאטרון היהודי, השר את שיר הצימוקים והשקדים על הצילינדר / והמונוקל אשר שם פעמיו אל התיאטר. את השחקנים שפתחו פה ונתנו אוזן והקשיבו לשיר העממי בנשימה עצורה. הם ראו את אליקום צונזר הבדחן אשר שר את שיר המעלות לבבת העין, בתי שיר המספרים יקר גדולת מעלותיה של עין אנוש, שהכל היא רואה, ומהכל היא נהנית: “ובכן הגידי לי העין, מה יום מיומים, אשר גם בגילה ורינה, תרדי פלגי מים”.
והם ראו את מארק ווארשאווסקי עם הצלילים: “חדר קטן צר וחמים ועל הכירה אש, שם הרבי את תלמידיו לומד אלף בית”.
לקח השלישי והוא מארק שאגאל וטבל את מכחולו בכחול ופתח לפנינו דלתות ושערים לנפש היהודיה, למראה נוף יהודי ופרש יריעה רחבה וגילה לפנינו יותר מטפח אחד מחיי העיירה והאדם היהודי.
בא טביה וסיפר לאורחים המסובים לשולחן היהודי: כיצד הוא עומד בפרשת השבוע ששמה: פוגרום. כיצד בא איוון פופרילו לגרש אותו מביתו, מכפרו. מי אני ומה כוחי כי ארעיש שמים וארץ? מתערב מארק שאגאל ואומר: "העיר היתה בלהבות. השכונה בה גרו היהודים האביונים. הם גררו את המיטה והמיזרון, האם והתינוק לרגליה, למקום מבטחים בעברה השני של העיר. (הנה, תראו הנה התמונה. הנה העגלה. הנה הסוס. הנה היהודי המפוחד. הנה הגגות האדומים. הנה הפורענות העצומה ועל השולחן היהודי מתפרש הבד כולו והוא שלהבת אש, והצלב הירוק מועף זה עתה מחזית הכנסיה המצוירת על וויטבסק שלו מתקרב איציק לשולחן וקורא:
"שטייט דער מאנאך אין פינצטער צעל / און זיינע אויגן ברענען / – “יונגע מכשפה ווען וועסטו אמאל דעם זילבערנעם צלם דערקענען / אין יעזוסן אונדזער האר” (עומד נזיר בתא קודר, אש הקנאה תלהט קרביו: מכשפה צעירה – מתי תכירי בקדושת הצלב ובישוע הגואל והיא נערה יהודית עונה: “זאגט דאס מיידל: ווי קען איך דען אין האנט דעם צלם נעמען, אז איך זאל מיין מאמעס שבת ליכט די גאלדענע פארשעמען, ווי קען איך עס שווארצער מאנאך?” (ענתה הנערה: כיצד אקח הצלב הזה בידי? איך אבייש נרות / השבת נרות הקודש באור פלא יאירו לי – אמור נזיר")
שלושה יוצרים גדולים על יד שולחן יהודי וכל חלום, וכל מחשבה וכל משא נפש, הם מקור חייו של שולחן זה.
אף אחד מהם לא ברח מהמציאות. אף אחד מהם לא קטרג. יחד עמדו במנין והתפללו תפילה יהודית. כל אחד מהם נתבצר בחדר הקטן הצר והחמים ובנה מגדלי חיים. הם היו חכמים לצוותא, וחכמים להתבודדות. שירה יהודית צרופה היתה בפיהם. הם שקדו על תפארתו של האדם היהודי.
חלום יעקב אצל שלושתם: סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.
ניתן לראות את הכיפה העגולה של הרקיע, את ההתעלות, את השלמות, את הנצחיות. לא מצטמק האדם היהודי ולא מתקטן כשהוא עומד על סולם זה. אף שלב אינו שבור. קשה על המטפס הפרידה מן האדמה, אולם הוא יודע כי הרקיע הוא ים החיים הגדול שלו. סולם אשר מעורר אצל שלושתם יראת הרוממות.
על סולם זה עלה איתם יהודי אחד ושמו אליהו הנביא המבשר, שאמותינו קראו לו כבשירו של מאנגר עלינאווי.
על סולם זה עלו דורות והשאירו ירושה גדולה והירושה בידיהם והם חייבים לצייר אותה, לספר עליה ולשיר אותה.
ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, כ’ווילנה של מטה כ’ווילנה של מעלה וגם כתריאלבקה וסטופטשט וויטבסק נמצאות בתוך המסגרת הזו של עולם עליון ועולם תחתון.
שלושה יוצרים שהפכו את חיי השעה שלהם לחיי עולם, כי על כן ראו את הבית היהודי דרך המרתף, הבוידעם ורום רקיע וחותמם נצח.
על יד השולחן היהודי יושבים שלושה ומנהלים שיח ושיג על יצירתם.
מגלגלים זכרונות, חלומות, כיסופים, געגועים מחשבות, רגשות, אהבות. כל אחד עם עולם גלוי ועם עולם ניסתר. כל אחד ועולמו הבהיר עם הטמיר ונעלם. אספקלרית חיינו בראי של שלושה יוצרים שעולמם היהודי אחד.
עולות בזכרוני שורות של חיים נחמן ביאליק בשירו “לפני ארון הספרים”:
"התכירוני עוד?
הלא רק אתכם לבדכם ידעו נעורי,
לגן הייתם לי כחם יום קיץ
ולמראשותי כר בליל חרף
ואלמד צרור בגוילכם פקדון רוח,
ולשלב בתוך טוריכם חלומות קדשי
רק להב נרי לבד עודנו גוסס"
שלום עליכם, איציק מאנגר, מארק שאגאל למדו לצרור בגוילים פקדון רוחו של העם, ושלבו בסיפור, בשיר, על הבד חלומות קדשו של העם ודאגו ביצירתם, כי לא יגסוס להב הנר של האדם היהודי.
שאגאל כתב באחד משיריו:
“מולדתי היחידה היא המולדת שבליבי, אליה בא אני בלא דרכון, כאילו היתה ביתי. היא רואה את עצבותי ואת בדידותי, והיא מעניקה לי שינה”.
שלושת הרומאנטיקאנים, ציירים פולקלוריסטיים, אמני השיר העממי הגיעו למולדת שבלב בלא דרכון. הם ניצבו פנים אל פנים, עין בעין לכל אורך דרך יצירתם עם זכרון ילדותם, כאימרתו של ביאליק ב"ספיח": “אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת בילדותו”. גופי הדברים הם המראות הראשונים בעודם בבתוליהם.
צלם דמותם־יצירתם: בוויטבסק בכתרילעווקע, בווערבעזש שעל יד הפרוט.
כשם שעם חי על זכרונו, כך גם היחיד, על אחת כמה וכמה היוצר.
הוא לוקח אתו לדרך חייו את כל סיפורי החלום, את האגדות והמעשיות, את כל הפתגמים, המכתמים, כל הפנים היפות ומאור הפנים, את מלוא כפה של ילדותו.
קול הילדות הוא בחזקת תהומות. אבק דרכים של עתידך לא יכסה אותו, לא ישתיק אותו. שאגאל לא נמלט מעודו מסביבת ילדותו מוויטבסק.
שלום עליכם לא נמלט מכתרילעווקע,
מאנגר לא נמלט מסטופטשט וסביבתה, בה פיזר הבעל שם טוב את עשרו.
הם חיו את האידיליה של הכפר, את העיירה היהודית, את קרובי המשפחה, הזוגות המאורסים, התמהונים, אלה המכנרים בכינוריהם על מיתרים מתוחים, או ללא מיתרים; קרובים לפונדקים, לזמר העממי, שיש בו ייחוד יהודי, לספרי התורה, לגגות הנמוכים, לעזים שעל יד הגדרות, לנרות השבת, וזה בלי שים לב לנדודים הרבים, למלחמות עולם ולמהפכות.
שלושתם: בציור, סיפור, בלאדה, מציירים את העולם הססגוני היהודי, את הבית הקטן, הטבול בזכרונות ילדות.
שאגאל: פרות וכינורות יהודים וחמורים, נברשות וחתן כלה, מלאכים ולבנות מבהיקות ועינו של אלוהים בכפר.
רץ טביה אצל שלום עליכם ברגלים ממהרות אחר עגלתו, אומר תפילה בקול רם ובניגון, כחזן, להבדיל, העובר לפני התיבה. הקדוש ברוך הוא שעינו צופיה על כל בשר מקיים אמונתו לישני עפר. סוסו העלוב מחכה לשיבולת שועל והוא פרטנר לתפילתו של טביה ביער. ממהר הוא לבויבריק, כשם ששאגאל ממהר לוויטבסק. תמיד בן בית בבויבריק. שם עורך הוא את השולחן, המיחמים רותחים, הקומקומים שורקים, משם הוא לקח את פסוקיו, מלשון יידיש הפשוטה. בבויבריק למד: שוט לסוס ועצה טובה לאיש..
מאנגר מצא בסטופטשט את נרות השבת אשר נתלקחו בתוך האפר, את הרוח הסוערת בחוץ, והשלג והנגה הלבן של המוות, את הפחד הבלאדיסטי של האם הניצבת בחלון ורואה בהימוג צללית בתה בנגה הלבן.
מסטופטשט הוא לקח את השיר הפשוט על כמה שהוא יקר ואהוב ומרגש, את הקבצנים המקללים את הכפור ואת האמהות המברכות את האש. את כל הכלות העניות, העגונות, הדלות, כצרצר בשירו של ביאליק.
אצל שלושתם, עינו של אלוהים, שכבודה מלא עולם וצופה על עולם ומלואו. רחמנות בעינו של אלוהים. עידוד ונחמה. היתול וכובד ראש. היא כותבת את סיפור המעשה מחיי האביונים והעניים ומחיי העשירים בהיכלים.
לשלושתם הביקתה היתה יותר קרובה מההיכל.
מארק שאגאל, שלום עליכם, איציק מאנגר ראו את השיר העממי, את היצירה העממית כנסיוב של חיי היצירה שלהם.
שלשתם התיצבו על יד הבקתה, פתחו דלתות, התיצבו על הסף, הקשיבו לדברים, לניגון, למיקצב, לשיחה הקולחת. לרוח המיללת. לשמש הזורחת. לצפצופו של אפרוח, לפטפוט ילד, לשיר ערש של אמא והסיקו מסקנה: גלגל החיים של עמם בבקתה איננו כגלגל החיים בארמונו. הוא מנסר אחרת. יש לו פנים אחרים. יש לו נוסח אחר.
העם בשטפו היום יומי, מתקן, משנה, קולט ופולט, בולע ומעכל, טורח בקר בקר, ערב ערב ליצור דבר מה חדש. על יד מנור אורגים יושבים המוני יהודים וטווים חוטים והחוטים משתזרים איך שהוא לשלמות אחת, נפגשים במשך דורות, כשהם מתוקנים ומטולאים ויפים כשהיו.
מארק שאגאל, כן איציק מאנגר ראה את הכתר הקדוש של היהודי, אשר הוא פי כמה קדוש מכאבו של הצלוב. גם טביה כשעמד בפני הכמר כדי להציל את בתו חווה ראה את כתר הקדוש של עמו, אשר סייע לו ברגעים הקשים לעמוד בפני הכמר חמור הסבר. בזכרונו של טביה השתמר תמיד במעמדי מצוקה הקשר בינו לבין בוראו.
וויטבסק הצילה, גם שהסולמות עמדו בכנסיות. כתרילעווקע תמיד היתה גדולת רוח, ברוכת כחות בכל העליות והירידות. סטופטשט ניצחה את הצלב של קיסר פראנק יוסף בהתחרות המפורסמת. וכשזכה מאנגר בהתחרות סירב לקבל את צלב הזהב.
זה במכחול, זה בסיפור, זה בשיר ראו את דרכי העם, שרשיהן, ייחודן, מהותן, וויטבסק. כתרילעווקע, סטופטשט – גדלות־כוח בהן. משפחה בעלת איכות עצומה. מלכות בפני עצמה בעלת חוקים מיוחדים.
שאגאל מספר מעשיות במכחולו. מצייר הוא יהודי מפוחד בשני צבעים: צהוב וירוק. כשנשאל: למה דווקא בחר בשני צבעים אלה לתאר יהודי מפוחד: השיב: “אויף אן איבערגעשראקענעם יידן זאגט מען: אר איז געווארן געל און גרין” (על יהודי שנבהל אומרים: הוא נעשה צהב וירוק). כך מספר מכחולו את הסיפור של האדם היהודי, שסכנות אורבות לו בדרכים.
תמיד חזר ליהודי שלו, שאין בו קו מבדיל בין האנושי לאלוהי.
כאלה הם גבורי שלום עליכם: אכזריות גדולה של עולם מסתכלת עליהם. והם אנושיים, אלוהיים, צמודים לקרקע של אמונה. בטחון, בכל המצוקות – נעלים ונשגבים. האמונה והבטחון מולידים אצל מנחם מנדל כחות חדשים. בכל עקירותיו הוא אנושי. בכל כיסופיו, להיטותיו, שאיפותיו, ולבטיו המרובים, קרן ממנו חום אנושי, שמקורה בעיירתו. מקורה בגעגועיו לשיינע שיינדל, לבני ביתו.
על הבלאדות של מאנגר פרושה הקשת בענן, קשת ההבטחה, למרות כל האימה, למרות הפוגרומים והצליבות, למרות השרפות והמלחמות. החיים הארציים הם תנחומיה של האלוהות עצמה.
יושב יהודי שלום עליכמו באחת מיצירותיו באחד הערבים, ונדמה לו, כי הירח היא כרגל קרושה על לחיו, והנה מסתבר לו, כי זו הירח שגלשה על פניו. האם לא התערב כאן שאגאל בתיאור? האם לא הגיע לפתע שאגאל לשלום עליכם טפף, ריחף, נגע ולחש לו סוד: גם במכחולי אין זה רגל קרושה על לחיו של היהודי, כי אם הלבנה, שרק עכשיו הגיחה מבין העננים.
הפרה הלבנה הרובצת ליד היהודי המעוטף בטלית־בדידותו, הפיוס עם העולם החמרי מזדנבת אחריה העז של אלי שמע קולנו על כל גלגוליה, אחד הסיפורים הגדולים של שלום עליכם, ואחרי הפרה ליד היהודי המעוטף, בטליתו, הולכים כל גבורי מאנגר על הפלאים והנדודים, על כל האביבים המתחבקים עם נהר, שדה ואילן והרב מפודלוי עם קפוטת המשי שלו והשטריימל של שבת המפסיע בנתיב ורואה כוכבים כפרג מכסיף על שחקים. רב בשדה, הקולט שיר נחל ורגליו מרקדות הלל לבורא, כשכל פיסת עולם נהפך לרז אלוהי.
שלושתם יצאו אגב הליכה מתונה, אגב טיסה מטורפת, לא לאחות קרעים, אלא לראותם. לראותם בעיני איש וויטבסק. איש כתרילעווקע, איש סטופטשט. לראות את היפה והחן גם בליקויים הפנימיים ולשיר עליהם, לרחף עליהם ולרפרף, בכח הזכרון של הילדות.
שלום עליכם הסתכל בעיני לילי בשיר השירים וראה בהן את זה השמש הגוועת הנפרדת מן היום הצח והנפלא. לאט, לאט גווע היום, לאט לאט כבה החמה, דמיונה של לילי כנר דועך הכבה לאט.
עם רדת היום, הדממה עוטפת את שלום עליכם ואת גבורו – לילי. דממה נפלאה, דממת קודש מסביב כשיורד הלילה, הצללים מתנועעים אט אט, מטפסים ועולים אל התקרה, זוחלים ויורדים לארץ, נמוגים והולכים, מרגישים זה בזה שני הגבורים: שלום עליכם ולילי. ידה הקטנה חרדה בידו, לבה הקטן יחרד גם הוא, רואה הוא רק את עיניה, עיניה הנוצצות בחשכה.
על ידה של לילי בשיר השירים, רואה שלום עליכם את השמים, מרגיש הוא את הרוח הקלה והחמימה, שומע הוא את צפצוף הציפורים המרחפות מעל לראשינו. הלא כל אשר אנו רואים פה בעינינו, לנו הוא. השמים – שמינו, השדה – שדנו, הצפרים – ציפורנו, הכל הכל לנו הוא.
וממרחקים עומד שאגאל. אף הוא מחזיק בידה של בלה, או בידי אשה אחרת ואף הוא לדברי השולמית שלו: “לכה דודי, נצא השדה, נלינה בכפרים, נשכימה לכרמים, נראה אם פרחה הגפן פיתח הסמדר, הנצו הרימונים”. ועל הבדים עולה המכחול עם האורות ומכיון שנולד האור אין עוד ערפל. ועל הבד עולה הבהירות, עולה ההן לאהבה, לחיים. והשמים – שמיו, והשדה – שדו והצפרים – צפריו, הכל הכל שלו.
את הלילי שלו נטל שאגאל, את הפנים הנאות, את בעלת הנפש. ואם תראה כי יסורים מתלווים לנשמה, תראה כי לילי של שאגאל ולילי של שלום עליכם מתלוות לשני היוצרים על האור והיסורים. שתי הדמויות טובלות בים האורות והצער. בעינים: הרצון לחיות, התשוקות, החימודים.
אומר שלום עליכם ללילי שלו: "הרואה את את האילנות האלה? הרואה את את הניר הזה, הרואה את הגבעה ההיא? כל אלה לך הם. ועיני לילי צוחקות. הגבורה מרקיעה שחקים ודואה על כנפי הרוח. על פני שדות ויערים, על פני הרים ועמקים, על פני נהרות ומדברות.
אחריה – מארק שאגאל, גם הוא על הגבעה. והם שניהם יושבים. מספרים הם זה עם זה. גם הוא מספר לבלה שלו ולאשה אחרת לאחר מכן, על ימים הבאים, כיצד הם יתרוממו מעל הארץ ויעופו בשמים ויתורו את כל העולם כולו. ואין זה סוד, כי גם לילי של שלום עליכם, גם לילי של שאגאל מבקשות לשים פניהן לארץ ישראל, שם יטפסו ויעלו על הר הלבנון על הר שניר והחרמון ועל כל הרי בשמים, ויבואו לכרמים, ימלאו כיסיהם זיתים וחרובים, בטנים ושקדים וכל טוב הארץ. מישראל יעברו הלאה ויעופו לקצוי תבל ואיים רחוקים. בכל המקומות אשר יעברו יספר שלום עליכם את סיפוריו המופלאים ושאגאל יעשה בלהטיו.
ואחרי שאגאל ושלום עליכם רק איציק מאנגר עם וולוולה ובארז’ר ביאסי למלכה’לה הנחמדת. מלכה’לה שנמצאת רחוק מוולוולה ומאיציק עוד נוטה להם חסד כמלפנים. איציק מאנגר עם כוס היין בידו עוזר לוולוולה זבארז’ר לכתוב את מכתביו למלכה’לה הנחמדת “כי פיטן חייב לדעת להשתכר כדת”:
דעם ליכט, דער ליבע אין דער נאכט / דעם רעגן און דעם שליאך / דער טרוים וואס האט אים בלינד געמאכט / די שטערנע אויפן דאך" (באור, באהבה, בליל / גשם במרחק, בחלום שסנוורוה / בכוכב על הגג" (תרגם בנימין טנא).
כלילי של שאגאל ושל שלום עליכם כך מלכה’לה לאיציק מאנגר. שכרון. כאן מבשיל השיר, כשם שהבשיל הסיפור אצל שלום עליכם וכשם שהבשיל הציור אצל שאגאל. שלושתם מנשקים את מתק השפתותים של הגבורים שלהם. שלושתם מנשקים את העינים של האהובות שלהם. וכן את החלום, את הגשם, את השביל. שלושתם אוהבים ומסורים: שלום עליכם הדומע בצחוקו, שאגאל בלהטוטיו ומכחולו, מאנגר עם וולוולי הצועני.
“זאג מלכה’לע” די שיינע / צי געדענקסטו נאך דאס ליד: "ס’איז בעסער צו זיין א דארן, איידער א בלום וואס בליט, כ’האב דיר דאס ליד געזונגען / איידער די באן איז אוועק / איידער די הארבסטיקע ווינטן / האבן פארווייעט דעם וועג, אמרי מלכה’לע היפה, עודך השיר זוכרת: “מוטב להיות דרדר פשוט מפרח רב תפארת, אני לך שרתי זה השיר, בטרם צאת רכבת, בטרם רוח סתו עטפה הדרך בעצבת” (תרגם בנימין טנא).
שלושתם מבינים את מבט עיניה של האהבה. שלושתם יכולים לאמר בלשון שיר השירים: “לא ידעתי נפשי”.
נפלאות דרכי שלושה יוצרים.
שלום עליכם הוא אמן לשון יידיש. הצייר והאמן של לשון זו, שאסף את כל נצנוציה ושבריה מהרחוב היהודי, מהבית היהודי. מארק שאגאל הוא אמן לשון יידיש. נראה לי, כי בין כל האמנים היהודיים, הוא בודד במערכה זו – לשון יידיש. מכתבי מארק שאגאל למשורר אברהם סוצקבר נושמים פיוטי שפת יידיש על כל עשרה, מקפץ ומדלג בגמישות על כל אורותיה, סמליה, פתגמיה, משליה. קל רגלים במכמני לשון יידיש, איציק מאנגר הוא מגילת היוחסין של יידיש. השואבת מהשירה העממית ומרקיעה שחקים בהשגותיה ותפיסותיה המודרניות.
שלושה אמני לשון יידיש ככוחות מולידים וככוחות מחדשים, כפורים ומפרים. אנשי גרעין היודעים תמיד לזרוק את הקליפה.
חולבת אשה את הפרה הכחולה אצל שאגאל לאור הירח. כמה כחול בשיריו של מאנגר. כאילו נפגשו שניהם בתאוות כיבוש את הכחול, כדי להשליט אותו על העולם.
מרחף לו יהודי על פני הגגות, וכי טביה איננו מהלך על פני הגגות בכל מפגשיו עם אדם ואלוהים? כל הקנינים המדומים של מנחם מנדל, הם בחזקת טיסת היהודי של שאגאל מעל הגגות. כשם שהיהודי של שאגאל אינו תשוש על אף טיסתו המסוכנת, כך גם גבורי שלום עליכם. וכי כל נסיונותיו של מוטיל בן פייסי החזן אינם בחזרת טיסה מעל מהמורות חיים? כי הרי זה הסמל של עולם המעשה היהודי: ההינתקות מהאדמה. זהו הרי סיבוב הגלגלים של העשייה היהודית. הרב מפודלוי למאנגר דורך על פני האדמה בתפלה ומזמור והוא מעל למציאות. את הנר שלו הדליק במרומים וגם פניו היגעות מוארות מעל טחנות הרוח. ומהו בכיים של הכדים הכחלים מעל הלבנה השוקעת, וכל הבלדות על מחרזת הכוכבים היכן הן מצויות אם לא מניתוקם מהמציאות, שרויות בעולם החלומות, מצויות בזגוגיות הכוכבים, כטיסתו של היהודי השאגאלי מעל לגגות.
מאנגר מצא את הלבנה בשדה הדגן. לאור הירח חולמים גבורי שלום עליכם על עולם אחר. את היהודי המאנגרי תפסו הרוחות במשעול ונטלו אותו למירוץ “למשחק עוף עם הרוח” "עף היהודי ושר לו שיר / מה עלתה לי הפוחח? / נע ונד ברחק הזמן / עוכר שלוה לאל ואדם / נגון פרוע ומיוגן / על קרן הירח (תרגם: בנימין טנא) הדימויים אצל שאגאל בציוריו ואצל מאנגר בבאלדות, כדימוייו של טביה ביער, הם שרשי החיים הארציים השופעים עצב ומבקשים את האורות.
אצל שאגאל היהודי הנרדף, השחוט, בעל התפילין, מוקע כישוע על צלב היסורים, והעגלה המלאה כל אותם פליטים נפחדים, שביתם עולה באש־עוברת על פני דמותו של הצלוב, המצרף את סבלם עם סבלו. מאנגר עובר על פני דמותו של הצלוב והמשורר היהודי מפקפק אם לצרף את סבלו הוא לסבלו של הצלוב. כי מאנגר ראה, כאמור, את הנזיר בתא האפר ואת האש הזרה בעיניו, והגיבורה של מאנגר מסרבת להכיר בישו האדון, ואולי גם אינה מאמינה כי ניתן לקשור חוט־כל־שהוא־בין סבלו של המשורר היהודי וסבלו של הצלוב; טביה רואה את הכומר, כשהוא בא לפדות את בתו נשבתה לבין הגויים ושמו תועבה היא לו. כי לא כאלוהינו אלוהיהם ולא כצורנו צורם. מפחיד הצלב את טביה. מפחיד עד מוות.
שלושתם – בשבילי נושא הסבל, בשבילי המוסר, בהצצה נועזת לנסות לפשר להשלים בין סכסוכים היסטוריים קשים, או למעט את סבלו של הצלוב.
“את שיעורי – אומר שאגאל – נטלתי מן העיר עצמה, בכל צעד שעשיתי בה, בכל דבר. קבלתי אותם מן הרוכלים בשוק, מן המלצרים בבתי הקפה, מהשוערים, מהאכרים ומהפועלים, ריחפה סביבם אותה הילה נפלאה של חרות אשר לא ראיתי כמוה בשום מקום”.
כמוהו – שלום עליכם. כמוהו איציק מאנגר.
בספרו של רוי מק־מילן: “עולמו של שאגאל”, אנו קוראים, כי גם אם דעתו של שאגאל היא שעולמו הציורי רחוק מאמנות עממית ומאמנות פולקלור, – נזכר הוא בהנאה, כי הוא בנו של אדם עמל, שנולד בבית קטן סמוך לדרך שמאחורי בית הסוהר בפרבר של וויטבסק. במקום שחיו בו היהודים מבני דלת העם. טיולו היומי הריהו בשבילו בהתמזגות, לא רק עם הטבע, אלא גם עם הברית מבני העם הפשוט, שהוא רואה אותם ברוח הדמוקראטיה המיסטית של החסידות כ"שכבה הרגישה ביותר של החברה".
כשם שמאנגר זוכר את ביתו העני, כשהאבא עורך את יום ההולדת שלו באחד הפונדקים ביאסי, וכשם שכל גבורי שלום עליכם הם ילידי הבית העני, כך זוכר שאגאל את ביתו הדל. הוא זוכר את אביו שעבד במחסן מליחים, הולך לבית הכנסת מידי בוקר בשעה שש – קיץ וחורף; את הדוד יהודה ממלמל תפילה ליד החלון… את הדוד ישראל מתנועע ומזמר בבית הכנסת; את הדוד נח נוטל טלית בהשאלה וקורא בתורה בקול רם ואחר מנגן בכינור את ניגון הרבי; ואת עצמו זוכר הוא מזמר עם החזן מתפלל בלבו, כי יוכל להתחבא בארון הקודש עם ספר התורה, מתאר בדמיונו יהודים זעירים, עתיקי יומין במעמקי יין הפסח של אביו, ממתין בחצר החשוכה לבואו של אליהו הנביא במרכבת סוסים לבנים.
שלום עליכם ומאנגר בכל הספירות, השבילים, הסימטאות של שאגאל. בספירות העליונות של הטלית שנטלו בהשאלה ובספירות הניגון המנגן בכינורו את ניגון הרבי או את ניגונו של הרחוב היהודי. לנואה הצועני של מאנגר כינור קטן של כסף ומלכות של שירים, אצבעותיו על מיתרים קודחות, הוא מנגן שיר עתיק ועצוב ומעל כנורו רוטטים געגועים. סטמפניו לשלום עליכם מושיב את הכלה ומנגן, פורט על המיתרים לא רק כדי לצאת ידי חובת מלאכתו. זו היתה לא מלאכה, אלא כמין עבודה, עבודת הקודש, הבאה מתוך רגש נעלה מאד, מתוך רוח נאצלת מאד. סטמפניו עמד מול הכלה ודרש לפניה דרשה בכנורו, דרשה נרגשת, נוגעת עד הנפש. כנורו של סטמפניו מספר לכלה את כל תולדות חייה וכל הנשים העומדות ומאזינות, מבינות היטב פירושה של דרשת אלם זו, כלן מרגישות אותה ולבן הוגה, הומה, ועיניהן זולגות דמעות מרות.
מהביוגראפיה של שאגאל אנו למדים, כי בהיותו בן עשרים ושמונה ונשוי, היה מסור לחסידות עד כדי לשאול בעצת רבי מקומי זקן שהיתה לו “חצר” בסגנון ימי הבינים – אם לעקור מעירו לפטרבורג (העצה היתה, שעליו לעשות כחפצו) ובכל השנים קיימת השפעת החסידות ביצירתו, בהשקפת עולמו.
בספר “חיי” מספר שאגאל, כי בית הכנסת בוויטבסק לפני שבעים שנה היה המקום בו שרר השכל הישר והתפילה בציבור של סבו היתה מתוקה כ"דבש טרי" והוא מדבר על יהודים מקפלים טליתותיהם “הדוויות בדמעת־יום תמים־של תפילה”. נדמה, כי כך התפלל טביה בפני בוראו, לאחר שהוא שטח לפניו את קובלנותיו וטענותיו, ותפילתו טבלה בדמעות דוויות יום תמים.
אגדה חסידית מספרת על ילד שלא ידע לקרוא בסידור, שלח את כל האותיות לשמים מתוך אמונה, כי בודאי יאסוף אותן האלוהים ויסדן בתפילה למענו.
מארק שאגאל, שלום עליכם, איציק מאנגר שלחו את האותיות לשמי מרום, ביקשו מהן להסתכל בעולם מתוך בטחון ואמונה, לינוק את החיות מן המעיין היהודי, את החן הגנוז, הנגלה והנסתר, הסמוי מן העין, לאמר הן לחדווה, לכחול ולחזור על פרק תהלים: “אשרי תמימי דרך”.