שמו של פרדריק פרל נודע לראשונה לקורא העברי כאשר הופיעה אצלנו הסאטירה הבדיונית המעולה ‘סוחרי החלל’ (הוצאת מסדה), שבכתיבתה שיתף פעולה עם סיריל קורנבלוט, (כמו גם בספר ‘זאב, זאב’ שראה אור לאחרונה בהוצאת ‘עם עובד’, שפרסמה גם את ספרו ‘שער’). פול רכש לו שם מכובד בסופר פורה ורבגוני, וגם עסק רבות בעריכת מגזינים כמו ‘סטאר’, ‘איף’, ‘גאלאקסי’ ואחרים. ב’פנטסיה 2000' פורסם עד כה רק מאמר מפרי עטו (‘נגד 1984’ – גליון מס' 8). גם ‘היום המיליון’, איננו בדיוק סיפור, אלא יותר מעין הרהור סרקאסטי על הקידמה האנושית…
* * *
באותו יום שעליו רוצה אני לספר לכם, אותו יום שיבוא בעוד אלף שנים בערך, היו בחור, בחורה וסיפור אהבה.
בעצם, כל מה שסיפרתי עד כאן – והרי טרם הספקתי הרבה – איננו נכון כלל. לא היה מה שאתם ואני מגדירים בדרך כלל כבחור, שכן גילו היה מאה ושמונים שנה. גם הבחורה לא היתה בחורה, מסיבות אחרות. ואילו סיפור האהבה אין בו אותה סובלימציה של דחפי האונס והדחייה הבו־זמנית של אינסטינקט הכניעה, שאותם מוצאים אנו בדרך כלל בעניינים מעין אלה. אם לא תבינו עובדות אלה מייד, לא תוכלו ליהנות מסיפור זה. ואולם, אם תעשו את המאמץ הנחוץ לצורך הבנתן, רבים הסיכויים שתקראו סיפור מלא וגדוש ברגשות עזים, צחוק ודמע, אשר יהיה אולי שווה את הזמן שהשקעתם ואולי לא. הסיבה לכך שהבחורה לא היתה בחורה היא שהיא היתה בעצם בחור.
כעת בוודאי אתם דוחים את הסיפור בכעס ושאט־נפש. אתם אומרים: מי לעזאזל רוצה לקרוא סיפור על זוג סוטים? הרגעו. כאן לא תמצאו סודות לוהטים של סטיות מוזרות. למעשה, לו ראיתם את הבחורה, לא הייתם מעלים בדעתכם לעולם שהיא בחור, מכל בחינה שהיא; שדים – שניים, וָגִינה – אחת, מתניים חטובות, פנים חסרות שיער, אונות חיצוניות אין. הייתם מגדירים אותה מייד כנקבה, אם כי יש להודות שללא ספק היתה מתעוררת בלבכם תמיהה כלשהי בקשר לשאלת מוצאה הגזעי של הנקבה וזאת מחמת המבוכה שהיתה מתעוררת בכם למראה הזנב, הפרווה המשיית או הזימים שמאחורי כל אחת מאזניה.
ושוב אתם דוחים מלפניכם בבוז את הספר. באמת, אנשים, מילה שלי! זאת בחורה נחמדה, ואם אתה, הזכר הנורמלי, היית מבלה ולו שעה אחת בחדר אחד איתה, היית הופך שמיים וארץ על־מנת להכניס אותה למיטה. דורה (זה הכינוי שאני נותן לה; ‘שְמה’ היה אומיקרון־דו־בסיס קבוצה־שבע־או־שלוש ג דוראבוס 5314, כינוי שחלקו האחרון הינו למעשה הגדרה של צבע המקביל בלשוננו לגוון מסויים של ירוק) – דורה, כאמור, היתה נשיית, מקסימה וחמודה. אני מודה שאין הדבר נשמע כך. היא היתה מה שאתם הייתם מכנים בשם רקדנית. אומנותה חייבה אותה לדרגה גבוהה ביותר של שכלתנות ומומחיות שדרשו ממנה כשרונות טבעיים עצומים כמו גם תירגול אין סופי. הריקוד בוצע בשלמות והתיאור הטוב ביותר שאני יכול לתת הוא שזה דמה מאוד במידה מסוימת לבלט קלאסי, ואולי הזכיר את ‘שירת הברבור’ של דניאלובה. זה היה גם מאוד מאוד סקסי. בצורה סימבולית, כמובן. אך האמת היא שרוב הדברים שאנו מכנים סקסיים הינם סימבוליים כידוע לכם, פרט, אולי, ל’חנות' הפתוחה של אקסהיביציוניסט. ביום הראשון שדורה רקדה, עצרו הצופים בה את נשימתם, כפי שוודאי הייתם מגיבים גם אתם.
ובאשר לעניין הזה של היותה בחור, לקהל צופיה לא היה איכפת שמבחינה גנטית מינה של דורה היה זכר. גם לכם לא היה איכפת אילו הייתם שם, כי לא הייתם יודעים זאת – אלא אם כן הייתם טורחים לבצע חיתוך ביופסי בבשרה ולהניח את נתח הבשר מתחת למיקרוסקופ על מנת לגלות את הכרומוזום שהִמָצאותו לא עניינה כלל את הצופים ההם. באמצעות טכניקות שאינן מוסברות, ואפילו לא נתגלו עדיין, אנשים אלה היו מסוגלים לקבוע מראש חלק גדול מתכונותיהם וכישוריהם של תינוקות זמן רב לפני לידתם ואחר־כך היו מסייעים, כמובן, לפיתוחן של תכונות אלה. האם לא היינו עושים כך גם אנחנו? כאשר יש לנו ילד בעל נטיה מוסיקלית אנו מעניקים לו מילגה ל‘ג’וליארד’. והם, אם מצאו ילד בעל נטיה להיות אישה, הפכו אותו לאישה. מאחר שהמין הופרד זה זמן רב מתהליך הרביה הרי שהיה זה דבר קל למדי לביצוע. שלא גרם לכל בעיה וגם לא עורר כמעט שום הערות.
מה זה “קל למדי”? הו, בערך באותה מידה כמו התערבותנו שלנו ב’רצון האל' כשאנו סותמים חור בשן. פחות קשה מהרכבת מכשיר שמיעה. האם זה נשמע עדיין איום? אם כן, הביטו בתשומת לב לחתיכה שופעת החזה הבאה הנקרית בדרככם, וחשבו על כך שהיא עשויה להיות מין דורה שכזאת, שכן בוגרים שהם זכרים מבחינה גנטית, אך נקבות מבחינה סוֹמָטית, אינם דבר נדיר אף בימינו אלה. תאונה סביבתית ברֶחֶם גוברת על חותם התורשה. ההבדל הוא שאצלנו דבר כזה קורה רק בטעות, ומגיע לידיעתנו רק לעתים רחוקות, לאחר בחינה מדוקדקת, בעוד שאנשי היום המיליון עשו זאת לעיתים קרובות, ובכוונה תחילה, שכן זה היה רצונם.
בכך, די לי לספר אודות דורה. רק מבוכה נוספת תיגרם לכך אם אוסיף שגובהה היה 2.10 מטר ונדף ממנה ריח של חמאת בוטנים. הבה נפתח בסיפור.
ביום המיליון יצאה דורה בשחייה מביתה, נכנסה לתוך שפופרת־תעבורה, נשאבה במהירות אל פני המים והושלכה על גבי קצף לבן אל פלטפורמה אלסטית שבחזית – אה – נקרא לזה אולם החזרות שלה. “אוף, חרא!” צעקה במבוכה רבה, שולחת ידה לאזן את גופה ומוצאת עצמה נתקלת במישהו זר לחלוטין, מישהו שנקרא לו דון.
פגישתם היתה נחמדה. דון היה בדרכו לחידוש רגליו. אהבה היתה הדבר האחרון שעלה בדעתו, אך כאשר בחר בהסח הדעת בקיצור דרך שהובילוֹ דרך משטח הנחיתה של התת־ימיים, מצא את עצמך רטוב עד לשד עצמותיך, וגילה שזרועותיו מלאות בנערה היפה ביותר שראה אי־פעם, הוא ידע מייד שהם נועדו זה לזו. “התינשאי לי?” שאל. היא אמרה ברכות: ''ביום רביעי," והבטחתה היתה כלטיפה רכה.
דון היה גבוה, שרירי, שחום ומלהיב. שמו לא היה דון יותר מששמה של דורה היה דורה, אך החלק הפרטי של שמו היה אדוניוס, כאות הוקרה לגבריותו התוססת, ולכן אנו יכולים לקרוא לו בקיצור דון. צופן הצבע האישי שלו, ביחידות אנגסטרום, היה 5290 או כמה דרגות כחול יותר מה־5314 של דורה. כבר ממבט ראשון גילו אינטואיטיבית שהם חילקו ביניהם תחומים שונים של טעם והתענינות.
אני מתיאש כבר עתה מהנסיון לספר לכם מה עשה דון למחייתו – אינני מתכוון למה שעשה על מנת להרוויח כסף, אלא על־מנת להעניק טעם ומשמעות לחייו, למנוע מעצמו לצאת מדעתו מרוב שעמום. אומַר רק שהדבר היה כרוך בנסיעות לרוב. הוא נסע בחלליות בין־כוכביות מהירות. כדי שהחללית תוכל לנוע באמת מהר, כשלושים ואחד יצורי אנוש זכרים ושבע נקבות גנטיות חייבים היו לעשות דברים מסוימים, ודון נמנה עם אותם שלושים ואחד. למעשה תפקידו היה לבחון אופציות. הדבר היה כרוך בחשיפה רבה לשטפי קרינה – לא כל כך ממקום עבודתו במערכת ההנעה, כמו מהפליטה שנבעה מהשלב הבא שבו בחרה נקבה גֶנֶטית באלטרנטיבה, והחלקים התת־גרעיניים שהרכיבו את האלטרנטיבה בה בחרה השמידו את עצמם במטר של קוואנטים. טוב, זה בטח מעניין אתכם כקליפת השום, אבל הדבר חייב את דון ללבוש כל העת מעטה עור ממתכת קלה, גמישה, חזקה להפליא ושחומת־גוון. כבר הזכרתי זאת קודם לכן, אך לבטח חשבתם שהתכוונתי לומר שהוא היה פשוט שזוף.
בנוסף לכך הוא היה אדם קיברנֶטִי. רוב חלקיו העשויים להתבלות הוחלפו כבר מזמן במנגנונים בעלי שמישות ושרידות גבוהות יותר. במקום לב שימשה משאבת קדמיום צנטרפוגלית להפעלת מחזור הדם שלו. ראותיו נעו אך ורק כאשר רצה לדבר בקול רם, שכן מערכת שלמה של מסננים אוסמוטיים חזרה והפיקה חמצן מתוך החומרים שהוא פלט. במידה מסוימת, הוא עשוי היה להראות מוזר מאוד לאיש המאה העשרים, עם עיניו הבוהקות וידיו בעלות שבע האצבעות. אך לעצמו, וכמובן לדורה, הוא נראה מאוד גברי וגדול. במהלך מסעותיו חג דון סביב פרוקסימה קנטאורי, פרוקיון והעולמות המופלאים של מירה סֶטי. הוא הוביל תוצרת חקלאית לכוכבי קאנופוס ושב עם חיות בית קטנות ופקחיות שהביא מבן זוגו החיוור של אלדאבארן. הוא ראה אלפי כוכבים, כחולים צוננים או אדומים לוהטים, ואת עשרות אלפי הפלנֶטות שלהם. למעשה הוא חרש את המסלולים הבין־כוכביים, עם שתי חופשות קצרות בלבד על כדור־הארץ, במשך כמעט מאתיים שנה. אבל גם זה לא איכפת לכם. הרי האנשים הם הם היוצרים את הסיפורים ולא הנסיבות שבתוכן הם מוצאים את עצמם, ואתם מעוניינים לשמוע על אודות שני אנשים אלה. ובכן, הם הוציאו את כוונתם אל הפועל. הדבר הנפלא שנוצר ביניהם גדל ופרח ונשא פרי ביום רביעי, בדיוק כפי שהבטיחה דורה. הם נפגשו בחדר הקידוד יחד עם כמה חברים טובים שבאו לעודד אותם, ובזמן שזהותם הוקלטה ונאגרה, הם חייכו והתלחשו ביניהם והשיבו על הלצות חבריהם בחידודי לשון מבוישים. אחר־כך החליפו ביניהם את האנלוגיות המתמטיות שלהם ונפרדו. דורה לביתה מתחת לפני המים, ודון – אל חלליתו.
היתה זו אידיליה של ממש. הם חיו באושר ועושר מאז ועד־עולם – או, למעשה, עד שהחליטו שנמאס להם להמשיך ונפטרו.
מובן, שמעולם לא שבו לראות זה את זו. הו, אני יכול לראותכם עתה, זללני סטיקים חרוכים שכמותכם, מגרדים בידכם האחת יבלת חדשה שפרחה על בשרכם, אוחזים בסיפור זה בידכם השניה, בעוד הסטריאו מנגן ברקע ג’אז או פופ. אינכם מאמינים לאף מילה, האין זאת? הרי אנשים לא יסכימו לחיות בצורה כזאת אף לא לרגע, אתם אומרים בנהמה כעוסה ובלתי־משועשעת, בשעה שאתם הולכים לחפש קוביות קרח חדשות עבור כוסות המשקה שהתעפש.
ובכל־זאת, הנה דורה ממהרת לחזור לביתה התת־מימי (היא מעדיפה לחיות שם, שכן עברה שינוי סומאטי שסיגל אותה לחיים אלה). אם אנסה לספר לכם באיזו תחושת שלמות מתוקה היא תוחבת את האנלוגיה המוקלטת של דון לתוך מניפולטור הסמלים, מתחברת למכשיר ומפעילה אותו… אם אנסה לספר לכם משהו מכל אלה, אתם פשוט תלטשו עיניים או תמצמצו בהן, ותנהמו: איזה מין חיי־מין הם אלה? ובכל זאת אני מבטיח לכם, ידידי, אני מבטיח לכם באמת ובתמים, שהאקסטזה של דורה אינה פחות לוהטת ומסעירה מזו של כל אחת מהמרגלות של ג’ימס בונד, ועוצמתה עולה בהרבה על זו שאתם יכולים למצוא ‘בחיי יום יום’. קדימה, מצמצו בעיניכם ונהמו. לדורה זה לא איכפת. אם היא חושבת בכלל עליכם, אתם הסבים והסבתות־בחזקת־שלושים שלה, היא סבורה בוודאי שאתם מן חיות פרימיטיביות למדי. ואכן, זה מה שאתם. האמת היא שהמרחק בין דורה לביניכם גדול הרבה יותר מהמרחק ביניכם לבין האוסטרלופיקטקוס שחי לפני חצי מיליון שנים. אתם לא הייתם מסוגלים לשחות אפילו שניה אחת בזרמים הסוחפים של חייה. הרי ברור לכם שהקידמה איננה צועדת בקו ישר! האם אתם מכירים בכך שהקידמה מטפסת בעקומה עולה, מאיצה ואולי אפילו אקספוננציאלית? יסורי גיהנום דרושים היו על מנת להוציא אותה לדרך, אך כשהעניין מתחיל הוא ממשיך כמו פצצה.
ואתם, אתם זוללי הסטיקים ולוגמי הסקוץ' בכורסאות שלכם, אתם בקושי הצלחתם להצית את הפתיל של הפצצה הזאת. מה התאריך עכשיו, היום השש־מאות או השבע־מאות אלף להולדת ישו? דורה חיה ביום המיליון! אלף שנים מהיום. חלקים רבים בגופה עשויים מחומר פלסטי. הפרשותיה מסולקות מתוך מחזור הדם שלה בזמן שהיא ישֵנה – פרושו של דבר שהיא לא נזקקת לבית־שימוש. כשבא לה ‘להרוג’ חצי שעה פנויה, היא מסוגלת להפעיל יותר אנרגיה מזו שצורכת כל האומה הפורטוגלית כיום, ולהשתמש בה כדי לשלוח לחלל חללית קטנה, או לשנות את צורתו של אחד המכתשים על הירח. היא אוהבת מאוד את דון. היא שומרת אצלה כל אחת מתנועותיו, העוויותיו, גווני קולו, מגע ידו, אנקות האורגזמה שלו, נשיקות התאווה שלו – הכל מאוחסן בצורה סימבולית־מתימטית. וכשהיא רוצה – לחיצת כפתור קטנה ודון עומד לרשותה.
באותה צורה, כמובן, מחזיק דון בתבניתה של דורה. על גבי חללית, כמה מאות מטרים מעל פני כדור־הארץ, או במסלול סביב ארקטורוס, חמישים שנות־אור מכאן, כל שעליו לעשות כדי לשלוף את דורה מתוך ההקלטה המגנטית ולהחיותה למענו, הוא להפעיל את מניפולטור הסמלים שלו, והנה היא שם! ואז, בהתלהבות, ובלי להתעייף, הם משתגלים כל הלילה. לא ממש בגופם, כמובן, אבל הרי גופו הממשי שוּנָה כמעט כולו, כך שבאופן פיסי לא היה מסוגל להגיע לסיפוק כזה. הוא לא זקוק לבשר למען התענוגות. אברי המין אינם חשים מאום. גם לא הידיים, ולא השדיים, לא השפתיים, הם רק הרצפטורים, קולטים ומעבירים הלאה את הגרויים. המוח הוא זה אשר חש, והוא זה אשר גורם לייסורים או לאורגזמה. ומניפולטור־הסמלים של דון מעניק לו את התחליף לחיבוק. שווה־הערך לנשיקה, שעות ארוכות נהדרות ופראיות בחברת האנלוגיה הבלתי־מתכלה הנצחית והאין סופית, של דורה. או של דיאנה, או של רוז המתוקה, או של אליסה הצוחקת, שכן אני יכול להבטיח לכם שכל אחד מהם כבר החליף בעבר אנלוגיות עם אחרים, והם עוד יחזרו ויעשו זאת שוב ושוב.
שטויות, אתם אומרים, הרי זה נראה מטורף לגמרי. אבל אתם, עם האפטר־שייב שלכם והמכונית האדומה הקטנה שלכם, מפשפשים בניירות שעל השולחן במשך כל היום ומנסים להתחיל עם מישהי בלילה – אִמרו נא לי, לעזאזל, כיצד לדעתכם הייתם אתם נראים בעיני תיגלַאת־פִּלאסֶר, למשל, או בעיני אָטִילה מלך ההונים?
