## פרק ראשון – רגעים בודדים
א
– אורי, הרי תלך להביא את המנה השניה, – אמרה אשה כבת שלושים־וחמש, תקיפה, בעלת שערות אפורות במקצת ועינים חומות.
ליד השולחן ישב אדם בגיל ארבעים: שמן מעט, מרכיב משקפים ואדיב. מימינו ילד קטן כבן חמש: יוסלה, שמנמן, בלונדיני. על ידו ישב אורי, נער בן שתים־עשרה, גבה־קומה, שחור, בעל פנים חכמים ויפים. הוא קם לדברי בעלת הבית והביא מהמטבח קערת תפוחי אדמה. ביצאו בשנית אמר ד''ר אהרונובסקי לאשתו:
– הילד גדל ועדיין לא העיר במאום על מצבו. ילד טוב הוא ושקט.
באותו רגע חזר אורי ובידו הירקות. ד''ר אהרונובסקי האיר פנים לקראתו ואמר בחיבה:
– בקרוב תהיה לבעלת בית אמיתית!
אורי חייך באירוניה וענה: “הודות לחוה”… הפעמון צלצל, אורי קם ויצא. בשובו הודיע על בוא האדון בלסקי. ד''ר אהרונובסקי יצא אל האורח. חוה, בעלת הבית, נכנסה למטבח. בחדר נשארו אורי ויוסלה. אחרי רגע של שתיקה אמר יוסלה: “אורי, היום תעשה לי סירה!”
– טוב, אם רק אספיק.
הארוחה נסתיימה. אורי וחוה הורידו את הכלים מהשולחן ושטפו אותם. אחרי הצהרים הכין אורי את שעוריו ויוסלה שחק באוטו הקטן שלו. פתאום הפסיק את משחקו, תלה באורי את עיניו הכחולות, הגדולות ושאל:
– אורי, מדוע תאמר “חוה” ולא “אמא”?
אורי חייך: "גם זה שם יפה. ילדים קטנים אומרים “אמא”, וילדים גדולים – “חוה”.
– אורי – הפסיקם קולה של חוה – רד נא לחנות והבא חבילת חמאה.
אורי ירד במדרגות ושרק. כן, מדוע אני אומר “חוה” ולא “אמא”? ישנה אמא אחרת. הלזאת יקרא אמא? כה קרה היא. אמא צריכה להיות תמיד טובה. וזו – לא אמא, זו דודה חוה. אבל הרי יוסלה קורא לה אמא ואוהב אותה כאם אמיתית? כן, אבל בכל זאת… זה דבר אחר. הוא קטן ואינו מבין עדיין.
בשובו השתוממה חוה לראות שעיניו השחורות והבוערות הבריקו ברק זר ומוזר, אך היא לא שמה ליבה לדבר. בודאי ראה הילד מה. אבל ליוסלה היה פנאי. הוא הבחין במבט הבוחן שתלה בו אורי ושקע במחשבות:
– אורי, הנפלת?
– לא.
–אז מדוע אתה עצוב?
– איני עצוב כלל.
– אז מדוע אתה מביט בי ככה?
– רק רציתי לראות אם אתה כבר גדול.
– ואני גדול כבר?
– כן, כמעט.
– אז אוכל כבר להגיד לאמא “חוה”?
– לא.
– ומתי, תגיד, אורי?
– לעולם לא, יוסלה…
ב
אורי ויוסלה שכבו במטותיהם. נכנסה חוה, כיסתה את יוסלה ונשקה לו על מצחו: “ליל מנוחה, חביבי”. קרבה אל אורי ואמרה: “תישן טוב, יקירי”, ויצאה.
זמן רב לא יכול אורי לישון. הרגשה בלתי ברורה אפפתהו. איש אינו מכסה אותו, איש אינו נושק לו. אבל מיד כעס על עצמו. איזו שטות, הרי טוב לי, אני לומד ומשחק, אוכל וישן. הרי אני יכול להתכסות לבדי. ונשיקה? זה דבר אחר. אבל יוסלה עוד קטן… וזה שעליו לקום וללכת מדי פעם בפעם לחנות, גם זה אינו נורא. מי ילך? יוסלה קטן, הדוד עסוק וחוה הרי אינה יכולה ללכת תמיד.
העיקר לא לחשוב כל כך הרבה על כל זאת. הוא התהפך לצדו השני והשתדל להירדם. – – –
בחדר האוכל ישבו ד''ר אהרונובסקי ואשתו ושוחחו. כנראה שדאגה התעוררה בלבם. הוא אמר בשקט: “כן, היום באמרי לו שעליו ללמוד היה כה עצוב”.
– גם אני כבר הרגשתי זאת. קשה להבין. הרי תמיד היה כה עליז וער.
– כדאי להעסיקו במשהו. הרי לא יתכן שכל היום רק ילמד. עם חבריו אינו משחק. “הם כל כך טפשים”, הוא אומר, “רק לשחק הם יודעים”.
– התדע, בנה של חסיה המורה נכנס ל"מכבי"; כנראה שזאת תנועה הגונה, אינם מדברים הרבה על פוליטיקה, משחקים – והעיקר – מתעמלים, זה בודאי יענין את אורי.
– אפשר לנסות לדבר אתו על כך. הן לא יתכן שישב כל היום על לימודיו. הרי עודנו ילד…
– אמנם מן הראוי שיעזור מעט בבית. ובכל זאת, שיראו השכנים וידעו, שלמענו אנו עושים הכל, ולא למעננו.
למחרת, בשוב אורי מבית הספר שאלתהו חוה מה למד וכיצד ידע. והוא סיפר לה באריכות על המורה שהיטיב כל כך לתפוש ילד שהפריע בכוונה.
פתאום הפסיק: “האם זה בכלל מענין אותך?”
– בודאי, בודאי, חביבי.
אבל אורי כבר לא המשיך באותו שטף. דבר מה עצר אותו. בארוחת הצהרים פנה ד''ר אהרונובסקי אל אורי בשאלה, אם אינו רוצה להכנס לתנועת נוער. אורי פקפק רגע ואמר: “כן, בודאי, אבל…”
– אנחנו החלטנו שתיכנס ל"מכבי" – הפסיקה אותו חוה. “גם אריה נכנס שמה. שם תוכל לשחק, להתעמל ולטייל”.
אורי החויר. הל"מכבי" יכנס, הזו היא התנועה שבה רצה? כן, לתנועה של פועלים בודאי לא ירשוהו להכנס. זה יבייש אותם… עליו לוותר. אין ברירה.
– מדוע אתה שותק – הפסיקו הדוד – אנחנו חשבנו שזה ישמח אותך. הנה גם תלבושת נקנה לך.
– כן, אני שמח. אני אכנס ל"מכבי".
ג
שבת אחרי הצהרים. אורי לבוש בגדי החקי וענוד עניבה כחולה ירד בכיוון למגרש. בדרך נפגש באריה.
– שלום אורי! יודע אתה, נבחרתי למפקד גדוד הצעירים.
אורי שתק. רק כעבור רגע נזכר:
אה, כן: אני מאחל לך הצלחה.
– תודה.
הם הגיעו למגרש. נשמעה שריקה ועשרים נערים בני שלוש־עשרה, ארבע־עשרה התיצבו במקומותיהם. נשמעו פקודות והסתדרו בשורה לתרגילי סדר:
– עמוד דום, קבוצה – ימינה פנה! אורי, למה אתה מחכה? קדימה צעד. השמאל. במקום דרוך. אורי, כנראה חלום נעים אתה חולם, אבל צא מהשורה. זה מפריע לחבריך.
לאחר התרגילים ערכו משחק כדור־יד, ואורי המצטיין בכך תמיד, נכשל היום. הוא, השוער הטוב, לא הצליח לעצור חמש פעמים… והמכות היו כל כך חלשות…
– אורי, מה אתך היום?
כן, מה אתי היום? מה אתכם, מה עם כולנו? הזוהי תנועה? שוב לעמוד בשורה, ולהתמתח לפני המפקד, שוב לשחק בכדור… זה יפה, אבל האם זה מספיק? האין לפנינו כל דבר אחר, רק לפקד ולהתפקד, לנצח ולהיות מנוצח? האם לא יתכן קשר אחר בין אנשים? האם לא תיתכן דרך אחרת?
ד
לא תמיד היה אורי רוגז, רציני ומהרהר. לעתים שכח את הכל והיה ער ועליז כמקודם. רגעי התוגה והמחשבה היו רק רגעים בודדים, בהם נעצר כאילו וראה שמשהו אינו כשורה בכל מהלך חייו. אבל את מהותו של אותו “משהו” לא ידע לברר לעצמו, רק הרגיש בנוכחותו. רוב זמנו חי ככל ילד אחר בגילו. חבריו אהבוהו הודות לעליזותו ורוחו הטובה.
באחד מימי החורף ירד גשם שוטף. אורי איחר לבית הספר ועמד רועד מקור – ואולי גם מפחד? – בפתח הכיתה. אך גא היה וזקוף כתמיד. המורה שם בו מבט קפדני וזועף במקצת, אבל אורי ענה מיד בחיוך קל:
– ערכתי בינתים חקירה פיזיקלית כיצד חודרים המים בבגדים ובאדמה. הן לא יכעס המורה שביכרתי את הפיזיקה על התנ''כ?
בעל כרחו חייך המורה והרשהו לשבת. אורי ישב ומיד עסק בשעור כחבריו, זאת אומרת בהפרעות והלצות, ואף עלה עליהם. אך תמיד היה גם הראשון להודות במעשיו. באותו יום עסקו בהקשת קושיות כדי להעמיד את המורה בנסיון ולהרגיזו.
רות הצביעה ושאלה:
– מדוע מלך דוקא צדקיה? והמורה ענה, שהיה ממשפחת מלוכה.
אורי שאל בחום: מדוע רק משפחה אחת יכולה למשול, מנין שטובה משפחה זו מאחרת?
כל התלמידים חשבו שאף אורי מהתל במורה ופרצו בצחוק רב. אך אורי לא צחק. הוא באמת התנגד בכל חום לבו לאי־הצדק הזה. מדוע ימשול אך זה אשר במקרה נולד למשפחה מסוימת – ולא זה הראוי לכך בתוקף כשרונותיו ומהותו, ולא הודות ליחוסו?
המורה הרגיש כבר בתחילת השעור במגמת תלמידיו והחליט להוציא את אשר יפול ראשון לידיו. והנה אותו אורי – איחר לשעור וגורם לצחוק פרוע לכל הכיתה. הוא לא חשב כלל על תוכן השאלה ששאל אורי. רק דבר אחר הרגיש “זהו הקרבן”.
– אורי, צא מיד מהמחלקה, אין לנו צורך ב"חכמים" כאן, האם לא תדע שהמלוכה עוברת בירושה מאב לבנו?!
– כן, אבל מדוע? שוב פרץ צחוק אדיר במחלקה. והמורה העצבני כבר לא יכול לשלוט בעצמו ואמר: “עוד מלה אחת ולא תשוב בלי אחד מקרוביך”.
אורי שתק. רק זה לא. בכיתה השתרר שקט. “הקרבן” הועיל. איש לא חפץ להיות שני לו.
ה
יוסלה כבר גדול. בעוד חצי שנה ימלאו לו שבע שנים. בקרוב יגמור את כיתה א' ועדיין אינו יודע לקרוא. חשבון הוא יודע היטב, אבל לקרוא בשום אופן אינו יכול. כבר חצי שעה הוא יושב ליד השולחן הקטן ומנסה לקרוא אבל הדבר אינו עולה בידו. לבסוף ניגש ברתת לאורי, ולוחש לו:
– אורי, תעזור לי לקרוא. “זה לא הולך”. אבל שאמא לא תדע…
אורי התישב אף הוא על כסא קטן ליד השולחן. פתחו את הספר והחלו לקרוא. “שלום”.
– נו, יוסלה, את המלה הזאת אתה כבר קורא היטב.
– כן, אבל כאן בדף הזה, זה קשה “נורא”.
– תתחיל פעם ותראה, זה לגמרי לא כל כך קשה כפי שחשבת קודם. שלום אבא, שלום אמא, אני ילד טוב מ… איך קוראים את זה הלאה… מאד".
– לא, – מאד, תן לי פעם לקרוא את הכל ותשמע: “שלום אבא, שלום אמ־מא…” דמעות עלו בעיניו, הכל התערפל. כמה נעים לבטא את המלה הקטנה הזאת: אמ־מא… והוא לחש כל הזמן בשקט: אמא, אמא…
– מה לך, אורי?
– הה, לא כלום… רק – נזכרתי במשהו. בוא, נמשיך לקרוא. זה הרי לא קשה, נכון?
הם המשיכו לקרוא. גם יוסלה החל לאט לאט להתרגל לאותיות ולמלים. אך עוד שנים רבות זכר אורי באיזו דביקות ביטא את המלה “אמא”, כמה אושר גרמה לו המלה בלבד. בבטאו את השם הזה, הרגיש כעין לטיפה על ראשו.
אך החלום נגוז מהן. נכנסה חוה וכעסה:
– יוסלה, הרי תקרא לבדך. אמרתי לך שלא תקרא בעזרת אורי.
– אבל אמא, איני יכול לבדי.
ואורי שוב הרגיש בניגוד הזה בין ביטויו הוא את השם “אמא”, ובין הכעס הטמון במלה הזאת מפי יוסלה.
אורי יצא מן החדר.
פרק שני – המורה 🔗
א
אורי בן חמש־עשרה. יום אחד קרא על לוח המודעות: “הרצאת נ.: “מהי דרכנו להבא!””. המודעה הזאת ניקרה את עיניו. שבוע שבוע בלכתו למגרש ה"מכבי" התלבט בשאלה הזאת. לא סיפקו אותו הספורט ותרגילי הסדר. מה התכלית בהם? לא יתכן שהספורט יהיה ערך מרכזי בתנועת נוער. אך “מהי הדרך להבא” לא ידע. והנה כאן ירצה חבר מפלגת הפועלים על שאלה זו. אורי ידע שמשפחת אהרונובסקי מתרחקת מ"השמאל" ומשתדלת להרחיק אף אותו. ההרצאה נקבעה לשעה מאוחרת, ולא ירשוהו לבקרה. אבל שוב אין זה אותו אורי המציית תמיד. עתה יש בכוחו להחליט מבלי לנטות ימין ושמאל. הוא ילך להרצאה, אף אם יצטרך לנקוט בדרכים בלתי רצויות.
מיד עם שובו הביתה הודיע כי בערב בשעה תשע תתקיים פעולה תכופה וחובה על כל החברים להשתתף בה. חוה התנגדה. הן לא יתכן שהילד ישוב בשעה אחת־עשרה. ילד מבית הגון! אבל ד''ר אהרונובסקי ראה את ערוּתו של אורי לפעולה בתנועה ושמח. מוטב שיאחר פעם לשכב לישון, מאשר ישגה תמיד בחלומות והתבודדות. לשמחתו של אורי לא היה קץ. סוף סוף ישמע דברים על השאלות המנקרות במוחו.
לא עברה חצי שעה מאז צאת אורי מן הבית ונשמע צלצול. חוה פתחה את הדלת. בא משה לשאול מאורי ספר־לימוד. חוה השתוממה:
– האינך חבר ב"מכבי"?
– כן, מדוע אַת שואלת?
– אורי הלך לפעולה חשובה שכל חבר צריך להשתתף בה.
– היום…? יום שלישי? לא, אין כל פעולה.
חוה חזרה חיורת לחדר, וסיפרה לבעלה שאורי שיקר ולא הלך לפעולה שהודיע עליה. מי יודע לאן הלך הילד? ד''ר מרדכי אהרונובסקי השתומם. הן מימיו לא שיקר אורי. חוה נתלהטה:
– אבל מרדכי, מי יודע באיזה בתים מסתובב הילד? מה יאמרו השכנים?
– ודאי הלך לבקר חברה. גם אני בגיל זה נהגתי כך…
– כיצד תדבר כך! בשעה כה מאוחרת ללכת לחברה? אני מיד אמרתי כי לא הכל כשורה כאן!
– הרגעי, חוה, הוא ישוב הביתה והכל יבוא על מקומו בשלום.
– מנין לך קור־הרוח הזה? לא יהיה כזאת; לי לא ישקר! אוי לאותה בושה!
ב
בינתים נכנס אורי לבית הפועלים. הוא היה נרגש כולו לראות את מאות האנשים שמימיו לא דיבר אליהם, ואשר לפתע נעשו כה קרובים ללבו. הנה שמעון, תלמיד הכיתה הגבוהה, המכונה בלעג “הסוציאליסט”, ניגש אליו בשאלה:
– הגם אתה כאן? אינך ירא שיוודע הדבר בכיתה?
– לא. אני חפץ לשמוע, ענה אורי קצרות. מימין אורי ישב בחור כבן עשרים, לבוש חולצה כחולה. משמאלו נערה בגילו, כבת חמש־עשרה, בעלת שער שחור ולה עינים כחולות וחומלות. היא סקרה את אורי במבט ממושך ופנתה אל חברתה:
– מי הוא? מי הוא? מימי לא ראיתיו.
– איני יודעת, רחל. בחור יפה, לא?
הן נשתתקו. על הבמה עלה הנואם, גבוה, רחב כתפים, ופתח לדבר בקול שופע עוז.
– שלום חברים.
אורי נרעד. כמה יופי בשתי המלים הפשוטות האלו. כמה פשטות ואחוה. אין בהן אותו טון מפקד, כי אם חברות רבה.
– חברים. חפצתי לדבר אליכם היום על השאלה הנוגעת לחיינו תמיד, והיום בפרט. כל אדם באשר הוא אדם, רוצה ליצור משהו בחייו, להועיל בדבר מה, כדי שחייו יהיו בעלי ערך ולא יחלפו כלא היו. לכל אדם נטיה לפעולה, ביחוד בתקופה הרת מאורעות כתקופתנו. כל אדם הנושא בקרבו אך מעט אמביציות שואף להיות משנה־סדרי־עולם, מנהיג מפלגה, לעמוד בראש העם. העיקר – להתבלט בפני החברה כולה. אף אם גם מטרה נשגבה בלב איש כזה וכשרונות גדולים לו – לא זוהי דמות האדם לה אנו זקוקים. לנו דרושים אנשים שידעו לעמוד בתוך השורות, אנשים שלא יהלכו בגדולות אלא יעשו איש־איש את המוטל עליו. קשה, במובן הרוחני, לא לעמוד בראש, לא להתפרסם כגיבור, קשה לחיות ולפעול יום־יום בממדים קטנים. קשה להיות אחד מרבים הפועלים למען הכלל, מבלי שהכלל יעריך אותך במיוחד, אלא את המפעל המשותף. עדיין לא למדנו להעריך למדי אנשים אלה אשר הם־הם הגדולים. כוחם הנפשי של האנשים העובדים במשקי הארץ באשר הם, גדול לאין שעור מכוחה של אישיות גדולה ומפורסמת. למופת יהיה לנו האיש המקדיש לא רק את גופו ואת רוחו, אלא אף את שמו וגאוותו. סיסמת כל אחד מאתנו צריכה להיות: “אל תבקש לך גדולות”. עשה את המוטל עליך לא כקרבן קדוש אלא כהגשמת רצונך.
המדבר הפסיק לרגע. אורי לא הסיר את עיניו הבוערות ממנו. בקהל עבר רחש. רק לרגעים הציץ אורי אל שכנתו אשר תלתה כמוהו את עיניה הכחולות והחולמות בנואם. הנה נפגשו עיניהם רגע, אך מיד ברחו איש ממבטי רעהו. אורי הרגיש כי הכל מקשיבים מתוך נכונות לדברים. אך בשבילו היה קיים רק הנואם, שדיבר כאילו עבורו בלבד.
– אם נבין את זאת – המשיך הנואם, – לא יקשה עלינו להבין את תפקידנו. הימים ימי מלחמה, ובהכרח הוא שלאחריה יעלו יהודים בהמוניהם ארצה. העולים למודי־צרות הם וחדלו להיות בני־אדם חפשיים. אל נשלה את עצמנו שניעזר בהרבה בעמים אחרים בבנין הארץ. לאחר ההשמדה וההרס של המלחמה הזאת ידאג כל עם לעצמו ולתקומתו, גם על חשבון העמים הזרים והחלשים. עלינו להכשיר את הקרקע בפני העולים, ולקלטם בגרעינים מוצקים. עלינו לעזוב את העיר ולצאת לאויר הכפר החפשי והמרענן. לעולם לא יתקיים עם בערים בלבד. עלינו לגבש קבוצות ולהקים נקודות בכל פינות הארץ – נקודות אשר אליהן נוכל לצרף את העולים.
עיקר פנייתי לנוער. חידלו לכם מדבר־שפתים. אין לנו צורך בדיבורים, אלא במעשים. עלינו לחנך נוער לעבודה, לחרות ולחברה. לא יהיו חברינו צרי־אופק הנלחמים על דעות לפני הגשימם אותן. עתה עלינו לקום כאיש אחד ולעבוד למען בנין ארצנו וכיבושה. אך זכרו – לא זרי־דפנה מחכים לכם בעתיד. זו חובה ויש למלאה.
הנאום נגמר והקהל החל להתפזר. אורי היה כחולם. בצעדים איטיים הלך הביתה. ראשו היה מבולבל; הוא חש בערכה המכריע של ההרצאה עבורו. עולם חדש נפתח לפניו – חדש לגמרי. היו אלה דברים נעלים מתרגילי סדר, ממשחק כדור־יד, ואפילו מלימודים. אורי גילה את דרכו. ושוב נזכר בדברי אמו: “כשתגדל תהיה פועל ותבנה את הארץ. נכון, אורי?” רק עתה הבין את פירושם הנכון של דברים אלה שהדהדו בו זה שנים.
ג
בהתרגשותו הרבה שכח אורי את המציאות. הוא שכח; ואף לא ידע את הצפוי לו בבית. הוא לא זכר כלל כי שיקר, והיה ודאי מתמרמר קשות אילו אמר לו ששקרן הנהו.
אורי נתקבל בבית לגמרי לא בהתאמה למצב רוחו. מבלי לחשוב הרבה צילצל. חוה פתחה את הדלת, הסתכלה בו בכעס וצעקה:
– שקרן, היכן היית? ילד כפוי טובה, הלי תשקר, לי אשר כאם הייתי לך?
לקולה התעורר אורי מהרהוריו. לפתע נזכר בכול ונדהם.
– היכן היית? הוא לא ענה.
– הלא תאמר, היכן היית?
– בהרצאה, ענה אורי.
באותו רגע הרגיש אורי בסטירה מצלצלת. הוא סגר אחריו בדפיקה את הדלת וירד במדרגות, בלי לשמוע אפילו את צעקותיה של חוה. רק אחת ידע: סטרו לו בלחיו, ובנפשו פצעוהו על כי הלך לשמוע את אשר היה עליו לשמוע.
השעה היתה קרובה לשתים־עשרה. היה חושך. רק הירח הצר שלח מאורו החיור להאיר לו את דרכו. כוכבים רבים נוצצו בשמים. ברחוב התהלכו פה ושם אנשים, אך הוא שאף להיות יחידי עם כאבו ועם הרהוריו. מבלי משים הובילוהוה רגליו בכיוון שפת הים. הוא התישב בחול; קרוב־קרוב למים ההומים – והרהר. לאט־לאט כבחלום החלו לעלות לפני עיניו זכרונות ילדותו, תמונה רודפת תמונה.
ד
…יום חורף. הוא יושב בבית על יד הכיריים ומשחק בקוביות. אביו כבר לא היה אז בחיים. אמו ישבה ליד מכונת התפירה ועבדה. קר היה. לרגעים קמה ממקומה וניגשה לאש לחמם את ידיה, ואחר קרבה בשקט אל אורי, הסתכלה בו בעיניה האפורות והטובות. אך מה זה? שוב לא ראה לפניו את עיניה האפורות, אלא עינים אחרות, כחולות וחולמות. למי העינים האלו המוכרות לו כל כך? אה, הנה נזכר – עיני שכנתו להרצאה הן אלו. הוא השתדל לראות את עיני אמו האפורות והטובות, המתאימות כל כך לשערה השחור והרך. אך הדבר לא עלה בידו: תמיד חזרו והופיעו העינים הכחולות, החולמות…
ושוב זכרונות: אמו מלטפת את ראשו המתולתל וחוזרת בשקט למקומה על יד המכונה, ורק ממלמלת: “כה דומה הוא לדויד”. מה רצה ברגעים אלה לדמות עוד יותר לאביו. הוא היה קם – בן ארבע היה אז – מסתכל בתמונת אביו ומהרהר…
ערב. הוא כבר שוכב במיטתו. אמא יושבת לידו ומספרת על אביו: היה יוצא ערב־ערב לשמירה. היו אז מאורעות בארץ, הערבים שדדו וחמסו, והוא על סוסו רוכב ממקום למקום ומשכין שלום. הערבים כיבדוהו ויראו מפניו – – –" והיא שוכחת שילד קטן לפניה. היא רואה רק את דמות דיוקנו של דויד, והיא מספרת כאילו לעצמה בלבד:
“…ואז בא אותו יום. כאילו רק אתמול היה הדבר. השעה שעת חצות. לפתע נשמעו יריות, וכעבור חצי שעה נכנס חבר: “היי שקטה, דוד נפגע. הוא גוסס. היי חזקה למענו”. ואתה, אורי, היית אז רק בן שנתיים – והיא ליטפה את ראשו – יצאתי; אך כבר אחרתי. דוד רק לחש: “למען אורי, שיהיה אדם…” – ומת”. דממה. וכך היתה חוזרת ומספרת כמעט ערב־ערב, היתה נושקת לו על מצחו ויוצאת בשקט מן החדר.
שבת. תמיד בהירה היתה השבת. אמא פנויה, ואף הוא אינו הולך לגן. שניהם חפשיים ויוצאים לטייל לשפת הים, והיו יושבים – כמוהו ממש ברגע זה. יושבים ומספרים. אז כל כך טוב היה לו. חם וטוב.
אבל אחר־כך החלה תקופה קשה. הוא הלך לבית־הספר. אמא משתעלת הרבה, הרבה. בבית היה ריח של רפואות. אמא חיוורת ושוכבת במיטה. הוא יושב לידה, מתבונן בה, חושב ושותק. פתאום היא מתרוממת, נושקת על מצחו ואומרת בקולה השקט והרך: “אורי אתה כבר ילד גדול, ואני מדברת אליך כאל אדם מבוגר. התזכור מה שסיפרתי לך על דברי אביך לפני מותו? הוא אמר: הייה אדם. ואני רוצה רק לפרש לך זאת. הייה ישר ואחראי לכל מעשיך. כשתגדל תהיה פועל ותבנה את הארץ. נכון אורי?” אורי זכר שאותו רגע הרגיש את כל הרצינות שבדברים והיה נכון לתת הכל כדי לקיימם.
אחרי כן באו ימים קשים. אמו הועברה לבית החולים והוא עבר לבית הדוד. הגיע היום האחרון. הוא נקרא לבית החולים. בן שבע היה אז. אמו היתה מוטלת על יצוע לבן; ופניה חיוורים כסדין אשר עליו שכבה. שערותיה השחורות עוד הבליטו את חיוורון־פניה. היא לחשה: “אורי הייה אדם” – ונפחה את נשמתה. ברגע הראשון לא הבין מאומה, הוא רק התנפל על ידיה המושטות אליו לנחמו. אחרי הצהרים היתה הלוויה. הוא התרשם ממנה רושם עמוק. רק כשכיסו את הארון נמלטה מפיו הקריאה “אמא” והוא רץ אל הקבר. אך גם אז לא בכה. עברו שלושה ימים ורק אז פרץ בבכי. רק אז השיג את כל גודל האבדה; אבל טרם הבין את המות. מדי לילה ולילה חלם שאמו שבה אליו. אך בהקיצו עמדה ליד מיטתו חוה, וזה הכאיב. הנה קיווה לפגוש את ידה החמה והמלטפת של אמו – ונתקל ביד הקרה של חוה. לאט־לאט שכח אורי את אמו, ורק בלילות הופיעה לפניו דמותה. וגם זה נגוז אט־אט.
ה
אורי נעור בהול משנתו וניסה כאילו להרחיק מלפניו חלום מעיק. הוא פקח את עיניו, כבר האיר היום. הוא קם בחיפזון והתכונן ללכת. אך לאן?
הוא שוטט ברחובות, והנה ראה כמה ילדים מוכרים עתונים. יתומים. ואז בפעם הראשונה בחייו השוה את גורלו לגורל הילדים היתומים. תמיד היה מסתכל בהם, כיתר האנשים, במבט של רחמים, המהולים אותה גבהות האומרת: אתם המסכנים, מה טוב כי אין חלקי עמכם… והיום לאחר שבע שנות יתמות הרגיש לראשונה: גם אנכי יתום כמוכם. פתאום הבין שאין הוא בנם של חוה ומרדכי אהרונובסקי. הוא… אסופי בביתם. מה קשה הרעיון הזה לנער שהורגל לראות את עצמו ככל שאר הילדים, בני־הורים, אף כי ידע שהוא יתום. מעולם לא ראה עצמו כזה. רגש מוזר וקשה תקף אותו. הוא הרגיש שהוא אומלל הרבה מכפי שחשב. אך הרפואה הקדימה את המכה. עלה בתוכו גל של חסינות בפני פגעי החיים. אינו יותר נער יתום וגלמוד ומחוסר־מטרה. יש לו מקום בעולם, יש לו לשם מה לחיות. יש לו מולדת שעליו לבנותה. יש לו זכרונות מאמו אשר השביעתו לבנות את מולדתו. הוא יהיה פועל, הוא יהיה אדם.
פרק שלישי – רוח חדשה 🔗
א
אורי שב לביתו מתוך הרגשה, שבלילה הזה התבגר בשנים רבות, לא עוד הכאיבה לו הסטירה שסטרו לו, והוא היה שווה־נפש כלפי האנשים שקודם לכן כה הרגיזוהו. אם חוה הכתהו – שוב אין הוא יכול להעריכה. בביתה ידור, באשר זאת חובתו כלפי אמו, שמסרה אותו לידיה. אבל למעשיו יהיה מעתה אחראי רק הוא בלבד, ולא יהיה זקוק לאישורם של אחרים. בהגותו זאת, פנה בכיוון ביתו. הוא ידע את אשר לפניו.
ובכל זאת תקפה אותו הרגשה מוזרה בעלותו במדרגות: לשוב עכשיו הביתה. משונה! הוא צלצל. יוסלה פתח לו את הדלת, ובראותו את אורי שמח: “כל־כך התגעגעתי אליך! שמעתי את אמא ואז אבא מדברים עליך, אמא היתה נרגשת מאד מאד, ואמרה שצריך להתקשר עם המשטרה”. אורי לא השתומם על כך. הוא שיער כי חוה תיבהל ותחזור בה מדעתה ומכעסה. אבל זה לא ענין אותו. מה לו ולחוה וחרדתה…?
הם נכנסו יחד לחדר־האוכל. חוה ומרדכי קיבלום ברגשות תמיהה, שמחה ומבוכה גם יחד. אורי כיווץ את שפתיו, עיניו הבריקו. היתה דממה. יוסלה הפר את השתיקה לראשונה:
– הנה אורי!
עתה התעוררה גם חוה: “שב, הן לא אכלת עדיין”.
יותר לא דובר כל זמן הארוחה הזאת.
אחרי הסעודה נכנס אורי לחדרו ושקע שוב בהרהורים. פתאום נטל נייר והחל לכתוב מכתב. לא יכול היה שלא לתת ביטוי לשפע הרגשות שעברוהו. המכתב לא עלה בידו. מה קשה להביע ולתאר את כל המסעיר אותו. תחילה כתב במקוטע, אך לאט־לאט השתחרר ממעצוריו והחל לכתוב בשטף.
"אמא היקרה,
רק לך יכול אני לכתוב ברגע זה, אם כי אדע כי לעולם לא יגיעו דברי אליך… איש לא יבינני זולתך. כמה חסרה לי ידך המלטפת. רק זכרונך מעודד ומחזק אותי. איני יודע אם נכונה אגדת גן־עדן. אך מרגיש אני שאַת מבתבוננת בי בעיניך האפורות הטובות. האפורות, הטובות… לא, איני רוצה שתתערבנה בעינים הכחולות… הרפו ממני…
אתי אַת בכל דרכי ומלחמותי. את היית בשמעי את ההרצאה. כן, ההרצאה הזאת החיתה אותי, הרגשתי במלים האלו לא רק את תכנן הפשוט אלא עוד דבר־מה עמוק יותר. היתה זאת לי הפעם הראשונה שידובר אלי כאל אדם מבוגר. מעולם לא הראוני את הדרך הפשוטה אשר עלי ללכת בה. חוה ודאי אינה משלימה עם רצוני להיות פועל. הם רואים בכך חרפה… אמא, ההיית אתי בקבלי את סטירת־הלחי? האם הריעותי לעשות? לא, בטוחני שלא. אחרת לא היית נגלית לי הלילה על שפת הים. רק עתה מבין אני את דבריך שאמרת לי אז, בשכבך חולה במיטתך. היי נא עמדי תמיד!
ושוב – – שוב העינים הכחולות החולמות. למה תענינה אותי כך? רוצה אני בעיניך, אמא, המשקיטות, מלאות השלוה. העינים הכחולות קוראות אותי, ולא אדע אנה… כן, אני יודע: ללכת בדרכן.
איני יכול לכתוב יותר. העט אינו נשמע לי. אני נושק לך, אמא. שמריני…
בנך אורי".
אורי ישב ליד שולחנו חולם ושותק. רק לעתים עבר בו רעד, ומיד חלף, אך בערב כבר עלה חומו עד ארבעים מעלות. הוא קדח.
ב
הרופאים היו נבוכים. זו לא היתה קדחת רגילה. מחלה מוזרה… ובינתיים עלה חומו מעלה מעלה. חוה ישבה ליד מיטתו כשהיא נרגשת כולה. הוא הזה ומלמל משפטים בלתי מובנים:
– העינים… כן, העינים. לא הכחולות, – האפורות… אמא… לא…
איש לא הבין את גמגומו, כי לא ידעו את אשר עבר עליו. לבסוף שערו הרופאים כי זאת דלקת עצבים קשה, שמקורה בזעזוע נפשי. הסברה זאת נתקבלה גם על דעת חוה ומרדכי. הגיעו ימים קשים. אורי שכב כבר חמישה ימים בחום גבוה, ועדיין נשקפה סכנה לחייו. ביום הששי שכב אורי מאז הבוקר בעינים עצומות ללא־ניע. נשימתו חלשה. בבית אהרונובסקי שררה בהלה. רופאים נכנסו ויצאו. בחדר האוכל ישבה חוה וחיכתה. הרופאים לא נתנוה לקרב אל החולה. הם נוכחו שקרבתה מרגיזה את עצבי־אורי. הם הרגישו, שמדי פקחו את עיניו, בראותו את חוה ליד מיטתו, הוא נרתע ועוצמן בשנית. חוה חכתה בעצבנות. יקר לה הילד, שהיה כה קטן בבואו לביתה. ועתה גדל והתבגר. הכבידה עליה המחשבה, שחלק לה במחלתו. גם רוחו של מרדכי כבדה עליו. אפילו יוסלה אינו מעז להוציא הגה מפיו, כי הוא יודע שאורי חולה מאד. הדממה העיקה על חוה…
הנה נכנס הרופא. אחרי התיעצות קלה עם האחות הוא ניגש אליה. הוא לוחש לה:
– מצבו רציני מאד־מאד, חייו בסכנה. רק מקרה יוצא מן הכלל יכול להצילו. יהיה זה נס.
חוה מרכינה את ראשה. היתחולל הנס?
ג
בצאת רחל מבית הפועלים בערב־ההרצאה היתה נרגשת. לא ההרצאה עוררה אותה כל־כך. אין זו לה הפעם הראשונה. לבה היה נתון לשכנה בעת ההרצאה. אילו שאלוה מה לה ולו, ודאי היתה נבוכה ואומרת: “מימי לא ראיתיו, כדאי לארגנו לתנועה”. אבל לאמיתו של דבר לא חשבה כלל על “ארגון”. תמיד שנאה את “חדשי־הארגון”. לדעתה צריך כל אדם להגיע בעצמו לידי הכרתו והחלטתו. לא, לא על כך חשבה. שבו אותה עיניו הבוערות, ופניו הרציניים, החולמים והחושבים כאחד – ובעיקר, הבעתו הבלתי רגילה. על פי שאלותיה נודע לה שאורי הוא תלמיד הגמנסיה “הרצליה”. היא שאלה את שמעון:
– שמעון, מיהו הילד הזה מבית־ספרכם שהיה בהרצאה?
שמעון חייך לעברה, קצת מתוך קנאה, וקצת בצחוק. לא נוח היה לו לדבר אתה עליו:
– בחור יפה? הוא תלמיד המחלקה הששית. אורי שמו, והוא גר ברחוב שינקין… את המספר שכחתי. התבקש הגברת עוד פרטים נוספים?
– אם אתה יודע עוד על אודותיו – ספר. הוא מענין אותי משום־מה.
– הוריו מתו והוא גר אצל דודו אהרונובסקי. אגב, הוא באמת ילד טוב. תמיד אמרתי שיש לך טעם טוב – הוסיף בלעג.
רחל פנתה ממנו. יותר לא חפצה לדעת. היא תיגש אליו באחד הימים הקרובים. צריך להזדמן לה רק תרוץ כל־שהוא.
לאחר ימים אחדים בישר לה שמעון את מספר הבית.
– הוא בודאי ישמח! כיצד לא יהנה מביקור נחמד כזה…
שמעון עורר בה בחילה. כיצד יתבטא כך, הוא, אשר כה ביקש את קרבתה. היא הודתה לו והלכה לה. שמעון הוסיף להביט אחר גזרתה הנאה. מה יפה היא!
כעבור שבוע נמצא התירוץ: היא תבקשו לבוא לצריף. היא תאמר לו שראתה אותו בהרצאה. “איך שהוא” יסתדר הדבר.
ד
ביום שני אחר־הצהרים דפקה רחל (הפעמון הושתק בגלל החולה) בדלת דירת אהרונובסקי. חוה פתחה את הדלת ושאלה לרצונה. רחל אמרה שדבר לה אל אורי. חוה שאלה:
– האינך יודעת שאורי חולה מאד ואין יודעים אם יקום ממחלתו?
רחל נדהמה. כאת לא העלתה על הדעת, ונרתעה לאחור. אך כעבור רגע הזדקפה. אורי כבר לא היה חבר רגיל שיש לארגנו לתנועה. ברגע זה הודתה לעצמה, כי יקר לה הילד שראתהו רק כשעתיים.
– אני מוכרחה לראותו, – היתה התשובה.
חוה, שכבר התיאשה מהחלמתו, הסכימה. הן נכנסו שתיהן פנימה לדירה שעטתה מעין אבל. החדר היה רווי ריחות של רפואות שונות. במיטתו הלבנה שכב אורי כשעיניו עצומות.
– אורי, קראה רחל והזדעזעה מקולה.
הוא נבהל ופקח את עיניו. מה מוכר הקול הזה ואהוב. האם קולה של אמו הוא זה? לא, – עיניו פגשו בעינים כחולות וחולמות. הוא נרעד וניסה להתרומם, אך צנח שוב על יצועו. הוא נזכר בשם אחר ולחש: רחל…
רגעים אחדים הביטו איש בעיני רעותו, כאילו זה שנים הם מכירים זה את זו, מעין חוט בלתי־נראה נשזר ביניהם.
אורי מלמל לבסוף:
– העינים הכחולות. העינים הכחולות…
רחל הרגישה כי הצילה אותו ממות. הנס התרחש.
פרק רביעי – בית ודרך 🔗
א
אורי החל להבריא. הוא שכב בחדרו הקטן ואיש לא הורשה להכנס אליו מלבד האחות שישבה על ידו תמיד. אפילו על רחל שבאה יום־יום לדרוש בשלומו נאסר כל ביקור, כי אורי היה זקוק מאד למנוחה.
עם האחות לא דיבר מלה. בכל זאת הגה לה אהבה רבה. בלטפה את ראשו בידיה הרכות הזכירה לו יד אחרת, טובה וחמה, אך הוא לא רצה להיזכר – אלא להבריא. מאותו רגע שנגלתה לעיניו רחל, התעורר בו הרצון לחיות. כעבור שבועים יכול כבר לשבת במיטתו, לדבר ולקבל אורחים, יום אחד הופתעה רחל. בבואה כרגיל לשאול על שלום אורי, נתקבלה בסבר פנים יפות והוכנסה מיד לחדר החולה. במיטתו ישב אורי עליז וצוהל. קריאת שמחה פרצה מפי רחל. ואורי לחש בהשתוממות:
– זה לא היה חלום…!
על אף התרגשותה השתדלה רחל, למען אורי, להיות עליזה ושקטה. היא ישבה על כסא ליד מיטתו ושתקה, שניהם שתקו. במקרים רבים טובה השתיקה מן הדיבור, אך בהימשכה יתר על המידה אובד קסמה. ורחל פתחה:
– ובכן, למרות הכל אתה מבריא.
– בודאי, עכשיו כדאי להבריא.
ושוב שתיקה. השיחה התגלגלה בקושי. הם דיברו כאילו דברים מיותרים, רק כדי להפיג את השתיקה. למשפטים הפשוטים היה מובן לגמרי לא פשוט.
– רחל, באיזו תנועה את חברה?
– במחנות העולים, והיכן אתה?
– אל־נא תשאלי. הוכנסתי בעל־כרחי ל"מכבי". כשאבריא, אעזוב.
– אתה היית חבר ה"מכבי"?
– כן. אל תתפלאי. כרגע אולי קשה לך להבין זאת, אך פעם תביניני.
הם החליפו עוד מלים מספר, אך אורי עייף וצנח על המיטה. רחל קמה ממקומה ולחצה את ידו.
– שלום.
– להתראות.
היא יצאה מן הבית ושוטטה עוד זמן רב ברחובות העיר. רגש מוזר תקף אותה. הנה היום דיברה לראשונה עם אורי, ואף שיחה זאת היתה קטועה ביותר, אך מה קרוב הוא לה, מעולם לא הרגישה בנפש קרובה לה כל כך. האמנם יתכן שתהיה כה קשורה לאדם שטרם הכירה אותו?
ב
אורי הוסיף להחלים, עתה הירבה לקרוא, ובעיקר, לחשוב ולהרהר. ברור היה לו שעכשיו מתחיל פרק חדש בחייו. הוא התקרב יותר ויותר להכרה כי עליו לבחור בדרך תנועת־הנוער החלוצית. יחד עם רחל, הוברר לו לאט לאט כי יהיה חבר ב"חוגים". הוא ביקש לו בית בבדידותו. רחל רק יכלה לנחש את כל רחשי הלב האלה. טרם ידעה דברים ברורים. טרם ידעה כי מרכז חייו – געגועים לאמו.
אכן, געגועים אלה לא פסקו מהטרידו. זכר אמו נתערטל יותר ויותר, ונשארה טבועה בו רק דמות דמיונית אשר השפיעה עליו רוב אושר ורוך. הנה פגישתו עם רחל, אשר היה בה, למרות גילה הרך, הרבה מן האמהות. ידה היתה רכה וטובה, עיניה, אם כי תחילה הבעיתוהו – הרגיעוהו. היא היתה בעלת־אופי, ואורי מצא בה את האדם שכה הירבה לבקש. הם הלכו וקרבו איש לרעותו. אורי הרגיש שעליו לגלות לה את געגועיו, אך לא ידע כיצד יעשה זאת. הוא לא היה רגיל לדבר על עצמו, סגור היה בפני העולם. פעמים החליט להראות לה את מכתבו לאמו, אולי תבין מתוכו את האמת, אך מיד התחרט, כי לא אליה נכתב המכתב. קודש הוא לאמו. מדי פעם בפעם בהיפגשם היה מחליט “היום”, אבל היום היה עובר, ועמו גם ההחלטה.
לבסוף הגיע היום. אורי היה שרוי במצב־רוח מרומם – מחר יקום בפעם הראשונה ממיטתו. רחל נכנסה בצעדה השקט כרגיל. בידה היה הספר “פרשת מאוריציוס”. הוא נטלו מידה. רחל העירה שהיא בדרך לספריה. אורי נזכר באטצל אנדרגסט המתגעגע לאמו ונפגש עמה לבסוף. הם החלו לדבר על הספר, על הבדלי הדורות המודגשים בו. רחל העירה:
– יש כאן משהו משונה קצת. הרי הבדלי הדורות אינם מורגשים כלל ביחסו אל האם.
אורי נאחז בשאלה כבעוגן הצלה, הגיעה השעה לברר את הדבר ולהסביר:
– אין זה פלא כלל. את אביו ראה כנגד עיניו ואת אמו הכיר רק בדמיונו.
היתה דומיה. רחל חשה, שהוא רוצה לאמר עוד דבר־מה וחיכתה. אורי שידל את עצמו, אימץ את רוחו ולבסוף פתח בקול שקט:
– רחל, מאחר שהגענו לשאלה זו, אני רוצה לספר לך משהו דומה לסיפורו של אטצל…
רחל תלתה בו את עיניה הכחולות והחולמות והקשיבה בלי להוציא הגה.
– כן, אולי מוזר שאני רוצה לדבר על עצמי, אינך רגילה לכך. אך איני יכול אחרת. ואני חושב שתביניני. את יודעת שמשפחת אהרונובסקי אינם הורי. הורי מתו, אבל לא על הורי אני רוצה לספר לך, אלא רק על אמי. היא המדריכה אותי ברוחה כל השנים. אמא היתה לפני זמן מה… האדם היחיד שהבינני. רגעים בודדים אני זוכר מימי ילדותי…
הזמן עבר, השמש החלה לשקוע ובחוץ החשיך. אורי ורחל ישבו ולא הרגישו בזמן החולף. הם היו שקועים בשיחה. אכן, לא שיחה היתה זאת – אורי היה המדבר, ורחל אך הקשיבה רב קשב, מבלי להעיר דבר, אך הוא הרגיש באוזנה הקשובה לדבריו, והמלים זרמו וירדו כאבנים מעל לבו. סוף סוף מצא אדם היודע להקשיב בהבנה.
כבר היה חושך גמור כאשר אורי אמר:
–…והדמות הזאת מלוה אותי עד היום.
– ברגע זה נדמה לי כאילו גם אותי מלוה אמך, ענתה רחל בשקט.
– כן, היא מרחפת לפני שנינו ושומרת אותנו, לחש אורי.
באותו רגע נפתחה הדלת וחוה עמדה על הסף, משתוממת ונבהלת לראותם יושבים בחושך. היא הדליקה את האור, ושניהם עצמו את עיניהם מפני שפע האור. החלום נגוז. הפעם הבחינה גם רחל בהבעה שנסתמנה בפניו של אורי. היא קמה ללכת. בהושיטה את ידה לאורי, אמר לה בחיוך:
– כנראה שלספריה כבר לא תגיעי.
– אין דבר, עכשיו אני רוצה לקרוא זאת שנית.
ג
עברו שבועות אחדים. אורי שב לאיתנו. גם בלימודים מילא כמעט את כל החסר. הגיע הזמן להיכנס לתנועה. אורי נידבר עם רחל שיפגשו וילכו יחד ל"צריף".
הם הלכו בשקט בלי לדבר. רחל הרגישה שעל אורי עוברים רגעים חשובים ולא רצתה להפסיק את חוט מחשבותיו. אורי מעולם לא היה בצריף ולכן השתומם על הכל. הוא כלל לא תאר לו שכל־כך קרוב לתל־אביב העיר נמצא אי כזה. יותר מכל התלהב מה"משק". הם עברו בכל פינות המגרש, פה ושם עמדו קבוצות חברים וחברות. רחל הראתה בגאווה את פינות החוג של השכבות הצעירות, את הברווזיה, את השפניה ואת הדיר.
הם נכנסו לצריף ועברו בכל החדרים. כמובן שאת אורי לא עניינו הוילונות, אף כי רחל התפעלה מהם ביותר. אבל העלונים והסיסמאות מצאו מאד חן בעיניו. בינתים הגיעה שעת הפעולה והשכבה התאספה לשיחתה. אורי ורחל התישבו. בסביבתם החלו להתלחש ולהביט בהם. רבים כבר ידעו על אודות חברה החדש של רחל. שמעון פרסם את הידיעה. ועתה הוצג אורי בלחישה בפני שאר החברים. רחל חייכה חיוך קפוא מבלי לדעת לאן לכוון את עיניה.
הפעולה היתה בעקבות מועצת־התנועה בגבעת־עדה ודיברו על הכלליות. השיחה התנהלה באיטיות. היו כאלה שלא יכלו להגדיר את מהות הכלליות. “מה זאת אומרת, הרי אי־אפשר לחנך לכול” “השומר הצעיר ודאי לא יסכים”, “הרי כל מדריך ידריך ממילא על־פי השקפותיו”, “אין זה ניתן להגשמה”. אבל היו גם דעות רבות מחייבות: “העיקר הוא ההגשמה, ואין זה חשוב באיזו צורה יעשו זאת”, “הבדלי התנועות הורסים, יש ערכים כלליים ומשותפים שעליהם צריך לחנך”, צריכה להיות תנועה חלוצית כללית ומאוחדת". לזה הסכימו הכל, אם כי היו מפקפקים בביצוע הדבר.
אורי נזכר בדברי המרצה בבית־הפועלים: “עלינו לחנך נוער לעבודה, לחרות ולחברה. לא יהיו חברינו צרי־אופק הנלחמים על דעות לפני הגשימם אותן”. הוא חשב שאפשר לחנך לערכים האלה, ואחרי־כן כל חבר יבחר לו בדרכו על־פיהם.
אחרי השיחה יצאו החוצה, ישבו על הדשא ושרו. רק אז החל אורי לחוש בטעם האמיתי של תנועה. היה כל־כך טוב וחם. הכל שרו. האם כל אחד חולם לו את חלומו – או הכל עורגים יחד אל עתידם?
השעה היתה כבר מאוחרת ואורי מוכרח היה לחזור הביתה. האם לא מגוחך הוא לאמר “הביתה”, כשצריך להיפרד מפינה חמה זאת ולחזור אל הבית הקר והזר…?
ד
רחל ליוותה את אורי. הם הלכו בשקט. פתאום פנה אליה:
– רחל, האם את חושבת שמספיקה ההכרה שדרך התנועה הזאת היא דרכי?
– לא, נדמה לי שיש דבר אחר לגמרי המקשר אותי לתנועה.
– גם לי נדמה שצריך לאהוב את התנועה כדי לפעול בה ולהגשים את דרכה. וההכרה באה עקב האהבה.
אורי מצא בית.
רות