בכנסת, ט"ז בתמוז תשל"ג, 16.7.73
שָׁלמו שבעת ימי האבל על פטירתו של פרופ' בן־ציון דינור ואנו מתייחדים היום עם זכרו.
בכל יראת הכבוד לפני דמותו רבת הפנים ועתירת הפעלים של המנוח – כגדול בתורה ובחכמה, כמחנך שהעמיד תלמידים הרבה, כהיסטוריון של ישראל בגולה וישראל בארצו, וכמנהיג בדורו – יורשה לי, במעמד זכרון זה, להצביע על קווים אחדים של דמותו, אשר בהם ובשכמותם הצטיין כאחד מחכמי ישראל הגדולים.
אחת – הוא היה צמא לימודים ודעת עד בלי רווייה; מה שלמד מרבותיו – והוא למד מהם הרבה – הגדיל צמאונו ותשוקתו לדעת וללמוד עוד ועוד, ושימש לו נקודת זינוק ללימודים עצמיים מוגברים ולמחקר, בתחומים רבי־היקף ועמוקי־חקר, עד שנעשה אחד המלומדים הגדולים ועתירי הידע שבדור, שהכל צריכים לו ותורה יבקשו מפיהו.
שניה – הוא לא הצפין עצמו במגדל השן של עיון ומחקר אלא שינס מתניו ויצא להרביץ תורה לרבים, גדולים וקטנים; וכיוון שלימד לאחרים ולמד לעצמו, בעת ובעונה אחת – נמצאת תורה שהיקנה לתלמידיו מתקיימת בו כשהיא מועשרת כהנה וכהנה ומלוטשת בכוּר הלמידה, על דרך מה שאמר רבי חנינה (תענית ז'): “הרבה למדתי מרבותי ומחבריו יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן”.
שלישית – הוא העמיד בחייו תלמידים הרבה, מהם שהיה מורם ומחנכם, מתחילתם ועד בשֵלותם, מהם ששמעו לִקחו כמרצה באוניברסיטה, בסמינרים ובימי עיון, ומהם שלמדו דעת – ורבים עוד ילמדו – מפי ספריו המרובים.
רביעית – הוא הניח אחריו ירושה גדולה של ספרי מחקר והגות, ששקד עליהם כל ימיו, מקצתם כבר ראו אור ומקצתם עדיין בכתובים; אנו אחוזי פליאה והתפעלות מול עושר ידיעותיו, עצמת זכרונו וצדקת פזרונו, כפי שהם משתקפים בכתביו, המבוססים ובנויים על מקורות ותעודות אשר חיפש והוציא ממטמונים.
חיבוריו הגדולים משמשים וישמשו לא רק מאגר חשוב, אלא גם מורה דרך, ללומדים, למעיינים ולחוקרים, הנושאים ושעתידים לשאת שמו, על שפתותיהם ובחיבוריהם, כמורה ורב, שהכין לתלמידיו די מחסורם.
חמישית – הוא הקדיש מיטב תלמודו ועמלו להתמודדות עם חקר ההיסטוריה של עם ישראל – “ישראל בגולה” ו"ישראל בארצו" – כשהקו המנחה שלו: שלשלת הזהב והקשר, אשר לא יינתק, של אחדות הקיום היהודי, שחוליותיה העיקריות וההדוקות ודבוקות זו בזו הן: תורת ישראל וחכמתו, הכמיהה לציון והשיבה אליה, הקמת מדינת ישראל ובנין חברה המושתתת על צדק ושוויון.
ששית – הוא קיים בידו תלמוד ומעשה, שכן תלמוד מביא לידי מעשה ותחילת מעשה וסופו – במחשבה תחילה, וכל מעשה שאין עמו תלמוד ומחשבה, סופו שמשמעותו ותכליתו נבלעים בו וכאלו לא היו.
מכאן דבקותו בתנועת העבודה הציונית, ושימת חלקו עם ראשוניה, חלוציה, הוגי דרכה והיוצאים בשליחותה.
לא אפרט את כל מעשיו בתחומי החינוך, המחקר וצרכי הציבור, שכאמור מרובים הם מספור. רק אזכיר, שכאשר כיהן כחבר הכנסת הראשונה ובייחוד כאשר כיהן כשר החינוך והתרבות בממשלת ישראל בכנסת השניה, היו לנו הזדמנויות שונות לשמוע אותו נושא דברו מבימה זו, כשהוא אץ להטעין לנו הרבה תוכן, והרבה ידע ומקורות, במעט הזמן שעמד לרשותו ולרשותנו, וכולנו התברכנו בכך שאיש יוקד, ובעל שיעור קומה רוחני כמותו, נמצא בתוכנו באותה תקופה של צעדים ראשונים, של הנחת אבני יסוד ושל עיצוב דמותנו כמדינה עצמאית ועם בן־חורין.
אחת ההזדמנויות הבלתי נשכחות, שחוקרי הפרלמנטריזם עתידים לתלות בה תלי־תלים של פירושים ומשמעויות, היתה זו כאשר שר החינוך והתרבות, פרופ' דינור, נשא בכנסת, הפרלמנט הצעיר של מדינת ישראל, משא לזכר הרמב"ם, במלאת שבע מאות וחמישים שנה לפטירתו.
כל שכן, שהכנסת והעם בישראל, לרבות תינוקות של בית־רבן, יזכרו לפרופ' דינור, בהכרת תודה, את שורת החוקים שיזם, הכין והביא לאישור הכנסת, שכל אחד מהם קובע ברכה לעצמו וייחוד לעצמו, ומכל אחד מהם נשקפים קווי דמותו האישית, השקפת עולמו הרוחנית וגישתו ההיסטורית, ואלו הם: חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג–1953; חוק זכרון השואה והגבורה "יד ושם", תשי"ג–1953; חוק מועצה להשכלה גבוהה ולמחקר, תשי"ג–1953; חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג–1953; חוק הארכיונים (מהדורה קמא), שנתקבל בתשט"ו–1955.
חברי הכנסת, אמרתי מעט ושיירתי הרבה.
* * * *