כנרת, ד' בתשרי תשל"ד, 30.9.73

אברהם הרצפלד, הלך לעולמו בשיבה טובה, בגיל הקרוב לתשעים שנה, גיל שלפי כל מושג אנושי נחשב בעליו זקן.

אעפ"י כן, אי־אפשר לומר על הרצפלד שהיה זקן, כל שכן שאין לומר עליו שבע ימים, וודאי שלא היה שבע מעשים.

בנוהג שבעולם, מרבית בני אדם המגיעים לגיל שיבה – זיקנה קופצת עליהם, קומתם נכפפת לפניה, והם משתעבדים לתנאים ולמיגבלות שלה, בטובתם ושלא בטובתם.

מכאן ואילך הולכת ורווחת מחשבה לא טובה, של אחרים עליהם, וגרוע מכך של עצמם על עצמם, שהנה הם כבר שבעי ימים. לאמיתו של דבר המושג “שבע ימים” הוא חסר שחר ואין לו על מה שיסמוך.

יכול שיגיע אדם ל"ימים אין חפץ בהם", בין מחמת זיקנה קשה ובין מחמת יסורים ופגעים, שבאו עליו, גם כשהוא רחוק עדיין מרחק רב מן הזיקנה. אך אדם שבע ימים – לא היה ולא נברא!

*

כיוצא בזה נוהגים הבריות לומר על אדם, בייחוד אם הוא רב־פעלים, שהלך לעולמו שבע מעשים. גם מושג זה מופרך מעיקרו. מקובלנו שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. יכול שאדם מגיע לכלל רפיון ידים, או רפיון רוח, או רפיון רצון, בין מחמת זיקנה מתשת ובין מחמת יסורים ופגעים, שבאו עליו, גם כשהוא רחוק עדיין מרחק רב מן הזיקנה. אך אדם שבע מעשים – לא היה ולא נברא.

אברהם הרצפלד נימנה עם יחידי הסגולה, בני עלייה מועטים, שהזיקנה לא קפצה עליו; שלא כפף קומתו לפניה ואל נשתעבד לתנאים ולמיגבלות שלה; שהבריות לא חשבו עליו וגם הוא לא חשב על עצמו, שכבר הוא שבע ימים, והכל מסכימים שיצא מן העולם כשהוא רחוק מלהיות שבע מעשים.

ואעפ"י שאנו עומדים במעמד של מספד ואזכרה. ואולי דוקא משום כך, מן הראוי שנתהה על הגילוי המופלא הזה ששמו הרצפלד, שימי זקנתו לא ביישו את ימי צעירותו והם הוסיפו להיות ימים שיצרי היזמה, העשייה, המעורבות והדאגה לכלל ולפרט לא פסקו בו ולא נצטמצם שיעורם והיקפם, וגם פירותיהם לא נתמעטו.

האם גילוי זה הוא תכונת־אופי שהאדם מתברך בה מתחילת ברייתו, או שזהו פרי חינוך עצמי, שהאדם מטפח לעצמו בעצמו? ושמא נסיבות שהזמן גרמן, או סביבה חברתית שהאדם נקלע לתוכה – הן הן שמשפיעות עליו?

דומני, שלגבי הרצפלד אפשר לומר, שכל הדברים הללו חברו יחד כדי לעשות את הרצפלד למה שהוא היה, מתחילת דרכו, אי־שם בעיירה יהודית באוקראינה ועד סוף דרכו בחלקת־מכורה, כאן בכנרת.

ומשום כך, משום שאישיותו המופלאה והיוצאת מן הכלל של הרצפלד, קובצה ועוצבה, ביודעין ושלא ביודעין, על־ידי מרכיבי השפעה שונים, – היה הוא שונה, שוני בולט, לא רק מבני אדם רגילים אלא גם מאישים אחרים, רבי מעש והשראה, בני דורו ושאינם בני דורו.

הרצפלד היה שונה, לא בלבד בשלא אבה להיכנע לתלאות הזיקנה, ונאבק עמה עד רגעי חייו האחרונים; הוא היה שונה בדברים רבים: ברוח חייו, בתכונות אופיו, ביעדים ובמטרות של פעילותו הציבורית, במנהגו עם אישים ועם מוסדות, וביחסיו עם בני־אדם שנזקקו לו, או שארחו עמו לחברה.

*

אורח חייו, – לחם לאכול ובגד ללבוש. מעט שינות ומעט תנומות. ימיו ולילותיו, שבתותיו וחגיו, הגיגיו ומעשיו, – הכל קודש למילוי שליחותו. חייו היו חיים שאין בהם לא מתאוות הקנין הפרטי ולא מחמדת האינטימיות של אדם בביתו; ביתו שלו לא היה אלא אחת התחנות שאליהן נטה ללון, וכשמואל הרואה, כן היה גם הרצפלד, שכל מקום שבא שם ביתו; גם משפחה פרטית לא היתה לו – אבל כל משפחות ישראל היו כמשפחתו.

בהליכותיו ובכתנהגותו לא ניכרה התשוקה להתנשא, להימנות בין נבחרים ובעלי חשיבות ומעמד וגם לא שאיפה לשלוט באחרים; אפילו אנשים, שעבדו במחיצתו, שהעביד אותם עבודה מרובה וקשה –לא התנשא עליהם ולא עשה עצמו מושל בהם.

דרכי עבודתו, – דלת פתוחה, פנקס פתוח ויד רושמת; וסמוך לכך, ובתוך כך, פעילות ועשייה, שאינה יודעת גבולות ומיגבלות, לא של זמן ולא של סמכות ולא של כללים מקובלים.

יתירה מזו: הרצפלד לא המתין עד שמישהו יטיל עליו תפקיד או יבחר בו כאחד הנבחרים. “בלי הרצפלד”? קרא ברל כצנלסון מנהמת לבו – כמדומני בשנת 1940, כאשר לועידת מפא"י הביאה ועדת המינויים הצעה להרכב המרכז החדש, והרצפלד לא נכלל בו.

אעפ"י כן, הרצפלד היה תמיד הרצפלד, בין שמוסד כלשהו בחר בו, ובין ששום מוסד לא בחר בו.

תכונות אופיו, – קשיחות ותקיפות, הנובעות ממקור לא אכזב של אהבת הבריות, ואהבת חסד, ורצון עז למנוע עוול ולתקן מעוות, וגם לנהוג לפנים משורת הדין.

*

היעדים והמטרות של פעילותו הציבורית היו, כל דבר, וכל נושא, וכל אדם. קדימות ראשונה הוא נתן, כידוע, לכל הכרוך באדמה, גאולתה, עיבודה וההתישבות עליה.

הקרקע, תקציבי העליה על הקרקע, תקציבי הביסוס, המים, בניני מגורים ומיבני הציבור, ההלוואות והקונסולידציות – פעמים היו לו כתאניה ואניה ופעמים כשירים ומזמורים; הוא הגה בהן ביומו ובלילו, בעת ישיבה ובעת נסיעה, פעמים בקול בוכים ופעמים בשאגת אריה מרעידה ומחרידה. ליעד הזה הקדיש את עצמו, והתקדשה בו משפחת האדמה, במשך כארבע או חמש עשרות שנים.

היו ימים, ימים של התישבות האלף וימים שקדמו להם, ועל כולם ימי התישבות “חומה ומגדל”, שהרצפלד היה הדחפור שעקר מכשולים, מבית ומחוץ, מלפני המתישבים, לזרמיהם ולתנועותיהם; שבסופה ובסערה דחף וסילק מחסומים מלפני ההתיישבות – בכל מקום, וביפה שעה אחת קודם.

(ויורשה לי לגלות הרהורי דמיון אישיים שלי, מן הימים ההם, כאשר הרצפלד היה מסעיר את ארץ־ישראל, יום יום, בכיבושיו ובעליותיו על הקרקע. בהקים כבחלום דמיתי שעתידה ארץ־ישראל זו, של הרצפלד ושלנו, להיראות כגן־עדן גדול, מלא אילנות ודשאים, ובמרכזו מתנוסס עמוד רם ונישא שאינו אלא דמותו המאירה והשמחה של אברהם הרצפלד.)

תהא זו אמת יציבה, נכונה וקיימת, אם נאמר, שאלמלא עמד לה להתישבותנו הרצפלד של הימים ההם – ספק אם היתה ההתישבות מגיעה למקום שהגיעה, וספק אם כוחה וכיבושיה של מדינת־ישראל, לעת קומה, היו מספיקים להגיע למקום שההתישבות ההיא לא הגיעה אליו.

לימים זכינו לכך, שאדמת ארץ־ישראל כולה, היתה לנו שוב לנחלה. והיא פושטת זרועותיה לפני המתיישבים היהודים בין שהם עולים חדשים ובין שהם ילידי הארץ וגידוליה ואומרת להם: בואו אלי והתיישבו במרחבים שלי.

גם תקציבי ההתישבות יצאו מכלל הדחק והקימצוץ של התקופה הטרום־מדינתית, ועלו על דרך המלך של תקציבי המדינה. תקציבים של עין־טובה ויד־רחבה לכאורה אפשר היה לומר – מכאן ואילך נתמעט הצורך בהרצפלד. ולא היא. הרצפלד הוסיף לתת להתישבות המדינתית – החל מן ההתישבות ההמונית של העולים החדשים מארצות אסיה ואפריקה ועד להיאחזויות ולהתנחלויות שלאחר מלחמת ששת הימים, לכולם נתן ממיטב אהבת־לבו, דאגתו, נסיונו ולהט התלהבותו.

*

הרצפלד מעולם לא הסתפק בתפקיד של אב למשפחת האדמה, רשת פעולותיו ופעילותו היתה פרושה על פני נושאים שונים, שהצד השווה שבהם, או המכנה המשותף שלהם הוא שלא נמצא להם אב ודואג אחר; נושאים יתומים – אם אפשר לומר כך – הרצפלד היה להם לאב מסור ונאמן. קשה לפרט את מכלול הנושאים הללו במעמד זה, מחמת הסכנה של שיכחה או פסיחה, ושמא על יד כך נחטא חלילה בהמעטת דמותו ודמות מפעליו רבי הצורות והגוונים של הרצפלד.

אולם, אם נכוין מחשבתנו אל נקודת המוצא של אותם הנושאים, נמצא, שהיא: האדם, האדם שמֶטָה ידו וצריך להושיט לו יד מסייעת כדי לחלצו ממצוקתו; האדם שקופח, בשוגג או במזיד, וצריך למנוע עוולה ממנו; האדם שאינו יכול להסביר את עצמו וצריך להיות לו לפה, ולזעוק במקומו ובשמו; האדם הזקוק שינהגו עמו לפנים משורת הדין וצריך ללמד עליו סניגוריה; האדם שהגיע לגיל זיקנה וצריך לדאוג שלא יהיה עזוב ומוזנח; האדם החולה או התשוש – שלא יסבול ושלא יתבזה; וכן שליח הציבור שהלך לעולמו – שלא יישכחו זכרו וזכר מעשיו.

*

תנועתנו נתברכה באישים רבי־פעלים, שכל מי שלבו לבניין הארץ ולתקומת עם־ישראל, יכול לומר בענווה: יהי חלקי עמהם. אך היסוד השולט במעשי רבים מהם הוא השאיפה וההתמכרות לפרוייקטים, למיבצעים ולמפעלים גדולים, ודומה כאילו ההסטוריה לא תברך אותם אלא אך ורק על מעשים בעלי “סדר גודל” מרשים. אנו אומרים להם בלב שלם: תחזקנה ידיכם במעשיכם אך מאליה מזדקרת השאלה: יום קטנות מה תהא עליו? מי נטל עליו, או מי יטול עליו להאזין, ולהושיט יד־עזר, לאדם הפרט בדאגותיו הפרטיות; מי יקשיב לאנחותיו מחמת קיפוחו או עלבונו, האמיתיים או המדומים. מי האיש אשר נוכל לומר עליו: אשרי משכיל אל דל?

ביאליק אמר: “מי בז ליום קטנות – הבוז למתלוצצים”. בזכרוני ובתודעתי נחרתה מימרא מפיו של חיים ארלוזורוב בנאום שנשא באסיפת הנבחרים השלישית, בחורף של שנת תרצ"א. הוא אמר אז בערך כך: מוטל עלינו לעסוק בקטנות, שבסיכומן נגיע לידי הגדולות, שאנו נושאים נפשנו אליהן; בתנאי שלא נמצא עצמנו שוקעים בים של פרטים קטנים.

הרצפלד התהלך בגדולות ועסק בהן, אך יחד עם זה לא בז ליום קטנות וגם לא שקע בים של פרטים קטנים.

בכך, ניכר השוני והייחוד האישי של הרצפלד.

*

ועוד צד נוסף של שוני וייחוד היה בהרצפלד והוא במנהגו עם אישים ועם מוסדות, וביחסיו עם בני אדם. את האישים שהוא התהלך והכיר – העריך והוקיר. זוכרני את דבקותו בברל כצנלסון. כל אימת שבאתי להתדפק אצל ברל, בייחוד בימי שבתות, מצאתי שם את הרצפלד. וכך היתה דבקותו בשמואל יבנאלי, ובאישים אחרים, מהם החיים אתנו ומהם שכבר הלכו לעולמם.

ראייה ניצחת להערצה שנודעה ממנו לאישים ששירתו את התנועה הציונית, ואת תנועת העבודה, בין במעשיהם ובין בהגותם, משמש אותו מפעל נלבב של יום הזכרון, שבו מוענקות מילגות על שמם, וכן יזמתו הברוכה לקביעת המעמד השנתי לזכר אבות התנועה ומשנתם.

*

הרצפלד היה בעצמו מוסד לכל דבר. יחד עם זאת לא חסך שבט בקורתו וזעמו, מן המימסד ומן האנשים הממוסדים. זעקותיו שבקעו מחדרי המשרדים של הסוכנות היהודית לא"י, שאגותיו וטפיחותיו על השולחן, שבקעו מדוכן המליאה של הכנסת, מחדר הישיבות של ועדת הכספים ומאולם האסיפות של סיעת העבודה בכנסת היו בבחינת “אריה שאג מי לא יירא”.

ואלו ביחסיו עם בני אדם, שביקשו קירבתו, או אָרחו לחברתו, היה הרצפלד איש רעים להתרועע. הוא שר לא רק כדי להלהיב המונים, או כדי לגרש מבוכה ותיסכול בקונגרסים ובועידות. הוא שר גם במסיבת רעים מצומצמת, בין ידידים וידידות, ואותה שעה של השתפכות היתה משעותיו האינטימיות הנפלאות ביותר.

מקרוב נראה הרצפלד כאדם שהעשייה היא התוכן היחיד של חייו ומשאת נפשו. ולא היא. הרצפלד היה איש הגות, בעל חושים עירניים וצופה למרחוק; מחשבותיו, וכן דבריו, גם אם היו לפעמים מחוספסים, היו שאובים מן המקורות העסיסיים של תלמודו, שלמד בישיבה בצעירותו, וניכרה בהם אותה פיקחות יהודית נודעת.

על כך יעידו זכרונותיו המאלפים והמרתקים, והמפליאים בבהירותם ובצלילותם, כפי שהם רשומים בספרו: “הרצפלד מספר”, וכן המון מאמריו ונאומיו; אלא שהיתה להרצפלד יראת כבוד בפני תלמידי חכמים ובפני בעלי מחשבה והגות ומתוך כך הקטין והנמיך עצמו לנגדם והעדיף להביע הגותו בלשון ובאורח ביטוי פשוט ועממי, שהיקנה לו מנה יפה של חן וייחוד.

*

בספרות המדרשית מצאתי כתוב.

באזכרה זו מייסרת אותי השאלה: האם יש, או אין, בדורנו כאברהם הרצפלד.

* * * *