(מתוך “קיץ 1914”)

א    🔗

באותו ערב ענוג־דמדומים, ערב צפוני־אינטימי, שהלב נפתח בו לרחשים מופלאים, כשהייתי מהלך עם חברי על שפת לשון־הים הפינית, הייתי עוד מהסס ושואל את עצמי: האם טוב הוא המעשה שאני עושה בהביאי את ראשי לתוך לוע הארי? כלום איני מסכן את עצמי בלכתי לשם, לארץ לוחמת ואויבת זו, שבדרך נס נמלטתי משם? אכן, חיי היו שם במקום הנפש האהובה, ובשעה שהשכל לא היה עשוי להכריע, נשמעתי, כמו תמיד, לקול לבבי. והלב אמר: לך שמה, כי זאת היא הדרך.

ברגשות כאלה ירדתי בספינה, שעמדה מוכנה להפליג לפינלאנד, לארץ מסתורית זו שבירכתי רוסיה הצפונית, שהכרתיה רק לפי פרקי האֶפוס “קאליוולה”, שפירסמתים ב"מולדת", בתרגומו של טשרניחובסקי. ואך עמדתי על סיפון האניה ונעצתי את עיני באופל שעטף את המים, שקטה רוחי מאוד. עתה ידעתי ברור, כי אני הולך לצד הנכון, – שאיני תועה.

עם הנץ החמה התקרבנו אל סוּאומו האגדית. מוזרחים ועוטי פלאים נצנצו מנגד סלעי־השכיירות. ארגמן ותכלת, שנתלכדו ונפרדו חליפות. ערב־צבעים ענוג שהלב חרד לקראתו כלקראת גן מסתורין שצמח ממעמקי העולם. הכחול נתלהט לארגמן והארגמן עלה כלשונות אש, נדלקות ושוקעות. כל הצבעים, כשדה גבעולים מנומר, היו פתוכים זה בזה, וכל צבע היה קיים גם בפני עצמו. ובכן, – זה היה סוד המזג הצפוני, רקמת היופי, שאין לדרום כל דמיון לה. שם כל צבע חשוּף משהגיע לגמר פריחתו. כאן הכל נולד, רועד נכלם, ובעצם התלקחותו עודנו ירא את מערוּמיו…

היה זה רגע גדול. עיני דבקו בסלעים שעה מרובה, וגם כשישבתי אחר־כך ברכבת שהפליגה ביערות־העד של “ארץ אלף האגמים”, הייתי נתון עוד לקסמי־הנוף, שבדומה לו לא שבתי עוד לראות כל ימי חיי.

ב    🔗

הנסיעה בפינלאנד, בלב הארץ, “שכולה יער”, היתה עניה בהפתעות. הרכבת עשתה את דרכה בקו ישר לצד דרום, והיער חומה מימינה ומשמאלה של המסלה. יער, יער! היה זה מוֹנוֹטוֹני קצת, ואפילו עצוּב, אך ההוויה נראית כאן מרוכזת, כאילנות שתקנים אלה, ובדמי ששקט, פעמה ההרגשה, שאני הולך ומתקרב ללב חיי. והיתה זאת ודאות שבלב, אף מצד ההגיון לא היתה כל הוכחה, שבת־שבע והילדים נמצאים עתה ברוסיה, שהרי לא נעניתי על כל המכתבים ששלחתי מברלין דרך קופנהאַגן לאחיה. אין זאת כי אם הלב לא תמיד זקוק להגיון, לפעמים הוא עדיף מכל הגיון.

הנוף היה צפוני יותר. פחות בהיר מאשר בשוודיה. העצים היו נמוכים יותר. אף השמש כאילו היתה בטוחה פחות. אך האנשים נראו בהירים־שוקטים. הנוסעים בקרון לא דיברוּ בקול. רק רוסיה צעירה אחת, אשת קצין, שנסעה, כמונו, לפטרבּוּרג, כל הזמן פטפטה, – כנראה, מתוך שעמום, שלא יכלה להתגבר עליו. זוכר אני פראַזה אחת, שהשמיעה בתרועת־בטחון:

– במלחמה הזאת – שוּמה עלינו לנצח. הרי אי־אפשר שלאחר התבוּסה במלחמתנו עם היפּאנים ננחל שוב תבוּסה…

לאחר זמן, כשהרוסים בכל־זאת נחלוּ “שוב” תבוסה, זכרתי הוכחה “חותכת” זו; והרי זהו תמיד ההגיון, שבכל מלחמה שלאחר תבוסה שקדמה לה.

עברנו דרך תחנות קטנות, נקיות, מסודרות. ושוב העסיקני הרעיון, שבארצות אלה, שהטבע חלק להם הכל ביד זעוּמה, והאדם מבצר את קיומו במאמצים שאינם פוסקים, האוכלוסיה מגיעה לידי מדרגה גבוהה בכלכלה, ואפילו בתרבות.

אמנם, מודה אני – מתרבותה של פינלאנד ידעתי רק מעט מאוד. חוץ מפרקי “קאליוולה” הראשונים, שתירגם בחיבה גדולה טשרניחובסקי, לא קראתי אלא מעט מאוד מספרותה – על־כל־פנים לא נתגלתה לי בפניה המיוחדות; ואולם ב"קאליוולה" הרגשתי משהו מילוֹדי ומקורי מאוד. שירה זו לא היתה דומה לא לאֶפוס היווני, שהגיע לביטוי פלאסטי גבוה כל־כך, אף לא ל"ניבּלוּנגים", שדיכאו את הרוח ביצרי־זוועה אפלים. כאן, בעצם הקצב, משהו ילדותי, רוה־הוּמוֹר ורוח־פחדים כאחד. ילדוּת־העולם מספרת על עצמה, ותוך כדי הזדעזעות מפני צללי הקדומים, היא ממהרת להציל את עצמה ולהשיב את דעתה, כדרך האגדה. ברם, שני היסודות מלבבים כאחד, ועל־ידי ההיפֶֶּרבּוליוּת והזלזול בטבעיוּת, שניהם מצהילים את השומע. בהזרה, שהיא כאן קבע, יש משהו מן ההקבלה המקראית, אבל כאן אינה באה לשם הסברה, אינה באה גם לשם חיזוק הרושם, כמו בנבוּאה, כי אם לשם קונדסיוּת ובדיחות־הדעת של שני זמרים, שהאחד חוזר על ציור חברו במלים אחרות, כדי להוסיף נועם לדברים.

בשום יצירה, חוץ מן התנ"ך, לא הבחנתי בחזרה זו כמו כאן, שהיא יסוד הכרחי של כל שירה עממית־אימפּרוביזציונית. וכמה התעוררות של הזמרים (הם היו מזמרים תמיד בשנים) כי פתחוּ את פיהם לשיר; האחד מדבר והשני יענהוּ בכפל לשון:

מַחֲשָבָה בְּלִבִּי קָמָה,

כִּי אֶהְיֶה נָכוֹן לְרֶנֶן,

כִּי אֶפְתַּח שְׂפָתַי בְּאֹמֶר –

שָׁר אָבִי מוֹרִי הַזֶּמֶר,

אֶת הַגַּרְזֶן כִּי הִקְצִיעַ;

אוֹתוֹ שִׁיר אִמִּי לִמְּדַתְנִי,

עֵת כַּפֶּיהָ תָמְכוּ פֶּלֶךְ…

כך, באותו קצב ללא שינוי הומים אלפי החרוזים, כפלגים צרים ועליזים, והאוזן לא תשבע את הסיפורים על “הגבורים אשר מעולם”, הלא הם וויינמנן, היוצר עולמות בניב השבעותיו (היסוד הבולט ביותר ב"קאליוולה") והוא “עמוּד השיר והנגינה”, והשני לו אילמרינן, “נפח נצחי מן העולם”, אומן־יד אשר לא ייבצר ממנו דבר (הוא שעשה את ה"סאמפו", טחנה מופלאה הטוחנת מאליה: “דופן ראשון טוחן קמח / דופן שני טוחן מלח / דופן שלישי / טוחן זהב”); והשלישי מנקינן, המסמל את הגבורה ואת המשובה העליזה. כל אחד מחולל נפלאות על פי דרכו – וכולם מופלגים במעשיהם, כשם שמופלגים בעלי־החיים, שהם מתגברים עליהם, בשיעור כוחם, ובשיעור מידתם. הפלגה זו היא השׂאור שבאֶפוס עממי זה (על השור שפּוּטם לחתונת אילמרינן יסופר כי “שבעה ימים עשתה דרכה נמיה רצה סביב צוארו”; על צפור אחת, ש"לא היתה קטנה, אך גם גדולה לא היתה: חרטום לה לאותה צפור ארבע מאות אמה אָרכו, לוע – רחבו ששה פלגים" וכו').

טשרניחובסקי תירגם את מיטב הפרקים שבשירה זו, (הצליח מאוד בתרגוּמו), שירה שהיא גם מופלגת בכמוּתה (ועד היום עוד מוסיפים לפרסם “רוּנות” נוספות אשר לנרוֹט, עורכה העיקרי, והבאים אחריו השאירון מחוץ לקאַנוֹן). – הוא נמשך אחרי הריתּמוּס ואחרי ההוּמוֹר האגדי כאחד. היה לעורך חוש מיוחד לדברי־אֶפּוס עממיים, וידע, שמאחורי ה"אַבּסוּרדיוּת" של ההפלגה, טמון אוצר של דמיון־עם, של סמלי נצח. ויינמנן זה, מנעים הזמר, הוא בנה של “בת־היצירה”, שעל ברכה, מאין מקום לה בים הגועש, דגרה ברוזה את ביציה, ומביצה אחת, שנפלה לנבכי ים נוצרה היבשה וממחציתה השניה – השמים:

קְצֵה הַחֶלְמוֹן שֶׁמִּמַּעַל

הָפַךְ הָיָה חַמָּה בָּרָה,

קְצֵה הַחֶלְבּוֹן שֶׁמִּמַּעַל

הָפַךְ הָיָה לַיָרֵחַ –

מחלקיה יצאו גם כוכבי־הלכת, גם העננים – “קוסמוגוגיה” משונה. אך כשנשלמה מלאכת העולם, נולד לה לבת־היצירה “בן־פורת” – הוא האדם; והאדם הראשון היה ויינמנן המשורר!

וויינמנן יצר בכוח שירתו את יקרות הבריאה וראשית מלאכתו – העולם הצומח:

עַל הָרָמוֹת זָרַע אֹרֶן,

עַל הָהָר הָרָם אַשׁוּחִית,

לָעֲרָבוֹת נָתַן אַבְרָשׁ

וּבַבְּקָעוֹת פִּזֵּר סְבָכִים.

ואולם בשירה זו מצוּיינים, כאמור, גם אילמרינן, הוא האומן, ולמנקינן, “הקונדס” הגדול, שאף הוא חלק מיקרות העולם ושעשועיו. כולם מצטרפים לחבורה, אשר בהרפתקאותיה נרמזות עלילות החיים הנצחיים. אך מופלאה גם אמו של למנקינן, אשר באהבת אם, אשר אין מעצור לה, היא משיבה את ילד שעשועיה לחיים, לאחר שהיתה בו יד לוחי, זאת הזקנה המרשעת, שאחר בתה היפה מחזרים כל גבורי “קאליוולה”: המשורר, האומן והגבור העליז.

מי שרוצה להכיר את האֶפּוס בהתהוותו, יכירהו לפי שירה זו.

*

מאוחר בלילה הגענו לוויבּוֹרג, במקום שהיתה חניה ארוכה. בית־הנתיבות היה מוּאר באור עליז, ובפני האנשים גם בסעודת־הערב שהוּגשה לנו היתה ניכרת רווחה, שפע זה של סקאנדינביה. העם הקטן הזה, עם עמל, בכשרון ידיו גרש מאדמה כחושה זו את העוני. המסורת היתה, כנראה, סקאנדינבית, – מרוסיה הצארית לא דבק בה כלוּם. פניה היו מכוּונים מערבה.