שכור נושא את כפיו, במנחה ההולכת לפני הגביר כמר מנשה חפץ, כי בלילה ההוא על שם הפוּר, אחרי אכלו בצלו ואחרי שתה, וישכר ויתגל וינס ויצא החוצה ערום ויחף / אפרים לוצאטו

אֶמֶשׁ כְּמוֹ עָלָה בְיָדִי חוֹחַ,

רֹאשִׁי סְבִיבוֹתַי הֲלֹא מַקֶּפֶת;

וּכְשַׁעֲטַת הַסּוּס בְּצֵאת מֵרֶפֶת,

כֵּן חֻבְּלָה רוּחִי בְאֵין מָנוֹחַ.

קַמְתִּי כְאִישׁ שִׁכּוֹר אֲזַי כִקְדוֹחַ,

עָרֹם בְּתוֹךְ הָעִיר בְּלִי מִצְנֶפֶת;

עַד אָץ הֲמוֹן הָעָם כְּשֵׁם וָיֶפֶת,

עֵת מִהֲרוּ כִסּוּ אֲבִיהֶם נֹחַ.

אַךְ כַּאֲשֶׁר שָׁבַת חֲרוֹן הַיַּיִן,

מוֹדֶה, וְגַם עוֹזֵב, אֲשֶׁר הִסְכַּלְתִּי,

שַׂמְתִּי מְשׁוּגָתִי לְמַרְאֶה עַיִן.

לָכֵן עֲשֹה שִׁירָה אֲנִי הוֹאַלְתִּי;

אַף כִּי נְמִבְזָה הִיא, וּבָהּ אֵין חֵפֶץ,

מִנְחָה שְׁלוּחָה לָךְ, מְנַשֶּׁה חֵפֶץ.