הרעיון על "נילס לינה” העסיק את יעקבּסן עוד בהיותו כותב את הפרקים האחרונים של הרומן הראשון שלו “מריה גרובּה”. הליריקן תבע את שלו. עם כל הבוז שהגה יעקבסן אל הסופרים, העושים את חיי עצמם חומר לרומן, כאשר בז בכלל לכל טרף יצירי קל, לכל אשר אין לחתור אליו בכל הכוחות וליצור אותו מחדש, – היה לו בכל־זאת צורך נפשי לתנות את יגון חייו ויגון דורו. “נילס לינה” אינו רומן אבטוביוגראפי רגיל, אבל מתוך רננתו הפנימית אנו מקשיבים אל נפש המשורר, אל וידוייו החבויים.
לא בלי היסוס ניגש יעקבסן אל יצירתו זו. הקלוּת של תיאור חיי הדור היא קלוּת מדומה. יעקבסן האמן, שהיה אוהב לבנות את בניני יצירותיו אבני־גזית והיה מתקין את עצמו ומכין חומר ממשי ככל אשר מצאה ידו – הרגיש עד כמה רופף היסוד של חיי דור, שאנו חיים אותם, ליצירה אֶפּית אמתית. ב"מריה גרובּה" ניתנה התגבשות של דורות – תרבות מסוימת של תקופה מסוימת. “נילס לינה” צריך היה לתת דמות לדבר, שאינו עוד במציאות, או נכון יותר – למציאות מתפוררת תחת האצבעות.
“נילס לינה” כיצירה אישית, נהפך לפּואימה, לזמרת־חיים ותיאור־חיים כאחד. המיה לירית עזה עוברת את כולה – שירת האדם, אשר יצא אל החיים חגור עוז ואמונה, ושב לעתותי ערב ומאום לא דבק בכפיו, ומאום לא דבק בנפשו. על האדם כאן יסופּר ועל חוסר כוחו לחיות ולכבוש גם את אשר הושט לו ביד הגורל הזעומה; על הנפש אשר תמריא אל על ואשר תיעף עד מהרה ככלות כוחה; על הנעורים אשר יתלהטו כורדים אדומים על־מנת לשוב ולהחויר בגעת בהם רוח־המדבר הראשונה, ועל הכשרונות אשר יחגרו און כמפרשים נוכח סער ואשר יורידו עד מהרה את כנפיהם העייפות כעופות אובדים בירכתי אניה אשר בלב ים. קינה היא על החיים אשר יכלו להיות יפים ונעלים ומלאים ואשר יתרוקנו ויתדלדלו ויתנוונו, ואין לדעת באשמת מי. אהה, התבוסה הרי תמיד מוכרחת, בעקב כל יופי כרוך תמיד הכיעור, ונגררים אנחנו תמיד ובלי הפסק למורד, למורד.
לא לחינם היה יעקבסן חושש כל ימי כתבוֹ את “נילס לינה”, כי זה יהיה ספר עגום ומיואש מאוד. מעטים הספרים, אשר בהם יסופּר כברומן זה על רפיון האדם ועל כשלונו ללא תקנה, ללא מוצא. מגילת האדם היא, אשר מבחר חלומותיו יעלו בתוהו, ומבחר ימיו יעברו בטרם עמד על ערכם, בטרם היה סיפק בידו להתבונן אליהם ולהציל מהם גם את אשר אפשר היה להציל. מכאן אותה המילנכוליה הרכה, המרחפת על ספר יעקבסן ככתמי העבים הכחולים על שדות־מולדתו הרטובים. נימה פנימית מקוננת בלי־הרף: את החיים אין לכבוש. גם עזי־הנפש לוקחים פחות מכפי יכולתם; העיקר נשאר תמיד מאחור, מאחור, והעינים נשואות תמיד יותר אל האבדות מאשר אל הכיבושים. אכן, זהו יגון המשורר, אותו היאוש הנובע מרוב שפע. בכלותנו לקרוא את הדפים המרננים האלה, וישבנו דומם שעה ארוכה ואמרנו: בכל־זאת יפי־החיים משכר, אולי רק באשר לא ניתן להיתפס כולו, להיכבש כולו. זה שלא בא – משליך אור עמוק יותר על שדה־ההוויה.
“נילס לינה” אינו גיבור למופת – את זאת רואים ברור. הרומן החדש מצטיין ברובו בזה, שגיבוריו אינם גיבורים, והוא בהכרח נהפך לסאטירה. המחבּר מבזה את גיבוריו, כאב הסובל חרפה מבנים לא יצלחו… באחד ממכתביו כותב יעקבסן בבדיחותו הרגילה כשהוא מתכוון לנילס לינה: לנאטוּרליסטן, כלמלצר, אין גיבורים". ויש אשר עם כל הסימפּאטיה שהוא מגלה לנילס לינה, יתקפהו רגש לא טוב בראותו אדם מחונן זה מתנועע בסירת חייו ללא רצון, ללא דרך, והוא מניף עליו את שוט בוזו (אחרי מות אריק). אבל נילס לינה אדם קרוב לו יותר מדי, כי יבזהו. הריהו זה, שהיה יכול להיות משורר – לאמר, אחד מאותם האלפים והרבבות, אשר השמש לא זרחה עליהם, – מאלה אשר כרוב זרעם כן מעוט תנובתם. ומי עוד כיעקבסן מבין לנפש היוצר מקוללת השפע, אשר רקב תרקב במסתרים ועל כל מים ישפך עושרה?
בניגוד למריה גרובּה, המאפילה על כל הנפשות העושות ברומן, יש לו לנילס לינה בני־לוויה, אשר בשרטוטי־פרצופיהם העזים יטילו צל גם עליו. נילס לינה קרוב למחבר יותר מדי – ואת הקרובים ביותר פחות ניתן להכיר לפעמים מן הרחוקים. סברה מוטעית היא, כי את הקרוב ביותר מיטיבים לראות. פעמים שאין חתום מן הקרוב, ביחוד כשהוא קרוב עד מאוד.
צדקו אלה, האומרים, כי הפּוֹרטרטים המוצלחים ביותר הם פני הנשים. ברתולומינה, אֵם נילס, אמנם דמות סכימאטית ביותר, הגיונית ביותר – פרצוף ללא צל כלשהו; אשה רוֹמאנטית ללא חביון סוד, ללא חידה. והואיל ואין בה חלק בחיים מלבד החלומות, שבהם, לפי דברי יעקבסן עצמו, “אין אדם מכיר את עצמו לעולם”, אין רישומה ניכר כפינימורה, כגברת בויאה ואפילו לא כגירדה. היא דמות לירית כולה. אכן, על יגונם העמוק של חייה ומותה יסופר ברוממות של שירה גדולה, ושיחתה־וידויה עם בנה בערב־הגשם על חלומות חייה אשר לא באו, מלאה יופי נפשי מזעזע אשר לא ישכח.
דמות אדילה, פרצוף ענוג וחמוד זה, שנסתמן רק בשרטוטים מצומצמים, חופפת על הספר ככנף צפור לבנה. דמות־נעורים היא, אשר תלווה את נילס לכל ימי חייו. היא אשר העירה את היגון הראשון, אשר זרעה את כליון־הנפש ואשר מותה האביבי צרב כרצפת־אש את אמונת ילדוּתו.
הגברת בויאה, זו שיודעת כל־כך לדבר על אומץ־לב ועל חירות אדם ועל התפרצות של רגש וסער של מהפכה, ושהיא בעצם ההיפך מכל אלה, חרוּתה ביד אמן אמיצה. אהבת נילס לאשה זו, בזבוז לבבו בעצם ימי אביבו, בהרעיף כל מגע אהבה נאמן עלינו גשם נדבות, הוא כשלונו הראשון הגדול של גיבורנו. היא־היא שעיכרה ראשונה את המעין – היא, באהבתה העקרה, יִבּשה את לבבו לכל ימי חייו עד לאין מרפא.
אכן, נגזור נגזר עליו, שהאהבה, המביאה ברכה עמה, תהיה לו מקור אכזבה וכיעור, אשר לא ינער מאבקה ימים רבים. פינימורה, אשת חברו אֶריק, נפש בריאה ועמוסת־רוך זו, אשר בהתרוקן עליה עולמה, מקוה למצוא בו את אשר אבדה באֶריק, – גם היא פונה עורף לו לבסוף בקללה את האושר אשר נתן לה כחתימת חטא אשר לא ימחה לעולם. אין זאת אהבה גאה, כובשת, הבאה עם שפעת־החיים, אלא מבוכת שני אנשים טרופי־אניה, אשר יאמרו להציל, בהאחזם זה בזה, את אשר אבד להם בסערת־החיים. אין זה כי אם קשר אשר קשרו שניהם על רע ואוהב תחת להצילו, וברגע כי יפול, תתגלה בבת אחת כל זוועת החטא, אשר בו שקעו שניהם יחד.
האושר האמתי אשר נתנה לו לבסוף, לאחר יאוש, גירדה הקטנה, זו שידעה להמתיק לו באהבתה התמימה את כל מרירותו ולמלא בבת אחת את הכוס שנתרוקנה, היה שלומים לחרפת־חייו, – נדבת־הגורל היחידה והאחרונה. אכן, זאת היתה רק הפסקה קצרה. האושר הלך כלעומת שבא ומאום לא השאיר גם הוא אחריו. ביום כי תקרא גירדה לגורלה ועזבה גם היא את נילס, אשר אליו נלחצה בחייה כשיח רך לסדן האילן העז ביום הסער – והלכה אחרי אלוהיה.
בסגנונו של “נילס לינה” נשמע גם הקול החרישי החם, יחד עם אותה הצינה הנוחה שבאמנוּת, המרחיקה קצת למען היטיב ראוֹת, המפזרת מעט את ערפלי־השירה למען הרחב את האופק ולהגדיל את הנשימה. הסגנון, צריך להודות, אינו קלאסי. אין כאן השקט, הצלילות שבמים רחבים וגדולים, כי אם הצל והברק, הסתום והבולט שבבארות עמוקות. האמן מצמצם ומרחיב יחד – מצמצם באמצעים חיצוניים, ועל־כן הוא זקוק לאותו המעובה שבסגנון, שהוא מגרה כמשקה משכר. אין זה סגנון נוח כל־עיקר. הוא מעביד אותנו עבודה מעייפת; הוא כולו עיקר – ובאמנות הרי חשוב לנו גם השטח הריק. אכן, הוא הולך כקול השופר הממושך, הבא מערבות רחוקות ועמוקות. הוא נתלה עלינו כשמי־ערב חוורים־אפלוליים, אשר כוכבים חורתים עליהם ביהלומיהם הלבנים את כתב־החיים הטמיר.