לכבוד אשת חן וחיל, במדות קודש נאדרת, הצדקה לוית פאר לה, הנדיבות כותרת, רבות עשו חיל, והיא לתהלה ולתפארת על כלנה מזהרת, ה"ה

מרת ליפעט המכונה עליזע הערץ תחיה מולדת אצילי לאֶממעל. הובל לשר לה לאות אזכרת כבוד ויקר מאת המעתיק.

 

הקדמת המעתיק    🔗

ספר “המסע” הלזה, אשר הנני נותנו כהיום הזה לפני הקורא, כבר יצאו בכל הארץ קוי תהלתו, בצאתו בשפת אשכנזית כמעשה ידי אמן מעט סופר מהיר, מליץ מפואר ונודע ליקר, ועד קצה תבל הגיעו מליו, עדי כבכורה בטרם קיץ בלעוהו הקוראים¹; בהַרְוֹתוֹ את צמאון כל שואף לדעת ולהכיר את שלום אחינו באדמת הקודש, ואת שלום הצאן, צאן אדם, צאן קדשים; לדעת אם הבנים כנטיעים מגודלים בנעוריהם, והבנות, אם הנה כזויות מחֻטבות בתבנית ההיכל: הבנוי, או הֶחָרב.

והנוסע הלזה, הבא בקול מבשר, משמיע ישועה, כציר שלוח לכונן מוסדות תושיה ולפתוח מעיני עזר לתושבי ירושלים, השם, כרופא נאמן, עין בקרת ובוחנת בכל משמר על מכות הארץ ותחלואיה, לא הלך כפעם בפעם כדרך נוסעים אחדים לקראת נחשי וכחשי נעתרות נשיקות באמרותיו הקשות ומלאי נופת מליצה, כי אם לשמש האמת שם אוהל בהם! בהשמיעו אותנו חדשות, לא שמענום, ונצורות, ולא ידענום עד הנה, ובהשתפכו בשטף משברי הגיונו על כל אפיקי נחלת כנען, וברחפו בכנפי תעופת מליצתו על כל פני רחבי גדות ארץ המורשה, לא שכח אף כרגע מדרוש בכל פנה ועבר את שלום אחיו, הנשארים והנפוצים זעיר שם זעיר שם כשרידי אוד מוצל משריפה, לדעת ולראות איה איפה הם רועים, החזק או הרפה העם באמונתו, היש בינימו עץ נושא פרי צדקה ותנובת תושיה, אם אָיִן, ומה הארץ, השמנה היא למו בחקותיה ובמשפטי דתה, אם רזה. – ובהתגלות לעין מחקרו ספחת מוסר ובהרת אמונה בבשר החי, אז לא תחוס עינו ברחמיו ולא יכמרו רחומיו בחסדי הבל ואפע, ובחבורות פצע ימריק את הרע, בהודיעו קשט אמרי אמת, להביא עדנת ישע במקל נועם וגם חובלים, ומרפא בכנפי אמרותיו – ונאמנים פצעי אוהב. כי האדם עץ השדה! ומי זה איפה יבער ויכסל לאמר, כי יש לעץ תקוה ויונקתו לא תחדל מֵעֲלוֹת בנצה ומעשות פרי תנובה והלולים, בעת לא כרת את זלזלי הרקב במזמרות, ולא הסיר והֵתַז את הנטישות המשחתות! כי רק אחרי הֵעָזֵק והִסָּקֵל הכרם מאבני גיר מנופצות, יהיה לקרן בן שמן, להצמיח יבול יֶקר ופרי עציו לכבוד; על כן על כל הכבוד הלזה, אשר הנהו מטרת הנוסע, תחופף חֻפַּת ההצטדקות.

ועל כי יצא כבר הספר הלזה כחתן בהדרת פאר מחופת מחברו בשפת אשכנזית, אמרתי, ישיש נא גם עתה כגבור תושיה, לרוץ ארחו בשפת קודש על פני רחבי ארץ! ואף כי ידעתי נאמנה, כי רבה וכבדה המלאכה, להלביש רעיונות ותמונות מליצה, היוצאות בבגדי חמודות, אשר הלבישתן אֵם שפה חיה ומדוברת בפי כל, במחלצות העבריה, העזובה והנשכחה עֲנִיַּת המלין ודַלַּת האמרים, אשר אוצרות אמריה הורקו, עדי לא נשארו בה רק עוללות כנוקף זית, ושנים ושלשה גרגרי הוראות בראש אמיר אחד; ומי זה יאמר: עשרתי, ומצאתי און לי בשפה הזאת, עדי יפוצו בה מעינות רעיוני על פני כלם החוצה! בכל זאת העמסתיה על שכמי, בשקדי לעשות כפי מסת כחי את כל אשר לאל ידי, לקלע למטרה, ולבלי החטיא מול רעיוני וציורי המחבר, ובבטחוני על הקורא, כי תחוס עינו עלי להצדיקני בשגיאתי, אם חטאתי הפעם.

אך על כי תעודת ההעתקה הזאת איננה, רק לצאת במחנה העברים, למען תפקחנה עיניהם ויכירו וידעו את מעמד אחינו האומללים באדמת הקודש ומצבם בחיים ובמוסר, על כן עזבתי, כעזובת החרש, ונטשתי את המקומות, אשר עבר במו הנוסע, ואשר לא נמצאו במו שרידי שארית יעקב ופזורי ישראל; ובהגיעי לכמו אלה, אז אעבור במהירות עלימו, ואז אני אני הוא המדבר בקצרה, בין שני חצאי כדור, בשם המחבר; ובשובי למקום תחנות אחינו, אז אשובה גם לדרוך בפעמי אמרותיו להעתיקן בקוצר כחי כפי מתק לשונו².

ועתה בתתי את ספר המסע “ירושלימה” כהיום הזה, עטוי במעטה תהלת שפתינו הקדושה, לפני עם ד' אלה, לא לקלע למטרת הכבוד ולא להגיע למחוז חפץ התהלה, כי אם להודיע נאמנה בקהל עם את מעמד אחינו המפוזרים באדמת הקודש, והנעזבים באין דורש ומבקש להשכילם באורח החיים, בעת חשך אורם בצהרים על פני תבל. ועל כן אליכם אישי ישראל אקרא, וקולי אל נגידי ישורון.

יכמרו נא נחומיכם על שארית הפליטה, הנותרת בארץ מורשת אבותינו! הנה העת לעשות לד', על כן חוסו ורחמו נא לכבד אחוזת אל מהונכם, כי עת לחננה, כי בא מועד לחמול, טרם תכבה הגחלת האחרונה הנשארה! –

תהי לכם אשת החן, הגבירה היקרה ונדיבת הלבב: מ' ליפעט הערץ תחי', אשר לכבודה יצרתיו אף עשיתיו, למופת תהלה, הבאה כאם ברַחַם רחמתים על ילדי העברים ממרחקים, לכונן אבן שתית צדקה ומוסדת תהלה בככר המוקדש אל צור ישראל וגואלו מקדם קדמתה, ואשר תקות עיני ישורון רק אליו צופיה. מהרו עתה גם אתם ועשו כמוה! קומו והביאו עזר לעינים הַכָּלוֹת וישע למיחלי נחמה וְסִתְרָה! פן לא תהיה תפארתכם על הדרך, כי ביד אשה יתן ד' סתרה ועזרה לשארית עמו, המחוננת, בהשליכה את כל קניני החיים מנגד, את עפר ארצו. זרעו גם אתם, נדיבי וקציני ישראל! לכם לצדקה, והביאו את קרבן נדבתכם על מזבח התורה וההשכלה, להגדיל ולהאדיר את מוסדת הגבירה התמימה, ולהרחיבה עד לאין קץ בעד כל זרע ברוכי ד', למען תמלא ארץ הקדושה דעה את ד' כמים לים מכסים!

ואז גם לכם ציון פאר וזכרון כבוד ויד ושם טוב, מבנים ומבנות, אשר יפרחו כזית רענן לתורה ולחכמה, למדע ולהשכלת החיים, בבית ד' ובחומותיו, אשר הקמתם אור לו בציון, ויקוים בכם: כי רצו עבדיך את בניה ואת הדרה יכוננו!

פה קרית וויען עש"ק יו"ד לספירה

קול המון ממלחמה במחנה מסביב לפ"ק.

דברי המעתיק

מענדל בר"י שטערן.

 

מטרת המסע    🔗

ביום השלישי לחדש אלול ה' תרט"ו לב"ע, הוא יום טו"ב הנופל לפני חג הולדת מלכינו המושל האדיר במדינת עסטעררייך, ירום הודו ותנשא מלכותו לעד, ח"י לחדש אויגוסט 1855 למספר הנהוג, הריצה היקרה בנשים מ' ליפעט הערץ, מולדת אצילי לעמעל, את פתשגן האגרת הבאה לראשי קהל עדת ישורון בעיר וויען הבירה לאמר:

(הדברים הבאים פה עד צד י', ספוחים הנמו ממחברת הנוסע “קול מבשר”, הנעתקה ללשון עבר מאת המליץ המפואר כבוד מו"ה מאיר לעטטעריס נ"י)

"אל כבוד ראשי מנהיגי קהל עדת ישורון בעיר וויען!

נכבדתי להגיש לפניכם, אדונים יקרים! דבר הנוגע לזכרון שם אבי השוכן בצל שדי, אשר ירחש לבבי לעשותו, ברצות ה' דרכי, ולהוציאו לפעולת אדם. – אחרי שימי אל לבי, כי הדבר הזה קשור בחבלי אדם ובעבותות אהבה בכבוד בני עמנו בכלל, בטוח אני כי תכינו לבכם לאשר יזמתי לעשות ותהיו בחסדכם ובעצתכם למשען לי, למען יקום הדבר הטוב לתורה ולתעודה לאורך ימים.

על לוחות העדות כתוב באצבע אלהים: “כבד את אביך ואת אמך!” ומה טוב הוא כי קול ענות גבורה זה עוד יקרא בקרב לבנו לשמור המצוה הזאת בכל נפשנו ובכל מאדנו, גם אחרי נפרדו הורינו מאתנו, גם אחרי סר מר המות לקחת אתהם מעל ראשינו.

אחרי נועצנו יחד אני ואחי ואחיותי וגזרנו אומר ליסד כמו רמים בית מועד לנדכאים לחֻמלה על כואבים ונכאי לבב לְהֵחָסות בבית חמלה יחד, להיות למזכרת תודה לנצח לאמי השוכנת בצל שדי: הנה דת־מוסר וחק־צדק הַמְחֻקֶה על לוח לבי הוא יצוני לכונן גם לאבי זה ילדנו, אשר נשמתו תתלונן בסתר עליון, זכרון חסד ואמת עד העולם.

והנה מכל ציון תפארת ומצבת כבוד, יגדל מעשה צדקה וחסד אשר יכוננו ידינו על משפטו כאשר עלה על עשתונות לב ההולך לבית עולמו, וכאשר עברה משכיות לבבו בעודנו מתהלך אתנו בארצות החיים.

ואני עת אעלה על זכרוני את אבי היקר אשר נפשו בנפשי קשורה, אזי מלבד יקרת נפשו וטוב לבבו, אשר האירו אורם לעשות תושיה על פני האדמה, הנה צדקת אמונתו נִצֶבֶת נֹכַח פָנַי כְלִילָה בהדרה, איך החזיק במעוזו בדת משה וישראל; ובמחזה שדי אראנו ולא עתה, איך בכאב לב ובגילת־רעדה יעמוד ויתבונן ברוחו מרחוק את מרחבי ארץ אבותינו, ונאות יעקב הקדושים לנו אם מפאת אמונתנו אשר שמה נוסדה גם שורשה, או מפאת קורות חיי עמנו, אשר שמה יצאו לאור לכבוד ולתפארת.

עם הגיון לבו זה הנה נקשרה בלי להנתק גם האהבה העזה לארץ מולדתו עסטעררייך, אשר למענה עשה גדולות לעזר ולהועיל לשוכניה בכל מאמצי כחו ומשלח ידיו פעמים אין מספר, ואשר בגללה הרימהו אדונינו הקיסר בתור האדם המעלה וינשאהו להיות אחד מאצילי הארץ.

לכן גמרתי בלבי: ליסד לזכרון אבי זכרונו לברכה בארץ בני קדם, בירושלים הקדושה, ציון תפארת; לא למראה עינים, כי אם מכון לשבת צדקה להשכיל להיטיב, אשר ברכתה לא תחדל מעשות פרי; והוא: לכונן שם בית חמלה פתוח לרוחה, בו ילמדו ילדי בני ישראל מנעוריהם ללכת בדרכי ה', לשמור מצותיו ולאהוב את המלאכה הַמְחַיָה את בעליה, ולהרגילם בשחרות ימיהם להתהלך במשרים בחברת האדם ולאהוב את ארץ מולדתנו, ארץ עסטעררייך הרמה והנשאה מדור דור.

מפי הולכי על דרך למסעיהם גם מאנשים המתגוררים בירושלים שמעתי ותרגז בטני: כי לא טוב מעמד ומצב בני עמנו בכלל שמה, ובפרט לבי דוי, בשמעי פרעות ילדי בני ישורון, איך בעני ובמחסור נשמו בחוצות ירושלים באין תומך ידם, באין תורה באין מוסר ולקח טוב.

לכן גזרתי אומר וָאֲקַיֵמָה: לכונן בעיר ירושלים:

בית מחסה לילדים

(איינע קינדערבעוואהר־אנשטאלט).

ולמען יסד את הבית הזה על מכונו ומשפטו, ולתת לכסף מוצא לקיומו עד אחרית הימים, נדבתי הרוחים (ד' וחצי למאה) מן הסך של חמשים אלף פֿלאָרינען )פֿינפֿציגטויזענד גולדען50,000 fl. ) בשטרות חוב של ממשלת עסטעררייך (אין שטאאטס־שולדפֿערשרייבונגען). וזה יהיה משפט הבית הזה ותעודתו אשר יעדתי לו: מספר הילדים אשר יֵאַספו אל בית המחסה הזה ירבה או ימעט לפי מסת סך ההכנסות הנועדות להוצאות הבית לכל משפטו ומעשהו.

אל הילדים אשר מן הבוקר עד הערב ישבו בבית המחסה, יותן מאכל מבושל דבר יום ביומו בריא וטוב לסעודת צהרים, ולילדים הדלים אשר להם אין כל, יותן גם בגד ללבוש לכסות מערומיהם.

בבית מחסה הילדים הלזה, עם גן סביב לו לשעשועים – אשר לפי המקום והזמן או בכסף מלא יִקָנֶה לאחוזת עולם או ישכרוהו שנה בשנה – יתמנה איש למורה ולסוכן אשר רוח דעת בו להבין לשון עבר, לשון ערבי ואשכנזי, ואם אפשר גם לשון איטלקית, איש אשר מלבד אלה הוא הולך יושר ואיש מוסר ושומר תורה באמת ובתמים. והוא יהיה המשגיח ומנהל את הילדים לטוב להם. האיש ההוא צריך להיות בעל אשה, הנכונה להיות גם היא עזר כנגדו, לשמור לנהל ולהורות את הילדים מלבד אלה יִפָקֵד איש רופא מומחה להשגיח על בריאות הילדים ולרפוא החולה על ערש דוי.

ועתה בשתים היא שאלתי ובקשתי אשר אנכי שואלת מכם, יקרי רוח!

ראשונה: לשאת על שכמכם את מִשְׂרַת הכבוד (דאז עהרענאמט) להיות פקידם (קוראטאָרען) אל בית מחסה הזה, אשר יש את נפשי לכונן עליו אדני צדק לברכה בירושלים לטובת האדם ולישע אחינו בני ישראל, וזה שמו אשר יקראו לו:

בית מחסה לילדים, לזכר שמעון מאצילי משפחת לעמעל

(סימאן עדלע פֿאן לעמל’שע שטיפֿטונג).

אם לששון ולשמחת לבבי תתנו לבכם לי ותטו אוזן שומעת לבקשתי זאת, יקרי רוח! להתערב במאויי לבי אלה, אתם והבאים אחריכם להיות גם הם מנהיגי הקהלה הזאת: אזי ברצוני וחפצי לתת אל בית המסחר של הגביר המפואר ראטהשילד את הכסף אשר נדב לבי ליסד בו בית מחסה הנ"ל סך חמשים אלף פֿלאָרינען בשטרות חוב על הממשלה ברוחים ד' וחצי למאה, בשאלתי: לתת הסך הזה ליד ראשי מנהיגי הקהלה פה, עת יפתח בית המחסה הזה לתועלת הילדים בירושלים, אזי ייטיבו הראשים האלה לתת הסך הזה לכסף מוצא לכל מה דאפשר (דיא געדאכֿטען שטאאטס־שולדפֿערשרייבונגען בעסטענס צו פֿערווערטהען) ולתת בטחון על הסך הזה באחד מן הבתים הגדולים הנלוים לבתי התפלה אשר לבני עמנו בעיר וויען, ואשר עליו יהא מונח בטוח סך הכסף הנ"ל; והמה מחויבים, אם ימאנו להטות שכמם לשאת המשא הזה, לתת הכסף למקום אחר נכון ובטוח לבל יהי נעדר דבר חלילה ברבות הימים.

בטרם יהי בית המחסה לילדים בירושלים בנוי על תלו ובית הספר על משפטו ישב – אשר הוצאותיו וצרכיו מבית (איינריכטונגס־קאָסטען) עלי תהיינה כלנה – ובטרם יותן הסך הנ"ל לראשי מנהיגי קהל וויען, כמובא למעלה, כל הרוחים מן הסך הנ"ל לי יהיו, ואין לאיש חלק בהם.

והנה אחלה פניכם לעמול בעד הדבר הטוב ולשים פניכם להשיג רשיון מאת ממשלת אדונינו הקיסר לכונן הבית הזה בשם:

“בית מחסה לילדים, לזכר שמעון מאצילי משפחת לעמעל”.

כי הנה כל ישעי וכל חפצי: כי בית מחסה הנ"ל, אשר אבקש מכם לעמול בטובכם בגללו ולהשיג הרשיון מאת ממשלת הקיר"ה – ימצא מגן וסתר בצל ממלכת אדונינו הקיסר רב חסד ורחמים, אשר בין שמותיו המפוארים לאלף דור, גם בשם מלך ירושלים יכונה; וכי כל יועץ ממשלת עסטעררייך המתגורר בימים ההם בירושלים (עסטעררייכֿישער קאָנזול) יעשה מעשהו כחוב המוטל עליו, לשים עינו ולבו על החשבונות אשר יודיעו מנהלי בית המחסה, מימים ימימה אל הפקידים בעיר וויען ולחתום גם הוא את שמו תחתיהן; ואך אחרי בוא מודעת זאת לידם מירושלים יושלחו שמה הרוחים כפעם בפעם.

הנה כן יחויבו גם הפקידים בוויען לתת חשבון מדי שנה בשנה אל כבוד ראשי הממשלה בקרית המלך, להתודע ולהגלות באיזה אופן יוציאו את הרוחים מסך הנ"ל אשר נדבתי.

מלבד הכנות הדברים אשר הזכרתי, עוד נפשי נכספה וגם כלתה, מאהבת ארץ מולדתי הבוערה בקרבי, כי ממשלת אדונינו הקיסר, אשר כל יקר סגולה עוז ותעצומות נפלו בגורלו, תהי בעצמה ובכבודה מגן וסתר ליהודים היושבים בארץ הקדושה, בעת אכין ואיסד בית חמלה, לחנוך הילדים שמה ליראת שמים, מוסר וצדק, תושיה ואמונת אומן, למען תגדל בלבם אהבת ארץ מולדתם גם כי יגדלו ויהיו לאנשים, ולבעבור ימצאו וישיגו בבית הזה בעודם באבם מעלות וכשרונות אזרחי הארץ, אחת מהנה לא נעדרה.

והנה הלא נודע לכם, אדונים יקרי רוח! כי להשלים חפצי ולהוציא מגמת לבי זאת בדבר בית המחסה לאור ולפעולת אדם, דבר נחוץ הוא למאד להשיג מני קאָנסטאנטינאָפעל מאת השולטאן יר"ה המושל בארצות תוגרמה ואגפי כתב הדת (פֿערמאן) למען בדרך המלך וחקיו יוכנו הדברים הנצרכים בעיר ירושלים, להכין הסוכן, המלמדים והמורים הנכונים למלאכתם והרופא המשגיח, ולמצוא המקום והבנין לבית הספר, קנצי למלין: להחל ולהכין כל דבר ודבר הנצרך למוסדות בית החמלה עדי יציבו דלתיו להיות לו תקומה ברצות ה'. כאשר שמעתי בעל פה וכאשר כתבו לי, דבר נחוץ הוא לשלוח שמה איש עתי, ציר אמונים בשמי ללכת בפקודתי ירושלימה לעשות מעשהו עם אלהים.

לאיש נכון ובטוח כזה בחרתי את האדון הרופא לודוויג אויגוסט פֿראנקל, ממתיק סוד קהל עדת ישורון בעיר וויען; זה האיש אשר אבקש, כי יהיה גם מעיר לעזור ויועץ (בייראטה); להפקידים היקרים נ"י, בו בטח לבי בכל אשר יפנה. והוא הבטיח לי כי מוכן הוא (אם בטובכם תתנו לו החופש ממלאכתו ומשמרתו פה על איזה ירחים והרשיון לנסוע) לשים לדרך פעמיו לירושלים, להשליך נפשו מנגד ולעשות מלאכתו באמת ובתמים להכין את בית החמלה ולסעדו בכל נפשו ובכל מאדו. לכן זאת שנית שאלתי, אחרי כי נכספה וגם כלתה נפשי לראות הבית החל וכלה במשך שנה אחת, כי תעשו עמדי, אדונים יקרים! חסד ואמת לתת לו הרשיון לנסוע משך חדשי האביב ולתמכו בכתבי תעודתכם, למען יעצור כח להוציא פעלנו למעשהו – כי גם פעלכם יהיה – לכונן לאיש יקר ונכבד (הוא אבי זצ"ל) אות זכרון לדור אחרון, ולנו זאת התעודה בישראל: כי בלב ונפש חפצה טוב האדם ותועלת אחינו להרחיב כאשר לאל ידינו, יזמנו גם עשינו.

הן אמנם רצון אנוש, בלי רב כח בעת ההוה, פְרִיץ חיות הוא בגאותו אם למרחוק חש עתידות לו, לכונן דבר אשר יהי קים לעולמים.

יתן ה' וישמור וינצור פעלי מכל פגע רע אשר בעתים נצפנו יוכל להשבית ולהרחיב מעשה אנוש ותחבולותיו, ואשר בצוק העתים ותלאות תבל יעוז להתקומם על בית החמלה, אשר בדעתי לכונן בירושלים. אולם אחרי כי כל דבר עלול לאבדון, ואפשר הוא כי גם פעלי לא יכון וכל אשר אעשה לא יצליח, לכן גמרתי בלבי לעשות כזאת.

אם בית המחסה לילדים אשר בירושלים יֵעָשֶה כָלָה ולא יהי לו תקומה, מסבות ומניעות אשר לא תשורינה עיני אדם בטרם תבאנה, אזי איעד את סך הכסף הנזכר בשטרות חוב על הממשלה, בד' וחצי למאה, לפעולות טובות שתים, אשר גם הנה תהיינה לעזר ולהועיל ללימוד ולחינוך, אשר לטובתם כל מַעֲיָנַי למבראשונה ויחד יחלוקו ביניהם את הרוחים מסך הנ"ל, היינו עשרים וחמשה אלף פֿלאָרינען יהיו לפועל טוב בשם שמעון מאצילי משפחת לעמעל (כי על שמו יקרא גם אז) בקהל היהודים בעיר וויען, והחצי השני מסך הנזכר למעלה, עשרים וחמשה אלף פֿלארינען, יהיה ליסוד פועל טוב כזה בעיר פראג.

הפקידים הנכבדים על בית מחסה הילדים בירושלים ישלמו אז את החצי הכסף אל הראשים ומנהיגי הקהלה בעיר פראג.

והחצי השני מן סך הכסף יותן ביד ממשלת הקיר"ה בוויען, ברשיונם, להיות מונח לבטחון על בתים או ארץ אחוזה, לבל ימעט הכסף בענין רע.

וכזה יהיה פעולות החסד מעשה שמעון מאצילי משפחת לעמעל בוויען (ובפראג).

ד' וחצי למאה מן שתי חצאי הסך של עשרים וחמשה אלף פֿלאָרינען, אחת ואחת (העולה מדי שנה בשנה לסך אלף ומאה ועשרים וחמשה), יחולקו למעשה הטוב, כאשר אספרם כמו בזה באר היטיב, אשר לא יִשָּׁכֵחַ.

א. שתי מתנות (שטיפענדיען) לשני לומדי מלאכת הרפואה, כל אחת סך שבעים זהובים (70 fl.).

ב. שתי מתנות (שטיפענדיען) לשני לומדי תורה הדין והמשפט (יוריספרודענץ) כל אחת סך שבעים זהובים.

ג. שתי מתנות (שטיפענדיען) לשני תלמידי מלאכות מחשבת היופי (מלאכת הבנין. מלאכות הפסילים באבנים ומלאכות הציור) כל אחת סך שבעים זהובים.

ד. שתי מתנות (שטיפענדיען) לשני תלמידי ידיעות מלאכת מעשה (טעכניק), כל אחת סך שבעים זהובים.

ה. שתי מתנות (שטיפענדיען) לשני לומדי תורה במדרשי הרבנים (ראבינאטס־קאנדידאטען) כל אחת שבעים זהובים.

ו. שתי מתנות (שטיפענדיען) לשני לומדי מלאכת המלמדים (לעהראמטס־קאנדידאטען) כל אחת שבעים זהובים.

ז. מתנה אחת (שטיפענדיום) ללומד חכמת החזנות (קאנטאר).

המתנות הנועדות ללומדי מלאכת הרפואה, או חכמת הדין והמשפט, ולומדי מלאכת מעשה (טעכֿניק) הנזכרים פה בציונים (א' ב' ד') ישיג האיש הנמצא ראוי לכך במשך שלש שנים בטרם כלותו את למודיו; והמתנה היעודה להלומד מלאכת מחשבת היופי (הנזכר פה באות ג') ישיג הנבחר לכך משך שלש שנים האחרונות אשר ילמוד החכמה הזאת במדרש חכמות היופי אשר לאדונינו הקיר"ה בכל מקומות ממשלתו (וועהרענד זיינעס בעזוכֿעס איינער ק. ק. אקאדעמיע דער בילדענדען קינסטע(. מהנבחרים הנזכרים פה בציוני ה' ו' ז', ישיג הדורש תורה במדרש רבנים מתנותיו משך שתי השנים אשר ילמוד גם במדרש החכמה את הפֿילוסופֿיא, למען ישיג כתר החכמה הזאת (דיא דאָקטאָר־ווירדע דער פֿילאָזאָפֿיא); המתלמדים להיות מורים ומלמדי להועיל או מְלַמְדות לנערות ב"י ישיגו את המתנות הנ"ל משך שתי שנים אשר ישמעו את לקח המורים (פרעפאראנדען־קורז) בבית חכמה הנועד לכך. והאיש אשר ידבנו לבו להיות חזן הכנסת ישיג המתנה היעודה לו משך שנה אחת אשר בה ילמוד את חכמת הנגון בבית הלמוד השיר והנגון המיועד לתועלת הזאת.

אם שנה או שנתים יחסרון התלמידים הנועדים למתנות אלה, לא יֵאָצר ולא יֵחָסן סך המתנות האלה הנשאר למשמרת ימים רבים, כי אם העודף אם הוא מן המיועד ללומד רפואה ומשפט יותן בשנים הבאות לדורש חכמת הרפואה ולדורש חכמת הדין והמשפט, למען יקל לו להשיג במתנתו את כתר הרפואה או כתר המשפט (דיא מעדיצינישע אָדער יורידישע דאָקטאָרווירדע); אל לומד חכמת היופי או מלאכת מעשה יותן עודף כזה להוצאות הנסיעה לארץ רחוקה לתועלת מלאכת עבודתו; ואל לומד תורה, או מלאכת המלמדות, או מלאכת החזנות יותן המותר המדובר להיות להם משען ומשענה להכין צרכי ביתם אם ימצאו יד לנטוע אהלם במקום אשר נבחרו להוציא כשרונתיהם מכח אל הפועל לטובת הכלל.

אולם האיש מכל אלה הנזכרים אשר כבר לקח המתנות הנועדות לו בעצם וראשונה (ציוני א’–ז'), אין לו חלק עוד בעזר ומסעד הפרטי מעודף הָרְוָחִים הנזכר אחרי כן, למען לא יִמָנַע טוב מבעליו לתמוך ידי נבחרים אחרים אשר לא לקחו עוד מאומה חלקם מכיס המתנות האלה. מן סך הכסף הנשאר עוד שנה בשנה מן הָרְוָחִים אחרי החשבון המובא למעלה, והוא סך שבעים וחמשה זהובים מעות כסף, יותנו חמשה זהובים להוצאות מעשה הכתב (קאנצליי־שפעזען) ושבעים זהובים להעומדים על משמרת בקהל עדת ישורון בוויען (או פראג) אשר עליו החוב מוטל להודיע בקהל רב בדפוס, בפקודת מנהיגי הקהלה, כי באה העת לטובת התלמידים להקריב הזכיות אל מתנות השטיפענדיען הנ"ל, ולהגיש המודעות והתעודות על ענין זה לפני מקום הגבוה ממשלת הקיר"ה, במצות ראשי הקהלה.

מכל הנבחרים הנ"ל להשיג את המתנות ההן, היתרון והמשפט הראשי יהיו ליוצאי חלצי משפחות אבי ואמי ז"ל, ה"ה משפחת לעמעל דושענעס, קנינה ומשפחת בלויא.

אחרי יוצאי חֲלָצֵי משפחות הנזכרות, היתרון והזכיה הראשית יהיו לאיש תושב בקהל עדת ישורון בעיר וויען או פראג, ואם יחסרון אלה, המשפט והזכיה למתנות הרוחים לכל איש ישראלי בשוה, אם אך נודע הדבר כי ידו אין משגת להיות לו עזר לבדו וכי הוא דורש חכמה להועיל ביתר שאת, והולך נכוחות בכל מעגליו במוסר וצדק ואין עַוְלָתָה בו.

לששון ולשמחת לבבי יהיה לי כל הימים בשמעי: כי יִזָכֵר שֵׁם אדוני לברכה בעת הזכרת הנשמות בבית הכנסת האשכנזים (שקורין פֿראנקען) בעיר ירושלים, תִבָנֶה ותכונן במהרה בימינו, ובבית הכנסת הישן־והחדש (אלטנייא־שולע) בעיר פראג, כאשר יעשו בהיכל התפלה בעיר וויען במצות ראשי מנהיגי הקהלה, זה ימים ושנים; גם כי ידליקו הנרות לכבוד נשמת המנוח זצ"ל ביום מותו מדי שנה בשנה י"א ניסן תר"ה – הוא י"ח אפריל 1845 למנינם. – בלי תנאי מצדי לבקש זאת, אודיע רצוני בזה כי ישמח לבי אם תאותי נהיתה ויתנו לי שאלתי זאת".

ועתה אדוני הנכבדים! אחרי שמתי לפניכם בָאֵר היטיב היום את העניין היקר הזה אשר קדש הוא לי, הנה לבי בטוח בטובכם וישרת רוחכם כי תדעו מאד להוקיר רֵגֶש לב בת מְכַבֶדֶת אביה, אשר כל ישעה וחפצה לשלם תודות לו אחת מני אלף על כל תגמולוהי עלי ועל כל אהבתו, חסדו ואמתו אשר עשה עמדי כל הימים, ומלבד זאת נכון לבי כי תדעו לערוך ולשקול בפלס את התפעליות נפשי בקרבי לכבוד עמנו ואמונתנו הקדושה, אשר בגללם גמרתי בדעתי לכונן בית חמלה ומעשה הצדקה לאורך ימים ברצות ה' דרכי ופועל ידי ירצה. הלא רחשי לב ודברים יקרים מכל סגולה כאלה גם אתם, יקירי רוח! תגדילו ותרוממו בכל מעשיכם ומשלח ידיכם כל הימים, ועוד תוסיפו כהנה וכהנה ביתר שאת וביתר עז!

האלהים ישלח ברכה לעם אלהי אברהם! ומברכתו תבורך גם נפשנו!

אלה דברי המדברת בצדקה, אשר לבה בקרבה ירחש לכם כבוד ושלום רב הבאה על החתום:

ליפעט הערץ מאצילי משפחת לעמעל".

וזאת תשובת ראשי קהל עדת ישורון בוויען:

“לכבוד אשת חיל יקרה ונכבדה”!

מכתב מעשה אצבעותיך מיום.. בא לידינו אל נכון, ואנחנו ראינו בו דעתך היקרה אשר יזמת לעשות, והוא לכונן בית מחסה לילדים לכבוד ולתפארת שם אביך הנכבד השוכן בצל שדי, מו"ה שמעון מאצילי משפחת לעמעל, מן הָרְוָחִים של הסך חמשים אלף פֿלאָרינען מעות כסף אשר נדבה רוחך היקרה לחפץ זה.

בראשית כל דבר הנה ירחש לבנו דבר טוב לשלם תודות לך בשם כל יקרי רוח ונדיבי לב על כל החסד והאמת אשר תעשי בפעולתך זאת לכבוד נפש אביך הצרורה בצרור החיים, ולפארך על דבר מעשה הצדקה והחמלה אשר גמרת בדעתך להוציא מכח אל הפועל לטובת החנוך וגדול הילדים, להשכיל ולהיטיב דרכם ועלילותם בעודם באבם. בשם כל אלה אשר שפע טובתך יינקו לעת כזאת, אשר אנחנו חיים על האדמה, עד דור אחרון, נברך ונודה את שמך אשה משכלת ויראת אלהים! תחת אשר הפלאת לעשות טוב וחסד מני אז לא אחת ולא שתים במוסדות בתי חמלה ורחמים לטוב דכאי רוח וכואבים עת מטה ידם.

שש לבנו ויגל כבודנו, כי אנחנו הראשונים כיום הבאים לברכך על כל הטובה הזאת, אשר עד מהרה בכל פה ובכל פִנוֹת העם תתפאר ותתהלל עת תצא פעולתך לאור, וחסדך כצהרים, ברצות ה' דרכך. כי יכירו וידעו כי אהבת אדם וארץ מולדתך היא עשתה ותכונן פעולת צדקה לחיים לאורך ימים.

אות תפארת וצִיוּן־נפש הוא אשר יכוננו ידיך, תפארת נשים! על אדמת קדש לכבוד איש רם דגול מאלף, אשר בפעולות חסדיו לא יִשָּׁכֵחַ בקרב מחננו וקהלנו כל הימים, הוא אביך זכרונו לברכה; ולכבוד אלהים אלהינו אשר השמים כסאו והר ציון הדום רגליו, ולטוב משפחות בני אדם לדור ודור, אשר לא יסוף זכרו לנצח.

והנה אנחנו נכונים לקחת המשרה על שכמנו בה כבדתינו, והננו סרים למשמעתך ולעשות רצונך חפצנו, כי טובתך בל עלינו לבד, כי אם גם לטובת בני עמינו כל הימים, גם אשר יבואו לאחרונה. והנה לא בעצלתים יהי פעלנו, כי אם נמהר נחיש מעשינו להודיע לכבוד ממשלת אדונינו הקיסר דְבַר בית מחסה לילדים אשר יזמת בקרב לבך הטהור לכונן בירושלים; ואנחנו נתאמץ לעשות זאת, רגע יבוא לידינו סך הכסף בשטרות חוב על הממשלה אשר נדב לבך לתת לבית מסחר האדון ראָטהשילד, כאשר מודעת זאת לנו במכתבך היקר; ולבקש מאת פקודת הממשלה לתת הרשיון ליסד כמו רמים בית המחסה הזה, ולא נאחר מן המועד אשר יעדת לנו.

גם נודיע אותך בזה, כי ברצון טוב נִתְנָה הרשיון אל האדון דאָקטאָר לודוויג אויגוסט פֿראנקל, איש אשר שמת בטחונך בו לעשות תושיה בשמך, לנסוע לירושלים, כי נבטח בו כי יעשה מעשהו אשר נטל עליו, באמונה, ומלאכת ה' בלי רמיה, ולא נמנע טוב מבעליו באשר לאֵל ידינו לתת בידו כתבי תעודה להיות לו למשען ומשענה בדרך ילך להוציא מזמות לבך למעשהו באין מונע ובאין מכלים דבר.

בתקותנו ותוחלתנו לאל ממעל, כי יברך חילך ויכונן מעשה ידיך לעשות טוב וחסד בבית החמלה אשר נדבת לבנות ולכונן ועיניך רואות, נבוא על החתום בהגיון כבוד ופאר, היום יום י"ג אלול ה' תרט"ו לב"ע.

(Wien, den 27. August 1855).

לעאָפּאָלד עדלער פֿאן ווערטהיימשטיין.

יאָזעף ווערטהיימער.

מאָריטץ גאלדשמידט.

היינריך זיכראָפֿסקי.

יאָזעף ביעדערמאן.

ראשי מנהיגי הקהלה בעיר וויען שמו זאת התעודה לפני ממשלת אדונינו הקיסר יר"ה. וימצא הדבר הטוב הזה חן בעיני שרי המלך, כי על אדני התורה, אהבת אדם וכבוד ארץ מולדתנו נוסד לאבן חן פִנַת יִקְרַת לתפארת, וימצא מגן וסתר בצל מלכנו האדיר.

וכפלים לתושיה עוד הרבו יועצי הדרת אדונינו הקיר"ה (דיא ק. ק. מיניסטער דעס איננערן, דעס קולטוס אונד אונטערריכטס, דאן דער מיניסטער דער אייסערן אנגעלעגענהייטען אונד דעס קאיזערליכען הויזעס) את חסדם לרומם את הענין המדובר בו. כי דברו טוב עליו גם באזני השולטאן האדיר, אשר יאהב ויכבד במלא רוחב ארצו כל בני האדם, גם אם דתיהם שונות – ה' אלהי ישראל יאריך ימיו על ממלכתו בכבוד ותפארת – ובמודעה נכבדה (אין איינער אייגענען דעפעשע) הודיעו את כל הדברים לפני הדר כבודו, למען יהיה עליהם סתרה הוא ושריו יחדיו כל הימים".

(עד הנה ממחברת “קול מבשר”)

וגם אל ראשי מנהיגי עדת ישורון בקהל פראג יע"א נשלח פתשגן אגרת התעודה, ועליו הגיעה מענה להיקרה מ' ליפעט הערץ־לעמעל מיום א' ב' מרחשון תרט"ז לפ"ק, הוא יום י"ד לחדש אקטאבער 1855 למספר הנהוג, כדברים האלה:

“אל כבוד היקרה והנכבדת!”

שמועת הברכה ממוסדך לתושיה בירושלים עיר הקודש, אשת חן הגיעתנו על נכון.

ועל כי באמונתך הרבה פקדת לבקרים גם את קהל עדת ישראל בקרית פראג לחוננה במחצית כסף המוסדה במכתב התעודה, על כן גם עלינו לשלם נדרי תודות לך מקירות הלבב, עלי הראותך לנו אותות חסדך הנפלא, ועלי העידך היום לעיני השמש על דבק כי טוב הוא, וכי עוד לא נתקו רתוקות הברית אשר קשרוך מקדם באגודת עדתינו; ושאי נא, אשת חיל, בתתינו אמר לרגשות לבינו ולהכרת ולהפלאת רוחינו בעד אש קנאתך למעשה הצדקה עד הנה בלי חשך, ואשר העמדת למופת במוסדתך לתושיה זה היום ומה גם עתה! ככוכבי הן מזהירים מפעולתך הרמה הזאת: אמונת שדי ואהבת אדם, אמון למלכות וצדקת בת תמימה; וכאשר תשלם בו מחוז חפצך, לכונן ציון כבוד לנצח לאיש מורם כבחיר עם, לאביך הנאדר לתהלה, השב זה כביר למנוחת שאננים, ככה הוספת בו כפלים למשנה ביקר ושאת, להאדיר את כבוד ארץ מולדתנו ולהוקיר את שם אחיך, בני אמונתך, לעיני העמים והשרים.

אכן גם אליך תצמח מזרועי צדקה אלה תבואות הצדקה והתהלה אשר מדי יום ביום ולחדשים תבכר קציר ברכות אין קצה לך, אשר אלומותן ברנה תשאי עדי בואך לכלח!

מעתה שאי ברצון, אשת חיל, את הבטחת היקר והכבוד למוּלך מהגיג לבבינו, אשר עליה נחתום בנפש תמימה

ראש קהל העדה:

ערנסט וועהלי.

 

קול מבשר    🔗

בטרם שומי לדרך פעמי הכינותי מכתב בקוצר אמרים, קול קורא לתושבי ישראל בעיר הקודש ירושלים, בו בשרתי והגדתי בצדק למו, כי ציר שלוח הנני וכי נבחרתי בעזרת האל להוביל תושיה למו, לאשרם הנצחי כאשר להצלחתם הזמנית. בו העמדתי לעיניהם בתמונה כוללת תולדת ותכלית בית המחסה לילדים, הכנת סדורו וגודל רב ערכו; וכי כמו אלה נבנו ונוסדו מכבר בכל מדינות אייראָפא תחת צל דגל הממשלות ופקידי הערים, וכי כל הרבנים הנודעים ליקר בצדקם נתנו עדותם עליו לתמכם בימינם להצליחם למטרתם. ובתוך יקירי המורים רועי עדרי ישראל נאדרי החסידות נקראו בשם: הגאון רשכב"ה ר"מ סופר זצ"ל אב"ד ור"מ דק"ק פרעסבורג והגאון ר"ל שוואב ז"ל אב"ד דק"ק פעסט יע"א, אשר במקהלותם נוסדו ונתכנו בתי מחסה לילדות, באין פוצה פה לשום במו תָהלה.

אחרי “קול הקורא” העברי הלזה באה העתקה ממכתב תעודת המוסדה ומן המענות אשר השיבו ראשי מנהיגי המקהלות קריות וויען ופראג, ונספחה למו תולדת האדון הנכבד שמעון עדלען פֿאן לעמעל נשמתו עדן, למען ידעו תושבי ירושלים את גודל יקר האיש הזה, אשר למענו ולכבודו נפלה התושיה הנפלאה הזאת מאת בתו התמימה למו לנחלה. המכתב הזה נדפס תחת שם “קול מבשר” בעיר הממלכה וויען, ועמו מזמור הנצוח לעמי עסטעררייך ותפלה בעד הצלחת הסולטאן ובמרוצת הספור עוד הפעם אפגעם לדבר במו נכוחות נמרצות לשומען.

שֵׁמַע המוסדה הזאת הגיעה למרחקים, כי תקעוה והריעוה מגידי החדשות למרחבי קצוות, ותמלא הארץ אותם עד להתפלא.

וכאשר תתראה כזאת בכל מזמה המתפרדת לצאת מחוקי ההרגל התמידי, בכל רעיון המתנגד אל מצות אנשים מלומדה, ובכל הגיון צדק הנשא מהבנת לבבות, אֵמון למשחק למו, כן גם פה דעות ומשפטים שונים אלה מאלה מסביב התנשאו, אשר בתחבולותם פנימו מועדות לכל עבר, אשר יד השכל שמה מגעת. אך רגשות הרוח, המסתתרות ממחשבת מחשב, משאלותיו אשר צמחו מקורות חייו הנפלאים, וסבות מפעל, הנראה כמתעופף על גפי ההרגל, הלוטות בצעיף ענוה, לא ישיגן ההמון – והחוקר יבינן אך למרחוק.

התמימים, אשר נפשם באמונת אומן כמהה לאדמת הקודש, קדמו פני רעיון המוסדה הזאת כמעט בשפק ואחרי כן בתמהון שָמֵחַ. אוהבי התחכמות העת, הצועדת קדימה, מצאו בו משעול ואורח להתקרב לארץ הנבחרת, המקודשת בתולדותיה מקדם קדמתה, וקוו ממנו תכלית רוחני ומוסרי. אך כלם ראו כן תמהו, איך מבין תושבי קרית מלך רב, אשר שם תענוגי בשר על כס משרה ישבו לשלוט בכל רוח מסביב, ואשר שם עדת ישראל, אף כי עודה רדה עם אל ונאמנת עם קדושיו, בכל זאת הסירה שמלת שנות קדומים הנושנת מהאמון, ותעטהו מחלצות המתאימות עם התורה ונימוסי המדינה, ועל כלנה מלב אשה, יִוָּלֵד רעיון, להכין מוסדת תושיה בעיר הקדושה לאלהים למען תפרה שם צדקה ומוסר! וגם מפנת מעמד החברה הושמה על הרעיון הזה עין בקרת. וכאשר הנגיד טורא בצואתו מאמעריקא, והאדון זיר משה מאנטעפֿיאָרע מבריטאניא ומשפחת ראָטהשילד מארצות פֿראנקרייך הביאו פרי צדקתם לתרומת ה' להר הקודש, ככה יובא גם עתה ממדינת עסטעררייך, אשר היהודים סרי למשמעת שבט משלו מתושבי עיר הקודש רבו מספור על בעלי דת אחרת, בטנא הצדקה טובה זמנית ותושיה רוחנית.

אך בין קול מחצצים מסביב נשמע עוד קול הקורא למוסדה הזאת, נכריה לבני אמה ומוזרת לאחיה, מפאת מרחק חלק הארץ וירכתי המזרח, אשר הוכן למקום שבתה. ואלה פצו פיהם לאמר: כי לא נאוה לשאת למרחקים אלומות תבואת הצדקה והנדבה, אם בקרבתינו, בחיק ארץ מולדתנו, שדות חמד התושיה עוד הנה והנה יעמדו בתה, וחלקת התורה והחכמה בינינו עודה מיחלת לפולח ובוקע, לנוטע ולזורע לצדקה.

ובין קולות הנאמנים האלה גם הַהֲמונִי בשפל מדרגתו כאוב מארץ נשא קולו. ואחד מן המתקדשים, המתנשא בגובה רוחו להתרומם מאחיו על בלי־מה, ואשר חרה אפו על כי לא הובא במועצת המוסדה הזאת, התנבא בבית המחסה, כי לא תהיה לו אחרית ותקומה. אך לא בנה המתטהר הלזה את אומר פיהו על קו תוהו ואבני בוהו, כי כעיט המתנפל על שללו, קלע למטרה בחצי לשונו עד למרחקי ירושלים, לְדַבֵר שטנה על הדבר ועל נפשות מיסדיו, אמרי מרר כלענת לשון אשר עדי נפש, עדי סתרי חיימו נגעו. ומקסת סופר אשר הורגלה בכמו אלד, הושמה מעטה רמיה ואדרת מתנכרה על מוסדת הצדקה הזאת, להעמידה זוללה לעיני תושבי ירושלים, אשר לולא הפחז הלזה, מכבר הריעו ברצון ובתודת נפש מול טובת הנדיבות הנועדת למו. תחת שום על לב, לבלי היות לשטן מול מפעל יקר ונדיבות, אשר כל שומעיו מסביב במהלל עטרוהו, כל משמרות הממשלה בעדותם כתרוהו, ואשר הועמד תחת צל כנפי מלכנו האדיר יר"ה, תחת שום על לב, לבלי מנוע טוב וחסד מבעלי ברית אמון התמימים בנפשותם, עוררה השטנה רוח פלג ונרגן, עדי קול קרית ירושלים הומה מדעות נפרדות להלשין בעד אנשים, אשר לא בושו ולא נכלמו מהתמכר למשלחת הזאת, על הציר הנבחר לכונן המוסדה הזאת ועל מפעלו. ולא לבד לתושבי ירושלים, כי אם גם לק"ק אמסטערדאם ולאָנדאָן נשלחו אגרות שטנה להקהל ולעמוד כאויב מול מפעל המוסדה, טרם הִוָלּדו ולשומו חרם בארץ.

אכן מה תתן ומה תוסיף לשון רמיה! מספר הנאמנים מעידי על יושר מטרתה גבר והצליח על מבקשי תואנה. צירי משלחת, מכתבים, הגיוני מליצה וברכות שלום נהרו מכל פנה ועברים, וגם מתנות נדבה ואשכרי קודש יקרי ערך בעד מלאכת המוסדה ובתי התפלה בעיר הקודש לשי למורא נשלחו. ספרי תורה, ואדרות מכלולי תפארת שני עם עדנים, פרכת למסך, כלי כסף לעבודת בית האלהים, ספרים וציורים מתארים בשרד וכל אשר יבוקש אל בית חנוך, הובאו מרחוק ומקרוב עד כי הוצברו לחמרים, ויהיו לחמדת עין רואיהם, עד להתפלא. עדה נאמנה היא זאת וכולה אומרת כבוד: כי עוד רבים המה תמימי הרוח, אשר נפשם כמהה בסתרי לבם לארצות המזרח ולחרבות ירושלים.

משמרת המדינה במלכות עסטעררייך מתחתית לעֶננס, אשר לפניה פרשו הפקידים את מכתב תעודת המוסדה, הובילו את הדבר למקום שבת המיניסטעריום דעס אייסערן, אשר בשרהו לשבת משלחת המלכות (אינטערנונציאטור) בקאָנסטאנטינאָפעל, והיא בשרה בכתב הודעה הנחתם מיום ה' כ"ד שבט תרט"ז (31 יענער³ 1856) את מפעל המוסדה לשבת הקאָנזולאט בירושלים, ואלה אחרית אמריה בכתב ההודעה הלזה: “אחרי מצאה ממשלת המלכות את לבה לעמוד לימין צדקת המיסדת התמימה למען תוכל לבצע את אשר יזמה לעשות לצדקה ביתר שאת, על כי גם ילדי סרי למשמעת עסטעררייך יספחו לטעום מנופת המוסדה הזאת, על כן ביתר עז היא נתונה תחת פקודתכם, והננו מחלים פניכם לעמוד לימין האדון הרופא אברהם אליעזר המכונה דר. פֿראנקל, ההולך כציר שלוח בשם המיסדת, לכונן המוסדה הזאת ירושלימה, ולהיות לו לעזר ולמשען כאות נפשו, למען יוכל מהר להשיג מטרת מסעו ומגמת חפצו.”

ובמכתבי עדות ומהלל מאת משמרת המיניסטעריום דעס אייסערן אל משמרת הקאָנזולאטע בארצות סיריען ועגיפטען, מאת השר העומד על האוצר פֿרייהערר פֿ. ברוק, מאת השר היושב ראשונה בשבת המשפט אנטאָן ריטטער פֿ. שמערליך, וממאה ושבעים אנשים, נכבדים ונקובי שם תהלה. אזרתי כגבר חלצי ואכונן לדרך פעמי, ללכת למסעי.

אכן אף כי יקרי ערך ומקורי ישע היו לי המכתבים האלה, בכל זאת רק את אגרות הרב הגאון יש"ר דק"ק פראג ומהרב הגאון מו"ה אלעזר האָרװויטץ אב"ד דאשכנזים ומהרב הגדול מהור"ר ברוך נ"י מ"צ לעדת ספרדים דק"ק וויען שמתי לעמודי בטחוני בעד הצלחת מפעל המוסדה. הם המה נתנו עדותם והעמידו את המוסדה הזאת מַתְאֶמֶת מכל עבריה עם אמונת ישראל וערוכה ושמורה עם דת היהודית עד קצה האחרון. ומדי דברי במו אזכרה ואזכירה, לבלי מצוא מקום לשוב עוד אל הענין הזה, כי הרב הנאמן ונודע בצדקתו, המתלונן עתה בצל שדי, הגאון טרעוועס נ"ע אב"ד דק"ק טריעסט ור"מ במדינת לאמברדייא־ווענעציא, והרב הגאון יליד ירושלים מו"ה משה חזן נ"י אב"ד דאיי יאָניען בקאָרפֿו ועמם החכם באשי היושב ראשונה במלכות הרבנות בממלכת טירקייא ואחוזת מרעהו במתיבתא דדייני, כלמו יחד ענו ואמרו פה אחד במכתבי עדותם, על כל הרשום בכתב אמת “בקול המבשר” וכי כל מעשה המוסדה הנזכרת בו רק להלל ולפאר לכל עם ה' ולסרי למשמעת יראתו.

והנה על אבן המוסדה הזאת שבעה עינים – עיני ישראל, אשר אמונתם ויראתם ותומת צדקם נשאה על כל שפק, והמה לא לבד כי לא מצאו בה תָהלה ודופי, כי אם גם הוקירוה ותמכוה בימין צדקם, לפארה באומר ומכתב חרות עלי לוח נגדה נא לכל עם ה'.

והדבר הזה יעמוד רשום פה לעדות נאמנה לעת אשר יבוקש, ולעמוד לימיננו ביום שידובר בו, איך מתקדש זר אחד הרהיב עוז בנפשו להתערב ולאחוז בסנסני עיר הקודש ירושלים, ולנסות להרעיש ולהפר מוסדות מפעל צדקה, אשר המושל האדיר מלך מדינות עסטעררייך העמידו תחת צל כנפי חסדו.

 

מעמדי למול עיני הקורא.    🔗

ואבוא היום אל העין, להעמידני אל מול עיני הקורא, אולי ישא פני; ואדברה נא דברים אחדים מרגש רוחי והגיון נפשי, בהתקשרם עם מסעי לארצות המזרח, בהפנותי את עין המבקר אחור, לארחות חנוכי והליכות למודי. והקורא הנעים, הנלוה אלי בסבל ונחת לשלחני במסעי, אשר רב הקורות וכבד המקרים הנהו, לא ימאן להכיר את הנוסע. ויהי הֶעָלֶה הלזה כלוח מבקר, אשר יחלפו וימירו אורחות דדנים, או עולי במרכבת קיטור אלה עם אלה, ואשר לא יעלה בו על לב איש להחטיא בו מול חוקי הענוה.

ותהי ראשית למודי, בשחרות ימותי, תורת אלהים המחומשת בספריה, אשר שם משה אדון הנביאים לפני בני ישראל, בשפת עבר. ורוח הילדות החלה להתפעם מהקורות אשר סֻפרו לה משנות קדם קדמתה, ותבוא בברית עמם להכירם כבני סודה ביתרון עז, מאשר הכירה המראות אשר סביבותיה; כי מצאתן כהות ומחוסרי כל טוהר, מול תמונות ארצות מזרחה. ואחת אחת דעכו כפשתה שרעפותיה, ויחלו לפחת רוח חיים בתמונות הנביאים האלה, וכל דבריהם אשר למד הילד בעוד יומם, צללו כקול הֵיד באזניו בחלום חזיון לילה. וכליון נפש התעורר בקרבי לאדמת הקודש ושאלות אלף: איה איפה הדרך להגיע שמה? ועל מראה ומעמדה עתה? העמקתי שְׁאָלָה לאמי התמימה ולמלמדי, אשר לא ידע תמיד פשר. ומדי בוא התשיעי לחדש אב, יום הושם בו ירושלים לשממה, וקול יליל קינות הנביאים נשמעו בבתי התפלה, אז לקשה יומי השתפכתי בבכי. וחרוז האחרון מעבודת לילי פסח “לשנה הבאה בירושלים”, אשר שרו אבותי וכל גרי ביתי בהגיג לב ונפש, עד חדש ימים אחרי כן כקול פעמון צלצל באזני, כי נאמנה את אל רוחי כי יבוא יום התמלאותו.

אולם איך אחרו פעמי ההתמלאות הַלֵזו! איך פתאם ואיככה נמלאה כמהות נפשי לירושלים!

נער הייתי ולמודים אחרים הקיפוני בימי בחרותי, ואנשים לא ידעתים מקדם סבבוני, וקולות הזמרה, אשר העירו ועוררו בקרבי הכליון לירושלים, החלו אחת אחת לטבוע בתהום הדומיה. והנה פני המקרה משחק למולי, ויכן לי נתיב אל האדון החכם המפואר באראן פֿאן האממער־פורגשטאלל, אשר אזכרתו קודש לי, ואהי כבן סודו ואבוא עמו בברית רעות. הוא פתח לפני את אוצרות המזרח עם כל מאוריו וזוהר מראיו, ובשרד האומר והמכתב הרחיב לעיני את גבולות ארץ מולדת אבותי; ותפקחנה עיני שרעפי לראות את כל מרחבי ארצות הקדם, והמליצים הערדער, געטהע וריקקערט התמו את אשר החל האממער־פורגשטאלל לעורר בקרבי.

ועל כי מצאתי את רוחי שוקק לברוא תמונות דמיון, לא אביתי להסב כחותיו על פני כל מרחבי מראיו, ואשימה חוק לתעופת שרעפי ואומרה לה: עד פה תבואי ולא תוסיפי! ואנסה לתאר את רשמי ילדותי בצבע רקמת המליצה. ואז כתבתי “ספורים מארצות המזרח”, אשר כמעט כל תמונותיהם מארץ מולדת אבותי נלקחו, ומרחב המזרח על פני כלו רק ממרחק הועמד לעיני הקורא במו. ואני ספחתי אחדים מהמה איש איש על מקומו הנאות לו, אל העלים האלה.

במשחק המקרה, אשר לא ידע איש שחרו, הובאתי לעמוד על משמר, אשר על ידו על הליכות החיים עיני נפקחו, ואז באתי להכיר פנים בפנים את תכנית אחי, בעלי ברית אמונתי, את מעמדם בחברה ואת מצבם המדיני. ובהמון תשואת החיים נגינות הזמרה, המנהגות כקול יונים מול ירושלים, נאלמו דומיה ואחרות אִתָן. ובכל זאת נועד המקרה הזה, השם משטר לכל תהלוכות חיי, רק להיות מבוא והכנה, לקלע למטרה ולמלאות תעודת משלחת יקרה ונכבדת לטובת עמי.

וכאשר העצים והצמחים, עת יַשֵב במו הרוח מסביב, את ראשם ואת ענפיהם לארץ תחתית יכופו כאגמון, ובהשקט הסער ואסורי סופה ימסו, אל מול השמש את ראשם ירימו, ולרום עליות יצמחו ויגדלו; ככה יָכְלָה גם תשואת המון החיים עם כל נבכי קורותיו לשום רסן ולעצור ברגש רוחי הפנימי – אך לא לכלותו ולהמיתו. ותהי להפך! מבין קורותיו השתרגו עלו והתנשאו מקרי יום ומשאלות, אשר במו שגשג רגש היצר הזה נטעיו, עדי היו למשען לו, להתרומם ולפרוח דשן ורענן כמקדם. ואוחזה קסת הסופר ואכתבה “הוספה לתולדות היהודים בקרית וויען” ואקרא אחרי כן לחברת גומלי חסדים ואבקשה מהם להעתיק את ציוני המתים בחלקת קברותיהם הנושנת, טרם הטבעם ביון הנשיה, וָאחרתם בצפרן שמיר בדפוס לתתם לאזכרת עולם לפני עם ה'. אחרי כן הניפותי ידי לאסוף את כל קולות הזמרה אשר הטיבו לנגן כל משוררי העמים על היהודים על קורותם ועל תולדותם, על מעמדם ועל מצבם, ואחברם לאגודה אחת, והוא נודעה בשערים תחת שם “לבנון”.

כאשר קראתי את השם הזה למחברתי, לא עלה בלבי ולא בנתי עוד עד למרחוק, כי בשנה האחרת כעת חיה אתהלך ואנוח תחת צללי ארזי הלבנון.

ולמופת נאמנת, כי ההדמות בשרעפי האדם בקרני הרגש למזרי העתיד מגששת, לדעת כנביא מה ילד יום, אף כי כל חוקות החיים לנגדה יעידו; אספרה מקרה אחד, אשר קרני זה ימים. הנה זה פתאום נפתחו השמים לפני, ואראה מראות אלהים, תמונת האיש אשר בקש בעת החרבה עיר הקודש, מאת שר הצבא את החסד, לכונן וליסד בית תלמוד. – ואני לא אחרתי מהכין מחומר הלזה מליצה, אשר עם כל רגשות נפשי, העורגות כאיל לחרבות מולדתי, ועם כל בטחוני, היא נתונה פה לפני הקורא. ואחרי שבועות אחדים נפלה לי התעודה לנחלה בנעימים, להרים פעמי למשואות ירושלים וליסד בית תלמוד על חרבותיה.

רבי יוחנן בן זכאי.

(נעתק מאת המליץ היקר מו"ה מאיר לעטעריס נ"י.)

קָשְׁרוּ אַנְשֵׁי חַיִל תּוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

מִחוּץ הָאוֹיֵב, חֵיל רוֹמָה שַׁלָּטֶת,

עוֹד מְעַט תִּפּוֹל בַּת צִיּוֹן בֹּעָטֶת,

עוֹד מְעַט אֵל קַנָּא יֻקָּם שִׁבְעָתָיִם.

הוּרָקָה אַשְׁפָּתָם בַּקֶבֶר פָּתוּחַ

תַּם חֵץ תְּשׁוּעָה לְמַטָּרָה שָׁלוּחַ

מָרֵי נֶפֶשׁ לוֹחֲמִים אַבִּירֵי רוּחַ,

כִּי יָקָר הַמָּוְתָה מִשְּׁבִי וּנְחֻשְׁתַּיִם!

אָז אֶחָד מִזִּקְנֵי הָעִיר וַאֲצִילֶיהָ

קָרָא: “חֲדָלוּ! אַל לָחֶם בַּשָּׁעַר!”

כִּי צָפָה אַרְצָם מִדַּם זָקֵן וָנָעַר

כִּי יִכְאַב לִבּוֹ עַל־חַלְלֵי גִבּוֹרֶיהָ.

אוּלָם לַעֲצָתוֹ יִתְּנוּ כָּתֵף סֹרֶרֶת,

“אַיֵּה צוּר יִשְׂרָאֵל?” צִוְחָתָם גֹּבֶרֶת,

בֶּן־זַכַּאי נִדְחָף לָצֵאת מִמְּרוֹם קֶרֶת

כִּי כִמְעַט יִסָּקֵל מֵחֲמַת מַחֲרִיבֶיהָ!

בֵּין קוֹל סְאוֹן קוֹשְׁרִים – יְלָלָה נִשְׁמַעַת

כִּי אֲרוֹן־מֵת בְּמִרְמָה יוּבַל לַקֶּבֶר,

מִחוּץ לַשַּׁעַר נִשָּׂא בִּילֵל וָשֶׁבֶר;

אַךְ חַי בָּאָרוֹן בֶּן־זַכַּאי רַב־דַּעַת.

מִחוּץ לָעִיר קָם: – "יָדַעְתִּי כִּי אַצְתָּ

כִּי מִפְּנֵי הַקוֹשְׁרִים בַּחַיִּים קַצְתָּ

כִּי לְעַם קְשֵׁה־עֹרֶף שָׁלוֹם יָעַצְתָּ!"

נְאֻם שַׂר צְבָא רוֹמָה – בְּנֶפֶשׁ יוֹדַעַת.

וַיַּעַן יוֹחָנָן נְכֵה־רוּחַ וַיֹּאמֶר:

"הָהּ, לֹא חֶסֶד שָׁלוֹם מִמְּךָ יִשְׁאָלוּ,

בְּעַד מִקְדָּשָׁם לוֹחֲמִים עַד יִתְמוֹלָלוּ!

כִּי שַׂר־צְבָא אֲדֹנָי בָּם יִתֶּן־אֹמֶר.

גַּם כִּי יַקְשׁוּ עָרְפָּם, נָא אַדִּיר חָלֶד!

לְמַעַן אֹמֶץ לִבָּם חֶסֶד יִוָּלֶד

בְּיוֹם זַעַם חוּסָה נָא עַל אֵם וָיָלֶד

עֵת תְּדַכֵּא חַיַּת שׁוֹכְנֵי בֵית חֹמֶר!"

“אַךְ אֶת גִּבּוֹר לֹחֵם” – הֵשִׁיב – "אַבְרִיעַ!

לֹא הוֹרוֹדוֹס אָנִי, הֵי־אֵל הַשָּׁמַיִם!

אוּלָם אַחֲרֵי הָיִיתָ לָעָם לְעֵינַיִם

בַּקֵּשׁ מֶנִּי חֶסֶד וּלְךָ אוֹשִׁיעַ! "

וַיַּעַן בֶּן־זַכַּאי: "עֵת תִּשְׁלַח חִצֶּיךָ

וּבֵית מִקְדָּשֵׁנוּ תַּךְ בַּחֲרוֹנֶיךָ

יִבָּנֶה בְּיַבְנֶה (אִם אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ)

בֵּית תּוֹרַת אֶל חַי מִפָּארָן הוֹפִיעַ."

אֵת שָׁאַל בֶּן־זַכַּאי אִישׁ חַיִל נָתַתָּ!

לֹעֵג בְּלִבּוֹ עַל־שַׁאֲלַת רַב־דַּעַת,

לֹא יָדַע הָאֹיֵב, כִּי לָעַד נֹבַעַת

תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל מִדְּבָרוֹ עַתָּה!

גַּאֲוַת רוֹמָה תִּשְׁפַּל, עֻזָּהּ אֵין־כֹּחַ,

לְאוֹם מִלְּאוֹם יֶאְמָץ אַף יִדְכֶּה יָשֹׁחַ,

וְרוּחַ עַמִּי בְּתוֹרָתוֹ יִפְרַח פָּרוֹחַ;

בְּכֹחֲךָ זֶה, עַמִּי! כָּל צוֹרֵר הִצְמַתָּה!

שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן לָמוֹ דְּבַר אֱלֹהֵינוּ:

זֶה חַרְבָּם וְקַשְׁתָּם, חֵץ שָׁנוּן עֹז אֹמֶן!

כִּי בוֹ יַשְׁפִּיל קָמָיו כִּסְחִי וָדֹמֶן

וִירוּשַׁת עוֹלָם הוּא עַד קֵץ יָמֵינוּ;

עַד דֹּרוֹת אֶלֶף כַּנַּחַל יִשְׁטֹּפוּ,

אוֹ כָּבוֹד אוֹ קָדִים רַבִּים יִרְדּוֹפוּ,

עֲדֵי הֶבֶל וָרִיק כְּעָנָן יַחֲלוֹפוּ,

עוֹד בִּפְאֵר יִתְכּוֹנָן מָעוֹז עַמֵּנוּ.

עוּרִי בַת תִּפְאֶרֶת, בַּת יְרוּשָׁלָיִם!

הָסִירִי אֶבְלֵךְ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתַיִךְ!

כִּי בִגְדֵי יֶשַׁע יַלְבִּישׁוּךְ בָּנַיִךְ,

תּוֹפְשֵׂי תוֹרָה יְנַשְּׂאוּךְ לִמְרוֹם שָׁמָיִם.

לְגָדְלֵךְ אֵין קֶבֶר לֹא תִרְאִי הַשָּׁחַת

כְּמֹשֶה עֵת פְּקֻדָּתוֹ שִׁמְשׁוֹ זוֹרָחַת

כִּי הִצִּיל אֶת עַמּוֹ מְשּׁוֹד וּמִשְׁלַחַת

וּבְיָד רָמָה הוֹצִיאָם מִסִּבְלוֹת מִצְרָיִם.

עוֹד תַּחֲנוּנַיִךְ מִקֶּרֶב וָרוּחַ

מִכִּסֵּא בַל יִמּוֹט לָאֵל יִגָּשׁוּ

וּכְנִשְׁרֵי שָׁמַיִם בַּלְּבָנוֹן יִרְעָשׁוּ!

מֵלִיץ עָז, לֹא נָבִיא, כָּתַב עַל־לוּחַ:

"גַּם יוֹנָה תִמְצָא קֵן וּמְגוּרוֹ גֶבֶר

שׁוּעָל נִקְרַת צוּרִים וִיהוּדָה – קֶבֶר!"

אָכֵן אַתְּ כְּפוֹרַחַת מְלֵאֲתִי שֶׂבֶר

גַּם כִּי רוּחַ זִלְעָפוֹת סָבִיב יָפוּחַ!

עֵת בַּיָּמִים עָבָרוּ בְּעִתִּים נִצְפָּנוּ

יְקוֹד מַעֲרֶכֶת עֵצִים לְךָ הֶעֱרִיכוּ

עֵת בָּנַיִךְ הַיְקָרִים בְּלַהַב הִשְׁלִיכוּ

אָז שִׁירֵי דָוִד אֱלֵי מוֹתֵךְ רָנוּ!

רַב נָקָם נָקַמְתְּ! – אֶת חֲמוּדֵךְ שָׁאָלוּ

בְּדִבְרֵי מְשׁוֹרְרַיִךְ לָאֵל יִתְפַּלָּלוּ

עֵת רָנוּ שִׂמְחָה אוֹ עֵת עוֹל סָבָלוּ!

הִנֵּה כֵן לָקָחוּ אֶת אֲשֶׁר לָנו!

אֶל־כָּל־מְלִיצֵי עַמִּים, בַּשִּׁיר יָשִׁירוּ,

קִינַת עוֹלָם הָיִיתָ נְהִי גָדְלֵךְ יְקוֹנֵנוּ

חֹסֶן נְבִיאַיִךְ עַד עוֹלָם יְרַנֵּנוּ

וּבְעֻזֵּךְ מִקֶּדֶם כִּנּוֹר יָעִירוּ!

לָךְ נְתִיבַת אַל־מָוֶת עַל־כָּל מַעְגָּלָיִךְ,

אִם יָמִים אֵלֶּה לֹא יְחַדּוּ פָנָיִךְ

אוֹר זָרוּעַ לָךְ תּוֹךְ לִבּוֹת בָּנָיִךְ

וְיָמִים יֻצָּרוּ כַּשַּׁחַק יַזְהִירו.

הָהּ עַמִּי נֹדֵד בֵּין קוֹץ וָחוֹחַ!

לָךְ כְּבוֹד מְחוֹקְקִים הוֹד אַבִּירִי דַעַת!

דַּם קְדוֹשֶׁיךָ בְּכָל הָאָרֶץ מוּדַעַת.

לָךְ עֹז בַּאדֹנָי וּבְתוֹרָתוֹ כֹּחַ!

אִם נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵבֶר נִפְזָרוּ;

בְּכָל־מָקוֹם דִּבְרֵי אֵל בְּלִבֵּנוּ נִשְׁמָרוּ,

הִגָּיוֹן תּוּשִׁיָּה בָּנוּ בָחָרוּ

רוֹעֵי יָהּ לִהְיוֹת הַדַּעַת לִשְׁטוֹחַ!

 

יום נסעי    🔗

יום סגריר אבל וקדרות מעצבה היה לי יום עזבי את ביתי ונטשי את נחלתי, בראותי לימיני אשת נעורים יקרה, טובת שכל וטעם, אשר התגברה על כאבה האנוש לשלחני עד חצר המרכבות, ואשר על ראשה ראיתי חרב המות השלופה מרחפת – לא האמנתי אז לראותה עוד – אך הפעם, ולשמוע אחרי כן מפח נפשה האחרון. אף כי בשרה עליה כאב ממחלת מכתה אשר אין לה מרפא, בכל זאת נלחמה ונצחה באומץ רוח נפלא מול מכאובה, אם גם בנפש שחה מדאגה ראתני נוסע למרחקי תבל ונתון כמטרה לחצי קרה ממזרים, ולכל מקרי יבשת נוראה וסופות מצולה אך ביקרת רוחה טעמה כי טוב סחרי, וכי מַשְׂאַת מפעל תושיה לרבים נשאתי עלי שכמי, וכי אין התמהמהות ואין מעצור עוד למנוע טוב מבעליו בהיות לאל ידי – תהי נפשה צרורה בצרור החיים להתלונן בצל שדי!

ביום השלישי, הוא יום ד' לחדש אדר שני תרט"ז לפ"ק (דען.11 מערץ 1856) יום הנבחר מאת היוצר, להתברך במאמר “כי טוב” פי שנים בבריאתו, אשר במקרה נפלא הוא גם היום, אשר קרא בו פעטער הבודד את שרי הנוצרים ואת המונם לנסוע לארצות המזרח, ואשר על ידם – מוכי סנורי קנאת הדת – עם ה' לאלפים ולרבבות כצאן לטבחת חרב הובלו; ביום הזה שמתי לדרך פעמי, ובאתי באין פגע לעיר רוכלת הגדולה טריעסט. שם התמהמהתי כשלשת ימים, וביום הרביעי ירדתי אל אנית הקיטור הנקראת בשם “נשר המלכות” (אקווילא אימפעריאלע), ותעזוב האניה את החוף, והיא צועדת עד לב הים, כחיה הומה נוראה, מקיאה אש ולפידי גחל מפיה.

 

קאָרפֿו. – (Korfu.)    🔗

ביום השלישי למסעינו בטרם צהרים נשאנו עינינו ונראה: קאָרפֿו, לשון ים נאוה ומעוטרת מסביב, שמורה מטירות נושנות, עיר נכריה במראה ובתבניתה, בה ארמנות ומגדלים אשר מאחוריהם הררי האי יתנשאו, לוטים עדי ראשם במעטה ירקרק לחמדת עינים. ואנחנו אשר לפני ימים אחדים רק שלג מדינת שטייערמארק ראינו ומול סופת באָרא בקארסט, ותחת דלף הטורד בקרתו בטריעסט עדי צואר התעטפנו, בשובע נחת ובענג נפש שאפנו עתה פתאום רוח צח האביב, הנושב משפים, ושמחנו לצאת לכר נרחב מלא בשמי נועם, ומעל ראשינו עצם השמים לטוהר.

אחרי אשר התקרבה לנו אנית הסאניטא לשום עין בקרת על מכתבי יחוסינו, אשר אחזו השוטרים רק במלקחים, נשאתנו אניה קטנה אל חוף היבשה. והננו פתאום בין המונים שונים אלה מאלה וגדודי עם אין מספר. ונעבור ברחובות, רעי המראה והתבנית ורצפת אבניהם משחתה, בתיהם נעדרי הדמיון ומחוסרי סדרים; אצל גגות במעקה שיש חלונות שבורים, ומכתב הלוחות על הפתחים על הרוב בשפת יונית ואנגלית ורק המעטים בלשון איטאליא. והעם אשר ראינו בתוכה כמעט רובו במכנסים רחבות כאורח היונים, בשמלה צבע רקמתים, במצנפת אדומה, והרבה מהמה יחפי רגלים, וקול הקריה הומה מצוחתם ומהמונם בחוצות. ועגלות קטנות, מאוסרי רכש או סוס, חמורים נושאי זמרת הארץ, עשבים ודגים זרֵי התואר ברשתם ימלאו את הרחובות פה לפה, עדי יגבר הלחץ, והפוסע עמוד מלצעוד קדימה. ונבוא עד האשל הנקרא: עספלאנאדע. מקום רחב ידים נטוע בעצים, אשר מצדו האחד בתים נאדרי המראה ויציעות מקוּרוֹת יענדומו, ומצדו האחר טירה מפוארה תגבילהו. שם עלינו על גרם המעלות, לבוא אל הארמון הנשגב מקום שבת הלאָרד־אָבערקאָממיססער, אשר מימינו ומשמאלו שערים, בנוים כשדרות, ומשם השקפנו על מרחקי הררי אלבאניען, מכוסי שלג ונוצצים בברק אור השמש. ומתחת לרגלינו שחקו אנשי צבא על כר נרחב האשל בכדור וידימו ערומות. ונשים גם ילדים מסביב למו ישבו על פני הארץ מלאת דשא, כלמו בבגדי קיץ, ויתקעו כפים בשמהם לראות.

אך קצר מצע העת, אשר הניח לנו רב חובל האניה לראות את הארץ, מהשתרע בו, לבקש ולבוא אל כל המקומות, אשר קדשום ספורי היונים משנות קדם. ואשובה מן האשל אל רחובות העיר הצרים, וארד מטה מטה, עדי הגיעי אל בית רום הקומה, מקום שבת הרב הגאון אב"ד בכל איי יאָניען הוא כבוד מהו' משה ישראל חזן נ"י. משרת המקום אשר ממנו בקשתי, להובילני אל הרב הנזכר, לא הבינני בתחלה, עדי אחרי בוש ענני: “אולי תבקש איפה ללכת אל ערצבישאָף היהודים?”

במעלה השניה באתי אל עלית האדון הנכבד הזה, והחדר רחב ידים, מלא ספרים, והאיש גבה קומה, אזור בשמלה ארוכה ושחורה, ואדרת רחבה הוא עטוי ורקמת בד משובצת כארג דק מסביב לצוארו, וכובע, רחב השפתים, על ראשו הרים את הדרת לובן פניהו – והוא הולך הנה והנה וספר פתוח בידו וממנו קרא.

בידעו כבר את מטרת מסעי על ידי עַלֵי הבשור, שמח לקראת בואי לברכני בפני רצון, ויבטיחני, לתת לי אגרות עדות ומהלל לכל אוהביו ומרעיו בירושלים עיר מולדתו. והאיש הזה ידיו רב לו בתלמוד ונודע לתהלה למליץ בספריו אשר כתב בעניני הדת והאמונה, נקרא לשבת על כס הרבנות בעדת ישורון ברומי, ובשבתו שמה כחמש שנים למד שפת איטאליא, עדי הגיעו בה בשקידתו לדבר צחות ולהמנות בין הדרשנים המפוארים בשפה הזאת. והנה זה כחמש שנה אשר הוא יושב בקאָרפֿו, וגם פה נכבד ונשוא פנים הנהו. גם התענגנו מעת הזאת, לראותו כאורח יקר הבא ללון, בקרית וויען ולארוח ולהשתעשע בחברתו, עדי אחרי כן הורם מאחיו לשבת על כס הרבנות באלכסנדריען במצרים.

את מעמד ומצב אחינו בני ישראל, אשר במדינות יאָניען החפשיות, הציב הרב חזן לעיני בשפל המדריגה. יושבי קאָרפֿו במספרם ארבעת אלפים ויושבי האי צאנטע כשני אלפים. רובם כנעני ארץ, יְחַיוּ אך מעטים מהם את נפשם מאומנות. גם רכשו אך מעטים מהם הון וקנין ואף כי תושבי מדינות יאָניען החפשיות הנמו וכנפי מחסה מלכות בריטאניא, האדירה עלימו פרושות, בכל זאת החירות נכריה למו, ותחת כובד הלחץ המה נאנחים.

ילדי העברים יכוסו כלימה וילבשו בושת, בבואם לבתי התלמוד, והילדות אינן נספחות. היהודים בצאנטע כתבו בימים ההם אגרת תחנונים, לפרשו לרגלי כס הממשלה, לתת למו רחמים ולהיטיב את רוע מעמדם השפל.

כאשר בקשתי מאת הרב חזן, לתאר לי בציור נאמן, מיושר על המחוקה, את מעמד היהודים בעיר יאָנען, הבטיח לי, כי ישלחהו אלי אחרי כן ירושלימה. ובשובי מארצות המזרח, שבתי לבקרו ולראות את פניו, אז הצטדק לפני, על כי לא מלא הבטחתו באמרו: כי אין חפץ בהודעות כאלה אצל מנהיגי העדה, בהתיראם פן יִוָּדְעוּ הדברים על פני חוצות ותהי הממשלה זוללה ועדרי העדה יאשמו.

אולם איה איפה האשמה, בקננת מקהלת עם, על הלחץ אשר יכבד על שכמה בלי משפט, מול פארלאמענט נכבד אשר בראשו יושב משנה למלכות בריטאניא? כזה וכזה תאכל חרב הפגע בנלחצים, כי לא יעיזו לתת אומר גם לדברים, אשר נתן למו הרשיום עלימו על פי החוק, ואשר במו יתאמתו כאנשים!

ויקראני הרב חזן, לבוא עמו ולבקר את בית תלמוד העדה, אשר שם ראשי המקהלה התאספו על בשורת בואי, וישמחו לקראתי, וישאוני בפני רצון. שם ראיתי כשמונים נערים נקבצים בחדר גדול רחב ידים כלמו נשאו במראה פניהם ובתבנית ראשיהם את חותם תכנית הנגב, רק מעטים מהמה עוז פניהם ישונה מרשמי העברים. וכאורח הנהוג בארצות המזרח, להתרומם בהפלאת דבר עד לעבים, קראוני והעמידוני מול ילדי בית החנוך תחת שם: “חכם אייראפא בתֹר המעלה העליונה” אשר בעד הצלחת וכבוד בואו ישלמו את נדרי תודתם, בהתעוררם לשקוד על דלתות החכמה ובהיטיבם ארחם למוסר.

על קול אות הפעמון, אשר השמיע המורה, קמו כלם משבתם, ויתנועעו טור אחרי טור, כהולכי בחליל אחרי התוף, לאורך צלעות החדר, עדי שבו אחרי כן איש איש על מקומי בשלום. בארצות הנגב אשר שם השמש בתוקף עוזה בוערת – ככה הואיל באר לי הרב חזן את המראה – התנועה הזאת כרפאות ושקוי לעצמות הילדים, לעורר רוחם ולהשיב נפש חשקם ללמוד. אחרי כן הביאו המורים את נעריהם בכור הבחינה, ויעמידום על הנסיון בשפת עבר, יון ואיטאליא. אך נפלאתי עד מאוד בראותי, כי אמרו הנערים את התפלות בלשון עבר, בלי שים מצנפת עלי ראשם. כל מענות הילדים היו בשפה חיה ונמרצת, המעידה על אורח וסדר חנוכם, כי טוב וישר הנהו.

“עלי לימוד שפת יון עינינו פקוחה ביתר שאת ויתר עז” – השמיעני אחד מן הפקידים – “למען הרחק ממנה כל לזות עקשות פה; כי לא נאבה להיות לבוז ולשמצה גם על עלגי שפה בינינו”! הוסיף דַבֶּר אלי בלאט.

רק מורה התורה ושפת עבר היה יהודי וכל הנשארים ילידי יונים. וכאשר שאלתי: האין יש פה עברי להורות במדעים וחכמות אחרות? ענני הרב חזן: “לדאבון נפשינו אין עוד איש בינינו, אשר יד ושם לו לדעת לעות את יעף דבר בלשון למודים בחכמה ומדע; אך תקותינו בעזרת האל לא נכזבה, ועוד חזון למועד, ובעזרתו יכו שורש גם בינינו כל חכמה וכל מדע ויפרחו לתושיה!”

כאשר שאלתי: האם לא תהיה זאת למכשול ולפוקה ליהודים תמימי האמון באיי יאָניען, לתת את בניהם ביד מורה יליד דת נכריה? ענני הרב חזן באמרות התלמוד: “יקר ונכבד נכרי תלמיד חכם, מכהן גדול ועם הארץ!”

ואשתומם על המראה ושמחתי ערבה לי, לשמוע אמרים ודעות מפי רב ומורה בישראל, הנודע בצדקתו ובגודל יראתו כאחד הקדושים אשר בארץ. וכאשר ערכתי משאלותי לפני ראשי העדה אחרי כן, להודיע לי אחדים ממעמד המערכת בכלל, לא ענוני רק בקריצת עין על המורים, בני דת אחרת, בלאט ובמפתח שפתים לַחֵצִי. עודני מדבר והנה שר ומשנה לאחת מממשלות אשכנז, אשר גם אליו הבאתי מכתב מליצה ולא מצאתיו בביתו, בא לבקשני, וכאשר התמו המורים נסיונם, אשר ראה גם הוא וישמח לבו, לקחני והביאני חדריו, ואשתעשע עמו, עדי נשאי את את עיני ואראה את העשן עולה מארובות האניה, ואבינה, כי עבר המועד אשר נתן רב החובל; ואפרד ממנו ללכת הלאה למסעי.

הדוכסית מפיאצענצא.    🔗

טרם אדברה פה מאשה יהודית אחת, הנודעת ברום מעלתה ונקובת שם:Herzogin von Piacenza, אספרה את אשר נודע לי ממעמד ומושב היהודים בארץ יון בכלל.

אין חוק ואין דת בארן יון, אשר יניא ליהודים לשבת ולאחוז אחוזה בכל אפיקי הממלכה, כי משפט אחד למו עם כל תושבי ואזרחי הארץ על פי דת הממשלה. אך מעטי המספר, זעיר שם וזעיר שם, בחרוה עד היום למקום שכנם. בהיות הארץ עוד תחת ממשלת הישמעאלים רבו כמו רבו. אך על כי נאמנה רוחם עם מושלם מקדם ועל כי לא אבו למרוד באדונם ולארוח לחברה עם לוחמי החפשית, כלמו לחרב ניתנו ויהיו לשריפה מאכלת אש. בשנת התקפ"ב לכדו היונים טריפאָליצא (Tripoliza) ביום הכפורים, ויהרגו את כל היהודים הנאספים בבית התפלות מבלי השאיר מהם שריד.

מכל מקהלות היהודים משנות קדם לא נשארה רק אחת עד היום הזה והוא בכֿאלקיס (Chalkis) באי איבֶיאָה (Cuböa), על כי היא עמדה עד שנת התקצ"ד תחת שבט הסולטאן ולא נתנה ליד היונים, עדי אחרי הוסדרה מערכת הממשלה, וזאת סבת הִתָּרם כאוד מוצל משריפה.

(הנני נוטה פה מנתיב ספורי הנוסע ומדרוך בפעמיו, למלאות אחריו ולדבר בשמו, כאשר העירותי על זה בהקדמתי; בהודיעי שם נאמנה, לבלתי אסוף משתי מחברות המסע האלה אל בית העתקתי רק את הרשומים הנוגעים אל בעלי ברית אמונתי, ולעבור ולסוב את המקומות, אשר דרכה במו עוד רגל הנוסע למקצתם. אולם לבלתי היות מחברתי כספר החתום, ולבלתי נתק את שרשרת הספורים לשנים, לחבר את טבעותן יחד, עדי אחת באחת יתלכדון כפי העת וכפי המקום, ולהעיר גם את הקורא, המבין בשפת אשכנזית, על הנכבדות אשר ידובר גם על מקומות ודברים אחרים במחברת הנוסע בלשון לע"ז ועל כל אשר ראה וקרה אותו שם, שמתי לי למטרה, לדבר בקצור נמרץ מכמו אלה. אך לא מזדון לב וכמנוע בר עשיתי כזאת, כי אם כפי החוק והמשטר אשר הושם והוגבל לפני מאת מוכר הספרים, באמרו לי: עד פה תבוא ולא תוסיף! כי לעצבת נפשי הנחתי את מחקרי הגיון הנוסע, המשתרע במחברתו לדבר גדולות ונצורות גם על מעמד ומצב עמי הארץ, על מעמד המדיני והחברה, על אורח מוסרם ומנהגיהם, על מדריגת החכמה והמדע והתנשאות מלאכת החושב בינימו, והכל במתק טוב טעם ושפה, כמו המטעמים אשר הכין על מצב אחינו בני ישראל.

ועתה הֵא לכם בקצור נמרץ ממעש וקורות הנוסע בארץ יון:

אחרי עזוב הנוסע את האי קאָרפֿו, הגיע באנית הקיטור אל האי צאנטע. בעברו על קאַפ מאַטאַפאַן, סער גדול וכבד עליו מתחולל, וסופת המשברים כסוף חבוש לראשו, אולם חמת הגלים שככה אחרי עת לא כביר, והים נח מזעפו, והנהו מגיע אחרי מסע חמשת ימים אל חוף פירֵאוס הנושן מאוד. בבואו לקרית אטען, העמיד מול עינינו, מתוארים בשרד המליצה, את כל ציוני האזכרה ממלאכת החושב הנמצאים בה לתפארת, הנהו מבקר את כל בתי מוסדות המדע, גם בחוצות האוניפֿערזיטעט חכמתו בחוצות תרונה, בהטיפו לפני חכמי המורים מחקר הגיונו, אשר מצא עד ככה חן בעינימו, עדי כבדוהו, כרופא אמן ומליץ מפואר, לקראו בשם: “חבר לאגודת הרופאים במלכות יון ובן גיל לחברת חוקרי הטבע”.

ציור קרית אטען, הנהו חדש על כל גדותיו, גם מפאת חרבות שנות קדם קדמתה, אשר הועמדו פה למול עינינו, גם מפאת תארי העת הנוכחית, הנהו תמונה לחמדת עינים וקוסמת את לב הקורא. בכל אשר תפנה עינינו, תפגוש במחקרים, דקי ההגיון, אשר יתנו עדותם הנאמנה על תור מעלת החוקר וזוהר מבטו, כמו על רוחב ידיעתו בחכמת ומלאכת חושב היונים הנושנת.

גם הביאנו הנוסע לדעת ולהכיר חדרי מסבות החברה בקרית אטהען. בטרם כל נראהו בדביא מלך היונים אָטטאָ אותו לחדרי ארמונו והמלכה אמאליא נצבת אצלו, להשתעשע עמו על אודות מטרת מסעו ועל מחברות מליצותיו אשר יצאו עד הנה לאור עולם, ובהפליאם חסדם אליו, עדי נשאו המלך, לאות יתר שאת החן והכבוד, “צום ריטטער דעס קאֶניגליך גריעכֿישען אָרדענס”, בתתו לו את מטבע היקר על זאת.

בבית השר העומד על פקודת המיניסטעריום על פני חוצות, האדון עקסצעללענץ ראנגאבעע, אשר הנהו גם היא מליץ נאדר לתפארת ובבית השר ציר המשלחת למלכות עסטעררייך באראָן וואלטער, מצא תואנה לדעת ולהכיר פנים אל פנים את כל יקירי ואצילי הקריה: מורי בית תלמוד האוניפֿערזיטעט, שרי צבא, פקידי הממשלה, חוברי חברים מחֻכמים, גבורים נקובי שם ממלחמת החופש וכאלה, אשר הודיעו אליו דברים, נכבדי היקר ורבי הערך.

מחריש ומשתאה עמד על כל מפעלות החכמה הנשגבים ומלאכת חושב הנאדרת, אשר חזו עיניו שם במישרים, הנותרים כאוד מוצל משריפה משנות קדם קדמתה, חרותים על לוח לבו הנמו לעולמים ולא ימושו מעל אהלי זכרונו עדי נצח.

עם רופא המלך דר. ראֶזער שם עין בקרת על מקום מגורי האשכנזים בהעראקלי.

עם רופא המלכה דר. לינדענמייער בִּקֵּר את אחוזת הגבירה עם העומד על פקודת אניות קיטור הללאָיד, האדון בערנויא, בעל ברית אמונתו, שם פעמיו לראות את לעווזינא במרחקי מעלות אחדים, הנקראת עלעוזים בדורות שנות קדם, ואשר שם חגגו את מועדי אמונתם במסתרים. אחרי התגורר הנוסע כארבעה עשר יום באטהען, אשר שם רק יקרת כבוד נפל לו למנת חבל בנעימים, שב אל חוף פירעאוס, ושם ירד ביום כ"ח לאדר שני לאנית הקיטור, עדי הגיעו בכ"ט בו לאי סירא. שם קדמהו שר הקאָנזול למלכות עסטעררייך האדון פֿאָן האהן בפני רצון בביתו, ובארחו אתו לחברה שם את עיניו לראות את העיר ואת כל ככר האי מסביב. ביום ר"ח ניסן חלפה האניה ללכת קדימה לאזמיר, וכל אשר נודע אל הנוסע מבעלי ברית אמונתינו המתגוררים בארץ יון, הנהו פה לעיני הקורא, ככתבו וכלשונו מפי המחבר):

בקרית אטען לא היו עד שנת התרט"ו רק שתי משפחות עבריות מארץ אשכנז, ומאז ועד עתה לא נספחו עליהם רק שמונה או עשרה מהאי צאנטע. אכן לא הגיעו עד היום להיות לאגודת מקהלה אחת, ולימי המועד וחגי השנה יתועדו בחדר אחד לעבוד את ה' ולהתפלל. כאשר קרה המקרה כי מת אחד מהם, הובילהו למקום קברות הנוצרים ויקברוהו שמה.

אשה מוזרת במעשיה ונפלאת בעיני כל רואיה היתה הדוכסית הנקראת הערצאָגין פֿאָן פיאצענצא. אשת הקאָנזול המשנה מנאפאָלעאָן באָנאפארטע, חיתה עם בתה בקרית ממלכת היונים, ופה היתה כמעט למשחק במפעלה וטעמה המוזרים. ומדי פעם בפעם אחרי אשר נלאו סביבותיה להתפלא על זרות ענינה, עוררה חדשים לבקרים במעש נפלא או בריב לפני השופטים, את השוחקים על משבתיה, ותהי למטרה לחצי מבקרים.

במראיתה שנתה את טעמה מכל תושבי הארץ: בשלמה לבנה רחבה היא תמיד מעוטפת, ובצעיף לבן, אשר לא חבר כמעט את שלג שערה הנודד, כסתה את פניה, אשר חָוָרו כמות, ומבין פתילי הארג עיניה כנוצצי ברק יתראו. היא קנתה באטען ובסביבותיה ככרי אדמה, ותחל לבנות שם בתים כתבנית, אשר יעדה למו כאות נפשה, אך היא עוד לא כלתה להשלים הבנין הזה, והיא החלה לבנות במקום אחר. במלאכות האלה צמחה תמיד כדשא מארץ מריבה עם אמן הבנין, וכאשר בא הדבר למשפט, הרשיעה השופט כמעט תמיד. עודנה עומדות החרבות החדשות האלה אצל שממות שנות קדמונים בעיר אטען. הפעם הרשיעה השופט להקים דבר בשבועת האלה, ותאמר: כי מילדי העברים הִנֶּהָ, ותשבע את השבועה כדת היהודים. הפענטעליקאָן היה מקום מחמד שעשועיה, ושם בנתה שלשה חומות כתבנית טירה, אשר לא ידע איש מטרתן, והיא קראה למו בשם: מזבח, המקודש לאל אחד היושב סתר. לא אחד ולא שתים שלחה אל אחד מבני ברית אמונתה מתושבי אטהען, לתת לו לאשכר חלקת אדמה, לבנות עליה בית תפלה למקהלת היהודים באטהען ומקום לקברות המתים, אך האיש הזה השתמר מהתערב עם האשה הזאת הנותנת כהיום וביום מחר התנחמה על מעשיה, והיא באה לקחת ולהשיב את אשכרה.

את בתה בקשה לתת לאשה לאיש נודע בשערים מוירא מיכֿאליס, והיא נתנה לו את יבול שלשת אלפים עצי זית על תשעים שנה, העולה למחיר הון רב, לשלוחים; וכמעט אחרי עבור שנה אחת השיבה את אגרת מתנתה. וכן עשתה גם להמליץ הנודע לסופר קדמוניות היונים האדון טריקופי, אשר כבדתהו, על פי תעודת משפט בשני אלפים עצי זית. עם רופא אחד עשתה מכתב תעודה על עשר שנה, וכמעט אחרי מחצית השנה הראשונה נפשה קצה בו, ותאמר אליו: “לך עד אשלה ואקראך!” ואחרי עבור שנה תמימה שלחה לקרוא לו ותאמר: “מהיום הזה והלאה ה אינך רופאי!” וישתחו הרופא ארצה, וילך ויפן אל השופטים, וישם את הדבר לפניהם, והמה הרשיעו את ההערצאָגין לשלם לו את כל משכרת עשר השנים, אשר הבטיחה לו על פי מכתב התעודה, אף אם תגזר אומר לשלחהו.

הפעם נסעה עם בתה למדינת סיריען, ותמת הנערה בדרך, בהיות לה הארץ ההיא כארץ אוכלת כחותיה ולא יכלה שאתו. אז לקחה האם קדורנית ממכאוב את גוית בתה המתה, אשר לא יכלה הפרד מנה, ותשימה בכיור מלא שכר (שפיריטוס); וכן נסעה רוכבת על הררי גבנון לבנון ובין תהומות עמוקים משאול ופחתים יורדי מות, עדי השיבה את בתה לאטען. ימים רבים ובעין פקוחה שמרה וצפנה את שרידי חמדת לבה באחד מבתיה הרבים. עדי באה הפעם אש מתלקחת, ותצת גם את קורות ארזי הבית הלזה, ותהי גם השארית הטמונה הזאת עם הבית למאכלת אש ולתל שריפה.

בבוא האדון דר. קרעֶמיעֶן לאטען, ותהי זאת כשובו ממצרים אודות מצוק היהודים הנודע בדמשק, בקשה מאת בן ארץ מולדתה, לחבר את תעודת רצונה האחרון. והיא מתה בשנת תרט"ו, ותקבר בפענטעליקאָן, ושם הוצב ציון אזכרה על קברה. את ביתה עם הגן מסביב, העומד כמטחוי קשת מאחורי ארמון המלך, ואשר שם היא יושבת, הניחה לנחלת עולם לרופאה דר. ראֶזער, אשר זה שנים רבות עמד לימין האשה הבדודה הזאת בסבל רב ובאמון רוח, כאוהב יקר ונאמן.

בבית עקד ספריה – ככה ספר לי האדון דר. ראֶזער – נמצא קובץ מכל תורות הדתות החיות בתבל ארצה. באומן רוב החזיקה באמונת אל מעל. והיא היתה מלומדת מאוד ושוקדת לקרוא בספרים. וכפי דעת מאהאָמעד חשבה, כי כלביה וסוסי מרכבתה, אשר צותה עלימו לכלכלם עד יום מותם, יהיו אז עמה בגן עדן.

גם בהיותי בסירא (Syra) הבטיחני הקאָנזול האהן, כאשר שאלתיו על מקומות מושב היהודים בארץ יון, לכתוב אל האיש, הממלא משמרתו באי כֿאלקית אודות הדבר הזה, וכל אשר יבשרהו יודיעני נאמנה.

 

כֿאַלקיס – (Chalkis).    🔗

ידידינו הנכבד, האדון פֿאָן האהן, שר הקאָנזול למלכות עסטעררייך בסירא, הנודע בספרו “מחקרי אלבאניען”, היטיב עמנו, למלאות אמרתו ולבקש מאת מרעהו האדון באראַטאָזי, חכם הדין והמשפט בעיר כֿאלקיס, הודעות ובשורות על מעמד היהודים אשר במקומו, ולהעתיק בעדינו את השמועות הבאות המגיעות אליו, ואלה הם:

“לפני מרד היונים התגוררו היהודים בטעבען, ליפֿאריען ובפאטראס ובכל סביבות הפעלעפאָננעס, וביתר שאת בטריפאָליצא, אשר כפי ההגדה התגוררו ונאחזו שם כשמונה מאות משפחות”.

“אך ברור ונודע הנהו, כי לפני שנות מאות, ולפני זה מאת שנה נמצאו בכֿאלקיס כשתי מאות משפחות יהודים, אשר תמו לגוע בקטב המגפה. ובמרחקי כאלקיס (אולי באיבֶיאה?) נמצאו ערמות שממה ממקומות ובמו נראו קברים מימות מלכות ביצאנץ, אשר כפי המסורה בין האכרים, הנמו קברי יהודים”.

“אך אל מסורת האכרים אין לשית לב, כי כמעט אלה כלמו, אשר הגיעו אלימו משנות קדם, נוסדו על קו תוהו ואבני בוהו”.

“כל היהודים הנמצאים שם בעת המרד הגדול, התפזרו הנה והנה ויברחו אל נפשם לממשלת הישמעאלים. אחדים מהם אשר היו בליפֿאדיען ובטהעבען, נסו להתגורר בכֿאלקיס, אשר עד שם לא השתפכו מי זדוני המרד. וּבכל זאת לא תעל מכסת היהודים היושבים בכֿאלקיס רק עד מספר ארבעים משפחות. מספר רב מהיהודים נפלו בחרב נוקמת היונים, עלי הטותם את לבם להיות נאמנים ושלמים עם הישמעאלים”.

“ועל כי נמצאה בירכתי מבצר כֿאלקיס עוד חרבה, אשר עליה תען המסורה פה אחד, כי היא שארית מבנין בית הכנסת, גזר הרב, היושב שם על כסא דין, אומר, כי גרו שם יהודים לפני שש או שבע מאות שנה”.

“במקום הבית הכנסת, הבנוי מחדש זה לפני שמונה שנה, מצאו אבנים שארית שרידי הנושן, ועליהם מכתב חרות, אשר מתוכו נגלה, כי נבנה בית הכנסת הפעם לפני ארבע מאות ושמונה עשרה שנה, והוא בשנת הר”א, מאת כמ"ר חיים קאננאמע".

“גם נמצא מקום קברות נושן בקרבת העיר, אך הנושנת בין אבני הציונים האלה, איננה מגעת כפי המכתב החרות עליה, רק עד שנת הת”מ לב"ע, והיא עומדת על קבר ישראלי ושמו: חנני".

“מכל הנזכר פה נראה, כי לא נמצאו אמתות במסורה, המורים על מוצא ומקור מקהלת היהודים בכֿאלקיס, כי שפתם המדוברת ביניהם, היא שפת יונית, ומבלעדי אחדים ושרידים בינימו, נחשבה התורה כנכריה לכלמו, אשר אף כי ידעו לקרוא בה, בכל זאת חזות הכל למו כספר החתום, זולתי הרב בנימין יששכר הכהן, ומנהגיהם כאורח הספרדים”.

“כפי מעמדם ומצבם, טובים הימים האלה למו מן הראשונים. בהתאסף ראשי העם גם למו משפט הבחירה כשאר אזרחי הארץ, ולו היה במו אחד, אשר אור החכמה והמדע נגה עליו, אז לא היה גם משטין מול בחירתו, להיות כאחד מן היושבים ראשונה בשבת המועצה. שבתם וקימתם עם היונים אשר סביבותם בהשקט ובבטחה, ולולא גבר עליהם העוני עד מאוד, אז כבר הגיעו להיות אכרים ועובדי אדמה, ורק המחסור מנעם מקנות שדה אחוזה למו”.

“משען מחיתם הנמו המסחר בפרי העץ ובארוחת ירק, ובתפירת בגדים ובעשית אזורים ורדידת פחים וכאלה”.

“כפי דתי המדינה משפט אחד למו עם הנוצרים. בשאלי אותם, על דבר מנהגיהם בקבורת מתיהם ובכרתם ברית ההתחתנות, אם נבדלו ונפלאו ממנהגי אחיהם, לא נודע לי מאומה, אשר ייקר בערכו להודיעו”.

“ועל כי הִלָּה הרב את פני, להודיע את גודל ענים לאחיהם בעלי ברית אמונתם בקרית וויען, למען יהיו למו לעזר, להקל את משא הנשיון, אשר יכבד על שכם העדה מעת בנותה את בית הכנסת החדש, על כן הנני בא פה למלאות את דבריו ולאשרם ולקיימם, ולהמליץ בעד המקהלה הזאת מול אחיהם בקרית וויען”.

האדון דעס גראנגעס, אשר יש לו נחלת אחוזה באיבֶיאה, הודיע לי אמרים כאלה: “בבואי זה שתי שנים מארץ יון, הבאתי אתי מכתבים מאת הרב דק”ק כֿאלקיס אל מקהלות אחדים בממשלת עסטעררייך, ואביאם ואפרשם לפני פקידי העדה זעיר שם זעיר שם; אך לא אאמין בנפשי, כי יעשו פרי תועלת לעדה הנלחצת מאוד. ולא אמנע מהעיד פה, כי גדל ענים ומרודם עד מאד, וכי מצאתים על פני כלם שוקדים בחריצות ידים ותמימי דרך".

 

אזמיר. – (Smirna.)    🔗

ביום א' ר"ח ניסן (6. April) הגענו באנית הקיטור “אייראָפא” לשרתי בקריות אנאטאָליען, אשר בשחר פרוש על ההרים ראינוה מתנשאת לעינינו בזהרה ובזרות מראָה. לימין לשון הים ראינו הר רחב ידים, מכוסה באבנים לבנות, בהיותו מקום קברים, ועלימו אלוני בכות את צללי ענפיהם לאוהל יארוגו. מבין המון הבתים, הבנוים כמחצית מחוגה על חוף הים, מתנשא כתרן בנין נושן בתבניתו, שארית שנות קדם: ובנפול מבט העין על הים מתחתית, נראהו מכוסה באניות אין ספורות למו, אשר עליהן יתנוססו כמעט כל דגלי ממלכות התבל.

בבואינו אל היבשה, להתערב עם תושבי העיר ראינו רק את בתי מסחר היהודים והישמעאלים פתוחים, והנשארים נסגרו, כי היה יום הראשון בשבוע. אך מה לי ולהמון קריה? את אחי אנכי מבקש, ולראות שלומם הפצתי! על כן עזבתי את המון שוקים ורחובות קריה, ואבקשה את פני בן ארץ מולדתי האדון בארביעֶר, אשר הנהו סוחר נכבד בסמירנא, לנהלני בחסדו אל מקום שבת היהודים, אשר הנהו בין אחוזת הישמעאלים והארמעניער. כי המה באות נפשם בחרו להיות כעם לבדד ישכון, ולשבת יחדיו במקום תחנותם, ולא במצות הממשלה הנהו. וגם מאמיני דתות אחרות בחרו בכמו אלה.

ונבוא אל הרב המורה צדק. ונמצאהו יושב בבית עצים ובחדר, דל המראה ומשחת התמונה, המכוסה בקרקעיתו ביריעות קרועות ומטולאות. מסביב עמדו ארונות עץ הנה והנה, והם היו כל כלי מקום התושבת, וכאשר אמר לי האדון בארביער, נועדו אלה לצפון במו את כל קנין ואחוזת המשפחה. ולהשתמר ממצוק התבערה נעשתה המערכה הזאת, כי כמעט כל בתי הישמעאלים בסמירנא הם מעץ; ובהִשָמע קול המון תבערה בחוצות חלקה אחת, אז ינשאו הארונות האלה חיש מהר למקום משמר וסתרה, להטמינם שם, עדי עבור המצוק והדַלֶּקֶת כבויה. תמונת הרב נכבדת ונשואת פנים, זקנו הארוך יורד על מדיו, והוא יושב כרוע ברכים על מטה שפלת הקומה. שני כסאות הוכנו לנו ממולו, ופרות מתקי טעם עם מים חיים קרים, הובאו לפנינו מאת אשת הרב בפני רצון.

עוד לא התמהמהנו רגעים אחדים ויבואו עוד שלש מורים עם מזכיר העדה. והמה נשקו את ידי הרב, והוא הודה על זאת בתתו ידו על לבו ועל מצחו. ממסעי ירושלימה ידעו מכבר, בהגיע למו השמועה מתושבי קאָרפַו, ואני חלקתי לכל אחד מהם את מאמרי “קול מבשר”, והוא קול הקורא אשר השמעתי לתושבי אדמת הקודש. ולא אחרו כלם מתת עינם עליו ולקראו, אך אנכי פניתי אל הרב המורה בבקשתי: לתת חזון למועד קריאת המאמר הזה לעת אחרת, ולהיטיב עמדי בחסדו, לתאר לפני את מעמד ומצב עדתו.

תושבי היהודים באזמיר כחמש עשרה אלף במספרם. המשפחות הנושנות נדדו הנה מכל פנות ממשלת הישמעאלים באזיא ובאפריקא וממרחקי ווענעציא, וזה כשתי מאות ושבע ושמונים שנה התועדו למקהלה אחת, ההולכת באורח מנהגי היספאניא־פאָרטוגאל, ולשונם עם שפת הישמעאלים, גם שפת היספאניא. ובלי חשך, עדי כמעט אין רֶוַח בין המצרים, לחצו תלאות אין מספר את העדה.

בשנים מקדם קדמתה הוצבו היהודים כמטרה לחצי קנאת דת המאָסלעמים, וכעלה נדף רגזו בחלחלה תמידית בעד נפשם וקנינם ולא האמינו בחייהם, וכאשר החל עול המלכות להקל מעל שכמם, סופות אחרות סערו סביבותם, והכוכבים ממסילותם נלחמו למולם. בשנת תר"א ותרי"ד הצית ה' תבערות נוראות בעדתינו, עדי גם עשירי העם בערום ובחסר כל נשארו. העדה בנתה לה מקדם בית אבנים גדול, ערוך בכל ושמור כפי מחזה עין כל איש מול דלקת ושממת האש, ולירכתי עליותיו נשאו היהודים בחפזה את כל רכושם זהב וכסף ואבני יקר ומרכלת המסחר וכל הנשא בידים. מחיר המטמונים עלה והגיע עד אלף אלפי רבבות פיאסטער – וכרגעים אחדים ספו תמו כלמו מבלהות התבערה, ויהיו לתל עפר ואפר. גם כחמש עשרה אלף ספרים, יקרי ערך ומסולאים מפז, וכתבי יד, אשר חסרונם לא יוכל להמנות, נשרפו עמם ונאבדו לנצח. ומעת הזאת צרר רוח הנושה את העדה בכנפיו, ומשא מַשַּׁאת שש מאות אלף פיאסטער כנטל עופרת על שכמה יכבד, כי הכסף הזה מעזבון יתומים ומהון עניים, ועוד ינוח על ראש העדה משא שלומים לאנשים מבורכי עושר בסמירנא ובירושלים, והם אצים במו על ידי נוגשי המשפט בעירנו.

והעולה על פרוע פרעות האלה, לשלם מדי שנה בשנה את נשך הנשיון הרב הלזה, מאין כח להפיק את רצון הנושה בתשלומי כסף המַשַּׁאת, עוד נפש הראשים שחה בהביטם ליום מחר. כי עוד משאה בת חמש ידות על ראש העדה תכבד, עדי כשל כח הסבל: עליה לכלכל מאה רבנים, אשר כל תעודתם רק להגות ולשקוד על דלתי התורה, ומאה אביונים ילידי משפחות עשירי ונכבדי ארץ מקדם, עם ארבע מאות עניים ילידי המחסור. גם עיני אלף יתומים, רכי שנים, לחסדי העדה צופיות. מחיר כלכלת בית החולים ובית המחסה, לנגועים ומוכי אלהים, יעלה מדי שנה בשנה לערך עשרת אלפים פיאסטער, קבורת העניים ותשלומי קברותם יעלה כמו כן לעשרת אלפים פיאסטער. וכל אחד מהתשע בתי תפלות אשר בסמירנא ישא משא נשיון חמש עשרה אלף פיאסטער.

“הצילנו נא!” ככה התם הרב את ספורו – “הצילנו נא! ובהצליח ה' את דרכך לשוב בשלום לאייראָפא, ספר נא לאחיך שם מגודל צרתינו ונבקת רוחינו עד לאין מרפא! וה' אלהי הצבאות יהי עמך בכל אורחותיך להגן עליך ולשמרך!”

וכל העומדים שם, ובתוכם אשת החכם באשי, ענו ואמרו: אמן!

העדה עומדת תחת דגל ארבעה ראשים – תחת אשר מקדם היו ששה – והמה נבחרים מדי שנה בשנה, הראשים האלה יבחרו ארבעה פקידים, למשמרת כלכלת העניים, וגם שוטרים לשמור על האמונה והמוסר, ועלימו לשום עין בוחנת על כל אשר יתראה למו כסר ממשעול הנכוחה במעמד ובמפעל העדה על פני כלה, או בנפשות יחידות במעשה איש איש ופקודתו, ולהודיע הדבר נאמנה במקום שבת הרבנים אשר בראשו החכם באשי יושב לכס המשפט. והם גם המשגיחים על החמשה עשרים בתי החנוך לתלמוד ולשפת עבר.

ובעמדי משתאה על גודל מספר בתי החנוך, ענני הרב החכם באשי: “בדבר הזה יתר שאת ומשפט הבכורה לנו על כל מקהלות ישורון בארצות המזרח; וביתר עז תשתאה בבואך לירושלים עיר הקודש, ולא תמצא שם אף בית חנוך אחד לתלמוד תורה!”

וכאשר שאלתי על מספר הילודים ענו, כי יעלו עד חמש מאות לשנה, והחתונות עד שלש מאות, אך את מספר המתים לא יכלו להגיד לי, כי ימותו גם עניים וילדים, היוצאים חנם באין תשלום כסף בעד קברם. הנה זה כמו עשר שנה צוה שר המושל להכין ספר לילודים ולמתים, “אך לא בא הדבר לגמרו” – ספר לי הרב בתום נפשו – כי לא שילם איש מאומה בעד היגיעה! ואם יקרה הפעם במשפט לתת דין וחשבון על איש: אם בעל אשה הנהו, או כמה שנים עברו למות פלוני אלמוני, אז ישלחו יושבי על כס התורה ויביאו עשרה אנשים, אשר מהם יקוו לשמוע תשובה נכונה על השאלות האלה, ועל מאמר פיהם יתנו את ערובתם ויחתמוה במכתב ידיהם.

הרב חיים פאלאטשי נ"י נודע למליץ וסופר, ובתתי לו את מחברת מליצותי, הנעתקות לשפת עבר מאת המליץ היקר לעטעריס תחת שם: “אחר החרבן”, כבדני על אחת שתים לתושיה בשני ספריו אשר חבר. גם מזכיר העדה הרב חיים קריסיין נ"י כבדני במחברת מזמוריו הנקראת “שיר מליצה”.

אחרי כן הראה החכם באשי לי אותות חסדו, בשלחו עמדי שנים מממשרתיו להראני את בית החולים, אחדים מבתי התפלות ואת מקום הקברות.

ממעל לשער בית החולים ראיתי לוח שיש אדמדם, והמכתב החרות עליו ממולא זהב, המספר בשפת עבר לדור נולד יבוא: כי גם פה קם השר שלמה באראָן פֿאָן ראָטהשילד נ"ע על נדיבות לכבד ה' מהונו ולעזור לתושיה, לכונן בית מנוס הזה לכל אומללי נגע ומכאוב. הבית הזה, הבנוי באין עליות, אין חלון לו לרחוב אשר בו מקום עמדתו; והבא אל תוכו יעמוד פתאום בחצר מרובע הפאות, ומסביב עצים ופרחים אשר ינעמו לעין הרואה. ולארך החומות דלת אצל דלת המנהלות לחדרי החולים. אל חמש מחדרים האלה באתי, ולולא הסכן הסכנתי להביט בפני העמל האומלל והמיצר הנגוע בחלי, אז אחורנית חרדתי מפני החלאה והרקב אשר עמד מול פני. אין אורה לחדר כי אם בהפתח הדלת; ובסערת רוח קרה בחוצות, והיא נסגרת, אז ישכב החולה במחשך. על מצעות קרועים ובלויי סחבות שכבו או ישבו החולים במעמד משולח ונעזב. ורוח הצחנה מרוב חלאת החדר עד לבלי שאת.

וכאשר שאלתי על הדבר הזה התראו כחרשים באין הבין. ואתמה גם על הרופא היוני, אשר איננו מזרע היהודים, הדורש מדי יום ביומו את הבית הלזה, איך לא מצא הוא את נפשו להשגיח על טוהר ונקיון חדר החולים, אשר זהמת חלאתם תפיל גם בריא ואולם על ערש דוי!

בחדר גדול אחד ישבו נשים ובתולות וחבטו חטים למצות חג הפסח, וגם הנה לא הרבו לכבס בנתר ידיהן עד לטוהר; ואחשבה, כי תחת אשר תטהרנה את החטים יצאו כמתבן ממדמנה. וההולכים אתי ספרו לי: כי החטים האלה נקצרו בהשגחת מאה המורים באזמיר, אשר עלימו המשמר לצאת בימי הקציר לשדה ולנצור את השבלים תחת משמרתם, מהם תאפנה מצות בעדם ובעד החכם באשי, וכל העדה תקנה את המצות בשוק (באזאר).

בחדר אחר ראיתי את המצות האפויות, והנה שונות מאלה העשויות במדינת אשכנז, כי הנה עבות מאוד, מרובעות ומדוקרות, גם יעשו שם מצות מסלת ונלושות ביין.

ונשכור שם מעברה להגיע לרגלי ההר פאגוס (Pagus) אשר שם מקום קברות היהודים, הישמעאלים והנוצרים. מתי היהודים ינשאו שמה בנתיב היבשה: מנהג אשר לא יכון בארצות כאלה, אשר תבערת חום השמש תמהר להביא הרקבון, והדרך ביבשה רחוקה עד למאוד.

ההר הזה יתראה מתחתיתו עד גבהי ראשו כרצוף באבנים האלה, המונחות לארכם על פני הקברים והמתלכדות אחת באחת. כלמו משיש לבן, יפיקו זוהר מברק אור השמש; וההר ממרחק ישלג בצלמון, כעטוי באדרת רבבות בדולח.

גבע אור המאיר לנצחות האל־מות!

על אחדים מהציונים האלה ראיתי חרות עט סופר, להודיע לעובר כי חכם ויודע ספר נח תחתיו, גם מצאתי אבנים, אשר תמונת כסא חרות עלימו, והאיש ההולך עמי באר לי: כי תחת ציונים כאלה נקברו בחורים או בתולות, אשר התארשו, ובטרם יום חתונתם נלקחו ואינם; אך לא ידעו פתרון על מקור המנהג הלזה: “הנהו ככה נהוג בינינו משנות קדם קדמתה!” ענוני בשאלי על הדבר.

מקום הקברות באין חומה מסביב, ועל פני כל מרחבי ההר קברים, ובראשו ריחים המתנועעת לרוח היום, בה יטחנו את החטים לקמח מצות.

בין הקברים שחקו ילדים וגם אנשי צבא ישמעאלים השתעשעו בשלכת כדורים. ואעזוב את משכן המתים, וארד למעברה לשוב העירה.

ואשימה פני לראות שני בתי תפלות. אחרי עלותי בגרם המעלות באתי אל חדר גבה התקרה ורחב ידים, אשר ממעל לקרקעיתו הוכנו עליות קיר קטנות, מעוטרות באשנבים משלשה פאותיהן, בעד הנשים; כאשר נראה כזאת בבתי תפלותינו בארצות המערב.

בטבור בית התפלה מתנשאה הבימה, הנקראת: אלמימאר, אשר אליו יעלו בשתים ושלשה מעלות, ומסביב לו, כנראה כזאת גם אתנו במקהלות קטנות, עמודים קטנים וגדולים, מפותחים פקועות ומעשה שבכה. על הארון ממזרח פרכת המסך ממשי, אשר עליה מרוקמת אות דגל יהודה: גור אריה, הנושא מגן דוד או כתר בכפיו, למופת כי התורה עטרת החיים.

ואשא את רגלי ואלכה אל בית התפלה האחר, אשר בתבנית בנינו ומערכת סדורו כלו נדמה לראשון. אך בדרכי על מפתן הפתח, והנה מחזה לנגד עיני אשר רשמי הפעלתו עד ירכתי לבי נגעו. ואחרי שמעי בעודני בגרם המעלות קול צוחת יליל וזעקת שבר עד לב שמים מגיע – ואחריו פתאום דממת מות מסביב, חזיתי בבואי לבית והנה עשרה מן המורים עמדו עטופים בבגדי ארצות המזרח, אשר רק שפתותיהם נעות בחננת הגיג לבב קולם בל נשמע. ולפני ארון הקודש הפתוח שלשת נשים בשלמות לבנות מתעלפות ברעלות, המכסות את כל תמונתן מן הקדקוד עד כפות הרגלים, הן הנה היו המשמיעות את קול יליל הבכי. ואשה זקנה עמדה בין שתי נשים, רכות השנים, אשר תמכו בזרועותיה להרימן לבלתי תמוטנה ותשובנה אחור, ומדי פעם בפעם הפכו פניהן אל מול המורים, והנה נדמו לצלמי שיש, היוצאים מידי החרש, כתומר מקשה. אלהים ראיתי אז עולה מעמקי זכרוני, תמונת משה אדון הנביאים, בהביטו מראש ההר על הלוחמים בעמלק, אשר גם שם אהרון וחור תמכו בידיו, לבלתי יניחם ולבלי יגבר האויב.

גם פה ירדה אם רחמניה לחם שערים – שערי שמים – להתחנן בעדי חיי בתה החולה עדי אחזה השבץ, להצילה מפרסות המות.

הנוסע שב כעת הצהרים אל חוף אזמיר, לאנית הקיטור; ואחרי כלות פורקי ומורידי המשאות את מלאכתם, נתקה חבליה ותפרוש נסה ללכת הלאה למסעה. שם עינו קשורה כמו ברתוקות קסם במחזה כוכב הנשף העולה והולך יקר בהדרו על אחד מהמון איי הספאָראדן, על לעסבאָס, וכמעט הפרד בל תוכל ממראית ציור הכוכבים הנחמדה, הנקראת “מטה אהרון”. בכל יופי והדרת המליצה יתאר שם לעינינו את זוהר הים, בעת אופל הליל פרוש על פניו. בהבקע השחר מרחם המחשך הנהו רואה את האי טענעדאָס, ואחרי עת לא כביר תשקיף עינו על שדה מערכת טראָיא, המהולל משנות קדם קדמתה; וכעת הצהרים הנהו עובר בהמון איי הדארדאנעללן המפוארים. ומדי פעם בפעם בהגיע אל מקומות הנודעים ליקר בספורי הקורות או אל ציוני אזכרה, אשר העמידום דורות עולמים, יעמיק שְׁאָלָה לדלות קרים נוזלים מבאר מחקרו, או יגביה למעלה לרחף בכנפי הגיונו, לקשור במו את מחקרי רעיוניו ותעופת מליצותיו.

בהגיעו אל חוף גאלליפאָלי תשליך האניה את יתד השקיעה לעמוד ולנוח עת לא כביר, והוא יוצא לשום עיניו על העיר מסביב. שם תדרוך כף רגלו בפעם הראשון על סף בית מקדש ישמעאלים, גם ישים שם עיניו על אורח ותהלוכת בית תלמוד מבעלי ברית מאהאָמעד. עם רופא האניה האדון דר. לוצציאנאָ הנהו מבקר את אחי הפקיד העומד למשמר הלאָיד, האדון זידערידֶס, המושכב על ערש דוי, והנהו נדרש לשואליו ונמצא למבקשיו, ולא ישיב שם ריקם את פני דורשי עצתו בחכמת הרפואה.

ביום החמישי למסעו, כמעט האיר השחר, הנהו עוזב את עֲלִיָתו, לבקש מאת רב החובל לתת לו מקום על מכסה האניה, לשום עין ולהביט על תהלוכתה ובואה אל חוף קרית הישמעאלים המפוארה, קאָנסטאטינאָפל, ואחת אחת בהמס ערפלי הבוקר כדונג מפני אש, מפני השמש היוצא כחתן מחופתו, התנשא מרחם המשחר מול עיניו המון בריאה חדשה, תבל מוזרה ונכריה, מלאת בתים אין מספר לרבבותם, ארמנות הדר ויערות חן מגדלים ומקדשים, פרדסי נועם וחומות מבצרים – עדי תלא העין לראות וקסת הסופר לתאר את גודל פאר המראה הנחמדת. וכדבורה המרחפת על כל ראשי פרחי חן, למוץ דבש ולהכין צוף נופת לחיך טועם, תשלח בת זמרתו, הנאחזת מנועם המחזה, את ידה למיתרי כנורה, לחוג בשיר נשגב ונעימות יופי את מראית העיר הנאדרה הזאת, הבנוי ונוסד על מלחמת הישמעאלים האחרונה מול מלכות רוססיא ודלת אחרית חרוזיו סוגרת במאמר הקוראן: “כי לכל גוי ולכל ארץ בתבל נועד יום אחרון לבוא”.

המקרה המוזר, אשר קרה אל הנוסע עם גלגלת אחת, כמעט העמידו רגליו על שפת היבשה, נספרה עתה אל הקורא במאמריו ככתבו וכלשונו):

בעמדינו על החוף עזבתי את האניה עם כל הכבודה אשר אתי ואשים פני לעבור גאלאטא (Galata). עוד לא עזבתי את המעברה אשר הביאתני עד הלום, והנה זה שוטרי הגבול אלי נגשים לחפש את כל אשר באמתחתי, ולחתור, האין בו דבר אשר נגד חוקי הממשלה – ואני בתומי לקחתי בהיותי באטען גלגלת אחת הנפלאה בתבניתה מבית העצמות אשר שם להביאה לחכמי חברת המדעות (k. Akademie der Wissenschaften) בקרית הממלכה וויען, ושמתיה בין בגדי ומכתבי – אך, אהה! נבהלתי מראות! בחרדת מות נסוגו שוטרי הגבול אחור, וכמעט נפלו עשר מעלות אחורנית במצאם את הגלגלת לוטה בחפש מחופש, כמטמון בין החריטים והשמלות! משתומם עמדו כלמו בלי ידעם מה זה ועל מה זה – וכל פניהם קבצו פארור – עדי גם עלי נפלה חתת אלהים, בזכרי כי גזלת קברים לאשמה גדולה אין לה כפרה אצל הישמעאלים תחשב! ואיך יבין ויאמין עם לא היה כזה, כי לעבודת המדע ולמטרת החכמה הרהבתי בנפשי עוז לעבור על חוק כזה! בראותי כי נועצו עלי יחדיו בפנים זועפים, ואדע כי כלתה עלי הרעה, האיר החונן דעת את עיני, ואומרה אל המליץ אשר בינותינו: אמור נא אלימו את כל אשר אומר אליך מלה במלה: הגלגלת הזאת היא מאדם ארור, אשר ראש עמו עמוס ונגוע ממארת הקאָראן, ואשר ישנאהו כל ישמעאלי נאמן; והנך רואה פה את גלגלת אויבך מבטן ומלידה, גלגלת יוני!

עוד לא בצע אמרתו, וינף המאָסלעם בחרון אפו את חרבו אשר שלפה מתערה ויקרא: “גיור!” ויגזרה לבקעים ולנתחים. ופתאום כחמר חותם נהפך השוטר לאיש אחר, ויפן אלי בפני רצון ויעזר לי לשום את בגדי המושלכים הנה והנה לאמתחתי, ואתנה למו קשיטות כסף אחדים ואפן לעלות פֶראה (Pera).

אחרי כן יתאר הנוסע לעינינו בזוהר צבעי הוד את תפארת הקריה הנשגבה, הבנויה לתלפיות על שפת הבאָספֿאָרוס, אשר על פניו הירקרקים רבבות אניות קטנות כחצים לבנים במעוף נמהר תעופינה, ואניות גדולות, נוראות ונחמדות המראה, כארבעת אלפים תשבצנה אותו מסביב בשני טורים, ויערות תָּרְנִים נראו על כל גדותיו, ודגלים מקושטי נס כל ממשלות התבל מכל רוחות האדמה הובלו שם, כמעברה בין שני יַמים, להשתטח ולהשתחוות לרגלי מושלת על שני חלקי הארץ, לגברת רומי וטאטארייא, שַׁלֶּטֶת בביצאנץ ובממלכת הישמעאלים. הנהו עובר בשוָקיה, מלאי שפעת כל מרכלת, ועל ספי ארמנותיה כף רגלו שם דורכת, ישים עיניו על בתי מרחציה, בנויי שיש, על בית מקדשה, הנאדר ונפלא בהדרו, על שוק ממכר העבדים והשפחות, על ערֵמות חרבותיה ועל מקום קברותיה. גם מלך ביפיו תחזינה עיניו, בראותו את הפאדישאה פנים בפנים עובר לפניו בעלִיָתו אשר יעלה אל בית מקדשו בהדרת רוב עם, והנהו משתומם על גודל תפארתו. בהביאו אגרת מליצה מאת שר המשלַחַת למלכות תוגרמה בקרית נעאפעל האדון דר. סאלאָמאָן שפיטצר, בעל ברית אמונתינו אל אהובו ואחוזת מרעהו האדון זעסטר, ראש פקידי פרדסי המלך, מצא חן בעיניו עדי הוקירו להראותו את ארמון הסולטאן החדש, הבנוי על חוף הבאָספֿאָרוס על פני כלו משיש לבן, ואשר הנהו מפאת פניו באורך אלף צעדים, ולהביאו חדריו ועד ירכתי בית נכאתו. גם דלתות בית הנשים (הרם) מקום מושב ארבע נשי הסולטאן עם שלש מאות שפחותיו, אשר לא דרכה בו עוד רגל נכרי וכל זר הקרב כמעט יומת, לפניו נפתחו, ועדי חדר משכב עדנו, הנוצץ מברק פניני זהב סגור, רגלו הגיעה; גם שערי בית מרחצו הבנוי מבדולח מצרים, ברצפת בהט ושש, בכל יקרת החמדה, וארמון האוסף, הנועד לכל מקדמי פני הודו, ואולם השיש, הגדול ורחב הידים, המכוסה בתקרת אודם זכוכית.

גם בארחות גלי הבאָספֿאָרוס יעבור הנוסע, עדי הגיעו לשפת ים השחור בבויוקדערע (Bujukdere), ומקרים מוזרים עברי על ראשו בהתגוררו בעיר סקוטארי, אשר מקום תחנותה מנגד לקאָנסטאנטינאָפעל, ובחלפו על פני מחנה צבא אשכנז־בריטאניא בקולאֶלי (Culöli).

בעברו פה בשני יַמִים, הים הלבן והשחור, תדרוך גם כף רגלו על אדמת שני חלקי התבל, אשר מעבר לשפתם מזה ומזה: אייראָפא ואזיא, הנושקים זה את זה כאחים ברואי יוצר אחד בפי רחבי מצולות האלה. גם פה, כמו בארץ יון, תובלנה אותו אגרות המליצה, הרבות והמלאות ממהללו ופארו, לפני גדולים חקרי לבב, הנקובים בשמותם עלי אדמות לתפארת, וקוי תהלתם ברחבי כל הארץ יצאו, ועם אנשי שם, המכים ארץ בשבט פימו, ומלחמות תנופה ברוח שפתם, יארוח לחברה לדעתם ולהכירם פנים בפנים.

אחרי אשר קדם הנוסע את פני הגביר החורי פֿאָן פראקשאָסטען, שר המשלחת למלכות עסטעררייך, אשר נפשו קשורה בו כבר משנות קדם ברתוקות ברית הרעות, ואשר שמח לקראת בואו בפני אהבה ורצון, ויודיעהו, כי נכתבו כבר שלשים במועצות ודעת, אודות מוסדת התושיה אל שֵׁבֶת משמר הקאָנזולאט בירושלים; פניו מועדות אל הבאָספארוס, שם יתגורר כיום תמים אצל גביר החורי פֿ. ווילדנברוך, שר המשלחת למלכות פרייסען, אשר ישב מקדם כשנים אחדים בירושלים, והחובר חברים מחכם רב התועלת על מקומות אדמת הקודש. אחרי כן יבקר את פני השר עקסצעללענץ הפֶחָה גאַליב, אשר שמהו השלטון לנגיד ומצוה על בית תלמוד אנשי הצבא בקאָנסטאנטינא, ואשר מקדם בהיותו בקרית וויען בין נערי הישמעאלים, המשולחים מאת הממשלה ללמדם דעת וחכמה ולהאיר את עיני רוחם להשכיל, היה אחד ממקשיבי לקול תורת הנוסע, אשר הושם למשמר כבוד להורותם דעת חכמת ומליצת האשכנזים. בששון נפש קדם השר הלזה את פניו, וישמח לקראתו להביאו ארמונו, ויפצר בו ללון עמו בלילה ההוא, עדי לא ישכח לנצח את עדנת הנעימות, אשר שבעה נפשו אצלו. בהיות הבוקר שלחהו עד המעברה, ויתן לו בהפרדו גביע כסף יקר ערך, לשתות בו בארחו במדברות ציה לאות אזכרת אהבה.

ועל כי נכבד הנהו לשמוע מה בפי הנוסע מיום קדמו את פני הפֶחָה אָמער, הנודע לתהלה, אתנהו פה ככתבו וכלשונו):

כעזבי את ארמנות המושל, והנה זה איש מבני ארץ מולדתי בא לקראתי, וישמח לראות. והאיש הזה נכבד מאוד, שמו דר. עַלי ביי, והוא רופא אצל השר, ראש השלישים לכל צבאות דסולטאן, הנודע לתהלה בעצמת גבורתו ובקורות חייו תחת שם אָמר פאשא, שר משלשת זנבות סוסים. השר הזה נקרא מקדם מיכאל לאטאס, והוא עמד אז, הנה זה כשלשים שנה, תחת דגל צבאות עסטעררייך כאחד מאנשי החיל, עדי ברח הפעם וירשיעו אותו במשפט המלחמה לעונש הבורחים, וינס ויבוא לממשלת הישמעאלים, וישנה את טעמו ויעזוב את אמונתו, וימצא חן וחסד בעיני המושל, עד כי גדלו ונשאו עד למעלה ראש. ויבטיחני יליד ארצי לנהלני לפני אדוניו כיום מחר. לעת מועד באתי לבית אָמר פאשא ברחוב אשר מנגד לגאלאטא, והנה שָׁלִישֵׁי צבא ומשרתים ועבדים עומדים ויושבים מסביב במרחבי האולם, אשר לפני הבית, וקני המקטרת בפיהם. ואעל בגרם המעלות, אשר לשתי פאותיהן עמדו נטיעים ופרחים שונים המפיקים ריח עדן, ואבוא עם אהובי דר. אלי ביי, אחרי עברנו את חדר המצפים, לחדר מבקשי הפנים אל אָמר פאשא. והוא יושב בפאת המטה אצל החלון, ושר הצבא מיכֿליס עומד לפניו, ושני שלישי חיל ישמעאלים ישבו כאורחים על המטה ממולו. ויעמוד אָמר פאשא ממטתו בבואינו, ויושט לי את ידו ויאמר: “ברוך בואך, רופא!” וירמוז באצבעותיו להסב על המטה, ועבדים בבגדי חמודות הביאו קני מקטרת ממולאי אבני יקר, והאחר משקה הקאפֿעע בגביעי זהב, ומטפחת משי משובצת כסף על כתפיו, היורדת עד קרסוליו.

“בואך מקרית ממלכה וויען, ואתה מתהלך כאורח ירושלימה?” שאלני השר.

“לא כאורח נוטה ללון בהגיג תחן והלך נפש, השר! כי אם ליסד שם בית תלמוד מטרתי!” עניתיו.

“כן דברת! רק במעש ובמפעל תִתְוַדַּע יקרת האיש! ומאז ועד עתה אין נפשי אל עם הכומרים האלה, המתמכרים להגיג תחן. ובית תלמוד הלזה נועד הנהו ליהודים, או נפתחו שעריו גם למאמיני דת אחרת?” שאל השר.

“רוחי מלא שפק, אם יאבו גם אלה, לשלח את בניהם שמה!”

“גאוה הוא לישמאלים לשלח ילדיהם שמה! כי בתלמוד והגיון המדע תקות כל עתידותיהם נוסדה”.

“דברך, השר, מתאים עם מראית עיני המשכילים בארצות אייראָפא ואתה נתעה כמוהם!” עניתי.

השר פנה עתה אל שלישי הצבא לדבר אתם, ואחרי כן השקיף בעד החלון, ויקראני, לשום עין על צמדי סוסים אשר הובאו לו מארץ ארם. וככלותו לתאר לפנינו את יפים, קלות מרוצתם וגודל ערכם, הסב כבראשונה על המטה, ויקרא גם לנו להסב עמו.

“ומי היא האשה, אשר בחרה בך לשום את המשלחת הזאת בידך, לכונן המוסדה הזאת בירושלים?”

וכאשר הגדתי לו את שמה ואת יחוס מולדתה, ענה, ברמזו על שנימו:

“נאוה המפעל הזה לאצילת לב, וללב אצילה כמוד!”

ואחרי אשר נדברנו עוד אחת הנה ואחת הנה על אגרת החופש “האט הומאיום” אשר נתן הסולטאן, להשוות בה את כל מאמיני הדתות השונות לפני חוק ומשפט הממשלת, אם תצלח מול העומדים למולה לבכר פרי תושיה, ולא תעבור כחלום חזיון ליל, תיאר לפנינו את טוב לב מושלו, ואת אומץ רוח חיל הישמעאלים באמרו: “הישמעאלי יתנשא ברוב אומץ, בהאמינו כי לא יקרהו דבר אשר לא נועד אליו מקדם, וממשפט וחפץ שדי אין מנוס ואין סתר. אנשי צבא הישמעאלים יאהבו שר חייליהם, אף אם איננו מדת אמונתם, ויחרפו למות נפשם לנצח עמו. האין זאת, שר הצבא?” פנה אל הפחה מיכֿליס.

ואען ואומר: “את אשר יוכלון אנשי הצבא לעשות בנסעם תחת דגל גבור וַעֲצום רוח, הראה החיל הסר למשמעתך, השר, למַדַּי לתהלה!”

וישתחו השר ויאמר: “הנני לתת לך אגרות להפקידים אשר בביירוט בדמשק ובירושלים. גדודי הבעדואינען, עם מרי נפש, פראים כעת מאשר היו מקדם, ונקל לְהִסָּכֵן במו בימי הקיץ. לכן איעצך לנסוע בארחות הלבנון לדמשק ולשוב בדרך באאלבעק לביירוט. בחוף תמצא בטחה ותראה גם צידון, ויעֶאַן ד’אַקרע!” ואחרי צוותו לכתוב את האגרות בעדי, הושיט לי ידו ויאמר: “שמחתי לראותך פנים בפנים. שוב אלי כעת מחר”.

לעת הנועדת ביום מחר לא אחרתי לבוא לבית אָמער פאשא, והאולם לפני הבית מלא משלישי חיל והמון עבדים וסוסים.

ואני הולך וקרב אל האולם, והנה אָמער פאשא לקראתי, יורד מסתרי גרם המעלות:

“הנך, הרופא!” קרא – ובפנותו אל סופרו: הֲכִלִּיתָ את המכתבים?" ויושיטם לו הסופר, והשר הוציא את חותמו, אשר נשאו בתקות חוטי זהב על צוארו, ויטבלהו בדיו, ויחתום בו את האגרות, תחת תת עלימו מכתב ידו.

“השמר בראשך מפני חום השמש בארם”, קרא, ותשק ידו למו פיו לברכני.

והוא התנשא על סוס דוהר יפה מראה, החבוש בכר תכלת מרוקם כסף, ופרסותיו כצר, לרוץ סקוטארי – וידד מעיני פתאום כחזיון ליל.

(כל ימי שבת הנוסע בקרית קאָנסטאנטינאָפל, הנהו מתגורר כאורח רצוי בבית בן ארץ מולדתו האדון אדאָלף בארביֶר יליד פראג, הנודע בשערי מסחר ארצות המזרח. בשובו משוט בארץ משפת הים השחור, אשר שם עמדו אניות המלחמה לפני ימים לא כבירים, העירה, הפכה פתאום המראה, אשר השתומם על פאר יפעתה, את פניה לירקון. כמעט אחרי עזיבת האניה נדמו כל זוהר והדרת קאָנסטאנטינא, ומנֻדחים ואינם כלא היו; כי תחת יופי, הנהו בא אל חוצות, מלאות עבטיט, ורגל העובר דורכת בעפרות מדמנה. הרחובות צרי משעול, מימין ומשמאל בתי עץ, רעי המראה ודלי התואר; פה רגש ההמון הולך וסוער, ושם עזובת השממה, אשר צחנת הפגרים תעל בה בָּאֳשָׁה, ונבחת כלבים מסביב נשמעת. גם זאת מצא שם, והיא נפלאת וזרה בעיניו, בעברו ברחובות האלה, נראו לעיניו פתאום בין משכנות החיים, ציוני קבר, וכלם מעוטרים בראשם במגבעות ישמאעלים, וגם בגנת הביתן, אשר מסביב לסוכות האלה, נמצאו מצבות קבר. ככה חשקה נפש הישמעאלי, לשבת בשכונת מֵתָיו ולהביט תמיד על ציוני אזכרתם. אמנם מוזרה המחזה לעין כל עובר, לראות לפאת אהלי עץ, משחתי התבנית, הנועדים למשכנות החיים, עמודי שיש, משוחים בששר ונאדרים בכל פאר צבעי זהב, למושב רקבון ואבדון!

ויתר דברי הנוסע, וחוגגו את חג הפסח בבית הגביר קאָמאנדאָ, וממחקריו על מעמד ומצב אחינו בני ישראל, אשר דלה כמים עמוקים ברוחב בינתו ובעצמת שקידתו, לשומם לפנינו, הנמו נתונים פה לעיני הקורא במאמריו, בדָרְכֵינו כמעתיק נאמן בפעמי ספוריו):

בליל פסח הראשון נכבדתי לחוג את עבודת החג, כאורח רצוי, בבית האדון הנכבד קאָמאנדא, אשר רוב עשרו ובית מסחרו נודע בארצות המזרח ונקרא בפי כל: ראָטהשילד האזרחי.

שולחן ארוך מאוד, המלא על כל גדותיו מכלי יקר בפרחים מריחי עדן, מגביעי זהב וקערות וכפות כסף, עמד מול פני. ומבינימו התנשאה מערכת גבוהה, ועליה מצות לעבודת הסדר וכסויה במסך משי ירקרק מרוקם זהב. נרות דונג דלקו והפיקו ברק אורם מסביב.

מסביב לשולחן ישבו ארבע דורות המשפחה. אדוני הבית בראשם, עטוף במחלצות משי, על כסא הכבוד ומרבדי ארגמן זהב ותכלת, לימינו בניו, ולשמאלו שלשת בנותיו, ונכדו בת רבעים, יַלְדָה בת עשרה שנה שאלה שאלת “מה נשתנה”. ועליה ענה אביה הזקן כסדר ההגדה.

בקרן ירכתי החדר הגדול, המכוסה ביריעות דקות, ישבה אם כל הבנים, הנינים והנכדים האלה, בדד על מטה נאדרת, והיא לוטה בשלמת משי בהירה מלובן, ואזור משי על חלציה, ועל ראשה כובע אדמדם ומסביב לו מטפחת, מאורגת על פני כולה בפנינים ואבני יקר, ירקרקות ולבנות. הנה זה ימים כבירים מעת נדעך אור עיני הזקנה, והיא מוכת סנורים, ולמען שֵרתה לבדה לא הסבה על השולחן.

בהגיענו לאחרית הסדר אל החרוז “לשנה הבאה בירושלים”, אשר שרנוהו פה אחד בהגיג לבב ובנפש כמהה, המו עלי מעי מרגש גיל, בזכרי כי לי נפל החבל בנעימים, לבוא לאדמת קודש בשנה הזאת.

אחרי קומינו מהשולחן הלכנו אל חדר שני, הנכבד מהראשון ביריעותיו היקרות, ופה הובלו קני המקטרת לכל איש ואשה, אשר ראשימו ממולאים בשבבי שוהם וישפה, הנוצצים כברק נוגה.

האדון קאָמאנדא, הנעטר זה ימים לא כבירים ממלך עסטעררייך האדיר במטבע הכבוד והיקר, אשר שמו עליו, ספר לי את המקרה אשר הסב את בואו תחת צל מחסה ממשלת עסטעררייך, להיות כאחד מסרי למשמעתה. הפעם קרה המקרה, ותתעולל ממשלת הישמעאלים על אבי אביו עלילות ברשע, ותחרץ עליו משפט מות, להובילו לגיא ההרגה, לרצוח ולרשת את רכושו ואת עושר קנינו, והוא נס אל בית שר משלחת עסטעררייך, וימצא שם מפלט מרודפיו, ויברח אל קרית וויען. שם הובא לפני המלך יאָזעף השני, ויפול לפניו ארצה ויכרע עדי נגע מצחו ברצפה. ויצוהו המלך לקום, וימלא ברוב חסדו את בקשתו. ובכרעו שנית לפניו להודות לו על רחמיו, תפש את שולי בגדי המושל לנשקם, ובמקרה נגע במקום שק השמלה, אז אמר המלך בפנים שוחקי רצון אל המבקש מחסהו: “טוב לך לנשק את כיסך המלא, מתת נשיקות לכיסי הרק!”

כבר עבר חצות הלילה, בשובי אל מקום תחנותי, ושני משרתי הבית, איש חרבו על ירכו ונרות דולקים בידם, מימיני ומשמאלי, לשמרני מפחד שודדים בלילות; כי הבטחה לא מצאה עוד קן לה בקרית ממלכת הישמעאלים.

היהודים    🔗

כפי עדות ספרי המכס יעל מספר עדת היהודים הישמעאלים בקאָנסטאנטינאָפעל לערך שמונה ושלשים אלף וארבע מאות; ארבע עשרה אלף ושמונה מאות אנשים, ושלשה ועשרים אלף ושש מאות נשים, והסרים למשמעת ממשלות נכריות לא נחשבו פה. והמה יושבים נפוצים בכל העיר אך רובם בערי החוצות מסביב: ששת אלפים בבאלאט (Balat) ארבעת אלפים בכֿאזֶקאי (Chasköi) אלף וחמש מאות בפערי פאשא (Peri Pascha) אלף וחמש מאות באָרטאקאי (Ortaköi) ואלף בקוסגונדשיק (Kusghundschik) מספר החתונות מדי שנה בשנה מאה, הילודים חמש מאות והמתים שלש מאות וחמשים.

ואיש איש למענהו וכתעודתו המה: עורבי משאות, סוחרים, מחליפי כסף, מוכרי כל ערובה, עומדי למשמר, נושאי משא. מושכי אניות ועושי מלאכה בזכוכית וכלי כסף, בעצי גפרית ובעלי מקטרת וכמוהו.

עושי מלאכה לפי מחלקותם במספרם: גודרים מאה, פועלי בזכוכית מאה וחמשים, חורשי יתדות ארבע מאות, רוקעי פחים אלף, בעלי סוכות זכוכית שנים, עושי מראות מאה וחמשים, אורגי צמר עץ שנים, גוללי תקות תולעת מאה ושמונים, עושי נעלים מאה, תופרי בגדים חמש מאות, תופרי עורות מאה, רוקמי זהב וכסף חמשים, עושי כלי זהב וכסף מאה וחמשים, לוטשי אבני יקר אחד, שובצי אודם ויהלום שני מאות, מעלי דגים בחכה תשע מאות, בעלי בית מזון מאה, מבשלי מאכל קמח חמש מאות וחמשים, אופי מטעמים מאה, שורפי שכר שני מאות, מבתרי עַלֵי מקטרת המשים, עושי קני קליעה מאה, עושי אבני משקל ואיפה שלש מאות, חכמי מדות אחד, אוגדי ספרים אלף, סופרים עשרים, רופאים חמש מאות, רופאי נגעים ארבעים, מגלחי שפם שבע מאות, רוקחי מרקדת חמשים, מנגנים חמש מאות, מכרכרים על חבל עשרה. הנהגת העדה על פני כלה עומדת תחת שבט מושל הרבנים, כי רק המה בחברת אחדים ממשלמי מכס בעדה יבחרו את הראשים, אשר הם במספרם שבעה, העומדים אחרי כן במשמרתם כל ימי חייהם. במות אחד מהם יבחרו הראשים הנשארים אחר תחתיו.

שני בתי משפט לעדה עם אחוזת מורים לכסא דין. מקום שבתה בחצרת כֿאזֶקאי והאחרת בבאלאט. על כל אחד משני בתי המשפט ראש מורים; אשר האחד מהם נקוב בשם תהלה “חכם באשי של נישאן,” על פי מטבע הכבוד (Orden) אשר ינתן לו מיד הממשלה ביום המשחו למשמרת כהונתו.

על פיו יצאו ויבואו כל פקודי העדה במעמדה המדיני, ואליו תפנה הממשלה אודות כל הדברים הנוגעים אל היהודים בכל ממלכת הישמעאלים הגדולה והרחבה. ועליו המשמרת להודיעם דתותיה ולנצור על משמעתן.

ארמון מושבו נקרא: חכם כֿאני, (Chacham Chani) ושם נבנה גם בית כלא. יד שלטת לו ליסר חוטאים ועושי עול ולתתם בבית הסוהר. בחדר האוסף אתו יובאו למועצה כל הדברים הקשים ושם יכתבו בשם ויחתמו את כל מכתבי הבשור אל הממשלה. בחדר משמרתו, אשר שם נכתבו בשם כל היהודים הישמעאלים בקרית הממלכה עם מקום מושבותם בספר, ינתנו לכל הולכי ארחות ערֻבּוֹת המסע, אחרי הביאם מראש ומחכם חלק העיר, אשר הם יושבים שם, כתב עדות: כי אין עלימו משא שלומים ממכס העדר, וכי נקיים המה משמץ כל חטא ופשע; ורק אז תתן משמרת הממשלה עליו כרגע חותם קיומה. גם ממכר וקניני בתים, גנים ושדות יגמרו בבית האוסף הלזה, ומשמרת הממשלה תְאַשְׁרֵם ותקיימם אחרי כן.

ביד החכם נישאן לחלק את משא מכס היהודים כפי ערכו בכל סביבות הממלכה, ולימינו יעמדו בזה חכמי כל המקהלות, אשר בידו להושיבם על כנם וגם להסירם. על כל אחת ממקהלות הראש, כמו סמירנא, סאלאָניק, ירושלים ודומיהם, להודיע הדבר להחכם נישאן בקאָנסטאנטינאָפל בבחרם למו רב חדש, אשר רק אליו משפט הבחירה. ולעת מצוא הנבחר חן בעיניו, הנהו למליץ בעדו אצל הממשלה, והיא תשאהו ותקיימהו. בעת תשלם העדה מכסת שלשים אלף פיאסטר לשנה עבורו, תוקירהו גם באותות כבוד מטבע נישאן אך העוני והמחסור יעצרו את המקהלות כמעט תמיד מקחת את הכבוד הזה בעד המחיר הרב. אל הרב החדש ינתן חותם מידי הממשלה, וחותם שני כמוהו יונח במשמרתה לבקרת, וחותם שלישי בתכנית השנים יותן אל החכם באשי בקאָנסטאנטינאָפל, וכל אלה אשר כִּבְּדָתַם הממשלה במטבע הנישאן או בחותם הנזכר, להם גם היתרון והמשפט, להודיע חפצם ומועצת לבם אל החכם נישאן בקאָנסטאנטינאָפל, ועליו מוטל להודיע הדבר נאמנה בלי התאחרות אל הממשלה.

על ראש המורים השני, העומד לימין החכם נישאן, לנהל את העדה בכל משפטי האמונה והדת. לא תארש אשה לאיש, רק אחרי הִוָּדַע אליו הדבר; ובעת אשר לא יאבי המאורשים לבוא בברית חתנות אז יבואו לפניו למשפט להודיעהו סבת התנחמם, ורק אחרי מצאו אותה נכונה והצדיקו אותה, יוכלו לנתק ברית כלולותם ולהפרד. הוא מפריד בספר כריתות בין אשה לאלוף נעוריה, מתיר שבועת איסר ומעניש לכל עוברי על אחת ממצות האמונה וההנהגה – ואחרי דברו לא ישנו.

בעת התגוררי בקאָנסטאנטינא היה הרב אברהם שמואל הכהן נ"י לבוש בכהונת החכם נישאן, והרב משה פרעסקאָָ נ"י ראש המורים בבית הדין והמשפט.

בכל מפעלות משמרתם נתמכו מידי ראשי המקהלה, ובהִוָּעצם יחד יתנו קצב למכס בעד הממשלה ובעד העדה. וראשי המשנים האלה, הנבחרים מהם לבתי דין לכל חלקי העיר, יעמדו לימינם לעזר, בהכירם את כל איש ואת ערך רכושו, והם גם כשוטרים לנצור על האמון ועל המוסר. ואלה הכנסות המקהלה.

1. הגאבעלא, (Gabella) והוא המשפט לקחת מכל אָקאַ בשר (אשר היא כשני שקל ורביע בעסטעררייך) כ"ה פארא (כשש פרוט' נייוועהרונג) בעד אָקא שפות בקר עשרים, בעד עשרה אָקא יין חמשה, בעד אָקא שכר עשרה פארא למכס אוכל.

2. בהתארש נערה תשלם בעת כלולותה מחצית האחד, ובעת חתנותה ישלם החתן אחד ממאה ממכסת המוהר.

3. במכור יהודי לרעהו בית, גן או שדה, על הקונה לשלם אחד ועל המוכר מחצית האחד ממאה ממחיר המקנדה. ובמכור יהודי את אחוזתו לישמעאלי או לנוצרי, ישלם שנים מן המאה.

4. במות איש או אשה ובנים אין למו, אז ישלם גואלם, הקרוב לרשת אותם עשרה מן המאה מן העזבון.

תוצאות העדה לא נודעו לנו מיושר על המחוקה, גם לא ההכנסות על פני כלם, אך שתיהן עולות למספר מכסת רבה, ואלה

קצתן:

1. העדה משלמת את המכס בעד כל הרבנים ומלומדי ספר ילידי קאָנסטאנטינאָפל..

2. משכרת שני ראשי המורים ושש הרבנים יושבי לכסא דין, לשלשה סופרים, אשר האחד מהם לאגרות ישמעאליות והשנים לעבריות, לשלשה נושאי המכס, למשגיחים על הבשר, היין והראקי, לשני רצים, לשני שומרי בית הכלא, לשני משרתים, ההולכים לפני החכם באשי, בהלכו לקדם ולברך פני איש.

3. להעמיד בתי תלמוד תורה ולתמוך הבחורים, ההוגים בתורת אל, עדי תעל ההוצאה על האחד לערך אלף או אלף וחמש מאות פיאסטער.

4. וההוצאות הקטנות תעלינה לערך עשרים עד שלשים אלף פיאסטער.

אם תעל מכסת ההוצאות על ההכנסות, אז יושם מכס היוצא מהסדר על העדה להשלים החסרון, ונקרא “עריכה”; כי יעריכו אנשי אמת, היודעים את מעמד ורכוש כל אחד מבעלי המקהלה, את התושבים לשום מס עלימו לארבעה שנים כפי מסת ידם. אך בטרם החילם לעשות, ישבעו בשבוּעת אָלה בבית דין המורים, כי באמונה הם עושים וכצדקת לבם יערוכו. במות אחד מנושאי עול המכס, בשנה הראשונה, אז ישלמו יורשיו בכל שלשת השנים הבאות את המכס בעדו. ובנסוע איש ירושלימה, הנהו נחשב כמת.

וכעת חדלה והוסרה העריכה, אשר לא הושמה רק על שכם עשירי העדה. וכל איש, אשר מכסת רכושו לא תעל רק עד לעשרת אלפים פיאסטער לא יבוא בין הנערכים. איככה ישלימו מעתה את מחסור ההכנסות, לא נודע לנו; רק נקוה, כי לא תהי תחבושת המכה הזאת, בהרבות ובהגדיל מכס המאכל והמשתה, כי כזאת תכביד כנטל חול על אומללי עוני ומחסור, אשר בעדה.

בית חולים איננו בעדה הזאת עד היום הזה, אף כי חוננם הסולטאן זה ימים וזה שנים לתת למו ולעדת הקראים חלקת אדמה רחבת ידים למתן, לבנות עליו בית מרפא. ואף כי הוסיפה והגדילה העדה את מכסת המס, בכל זאת לא השיגה ידה לבנות רק ארבעה החומות ולא יספה, עד כי גם אלה תהיינה מהרה לתל חרבות שממה. אכן עדת הקראים החלה בנין בית כזה וגם כלתהו, והוא לברכה בקרב הארץ. המושל בחשבו כי כבר נגמר הבנין הזה, הרים לתרומת צדקה לבית, מאה וחמשים ככר בשר ליום, והעדה לוקחת את המחיר לחלקו לאביונים בחג המצות והאסיף.

לעניים הנופלים על ערש דוי, הועמד בכל מחוז מחלקי העיר, הנושב מיהודים, רופא נאמן, וצרי הרפאות יותן למו חנם אין כסף, גם מצעי המטה ושלמות בד ינתנו למו מיד העומדת בראש חברת הנשים על פי הודעת החכם בחלקה הזאת. אגודת גומלות חסד האלה תתן גם מוהר ומתן לבתולות עניות ולכל כלה קשוריה, סומכת יולדות, ובהצמק שדי האם, מתת מחיה לעולל להניק את בנה, תשכר לה מנקת, ובמות האם, תדאג בעד חנוך הילד. גם עבודת מלאכה תתן לנשים אומללות, למען החיות את נפשותן במשכרתה, והן הנה הטוות פתילי תכלת לציצית.

להכין מוצא לכסף לכל ההוצאות האלה, תקבוצנה נדבות ביום חתונת ושמחת לב עשירי העדה ובכל עת אשר זבח משפחה בעיר. וגם בהתאסף עשר נשים להשתעשע יחדיו, לא תשכחנה מהעלות הצדקה עלי ראש שמחתן.

ובכל ליל שבת קודש ילכו שני שכירים, האחד יהודי והשני ישמעאלי, לסובב על משכנות העניים, אשר ידעו כי שוכבי על ערש דוי שם, גם עד שלש וארבע פעמים בלילה ידפקו על הדלת לשאול: אם כבתה האש בתנור, או אם דעכה המנורה.

בתי כנסיות    🔗

מימי קדם קדמתה, לעת התחדשה ממלכת רומי כנשר נעוריה, היה ליהודים בית הכנסת ברחוב חורשי נחשת, אשר היתה אומנתם. תחת ממשלת קאָנסטאנטין נוסד, ויעמוד כמאה ושלשים ושתים שנה, ולעת גלותם בימי טעאָדאָזיוס הגדול, נהפך המקדש הזה לבית תפלת נוצרים, כאשר קרה כזאת הפעם לבית התפלה בקרית וויען.

לעדת הספרדים בתי כנסיות הרבה, אך לא על המקהלה כל מחסורם כי אם על עשירי העם השוכנים בקרבתם, והם יתמכום בנדבת ידם. רבים מהם ראיתי, ארכם רב מרחבם, והחלונות מימין ומשמאל מובילים אור למו.

בית התפלה הנקרא: “ארכֿידא”, הנוסד מאת מנחם פארכי ומעזרא הכהן בשנת התס"ט, נחמד למראה הנהו. על קירותם מסביב ציורי ארמונות עומדים בנפות רחבי ידים. השולחן נעשה בתבנית אניה, אשר עציה כעץ הדלתות מכוסים בזוהר פנינים, ועל ראשו כוכב מוזהב ומחצית ירח.

גם בית הכנסת “יאמבול” נוסד, על פי עדות אבן שיש אדומה, הנמצאה כעת, מאת יעקב יארש, לכבוד אביו יליד יאמבול, בשנת התס"ט לב"ע.

בית הכנסת “אלעמאַנאָס” העומד כשתי מאות שנה, עשוי מעץ, ובית תפלת הכולל “מאיאר” נבנה מאבנים.

חמש בתי הכנסיות האלה ראיתי בגאלאטא; ועוד שם שנים האחד לתושבי אשכנז, והאחר לאזרחי גאליציא, הדומים במראיתם ובתבניתם לבתי כנסיותינו.

ואדברה עתה דברים אחדים מבתי התפלות, אשר לאנשי המזרח ואשר קורותם ואודותם נודעו לי.

"עץ חיים "    🔗

בית הכנסת הלזה ישן נושן מאוד, ואין מי יודע יום הִוָּסדוֹ. כאשר ראתה העדה הפעם כי בנינו מתמוטט כקיר נטוי וכגדר דחויה, ותבקש להשיבו לאיתנו, לא נִתן לה הרשיום מאת הממשלה. ויקר הפעם המקרה, ויבוא מכרכר יהודי לשחק לפני הסולטאן, וימצא חן בעיניו והוא הרהיב בנפשו עוז לבקש מאת המושל לאות חסדו את הרשיום, לכונן את חרבות בית התפלה הלזה כבראשונה. בקשתו נתנה לו, אך ראשי העדה: כמ"ר שבתי הלוי, חיים אלאנקוא וברוך הכהן לא האמינו לדברי המכרכר ויהי כמצחק בעיניהם. אך אחרי אשר נשבע למו בחי העולם, כי האמת אתו, הלכו לדרוש על הדבר אצל שער הממשלה, וישמעו כי החופש לבנות נתן למו.

אחרי עת לא כביר באו אֳמָני המדידה ישמעאלים למוד את המקום מסביב, למען יהיה הבנין מיושר על המחוקה, ולא יגדל ולא יקטן מן הישן אף כמלוא חוט השני. ויחלו היהודים לבנות, ויעברו את הגבול אשר הושם למו, ויבואו פתאום ביום השבת אֳמני המדידה ואנשי צבא הפעם במשלחתם. אחד מפוחזי הנבלים, מן המלשנים בסתר, לדבר על צדיק עתק, הלשין על היהודים אשר לא עשו נכוחה רק הפעם, אל הממשלה. ואנשי הצבא נתצו והרסו את הבנין, ואת ראשי העדה סחבו אחריהם, וישליכום אל בית כלא מחשך ומלא צחנה.

לימים אחדים מאחרי כן נקרא המכרכר עוד הפעם לפני הסולטאן, ויעש לפניו את משחקי שעשועיו, ובראותו כי טוב לב המושל, ספר לו את כל אשר נעשה. ויצו הסולטאן להוציא את הראשים כרגע מן המסגר, ולתת חופש ליהודים להרחיב ולכונן את הבנין כאות נפשם. ותהי חנוכת בית התפלה תחת שבט מאהמוד בשנת התקפ"ו לב"ע. ולזכרון תודה הונצר שם המכרכר לדור אחרון ושמו: יוסף די ליאון, הנקרא גם אוקאבאס, ושמו נזכר בליל יום הכפורים בין כל נכבדי המקהלה, אשר אזכרתם לברכה בקרב הארץ לדור דורים.

“בת הלוי”    🔗

במקהלה אשר בקוסגהונדשיק נבנה בית הכנסת, אשר רוב מחיר בנינו נשא כמעט לבדו נשיא העדה כמ"ר טשימענטעש הלוי. ואף כי הגדיל להפליא לתושיה עם העדה, בכל זאת התעיב את כל מעש טובו בגובה אפו ובשאון רוחו, אשר לא נשא פני איש; עדי נגידי העדה ובראשם החכמים התאספו והסירוהו מגביר, ויכתבו אגרת תעודה, הנקשרת באלות חרם: כי הוא וגם בניו ובני בניו לא יעלו ולא יתנשאו עוד לשבת לכס הכבוד בראש העדה.

ולעת אשר קרה כזאת, לא הגיע עוד בנין בית התפלה רק עד החצי, והעשיר הנזכר פנה לדרכו, ויבן לו בית מדרש. והעדה אשר עמדה באין משען כסף ראתה בהמוך המקרה אחת אחת ממחצית בנינה הנשלם. אז באו אחדים מאוהבי הגביר אשר הוסר, ויבקשו לעשות שלום ולכפר בינו ובין העדה, גם השכילו והצליחו בדרכם. אך מה לעשות – ואלת החרם כבר כלתה ונחרצה? – אך שננת רוח הרבנים מצאה תואנה לפתח עינים: באגרת החרם נזכרו רק בני הראש, אכן מהבנות לא פֹרש מאומה. לכן קמה עתה בתו ותתן את כל עֲדִי חֶליתה אשר נפל לה למוהר ומתן עם כל קשורי הענקים אשר לאמה, וגם אביה הוסיף לתת בידה זהב מופז עד לרוב. בשכונת בית הכנסת הלזה נבנה עוד בית מדרש “ישיבת חיום” הנקרא כן לזכר מיסדו הנכבד, אשר ברכו ה' בהון ורכוש רב ומת בלא בנים כמ"ר רפאל אברהם חיום נ"י.

“קדוש פֿיראני”    🔗

בשנת התקפ"ו לפ"ג החלו שני אנשים תמימים כמ"ר יצחק הלוי וכמ"ר רפאל קארדאפֿעראָ בדאקבאמאמי בקרבת קוסגהונדשיק, לכונן בנין בית הכנסת. על אשר לא קוו שני האנשים האלה להשיג אגרת חופש לבנין כזה, בנו בערמה כתבנית בית גן (Kiosk) אצל בית יצחק הלוי. אכן בהודע מטרת הבנין ותעודתו. ויהי היום ויבואו שומרי התאים אשר לממשלה, ויהרסו ויתשו את הבנין ואת שני האנשים שמו בבית הסוהר, ויעל כסף מחיר פדיונם לששת אלפים פיאסטער.

רוחם התמים ולבם הנפתה לא נח ולא שקט בקרבם, ואחרי ארבע שנה שבו והחלו לבנות בלי אגרת חופש: ויהי ככלותם לעשות כמעט חדר רחב ידים, וישובו ויבואו שומרי התאים לממשלה, אך לא יכלו להוכיח, אם החדר הזה אוהל מועד לתפלה הנהו.

אחרי ירחים אחדים חלה כמר יצחק הלוי, ויצו להביאו אל החדר החדש הבנוי – ועוד מעט ויגוע וימת שם.

ועל כי נהוג הנהו בין היהודים להתפלל בימי בכי אבל בחדר אשר מת בו איש, על כן נעשה גם פה כחוק וכמשפט הזה, ומאז והלאה הוקדש החדר הזה לאוהל תפלה עד היום הזה.

וזה ימים לא כבירים החזיק התמים כמר בענצואנא את בדקי הבית הזה, המתמוטט, וישיבהו לתפארתו כמקדם.

ועוד שם שני בתי כנסיות אשר לא נודעו לי קורותם, או לא הגידון לי. והם: בחצרת העיר קורו טשעֶשמע (Kuru Tscheschme) נבנה מהנדיב כמ"ר יצחק חאטים בשנת הת"ר לב"ע והשני בחצרת ארנוידקֶאי (Arnaudköi) נבנה מהשר שמואל די טרעוויס בשנת התר"ד לב"ע.

בני המקרא    🔗

ככה נקראת בית הכנסת הקראים, ואליה שמתי פעמי ביום השבת. בבואי לאולם הבית, המלא מאנשים צעירי ימים המתפללים, בקשו ממני להסיר הנעלים מרגלי, כי הקראים לא ידרכו על מפתן מקום מוקדש לאל רק בשלפם נעליהם, על כי הסירם גם משה אדון הנביאים בחורב, על פי ה', בדברו אתו מתוך הסנה על אדמת הקודש. בחדר התפלה מפנימה ישבו אנשים מלובשים בבגדי ארץ המזרח, על יריעות מעשה שרשר, בחבוק רגלים לארך הקירות, ולפני אחדים מהמה ישבו נערים להורותם, והחדר מרובע רחב ידים. ואתפלא על נקיון וטוהר הבית הזה מסביב, אל מול בית תפלת הספרדים. איש איש טליתו עליו, אשר לא יכון עליו שם מעטה תפלה, כי רק לרוחב טופח כפול מונח הנהו על העורף, והוא נופל בשתי כנפותיו לפנים על החזה, ובארבע כנפותיו מתופרות הציצית על תקות לבנות כקשורי תכלת בלובן. כל המתפללים גללו את התקוה הלבנה על אצבעם הקטן, וחלק הטלית המונח על העורף, נאדר בצבע רקמתים. וכאשר שאלתי לשכני, מדוע האולם מלא על כל גדותיו, עת אשר ההיכל כמעט רק? ענה ואמר: “העומדים בחוץ הם טמאים לנפש, כי נגעו במת אשר קברנוהו אתמול, ורובם ידעו את נשותיהם ולא יכלו עוד הטהר במרחץ בעבור השבת”.

והנה זה עלם יפה עינים מעוטה בשמלת משי ירקרקה, במגבעת אדומה ובנעלים צהובי המראה, והוא כבן שתים עשרה שנה, הולך וקרב ועולה אל השולחן, המכוסה ביריעה נחמדה, העומד בטבור ההיכל. ויפול, כאורח ישמעאלי המתפלל, על ברכיו, ויגע במצחו ברצפה, ואחרי כן התנשא וישר בקול נעים וערב מזמור תהלה לאלהים, ובקול ענות שרה המקהלה מדי פעם בפעם עמו את החרוז האחרון, ומזמור כמוהו שר העלם, בכריעת הברכים ובשחות הראש, אחרי התמם קריאת התורה, אשר היא ספר גְוִיל אגוד כמחברת, אצל הקראים, ואיננה בתבנית מגילה כאשר אתנו.

ויען שכני ויאמר: “רננת תהלה משפתי ילדים תעלה לאדון העולמים לריח נחוח, ומפי עוללים ייסד עוז!”

וכאשר בקשתי אחרי כלותם את עבודת האלהים, לראות את ספרי התורות, הנאצרים בארון הקודש במזרח, לא מלאו בקשתי, באמרם כי אין ביכלתם לעשות כזאת ביום השבת, אשר לא יוציאו בו רק הספר, אשר יקרא בו סדר השבוע.

אחרי עבודת האלהים פנתה כל העדה ללכת אל בית אבל על מות אשת נעוריו, אשר לא בא לבית התפלה. יקירי המקהלה, וגם אנכי נכבדתי להמנות בינימו, באו לחדר המתאבל, והנשארים עמדו באולם עד לפני הבית, אף כי גשם חזק ירד מארובות השמים. ונשב על מטה שפלת הקומה לארך הקירות, וּבַתָּוֶךְ ישבו החכם ושני מורים מסביב לשלחן קטן; וממולם שני נערים, אשר לאחד באר המורה פרשת היום בלשון הקודש, והאחר העתיק פרשה אחת מנבואות הושע לשפת ישמעאלית. אחרי כן שרו כל המבקרים מזמור מתהלות ישראל, והחכם פנה במאמר מליצי, מלא נוחם, אל בעל הבית המתאבל.

וכאשר התם החכם את מאמרו, אשר לא הבנתיו, ואשר פעל על אוזן כל שומעיו, עד כי דמעות עיניהם מאין הפוגות נזלו וזעקת שבר יעוערו, הביא משרת הבית בקלחת כסף קאפֿפֿעע, קלוי באש ושחוק, מהול היטב בנופת צוף, ויושיטהו מסביב. וכל האורחים לקחו כף אחת ויאכלו את הקאפֿפֿעע היבש, בלי נגוע בכף, ומשרת שני הושיט לכל אחד כוס מים.

הקראים לא יאכלו ביום השבת מאכל חם, כי לא יבעירו אש במושבותם, אף על ידי מאמיני דת אחרת, בהחזיקם באמרות התורה מיושר על המחוקה; וככה יאכלו תרנגול וכמוהו בחלב, ורק את הגדי לא יבשלו בחלב אמו כמאמר התורה. גם לא יאכלו ולא ישתו יחדיו עם היהודי' האחרים. וחכם אחד אמר אלי בלאט: “כי רעה גדולה היא ליהודים, לבלי סעדם עם הישמעאלים והנוצרים ובעלי דתות הנשארות לחם; כי היה בזה קץ לכל לחץ וכל בני אדם היו כאחים בני איש אחד. ככה הוגד לי כי נתן חופש רב ליהודים בבריטאניאן, צרפת ואשכנז עלי אכלם עם הנוצרים לחם. אך טוב הנהו להיות אומלל ומעונה לפני האלהים; מלפניו יבקע לנו אור חופש נצח, ורק טפחות נתנו לימי עבדותינו פה. עוד מעט והישועה קרובה לבוא, וימי המשיח לא ימשכו!”

מספר הקראים בקאָנסטאנטינא יעלה לערך חמשים משפחות עם שני מאות – עד שני מאות וחמשים נפשות. מקדם היו באגודה אחת עם הספרדים בכל הנוגע למכס ולהגאבעלא.

בית הקברות ישן נושן הנהו בפאת הבאָספֿאָרוס, הפונה לאזיא, אצל קוסגהונדשיק, ואשימה עיני אליו בעברי לקילעלי, (Külöli) והוא מלא על כל פנותיו בציוני קברות, בהאמינם, כי כל הנקברים בקרבת אדמת אזיא, אשר בחלקו הארץ הקדושה, יקיצו ביום התחיה כהרף עין לחיי נצח; והקבורים מחוץ לגבול ארץ ישראל, או מעבר לארצות אזיא יסולו בתחתית האדמה בחבלים וצירים נתיב למו, ורק תחת שואה יתגלגלו להגיע לארץ אבותם.

וכל איש אשר גמר אומר, לארוח ירושלימה או למות שמה, ולא הצליח להגיע למטרת חפצו, כי ירט הדרך לנגדו, לו נתן היתרון להקבר באדמת אזיא.

עם חצר המתים הלזה חברה מסורת ההגדה ספור מגֻלְגֹּלֶת מגוללה בדמים.

הַפֶחָה בבאגדאד מרד הפעם באדוניו הסולטאן. ויבצר את כל מבואות מושבו מסביב, ויצו לבקר בחפש מחופש את כל נכרי הבא ממרחקים, בהתיראו פן תובל אליו אגרת דת אשר למשפט מות תרשיעהו. אל הסולטאן, אשר התערב כעת במלחמה עם אחת מארצות אזיא, לא היו אז אנשי קרב, לשלחם מול הפחה המורד, אשר בקש להסיר מעליו עול משמעתו. וישם אל הערמה פניו. על שכם הַפֶּחָה טהאיר הושמה המשלחת, להרים לבאגדאד פעמיו, ולבלי שוב עדי הביאו את ראש המורד אתו. בהגיעו לסביבות מחוז הפחה, ויקן לו משא אבטיחי מים ויקוב חור באחד מהם ויעש נבוב בתוכו, ויטמון בו את אגרת משפט המות. ובכן הוא בא כמוכר אבטיחים עני לרחובות העיר, ושם שמר לעת מועד לבוא בקרבת הפחה, למען תת לו במעמד כל שריו ועבדיו את האגרת.

בעת ההיא היה בבאגדאד איש יהודי, שמו יחזקאל גבאי, חלפן הפחה, והוא ידע לשון וספר, מהיר לכל מפעלות הממשלה, ולא נאמנה עם הפחה רוחו. טהאיר הפחה לא אֵחַר מהתודע אליו ומהיות כאחד מחפצי קרבתו, ואחרי הללו לפניו את כל היקר והעדנה בקרית קאָנסטאנטינא ובחצר מלכות הסולטאן, ואיך רק כפשע שם בין המטרה, לקלע למחוז חפצי ההצלחה עד אחרית הימים, שאלהו פתאום היהודי, הבוער כאש לוהט מתשוקה למטרה כזאת: “ואיך לבוא לשערי תפארת כזאת?” אז התגלה הפחה אליו בסודו, ויבטיחהו להרימו אל גבהי היקר והגדולה, בתתו את אגרת המשפט, במעמד עדים, אל ידי הפחה. אין נקל מזאת!" ענהו היהודי.

ויהי ממחרת לעת הבִקור, ויגש יחזקאל גבאי בבגדי חמודות ובחרב לוהטת בתערה על ירכו לפני הפחה בארמונו, אשר שמח לקראתו כמקדם, אך הוא הושיט אליו את אגרת המשפט, וכמו רגע הסיר את ראשו מעליו. קול דמי רצח כזה, צועקים לנקם לפני כס המוסר בכל פנות התבל. המרצח בא לקאָנסטאנטינא ושם לא אחרו ממלאות את כל ההבטחות אשר נתנו לו בעושר ובכבוד, רב מאשר חִכּה, עד בלי די. עוזו ותקפו גברו עד למעלה ראש, באומר פיהו שָׂם אסיר בכושרות לפחה, וברוח שפתיו המית פחה. ובעת לחץ שוטרי המלכות את אחד מאחיו היהודים, לא הודיעו הדבר רק ליחזקאל גבאי – וכהרף עין הוסר השוטר הלזה, או הובל להרג. וכאשר התנשא ברוב תקפו, כן הרבה חיל לצבור כחול כסף ועפרות זהב במטמונו – עד כי עוררה זאת קנאת הבצע בנפש הסולטאן מאהמוד. אך בהתיראו להתגרות בו בקרית הממלכה, אשר כל יושביה היו כסרים למשמעתו, שם פניו לגרשהו מעל כנו, ויחרימו לאדאיא ואת שלום בנו עמו.

וכמשלוש ימים לשבתו באדאיא שלח הפחה לקרוא לו, ויראהו את אגרת משפט המות, אשר נחרץ עליו מהמושל, ועל גרם מעלות הארמון לעיני בנו כרתו את ראשו מעליו, ואת בנו השליכו אל בית הכלא.

בקערת כסף הביאו את ראשו הנכרת לפני הסולטאן, ולמועד שני ימים תקעוהו ברחוב לעיני כל עובר, עדי קנוהו היהודים במחיר רב ויקברוהו בקוסגהונדשיק.

אחרי ימים ושנים יצא בנו חפשי מבית הסוהר, אך לא מצא מכל הון אביו מאומה וימת מעוני וממחסור. אחד מנכדי העשיר ובעל התעצומות הלזה הנהו כעת משרת העדה בקאָנסטאנטינאָפל.

אחרית טובה, מאשר לאלה, הונצרה ליוצאי חלצי השר הנודע לתהלה ביקרת רוחו וברוב חכמתו כמר קארמאָנא, וגם הוא נפל לשלל חרב הבצע על רוב עשרו, כי למו נתנה מגנזי אבדול מעדשיד שלשת אלפים פיאסטר לכסף כלכלה, מדי שנה בשנה.

גם בחצרת העיר אָרטאקעי, מקום קברות, אשר עליו תחריש המספרת. בין האלפים השוכנים שם בתרדמת מות, קראו לי את שם המהולל כמ"ר חיים אלפֿאנדרי ז"ל מחבר ספר “אשדת”.

גם מצא לו פה מנוח הגאון נפתלי הכהן זצ"ל רב ואב"ד דק"ק פֿראנקפֿורט, אשר מת פה בהתהלכו ירושלימה. הוא בנה בית מדרש אצל בית הכנסת באָרטאקֶאי אשר קדשהו לעדת האשכנזים, ועל כי צוה בטרם מותו לקברו בקרבתו, על כן חצבו שם לו קבר, ולא בין אורחי ירושלימה בקוסנהונדשיק.

ועל כי אחת אחת פסו מאחרי כן האשכנזים מקאָנסטאנטינא, בקשה המקהלה לערוך שם את סדר התפלה כמנהג הספרדים; אך עוד לא כלה החזן את עתירתו הראשונה, אשר התפלל כמנהג הספרדים, והוא נפל שדוד וימת, והעדה שמעה ותבן לה, כי היתה בה יד ה', על כי עברה על מצות הַמְיַסֵד.

בחצרת העיר באלאט (Balat) יֶשְׁנוֹ מקום קברות ושמו: איגריקאפי, והנהו הנושן בכל חצרות המות בקאָנסטאנטינא, ואשר לא יקברו בו זה ימים רבים, עלי התרחקו ועלי המלאו כבר על כל גדותיו מקברים.

פה נחים הרב המהולל קאפסאלי והרב אליהו מזרחי, אשר מצא חן בעיני הסולטאן סוליימאן, עד כי נשאהו והושיבהו לכס המשפט על היהודים ועל הישמעאלים, והוא חבר גם ספר “רא”ם" באור רב הערך על רש"י ז"ל.

בבית הקברות הלזה ישנו גם מקום רחב ידים המוגדר באבנים גדולות, ושם ינוחו כפי עדות המסורה “כל הנטבחים בחרב רצח הסולטאן”.

וכמקרה כל בתי הקברות, אשר תקשר במו הגדת ההמון את כל ספורי פלאיה, כן קרה גם פה. מצבה אחת, בארבע עמודים על ארבע פאותיה בראשה, מונחת תמיד על פניה כשולחן הפוך, אשר רגליו נשואות למעלה, ואף כי נסוהו לאין ספורות להשיבה לאיתנה הראשון, בכל זאת מצאוה ממחרת מדי פעם בפעם הפוכה כמקדם: ואין מי יודע מי הוא הַנָח תחתה. ציון אחר, המונח לרוחב על פני קבר הרב השוכב תחתיו נקוב בשם: “אבן המלאכים”; ועל פניו כרשמי תבנית שתי ידים, הנשארת טבועה אחרי אשר נחו על עריסה לחה. והאגדה מספרת: כי המלאכים ירימו את האבן, בעלות הרב אל האלהים, וישיבוה למקומה בשובו הקבר.

ספורי הרוחות    🔗

הננו עומדים פה בסביבות ממשלת הסוד והמסתרים, בממלכת הרוחות והשדים הַשָׂמִים מושבותם בין שוכני קבר, ואשר כצללי נשף חיימו והתערבותם עם בני אדם נפלאה ומוזרה.

אמונת השוא והנתעה השַלטת, תתאר בשרד האמת את מעמד בינת העם ומעלתו בחכמה, תעמיד לנגד עינינו את הנתיב הנתעה, אשר דרכו בו שרעפי הדמותו באמונה ובמוסר ואת תשוקת נפשו העורגת לעולם הנצחי. אכן רוח הוא באנוש ודמות נפש החיה בלב ההמון בעם, ובפחדו מפני ספורי סוד ומסתרים תשתרש גם שממת הנפש מול כל מעש שוד ורצח. ויתר שאת ליודע ומכיר ספורי הרוחות בעם, על השוקד לאסוף רשמי שבטיו ועתות קורותיו למועדם ולמספרם.

ועתה, נשימה אחדים מספורים כאלה אל מול עיני הקורא, אשר יעידון על האמון ברוחות, בין היהודים בארצות המזרח.

חג הרוחות    🔗

הרוחות יפרו וירבו כבני אדם ויאהבו להתחבר עם נשי בני תמותה ולא יֵקִר המקרה, כי ישא בחור בתולת רוחות. והמקובל המפואר כמר יהודה ביפֿאָס מקאָרפֿו כתב: כי אין שלטון לשדים בארצות המערב, ובפרט בקרית המושל. ובארצות המזרח לא ישלטו רק על בני אדם, אשר יקראו למו.

בעת בקשם בית, לחוג בו משתה התחתנות או מועד אחר, יבחרו תמיד בנין למו, העומד במקום משולח ונעזב, ויבשרו ביאתם אל היושבים בהשליכם אבנים מול החומות עדי תרטבנה. הקערות תהפכנה ליושבים באכלם, והיין בכוסות יחל לקדוח ולהתנשא כקצף, עדי לא ישאר בם מאומה. ובליל שבת יפלו אבנים קטנות במנורה עדי יכהה אורה, הבצים הצלויים לסעודת שחרית נמצאים מתחת לאִיַּית או כַלְבַת הבית, כמו הושמו שם להמליטם.

הפעם הקשה איש אחד את ערפו, לבלי הניחם לבוא הביתה. ויהי היום, ויראוהו פתאום נופל אחורנית ארצה, מתמודד לארכו על הרצפה, כאיש אשר יכון להענש במכת בקרת; והוא צועק צעקה גדולה ומרה ממכאוב המכות וממדקרות חרב, אך לא נגר דמו, והוא בריא ואולם כמקדם. אז ראה כי אין לעמוד למולם, ויפַנֶה את כל הבית, וימרק את כל כליו; כי יהרסו וינגעו הרוחות את הבית, אם לא ימצאוהו ערוך ונכון לחנם, אך לא יעשו בו מאומה, בהֵרָאותו לפניהם נקי מכל שמץ חלאה.

עת יעברו בני אדם יחידים כחצות הליל לפני בית כזה, תשמענה אזנם קול מנגנים בכלי זמר וקולות משחקים ומכרכרים כגלגל מסביב הנדמה למו כקול ענות איים.

הברושה    🔗

הברושה תתראה בתמונת אשה זקנה, והיא משלכת עפר קברים אל אזני כל אֵם בית, עדי תהיינה כחרש לא ישמע. גם לוקחת את היונק מחיק האם, תחנקהו, ותשיבהו אל חיקה.

הפעם קרה המקרה, ויפגע בעל היולדת את הברושה בנבלותה ויתפשה במחלפות ראשה, ויצו להשיק את התנור ולהשליכה אל התבערה. ותצעק מרה ותשבע, לבלי הרע עוד במאומה לכל משפחתו. אך בעודה תחת ידיו החליפה ושנתה את מראה בכל רגע, עדי נראתה פעם בדמות מטאטי מדמנה, פעם בדמות כד ופעם בדמות אי.

כאשר גברה האש בתנור והוא תפשה בחזקת היד לשרפה חיים, אז נשבעה לו בשם אלהים, לבלי הָרֵעַ עוד לכל אדם במאומה. לשבועה הזאת האמין לה וישלחה. והיא מלאה אחרי שבועתה.

הברושה נדחקת מיצר לב, אין מעמד לנגדו, אל כל רוע מעשיה; ולא תוכל לְהֵרָפֵא, עדי יביאו אבן צר חדה מעמקי באר וילטשו בה את שִנֶּיהָ עדי תקהינה והבשר מסביב יתלבן ממחסור דם.

הפעם פגעה הברושה באִיַּית הבית הֶהָרָה לָלַת. ותאמר לה: “בעת לדתך אעמוד לימינך כמילדת!” ותבט האי בפניה לחתום רשמי מראה עלי לוח זכרונה, ותשתחו ותלך. אחרי ימים אחדים שמעה הברושה כחצות הלילה קול דופק בדלתות ביתה, והיא נקראה בשם. בפָתחה, עמד לפניה נער יפה תואר, ויקרא לה לבוא עמה אל אשה אחת, אשר נהפכו עליה ציריה. “נהלני אליה!” ענתה הברושה. ויצעד לפניה לנוגה הירח, והיא הולכת אחריו. ותתפלא על מהלכו ועל רשמי כפות רגליו, אשר השאירו פעמיו אחריו בקרקע האדמה, ואף כי תמונתו נאדרה וישרה בקומתה כארז, בכל זאת הכל לזרה בעיניה. אחרי ענותם בדרך כחם ובנתיב הנדמה כאין קץ לו, הגיעו אל בית נחמד למראה. בחדר גדול מצאו שם אשה צעירת ימים ויפת תואר עד מאוד. בכל החדר לא נראתה מנורה, ובכל זאת היה אור במושב הזה, בהתלקח מסביב נוגה ירקרק צהוב, הנדמה לצאת מעיני האשה היפפיה. ואף כי נכריה כל המראה לעיניה, בכל זאת לא אחרה מעשות כמשפט המילדות, את כל אשר עליה לעשות. פתאם ראתה, והנה צל שחרחר ארוך, מתנשא מעל האשה מתהלך בלאט כאורח האיים אצל הקירות, ומנודח ואיננו. וכרגע התבוננה ותרא את אשר לא ראתה עד הנה, כי עצמות היולדת מלאי שֵעָר. אז עלה על זכרונה הצחוק, אשר קראה בלעגי מעוג לפני ימים אחדים אל אי הרה בפגעה בה, ותתחלחל עד מאוד. ותפול על ברכיה לפני היולדת, ותתחנן לפניה על נפשה לבלי הזיק לה. ותען לה ותאמר: “אל תראי, כי לא יֵעָשה לך בזה מאומה תחת אשר מלאת את הבטחתך בנפש נאמנה; אך אל תאכלי לחם ואל תשתי מים במקום הזה!” אחרי הדברים האלה באו כל קרובי הבית, ויגשו כלמו להושיט לאשה החכמה ונאמנה עוגות ומגדנות ומשקה קאפֿפֿעע. אך היא מאנה ותשב אחור מקחת ממאכלם ומשקם ומנגוע בשפתיה אף מאומה. ותהי מהומה גדולה בינימו, ואף כי לא השתעשעו בשפת נכר, בכל זאת לא הבינה אומר, וכל שיחתם לה כספר החתום. אך להוללים ומשתגעים נדמו כלם בעת שחקם, ותהי אז ההמולה כקול השֶׂכְוִי בדגרו, וכקול ענות איים. אחרי הפצירם בה לחנם לאכול ולשתות אתם, נתנו לה מלא חפנים קשיטות כסף, ואיש אחד אחזה בידיה להוציאה מן החדר, וישא אותה כהרף אל ביתה. ויהי ממחרת ותבקש את הקשיטות להניחן באוצרה, והנה זה נהפכו לפצלות שומים.

בעת יקרה הפעם, כי לא תלד אשה אחרי תשעה ירחים להריונה, אז ידעו נאמנה, כי יד הברושה כזאת עשתה. ואז יעבירו את האשה שלש פעמים מתחת בטן סוסה הרה, היולדת, כנודע, לשנים עשר ירחים.

הילד הנהפך    🔗

רב תמים ישב הפעם באשמורות לילה על שלחנו, והמנורה דולקת לפניו, והוא נאחז בסבכי עשתנות מחקרו, בחדר הלזה שכבה גם אשת נעוריו, יפת המראה, נרדמת על המטה, ועוללה, אדמוני בריא ואולם, אחוז בזרועותיה. בנשוא הרב את עפעפיו מספר תלמודו, נחה עינו על המראה הנעימה הזאת ואזנו קושבת על לחש נשמת הנפשות האלה, אשר כל חמדת חייו הנמו. ונפשו שבה מאחרי כן אל סתרי תהלוכות הגיוניה, עדי משברי רעיוניו בדָכְיָם געשו מסביב לרוחו.

פתאום שמע כקול רעם נורא, עדי מלאו מתניו חלחלה, וכמו הצית החזיז, ראתה עינו שבט בוערת, וכמעט רגע נדעכה השלהבת. וכמו אשר חרד על חזיז הרעם, ככה שש והתפלא על מחזה האורה.

ויחל הרב עד בוש, ואזנו קושבת, ועינו חוקרת מסביב, אולי תשנה המחזה לְהֵרָאוֹת; אך רק שקט ודממת ליל מסביב. אז קם הרב מכסאו, ויקרב אל המטה, לדעת את שלום אשתו ושלום עוללה – והנה כתמונת חָנָא לנגד עיניו. הילד ישן בחיק אמו הנרדמת, אולם פניו האדומים כשושן צמקו, מצחו הרחב כפוף אחורנית, ופיו ארוך, ותמונת הילד על פני כלה נהפכה לדמות כלב. בשממת נפשו אחז הרב ביד אשתו לעוררה מתרדמתה – והיא הקיצה ותרא את משחת התואר מושכב בין זרועותיה, ותזעק בקול מר צורח, ותשליכהו מעליה ארצה. הבוקר אור, ויתן הרב את עוללו ביד המקברים, כי מת הילד באין קול ואין קשב.

אַתְּ בעדי; ואני בעדך    🔗

בחצרת העיר חזֶקעי התגוררה עלמה בת ארבע עשרה שנה, והיא אורגת וצובעת מטפחות ראש. זה כמו שנה היא אורשה לאיש, והיא שוקדת במלאכתה ביתר עז, למען אסוף מוהר לעת חתונתה.

ויהי הפעם ותקץ העלמה בלילה משנתה, והירח האיר בתוקף נגהו, עד כי חשבה כי כבר האיר השחר. ותמהר לקום ממטתה, ותקח את ארג המטפחות אשר השלימה, ותרד לשפת הבאָספֿאָרוס לכבסם ולהכינם למלאכת הצבע. בעמדה שם לעשות מלאכתה, והנה פתאום בחור נחמד המראה לימינה, טרם שמעה עוד קול מצעדות בואו, וישאל אותה: “מה מעשיך פה לעת כזאת?” עתה נשאה העלמה עיניה מסביב ותרא, כי עוד לא עלה השחר, וכי רק נוגה הירח התל בה. ובלי הַשְׁבֵּת ממלאכתה ענתה: “אורגת מטפחות אני, והנני מכבסן להצביען”. והבחור הפיל שני מטבעות זהב לארץ, טרם יכלה העלמה דַבֵּר מאומה, והנהו מנודח – ונפשה בל ידעה מה וְאַיֵּהו.

בליל המחרת הלכה העלמה, נתעה כביום האתמול מנוגה הירח, אל חוף הבאָספֿאָרוס, ולא זכרה את המקרה אשר קרה לה כיום אתמול במקום הזה, עדי ראותה את הבחור מתהלך הנה והנה. והוא נדמה כעומד על המשמר ומצפה לעת בואה, כי בהתקרבה הלך לקראתה ויתן צמידי זהב על זרועותיה ויאמר: “את בעדי; ואני בעדך!” והעלמה חרדה עד מאוד, אך בטרם פתחה פיה לדבר אליו – והנה איננו!

ירחים חלפו, הלכו למו, והעלמה אורגת וצובעת תמיד מטפחות. בפַנותה את חדרה מצאה מדי פעם בפעם קשיטה, אשר דמתה בחותם תכניתה כתאומי צביה אל הקשיטות, אשר נתן לה אז הבחור בליל רב הנוגה – ותמונתו חופפת אז מול עיני זכרונה, ואזניה תצילנה מאמרות פיהו: “אַתְּ בעדי; ואני בעדך!” והיא קנתה בער הקשיטות האלה אחת אחת את כל קשורי כלולותה.

אכן אף כי הרבתה ללכת באשמורות ליל לשפת הבאָספֿאָרוס, בכל זאת לא הוסיף הבחור הנחמד עוד להֵרָאות אליה. והנה זה הפעם, והוא בא פתאום לחדר משכבה, ויושט לה קערת כסף מלאה קמח לעשות לו עוגת דבש. ותאמר: “הנני אמתך לעשות כדבר אדוני!” והיא לא אחרה ותצק יין על הקמח ותערבהו בבצים ודבש, ותלש את העריסה. והיא לא ידעה כי הבחור איננו; אך אחרי כלותה לצלות העוגה על גחלי האש, והמאפה נחמד להשכיל, עמד כמקדם לפניה.

יום חתונת העלמה המאורשה הלך וקרב, ומשפחתה הביאה כמנהג שנות קדם לפני ליל החג תיבת עץ, יְפַת הצבע ומְלֵאַת שמלות וקשורי כלה, אל בית החתן. וכעבור מועד הכלולות, והיא פותחת את דלתות התיבה, למען החלף שמלותיה, והנה היא ריקה, וישאו כל קרוביה את קולם בזעקת יליל שבר, וגם החתן בכה.

אך העלמה ענתה לנחמם: “מה קול הצעקה? הוא יתן לי כפעם בפעם קשיטות זהב, ואני אקנה שמלות חדשות!” ובתמהון קראו כלם פה אחד: “מי?” והיא ענתה בנפש שקטה: “הוא!” וישתוממו כלם מפלצות אשר אחזתם, בהבינם כי ברע היא, ויפצרו בה בלי חשך להגיד למו: “מי הוא זה ואי זה הוא?” ותען במענה, לא ידע איש שחרו: “אַתְּ בעדי ואני בעדך!”

וימהרו קרוביה כרגע אל בית דין המורים, ויספרו שם את כל המוצאות אותם. אך המורים הבינו, כי הרוח אֵרַשׂ לו את העלמה, ולא אחרו מהפריד, טרם ליל חג הכלולות, את הברית אשר קדשו היום, בספר כריתות.

כֿאלעבי    🔗

הכֿאלעבי היא מין כובע לנשי היהודים בארצות המזרח, מָשחתת התבנית ובאין תואר והדר. מבלויי סחבות בד נעשה כדור, גדול כבצת בת היענה, אשר יועמד על קדקוד האשה, ובעת אשר תאחוז אחת מן השפחות את הכדור לבלי יפול או ינוע, תגולל עליו אחרת מטפחת ארוכה בגלילות מסביב, עדי תתנשא הכֿאלעבי למעלה ראש בגבהה, והיא מכסה את שער הנשים, משחתת את הוד יפין, ותתנן למטרה לחצי לעג הישמעאלים, אשר יכירון בה כי עבריות הנה.

רעֶדשיד פאשא אמר אל החכם נישאן, בבואו לבקרו: כי תנעם לו מאוד לראות, בהסיר הנשים העבריות את הכֿאלעבי ולהדמות בלבושן אל שאר תושבי הארץ, והחכם נישאן לא אֵחַר מתת דת בפתחי בית הכנסת ויאסור איסר לעטות בה. אך הנשים הזקנות בכו במרר לה כמספד על היחיד ולא הסירו הכֿאלעבי. אז בא החכם נישאן ויחרם את כל נושאה, והנה אבל גדול ליהודיות הזקנות מסביב, והנה מתנבאות על אבדן האמונה מן הארץ, כתושבי גאליציען בראותם את נעריהם, עת הסירם מעטפות שנות קדם וגלחם בכל פאה את מחלפות ראשם.

אך ספור נפלא יֶשְׁנו בחוברת עם הכֿאלעבי בפי ההגדה:

ימים לא כבירים אחרי אשר החרמה הכֿאלעבי, נראתה כחצות הלילה תמונת אשה, הלוטה בצעיף שחור באחת ממעברות הבאָספֿאָרוס, והיא יורדת לאניה קטנה, וכאשר שאל המלח: “אנה אוליכך?” ענתה: “קח המשוט, ועבור!”

בהגיעו אל אחד ממקומות החוף, אשר יעמדו בו האניות, הרים את המשוט וישאל: “התשובי אל היבשה?” והיא לא ענתה רק: “עבור הלאה!” וכן קרה הדבר מדי פעם בפעם, בעת שאל אותה, ענתהו כבראשונה. המלח התפלא עלי קלות האניה בלכתה. ויגיעו עד חוף האֿזקעֶי, אשר רוב היהודים יושבים שם, ותצו למלח לעמוד; ותקם לעזוב את האניה; ובטרם עלותה אל החוף אמרה אל המלח: “דע כי חולי הקאָלערא אנוכי, והנני באה, לשום עונש על היהודים, על אשר הסירו נשיהם את הכֿאלעבי!”

והקאָלערא באה, ותרב להפיל חללים בתושבי חזקעֶי ועצומים שם כל הרוגיה.

אצל החכם נישאן.    🔗

ויהי היום בהיות הבוקר, ואארוח לחברה עם האדון ברונסוויק לאָרטאקֶאי, לקדם שם את פני ראש המורים לכל ממשלת הישמעאלים, אשר הודעתיו בואי על יד “קול המבשר.”

בבואינו הובילנו המשרת אל חדר רחב ידים, לעמוד שם על המשמר עד בוא אדוניו, ושם אתנו שלשה אנשים, מלובשים כבני ארצות המזרח, ואחד מתושבי צרפת.

אחרי אשר הוחלנו עד בוש, והנה החכם באשי בא, ושני משרתים צועדים לפניו. והאיש זקן עד מאוד, הדרת השיבה על פני כל תמונתו מזהרת, וכלה אומרת כבוד, לובן שערותיו וגבות עיניו כשלג מרחם שחק, אדרת לבנה הוא עטוי, ומצנפת משי על ראשו. וישב בפאת המטה, וירמוז לנו לשבת משמאלו, אחרו ברכו אותנו בנשיאת כפיו. ונשב לו את ברכתו, על כי חג הפסח היה, במאמר הנהוג: “מועדים בשמחה!” וארבעה משרתים הביאו לפנינו, האחד מגדנות מזמרת הארץ, השני מים בגביעי כסף, השלישי קאפֿפֿעע והרביעי קנה המקטרת. אחרי אכלינו ונברך את ברכת התודה, פנה החכם אלי ויאמר: “הנך בא מקרית סולטאן האשכנזים, אשר ישמרהו אל שדי וצבאיו?”

“הנני בא לכבודך, ולהתחנן מלפניך לתמכני במפעלי שם בימין צדקך, אם מצאתי חן בעיניך!”

“לא אסוג אחור מעשות כמצות המוסר ולא אמנע טוב מבעליו. הלא שמעת למרחוק את כל אשר עשה הסולטאן האדיר בעד היהודים. עול הלחץ והבזיון הוסר מעל שכמינו בחמלתו, אך חפץ חסד הנהו, כי נשכיל בארחות חיינו, ויתן דת ליסד בתי חנוך, ועלינו להקריב זבחי שמוע על מזבח התודה. אהוב שדי הנך, כי בחרך להביא התושיה לעיר הקודש וליסד שם בית חנוך ותלמוד. אנכי והעומד לימיני על משמרת הכהונה נמליץ בעדך ובעד מפעלך, אשר תכונן בשם אשה נאדרת החל וכלה, וסופרי יביא לך את האגרות!”

“ואיך פעלה בשורת האגרת האַט הומאיום על נפשות היהודים בממלכת הישמעאלים? לנו בארצות המערב שפרה נחלת הנעימות כזאת כבר זה פַעמָיִם: בשנת התקמ”ג ובמועד הפורים לשנת התר"י לפ"ג."

“אתם, בארצות המערב, ידעתם את נפש הגר, וגם לב לכם לדעת מה הנהו, לצאת מכושרות העבדות ולהיות כאחד האדם. והיהודים המזרחים עוד הסכן יסכינו ללמדו, וגם ראשית תעודתם בטרם כל: ללמוד מאומה! בהנתן הדת היקרה שמחו התמימים, כי נאסף הקלון מעבדי אל האחד ואמת, והסוררים ששו, כי שבת מעתה כל נוגש, ושרירות הלבב תשב לכס מושל. ורבים מהמה יחשובו, כי תהי לאבן נגף ולצור מכשול למצות האמונה, עדי תמוטנה אשיותיה וזוהר מראה יכהה, כאשר היה הדבר אצל האשכנזים. ותהי ראשית פחדם: כי יוקחו היהודים מעתה לעבודת הצבא. אך לא ממחתת מות ידאגו על זאת צאצאי גבורי יה וילידי אנשי שם המכ”בים; כי אם מדעתם, כי אנשי הצבא לא ישמרו מעבור על רבים מחוקי האמונה!"

ויען האדון ברונסוויק ויאמר: "ממשלת הישמעאלים, מלכות חסד היא, ולשש עשרה נערי יהודים, אשר ספחה לבית תלמוד הרפואה, העמידה שוחט להכין טבחם כמנהגם, וחכם אחד בראשם לשמור על עבודת האלהים. ואחד מן התלמידים, בן החכם חיים, כבר כלה תלמודו, והנהו כעת ראש הרופאים לבית החולים באַלעֶפפאָ, ומשכרתו לשנה ארבע ועשרים אלף פיאסטער.

ויאמר החכם באשי: “האל יברך את אדונינו הסולטאן האדיר, ויתן לו זרע יושב על כסאו לנצח. תחת הוד ממשלתו יפרחו תפוחי זהב במשכיות כסף מסביב. הלא מעתה תציץ אמונתינו בזהרה לברכה בקרב הארץ; כי כל הנעשה עד הנה תחת שבט הנוגש, יעשה מעתה מנדיבות לב ונפש!” ויאצום עפעפיו ויאמר: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד;” וכל השומעים ענו פה אחד “אמן”.

אחרי כן פנה החכם באשי אל שלשה המזרחים הבאים אתנו, והעומדים עד הנה ממרחק, וישאלם לבקשתם. ויקרבו וישקו את שולי מעילו, ויוציאו שלשתם איש מצה אחת מחיקו, ובהושיטם אליו את המצות אמר הכביר בימים בינימו: “שר חחסד! הֲאִם חפצך, כי יָרְעָלוּ עניי העדה? הֲאִס עלה מספרם לרוב, עד כי היו למשא לאחינו העשירים? הֲאִם ילדי כלב אנחנו, כי ישליכו לפנינו לחם נקודים, עדי יחלו בנינו, וזקנינו ימותו?” “לכם הצדקה” ענה החכם באשי אחרי בחנו את הלחם – “הלחם משחת, אך מספר העניים גבר, ועל כן יקדמו לאפות את המצות בעדימו, והלחות באסמי העדה תשחיתן; ולשנה הבאה אשים עיני על הדבר להחזיק הבדק, לבלתי יתעשרו האופים – אך עתה מאין אושיעכם?”

“אהה, שר החסד, הושיעה, כי עטופי רעב הננו!”

“לשלשתכם אושיע, אך לא לכולכם; הנני לחלק עמכם את לחם ביתי,”

ובספקו כף על כף בא אחד ממשרתיו, ויצו אליו, לתת למו לחם מצות לשני ימי החג האחרונים.

אז חלה האורח הרביעי מאת פני החכם באשי, להטות חסדו אליו ולשמוע מה ידבר, ויענהו: “דַבֵּר, כי אחים אנחנו!”

ויספר האיש את תולדות חייו לאמר: "יליד היספאניא אנכי. אבותי אהבוני עד מאוד, וחפץ אבי היה לחנכני למלאכת הגודרים, אשר בה עשה חיל גם הוא, וילמדני מדעות העוזרים לה. מדי פעם בפעם ביום הראשון לשבוע נחני אל בית תפלת הנוצרים, אך לא צוה עלי להתפלל שם, וגם על תלמודי בשרשי דת אמונתם לא שם לבו כל הימים. אכן האמונה באלהים נטע על תלמי לבי מדי פעם בפעם, עדי הכתה שורש ברוחי, וראשית דברו היה, לשנן לי כיסוד מוסד, כי לכל בני תמותה, בהיותם ישרים ותמימי מוסר, משפט אחד למו; לבקש אהבה איש מאחיו, אף אם דתיהם שונות אלה מאלה; באמרו: “רק בזאת ירהבו בני אדם עוז בנפשם להיות כאלהים”. כאשר גדלתי ואהי בריא ואולם, לקחני אתו אל מקום הגודרים, וילמדני דעת מלאכת הבנין, עדי השכלתי עֲשׂה כמוהו.

ותדבק נפשי בנפש אבותי לאהבה, ובנפש אמי ביתר עז. ותהי לחוק ולא יעבור לאבי, לצום ולהתחנן ביום מועד מדי שנה בשנה, ולבלתי לכת בו לעבודת יומו. תמיד מדי בוא יום הלזה, אין שיח ואין שיג לו עם אדם, ובעת שחקי לפניו בשעשועים כאורח הנערים, לא ענה ולא שת לבו, ופניו זועפים.

ויהי הפעם, ממחרת יום המועד, אשר צם והתפלל בו אבי כמקדם – ואני אז בן עשרים שנה ומשכיל במלאכתי כאחד מנערי הגודרים – בצאתינו כאור הבוקר לפעלינו ואיש כלי מלאכתו בידו, וינחני אבי, תמור הרם פעמיו למקום הבונים, על נתיב שמם מאין אדם, מחוץ לעיר; ונלכה יחדיו, מחרישים כאלמים אין פה, עד הגיענו תחת צל עץ רענן, וישכב שם אבי עלי מצע הדשאים, ואנכי מלאתי אחריו. ובקול, המורה על רגש רוחו בקרבו, ענה אבי ואמר לי: סוד כמוס רב הערך הטמון בסתרי לבי עד הנה, הנני עתה לגלותו לך, בן יקיר לי! חזק ואמץ, ושמע מלי באוזן קשבת! כמדקרות חרב ירדו אמרי לחדרי לבך, וכל חמדת חיי – אהבתך – תפול למו לשלל, אהובי כאישון בת עין! דע לך, כי אנכי ואמך, אשר כבן תכבדם מנוער, אין אנחנו אבותיך ויולדיך; כי יליד יהודים הבנֶּך!"

ואחרי החרישו כמעט מנבקת הרוח אשר בקרבו, ועורקי לבי קפאו כמו אבן, הוסיף דַבֵּר: "הקשיבה, אהובי הנחמד! עוד אקראך כעת בשם הזה, ולא ידעתי אם לא תשנאני אחרי הגידי לך, את אשר עלי להודיעך למען מלט את נפשי. ידעתי את אביך, כבדתיו כמחונני וכאלוף ומודע. כל סביביו חשבוהו לנוצרי, ורק אנכי ידעתי נאמנה, כי התפלל מדי יום ביומו בשפת וכאורח אבותיו בסתרי מערת ביתו. ועת קרה הפעם כי באתי בפתע ומצאתיו מתפלל לאלהיו, לא נפלה בו חרדה, באמרו: “ידעתי כי אוהב נאמן הנך לי!”

ובהיותי שכן קרב אל ביתו, אכלתי הפעם על שולחנו כאשר הסכנתי עשה. פתאום בערב יום, עת גחלת יין ארצינו הציתה תבערה בדמי המורתח עד להסתער, החלה אש המריבה להתחרחר ולדלוק בינינו. אך הוא, אשר כל משתהו במשורה, עמד כתומר מקשה בשקט רוח ויהתל בי כמצחק לקראני: “נוצרי השכור!” – אז עמדתי ואשליכה את הגביע בכל עוזי על השלחן, עדי נפצתיו לרבבות שבבים, ודם הענב נגר על כל גדות המטפחת. ואקום כאיש נדהם, אשר צרר רוח עועים אותו בכנפיו, לרוץ באופל ערפלי הלילה."

“לעת הבוקר באו שוטרי בית משפט הכומרים, וינהגו את אביך ואת אמך אל בית הכלא. אנכי המלשין הייתי בעוכרי מחונני; ואשמע את כל אשר נעשה, אך רוח אומץ אין בקרבי לראותו. השוטרים התרחקו עם אבותיך ויסגרו את הבית, לבוא כיום מחרת לקחת את אוצרות אביך”.

“רק אתה נסתרת מעיניהם, בחמלת האלהים, בשכבך בירכתי החדר בערישה, ועל כן לא לקחוך אתם. אך לי נודע דרך נסתרה בתחתיות הבית, אשר בו שכן אביך, והיא כתעלה המנהלת מחצרי לחצרו. וכגנב הבא במחתרת, צעדתי במעברה הזאת במעודת קרסולים, ואקחך, ואתה נרדם, מן הערישה, ואטמינך כאוצר בירכתי אהלי”.

"ואומרה אל אשתי: “בזה אוליד על ברכי את הנוקם על מעש רשעי”.

לשון אבי מודבקה למלקוחיו, ומפיו אפס כל אֹמֶר, ויפול על פניו ארצה, וידקור באצבעותיו ברגבי האדמה".

“כרצח מות בעצמותי, כמו נפתחו שערי אבדון לפני, עמדתי; ורק אחרי בוש שאלתי בקול כאוב מארץ: על קורות אבותי ואחריתם? ובקרבי נכמרו נחומי במכאוב נעכר וגדול על אלה, אשר כבדתים עד הנה כאבותי, מן המכאוב על אלה, אשר ילדוני, ואשר עיני כמעט לא שזפתם”.

"פתאום, כחץ הקלוע מאת תקות הקשת הדרוכה, התעורר אבי מנוער ויקם מהארץ, וישלוף חנית מחגורתו ויקרא: “קומה והמיתני! כי אנכי סבותי בכל נפש בית אביך, ובמעש רשעי אומללו לאבדון בבית הכלא; איש בריתם רצחם, והמרצח ירשם, בגנבו ראשית ואחרית חמדת עינם מהם! קומה ומותתני! למלט נפשי מחבלי שאולה! אכפרה בעד חטאתי, אשר אררה ה', ואשר פֵאֲרָה שֵׁבֶת המשפט, ואשר בקשה לתת משכרת דמים בעדה! אללי לי!”

“אולם אנכי השלכתי את החנית הרחק הלאה מעל פני, ואנחמהו באהבתי, ואומרה אליו: אם גם פשע באבותי, בכל זאת הרבה להשפיע עלי בחסדו עד למַדַּי את כל טובות החיים. אך את זאת לא אבינה: על מה גלה לי סוד, אשר יימר מעתה חיי שנינו כלענה”.

"האנכי לא שוסתי ממך את אביך, על האדמה? האגזול מנפשך גם את אביך בשמים, את אלהי אביך, אשר ילדך? וכאשר עניתיו, כי כאיש אשר לא שומע הנני: הֵחֵל בעגמת נפש:

“האינך מבין את אמרי? דע, כי ראשית דברך עתה, לנסוע ולעזוב את הארץ הזאת, ועליך להתהפך לאיש אחר ולהיות יהודי, כאשר היו אבותיך! כי במֵאנך מעשות כזאת, אשמה פי שנים על נפשי הבאתי; כי אז לא רק את חמדת ואהבת בן רחמם גזלתי מאבותיך, כי גם את נפשו שוסתי, לְאַבְּדָהּ לנצחים!”

אך אשימה קנצי למלין, שר החסד! עדי בלות סבלך משמוע, ואקצרה את ספורי, לבלי הַעֲכֵר עוד את רוחיך הטהור ואת נפש אורחיך. במורת רוח ובנפש מרה נתקתי מוסרות האהבה, אשר קשרוני באבותי אשר כבן גדלוני, ואקח מקלי בידי ואעברה ברגלי צָרְפַתָּה, ואשקוד שם על המלאכה, כי לא אביתי קחת מאומה מידי אבותי, ובמשכרת יגיע כפי קבצתי על יד את מחיר מסעי וארוחתי. והנני בא אליך, שר החסד! לא לאגורת כסף, כי כמטילי ברזל זרועותי לנופף הפטיש, ורוחי בריא ואולם רק להיות יהודי כל אֲוַת נפשי!"

והמדבר אשר מרגשות מעיו בקרבו כבר קם ממושבו, התקרב עתה אל החכם באשי, ויכרע על ברכיו לפניו וישק את ידיו. ויקם החכם, אשר בקומו נדמה במלוא קומת תמונתו הנאדרת ובהדרת פניו, אשר קָרָנוּ מרעיונות הגיון מחקרו, למשה אדון הנביאים, בשכון עליו הוד אלהים – להרימו מן הארץ, ויאמר: “אאספה לי כיום מחר את המורים בבית הדין”.

ליל שבת    🔗

ויהי הפעם וינחני האדון ברונסוויק, העומד על משמרת הפקודה על בית החנוך, אשר יסד המפואר לתהלה כמ"ר אברהם הכהן נ"י, אל ביתו בחאזקעי.

הבית עומד בדד על ראש רמה קטנה, ושתי עליות לו, ועל שתי צלעותיו קורות לתמכו, לבל תפילהו הרוח, כי מעץ הנהו. מאחריו, על גבעה נשאה, מקום קברות הישמעאלים. הַמֶּחֱזָה בעד חלונותיו נחמדה, כי לימין היא נשקפה על חלק מקרן הזהב, ולשמאל על גבעות ירקרקות, עלימו ציונים לבנים, המראים לדור אחרון את המקומות אשר נפלו שמה חצי הסולטאנע, בשחקם שם לשלח למטרה. ומעבר לבקעה, היורדת לירכתי הבית, רמה נשאה מלאה בתי עץ מסביב, והמה יקראו בשם: חצות העיר חאזקעי.

ונשימה פנינו לבקר ולראות בתי כנסיות אחדים, ולא שבנו עד הלילה.

אחד מתלמידי בית תלמוד הרפואה, והוא ישמעאלי, העומד לשרת מדי שבת בשבתו את האדון ברונסוויק, האיר לפנינו במנורה, כסוית פאפירוס, לא רק למען הראות לנו את הדרך נלך בה, כי אם גם להרחיק את הכלבים, אין אדונים למו, הסובבים לרבבות בחוצות קאָנסטאנטינא, ואשר מספרם נמס הלוך וחסור, מעת באו צבאות בריטאניא וצרפת אל הקריה, בהכותם בם חללים – ונפש הישמעאלים נבוכה מאין נוחם למפלת שוטרי הנקיון האלה.

בשבתינו על משתה הערב, אשר הכין מתתיהו, שוער בבית ברונסוויק, כאשר בקשתי ממנו, כאורח המזרחים, ותספר לנו אשתו הזקנה “מזל טוב”, אשר הרהיבה עוד בנפשה לשאת את הכֿאלעבי אף כי נחרמה, מקרה נפלא קרה זה ימים אחדים בעיר. ובשבתה על המטה פנתה אל אדונה ותאמר: "אדוני יודע את האיש ואת האשה, רכי השנים וחמודי התואר שנימו, עדי ימצאו חן גם בעיני האלהים – והנה זה פתאום לא ישרה האשה בעיני בעלה, עדי אמר באר היטב אל אבותיה ולאבותיו, כי גמר אומר בדעתו, להפרד ממנה ולשלחה מעל פניו בספר כריתות. אולם על כי לא מצא עלילות לדבריו חסרי טעם, על כן גזרה המשפחה אומר: כי ישבו עוד שלשה ירחים יחדיו, ואם גם אז לא יחפוץ בה עוד, יוביל את אשתו אל בית הדין ועשה שם עמה כאות נפשו. שלשום, יום אחד לפני עבור המועד, הלכה האשה העלובה עם אחת מרעותיה אל המרחץ. וכאשר בקשה את רעותה, אחרי עלותה מהמרחץ, לקשור ולעטוף לה את הכֿאלעבי, נפל פתאום דבר מבין קמטי המגבעת לארץ. אז ידעה והכירה רעותה, כי יד השד, אשר נפשו חשקה באשה הזאת, עשתה כל אלה, וכי הוא בכשופיו הסיר את לב בעלה ממנה. ולא אֵחרה לתת את מגלת הקסם ליד האשה לטמאה – עדי צֵא תאמר לה, ותתן אותה לשריפה מאכלת אש. ובשוב האשה אל ביתה, וישמח בעלה לקראתה, ופניו לא היו לו עוד; ונפשו בל ידעה מה, איך נהיה הדבר ואיככה תהפוכות כאלה נעשו בארץ, כי אשתו נאדרת פתאום בהוד יופי כמקדם למול עיניו. כיום המחרת יחוגו מועד גיל יחדיו, וגם אדוני קרוא בין קרואי המועד לזבח המשפחה, כאשר שמעתי.

ונתמה על הספור הנפלא הזה, ונפש מזל טוב שמחה על גודל אמונת רוחינו ועל ברכת ההלולים, אשר נתתי אל כל נזידי הארוחה אשר הכינה.

עודנו מדברים, והנה הרמה מעבר לבקעה מלאה כולה אורה, עדי נדמתה לעיני החוזה בה כהר בוער, היהודים היושבים שם הדליקו לכבוד ליל השבת מנורות זכוכית לאלפים מסביב. גם אברות הרוח נשאו לאזנינו קול ישורר בחלון מנותני זמירות בלילה, נעימות המזמור “שלום עליכם מלאכי השלום” ואת מהלל נשות חן “אשת חיל מי ימצא”.

ממחרת בהיות הבוקר הלכנו לבקר את פני החכם באשי כמ"ר משה פֿרעסקא, אשר נתן לי אגרת מליצה לירושלים, והיא יקרת הערך, בהוכיחו בה באמרי יושר הנמרצים: כי בית המחסה, הנועד להִוָסד שם, כל מטרתו לתושיה, וכי כל פריו קודש הלולים ומַתאים הנהו עד לשערה עם כל חוקות האמונה, אחרי הלכי ממנו, פני מועדות אל בית תלמוד הרפואה, ולקדם פני משפחות נכבדות בעדה, ושם השתעשעתי ושבעתי נועם עדי נטות צללי ערב.

ביום המחרת פניתי לשום עין על בתי החנוך העומדים תחת פקודת ברונסוויק, ואת אשר לא האמנתי לראות בארצות המזרח, ראתה פה עיני; כי מערכת וסדרים בכל פנות הבית עד להתפלא, וכלו נקי מכל שמץ חלאה מקרקעיתו עד גבהי העליה. ידיעת הנערים בשפת עבר ובכל הענינים הנלוים אליה, היא עדות נאמנה על שקידת המורים ודעתם לעות את יעף דבר. גם ידעו מצוא פשר בחכמת ידיעת הארץ והטבע. בשפת צרפתית ידברו צחות, אכן עד מאוד יכאב לב כל שומעו: כי יקחו האבות את בניהם מבית התלמוד כמעט אחרי בקרם אותו כמחצית השנה ולמדם דברים אחדים משפת צרפת, ולא ישלחום עוד שמה, בחנכם אותם למחיה ולכלכלה, בשלחם אותם והחוצה למכור עצי גפרית בטנא וכאלה, או לעשות מאלה, אשר לא הגיעו כמעט לדבר בלשון עלגים, מליצים בשוקים. ובזה יסוכו את דרכם בסירים, מהתנשא בארחם לחיים למעלה להשכיל.

ורעה גדולה מזאת יסובב המנהג הזה: כי בית התלמוד הלזה יוכל להיות אז בימים הבאים לבית תלמוד מורים לארצות המזרח. כי לא ישים היהודי המזרחי בטחונו בלב שלם על אחד מאחיו מתושבי אייראָפא ואף כי יחשבהו לחכם ומלומד ממנו במדעות התבל, בכל זאת קל ופוחז הוא בעיניו בשמירת חוקי האמונה. תהלוכות רעיוניהם, ארחותיהם, דרכי חנוכם ושפתם שונים עד כה אלה מאלה, עדי לא יצלח כמעט יליד אייראָפא, בכל עזוז תקפו ורוחב בינתו, לקלע למטרת תושיה אצלם.

מי בכם איש הלבב, תופש מדע והשכלה, תושבי ארצות המזרח! הֵאָספו לאגודה אחת לעזרת ה' בגבורי תושיה, לשום עין פקוחה על בית התלמוד בקאָנסטאנטינא, ולתמכו בימין צדק, להגדיל תורה ולהאדיר! כי זרועי הצדקה, אשר יצאו ממנו עד הנה, יעידון יגידון על פרי ישעו, אשר ישא להועיל כפלים לתושיה בימים העתידים, כי תורה ממנו תצא, ואור חכמה ודעת, ונוגה המוסר ואמונת אלהים – עדי דור אחרון!

עוד ראיתי בחאזקֶאי תל חרבות הנקרא בשם: “ארמון בעֶליזאַר” אשר היה שר צבא מהולל בעוז תקפו בשנות קדם קדמתה, עדי נפלו מחצי מלָשנים, וינקר הקיסר יוסטיניאן את עיניו. והשליכו בית הסוהר, ובצאתו גבר עליו העוני, עד כי דפק על פתחי נדיבים, וידיו פשוטות למתן, להחיות את נפשו.

ועד היום הזה רק אביונים ומרודפי עוני תושבי חרבות ארמונו, אשר כמעט ראותם אותנו ממרחק, יצאו מחוריהם, וכעדת דבורים סבבונו, בפרשם כפימו לקשיטת כסף – לזכר שר הארמון מקדם: “תנו לבעליזאר אָבאָלוס”.

מאחד החדרים שמענו קול מנגן ובבואינו שמה מצאנו איש זקן, אשה צעירת ימים ושבעה ילדים. האיש נגן בידו ואשתו מנופפת את התוף בפעמונים והילדים מחללים בחלילים.

בפתחינו הדלת, נחו ושקטו כאחת, ותהי דממה מסביב. ואחרי דברי עם הזקן ושאלי אותו: “האם אין מזמור חדש מקרוב אתו?” ענני בגאון רוח: “אל מלך שליט בממשלת אוצרות הזמרה באת הפעם!”

וַיָשַׁר לפני שיר חדש, הנודע בעם, זה ימים לא כבירים, על היהודים בעתותינו, עלי עזבם את ארחות וצדקת אבותיהם, המפוארים על גודל תמימותם ועצמת אמונתם, ללכת ארחות עקלקלות, וכי הטאנזימאט והאט הומאיום רק לנלוזים ולסרי אמונה ישימום.

פתשגן השיר הזה נתן לנו מאת מזכיר החכם נישאן, האדון החכם השנון כמ"ר יחזקאל נ"י, אשר היטיב עמנו בחסדו להאציל עלינו הרבה מידיעותיו לספחם אל הרשום פה בכתב אמת, על היהודים אשר בקאָנסטאנטינאָפל.

 

ברוססא – (Brussa)    🔗

רעש הארץ בשנת התרט"ז החריב את העיר הנאדרת הזאת והפיל את יושביה לתהום תחתית העוני. בין מעוני עמל אלה הכבידה תגרת יד ה' פי שנים על שכם היהודים, ויפנו לעזרה אל בעלי ברית אמונתם בקרית וויען. ותוחלתם בל נכזבה, וחפץ ה' הצליח, כי אוֹסֶף הכסף, אשר הסבו ראשי העדה הזאת, הוביל למטרת ישע, ובנסעי לארצות המזרח, אני צֻוֵּתִי למקודשי, להיות מבשר טוב ומשמיע ישועות צדקה לאחי, וצרור הכסף בידי.

אך רבות המחשבות בלב איש ועצת ה' לבדה היא תקום. לא יכולתי לבוא אל ברוססא ולראות את שוממות העיר הגדולה הזאת, כי היא במרחק מסע שני ימים, וימי התגוררי שם עצרוני מלכת עם האניה, העוברת רק פעמים בחודש, לביירוט, ואז התמהמהתי ואבדתי כארבעה עשר יום. על כן אמרתי נואש לחפצי, לראות תמונת עיר הומיה, הנהפכת פתאום לתל שממה.

ולבלתי התאחר מהביא את כסף הנדבה לתעודתו, ליד תושבי היהודים בברוססא, מהרתי לקדם את פני ראש הקאָנזולאט למלכות עסטעררייך, האדון מענדל פֿאלקאייזען, אשר גם ביתו בברוססא נפל לשלל אל הרעש, והוא ישב כעת בכפר קאדיקאֶי, עדי הבנותו כמקדם.

ואעברה את הבאָספאָרוס, ואבוא אל הכפר הזה, אשר כמעט כל בתיו וסוכות יושביו נהפכו לערמת אפר, כי יצאה בו תבערה, ויהי למאכלת אש, זה ימים אחדים.

בנפש חפצה מלא האדון פֿאלקאייזען את בקשתי, לחלק את הכסף בין אחיו, ובחכמת לבב הקדיש גם חלק מנדבת עדת וויען לחזק את בדקי בנין בית תלמוד הילדות הנחרב, ולשית בזה לצדקתה ציון זכר עולמים. ואלה דברי מכתבו:

“אדוני היקר!”

בששון נפש הנני מתכבד לפרוש בזה לעיני מעלתו חשבוני על האלף ושבע מאות ומחצית הכסף, אשר הוקירני לתתם תחת ידי בשם עדת ישורון בקרית וויען, לנדבת צדקה לתושבי היהודים האומללים אשר נפלו לעמקי העוני והמחסור ברעש הארץ. ועל כי יקרה נפשי בעיני כרו"מ לכבדני בבטחונו על אמונתי, שמתי בטרם כל לי לחוק, לחלק את המנות כפי גודל המחסור וכובד התלאה אשר מצאה את האומלל, ולתת לכמו אלה מנה אחת אפים, ובזאת תבאנה הנדבות על פני רובן רק לעניים בעם ולדלים בעדה. ובאורח הזה חלקתי מכסת שנים עשר אלף ושני מאות ברוססא פֿאלוטא, במעמד ראשי העדה, לאיש ואיש כפי ערך מחסורו. אך את מכסת הכסף הנשאר יוֹעדתי לבנין בית חנוך בני עניים, השמם מעת הרעש, אשר העדה לא תעצור כח לכוננו כמלפנים. כי בכאב נעכר תרא מדי יום ביומו בני עניי העם משולחים ונעזבים כצאן במדבר מבלי רועה. וגם המעונה באומללים האלה רצה את מעשי בתודת לבב, וביתר שאת, אחרי ראותם כי תחת פקודתי הוכן הבנין – ואף כי לא הגיעה מכסת הכסף דֵי השלם בית החנוך אשר מעץ הוא, בכל זאת פעלתי בזה, כי לא יכלה העדה עוד לסגת אחור מכלותו על פני כלו.

אודות שאלותיו על מעמד ומצב היהודים אתנו, פניתי אל איש מודע לי, היודע פשר בכמו אלה, ואשר אמריו נאמנו לי; והנני שולח פה לכרו"מ את הרשום לי ממנו בכתב אמת.

"והנני משתחוה מול כבודו, כְסָר למשמעת נצח.

מ. פֿאלקאייזען".

ועם האגרת הזאת בא אלי גם מכתב מאת ראשי עדת ברוססא, מלֵאַת תודה “לעדת וויען, הנודעת בנדבת צדקתה לשם ולתפארת בכל קצות התבל”, על מעין הישע אשר פתחו לפניהם, בדברי חן ותחנונם הנוגעים עדי נפש; ובברכות לאלף בעד קאָנזולאט המלכות, בחלקו את הכסף בנעימות רצון ובשום שכל.

ואלה רָשמי ההודעה על מצב היהודים וענינם בברוססא, כאשר באו אלי במכתב:

“הנך דואג ושואל על מעמד אחיך ומפעלם בברוססא, אדוני היקר! אלהים יחנך באהבתו, כחנותך אותנו בנדבת לבך”.

“הננו בברוססא כשלש מאות שבעים ושש משפחות: מקדם שפרה נחלתינו בהיות לנו שלש בתי תפלות ובית תלמוד אחד לאחוזה; השלשה הראשונים הנה הנם כהיום הזה תל שממה, והרביעי נבנה, בעזרת האל בישעך אשר הבאת, על מכונו כמאז. שמות בתי הכנסיות הנמו: **”קהל קודש גדול" “עץ חיים**” והשלישי “גרוש”, על כי נבנה בשנות קדם קדמתה מאת הגרושים מהיספאניא, והוא היה הנושן מכולם".

“חרבת ציון השוממה, היא נחמתינו בְעָנינו. למי היקר לעמוד על עמדתו, בהיות ציון תל מפלה? אך עוד תבנה על תלה ותזהיר כמקדם בהוד יפעת תפארתה!”

“כשתי מאות וארבע בתים היו לנו, ארבעים ושש הפיל הרעש, ובמאה ושמונה וחמשים עשה פרצים ובקעים, ואם יתאחרו מבנותם מהרה, יתמוטטו ויפלו גם המה”.

“רק לשמונה תושבים בינינו אחוזת כרמים, אשר אשכלותם יבשילו את היין הלבן והאדום כשושן, הנודע לתהלה בכל אפסי המזרח”.

“רבים הם אתנו העושים במלאכה, האמנים במספרם שני מאות וארבעים ושלשה. רבים מהם יטוו ויארוגו את בגדי המשי המפוארים, רבים הם גוללי משי, עושי תקות שני, פקועות וכפתורים, רבים עושי רדידים, תופרים ועושי נעלים, המעטים בנו: סוחרים, ומאה ושלשים ושלש יחיו את נפשם כנושאי סבל בזעת אפם”.

“שנים עשר חכמים לעדה, ובראשם החכם כמ”ר רפאל יעקב הלוי נ"י וארבעה פקידים לה: נסים שמואל אשכנזי, יוסף הלוי, יהושע הכהן ודניאל קאטאלאן.

"מבין החכמים יבחרו מדי שנה בשנה חמשה דַיָנִים, והמה שֵבֶת הבית דין, והשנים למלא מקום הנעדר במקרה.

"עוד חמש עשרה ראשים לעדה, האחד לחברא קדישא, שנים להביא נדבות לבית עניים, אשר בושת פניהם תכסם מגלות את מעמד ענים, שנים יקבצו נדבות לכל מעש תושיה, והנשארים עומדים על משמר בתי הכנסיות.

“כאלה הודעתיך נאמנה אני: אברהם די שילטאָן, בן הרב אליהו יוסף די שילטאן, כעבד לאדוניו – והאל יברכך”.

 

סאלאָניק – (Salonik.)    🔗

מורדף בלי חשך מתשוקת נפשי, לאסוף כפי יכלתי בחפני ספרי כל רשמי תולדות אחי בארצות המזרח, למען העמיד ציור שלם ממעמדם במדרגת המוסר ומצבם המדיני מול עיני הקורא, פניתי לשני רופאים הנודעים לי, האחד באלעפפאָ והשני בסאלאָניק.

אך לא נמלאה תאותי עד הנה רק לחצי. אך האדון דר. אלאטיני ענני במכתב נְעִים החן, אשר ערכו רב לתושיה כפלים, כי לא שָׂם גבול חומת עיר אחת לבדה למטרת רשומיו ומשפטי הגיונו, כי אם על כל היהודים בארצות המזרח ידבר נכוחות והוא יליד הארץ ומזרחי.

ואלה דברי האדון דר. אלאטיני:

“היהודים בסאלאָניק רובם יוצאי ירך הגולים מהיספאניא, והמה נגרשו כמטרה לחצי השנאה והבצע, בשנת הרס”ג לפ"ג, תחת ממשלת פֿערדינאנד ואיזאבעללא. הרבה מאלה פנו המזרחה, ואך מעטים תקעו אהלם בסאלאָניק".

“הסולטאן באיאציט, היושב אז על כס הממשלה, הבטיח למו חופש האמונה. אולם כאשר נודע נאמנה, ישבו גם טרם בוא הגולים האלה יהודים כבר בסאלאָניק”.

“ועדות נאמנה על התיחסם לגולי ספרד, היא: כי ידברו כמעט כלמו שפת היספאניא, אך בלשון עלגים, באין תואר משפט ובאין יסודי תלמוד. ורעה עוד מזאת, אורח מכתבם, אשר באין ערך וסדרים כספר החתום לא יצלח במאומה, בארחם לחברה ולמסחר עם סביבותיהם מרחוק ומקרוב”.

“את ילדיהם לא יחנכו לתלמוד. נעריהם לא ילמדו בשפת העבר, אך לקרוא בלי הבין את סדר התפלה, וגם את זאת באורח משחת ובעלגות לשון. ממלאכת החשבון לא ידעו רק את הנהוג במסחר, וכמעט אין אחד בתוכם, אשר ישתוקק לקרוא ספר, אם לא בשומו מטרתו להיות אז רב”.

“לדאבון נפש הנהו, כי ילכו המורים פה ובכל ארצות המזרח בנתיב תלמודם ארחות עקלקלות ובמשעול צר ההשכלה, עד כי לא ילמדו היהודים גם שפת הישמעאלים; ולא יוכלו להתערב במסחר ובמפעל עם האומה המושלת, ועל כן ידמו גם תמיד לדור סבול ונמאס”.

“כמעט יגדל הילד היהודי ויהי לנער, ידלג כאיל למשברי ים החיים ורובם פונים למסחר. עושי מלאכה רק מעט מזער מהם, והמעטים האלה אינם עושים כמשפט. רבים יתעלסו בעצלות ויסובו בחוצות, משליכים על המקרה יהבם, עדי ממחסור יפרשו כפם ללחם”.

“אך במסחר ימצא היהודי, אף כי לא למד להשכיל, אך בשכלו השנון, את לחם חוקו תמיד”.

“אולם דבר נופל לכל גלוי עינים הנהו בארצות המזרח, כי לא יבוא ההון אצל בעלי המסחר, אם יהודים, אם ישמעאלים, לנחלה לדור נולד. ומקור הרעה הזאת הנהו: כי אין בדת משפט הישמעאלים משען, ומשמרת לכונן אשיות הבטחה במסחר, וחופש הממשלה לעשות כשרירותה. משפחות עשירות תפולנה לשלל גדולי העם, והעדה על פני כלה לבז הַפֶחָה. גם נגף, גם תבערות אש, הבאים מדי פעם בפעם, יבלעו את קנין ואחוזת העם המעונה, הנמלט כמעט מן הפח, והוא נופל לפחות רעה אחרת”.

"לוח הגיל האנע החל לרפאות את שברי המעמד הזה, ועינינו תחזינה מישרים, כי אחדים מן היהודים ישקדו לתת להונם מעמד ושארית לדורות הבאים, אך מעטים הם אשר יצלחו לזאת; ורובם דלים ומרודפי מחסור כמקדם.

"וסבה אחרת עוד לרעה הזאת, כי לא יהי העושר למורשת ברכה לבניהם אחריהם. אצל היהודים במדינת לעפֿאנטא, היא: בהביאם בניהם, רכי השנים, לברית האישות וחתנות; נערים בני שבע עשרה ובתולה בת שלש עשרה שנה ימירו הטבעת ויהיו לבשר אחד; ובאורח הזה יפרו וירבו עד מאוד. והאב עודנו כמעט שלשים שנה, והוא נאנח בשברון מתנים ובזעת אפים תחת משא כלכלת ביתו ובית בניו, השוכנים אתו, וכל מחסורם עליו – עד נלאה משאתו: נִגָּשׂ ונענה מכובד נֵטֶל דאגה כזאת, לא ירהיב סוחר היהודי עוז בנפשו, להביא ממרחק לחמו במסחר, ולמען לכת בטח להביא שבר הרעבון לביתו, יתמכר להיות שכיר יום.

“הנשים לא תפעלנה מאומה ולא תצלחנה לכל מלאכה, ורחוקות הנה מכל חברת האדם. עמוסות מעת הילדות בטורח מלאכת הבית, תבולנה ותחלשנה כבכורה בטרם קיץ, וגם שיבה זרקה במו במבחר שנות חייהן. זה ימים לא כבירים החלו הנשים להיות אורגות משי”.

“דת הישמעאלים לא תמנע את היהודים מקנות אחוזה, וכמעט אין משפחה אשר אין בית לה למורשה. ובכל זאת אחד באחד יגשו במושבם, יתלכדו במיצר משכנם ולא יתפרדו, והוא אבן מכשול לבריאותם, ופוקה בעת קטב מרירי”.

“אכרים ונוטעי גנים אין במו, וזאת תבוא מאהבתם לשבת יחדיו, ועל כן ימנעו משבת בכפרים”.

"רק בכפר אחד נמצאה שארית חרבות בית תפלה ומקום קברות ליהודים, אף כי זה שנים אין אחד יושב שם. ודברי הימים מספרים: כי מפחד הנוגשים האצים במו, נסעו היהודים לשבת בסאלאָניק. לפני שנים אחדים קנה יהודי אחד לו שדות וכרמים, אך לא היה ביכלתו לעבדם ולשמרם.

“סדר התפלה ליהודים בסאלאָניק כמנהג הספרדים, ולמו עשרים ושבע בתי כנסיות, אשר הנכבד מהם נקרא בשם: “תלמוד תורה”; אך עוד שנים לאזרחי איטאליא ולאשכנזים, הנושנים לזוקן”.

"הקראים לא נמצאו שם, אולם רבים ממאמיני שבתי צבי, ונקראו שם: מאַמיני או מינים, בחשבם אותם למאמינים במאהאָמעד. והם עם לבדד ישכון, ודבר אין להם עם אדם, נבדלים מן היהודים כמו מן הישמעאלים; ואף כי למראה העין במנהגי האיזלאם ילכו, בכל זאת יודו, כי במדרגת אמונה אחרת עֶמְדָתָם, אך הממשלה לא תטה אוזן להכירם, כחברת דת נפרדת, ויתר שאת הישמעאלים למו בכל משפטי המדינה".

“גם אלה לשלשה אגודות נפרדו, אשר ישנאו ויבזו אלה את אלה עדי תקץ עין רואה בם”.

“ההתחתנות עם אגודה אחרת וגם עם הישמעאלים לזרה למו. וגם בינימו פשתה המגרעת, אשר דברנו כבר ממנה, להביא את בניהם לברית אישות בשחרות ימיהם, ולפתח החטאת הזאת גם העונש רובץ, כי כל נגע וכל מחלה, הבאים כירושת נחלה מאבות לבנים, נראו ונמצאו בינותם, ודורם נמק וילך הלוך וחסור מדי יום ביומו”.

“שנים מאגודות האלה נקבו בשמות: קאפֿאליעראָס וקאָניאָס (Cavaglieres Cognos), כפי הנראה באו אלה למו ממיסדם. האחת מהשנים האלה שוקדת, כנודע זאת לכל, לקרוא בספרי העברים, והיא מכבדת ביתר עז את ספר הזוהר”.

“ממנהגי המינים נפשי בל ידעה מה להודיעהו, בשמרם כמטמון את סתרי אמונתם; ובהתיראם פן ישתכרו ויגלו סודותם, לא ימנעו רק מלשתות יין לבדו, כי אם גם מים מכוס, אשר יחשבו כי היה בו שכר. בשאול איש אותם על דבר אמנותם ומפעלם, לא יענו; גם סֻפר לי, כי מין אחד גלה לפני שנים אחדים את סודם, ותקם כל האגודה עליו ותהרגהו”.

“גם ילידי ארצות אחרות הנמו פה בין תושבי אזרחי העיר, והם עומדים תחת מחסה הקאָנזולאטע, איש איש לדגל ממלכתו, ונקראים בשם: פֿראנקען. ואינם נבדלים רק מעט בארחותם ובמנהגם מתושבי הארץ, ורק מעטים מהם ישלחו את בניהם למרחקי צרפת ואיטאליא לגדלם שם, ומעט מזער יקחו מורים לביתם”.

“משפט בחירת הרב לגדולי העדה, והם יבחרו, את הנאדר בתורתו והזקן בשנים, וביתר שאת את החוטר מגזע רבנים מפוארים בשנות קדם. ואם רבים המה, ואשר אין יתרון לאיש על רעהו, אז יבחרו גם חמשה לראשי המורים, והזקן מכלם ישב בראש אלה, ולחכם מכלם יתנו את עבודת המשמרת, והרב בקאָנסטאנטינא ימלא את ידו בשם הממשלה, להושיבו על כס המשפט על היהודים בסאלאָניק”.

“על פיו יצאו ויבואו מן היום ההוא והלאה היהודים בסאלאָניק, בסערעס בעלאָליא, דאָנויא סקאָפיא, לאריססא. טריקאָלא ויאנינא. ובידו המשפט ליסר בעונשי בשר ונפש, אחרי הודיעו את הדבר אל הממשלה, הגומרת את משפטו. ראש המורים אין לו רק משכרתו לארוחת ביתו, ולא יובלו אליו מתן ואשכר מן העדה, ואין לו מכס מאומה, ואין לקנאות במעמדו. בתהלוכת העדה לא יתערב; אך הוא יושב בראש לכל בתי דין ומשפט, וכל הדבר הקשה יובא אליו”.

“ארבע בתי דינים המה”:

“האחד, לנצור על בתי היתומים והאלמנות, השני, לפלל בכל ריב ומצה בין איש ובין אחיו, ובין דין לדין במסחר. השלישי, לשית עין בקרת על מערכת אחוזות הבתים ומקנה וקנין שדות וגנים – והוא למותר, כי רק הממשלה תחתום אל כל אגרת מקנה וקנין, ובעת מריבה לא תשא פנים למשפט הרבנים ותשים לאַל מלתם; והרביעי, להתיר שפק בדברים הנוגעים אל הדת ואל האמונה”.

“עוד ראשים בעדה להשגיח על סדר התפלה, על שחיטת ומכירת הבשר וכאלה. ובראש כל המקהלה ישבו חמשה ראשים”.

“מפחד היהודים מחמס יד הנוגש, יכחשו תמיד את מספר פקודיהם לעיני הממשלה, ועל כן אין לסמוך בזה גם על ספרי המכס, ואין בידי לתת פה מספרם על נכונה; אך כפי הנודע הנמו שלשת אלפים וחמש מאות משפחות, עם שש עשרה אלף נפשות בסאלאָניק, ולא נחשבו בעיני הממשלה עד היום הזה, רק כהמון אגודת בני אדם, משלמי מסים ומכס, אשר עדת היהודים תערוב ערובה בעדם”.

“בכל פעם כמשלש שנים תבחר העדה שלשה או חמשה פקידים, לשום מכס על כל אשר ידו משגת לשלמו, ואם ירב המס על האיש, עדי לא יוכל שאתו, אז ישביעו הפקיד – ונקה לצאת חנם אין כסף; אך לא קרה כזאת עוד”.

“העדה תקח מכס מן היין, מן הבשר וכל מיני מאכל הנשארים, גם תשים מס על החתונות, על ההולדות על קבורת המתים ועל עזבוני הירושה; אך תמנע כפי יכלתה מקחת מכס הנפשות”.

“מלפנים שלמה העדה את ראש המכס אל הממשלה, והיא שלמה אל המורים ואל משרתי העדה את משכרתם, ונתנה כסף לתמוך את העניים ואת החולים; אך עתה נבחרו פקידים בעדה, לשית עינם על כל אלה הדברים”.

“נדבת הלבב להושיע למעונים, אך להלל בעדה הזאת, והצדקות בה רבו כמו רבו, אך גם פה נעדר הערך והסדרים, ואין משפט בחלוקת המתנות, ועל הרוב תקח העצלות החובקת ידים, מנה אחת אפים, בשוב האביון הנדכא מתלאה וממחסור ריקם מלפני המחַלק”.

“מדי דברי מן החכמים ומלומדי ספר בסאלאָניק, אזכירה, בחלפי על הגדולים אנשי השם אשר חיו בה בשנות קדם, בטרם כל את הרב הנכבד ראש המורים כמ”ר אשר קאָוואָ נ"י, איש הנאדר במדותיו, ויד ושם לו בתלמוד ובמדעות העבריות, רק אנשים יקרים ונכבדים עומדים מסביב לו לעזרו ולתמכו בכל סדוריו ומערכותיו לתועלת העדה, ובתוכם הרב המפואר כמ"ר אברהם גאטטעניא נ"י, ראש לבית משפט היתומים והאלמנות".

“בעלי מדע וחכמה ומשכילי בשיר ומליצה אין גם אחד אתנו, גם ספרי קורות שנות קדם ודברי הימים נעדרו; ואם גם יאמר האומר, כי נמצאו בתוכינו מכתבי לוחות עדות וכתבי יד, בכל זאת לא מצאתי מאומה בחפשי אחריהם, ועיני לא שזפתם עד הנה”.

“ועל השלש, אשר אתה נוטל עלי בשאלתך לאמר”:

“אם רק היהודים לבדם נטבעו עד כה במדותם ובארחות חייהם לִיוֵן ההשחתה ולתרדמת העצלות, ובמה יִבָדלו מעדת הישמעאלים והיונים?”

“הסבה, אשר על ידה באו לאורח העקלקל הלזה; והמקור אשר ממנו נבעו מים הראים האלה, לבלי סור ממנו עד היום הזה”?

"איה איפה לבקש הצרי והמזור, לרפאות הפצועים האלה? אשיבך:

“הישמעאלים כמו היהודים קופאים בהמונם על שמרי העתות הקדמוניות, ולא צעדו כמעט אף צעדה אחת לפנים לרוח היום ואורו כעת; ובהתעוררות נפשם לחכמה ולמוסר, כמעט אין הבדל בין הישמעאלים ובין היהודים”.

“רוח הצורר באמונה השַׁלטת בארץ ושנאת הממשלה, הם המה ראשי הסבות למעמד היהודים הנעכר, המכאיב כל לבב, ואף כי זה שנים פרשה עלימו הממשלה כנפי חסד להיטיב מצבם, ותתן חוקי סדרים ופקודי מערכת, להישיר ולהאיר את ארחם בחיים, בכל זאת עודנו הכל כתומר מקשה על איתנו הראשון עד הנה, ומי זה יאמר: מתי יבוא מועד הגמרם! כי כרחוק מזרח ממערב, כן רחקו אצלינו הפקודים הרשומים עלי לוח, מן המעש והמפעל, אשר במו יֵאָמֵנו לֵאוֹר באור החיים! היהודי עומד בדד ונעזב בלי חנוך ותלמוד, קירות משכנו הצרים הם כל עולמו, ומשפחתו חֶברתו, ושם לא ידחקון איש באחיו ללמוד מאומה, ובכל זאת בצאתו החוצה כל יד עמל תבואהו, באמרו לכל סכל הוא, והבערות תביאהו לרפיון ומֹרֶך רוח”.

“ועוד סבה אחרת הנמו, האנשים הבאים הנה ממרחקי ארץ לגור אתנו, אשר בשם פֿראנקען יקראו, אשר לא למדו דבר על מכונו, השוקדים להפיץ בין המון העם האמונה: כי בתי החינוך והתלמוד, ומערכת הסדרים בתהלוכות חיי היהודים חִלול הנמו במקדשי האמונה, ועל כן ימאסו ויקלו בכל חזוק בדקי שנות קדם, כבכלי אין חפץ בו”.

“ועל כי הוטב מעמדם בימים האלה, וגם מסחרם התפשט למרחקים, על כן החלו גם להבין ולראות, כי נאוה למו וכמשפט הנהו, ללמד את בניהם חכמה ומדע. ואף כי תֵצר עין האבות לשלם את מחיר תלמודם, ובתוחלת ממשכה יצפו לאחרית חנוכם, בכל זאת ישמחו לראות כהיום את פרי תנובת מיטב החנוך וגודל יתרונו. הבנים כנטיעים מגודלים ביראת שדי ובחכמה ודעת, המה לאות ולמופת נאמן, כי יאחוז האדם בסנסני החכמה, וגם מאמונת האלהים בל ינח ידו. והם מוצאים חן בעיני כל רואם, וגם המורים לא יסתירו פניהם מהם”.

"הפרידה, אשר היתה עד הנה בין היהודים התושבים והאזרחים, החלה להמס אחת אחת, ואם גם אין על האזרחים האלה לשלם מכס לעדה, בכל זאת התנדבו מלבם לתת מכסת כסף לשנה לחלוקת העניים.

“ראש המורים בקאָנסטאנטינאָפל הוציא לאור חוקי מערכת ומשפטי סדרים לבתי חנוך ותלמוד במחוזות ממלכת הישמעאלים, בעת הוסד תחת דגלו בית נאמן כזה מאת המפואר כמ”ר אברהם הכהן נ"י בקרית הממלכה, כאשר ספרנו ממנו כבר".

“האגרת האט הומאיום הפיל את גדר ההבדל, המפריד בין עם לעם עדי תומו, וכל עין תחזה את גודל הטוב והתושיה הנובעים ממקור חסדו. רבים ינהרו לדעת את אור החכמה והמדע; ונקוה, כי בחסד האל גם המקהלות בשאר ערי ארצנו תמהרנה לעשות כמו קרית הממלכה, המאירה למופת לפניהן, לכונן מקדשים לתורה ולתעודה לעיני העמים והשרים”.

“אך להצליח חפץ ה' הלזה, נאוה הנהו לנגידי ישורון לתמכו כפי יכלתם ובכל אומץ ידם הרחבה, כאשר עשו זאת בחסדם השרים משה מאָנטעפֿיאָרע, משפחת ראָטהשילד והנגיד המהולל אברהם הכהן וגם אתה אדוני בשם היקרה הנכבדת הערץ־לעממל, וכאשר נופף ידו לצדקה להר ה' זה שנים כבירים החכם המפואר פֿיליפזאָן, לכונן מוסדות תושיה וצדקה בעיר הקודש!”

“ולצדקת עולמים תחשב, להביא עזרה לאומללים האלה, אשר לא באשמת נפשם נטבעו עד ככה, ולהקימם מערֵמת מפלתם, ולעוררם משינת רפיונם, לבלתי יאמרו: “איך נתרומם ונקום וידינו ריקה!” לא במתן ליד יִוָּשעו אלה, כי אם לכולמו יחד יִפָתַח מעין ישע – ישע לרוח וישע לנפש!”

"מי יתן ויבואו גם אלינו הולכי ארחות אזורי דעת וחכמה וחגורי אומץ רוח, לשום עין בוחנת על מעמדינו, לעורר את מורינו ולהבעיר אש קנאת האמת והדעת בלב המונינו!

"ומעתה אין לי עוד להודיעך רק, כי יקרו לי רעיך מפז, וכי הנני סר למשמעתך.

דר. אללאטיני

(אחרי הפרד הנוסע מעם משפחת בן ארצו ומעם כל גרי ביתו, הנאהבים והנעימים לו פנה ביום ג' כ"ד ניסן לחוף אנית “יאָניאָ” לעזוב את קרית קאָנסטאנטינאָפעל, אשר שם נפלו חבלי הכבוד והיקר בשובע נעימות לו למנה, לשום למסע קדימה פניו, ואדוני הבית הולך עמו לשלחו עד אזמיר.

ברדת הצל ארבע מעלות אחרי חצות היום, הורם יתד השקיעה, והאניה עברה בקרן הזהב, הנתיב המפואר במים העזים, לשום פעמי קיטורה לים הלבן. הנהו עומד שם, מלא מעצבון הפרידה, בירכתי האניה, להביט מאחריו ולשבוע עוד הפעם מנעימות מראה הקריה הנשגבה, העטופה בזוהר זהב אדמדם הערב, אשר לא שבעה אינו לראותה, עדי נטבעה אחת אחת לפניו במצולת מרחקי הרקיע, ואחרי שתי מעלות ומחצית נסתרה מעיניו – ואיננה.

במחוגת אמן ובצבעי הדר יתאר לעינינו את תמונת המוני בני אדם השונים והֶמְיַת החיים ממעל לגג האניה; אשר כמעט כל גויי הארץ ללשונותם לאחדים שם התאספו. בינימו מצא גם כשלש מאות אנשי צבא באשי־באָצוקס, כלמו חגורי חרב וקני קלע, רובצים מסביב לשר צבאם, הנורא במראהו. כשלשת אלפים במספרם נסעו הגדודים האלה למלחמת קרים, ורק המעשר מהם הותירה חרב הקרב. וכאור הבוקר, בהשמע קול הפעמון באניה, והמה קמו כלמו כאיש אחד, וישאבו כהרף עין מים מן הים וירחצו פעם אחרי פעם כמנהגם; ובפנותם פניהם מול מעקקא, כרעו על ברכיהם, וישוחו בראשם ארצה עדי נגע מצחם בקרקע המכסה, חמש פעמים, וגם שר צבאם עשה כמוהם, אחרי אשר פרש עבד כושי יריעה יקרת הערך לפניו.

בכל עת המסע, אשר האריכה כשמונת ימים, לא ראה אף אחד מן הישמעאלים, הטועם בשר, כי ארוחתם רק שפות בקר וזיתים, בצים וקאפֿפֿעע. גם מצא שם נועם לארוח לחברה עם אחד מבעלי ברית אמונתו, הרופא הנכבד דר. א. ראָזענבערג, יליד גאליציען, אשר עבד מקדם תחת דגל צבאות מלכות עסטעררייך, ואחרי הפליאו להראות את רוחב חכמתו ואמון רוחו בעת אשר קטב קדחת הטיפֿוס כשוד משדי בא להפיל חללים מסביב. חפץ גם המלך ביקרו לענדו ולהכתירו במטבע הזהב הגדולה (דיא גאָָָלדענע מעדאיללע). הנהו חי עד הנה באלעפפאָ, כרופא אמן נכבד ונקוב בשם, אשר רבים למוֹעצת חכמתו ייחלו, וכעת שב לארצות אייראָפא, ופניו מועדות לנסוע לקראקויא, לראות את שלום אחיו ובני משפחתו, אשר נאחזו שם.

ובעת עבר אתמול, לעת בוא השמש בהוד תפארתה, ובמלאות כוכבי נשף כפניני חן את יריעת תכלת השמים ודממת ליל מסביב, על גאַלליפאָלי (Gallipoli) עבר כהיום במעלה התשיעית לבוקר את הדארדאנעללען (Dardanellen) ואת איי הספאָראַדען (Sporaden) המתארים את ארכֿיפעלאגוס היון, על האגודה בת ארבעת איים, הנקראה בשם: איי השפנים. שם ראה את אי הרענן אימבראָס (Imbros) את סאמאָטראקע (Samothrake) הנושן, ואת האי לעמנאס (Lemnos) מגורי החורש פֿולקאן, ואת טענעדאָס (Tenedos) הנודע לתהלה ממלחמת טראָיא.

אחרי עבור הצהרים הנהו בא עד חוף העיר מיטילענע (Mytilene) ועל האי, הנקרא גם הוא בשם כמוה, שם השליכה האניה את יתד השקיעה לעמוד. כגן עדן נדמתה אדמת האי הזה לעיניו בשפעת יבולו. וישם פניו להשקיף לראות על העיר, הבנויה על גבעות מסביב, משפת הים ומעלה. בתיה מאבנים לבנות, מתנשאים מבין יערות זיתים וגני חמד, ובינימו מגדלות מקדשים, וממעל לכלמו מתנשא בגבהו הר מכוסה ביערות ירקרק אלונים. אך כמו אדון הנביאים, אשר לא הוחן רק להביט ממרחק על רחבי אדמת הקודש, ככה לא יכלה גם כף רגל נוסעינו לדרוך על רצפת האי הנחמד ונשגב בהדרו הלזה, ורק ממרחק הסב את מבט עינו עליו; בהיות דבר רב החובל נחוץ, להחיש ולהביא את מעמסי המרכלת לירכתי האניה ולשום לדרך פעמיה קדימה.

למחרת, בעת לדת המשחר את אור יומם, הטבענו את קלשון השקיעה בתהום חוף אזמיר.

שם יעזוב הנוסע את האניה, לבקר את כל המקומות יקרי ערך, הנחמדים לעיני המתבונן להשכילם. הנהו רוכב למעברת האורחות בשמעו כי שמה תתאסף כהיום כל חמדת עין בעיר לחוג את חג האביב. אולם במחזה המעברה, אשר חכה שם לראותה, תוחלתו נכזבה; כי בחשבו לחזות בה בנין מפואר, רחב ידים, מכוסה לארכו בגמלים ורכשים, עמוסי אוצרות ארצות המזרח, לא ראו רק נשי תושבי הארץ, מעוטפות בצעיפיהן ועבדים מאוסרי כבל, רוכבים על אחשתרנים.

כל עת התגוררו בקרבת המעברה, אין גם אחד מאנשי העיר עבר עליה. שם ישב תחת צל אלה, גָבְהַת הקומה, ונהר נגר לצלעו, ומעבר לשפתו ציוני קברים תחת צללי ברותים. שם התאספו תושבי העיר למאות, לשבת תחת סבכי רעננים ואלים עבותים, על שלחנות קטנים ואיש קנה מקטרתו בפיהו, והמה שותים קאפֿפֿעע ומשעשעים יחד. ולא נראתה אשה שם, אשר לא נשאה אגודת פארי פרחים בידה, לאות על ראשית האביב.

שם ראה גם את בית תפלת הארמעניער החדש, הנחמד עד להפליא בבנינו; הנהו נוסד על עמודי שיש לבן, וחן העושר בכל שפעת הדרו עליו שפוך מסביב. גם על בית החולים אשר ליונים ישים עינו, והאדון הנכבד דר. מאנדאגא, השמח בפני רצון לקראת בואו, שם לו לעינים, להובילו אל כל מטות המושכבים שם על ערש דוי, אשר כל די מחסור הכלכלה למו נתן, והערך והסדרים השולטים בכל פנה ועבר להלל מאוד.

נכבד, כאורח רצוי, בבית אחי אדון מגורו בקאָנסטאנטינאָפל האדון בארביער, אשר שמחו שם בפני אהבה ונדיבת חן, כעל אח הבא ממרחקים, לקראתו, הנהו עוזב בעצם היום הזה, בחברת השר הנכבד שטיינלע, געגעראלקאָנזול למלכות עסטעררייך, ההולך אתו לשלחו עד החוף, את העיר אזמיר.

אחרי אשר התמו העוברים להפרד איש מעל אחיו ומאת מַכָּרוֹ, והמון הבאים וההולכים שקט, עזבה האניה את החוף לעבור הלאה במסעה. ביום המחרת, ביום ה' כ"ו ניסן (1. מייא) הנהו עובר על האי זאַמאָס, ושם ראה את העץ אגנוס, אשר זרעו נודע לצרי מרפא להצנע הרעיונים, ותחת צלו נולדה האשה, אשר עיני שור לה, ואשר שמוה מאמיני הבלי שוא לבת אלוה, לשום בין כוכבים קנה. אשר לכבודה נבנה היכל מגויי שנות קדם.

בעץ הלזה יקשור הנוסע ברתוקות הגיונו הנשגב את פארי מחקרו על כל עצי תבל, הנודעים לתהלה והיקרים בערכם מפאת הספור וההגדה, וככה אמרותיו:)

"עוד לא עלה על לב איש לרשום בכתב אמת את כל עצי התבל, המופלאים בקורותם, למיניהם ולמספרם. עודנו עומד האלון בממרא, אשר תחת צלו ישב אבינו הזקן לשבוע נעימות בבשורת האורחים; עוד יפריחו מריח מים הארזים, אשר מענפימו בנו מלכי יהודה את ההיכל; ומי לא ידע מעץ הערמון בהר עֶטנא, מהאלה ביער באָהעמיא, אשר תחת ענפיה נולד הגבור העריץ ציסקא, ואשר הכריתה המלך יאָזעף השני, על כי החל ההמון לכבדה באמונת הבלי שוא? מן האלה, אשר כתת הברק לשבבים זה ימים לא כבירים, ואשר תחת סבכי עפאיה שָׁר המליץ המהולל טאססאָ את שירו “ירושלים הנמלטת?” עֲרֵישַׂת החופש באמעריקא הצפוני, הֲאִם לא עמדה גם היא תחת צללי תפוח? עד היום הזה מראים כהני בית הבדידות בדאלמאטיען את עץ התפארת (לאָרבעער) אשר מאחד מענפיו עשה יוליוס צעֶזאר עטרה לראשו, עודנו עומד העץ למראה, אשר על גזעו חרת הגבור רב האומץ, המרעיד ממשלות בעוזו והמכתת ממלכות בחרבו מלת: “נצחון” בטרם שולח בעמק ברגלי צבאיו לנצוח במַארענגאָ.

קורות נפלאות, נעימות וקדושות נקשרו ברתוקות האזכרה בעצים האלה. בין כל גויי הארץ משנות קדם קדמתה כבדום; בהחִלָם מהתאנה בגן העדן, וישימום לתהלה ויקר. לא רק על אורך ימותם, בבַלותם עתות וימים ודורות בני תמותה; כי אם גם על כי האדם עץ השדה בדמותו! והושמה מערכת כזאת – כאשר שָׁר המליץ – לבלתי יתרומם זה עד לעבים בגבהו ועדי שמים בשיאו! ברעיונים כאלה השתעשעתי עם העומדים לנצח בשרשם, בעת עברי על גבנוני מתנועע לנצח."

“פתאום עוררני קול המון מסביב מתהלוכות הגיוני רוחי, ואשמע, כי עץ אדם הקיף כנוקף זית את פריו: כי ילדה אשה אחת בן בירכתי מכסה האניה. אז העמיד שר צבא הבאשי־באָצוקס כחמישים איש מחילו, ופניהם אחורנית, כגדר מסביב ליולדת, ואנחנו ירדנו אל עליות האניה, כאשר עשו כזאת גם הישמעאלים”.

(בעצם היום הזה עברה האניה על האי קאָס (Cos), והיא ערבה, רחבת ידים, מלאת גנים ופרדסים, מאחוריה מתנשאה גבעה עם יערות זיתים, עדי מאחוריה צורים בקרחת מראם ממעל לגבהה יתרוממו. וְכַזֵר הרים את כל יכתירו – וזאת תבנית קאָס למראית העין.

שם נולד אבי הרופאים היפאָקראטעס, זה לפני שני אלפים וחמש מאות שנה, והוא נודע ונאדר בתפארת חכמתו בשנות קדמי תבל. שם נראה עוד העץ פלאטאנע, אשר תחת צלו ישב הרופא האמן, להיות נדרש לשואלי מועצתו, נגועי מדוה הבאים ממרחקי ארץ, וככחו אז כחו עתה לפרוח ברענני עפאיו. וזה שנים לא כבירים חבר הנוסע מליצה, נעימת היופי, בשפת אשכנזית, בה העלה את היפאָקראטעס מקברו, וישם אמרים בפיו, ליסר בקולו כאוב מארץ, את רופאי עתותינו אלה ולהניף מקל חובלים על ארחותם בחכמת הרפואה, אשר רק רפאים שם. והמליצה הזאת: “היפאָקראטעס” מצאה עד ככה חן בעיני כל קוראיה בהופיעה לאור עולם, עדי בלעוה בעודה בכפם כבכורה בטרם קיץ, ולמלאות מחסור כל דורשיה מרחוק ומקרוב, נדפסה כששה פעמים עד לא עברה תקופת שנה אחת.

ועל כן יקר האי קאָס, כארץ מולדת היפאָקראטעס והחוקר פיטרגאָראס, כפלים למשנה בעיני הנוסע, והנהו קושר בו רעיונות נשגבים כפי תהלוכות מחקרו הנודע.

בתי העיר קטנים ולבני המראה, ומבצר, שפל הקומה וקטן, למשמר לה. אך נעצר מלכת העירה, כי ירא החובל להתמהמה, פן לא יגיע לעת מועד לראָדאָס.)

 

ראָדאָס – (Rhodos.)    🔗

כעלות השחר, בכ"ח ניסן, עמדנו כלנו על מכסה האניה, והנה רהאָדאָס מול עינינו. מחזה המון תשואות, בנינים, אשר לא תכילם עין רואה באחת, מגדלים ומבצרים, ארמונות ומקדשים, גני חמד עם חרבות ותמרים בינימו, אניות בנס ישמעאלים, יון ויאָניען.

קצר המועד, אשר נתן לנו לראות את האי, אשר קראוה הקדמונים: “רבת השושנים והנחשים, רבת האשכולות והַמּאַשֶּׁרֶת”. שם חיו הטעֶלכינען יוצרי פסל הראשונים, אשר החלו לתת תמונה לאבן ולחצבו כתבנית נשמה באפו. וזה כשנים אלפים שנה היא נקראה בשם אצל כל מפעל אומץ ומעש עזוז גבורה הנעשה בעתות קדם קדמתה – וכמצבת ענק בחזקת עֶמְדָתה, עמדו גבוריה מול אכזריות חימת עריצי הישמעאלים.

ונפן לרדת העירה, אך רב הדרך לסוב את כל החומה אשר סביבתה להגיע שמה, והשמש ממעל בלפידי קרניה בוערת כגחלי אש. והיא כמתנקמת על הריסות מצבת הענק, המוקדשת לה, תשע מאות גמלי יהודי עמעזא נשאו לפני אחת עשרה מאות וששה ושמונים שנה את שארית המצבה השוממה, מהחלקה אשר נחה בה כתשע מאות שנה באין דורש ואין מבקש; רק חמשים ושש שנה ימי עמדה, עדי הפילה רעש הארץ.

אחרי עברינו על ככר קברות ועל מקום חרשי אניות קטנות, הגענו אל השער, וממנו אל רחוב צר מבתי אבנים, קטני הקומה. ונבוא בזיעת אפים, מחום השמש ומקלות המרוץ, עד הרחוב אשר ישבו בו מקדם השרים, עריצי הכח, אשר מעולם אנשי השם, ומדהרות דהרות סוסיהם צללו אבני הרצפה – ועתה הבתים מאין יושב, הבדידות קננה שם ודומיה מסביב. והבתים הנושבים כלמו באשנבי עץ על חלונותיהם, לחסות את הנשים במו, מעיני העוברים. היכל השרים נהפך למקדש ישמעאלים, ובית חוליהם לאסמי תבואות, וארמון הגביר כלו תל שממה, ושאיה יוכת שער.

המועד אשר נִתַּן לנו, כמעט חלף, ואמהרה לתת אגרת מליצה אל יד האדון הקאָנזול מדענעמארק דר. האֶדענבאָרג, אשר לעצבת נפשי לא מצאתיו בביתו, והוא חובר חברים מחוכם, ספר תולדות ראָדוס, אשר יצא לאור בקרב הימים, ולא תכזב בי תוחלתי, למצוא בו גם רשומים על היהודים אשר נמצאו שם, והם למספרם חמש מאות; אך לא ראיתי אף אחד מהם, בחפזינו לשוב אל החוף.

ככה ראינו את ראָדוס בכ"ח ניסן לשנת התרט"ז.

אך ימים אחדים אחרי עזבינו את שפתו נפל רהאָדוס למאכלת להבות אש. כי פתאום יצאה תבערה מאוסֶם עפרות השריפה, הנאצר שם מימים קדומים, והנשכח או נסתר מעיני הישמעאלים. ותהי מהומת מות בעיר, ותבקע הארץ לקול הרעש, כקול רעם הנורא, ועמודים ואבני גזית ועצים השליכה האש המתלקחת כאבני קלע מסביב, ועשן הקיטור האפיל את הרקיע ממעל; ואנשי העיר נסו החוצה מרחוב אל רחוב, אשר שם ימש החושך, וכתומר מקשה עמד כל איש שם על עמדתו, בעותי מות על פניו, מפחד וממגור לב, כי בא יום תהפוכות ואבדן התבל – עדי נמסו אחת אחת ערפלי הקיטור וענני העשן התפרדו לרחבי השמים – והנה רהאָדוס תל חרבות, וכל שארית בניניה, חוצותיה וארמונותיה משנות קדם לאין כרגע.

(ימים לא כבירים אחרי צאת מחברת המסע “ירושלימה” כבר לאורה בשפת אשכנזית, הגיעו אל המחבר רשומי ההודעות האלה על היהודים תושבי רהאָדוס:)

המעמד הרעוע ונעצב, אשר נשקעו בו תושבי היהודים באי רהאָדוס, מעת הָבקעה ונחרבה העיר בתבערת אבק השריפה הפתאומית בשנת התרט"ז לב"ע, הוביל את ראש מיריהם הרב מו"ה רפאל יצחק נ"י בשנת התרי"ח לקרית וויען, לבקש שם חנינה ורחמים בעד מקהלתו.

מעת הזאת ידענו את האיש ואת שיחו, אשר עוז פניו ישונא מרוח הפועם בו, נכבד במראהו ותורת חסד על לשונו. הנהו יליד ירושלים ויושב זה שש שנה על כס הרבנות ברהאָדוס, ורק אליו עלינו להודות בעד ההודעות הבאות על תושבי היהודים ברהאָדוס:

הנמו גרים על האי הזה, זה שלש מאות וששה ושמונים שנה, והם באו שם מסאלאָניק. סבת האחזם שם היה איש הנקוב בשם אברהם, אשר מלאכתו לעשות כלי פחים. הוא נתן מועצה ותחבולה אל השלטון זעלים, אשר על פיהו יוכל לבוא אל העיר ללכדה, ביעצו אליו לבנות עליה דָיֵק, הפורש חִתִּיתוֹ על כל העיר, ובהודיעו אליו נתיב נסתר וצפון לנהל עליו את אנשי צבאו. ולכידת העיר צלחה ביד השלטון, ולמען תת לו אות תודה, קרא השלטון אל היהודים לבוא אל העיר לשבת ולהאחז בו.

אף כי קרא השלטון אל היהודים על פני כלם, בכל זאת לא מצאו רק אביוני היהודים את נפשם לבוא, והם היו מתושבי סאלאָניק, ואחרי כן התחברו אלימו מתושבי אזמיר, קאנסטאנטינאָפל וירושלים ועוד אחרים.

בראות הישמעאלים אחרי כן, כי בנו היהודים למו בתים טובים ונעימי המראה, חמדה נפשם למו, וילחצו אותם בחזקה להמירם עם משכנות הישמעאלים. אך עת לא כביר אחרי כן, מתו סוסיהם במגפה, ואז הכירו וידעו, כי הרשיעו לעשות, בהעמידם את בהמתם בבתים הנודעים מקדם לבנין בית התפלה; וישובו להמירם במשכנותם הנושנים, ומעת הזאת ישבו היהודים בטח באחוזתם באין משבית ומפריע.

בית הכנסת הראשון בראָדוס נבנה בשנת הרס"ב לב"ע מאת הרב שמואל אמאטאָ ז"ל, אשר ברכו ה' בהון רב. והוא עמד על תלו עד תבערת אבק השריפה בשנת התרט"ז. בית הכנסת השני בנהו כמ"ר רפאל מארגולא, בעל מסחר וקנין בשנת השנ"ג לב"ע.

בעת הבנות בית הכנסת הראשון, נבנה גם בית תלמוד עמו, ועליהם הוסיפו לבנות אחרי כן עוד חמשה לתורה ולתעודה, ולמו אוסף ספרים רב לאחוזה.

ובעת החרבן הנזכר נמלטו אלה כאוד מוצל משרפה, על כי הושמו בארונות, למלטם מהלחות השלטת בחדרי בתי התלמוד בימי החורף, ועל כן נקל למו להצילם. כתבי יד אינמו בין אוסף הספרים האלה.

ברהאָדוס נמצאו כשלש מאות משפחות יהודים, וכל אחת מהנה יש לה בית לאחוזה, מחציתם עניים מאוד. העשירים בינמו הם סוחרי ארץ, והנשארים מביאים מחיתם באשר ימצאו כפי המקרה. בהיותם משולחים או נושאי סבל, והם כששים במספרם. ממלאכת ידם יחיו את נפשם: עשרה תופרי נעלים, ששה תופרי בגדים, שלשה מגלחי זקן, רוקח צרי מרקחת אחד, והאחד עושה כלי מודיעי עתות, והוא יליד האשכנזים היחיד באי רהאָדוס.

אצל השבעה משמרות הקאָנזולאטע הנמצאות ברהאָדוס, הועמדו שני יהודים על משמר המליץ. היהודים כמעט על פני רובם מדברים בשפת עברית, ספרדית, ישמעאלית ויונית.

על כי לא נמצאו בין הישמעאלים עושי מלאכת ידים, ואמני היונים לא יקחו ללִמודיהם רק ילדי הנוצרים, על כן לא ימצאו רק מעט מזער מנערי היהודים מקום לפנות בתעודתם למפעל ידים. ובעת יבואו שמה אמני יהודים מארצות אייראָפא, ימצאו שם מחית נפשם בשפע רב.

רק לישמעאלים וליונים אדמת הארץ לאחוזה, ובעת הגיע תֹּר ממכר לחלקת אדמה, לא ימכרוה רק לבעלי ברית אמונתם; על כן לא נִתַּן ליהודים מקום לשקוד על עבודת השדה, ועל כן לא ישימו גם את הכפרים למקום תחנותם, והנמו לחוצים ודחוקים לשבת בקרית האי.

היהודים שלמים ושקטים עם התושבים הישמעאלים. וגם שמץ לחץ לא יכביד עלימו גם כפי חוקי המדינה, גם כפי משפטי החברה.

ואולי באה כזאת, על כי מספר הרב מראשי בתי האבות הנמו עומדים תחת מחסה ממלכות אייראָפא, ככה נמצאו תחת צל מחסה עסטעררייך חמשים, תחת צרפת ארבעים ותחת בריטאניא שלשה.

מקהלת היהודים מחוברת לאגודה אחת, אך שני פקידים עומדים תמיד למשמר על שני בתי הכנסיות, למען הביא את מכסת מחיר הבנותם מחדש, העולה לשלש מאות אלף פיאסטר, אשר יובאו ממתנות נדיבי לבב. שבעה חדרי תלמוד למקהלה, וכל אחד משבעה המורים, אשר הושמו עלימו, יקח משכרת שני אלף ושש מאות פיאסטר לשנה.

בשלשה מיטיבי לכת, רבנים וחכמי תורה, אשר עשו למו שם תהלה בארץ במחברותם, מתפארים תושבי ראָדוס, על חיותם בינינו: הרב משה ישראל חבר ספר: “משה ידבר”, הרב משה דערושאל חבר ספר: ישמח משה" והרב ידידיה טאריקא חבר ספר: “חלקו שח ידיד” “בן ידיד”, “אומר ידיד” ו"קשת ידיד".

באורח השכלתם לא נבדלו במאומה מבעלי ברית אמונתם בכל ארצות המזרח. את בניהם לא יביאו לברית חתנות עדי מלאת למו שבע עשרה שנה.

מדי פעם בפעם בקרוב ימי חג ומועד, יבואו היהודים מהאי ציפערן, אשר שם לא תתגוררנה רק שלש משפחות, באניה לרהאָדוס, להתפלל שם עם בעלי ברית אמונתם.

בשובי אל האניה מצאתי בין העוברים איש מפרעמיסעל ושמו בן ציון שערץ ועמו מרעהו מרדכי בן יצחק מאומען בקיעוו, היושב זה שנים בצפת, והוא שב עתה למקום תחנותו, אחרי נסעו לבקר את אחיו וכל בני משפחתו בארץ מולדתו.

והאיש בן ציון אמן במלאכת הצובעים, והוא כאחד התמימים בארץ, הנוסע למלאות תאות נפשו השוקקה ירושלימה. כבוא האיש הזה במסעו לקאָנסטאנטינאָפל והנה השמועה מגעת לאזניו, כי נתן הסולטאן שמלת חורף לחברת הצובעים בקרית ממלכתו לצבעה. אך לא הרהיב איש מהם עוז בנפשו לקחת את השמלה, יקרת הערך ומסולאה במחירה, תחת ידו, בהתיראו פן ישחיתה. אז אמר בן ציון אל הצובעים: “תנו לי את השמלה, ורק את מחצית המשכרת, אשר תנתן לכם מידי הסולטאן, ואני אצבענה, ולכם היקר והתהלה!” אך חכמת המסכן בזויה, ועל כי לא בטחו ולא האמינו בדברי היהודי, נסוהו בתחלה, בתתם לו בגדים אחרים לצבעם, ואחרי ראותם כי צלחה המלאכה בידו, ועת המועד להשיב שולחם דבר ולהביא את השמלה היקרה אל המושל הלכה הלוך וקרוב, נתנוה גם אליו, בהעמידם שומרים מסביב לו, אך איש אין אתו בחדר מלאכתו. והאיש שכל את ידיו גם במפעל ההוא, וימצא חן וחסד לפני המושל והשרים. וכראות חברת הצובעים כי ה' אתו וכל אשר הוא עושה בידו תצלח, ויפצרו באיש הזה לשבת אתם ולהאחז בתוכם בקאָנסטאנטינא; אך לא אבה ולא שמע בקולם, כי מטרתו קודש לה', ומחוז חפצו ירושלימה; ויתנו לו את מחצית המשכרת, כהבטחתם אליו, ואת עֲרֻבָּתו על גודל פאר מפעלות ידיו נתנו בידו, וישלחוהו בכבוד.

מדי ראותי את התמים הזה, ישב כפעם בפעם במושבו אשר הכין לו על מכסה האניה בראשית המסע, ותחתיו צרור קטן, הטומן כפי ראות העין את כל הונו הנשאר, אשר חשך לעת צר, ליום קרבו לאדמת הקודש. בכל בוקר מדי זרוח השמש ולעת בואה לערב, התפלל בהגיג לבב ופניו למזרח; ובכל היום שָׁר מזמורי תהלות ישראל בלי חשך. מאכלו פת חרבה עם שומים ירקרקים ותאנים. ובכל עת, מדי תתי לו דבר מצידתי, הודה לי באמרו: “האל יגמלך כל טוב, ויאשרך למות מות ישרים בירושלים!”

 

ציפערן. – (.Cypern)    🔗

(אחרי אשר נחה האניה כמעלות אחדים, הרימה את יתד השקיעה, ללכת הלאה למסעה. כאור הבוקר עברה על האי ציפערן, המתנשא כמו טור הרים גבוהים אחת אחת לעיני הנוסע, מבין המון גבעות, קטני קומה, עד למעלה ראש. חמדת ושפעת האי הזה עוררו את המליצים הקדמונים לשירי זמרות תהלתם. שמן המֹר, מתק הלבונה, ויין חמר עם כל תנובת יבול ארצות הנגב, הם המה תנובת אדמתו הפוריה. האי הזה נתן ליונים מורשת פאר נצח, את מחוקקם הנאדר בחכמתו ואת מורם למוסר בחזקת ידו: סאָלאָן וצעֶנָא אשר נחרמו שנימו מהסתפח עוד שם, האחד, מתוקף העריצים המושלים, והשני, מפרוע פרעות כל חוקה, ומתגבורת השרירות בהמון העם. אחרי תלאות אין ספורות למו ואחרי נפלו לפני חרב צעֶזאר הנוצחת, נִתַּן האי תחת ממשלת החופש פֿענעציא. שם גם מקום שבת רבת החן והיופי, פֿענוס, אשר כבדוה הקופאים על שמרי הבלי שוא כבת אלוה בשנות קדם. ויין האי הזה מפואר בקצות התבל, כי חמר הנהו ומלא מסך מתק וגחלי תבערה, וגם פרותיו הנמו עוד היום כמגד תבואות שמש. בתתו מתג הקצור לאמריו יספר הנוסע את קורות האי הזה, ואחת מבינימו יקרה בערכה להודיעה נאמנה לאחי, והנה היא לפניך:)

גם בספורי קורות היהודים, אשר קראוה בשם חתים (Chettim) נזכר האי הזה. במרדם מטל העריץ טראאן, שמוהו לחרבה. ותחת ממשלת הסולטאן זעלים הוא נִתַּן לנפש חשקו היהודי יוסף די מיקעץ, אשר הרימו לדוכס די נאקסאָס, למורשת אחוזה. מיקעץ מצא חן וחסד לפני הסולטאן כבר, בעודנו יורש העצר, בהביאו אליו יין מציפערן ובעמדו לימינו במשאות כסף בכל עת מצוק, וכטוב לב המושל הפעם ביין ומסביב לו קשיטות זהב לרבבות, נתן ברחבת נדיבות לבו לו את האי, הנושא דם ענב, מתוק כנופת, לאחוזת אשכר.

עודד לא עמדה השמש בחצי השמים, ותעבור האניה על פאפֿאָס (Pahpos), שם ההר אָלימפאָס לקדמונים, ושם מושב בת היופי עם רעותיה, לכבודה נבנה היכל תפארת בראש ההר, אשר לא תבאנה נשים על מפתן ששעריו, ורק בהמות נקבות תעלינה על מזבחה לריח נחוח.

ותעבור האניה בלי חשך כל היום קדימה למסעה, ופני הים כמראות הצובאות; וכצאת הכוכבים עמדה על חוף לארנעקא Larneca)).

רק לפנות בוקר עזב בנוסע את האניה, ללכת ולראות את הארץ מה היא, ולהביא אגרת מליצה מאת רופא מלך יון אל האדון דר. אנטאָניאָ באלזאמאקי. ויראהו וישמח לקראתו, וינחהו לראות את בית החולים ואל מקדש הכומרים ואל בית הבודדים, הנצב לימינו, ויקראהו לעלות עמו אל ראש המגדל. משם ישקיף על העיר, הנטושה מסביב, בתים אשר גגותם שטוחים, חלונות פתוחים ורחובות צרים, מלאי עפר ומדמנה, וברותים ותמרים הנה והנה מסביב; ומכל מעקה נראו הים וההרים.

משם הובילהו האדון באלזאמאקי אל בית השר פֿארדא, קאָנזול למלכות יון, אשר לא מצאוהו בביתו. ויפן עמו אל בית השר פֿענדיציאנאָ, קאָנזול למלכות שוועדען. שם קדמו בפני רצון לקראתו, ויכבדוהו ביין ציפערן, בן חמשים שנה לעת הבצרו, ובטעמו את נופת היין הלזה, הנאמן בטהרו, אורו עיניו, והנהו קושר בו רעיון נחמד על עצמת היין, ואלה דבריו:

"שלשה דברים בתבל יחדשו תמיד כנשר נעורי תמהוני עד להתפלא: היין, השושן ואבן השוהם.

והיין, הכי לא נכבד הנהו בשלשה אלה? הכי לא נמצאו בו כאחת כל תארי וחמדת הפרחים ואבני יקר? היין בתתו בכוס הבדולח עינו, הנהו אבן שוהם נִגָּר, מלא בֶשֶׂם, אשר לא במראה הודו לבד תאוה לעינים הנהו, כי כל כבודו פנימה, ועם דמו המֻרתח כקדוח אש המסים, המתגלגל כסופה בקרב ולב איש, יחוגג ברית כלולות מסתרים, ואת מיתרי כנור, הצפון במחבואי ההגיון יניע, עדי בני אור הרֶגֶש מתרדמתם יֵעורו, וככרכר בני אל במחול ישישו, והשפתים תחלנה להתנבאות".

בשובו אל האדון באלזאמאקי, יקראהו אדוני הבית, אחרי התמהמהו שם מעט לראות את כל בית נכאתו, לרכוב עמו ובחברת בנות ביתו אל השוק דשאָרשאָ ולראות את המון עם הארץ, הנאסף שם יחד. והנהו עובר שם על פני ציציום (Zizium), היא עיר מולדת צענאָ. ויעל איש על סוסו, וגם גברת הבית, אחרי אשר התעטפה בצעיף לבן, היורד מקדקדה עד כפות רגליה, עדי לא נראו רק פניה, שתה גב שפחה הכורעת מלפניה ארצה, למפתן לה, ותעל על כר סוסה הנחמד למראה, וככה רכבו מחוץ לשער העיר אל עמק רחב ידים, אשר ענני עפר כסוהו.

בהגיעם לפני בית הבדידות דשאָרשאָ (St. Giorgio), והנה הדרך מלאה מאנשים ונשים, קרועי בגדים ופניהם חורו מעוני וממחלה, והמה רובצים על ברכיהם וכורעים בפרוש כפים לאגורת כסף וללחם ופיהם מתפלל ומתחנן. אז הבטיחהו אדוני הבית: כי יפגשוהו עוד רבים מאלה בבואו ירושלימה, לפני שערי ציון.

בבואם לחצר בית הבדידות, והנה קול המון השוק, כהמות הים לגליו, רועש לאזניו, ותמונת צבאות עם רב בצבעים שונים לעיניו מתגוללת, איש איש למענהו במרכלתו, בסוכות ובאהלי יריעות מסביב. שם תלה טבח בצמרת עץ השלום, בראש תמר, את סחורתו המגואלה בדמים, פה ישב ישמעאלי במצנפת רחבה על ראשו בכל הדר גאונו, לאפות עריסה בשמן, אשר הושיטה נער קטן אליו מדי פעם בפעם אחרי לושה אותה, ונער אחר מוכר את המאפה אחרי כלותו. פה מכר יוני חרבות וחניתות פטישים ומגרות, שם דחקו הקונים אלה את אלה לקנות נעלים מאדמים ומוצהבים, אין אחד מכל כלי הבית, אשר לא נמצא בשוק הלזה.

בשאלו על הכושים, רבי המספר, אשר ראה שם על כל פנה ועברים, ענוהו, כי הנמו עבדים, אשר חופשה נתנה למו, אך עלי מצאם את הארץ כי נעמה, ורוח הצח הנושב ינעם לחכם, לא אבו עוד לשוב לארץ מולדתם.

אחרי הלכו בחברת האדון באלזאמאקי, הקרוא אל חולה השוכב על ערש דוי, להושיע כפי מסת ידו בחכמת הרפואה במועצתו, ואחרי שבעה עינו לראות את המון תשואת השוק הלזה עם כל אגפי הבית, שב העירה. וגם בדרך יפגשום המונים המונים כארבה, היוצא חצץ כלו, ההולכים את המקום, אשר עזבהו כמו רגע.

היום רד מאוד, והעת הגיעה להפרד מאת אדוני הבית, אשר פתח בפני רצון ובנדיבות רוח דלתיו לפניו לִרְוָחָה. ובהגיעו לחוף, לא נותרו לו כמעט רגעים אחדים, לקנות קשיטות נושנות, אשר הטבעו תחת ממשלת רומי, לאות ולזכרון. כהרף עין הורם יתד השקיעה מירכתי התהום, וענני קיטור החלו להתנשא ולעלות עד לב השמים מארובות האניה, והוא עוזב את האי, אחרי אשר באה השמש; ועד למרחקים ראה עוד את ראשי ההר אָלימפאָס מאדמים כזהב, ואת הכוכב נוגה (Venus) נוצץ בברק נגהו על נשף חשקו ברחבי הרקיע. ואלה דברי הנוסע:)

בהיותינו בראָדוס ובציפערן קצר מצע העת לנו מהשתרע, לשום עין על קורות ומעמד אחינו היהודים אשר שם. אך במקרה הגיעו לידי אחרי כן רשומים על היהודים, אשר באי קאנדיא (Candia) הנקרא אצלם יעֶמיד, ועל כי הננו פה בקרבתם אמרנו, ויהי מה – יבואו הרשומים האלה פה על מקומם בשלום!

בקרית האי, בקאנעא (Canea), הנקראת בפי היהודים כֿאניא, הנה הנם כשבעים משפחות וכארבע מאות נפשות למספרם, כמעט כלמו חדשים מקרוב באו שם מיאנינא, נארטהא, סאלאָניק ואזמיר. היהודים אשר ישבו שם מקדם נסעו, זה כמו עשר שנים, מפה, אחרי אשר בלעה רעשת הארץ את כל רכושם, בפתחה פיה לבלי חוק, ללכת מצרימה, לארץ אשר הוציא הנביא את אבותיהם משם. התושבים כעת כמעט כלם ספרדים, והאשכנזים לא יבואו רק כאורחים הנוטים לגור וללון, והמה חרשי אבן ועושי כלי זהב. והמה מדברים יונית וישמעאלית, ורק המעטים מהם שפת ערב. באפסי האי עוד מאה משפחות עבריות זעיר שם זעיר שם.

בין היהודים בקאנעא עשרה אֳמָנים העושים במלאכה: גוללי משי עושי תקות שני, רוקעי פחים, עושי זכוכית ותופרי בגדים, וששה סוחרים, בשמן ובבורית; אחדים מהם סופרים, מליצים וצירי מסחר. ועל כי אין ליהודים משפט האחוזה בארץ, על כן לא הגיעו להיות עובדי אדמה, תושבי הכפרים יסחרו במרכלת בכל אפסי האי מן הקצה עד הקצה.

ליהודים בקאנעא היו מקדם שני בתי תפלות נחמדי המראה, בית תלמוד אחד ושמונה בתי מושב, ואחדים מהם גדלו והצליחו לחיי נועם וגם עשו פרי הון וקנין. פתאום ביום א' לר"ח מרחשון לשנת התרט"ז, לפני אשמורת הבוקר, פור התפוררה הארץ מרעש נורא, וברגעים אחדים נהפכה העיר קאנעא לתל שממה, ועוד לא שקטה הארץ מהתגעשה, והנה תבערה יוצאת להצית מסביב ולעשות לעפרות שריפה את אשר הותיר הרעש. רבים נפלו לשלל מות במהפכה הזאת, ומן היהודים לא מתו רק שתי נשים ואיש אחד.

החכם לעדת היהודים בקאנעא כמ"ר חיים קאפולעטאָ נ"י, הנהו סובב כעת למסעיו, כמשולח בארצות אייראָפא, לבקש עזר מצרה אצל נדיבי עמינו – יואל אלוה ויצליחהו בארחותיו.

 

ביירוט. – (.Beirut)    🔗

השינה נדדה מעיני כל הלילה, כי הרעיון לדרוך בכפות רגלי כעת מחר ועל אדמת ארם, הניס כל תנומה מעל עפעפי, ואקום בעוד לילה ואעל על מכסה האניה, לראות בתהלוכתה על גבנוני תהום רבה. ולהקשיב על דָכְיַת המשברים, אשר רוח קרה הניעם כמיתרי כנור עצום ונורא.

אחת אחת התנשא במרחבי הרקיע כקו לבן מול עיני, ויתרומם ממעוף אפלה מעלה מעלה, עדי לבש מעטה אדמדם – ויהי לכדור, כעבים אשר יָהֵלו מרגע לרגע, ויעדו את ראשיהם בנוגה כסף. והנה זה רב החובל אלי נגש ויאמר: “ההוטבה מראה הלבנון בעיני אדוני?” העננים התלכדו עד כה עם ההרים בצאת השמש, עד כי לא ראתה העין רק עבים, משחקים באור ובצללים. אך אחרי העיר רב החובל אוזן לי בלמודים, הכירה והבדילה חזות עיני, ראשי הרים מכוסים בשלג, ולתחתית רגליהם בעומק, ארץ רחבת ידים, מְלֵאַת תמרים.

שלג – ותמרים!

בעבר האחר ממול ההרים ראיתי שארית בעֶריטוס הנושנת, מבצרים למחציתם שוממים. מאחריה העיר בלובן צחר בתיה, מקדשיה ומגדליה, בין גני שקדים, זיתים וברותים. בשמי עדן יפיחו הרוחות מעברי הארץ; ומאחרי העיר תתרוממנה בגבהן גבעות נשאות, בנוגה בהיר בשחקים, כברק אודם הזהב, והוא – המדבר!

כשני תנינים רמי הקומה ועצמם כענקים, רובצים הים והמדבר מסביב לעיר הזאת. הים ברעשת דָכיו, המדבר כזוחל בלאט, עדי, אולי לאלף דור, האחד מהתנינים ינצח את רעהו, או גם שנימו יחד יפערו פיהם לבלי חוק לבלוע את העיר.

הרי הלבנון, המכוסים שלג, משקיפים ברוח שקט וקרה על המלחמה הַלֵּזו, ובני האדם ששים ושמחים באושר החיים ובשפעת ברכותיו.

אך איה עוד חלקה באדמה, אשר יתלכדו בה ים ומדבר, הררי שלג ותמרים, עדי אחד באחד יגשו?

בבואי לביירוט שבעתי נועם רצון ועדן נדיבות בבית איש ויניציאה, האדון אלפֿאנדערי, הנכבד ונשוא פנים, וראש למקהלת הספרדים. מה נחמדה המראה, בעת התאספנו לעת ערב יחדיו אנכי ואדוני הבית עם אשת בריתו ובנותיו עם כל יוצאי חלציו, באולם הפתוח אשר לפני הבית, לאור מנורות זכוכית, השולחות ברק נטיפות קרניהם על מטותינו מסביב. צניפי הנשים, ממשי צבוע, זהרוּ מאבני יקר ומפנינים. שם הגדנו וגלינו איש אל רעהו מה שֵׂיחו, ולפנינו יריעת השמים פרושה כעצם לטוהר, מרוקמת בכוכבי נוגה.

כעבור חצות הלילה הושיטו לי כלמו את ימינם, ונלך איש לחדר משכבו. בעד חלונות חדרי השקפתי על פני הגגות מסביב ועל פני גני חמד, מפיקי בשם, אל הים. ואף אחרי כבותי את מנורתי לא שבעה עיני מראות את המֶחזה הנעימה, הירח יקר הולך על פני הים, ודגלי האניות המתנוססים ברוח – אשר אולי ספרו איש לאחיו את קורות מסעיהם.

מקהלת היהודים.    🔗

ביום השבת שמתי פעמי לבקר בהיכל האלהים ולראות את בית התפלה, ואף כי חצרו ומבואו מצואתו לא רֻחץ, בכל זאת כבודו פנימה נחמד הוא למראה. לעדה שני בתים לאחוזה, האחד למושב להחכם כמ"ר אהרן יעביד, נ"י והשני נשכר ליושבים. אלה כל הון וקנין המקהלה, הקובצת את כל מחיר הוצאותיה מנדבות האנשים הקרואים לברך על התורה. להחכם לא נתנה משכרת מאומה, ואחרי מלאותו את עבודת משמרתו בבית התפלה ובבית התלמוד בזעת אפו, אין מי עוצר לראש ורב העדה להחיות את נפשו, בהיותו ציר משולח במפעלות המסחר. השוחט יקח שני אלפים וארבע מאות פיאסטער לשנה. והוא לאות לנו, כי גם בארצות המזרח הנהו, כמו באחדים ממקהלות המערב, בהִנָּתן יתר שאת לבשר על הרוח. אולי זאת שארית הפליטה, הנותרת מהתשוקה לסיר הבשר הנודעת! חדר אחד בשכונת בית התפלה הוכן לתלמוד תורה, ושם ילמדו כמו שבעים נערים קרוא מקרא ומלאכת הכתיבה, העתקת התורה והנביאים. רק ספר אחד הכולל כל התורה והנביאים, נמצא שם ביד החכם. המורה יקח חמשה ושמונים פיאסטר למשכרת, הנקבצים על יד מנדבות מעטות מתושבים אחדים. ברוחב לבב ובהרהיבו בנפשו עוז, ספר לי בעל מלוני, בעת העבירני בחדר התלמוד, כי הוא הַמָּל בשר ערלת הילדים האלה למאות.

מספר פקודי העדה כשמונים משפחות והם כחמש מאות נפשות, וכלמו ילידי ארם ורק שנים מהם מספרד, ואשכנזים אין במו גם אחד. הם מדברים שפת ערבי ולשון הקודש, ורק עשרה משפחות בשפת איטאליא, ואין אחד מהם יודע בשפת צרפת. רובם סוחרים ונושאי משא ורק ששה מהם עושי מלאכה, חמשה מהם מכסי בדיל על נחשת, והאחד תופר נעלים. בית חולים אין לעדה, והעני אשר אין בידו לכלכל מחלהו הולך אל בית הבדידות הנקרא: אחיות רחמניות. שם יאכלו מפתבג הנתן למו, לשמור אחרי הֵרָפְאָם כמקדם בחזקת היד את חוקי מאכלי היהודים, כאשר כל אורח חייהם על פני כלו מיושר על המחוקה הנהו על פי דת התורה והמוסר. בבוא לפני שנים כבירים אחד מצודי הנפשות במשלחת חברת הממירים מבריטאניא הֵנָה, לפרוש רשתו על משכנות האביונים, לא צד אף נפש אחת בחרמו.

אך את זאת מצאתי שם ואתפלא עד מאוד. האדון כמ"ר יום טוב מעֶן חי עם אשתו זה כשמונה עשרה שנה, והיא עקרה אין לה ולד, פתאום הרתה ותלד בת. וזה ימים נפש האיש שוקקה לבן. ונהוג הוא בארצות המזרח, כי יבואו כל בני המשפחה, בהִוָּלד בת בבית, לנוד לאיש ולנחם את האשה בתוחלת על הימים הבאים. ורק כמשפט עשה האדון מעֶן, בלקחו אשה אחרת אחר שנים עשר שנה לעֶקֶר אשתו, ולא היה בכחה לעצור בעדו, רק לשאול ממנו לשכור בית מושב אחר לאשתו השנית, אך הוא לא עשה כזאת. ועל הוחילו שש שנים על מועד המשפט הנתן לו, אספה אשתו עתה אשה אחרת אל ביתה, בלי קנאות על צרתה.

“הפעם – ככה ספר לי בן אדוני הבית הבכור – בא יהודי פולוניא, איש תמים מאוד, בארחו לאדמת הקודש, לעירינו. ולאורח הזה בנים ובנות, ובתוכם בת יפת תואר, והיא מצאה חן בעיני אדוני אבי, עד כי גמר אומר לתתה לי לאשה; ואני אז בן שתים עשרה שנה. ואבכה עד מאוד במר נפשי כאשר גלה לי אבי את מועצתו. אך בכיתי ללא הועיל, כי אבי שלם לאורח התמים את המוהר בעד כלתי, ואני ארשתיה וקדשתיה לי כדת משה וישראל. אחרי ארבע שנים בורכה ברית כלולותינו, והנני אוהב את אשתי עתה כבחירתי, רצתה בה נפשי. ובכל זאת לא עשה אבי נכוחה; אך הוא חכם ממני – וה' יברך שיבתו! אחי הצעיר היה בן שתים עשר שנה בתתו לו אבי עלמה בת עשר שנים לאשה.”

אין לעדה מכתבים או דברי הימים על קורות שנות קדם. אך בהשתוקקי לדעת דבר על ימי עמדה ועל אנשי השם, אשר היו בתוכה, חליתי הפעם את פני האדון אלפֿאנדערי לבקר עמי את מקום הקברות, אולי יגידו לי לוחות האבן מספר האזכרה הלזה, אשר בקשה נפשי לדעת. ונצא מחוץ לעיר בדרך העולה דמשק, ונבוא אל ככר קטן גדור מסביב, ושם ציונים בכתב חרות למאות, שטוחים על פני הקברים לארכם. הנושן במו, הנהו כבן ארבע מאות שנה, אולם הגידו לי, כי יֶשְׁנָם פה עוד נושנים מזה, אך נשקעו כבר בקרקע מזוקן. המתים נקברו פה כשתי שעות אחרי מותם.

כרצח בא בעצמותי בשמעי, אורח קבורתם את אשה הרה. ונאמן עלי שולחי, כי כל דבריו אמתים ואין בהם נפתל. אחרי הטהר גוית האשה המתה, ואחרי העטיפן אותה בשמלת בד, תחתרנה רוחצות המתים ותקשבנה רב קשב בעינן ובאזנן מסביב לנרחצת, האם לא תתנועע השליה בבטן המתה; ובהקשיבן קול לחש תנועה כזאת, אז תַּכֶּינה במכות רצח על גוית המתה, עדי תשקוט התנועה ודממה מסביב. כי כאשר תֵּחָשב לאשמה, לפתוח ולנתח את גוית המת, ככה נחשב גם לפשע למראה עיני היהודים, לקבור את החי.

עוד ספר לי האדון כמ"ר אלפֿאנדערי, כי נמצאה עוד מקהלת יהודים כדרך יום מביירוט בדאר אל קאמאר (Dar al Kamar), ואף כי הוא לא היה שם עד הנה, בכל זאת הנהו מכיר אחדים מתושביה, הבאים לפעמים לביירוט. מספרה שלש מאות נפשות מחמשים משפחות. אנשיה אכרים ומגדלי סוסים ומנהלי בהמות משא, ואך מעטים מהם סוחרים, ולמו בית תפלה אחת. ושלום למו עם שוכני ההרים, הדרוזען, מאַראָניטען ומענטואַליס, אשר סביבותם, וישלחו גם את ידם לקנה השריפה ללחום את אויבים בשער. כלמו ילידי ארם לתולדותם ודומים אלימו במראם, בניב שפתם ובמנהגי ודתי אמונתם.

שר הלבנון    🔗

ותשתוקק נפשי לראות את שר הלבנון עֶמיר בעֶשיר ממשפחת שאהיב המפוארה, המושלת זה כשתי מאות שנה, כמעט כאחד מסרי למשמעת המלכות, על הגוים העריצים מסביב, לרדותם.

והאדון וועגבעקער, שר הקאָנזולאט למלכות עסטעררייך, היטיב עמדי בחסדו, לבשר את בואי אל השר, ולתת עמי שנים מאנשי משמרתו לשלחני.

בבוקר השכם, אשר יעדתיו ללכת אל זיבנע (Sibné), קרית העֶמיר, חבשנו את סוסינו, כי האדון איבראים אלפֿאנדערי היטיב עמדי לשלחני כמליץ, ונשימה לדרך פעמינו, ונרכב מחוץ לשער העיר, ושני אנשי הצבא איש חרבו על ירכו, רכבו לפנינו להיות לנו לעינים. ונעברה בין יערות קאקטוס, העומדים מימין ומשמאל כחומות גבוהות. ויהי בעינינו כהֵחָלֵק משברי היאור הירקרקים לשנים להתיצב כמו נד, וכעברינו על עפרות תהום הים בינימו ביבשה.

אחרי עברינו לירכתי יער אחר, אשר צלליו כמחסה לנו מחום תבערת השמש, באנו אל עמק רחב ידים – והנה גבהי הלבנון ברומם הנשגב לפנינו.

הרמות האלה יורדות תלולות מטה מטה, ובינינו המון סלעים לאין קץ, המסתירים את הפחתים אשר בעומק ירכותיהם, ולרגלם כרים נרחבים מלאי דשא בירקרק חרוץ. עלי רמות ועל שִׁנֵי סלעים אחדים נבנו בתי בדידות בלובן זהרם, כתלויים בשערה, ועל עבריהם כפרים ובניני מבצר.

דכית הים מקרוב, ורעשת רבבות הארזים בצמרתם, כקול מנגינות ינעמו לנפש, ואבק מדבר האדמדם, אשר תסערהו הרוח מסביב, כענן זהב ממעל לראשינו הנהו. כמראה תבל, ברואת הקסם, היה הכל לעינינו.

ונעבור בעמק, נטוע כלו בעצי בכאים וזיתים ובינימו תאנים. כלו מלא תנובה, כעמק הברכה.

ונעבור בכפר האדעט ובכפר באלבא, שם ישבו על גגות הבתים נשים, השוטחות דגן וענפי תמרים וכלי יוצר חדשים ליבשם, ובקרבינו עטו פניהן בצעיף.

אחרי רכבינו כעשרים ושתים מעלות הגענו, אל זיבנעע, קרית השר. אין הדר ויופי בתבנית ביתו מחוץ, להפליאו מהבתים הנשארים. כלו בנין אבנים רחב ידים, באין ערך וסדרים. החלונות צרים ועגולים בראשם, ורק אחדים באשנבי עץ.

בבואינו אל חצר הארמון, התקרבו עבדים בלבושי ערב אלינו לקחת את סוסינו מידינו, ואחד משולחַי אמר אל הנכבד בינימו: “איש נאדר לתפארת בא, לברך את שר הלבנון”.

אחרי כן בא חתן השר, ובגשתו אלי לברכני, קראני בשפת צרפת לבוא עמו לאולם הארמון, הפתוח אל מול החצר. שם הושיטו משרתים קני המקטרת, מי נופת עם בֶשֶׂם שושנים וקאפֿפֿעע לידינו, והאחד נושא מטפחת לבנה, המרוקמת בפרחי זהב, לנקות בה את הפה והידים, אחרי השיבונו את כפות המשקה אליו. עודינו מדברים יחד, והנה זה המליץ בא לבשר, כי הנני קרוא לבוא לפני משפחת השר, השמחה לקראת בואי. חתן השר ברכני בתנועת היד, ויצעד לפני; ונעל בגרם המעלות אל הארמון פנימה. גם עליו לא פרשה תשוקת ההתיפות את הוד קשוריה; יריעת תבן פרושה על הרצפה, המטות עטופות בבד עם פרחי ששר, עומדות לאורך הקירות, הדלתות והחלונות מעץ רך משוחים בצבע, והֶדֶר לא נראה מסביב.

בפאת הארמון ישבה הגבירה עֶל זיט אממון בכריעת ברכים. אשה גדולה ובריאת בשר ולחייה ועיניה מלאי פוך. על ראשה צניף בכפתור זהב, ועליו מטפחת משי וזר פנינים מסביב לה. ובזר הזה תלויה תבנית שמש וירח מאבני שוהם, ונצב חנית, הנושא במלואו אבני יקר, להט מאזור המשי. לשני עבריה ישבו שתי בנותיה בלבושי מכלול כמוה, אך חנית אין למו, וקוצות שערן תלתלות על פניהן. שלשתן קני המקטרת בפיהן, ולפניהן צלוחית בדולח, המחוברת בנאד עור אדמדם ומגיע ברסן כסף אשר בראשו עד שפתי השרות.

ואשב אל מול השרות על המטה, ואהי כמחריש. ובינינו כרע המליץ על ברכיו. אחרי שבתינו עד בוש, שאלה הגבירה על יד המליץ:

“הנך בריא ואולם?”

“תודה לאל מעל, כי הנני.”

“ההצליח אלהיך בידך את מסעך?”

“הים והסער נשאוני מעדנות.”

“הנך בא מארצות עסטעררייך?”

“הנה זה שני ירחים מעת עזבתיה.”

“ראינו את השר מעסטעררייך אצלינו” – פה דברה מהשר ערצעהער צָאג פֿערדינאנד מאקס – “על ההרים אשר סביבותינו. השלום לו? מה גדלה שמחתינו כי שפרה נחלתינו בנעימות הכבוד, לקדם פניו ולברכו! ועתה הוגד לנו, כי ישוב עוד הפעם אלינו, ואז יביא עמו את גברת ביתו.”

“עוד לא כרת ברית אהבה עד הנה.”

“אבל יכרתהו! כבר הגיע לעת דודים.”

“האם לא שמעת אם, מצאנו חן בעיניו?”

טרם פתחי שפתי לענות – והנה הדלת נפתחה, והשר, זה שנות מספר עִוֵּר הולך וקרב, ועבד, עטוי כולו לבן, מנהלהו. והאיש איש קטן ובריא, ופניו עגולים, ואין מכיר מתמונתו, כי בן שמונים לגבורות הנהו.

הגבירה ובנותיה עמדו בבואו, ואנחנו מהרנו לעשות כמוהן, עדי נחהו העבד אל המטה לעבר הגבירה, וישם כר לבן מרוקם בפרחים מתחת לראשו.

אחרי ברכו ושאלו אותי כמעט כל אשר שאלתני הגבירה, הובא שלחן קטן, ועליו מגדנות ותנובת כל פרי בכפות כסף. ותקם בת הגבירה, ותקח במזלג הכסף אשר בידה מזמרת הארץ ובהניחה ימינה על הלב והמצח, הושיטה לי את התנובה, וככה עשתה עדי כלותי לטעום מכל מיני הפרות אשר הובלו לפני.

אחרי כן שאלני השר על יד המליץ: התחשוב, כי תוכלנה עיני להֵרָפֵא?

ובידעי נאמנה, כי חשכו הרואות באין תרופה בארובותיו לנצח ולא אביתי העציבו, וגם לכזב בו לא אביתי, הוחלתי עד בוש, לחשוב ולענות בו סרה משני הקצוות האלה. ויבן זאת ויאמר:

“האם לא תאבה לשנות פַעֲמָיִם, את אשר שמעתי זה הרבה: לא אוסיף עוד ראות פני התבל!”

“הטה לכבודך פנימה את מבט עיניך, אל נפשך הנשארת נצח המבט הלזה איננו סגור מלפניך! עבור הפעם ברעיוניך אורח מפעלות חייך!”

“עשן הנהו, אשר חלף ועבר.”

“האין פה מי יודע ושם לבו לכתוב ספורי תולדותיך, מלחמותיך ונצחוניך, גבורתך ותהלתך?”

“אבל יש אתנו איש על ההרים טאנוס שידיאק שמו, היודע את כל אשר נעשה למן היום בו נבראה התבל, אולי כתב גם מאומה ממפעלותי אשר פעלתי, עת היותי עוד נשר לבנון.”

“האין מליצים בקרבתך, השוררים תהלתך?”

“יש ויש אתנו בהרים.”

“הלא תצוה לכתוב את שירֵמו בספר!”

“בעד מי? למען ישמעוהו ההרים?”

“ובמות קול ההיד?”

“היאבד המפעל מעיני אלוה? אם אין עוד איש, אשר ידעהו, אל שדי לא ישכחהו!”

נפלאתי לשמוע אמרים כאלה, מלאי חכמה, יקרת רוח בִּין וענות חן, אשר כקול אמרות נביא צללו באזני, אחרי אשר החרשנו כבר שנינו.

אחרי כן קם השר ויאמר: “הואל ושב, וייטב לבך בביתי!” ויעזב את הארמון. ונקם כלנו ממושבינו.

אחרי התרחק השר שבנו איש אל מטתו להשתעשע, אך רק הגבירה דברה, בשומה את המליץ לה לפה. ובנותיה החרישו ולא דברו אף מאומה.

ואתבוננה עוד, כי כל עת היותי שם עמדו העבדים והשפחות, אחרי הניחם נעליהם על המפתן, יחפים אצלינו; אף אחרי כלותם עת עבודת משמרתם. הטו אוזן והקשיבו לשיחת גביריהם עם האורחים, גם הרהיבו עוז בנפשם מדי פעם בפעם להתערב בה במאמר פימו, והמה ענו למו כדבר איש אל רעהו – ובכל זאת לא היו אלה רק עבדים מכורי לצמיתות! איה איפה נִתָּן יתרון כזה בארצות המערב לעבד חפשי, אשר רק שכיר ימים הנהו? – לא אחד ולא שתים ראיתי תמונת פני רצון והמתקת סוד כזאת בין הגביר לעבדו, ובין הגבירה לשפחתה, בארצות המזרח, ובכל זאת נקראם עריצים ועם לא בינות?

נפשי מצאה לה נועם בראותי כזאת.

עודנו מדברים ואחד ממשרתי הבית בא לבשר: כי הוכן הלחם.

ותקם הגבירה ובנותיה וחתן השר קראני ללכת עמו. השר לא בא אל השלחן, בסעדו לבדו, אף כי עגמה נפשו – כאשר אמרו לי – “לבלתי התכבד בחברת אורחו היקר”. וגם האדון איבראהים עם המליץ נקראו לכבודי לסוב על המשתה. ולפני ולפניו לא הושמו רק דגים ומאכלי חלב, כי לא ידענו הכלם לאמר: כי רק את אלה נאכל כפי דת אמונתינו. רק לפני הושמה צלוחית יין לבנון, אך לא טעם חכי ממנו נופת, אולם שתיתיו על כי הלבנון הולידוֹ.

ככלותינו להשתעשע, קמה הגבירה, ואנחנו כמוה, ותשובנה השרות לחדרי מושבן.

אחרי בקרי עם חתן השר אחד ממיודעיו, אשר שם שמחו לקראתי כּשמחת בקציר, שבנו אל הארמון, ושם מצאנו את הגבירה עם בנותיה יושבות וקני המקטרת בפיהם. ויאמר המליץ אלי בשם הגבירה: “הנה נא אחת מבנותי חולה על ערש דוי זה כמו שנה. התחפוץ לרפאותה?”

“אחרי ידעי והכירי את מכאובה, אנסנו הפעם, אם יצלח לקוצר ידיעתי להמציא לה תרופה!”

ותנחני הגבירה אל בתה החולה, ואחרי ראותי אותה ושומי עין בקרת עליה, יעצתי לה לבלתי קחת עוד קני המקטרת אל פיה ולמנוע מרכוב בקלות המרוץ, ואקח מצרי התרופה, אשר באמתחת מסעי ואתנהו לה.

אחרי כן ספר לי חתן השר, כי נטל מכאוב כבד בלב החולה הלזו כי אחד מגבורי ההרים התארש עמה, ואחרי ימים לא כבירים נפל בחרב בהלחמו עם שבט מורד. ומאז ועד עתה היא רוכבת תמיד בין ההרים וקוראת לבחיר נפשה ואהובה, לשמוע קול ענות ההיד.

בשובי הארמון פנתה אחת מן השרות לקראת, ותשאלני: "הלא תאבה לחזות את התפארת הלזו?

ואקרב אל החלון, והנה תמונה נאדרת ביפי כל חמדה, כגן עדן פתוח לרוחב, למול עיני. על ההר היורד תלול מטה, השתרגו ועלו זמורות מסביב לברותים ובכאים, ובינימו שִׁנֵי סלעים אדירי הקומה, ולפנַי בירכתי הרקיע, המדבר הנוצץ בזוהר כאודם הזהב. מתחתיו מרחבי פני הים כיריעת תכלת כהה, לראשו השמש הבאה, ככדור גחלים, אשר לפניה במרוץ תעופתן האניות בדגליהן הלבנים מרחפות, מלפני הים והציה, ובקרבת מקום עֶמְדָתי, יערות פיניען, מלאי חן ורחבי ידים, אשר עברנו בם בבקר, מתנשאים בצמרות ראשימו הירקרקות, היורדים עד הערבה, הנאדרת בכל רחבי האדמה, ובקרבה מתרפס ברצי כסף נחל נובע בדָכְיו, עדי למכלול כל חמדת ככר ארצות הנגב תֵּחָשֵׁב. משמאל ארמנות תפארת, נוצצים כנזרי כסף בלובן זהרם, על הגבעות הנשאות ברומן הנה והנה – אין לתאר כל חמדת ההדר וכל שֶׂגֶב היופי!

כאסיר בכושרות קסם אין קץ לו, ונאחז בחבלי דאבון יורד עד חדרי בטן, עמדתי כתֹמר מקשה, כאיש אין רוח בו. כגבר כל רוחו בעיניו, חזיתי נקשה ומשתומם, ועיני נגרו דמעות עצב, להפרד ממראה כזאת – ולבלתי שוב אליה לנצח! קרני השמש, היורדות מטה מטה, נדמו לי כלהט חרב הכרובים, אשר העמידם היוצר, להחרים אותי מגן העדן הלזה.

אך האדון איבראים החל לפצור בי, לשוב הביתה, למען הגיע למקום שבתנו בטרם בוא השמש. השרות הושיטו לי ידיהן, והגבירה אמרה: “אל תשכח, כי לידיד ביתנו נהיית, וכל מרעיך, עת יביאו ברכת שלום לנו בשמך, בפני רצון לקראתם נשמח!”

בבואנו אל החצר, נהג אחד מעבדי השׂר סוס ערבי, קל המרוץ ונחמד בתארו, לפני, ויאמר חתן השר: “סוסי הנהו, קחהו ועל גבו תשוב כהרף עין למקום תחנותך!” ואף כי לא נסיתי באלה, בכל זאת לא יכלתי להשיב פניו, בהתיראי להכלימו. ואתאמץ ברוחי, ואתאזרה חיל, ואחרי השתחוי לפניו, דרכתי על גב עבד, הכורע ומתנפל על ברכיו ארצה כהדום לפני, ואעל על הסוס הדוהר. וכעל כנפי רוח נשאני הערבי הלזה לביירוט.

שלשת ימים על הלבנון    🔗

בששי לחודש אייר נפרדתי מאת בעלי מקום תחנותי, נדיבי הלבב, לשום למסעי בהר הלבנון פעמי. ואשכור לי למנהל יוני מתושבי ארם ושמו איבראים ראבאט, אשר הובטח לי עליו כי נאמן רוח ויודע לשון הנהו. ואכתוב ספר תעודה בין שנינו, ונחתם בטבעת הקאָנזולאט למלכות עסטעררייך, ובו נאמר: כי על איבראים ראבאט, אשר הובטח לי עליו, כי נאמן רוח ויודע לשון הנהו. ואכתוב ספר תעודה בין שנינו, ונחתם בטבעת הקאָנזולאט למלכות עסטערריך, ובו נאמר: כי על איבראים להכין סוסים ופרדים אוהל ועבדים, ולהעבירני בכל הררי דמשק עד באאלבעק, ואל הארזים, עד מחוז טריפָאליס, ולהשיבני בשלום לביירוט.

והאדון אלפאנדערי הפליא בעוז נדיבותו אלי לתת עמי את בנו הבכור איבראים לשלחני, ולשום את מחסור כל צידת המאכל עליו, ועבודת ידידות הלזו, יקרת הערך היא במסעות המזרח, אשר אין שם בית מזון ורק כאן ריק הנמצא זעיר שם זעיר שם, לחסות בצל קורתו.

ונקם ונסע כאֹרְחָה נכבדת המראה. איבראיהים לפנינו על סוס ישמעאלי החבוש, וקנה הקלע לימינו וחרבו על ירכו, בראשינו, אני ואלפֿאנדערי בכלי נשק כמוהו אחריו, פרד נשא את האוהל ואל כל הכבודה, ואחריו חמור קטן, לשאת חליפות את היעף מהעבדים, הרצים במדבר כל היום לעברינו. וסוסי האססאן, הנולד בלבנון, למוד מדבר, היה חבוש בכל הדרת יופי, ומדי פעם בפעם בקראי שמו, הטה אזניו השנונות אלי ברב קשב.

“מי יתן ולא ימצא סוסך הנאוה חן בעיני הבעדואינען!” חשב איבראהים. ונעבור חיש את שער העיר על פני יער הפיניען, אשר בצלו חסינו, ברכבינו אל השר.

האיש אשר יחשוב, כי ישנם מסילות בלבנון, אשר יעברו בו זה אלפים שנה אורחות גדולות לאין ספורות, יתעה לבלי חוק. כאשר קרע שטף הימים בשנות קדם את הסלעים לפלס לו נתיב, וכאשר נערמו המון הרים לפניו כמגדלים, ככה הנה הנם הרמות והפחתים באיתנם הראשון עוד כהיום הזה. דורות לאלפים חלפו מבלי עשותם מאומה להכין דרכים, להסב הרים, ולעשות מעברות. המון תהו ובהו מאבנים, זרועים משנות עולמים, הם המה הדרכים, אשר עליהם יעבור ההלך, ואשר יחפוש עליו סוס הארמי אבן אחרי אבן, לדרוך עליו.

אך בכל תחבולת סוס מבין, להבחין במבט עינו וברגלו האחת את שכבת האבנים, החזקה היא או רפה, לדרוך עליה, או להשיב אחור פעמיו, לא ימלט הרוכב מדאגה בלי חשך ומהביט בחתת נפש מסביב.

הרוכב בין שִׁנֵי סלע התלולים האלה, על גבנוני הרים נשאים, יחשוב תמיד לנפול לעומק תהומה עם סוסו ולהנפץ כשבר נבל יוצרים. איש איש מן הרוכבים בדד הנהו, פעם יראה את אשר לפניו על ראש רמה, פעם נעלמו מעיניו, הרוכבים כרגע לעֶברו או מאחריו. לדבר איש עם אחיו לא יוכלון, אך קול קורא נשמע הפעם.

אחת אחת הסכן יסכין הרוכב, העובר בפעם הראשון במעברות מגור ובהרי מסכנות האלה, את נפשו לאזרה בשקט הבטחה, בזכרו, כי לא כל איש הנוסע בלבנון נפל לאבדן הפחת. ונבוא אל חרבת בית ושם מעין מים חיים, וסביבותיו עצי תאנה וזית. ונעמוד כרגע לשתות; כי לא יעבור הֵלֵך בארצות המזרח על מעין, בלי סור אליו כאורח בתודת נפש. בקרבתינו חנתה משפחת בעדואינען תחת אוהל קרוע.

כעלות השמש שלש מעלות הגענו עד הכֿאן: שעֶך מאמוד, והוא בנין אבנים, בגג שטוח, ובו אֻרְוָה רחבה ואולם קטן פתוח, ולעברו באר מים.

ונמצא שם מחנה עוברים, אשר הגיעו שם לפנינו. שיבה נשוֹא פנים רבץ על יריעה פרושה בקנה המקטרת, איש הודיי ישן בצל פרד הרובץ אצלו, ועבד אחד רחץ ושטף כלי מאכל על הבאר, ושני גמלים בָאֻרְוָה.

איבראים עבר לפנינו, להכין את ארוחת השחר. ונמצא על שלחן קטן בצים וחמאה, אשר נמסה כשמן מחום השמש, שפות בקר ובטנים, ובגביעי בדולח אצל לחם סולת נוצץ לעינינו יין באָרדאָא. ונשתומם על כל המון כלי הבית אשר לקח האיש אתו, עד כי לא נעדר דבר.

ונרבץ כאורח הרומים, על כרים מסביב לשולחן, כי בארצות המזרח אין לנסוע בתבערת השמש בצהרים, אשר חוּמָהּ כמעט ממותת. ואחרי אשר שבעה עינינו לראות את המראה מסביב: ההרים והגבעות אשר עלינו בם, ולפנינו בריאה חדשה, הים כמראות הצובאות בברק אור השמש, וקו זהב אדמדם באפסי הרקיע, הוא המדבר, הכל נשגב ונורא בחמדת תארו – קמנו ונסע הלאה למסעינו.

משם הלך אתנו איש חגור בכלי נשק לשלחינו, והוא אחד מן השומרים אשר העמיד שר הלבנון למבטח העוברים. על כי זה ימים בזזו שוסים גם את מרכבת משלחת המלכות, ועליו משפט הערובה בעד כל עובר ומרכלת העוברת במדבר. אך אחרי הלכוֹ אתנו כמעט כברת ארץ, שאל האיש מתן באקשיעך ויעזבנו, תחת אשר היה לו לשלחינו עד משמר המצפה השנית.

מאחרי הכֿאן החלו מטעי הכרמים, זמורות עקלקלות, מלאות קשורי כפתורים, נחו כנחשים שחורים על האדמה הצהובה היבשה, וירקרק מאומה לא נראו במו. במקלות היבשים האלה תתכונן ותִוָּלד הדלקת הבוערה, ובקרבם תקדח ותבשל, ולעת יתעטפו בירקרק ומסביב ישתרגו אשכולות, יהיו למופת, כמטה היבש הנִתָּן בארון הברית, בעת הגמלו שקדים.

בין הגפנים האלה נראו גם עצי תאנה וזית, ועל רמות הנה והנה חלקת דגן, אך רֶוַח הושם בין שבלת לשבלת, ובכל זאת תשאנה השבלים האלה מאה שערים! ואולי על כן נתן המרחק בינינו, למען תמוצנה כל אחת די שבעה משקוי האדמה.

מה נְקָלָּה עבודת האכר באדמת מזרח הברוכה; עדי נראתה, כי קללת אלהים; “בזעת אפך תאכל לחם” לא יצאה רק על חלק האדמה מאחורי פני ה'. אך אף כי נקלה העבודה, בכל זאת תכבד תבערת שמש ארם על ראש האכר ותנהגהו בכבדות, והרמה גבוהת הקומה, לעלות אליה, גם הכפרים רחוקים אלה מאלה, עדי יעונה בדרך כח העובד והקוצר לאסוף ולהביא את קצירו הביתה.

על הרמים עמדו נשים לחזק את בדקי הגדרים באבנים, או לנטוש דשא וקוצים מסביב, ומדי ראותן אותנו, כסו פניהן בצעיף. כל היום לא פגשנו רק שני עדרי עזים, שחורות המראה וארוכות האוזן, וכבשים עם רועים מאחריהם. כמתפלא השיב על ברכתי. אין אחד מילידי המזרח בֵּרכָנו, ואין דורש ואין שואל בשלום. המונים ותמונות כאלה, אשר פגשנום מדי פעם בפעם, יעוררו את רגש הבדידות בציה הנעזבה הלזו, תמור החרימו.

השמש נטתה ותסתתר מעינינו, בעברינו בקרחת הפחתים האלה, הבדידות פרשה את כנפיה השחורות מסביב לנו, עדי הגיענו אל קלחת עמק, אשר סלעים ערומי כל מטע, כתרוהו כנזרי חומות. באחד מן ההרים האלה בנוי הכֿאן מעֶדעֶרעֶש, והנהו רק גג הנוסד על ארבעה עמודים ואצלו באר.

בשלוח איבראים את שני עבדינו לפנינו, מצאנו שם אוהל יריעות, המתנועעות ברוח, על הגג, למלון ליל.

עיף ויגע מרָכבי כל היום בחזקת היד בחום השמש, מִמַהלָכי בדרכים אשר לא הסכנתי בם, ואשר כפשע בינם ובין המות, ומהתאמצי בכל עצמת כחי לשום עין על כל מראה חדשה בתבל הנכריה לי עד הנה, רתח דמי בקרבי כקדוח אש המסים, ואתעלף. וימהר איבראים להכין בִּרְיָה ולהשקיט את דמי הסוער בעורקי, עדי נח מזעפו.

אדונֵי הכֿאן, שיבה, אשר זקנו הלבן יורד על פי מדותיו, לקח את סוסינו לבקר את פרסותיהם, וכהולם פעם חרש למו בגחלי האש יתדות ברזל.

אחרי סעדינו לבינו במשתה הערב, שכבתי על יריעה פרושה מתחתי לפני האהל, ואתבוננה על המראה מסביב לי. שם ראיתי שבעה כפרי דרוזען, בנויים מאבנים על רחבי ההרים התלולים מסביב לפחת עמק, ואזני שמעה קול פעמון מבית בדידות המַאראָניטען, הבנוי על גבהי סלע בדד בפחת העמק, והוא כמלואת אבן שוהם, הנעטר מאבנים בהירות הלובן, משבעה כפרי הדרוזען.

טרם עזבנו את השלחן, אשר סבונו עליו, באו אחדים מתושבי הכפר לראותינו. וכאשר שאלתים על שכניהם הדרוזען, ענו: כי הם גבורים, אמיצי רוח וטובי לבב. את אמונתם יסתירו בעמקי סוד, אשר לא ידברו על אודותה גם עם אוהבם הנאמן, אם איננו מילידי הדרוזען. כיהודים וכישמעאלים הם מתפללים לאל אחד. החפץ, החכמה, המשפט והמלה בני אַלְמָוֶת הנמו, המחברים את האדם עם האלהים. נביאם האַקים הוא האחרון, אשר עמו דבר האלהים, והשביעי, מאת הבראות התבל. ישי בן יוסף ומרים נביא שקר הנהו. נפשותיהם עוברות, כפי צדקתם או מרי חטאתם,לתמונות אדם, יפות או רעות התואר. עוד הפעם יבוא נביאם, והיא עת האושר בארץ, והוא גן העדן. וזאת תהיה בשנת ארבע מאות ואחת עשרה להעדשרא. זקני כל כפר הולכים בכל יום ששי לשבוע, כחצות הליל, אל הר, הקרוב למושבותם, לעבוד שם את עבודת האלהים. והם קוראים בספר, אשר לא ראתהו עוד עין זר. גם בינימו לא יבוא איש בסודות האמונה, עדי הגיעו לשנת ארבעים. משפט מות לאיש המגלה דבר ממסתריהם; אך לא נודע לאיש, כי קרה מאז כזאת.

אופל הליל פרוש על ההרים והככבים האירו מסביב לחרמש הירח, אורחנו התרחקו, ושני עבדינו עמדו על המשמר, ואני ואלפֿאנדערי פנינו אל האוהל, ונשם את הכר מראשותינו ואת מכסה הסוס למצע ולשמיכה; וחיש מהר נפלה התרדמה על עיני יעף כמוני במדבר – ובחלומותי כקול היד הפעמון.

כאור השחר העירנו איבראים. ונמהר לקום וללבוש בגדינו, ונצא מהאוהל. ממעל למרחקי הים הרקיע עטוי בעבים, אך השמים ממען לראשינו עודנו כעצם לטוהר, ובמין העפאים קול זמרת בעלי כנף, ורוח קרה נושבת מבין ההרים.

ונרחץ על הבאר, ונשב לסעוד ארוחת הבוקר, ומעדרי עזים העוברות לקחנו את החלב.

בעת סעדינו לבינו, התירו עבדינו את חבלי אהלינו מעל היתדות, אשר החזיקוהו במו בארץ. בחפזון טמן כל אחד מאתנו את כל אשר לו באמתחתו ובבגדי השרד, ואחרי כן חבשנו סוסינו.

בחלות אחד מעבדינו ברגליו ממרוץ האתמול, שלח איבראים לכפר הקרוב לשכור נער בן חמש עשרה שנה תחתיו ושמו חאטיב, אשר פתרונו: קל הקַרְסֻלַיִם, וירץ לפנינו כאחד הַצְבָיִם בשדה.

ונעמוד כלנו נכונים למסע. עוד קדחו הגחלים על הכירים, ורוח הנשף נשב בערמת האפר, עדי התנשאו ענני עשן – אך חיש מהר והעשן נדף, והגחלים יכבו, ומכל היותינו פה אין שארית וזכר.

ונרכב מאחורי הכֿאן אל רמה תלולה, על פלחי סלע, עדי נטבעו רגלי סוסינו מדי רגע ברגע עד הכרעים, וככה עמדו בין פשע לפשע להִנָפש, ולדרוך הלאה משן סלע על שן סלע – עדי הגיענו אחרי עמל ויגיעת בשר אל גבנון ההר, הזרוע על פני כלו, להעיד על שקידת תושבי הלבנון, השוכנים בכפרים ולא יעוזו בנפשם לשבת בקרבת שדותיהם. ובזאת לא תהיה החלקה רק לשלל סופות ההרים, כי אם גם לבז הבעדואינען.

בקרבת השדות התנשאו הרים, המכוסים בשלג כמעט עד עמקי רגליהם.

כבר התנשא היום בתעופת אורו, ובכל זאת לא נראתה השמש לעינינו, כי ההרים בגבהם רבצו מסביב. אך ארחינו נסב עתה מטה מטה, והנה ארץ אחו ונאות דשא, אשר הרים סביב לה, פתוחה לפנינו.

ונעבור על מַפַּל מים מראש הסלע, הקורא לאורחות להשיב נפשם בקרים נוזלים ולבוא תחת צל הכֿאן מראַד אשר אצלו. אחרי הרוותינו צמאנו במימיו הקרים, אשר לא היו רק שלג הנמס, שמנו פנינו לרדת עוד מטה. ואחרי עברינו על חרבת מבצר העומדת לימינינו, הגענו אל קרקע העמק, ושם הכֿאן מרעגאנעט, וחברת בעדואינען נוצרים ארמים וסוחרי אפֿריקא יושבת תחת קורתו, שותים וקני המקטרת בפיהם, ונבוא לאולמיו. שם ראינו ארבעה כפרים, בנויים על ההרים בירכתי העמק ושם: מאקא, טענַאין, באר אליהו ועֶל מארטש.

בעת הכין איבראים מאכלינו, ואנחנו מחכים למועד יבוא, והנה זה ערבי נוצרי נגש אלי, ובהושיטו לי שושנה אמר: “התעדן בריח בשם הלזה, עדי הוכנה ארוחתך!”

ובשאתי עיני על זרועותיו החשופות, התבוננתי וארא עליהן ציורי כתֹבֶת קעקע ותמונות שונות, שרוטות וצבועות תכלת, ואתמה מאוד. ואחרי הודותי אליו, בקשתי ממנו להגיד לי פתרון הציורים האלה. והאיש שמח על תמהוני, ואחרי כלותו לפתרם לי, אמר ברהב רוח: “האדני מירושלים הנני!” וכאשר הגדתי אליו על יד איבראים, היודע לדבר שפת ערבית, ישמעאלית, יונית, רומית, צרפת ואנגלית, כי גם אנכי מן הנוסעים ירושלימה, הזהירני בתום רוח מפני האיש אשר עשה לו השריטות על זרועותיו, ויאמר: “אני אראֶך איש אחר, אשר ישרוט לך שריטות כהנה וכהנה הרבה מאלה במחצית המחיר אשר שלמתי!” ואודה אליו בפני רצון.

בצאתינו ממקום תחנותינו, פנינו מועדות לרכוב ולעבור את העמק לארכו, אשר הוא דרך שמונה מעלות – השמש בנוראות חומה זורחת ממעל לראשינו, העטופים בחריטים ממדקרות הקרנים. והעבר האחד לעמק עטור כלו מהרים כסויי שלג – ותהי תמונתם כאח מבוערת למצרף, אשר הכסף הנמס, נוצץ בברק השמש, נִתָּך ונגר על פני כלמו.

יגע ועיף, עדי עזבני כחי וכמעט התעלפתי, הגענו אל הכאן עֶל מארטש, תחתיו פגשנו אורחות החונות בצלו עם מנהליהן. ואפול שם על היריעה הפרושה, ונפשי בל ידעה מה, עדי חשבי כי לא אוכל לנסוע עוד הלאה למסעי. וימהר איבראים לבשל קאפֿפֿעע, ויתן ריר חלמית וחלב שֶׂכְוִי עם שכר אל תוכו, ויפצר בי לשתות כוס מלא ממשקה תרופה הלזה. והוא רכב אחרי כן על הפרד, הנושא את האהל קדימה, להכין לנו מקום תחנות הליל.

אחרי הרגעי מעט, שבה נפשי אלי כמקדם, ואקום ממשכבי ואעיר את מרעי לשום לדרך פעמינו.

והנה טוב גבעות לפנינו, אחת באחת נגשו, לבתר את הערבה לשנים. באחת מן הגבעות האלה ראינו קבר נעֶבי (נביא). ונרכב בין הגבעות האלה, בהטותינו ארחינו ימינה, עדי הגיענו אל עמק צר. שם פגשנו גמלים קשורים ושתי נשים בעדואיניות, שפתותיהן צבועות בקוי תכלת ונזמים באפן, מביאות תקוות פתילי צמר למכור, ואתנה למו קשיטות פארא אחדים, ובהודותם קראו: “יהי אללאה עמך, בן הדרך!”

לעת הערב, אחרי שבתינו כמעט עשר מעלות על כר סוסינו, ראינו ממרחק בין בתרי ההרים את אהלינו הירקרק, מבשר מנוח ומשמיע מרגוע לעיפים. הקלחת תלויה שם כבר ממעל לאש בוערה, ואחרי רחצנו על הבאר, הביא לנו איבראים משקה הקאפֿפֿעע עם קני המקטרת באמרו: “הא לכם הצרי, להשקיט הדם והרוח!”

למול עינינו ראינו ברחבי ההר כפר ישמעאלי, ולימיננו על רמת אבן, חרבת מבצר נושן. והנה זה נער אחד בא, ויקן איבראים ממנו חלב ובצים לחם ומים, ויתנם לקלחת. עודנו מדבר, והנה זה אחד מתושבי הכפר בא עם חמורו, הנושא כמו אלה למכרם, וישאל מאת איבראים להשיב את כל אשר קנה, אל הנער, כי רק אליו משפט הממכר במקום הזה; וימאן איבראים מעשות כזאת, אז תפש האיש בקלחת, וישפכה עם כל אשר בה על בגדי הנער. ולא אחר הנער לקום על האיש ולהכותו הכה ופצוע עדי יגעה ידו. אז בכה האיש לפנינו בידים פרושות לקנות גם ממנו, ולרחם עליו על כי הוכה עבורינו. ובהתיראי מאנשי הכפר פן יסיתם האיש נגדינו, לשלם לנו פי שנים כמכותיו, צויתי לאיבראים לקנות ממנו. ובלי השיב מאומה מלא את פקודתי, אך שניו חרקו מכעס.

ותחשך הארץ, ורוח קרה ממזרים נשבה מעברי המדבר, ונבוא אל האהל. שם המנורה מרחפת ממעל לשלחן, ואקרא עוד טרם שכבי על משכבי בספר תורת האלהים, בו הועמדו לנגד עינינו בהדרת חן ויופי ובששר המשל והמליצה תולדות ותמונות ארצות המזרח בשנות קדם קדמתה, בעת שמעי מחוץ קול צעדת עבדינו העומדים למשמר, ואיבראים בחרבו על מדיו שוכב לפני פתח האוהל.

מרוב עצמת תשוקתינו להגיע עוד היום טרם בוא השמש למחוז חפצינו, עיר הפלאות בארצות המזרח, דמשק, השכמנו היום כמעט האיר השחר להעיר את איבראים. וכחץ ממיתרי קשת דרוכה קפץ ממשכבו, וישלח את ידיו לנשק, עדי הודיענו אותו את חפצינו. וכמו ביום אתמול החלו עבדינו לפרק את האוהל ולחבוש, ולהכין את הכל אל המסע, אך הכל נעשה בהשקט, בלי שים לב ופנות לחימת המצַוֶּה, או להפצרת בקשה. ערך העת נֵכָר ליליד מזרחי; הכל בא כאשר יעדו הבורא, ולא לקלים המרוץ להחישו, ולא יְאַחֲרוֹ השוקט על שמריו.

עודם במלאכתם, ואני ואלפֿאנדערי, אשר ידע את הדרך, רוכבים לפניהם, ונעבור על וואדי עֶל כֿאריר לימיננו, ועל הרים בסבכי ירקרק לשמאלינו, ונרכב בפחת עמק, עדי ראותינו פתאום נוגה אור, וכאשר חקרנו אחריו מצאנו כי הנהו בא מראשי ההרים, מכוסי שלג, המפיקים ברק זוהר למול השמש, היוצאת מרחם המשחר.

חשכת האופל מַחְרֶמֶת לדממה, והאור הבהיר מעורר זמירות. כצאת השמש הקיצו בעלי כנף מסביב להשמיע קול מנגינתם, ותצילנה באזנינו כקולות היורדים ממרומים, ותהום הארץ. ונעבור על שני בתי שומרים, העומדים במרחקי מטחוי קשת איש מאת רעהו, אך אין במו שומר. בלכתינו כברת ארץ קדימה, מצאנום רובצים על הארץ וקנה המקטרת בפיהם, ובכל זאת בקשו מתן באקשיעך. ובאמור להם אלפֿאנדערי: “השמרתם גם על ארחינו בפחת?” ענוהו: “גם היותינו שם ללא הועיל לכם, בחפוץ ד' להמיתכם!” “ובעת נמאן תת לכם באקשיעך, הגם זאת מאת ה' צבאות יצאה!”

“אמנם בזאת נפשו חפצה; כי חפץ חסד הנהו!”

ולבלתי הרוס והשחת את עמודי בטחונם באלהים, השלכנו למו קשיטות ונלך.

אחת אחת התקרבנו אל מוצא הפחת, והננו בככר נאות אָחוּ, המשתרע לימין ולשמאל כמעט באין קצה לפנינו, ולמולינו הרים נשגבים כמשברי ענק, קפואים ממבול תבל, הסוער בשנות קדם; מאחריהם במרחקים מתנשאים בגבהם כעשרים שִׁנֵּי שלג, הנראים כנחים על גבנוני ההרים מלאי נאות ירקרק, אשר לפניהם, והנוצצים כאהלים, בהירי הלובן, בזוהר השמש.

ונרכב הַיָּמִין, ונפגשה משך פרדים, עמוסי משא, ואנשי נשק הולכים מלפניהם ומאחריהם. מתחת ליריעת אוהל הפרושה ישב איש שיבה בהדרת פנים על ארוחת השחר, ומסביב לו רבצו כעשרים גמלים, חמורים וסוסים, בברכינו אותו שלח את עבדו הכושי, לקראנו לבוא בפתחי נדיבים ולארוח אתו לחברה, ונשמע לקולו להטות אליו ולהוחיל תחת צל קורתו עדי בוא עבדינו אלינו. והשיבה כִּבְּדָנו להושיבנו אצלו על היריעה ולהעניקנו ממיטב ארוחתו עם קאפֿפֿעע וקנה מקטרת. ואשיבה לו את חסד נדיבותו בטרם הפרדי, בתתי לו כלי אֳמָן להכן את המקטרת, אשר הבאתי אתי מקרית וויען, לאות אזכרה, וישמח מאוד, ובהתפלאו על הדבר שאלני: “האם יצמח גם בארץ מולדתי “דבש הלבנון” הלזה הנקרא טאבאק?” – כעבור מעלה אחת הגיעו עבדינו עם הכבודה אלינו, ואחרי חלקי קשיטות בין עבדיו, נסענו הלאה קדימה. אך עוד לא רכבנו כמטחוי קשת, והנה זה איבראים מאחרינו בא, ובידו כדגל מתנוסס ברוח, והנהו אדרת מצמר גמלים, אשר שלח השיבה אלי לכבדני באשכר זכרון, ועל כי לא אבה נדיב הלבב שמוע אמרי תודה בעד אשכרו, שלחהו אחרי.

ונבוא אל פחת, אשר קראה איבראים בשם: וואדי ארן; ושם שני סלעים, מוצקים בתבנית וחרט, אשר לא ראתה עיני כמוהם עד הנה. ואחרי פגשינו אורחות לרוב, כומרים ועדרים על מעיני המים, ועובדי אדמה, הגענו אל מוצא הפחת, ושם הררי שלג לעינינו נשקפו.

באדמת הפחת הלזו לא יצלח המטע לצמוח עדי יהי לעץ, כי סערת רוח הקרה בגבנון ההרים ושטף הנהרות בעת הגשם לא יתנו לעץ הרך מקום להשתרש בארץ, או סערת המים תשטפהו, טרם יך שרשיו בלבנון.

תבערת השמת⁴ גברה וזמרת בעלי כנף נהפכה לדומיה – ונבוא לכפר דימאס, העומד במעלה ההר ומאחוריו מצאנו כאן, הנבדל מכל אלה אשׁר ראיתי עד הנה, בלובן ובטוהר מראהו, וכאשר תמהתי על המראה, אמר לי אלפֿאנדערי: "הלא ידעת אם לא שמעת, כי עת לכל בית הפעם, להיותו חדש ונקי, בעברינו עליו כעת חיה נמצאהו בהמוך המקרה ומלא חלאה על כל גדותיו. הערבי יבחר תמיד לבנות לו בית חדש, מהחזיק את בדקי ביתו המתמוטט ומִטַּהֵר את הנושן מחלאתו.

הנשים וילידי הבית הביאו לנו בצים וחלב ולחם, ושני עלמות יצאו השדה לנטוש דשא, וכובעי ברזל תקועים בראשי בהונות ידיהם, אשר היו למו חרמש.

אחרי כלות איבראהים להכין את ארוחתינו, העמידה לפנינו, ויבא גם אבטיח ארכו ורחבו כאמת איש, וצלוחית יין לבנון. ויבתר בבשר אבטיח האדמדם, ויקוב חור בדלתו, וישפוך את היין אל תוכו, וממנו מלא אחרי כן את הגביעים, באמרו: כי לא ייטב לי האבטיח הקר, אם איננו מהול ביין.

עודינו מסובים על השלחן, והשמים התקדרו בעבים, ויאץ איבראהים בנו לקום ולנסוע, כי קול המון הגשם ישמע מהרה. ולא אחרנו לעשות כדברו, ונעל אל כר סוסינו, להחיש מסעינו לדמשק.

נֶטֶל חום הצהרים הכביד עוד על ראשינו, אף אחרי העטות הרקיע פניו בעבים. ונבוא אל אדמת ציה, אשר הרריה מנוגעי קרחת, ואין יבול לעמקים. מבין ירכתי ההרים החל הרעם להשמיע קולו, וחזיזים נראו בקדרות השמים והסער הולך וקרב.

ונעבור בְאַשְׁדַת ההר בנהר מים, ושם עדרי עזים רובצים לשתות מנוזליו הקרים. הקולות חדלו, ונטפי גשם כבד החלו לרדת מארובות הרקיע; אז אמר איבראהים אלי “עתה ייטיב לאדוני היקר אשכר האדרת אשר הובל אליו; הואל נא והתעטף בה!” ואקחהו מידו.

 

דמשק. – (Damaskus.)    🔗

מדי נסעינו במדבר לא אדם בו, בין הרים וגבעות אין עץ, אין יבול ואין דשא במו, גדלה תשוקתינו מדי רגע ברגע, לראות את העיר, הנקראת בין אחוזות הסולטאן בשם: “מפיקה בִּשְׂמֵי עדן”, אשר בֵּרְכָהּ נביאם כמאושרת משולשת, על אשר פרשו המלאכים כנפימו עליה, ואשר עבורה נשבע אדון כל – כמאמר הקאָראן – “בתאנה ובזית”, על כי התאנה בדמשק רַבַּת המתק, והזית בירושלים זך הטוהר.

כותבי תולדות ארצות המזרח קראוה בשם: “עֲנָק לצוארי היופי”, “ועיר רבת העמודים” וכאלה.

ונסע במעלה ההר, הנשקף על יערות ערבה אשר כמעט אין קץ לה, ומבין ירקרק ענפיהם התנשאו עמודים בהירי הלובן, וכפתורי זהב למו, ממקדשי הישמעאלים.

ונעמוד להשביע עינינו מחמדת המראה, ונשימה את דמשק, הנזכר בתורה, מול פנינו.

אך איבראים הפציר בנו לנסוע, למען נשיג את העיר בטרם בוא השמש. ואחרי עברינו בין צורים ורדתינו מֵרָמַת הדרך, התקרבנו אל קריה החמישית אחרי קאָנסטאנטינאָפל, אדריאנאָפל, ברוססא וקַאיראָ, לממלכת הישמעאלים. ונעבור בכפר גדול, אשר תושביו כשתי מאות אלף למספרם. ועד להפליא הנהו הגבול בין המדבר לארץ גנים ופרדסים כקו ירקרק על מפת הארץ, ועוד עמד סוסינו בשתי רגליו מאחריו על עפרות ציה, עת רגליו מול פניו דורכות על אדמת חן, מְלֵאת עשבי נועם.

ונרכב בלי חשך בין גנים לאלף, וים בשמי נחוח שטפנו, עדי גם השמש התעלפה. וכל הגנות האלה עמדו, כמו יצאו מידי הטבע, וכמו נטעום המקרה, ומעשה ידי אמן לא נכר בם.

אכן בכל קסם המראה הלזו, נפשינו שוקקה למנוח, כי כמעט כל היום לא עזבנו את כר הסוסים. ואיבראים תעה מן הדרך; והיום רך מאוד, עת באנו עיפים ויגעי כח אל העיר. ונעבור בשוק, המלא על כל גדותיו מהמון עוברים ושבים, עדי הגיענו אל בית, מראהו כנל חמר מלא חלאה – והוא המלון.

אך אחרי עברינו שם במשעול צר וחושך, באנו פתאום אל ארמון אשר כל כשופי ההדר והחמדה עליו פרושים מסביב. הנהו רבוע רחב ידים, רצוף בשדרות שיש לבן, ובטבורו באר נובע מים חיים, וכעטרה מסביב עצי רענן, הנושאים תפוחי זהב. (פאָמעראנצען).

עבד, בהדרת פני שיבה, נחני אל אחד מהאולמים הפתוחים לרוחה, אשר מטות למו מסביב, והשני הביא לפני מזרק כסף לרחוץ בו, והשלישי מים קרים בנופת, והרביעי קנה המקטרת וקאפֿפֿעע.

אכן נפשי שאפה למרגוע, ועל כי כל חדרי המלון מלאי אורחים הכינו לי מטתי באולם הבית; ואשכב – וכמעט שכבתי נרדמתי.

רעיוני המו בקרבי גם בשינת הלילה, וכל התמונות, המראות והחזיונות אשר חזיתי בשלשת הימים למסעי, התערבו כהמון חיל רב, ועמדו מול פני – ואחלום:

והנה זה קול קרני כסף ותופים נשמע, והמון אנשי צבא בחרבות שלופות ובכלי נשק, לטושים ומוזרים במראם, עבר, מאחריהם עבדים לאלפים בבגדי מזרח. סוסים חבושים בהדרת יופי, גמלים ודגלים ירוקים ואדומים – עדי אין קץ לכל החיל, וכלמו עמדו לפני אולם פתוח, אשר שלהבת אדמדמת האירוֹ. ואצל באר שכב איש, אשר פניו חורו, ושרים ועבדים, אנשי צבא וכהנים עומדים מחרישים מסביב לו. מראשותיו נוצץ נזר. ויושט ידו לרמוז על שמלה רחבה ולבנה ויצו לאיש גבה קומה, אשר רומח בידו, לחבר בכידונו את השמלה. ויאמר: "זאת תכריכי! סעו עתה, כל הנאספים פה, ועברו ושובו בכל רחובות דמשק. השמיעו קול הקרנים והתופים, וקראו בכל מקום אשר יתאסף שם המון עם רב, עדי ישמעו כלמו: “הסולטאן סאַלאַה־עֶד־דין הנה הגיע כעת עדי מפח נפשו האחרון, ומכל עוזו ומכל תקפו לא נשאר עוד מאומה בלתי התכריך הלזה!” והנה קול פעמונים ותופים נשמע – ואיקץ.

בקורים    🔗

אחרי טעמי עמל נעימות מרחץ ישמעאלים, שמתי פעמי אל בית הקאָנזולאט למלכות עסטעררייך. האדון פפֿעפֿפֿינגער קדם את פני בשובע רצון, ויעש את כל אשר ביכלתו להנעים לי את עת התגוררי בדמשק.

בביתו פגשתי גם אחד משלישי הצבא, האדון געסלער, אשר גם אליו הבאתי אגרת מליצה, וישמח לקראתי, ויקראני לבוא אל ביתו.

כאשר בקרתיו הפעם, ראיתי בביתו נמר, העובר בבית הנה והנה כאחד מכלבי הבית, מפתו יאכל ומכוסו ישתה. וכאשר חרדתי על המראה בתחלה, אמר געסלער: “אל תירא! הנהו נמר, אשר עם גדי ירבץ; ורק באכלו בשר, או בראותו נשים או כושי, אז תפעם רוחו בקרבו, ורק אז אין לשחק עמו!”

העובר ברחובות וחוצות דמשק, צרי המשעול ומלאי חלאה, בין בתים מכוערי המראה, באשנבי עץ על חלונותם, לא יאמין כי יסופר לו, כי הנהו כעת בעיר, עשירת חיל ורבת ההון, אשר אליה נפש כל מזרחי שוקקה; בעיר, אשר אחת מן הנושנות בארץ הִנֶּהָ, ואשר עת לכל חפץ לה נִתּנה להִבָּנות, להתיפות ולחדש כנשר נעוריה.

כאשר נטמן כל אושר המזרחי בביתו, ובשמחתו לא יתערב זר, ככה יפזר גם את כל תפארתו ועשרו על כבודו פנימה, למען הסגירו משובע נעימות כל עין מחוצה.

כאשר שאלני פֶחָה דמשק בהיותי אצלו: “איך ישרה דמשק בעיני?” עניתיו: “כאשה עכורת המראה, ולה לב טוב!” וישחק ויאמר:

“האיננה כגן עדן? הלא? אכן בגן העדן לא תעל אשה עכורת פנים על לב איש”.

כמעט תמיד נגיע ממַעֲלֶה צַר, עקלקל ואָפֵל, אשר חשבנוהו כמבוא לרפת בקר או לסוכת אביונים, אל ארמון מלא הדר ויקרת כל כלי חמדה, אל היכל בהיר כבדולח, אשר שם הררי אוצרות מכל מטמוני חן כשחר פרושים לפנינו, עדי תלא עין הרואה מהביט ליפי זהרם.

בבית כזה נפלו גם לי חבלים בנעימים, להשתעשע עם האדון וועטצשטיין, שר הקאָנזולאט למלכות פרייסען, והאיש הזה שוקד על דלתות חכמות ידיעת הקדמוניות, ואוסף כעמיר גורנה כל מטמוני שאריתם. בהביאו לפני את בנות ביתו יעלת חן, ואת עוללה בזרועותיה, הושיטה לי ספר זכרונות, ותבקש ממני לכתוב בו דברים אחדים בשמי, לא אחרתי מכתוב בו:

שׁוֹשַׁנֵּי דַמֶּשֶׂק עַל פְּנֵי כָל אַרְצוֹת חָלֶד

הֻלָּלוּ מִמְּשׁוֹרְרִים, גַּם נוֹדְעוּ לְתִפְאָרֶת;

אַךְ עוֹד גַּם הַשּׁוֹשַן, גַּם הַנִּצָּה נִשְׁאָרֶת:

כִּי רָאִיתִי – אֶת הָאֵם וְאֶת הַיָּלֶד.

זבח משפחה    🔗

הנני קרוא כהיום אל זבח משפחה בבית האדון כמ"ר רפאל שטאמבולי נ"י, הוא העשיר ביהודי דמשק, והוא הכין הזבח הזה לכבוד השר אלפֿאָנס דע ראָטהשילד, השב כעת ממסעו ירושלימה.

אך איה איפה אקח אמרים, לספר את כבוד העושר ואת גודל הפאר, אשר ראיתי פה? אנה אני בא, לשאוב מלין, לתאר במשל ודמיון את היקר וההדר בלבושי הנשים ובכלי הבית? לא אדע החל וגם כלות בל אדע, וקסת הנחושה נחתה באצבעותי.

באולם הבנוי כקשת, ממול מעין נובע אל אֲגַן שיש רחב ידים, תחת צללי פרחים, התאספו הקרואים. אנחנו ילידי אייראָפא באנו לעת המועד, כארבע מעלות לחצות היום, אך נשי תושבי העיר באו כאות נפשן, האחת מהרה, והאחת אחרה לבוא; ושפחות, כהות המראה, ההולכות מאחריהן, נשאו את המעטפות והצעיפין מעליהן, ותעמודנה לפנינו בכל הדר תפארתן.

ובכל פעם מדי בוא אשה אחת, ישבה אצלינו על המטה, ותקח את קנה המקטרת, האדמדם וראשו כסף, אל פיה. וכל הנשים קמו בבואה, עדי התאספו כעשרים נשים.

הנשים לבושות בבגדי משי כבד, צבועי צהוב, אדמדם ותכלת, וחגורה למו על חלציהן, הסובבות על מכנסי משי אדומות או לבנות, ונעלות צהובות או אדמדמות ומרוקמי זהב ברגליהן. ועליהן מעילי משי לבנים, מרוקמי כסף או זהב, הפתוחים מול פניהן, עדי גם שדי הזקנות מגולות. אגודות פרחים ממטוה זהב זהרו על שכמיהן; אך הצניף אשר על ראשן הוא המסולה מכל קשוריהן, הכפתור אשר עליו מזהב שחוט, ומסביב לו תקות פתילי פנינים ואבני יקר, שושני אודם עם עַלֵי יהלום.

הנשים בארצות המזרח נושאות תמיד את עֶדְיָן, למען התראות יום יום בזהרו לעיני בעליהן, תחת אשר נשות המערב רק לחברת מחול בהוד יקרו תתיפֶּנָּה לעיני בעלי – נשים אחרות.

כֻלנה שמו בפוך שפתותימו, לחיימו ועינימו. גבות עיניהן, הוד יופי העינים, מגולחים בתער; ותחתימו כמחצית קשת שחורה בגובה המצח, המשתרעת עד האף. ובזאת נעדר למו הדר יופי, אשר יהללוהו גם מליצי המזרח בשערים, והנה כנושאות מסוה על פניהן, ואשה מעל פני אחותה לא נֻכרה.

על כי אף אחת מהנשים לא דברה מאומה, וכולן הוזות שוכבות על מטתן, נדמו בעינינו לתמונות נרדמות וגלויות עינים.

עבדים ושפחות, כהות המראה ולבנות, עברו ושבו בבית, לשרת ולסור למשמעת הקרואים.

מסביב לאגן השיש ישבו מנגנים בצלצלים, בתופים בחלילים ובפעמונים, ומדי פעם בפעם עת שקטו המנגנים, החלו האנשים לשיר בשירים, ממנגינות הערביים, אשר נועמם מוזר לאוזן השומעת, כמנגינות פולוניא בבתי תפלות המערב. ובשאלי את שכני להגיד לי: מה המה השירים האלה? ענני: “הסכן הסכינו אזנינו לשמוע את השירים האלה מנעורינו, על כן כאין הוא בעינינו להבין פתרון מליהם”. וכאשר בקשתי ממנו להקשיב רב קשב, ולהגידו לי – אמר: "הנני שומע, כי ישוררו בשפת ערבית, אך בל אדע הבדל והפליא מלה ואומר.

אחרי כן ספק אדוני הבית כף אל כף, לאות ללכת אל המשתה, ויושט השר ראָטהשילד, כמנהג ארצות המערב, לשכנתו הקרובה אליו, את זרועו להוליכה אל השולחן, וגם אני לא אחרתי לעשות כמוהו; ויתמהו האנשים והנשים על זאת מאוד ויתראו.

ונבוא אל אולם שני, ושם שלחן ערוך, הנאדר על כל גדותיו בכלי כסף וזהב.

אך לשוא איגע את נפשי לספר ולתאר את מאכלי ומאפה הארוחה הלזו, המוכנים באורח נכר ומוזרים בטעמם, כי לא נסיתי באלה ולא ידעתים. אכן אספרה, כי ישבנו על כסאות מרובעי רגלים על השלחן, וכי אכלנו בשכינים ומזלגות, והנהו כצעדה אחת לפנים באורח ההשכלה בין תושבי המזרח.

בתום המשתה, נשא אדוני הבית את כוס הברכה, לכבוד השר ראָטהשילד באמרו: “יחי השר באראָן ראָטהשילד עם כל משפחתו!” וכל האנשים ענו במקהלה אחריו, בהכותם בנצבי שכיניהם ומזלגותיהם על השלחן; וכאורח הארץ, על המבורך לעמוד ולהשיב בקול ענות תודה. כאשר ברכני בגביע יין עניתי:

“שֵׁמַע שושני דמשק שמעתי מעודי, מפוארות הנה בארצות המערב ונודעות בשמן שושן, המפיק בשמי עדן. אך מראיהן כהה לעיני, מעת בואי הנה על מרחקי ארצות וימים, ומעת חזו עיני נשות דמשק, אשר מקצתן כזֵר פרחי תפארת אותי מסביב תכתרנה; ובשובי לארץ מולדתי, לא אספרה רק משושני נשי דמשק!”

דממת השקט שלטה, כעל הים בטרם תאתה הסופה. וכרגע החלו הנשים להכות בהמון על השלחן, עדי נשברו נצבי השכינים מהלהב. אחרי כן שמעתי קול שריקת שפתים, להראות תמהונם, ובהתנועען ראשן הנה והנה, עד כי נראו באולם כרבבות ברקים מעדי פארן ומאבני היקר, השולחות קרני כל מראה וצבע.

בהשתוממי מול שכני, היושב לצלעי, על גודל העושר ויקרת מחיר אבני החפץ, הנראה בעדיי הנשים האלה, גלה אלי בסוד, כי לא כל הקשורים האלה אחוזת וקניני הנשים הנמו. אך היהודים בדמשק, וגם העשירים במו, יַשּׁוּ את כספם על ערבון, וכמעט תמיד על עדי וחלי כתם, ועדי בוא יום הפדות הערבונות האלה תתקשטנה ותתיפנה נשיהם במו.

אחרי תום השתיה, אשר האריכה כשתי מעלות, יצאנו החוצה למקום רחב ידים, ונתפלא שם על המראה, אף כי ראינו כמו אלה, מנורות תלויות בפתילים על ענפי עצים, בארצות המערב, בכל זאת נפלאו ונדמו פה לעינינו, בהפיצן את אורן על תפוחי זהב ופרחי שקדים האדומים, על עלי התמרים ולבושי מכלול האורחים, השונים בצבעם ובמראם אלה מאלה, כמנורות קסם, אשר ספרו מהן מהבילי ספורי כשפים. גם בתוך האגן שחו מנורות דולקות על פני המים, אשר נהלום ילדים קטנים כאניות אורה הנה והנה, וממעל לכל אלה פרש הירח במלואת זהרו את הדרת נגהו.

ויקראונו פעם שנית לבוא אל האולם, ושם החלו הנשים להשתעשע במחול לכבוד הקרואים. שתים מהן התנשאו והתקרבו אלינו בשומן יד ימינן על המצח, על הלב ועל השפתים, ואחרי קומינו להשיב את ברכתן נגעו באצבעותיהן בלאט את ימינינו. ונשב למקומינו להביט על מחול שתי הנשים האלה לקולות המנגנים.

כל אחת מהנשים התנועעה לבדה במחולה, מבלי שים עין על רעותה. גם אין חיים, אין רגש בעפעפן, ופניהן לא קבצו פארור, ותהיֶנָה בעיני כפסילי צלמי אדם, מקושרי פאר ועדיים, המתנועעים במלאכת חושב; ואת עיני לרום נשאתי לחפש אחרי יד מְשַׂחֵק, המנהלת את התמונות האלה בפתילים.

כתום שעשוע המחול ספקו האנשים בכפימו למהלל המחולות. הזקנה בין הנשים הקרואות האלה, בת ארבעים שנה, והצעירה ממשפחת פארכי, הנודעת בקורותיה, בת שתים עשרה שנה, והיא נתנה בברית כלולות זה חודש ימים לנער בן שמונה עשרה שנה. כל חמדת היופי על תמונתה שפוכה – אך עוד מעט, ונצת אדם הנחמדה הלזו תבול כנוקף זית וכבכורה בטרם קיץ, כי אורח המזרח קְטָפָהּ טרם מלאת ימי בשולה, לאור באור החיים כשושנה פורחת. כל רעותיה, העומדות לצלעה, אולי נדמו לה בנערותן, ביפי תואר ובענות חן; ועתה אף כי עוד לא זקנו, בכל זאת שיבה זרקה במו, וכחציר יבש נבל ציץ היופי מעלימו, עדי שמנו ועבו מרקבון העצלות, ותמונתן באין תואר והדר.

כחצות הלילה קראונו הפעם אל אולם המשתה. שם עמדו על קערות כסף מגדים, מעשה אופה, ופרי תנובה, שושנים במשרת דבש, מים אשר הֵקֵרם שלג לבנון, וכפות בדולח לשתותם, ואדוני הבית הלך הנה והנה לשרת את הקוראים, אם גם צבא עבדים ושפחות עמדו מסביב, אשר לשמע אוזן שמעו לו.

אולם עוד הונצרה לי נקמת שלומים כהיום, עלי ברכתי בקול גדול אל נשות דמשק. כי לקול אות הנשמע, קמו פתאום כל האנשים יחד ממושבותן, ותדקורנה במזלג אשר בידן מאומה מכל מיני המגדנות, ואחת אחת התקרבו אלי כלנה, לכבדני ולהושיט לי את המתק, עדי נהייתי כאיש אחד, הנחזק משבע נשים לאמר: לחמינו אכול ומימינו שתה! כי לא יכלתי למאן ולהשיב ריקם אף פני אחת מאלה, לבלתי, הכלימה – ואוכל מכל – עדי טעמי היה קרוב להשתגע, ואירא פן לקללה תחשב לי ברכתי. כל אחת מהנשים הושיטה נדבתה בלִוְיַת ברכה: “יהי שלום בחילך אדוני!” “ה' יברך לך את פתך!” ילידת פארכי התקרבה אלי באחרונה עם עלה שושן המתנועע במזלג הכסף כדגל ארגמן על מגדל בדולח, ולא דברה מאומה, ואוכל לקחת מידה עדי עברו הנשים, ואומר אליה: אַתְּ השושנה, ואחיותיך הקוצים!" ותחרש בהביטה בפני, וארא, כי כמעט לא הבינה את פתרון אמרותי.

אחרי התמהמהנו עוד להשתעשע, הושיטו המשרתים לכל אחד מהקרואים כיורי כסף ומטפחת צמר רכה, מרוקמת זהב וכסף.

ונשב אל אולם האוסף, להעלות עשן המקטרת ולשתות קאפֿפֿעע עדי האיר השחר, והקרואים החלו להתרחק אחת אחת.

כעברי ברחוב על מקדש ישמעאלים, שָׁר המוּעֶצִים את זמרת הבוקר מראש המגדל.

היהודים    🔗

עלי לשלם נדרי תודתי, בעוד רשמי קורות היהודים בדמשק, אל האדון יוסף עליאס, איש אשר ברוחב תלמודו וברוב ידיעותיו בלשונות עבד מקדם באמון רוח למשלחת בריטאניא בביירוט להועיל לתושיה, ואחרי כן פנה למסחר בבאגדאד. וכאשר לא הצליח במשלח ידיו, שב בשבת התקצ"ט לארץ ארם, ומעת הזאת הנהו עומד למשמר הללָאיד, וגם הוא מזכיר לשר הקאָנזול למלכות עסטעררייך בדמשק, אשר לעתים שונות מלא את מקומו. והנהו כותב ומדבר שפת עברית, ערבית, ספרדית, רומית, צרפית, יונית ואנגלית, וזה שנים לא כבירים למד גם אשכנזית. בחדר מפעלו, שם אוסף ספרים מכל הלשונות הנזכרות, הודיע לי בפני רצון את כל הבא, לאמר:

נפשות מקהלת היהודים בדמשק למספרן כחמשת אלפים, ובתוכם אלף משלמי מכס למלכות. בקרבם רק שמונה או עשרה אשכנזים אשר נשאו נשים ספרדיות. חלק הגדול בתושבי היהודים בדמשק, הנמו סרי למשמעת עסטעררייך והם: עשרים, ועשרה מטאָסקאנא, עשרה מאלגעריען, ששה מפרייסען וחמש עשרה מפרס.

גדולה שנאת הישמעאלים מול הנוצרים ממול היהודים, על כי לא יעל על לב יהודי להתנשאות ולהתערב במערכת הנהגת המדינה:

עדת הקראים כבר תמה לגוע, והנהו כחמשים שנה, מעת אשר נמכר בית תפלתם לנוצרים, ויהפכוהו לבָמַת עבודתם, העומדת עד היום הזה. במקום קברות הקראים נראו ציונים, הנושנים עד מאוד; וכעת החלו להשתקע בארץ.

מונה בתי כנסיות לעדה, הנקראים בשמם:

“דעי פֿראנכֿי”, הנבנה מאת הגרושים, לעת הגלות היהודים מספרד. והוא הגדול והנכבד, שם ישמיע המורה שלש פעמים בשנה לעם תורה ומוסר: בשבת זכור, בשבת הגדול ובשבת שובה.

“מענאש”, בבית הכנסת הלזה התפלל המקובל המפואר הגאון מהו' חיים וויטאל ז"ל, הנקבר בדמשק, והיהודים עולים אל קברו להתפלל ולא יתקרבו אליו רק אחרי הסירם את נעליהם.

“ראקי” נקרא כמו הקדום על שם מיסדו, שם התפללה משפחת פֿארכֿי, ואחרי עמדו ימים רבים מתמוטט לנפול, חדשו כעת את בנינו, והוא עומד על עמודי עץ צבועי כסף ותכלת, וביניהם הקירות משוחי ששר, בתבנית יריעות ארצות המזרח.

“דעל פאשא”, שם נמצא ספר תורה ישן נושן, אשר איננו כמגילה, כי אם כספרי תורות הקראים, הכתובים עלי לוחות אגודים כספר.

“חלֶעף” מקור שם בית התפלה הלזה לא נודע, חלונותיו מזכוכית בזוהר צבע רקמתים הנחמדים למראה.

“מדרש”, הקטן מכל בתי התפלות, אשר יבקרוהו הרבנים, על כי נמצא שם אוסף ספרים.

“דשאבאר” עומד במרחק כברת ארץ מן העיר, אשר אליו יארוחו להתפלל היהודים מסוריא ומארץ הקדושה. ושם מערה, אשר הסתתר בה, כפי הגדת העם, הנביא אליהו התשבי. עת הבנותו מגעת עד ימות אלישע הנביא, ורבי אליעזר בן ערך חדש את נעוריו כמקדם, אחרי התמוטטו לנפול.

ברכבי החוצה לראותו, מצאתי בנין רחב ידים, והוא אחוזת המקהלה, ונועד למלון לאורחים עניים העוברים ושבים. בחצר הבית עומד בית תפלה, גדול כמעט ומשולח ונעזב כמושב הרפיון, על קירותיו קרחה ורשמי העוני ובגגו המתמוטט קננו דרור ועטלף. בתָּוֶך, במקום אשר יועמד שם השלחן נראה ציון הנגדר מאשנבי עץ, העומד, כפי אשר הגיד לי השומר, על קבר האיש ההולך תמיד לימין אליהו הנביא, ויצו עלי לחלוץ את נעלי מעל רגלי, וידלק נרות דונג לשלחני אל מערת הקבר. אחרי רדתינו ביגיעת בשרים בגרם המעלות, הגענו אל מקום צר, ושם שרידי שני עמודי שיש שבורים, מוטים אל הקיר, אולי הם שארית ארון המת. מהאבן, אשר משה הנביא עליו את חזאל, לא ידע מאומה; אולם מהנפלאות אשר נעשו בבית התפלה הלזה ידע לספר. בצאתינו משם רכבנו בין גני חמד מלאי בֶשֶׂם, ובין עצים, גבהם כענקים. במקום קברות הישמעאלים אשר עברתי, מצאתי, את אשר לא ראיתי עוד בארצות המזרח, ציונים מחמר יבש על קברים אחדים. ואין מתאים ונאוה מאלה, לרעיון המכניע ושובר כל גאון: “כי עפר אתה ואל עפר תשוב.”

מרוב השלג בסתיו העבר, אשר שחת בעצי זית וגנים עד למחיר שמונים רבבות פיאסטר, הושם גם מקום קברות הלזה לשממה. וגויות מתים ועצמות שכבו כסוחה מחוצה לקברות; אך הממשלה לא שתה לב לקברם, רק דת נתנה, להמית את הכלבים, אשר החלו כבר לסחבם ולאכלם. גם ספר לי מנהלי: כי יֶשְׁנָם מצבות במקום קברות היהודים משנות קדם, אשר לא נחרת עליהם מאומה, ולא יִוָּדע מהן גם שם המת, גם מאומה מקורות חייו. ואיך תכהה מול אלה מראית כתבי הציונים בארצות המערב, המרבים מדי יום ביום לדבר גדולות ולהאדיר, אשר בכל מרבית האמרים אשר יעמידו למראה, כמעט רובם חסרי מליצה ונעדרי כל אמת הנמו. איך יתפּלאו בשנות מאות הבאות על עתותינו, אשר לא היו במו רק חכמים ומלומדי ספר, גבורי אמונה ומְאַשְּׁרֵי מין האדם!

בקרבת מקום קברות היהודים מתגורר, זה ימים כבירים, איש פוחז ועריץ ושמו קורדשי, הנוגש את העדה לשלם לו מכס כאות נפשו מכל הלוית מת, והוא מעריך את המס הלזה כפי אשר תשיג יד משפחת הנקבר לעשרה, לחמשים, למאה ולשני מאות פיאסטר: כל זעקת העדה על החמס הלזה, ללא הועיל. והוא מופת על שלטון המשפט בממלכת הישמעאלים.

גם ספרו לי מהמקובל הרב חיים וויטאל ז"ל, אשר גם הוא נקבר שם, כי ידע מכל קבר את הקבור בו. בהטותו אזנו על הקבר, הגיד אליו הנח בו את מספר ימי חייו ואת כל אשר פעם ועשה עדי בלותו.

בקרוא אמיץ רוח כמוהו אל תוך קברותינו, אשר לפארם ולהדרם כל הררי שיש נתנו למשיסה, איך יבוש ויכלם אז המכתב החרות על הציון מכזביו; בהגיד המת רק האמת, מבלי סור ימין או שמאל!

על כי קרה יום השבת באחד מארבעה ימי התגוררי בדמשק, בקרתי בו את כל בתי הכנסיות, ואמצא את דֶעי פֿארכי נחמד מכולם. גבוה ומֻרְוָח, הנהו בנוי בשלשה קשתות, הַנָּחוֹת על שני עמודי אבן, ועל קירותיו ציורי מגדלים, בתים, פרחים, תבנית השמש והירח וכאלה. בעת הוציאם את התורה מהארון והרימם אותה פרושה לעיני העדה, התנשאו באולם, אשר אין גג לו, כשתי מאות נשים “הלוטות במעטפות בד, המכסות גם ראשן, ממקומן. והנה התפרצו עד שער בית התפלה הפתוח, ותפרושנה את זרועותיהן אל מול התורה בהגיג לבב. ספר תפלות לא נמצא ביד אחת מהנה, מבלי דעתן קרוא ספר; וכל מנת חלקן בעבודת האלהים היא תנועת כפיהן וקימן ממושבן. כאשר נקרוא נקראתי לעמוד לפני התורה קרא לפני את הפרשה החזן כמ”ר דועָג, אשר הנהו כעת המליץ הנבחר באדמת הקודש.

כתום עבודת האלהים חזו עיני מראה, אשר עליה רחפו כל עצמותי. והנה זה ילד מובא בהמון חוגג אל בית התפלה, לקדשו לחתן דמים למולות. כלם התפרצו למקום הכסא ולכבדני כאורח הכינו גם לי מקום בראש הקרואים, למען אוכל לראותו. ועל הילד מעיל יקר, כולו מרוקם זהב, וכובעו כמוהו נאדר בפרחים. והוא מונח על שלחן קטן כולו מכוסה מעלי תמרים ופרחים.

והוא ארון קברו!

אך האיש הנועד למול בשר הערלה עמד והיחיל עד בוש כממָאֵן, בראותו כי פני הילד חָוָרו, והוא נח כתומר מקשה ולא ימיש. ויקראו אל הרופא, וימשש בעורקי ידי הילד, ויתן את אצבעו אל פיהו; אך עוד לא דבר מאומה, וכל העדה עומדת מחרשת, ומצפה בתוחלת ממשכה למאמר ומשפט פיהו.

ואומר בלאט אל שכני: “קומו שאו את הילד, והכינו לו קבר!”

ויספר את דברי אל העומדים אצלו – והנה, הדממה השלטת עד הנה מסביב, נהפכה פתאם אל קול יליל נשים מר צורח. הנהו קול זעקת מרר, בלי נשמע אומר, עדי קראה אחת: “הה, אֵם שכולה!” והנה קול מקהלת בכי קורא אחריה כדברים האלה. וכל הנשים ידיהן על ראשן, מֵאֲחָדוֹת מהן נפל הצעיף לארץ, והן עומדות בלבושי מכלול ומענות ומתופפות בידיהן על לבן ועל לחייהן, ואחדות מהן הכו במצחן על רצפת בית התפלה. ועל כל אלה ההמונים, מעוני מכאוב, פרש רימון את צלליו, ומבין ענפיו קרן זוהר השמש, המתפוצץ לרבבות פלחי שוהם, מתכלת השמים לטוהר.

בצאתינו מבית התפלה, עברנו על בית מושב כמ"ר חיים וויטאל ז"ל, ושם הראוני ממולו בית ישן נושן, אשר שכן בו המליץ הספרדי המפואר כמ"ר ישראל נאגארה ז"ל, אשר חי זה לפני מאה שנה. כתבי מחברות שיריו, היקרים למאוד ומעטי המספר יצאו זה שנה לאור בקרית וויען. בדברו ממנו צלחה רוח השיר אל האדון עליאס ויחל לזמר לפני אחדים מחרוזי מזמוריו ויאמר: “משוררי זמנינו הם כמו הירח, אשר אין למו רק הנוגה אשר האציל עליהם, והוא כשמש שניה בתֹר מעלת רבי יהודה הלוי”.

שני בתי תלמוד וחנוך לעדה, וחמש עשרה מורים, העומדים למשמר על המחלקות השונות. בשתים מהנה ילמדו תלמוד, אך בלי שים לב לחקר תבונתו. גם ישלחו יהודים וישמעאלים את בניהם לבית כומרי צרפת ללמוד שם לשונות נכריות ומדע וחכמה, ואין אחד מן המורים פוצה פה לנגדם על זה. שם הרבנים: החכם אהרן והחכם יעקב פרץ נ"י, השני הושב על כַּן משמרתו מאת ממשלת הישמעאלים, שניהם עומדים בראש הבית דין, אשר עשרה חכמים, חליפות, יעמדו בו על משמרתם. והמה כלם תלמידי הרב היורד לעמקי התורה ונשוא פנים למאוד כמ"ר חיים ראָמאנאָ נ"י, אשר אחרי הורותו וסמכו את ידו על החכמים האלה, הקדיש את כל שארית חייו אל התורה ואל העבודה לאלהים.

אוסף ספרים או כתבי יד אין לעדה; אך נמצאו כשבע מאות למשפחת פֿארכי וכשמונה מאות ספרים ישנים לאלמנת פֿארכי, ולמשפחת שטאמבולי כשמונה מאות ספרים חדשים. בחדר האוסף הלזה יתאספו מדי יום ביומו רבני דמשק, ללמוד ולהתיעץ שם על התורה והעבודה. למשכרת בעד זה יקחו ויתחלקו מדי שנה בשנה ששת אלפים פיאסטר, והמה נשך מכסת כסף, אשר הניח אחריו ברכה לדורות עולמים, התמים כמ"ר יעקב צמח ז"ל, המת בבאגדאד לפני ימים אחדים.

אין פקיד על העדה, רק ראשי בתי אבות העשירים בחברת החכם באשי, הנועד מהממשלה, עומדים על המשמרת לכל פקודי העדה. לעשירים בעדה נמנו: משפחת שטאמבולי, ליסבאָנא, שעמאיא; ארארי, פֿארכי ופישטאָטטאָ, אשר הונם יעל כפי האמנת העם לערך חמשה ועשרים רבבות אלפי פיאסטר. רק יד מחצית אנשי העדה משגת לשלם מכס. ובעת יובאו כל מחסורי בתי התפלות רק ממתנות הנדיבים בעם, יקבצו גם מדי שנה בשנה כארבעים אלף פיאסטר, לחלק לאביונים מצוֹת וארוחה (רייז) לחג הפסח. למעוני חלאים אין מקום מפלט ומנוס, אם לא ימצאו נדיבים יחידים המרחמים עלימו.

הרשיום ליהודים לשבת בכל פנות העיר כאות נפשם, אכן יבחרו לשכון יחדיו ברחובות קרובים אלה לאלה, עבור קרבת בתי התפלות ובתי חנוך הילדים. שתי מאות בתים למו לאחוזה.

תושבי הארץ יוקירו את היהודים כאמנים בכל מפעל ידים. בינימו כששים אמנים לארוג צמר ומשי, כשבעים צובעים, כעשרה רודדי פחים, שלשה עושי כלי מודדי עתים, שני עושי נעלים, ששה תופרים, והנשארים יחיו את נפשם כסוחרי ארץ ונושאי סבל. העשירים הם חַלפני הפחה והשרים, אשר אלימו ישו את כספם. גם ישו את כספם למקהלות כפרים, בבוא עת שלומת המסים, עד אחרי עבור הקציר, ונקראים על זאת: שובאשי. והם במדריגת שלישים על כסף הפקודים. רק אחד מהיהודים הנהו אכר, ומחיה את נפשו ואת ביתו מיבול אדמתו.

הרופאים היהודים הנמו בשפל המדרגה, כרופאים הישמעאלים. מבלי שום לב לרדת לעמקי המדע, יפנו לאורח מרפא אין בו שחר, את ספרי גאלענוס ישימו להגיון תלמודם, ונתיב למודי בית מדרש הרפואה החדש באלכסנדריען למו לעינים, כאשר החל האורח הזה להכות שורש בקרית וויען ופאריז. ספרי רופאי צרפת יועתקו רובם לשפת ערבית.

במעמדם המוסרי והלמודי לא יבדלו היהודים בדמשק, מאחיהם הנשארים בארצות המזרח. חברת ממירי הדת פרשה עד הנה לחנם את רשתותיה מבלי לכוד אף נפש אחת בחרמה בדמשק; אכן יִקָּר הפעם המקרה, כי אחד או שנים מהיהודים ימירו דתם בדת מאהאָמעד לקחת – אשכר, ואחרי ירחים אחדים ישובו לדת היהודים. בשנת תרט"ז פנה נער ממשפחת פֿארכי לדת האיזלאם, על כי חשקה נפשו בעלמה ישמעאלית, אכן קלות דעת אשתו פזרה והאבידה כמעט את כל הון ביתו. ובהיותי שם הגידו לי, כי גמר אומר ומועצה, לשוב לדת אבותיו, לאמר: לשוב ולחיות כמראית עיני היהודים, כי לא יֵהָפך היהודי לאיש אחר, ולא יִכָּלֵא מהיות יהודי בהמרת דתו.

כל ימי התגוררי בדמשק שכנתי במלון “פאלמירא”, הנבנה זה שנים בדמשק, ואהי שכן להשר אלפֿהאָנס די ראָטהשילד, השב מירושלים ועתה פניו מועדות להכין מסעו על באאלבעק, ביירוט ומצרים; ובהביאי אגרות מליצה אליו קדמתי פניו לבקרו, ואמצאהו יושב בחדר נחמד, וחמש עשרה רבנים יושבים מסביב לו במעגל, לבקרו, והוא השתעשע עמם על מעמדם ומצבם.

ואחרי אשר הובאו נופת פִּתֵּי קרח, קאפֿפֿעע וקנה המקטרת, שמעה לה אזני שיח, אשר הֵחֵלו השר ראָטהשילד, ולעצבת לב כל שומעיו הנהו:

“מדוע לא יסדתם עד הנה בתי תלמוד, ללמד את בניכם חכמות התבל, למען יגדלו ויצליחו לעשות פרי תושיה?”

“על כי אין בינינו לכסף מוצא, בתתינו את כל הנמצא לעניי עדתינו”.

“אולם לא יחדל אביון בקרבכם, על בלתי למדכם אותם מדע, ועל בלתי הורותכם אותם מלאכת חושב!”

“בנינו רכים ודלי כח ולא יצלחו למלאכה”.

“אם כן איפה מדוע לא בניתם בתי מפעל ומלאכה?”

“על כי מובל אלינו כל מחסורינו שלם לכל עבריו מארצות אייראָפא.”

“הנה זאת הרעה! בשלחכם את הכסף למרחקים לקנות במחיר יקר את המרכלת.”

“מדוע לא תדאג הממשלה בעד עבדיה הסרים למשמעתה?”

“לוּ גם חפצנו לבנות לנו בתי מלאכה, לא יותן לנו הרשיום”.

“לא תקום ולא תהיה כזאת כעת, בהשוות אגרת האט הומאיום את כל בעלי ברית אמונות השונות לפני כס המשפט.”

“אולי תשיג ידינו כעת לזאת.”

“ומדוע לא תעבדו את אדמתכם לאכול מיבול יגיע כפים?”

“היוכל היהודי לעבוד שדהו ביום השבת?”

“ומי הוא העובד אחוזתו בשנות קדם המבורכות, על אדמת אבותינו הקדושה?”

“אָמְנָה, אין גם אחד מתושבי עיר הקודש; רק עם הארץ, עם לא בינות, עשה כזאת!”

השר ראָטהשילד החריש מדבר עוד מאומה, ובפנותו אלי אמר: “בבואך ירושלימה תמצא רבים כאלה, אשר לבם טח מהשכיל וַהֲלָךְ נפשם צר מהבין המועיל. והמצב המאדיב הזה הנהו בעוכרי לבינו כפלים למשנה, על כי שוקקה נפשינו להאיר החשכה הלזו, באין לנו תקוה להסיר העִוָּרון ממוכי סנורים האלה! בהיותי בירושלים אספתי את המורים עם כל נכבדי העדה מסביב לי, באמרי להם: הבו לכם דבר ועצה הלום מה לעשות? אך הם לא העמידו מול פני רק את הלחץ התמידי, הצועק לישע מדי יום ביומו ללחם חקו. אולם המורים יתעשרו, בעת עניי העם יתעלפו מעוני וממחסור. אל בית חנוך העלמות, אשר יסד כמ”ר אברהם הכהן, נֶאמר: עד פה תבוא ולא תוסיף! על כי לא יכלמו האבות לבקש משכרת, עבור שלחם את בניהם ללמוד מאומה. גם מוסָדַת המַשַּׁאת אשר יסדנו שם, כבר ספה תמה, כי החשיבו האנשים את המַשַּׁאת להונם אשר רכשו, והשוהו לאחרים על נשך ותרבית. רק בית החולים ובית תלמוד המלאכה עומדים לברכה ולתושיה, ועלימו תשית עינך ולבך בבואך שמה!"

כאשר נראה, נאמנו אמרי השר ראָטהשילד, אשר ספר על דבר בית החולים; אכן את זאת לא ידע, כי העמידו בבית תלמוד המלאכה אל מול עיניו, לעת התגוררו שם, רק את מעשה ידי המורים או את אשר לָווּ מהשוק.

“רבו כמו רבו הטובות” – הוסיף השר ראָטהשילד לדבר – “אשר יגרו ממעין הנדיבות לירושלים; אך לאחדים. מה טוב ומה נעים, כי יתחברו כל מבקשי אשרה לשקוד ולקלע למטרה אחת. מה לעשות עוד, את אשר לא עשה עוד ידידי הנכבד זיר משה מאָנטעפֿיאָרע בעד ירושלים? בנדבת פרזון פזר כסף על כסף, אלף פעמים ככה על אשר יפזר מלך בעת הנתן הנזר על ראשו. אך לא נמצא שארית מכל מפעליו לתושיה. כאשר לא ידובר עוד מהענן המרעיף גשמי ברכה, אחרי עברו, ככה לא ידובר גם ממנו אחרי מותו! אולי תמצא ידך לעשות בכחך, להגדיל את בית החולים, בהכירך את גודל תועלתו!”

“הנני רק ציר שלוח עומד על המשמר, אשר הפקידתני הגבירה המיסדת מיושר על המחֻקה, ואשר עליו הובטחה במחסה הממשלה”.

"אם כן איפה אין גם בידך לסור ימין או שמאל. אך בטרם פנותך לעשות כדבר המשא, שים עינך ולבך להכיר את מקום מפעלך ולבחון את האנשים כבקרת רועה עדרו. ראשית כל דבר, לשום לתושבי ירושלים מפלט מרעבון, ועל כן הוטב בעיני לכונן את מוסדת המשאת והדגן. מחיר הדגן לא יֵקַר אצל האכרים הערבים, על כן יכון לקנותו ולצברו באסמים. ובעת צר ולחץ ישוהו לאביונים במחיר מזער; ושר הקאָנזול, אשר אל ידו מובא כל כסף העזר מאייראָפא, יאסוף את כל המחיר בעד מַשַּׁאת הדגן, לשוב ולמלאות את האסמים.

מבקרים אחרים הבאים, השביתו עתה את שיחנו. אך עוד ראיתי ונדברתי את השר הנכבד הלזה, אשר כל רעיוניו צחי השכל, ומועצותיו כבירי ימים ממנו.

השיר והקבלה    🔗

ביום השבת היינו אני והאדון אלפֿאנדערי קרואים אל השתיה אצל האדון אנגעלאָ שעמאיאה.

וישימו הלחם במרחבי החצר הנחמד, אצל מעין הנובע שם במעגל גדר שיש, תחת צללי עצים רעננים. והאדון שעמאיאה הוא אוהב המליצה, והנהו תומך את כל מנעימי זמירות, המתאספים אליו מדי שבת בשבתו, לשיר בשירי אמונה ובזמרת תבל בשפת עבר וערבית וספרדית. לכבודי הרבה להקדיש כהיום קרואיו, ואנכי לא נסוגותי אחור מהתפלאות על עצמת ונעימות הקולות. ומי לא יתפלא על עצמת קולות, אשר לא יחדלון מזעוק וממשוך בקול תרועה כשלש מעלות בלי חשך!

אמנם לאוזן קשבת תמיד חרוזים, באַמַּת המליצה נמודו, תביא זמרה כזאת, כמו כל שירי הערביים, נבקת רוח ונפש. ראשיתו זעקת פתאום המחרדת ומתחלחלת במשך רום הקול כל עוד לא יעצרה הנשם – פתאם יחדל הקול, עבור תת מועד להיד לשנות את הזמרה, ואף כי חדשה היא לאוזן המערבי השומעת, בכל זאת כשל כח הסבל משאתו. ואם תמצא גם הפעם נעימות בזמירות האלה, בכל זאת לא תטעמה רק אוזן הערבי, אשר הסכין בה מפאת לשונו.

בין מקהלת המשוררים, אשר יתמכם האדון שעמאיאה ברוב נדיבותו, הנמו שלשה, המושלים גם זמירות בשפת עבר וספרדית. והם עזרא דוּעֶג הנזכר, יעקב אמאר ויהודה ארמאן. בשוררם על דבר הנוגע אל האמונה, יעטופו זמרתם בשמלת אמרי עברים, ובשום בת הגיונם לאחת ממראות התבל פניה, אם לשעשועים, או ליסר סכלות בני אדם, אז יבחרו לעטות הגיונם בשפת ספרדית.

ברוב חסדו מלא האדון עליאס את בקשתי, לתת לי את פתשגן השירים האלה, אשר לא יצאו עוד לאור עולם. במחברת הזאת נמצאו שירים משלשה מליצים הנזכרים ומאחרים אשר כבר מתו. והם בתבנית שירי הערביים, בנויים על ראשי תיבות, ובהחל כל חרוז באותיות דומות, ובהלכם על סדר האלפ"א בית"א וכדומה.

את המחברת הלזו כבדתי לאחד מחֶבְרַת ארצות המזרח באשכנז, והיא תתן משפטה עליה לעיני השמש בקרב הימים, להודיע לחכמי לבב את יקר ערכה מפאת המדע והחכמה.

המליצה והפלא, שנימו תמיד בחוברת, ולא נפרדו מימות קדם קדמתה. הפלא הוא: מליצה נאמנת; והמליצה: פֶלֶא יודֵעַ. בהזכירנו בעלים האלה לא אחת ולא שתים את שם המקובל כמ"ר חיים וויטאל ז"ל, נספרה גם עתה אל הקורא מאומה מקורות חייו.

הרב הזה נולד בשנת הש"ג לפ"ג ומת בדמשק בשנת הש"פ. הוא היה תלמיד ובר סוד הרב המפואר כמ"ר יצחק לוריא ז"ל. רק אליו נתן הרב הזה את הרשיום, לכתוב את כל אשר הורהו, בספר, אך גדר בעדו, לבלתי עשות העתקה ממנו. בעת חלה כמ"ר חיים וויטאל את חליו אשר ימות בו, שחדו לכל סביביו ואנשי ביתו, לעשות העתקה משש מאות מגילות, כתבי יד, ויתנון למאה סופרים, אשר כלו את המלאכה הזאת בשלשה ימים. בפקודת הרב וויטאל הונחו כל כתבי ידו בארונו להקבר עמו; אכן בקרב ימים אחדים הסבו רבנים, אבירי התמימות, אחרי שאלם את הרב וויטאל על זאת בחלום הלילה ואחרי תתו למו הרשיום, להוציאם מקברו.

עד להתפלא הנהו, כי לא נאספו עד הנה כל פלאי המקובלים לחוברת אחת. הלא גם לאלה משפט הקבוץ, ולמה יגרעון אלה מכל ספורי הפלאות והגדות ההמון, אשר לכל שאר העמים כלשונם וככתבם!

באלה תפתח מחזה לעינינו, להביט למרחקי חיי איש, אשר באין גבול ומשטר, את כל רחבי הארץ שם למושבו. רק בתורה נפלו חבלים בנעימים לעם ה' המפוזר ומפורד, להתחבר לאגובה אחת. ולא יגרע האמון בפלאות, מהיות כאחד מפתילי החוברת הלזו.

אציגה הנה אחד מפלאי הרב חיים וויטאל ז"ל.

בהיות רבי חיים וויטאל בירושלים, בא הפעם פחה אחד ושמו אבו סייפין: אבי החרב, וישאל: האין פה איש, אשר יוכל לפתוח את פי תעלת גיחון, אשר סתם חזקיהו המלך? וישימו כל היהודים את עיניהם על הרב קדוש ה' כמ"ר חיים וויטאל. וישלח הפחה לקרוא לו, ויצוהו לפתוח את גיחון, פן ירשיעהו למשפט ואחת דתו להמית. אך בעצמת חכמתו דלג הרב וויטאל בקפיצה אחת עד דמשק, להציל נפשו משחת. שם נראה אליו הרב לוריא בחלום הליל ויאמר אליו: תדוע תדע, כי הפחה הלזה הנהו גלגול נפש סנחריב, ועל כן נקרא גם אבו סייפין, ואתה הנך גלגול נפש חזקיהו, ועל כן לך המשפט לפתוח את גיחון!" אולם וויטאל הצדיק את נפשו, כי לא אבה לחלל את השמות הקדושים עבור מעש חושב הלזה. אז ענהו לוריא: “הלא הזכרת את השמות הקדושים להמלט על נפשך דמשק, מדוע נסוגות אחור מעשות כזאת עבור פתוח את גיחון? לוּ עשית כזאת, אז קדשת את השם לעיני השמש!” אז אבה הרב וויטאל לשוב ירושלמיה, אולם לוריא אמר: “כבר עבר המועד”:

 

הלבנון מעבר האחר. – (Antilibanon)    🔗

כפי קוצר ימי מגורי ההלך בעיר אשר יתגורר בה, כן ידחקון ויקרבון מול עניו המוני כל האנשים, אשר פגע שם להכירם פנים בפנים ולשמוח בנעימות רצונם. רק יקרי לבב ואנשי רוח ומופת היו כלמו, אשר הקרה ה' לפני בהצליחו את דרכי לעיר הזאת, ועל כן כפלים למשנה קשתה עלי הפרידה.

חסדו האחרון לרוב טובותיו, אשר הפליא לעשות עמדי שר הקאָנזולאט למלכות עסטעררייך, היה: לשלח אחרי אחד ממשרתיו ולצוות עלי בבית משמר הגבול, לבלתי פתוח ובקר את אמתחותינו.

והנה פתאום רַכָּב, עטוי במעטה לבן ומטפחת משי צהובה אדמדמת מסביב לראשו מגוללה, על סוס דוהר, ועמו שני חגורי נשק, בא מאחרינו, ואחרי עברו מעט לפנינו, התהפך כחומר חותם כהרף עין, ובשחקו בפני רצון ברכנו – ונכירהו, והנהו השליש געסלער.

ונעבור ברחוב נחמד על רצפת חן, אשר רק היא יחידה בחוצות דמשק, הרצופה באבנים – ובמעלה הדרך ארמון, נעים המראה עם חלונות רבי המספר, ועל שעריו תלוי כמגן, תנין מצרים, והנהו ארמון שר פקודת הצבא.

הלאה ממנו ברום, משמאלו, עמדו חרבות מבצרי שנות קדם, קשתות רטושות, דלתות שקועות, שארית מגדל, עם תהו ובהו מפלחי גזית. ונגיע עד ככר קרח בגובה ההר קאפֿיון (Kafiun). כפי הגדת הישמעאלים הנהו ההר, אשר עליו הקריב הבל את קרבנו וגם נהרג שם מקין; וכפי ספורה, הנהו גם מקום מולדת ראש האבות.

עוד הפעם שבענו נעימות מחמדת המחזה, מגובה הרום על הערבה, המעוטרה בירק דשא, אשר שם נהר באראדא, הקרוא בפני הקדמונים: נִגָּר זהב, הנפרד לשבעה אפיקים, להפרות את העמק גהוּטא, ואשר בו תתראה רעיתו השמש כבמראה. אין חמדת עין לערבי, השוכן כמעט תמיד כפרא בודד ורק ציה לו מסביב, כהביט על כר נרחב מְלֵא מים.

בעמדינו על ראש ההר להשקיף ולהפרד מערבת עדן הלזו, אשר בעמקה נחה דמשק, נוצץ כזוהר לבן מוזהב; זכרתי את האחרון מילידי אבענעעראגע, אשר אבד ארמונו ונזרו, ארצו ועמו, והוא נסע עם ביתו במדבר “סיֶעררא רעפֿאדא”, למען השקף עוד הפעם על גן עדנו האבוד והַגֵּר דמע עליו – ומעת הזאת נקראה הרמה: “אנחת מאָראָ האחרונה”. (El ultimo suspiro del Moro.)

אך הָלְאָה, הָלְאָה! כאשר יִקָּר המקרה כמעט בלי חשך בחיי חלד האלה – הלאה ממקומות, שם שבענו עדן ההצלחה, הלאה מרגעי הנעימות!

וגפן חיש סוסינו ונרכב עד לשפת נהר באראדא, שם הכין איבראהים לנו את ארוחת השחר. חותני וקרובי האדון אלפֿאנדערי, היושבים בדמשק, הלכו אתנו לשלחו, ונחן שם על יד הנהר.

“מה רבו האוהבים, אשר שלחתים מעת התגוררי פה על ההר הלזה!” אמר השליש געסלער, “ואיך נעכר הלב אז לשוב בדד. הנני שוקק לארץ מולדתי, בכל נחלת ההצלחה, אשר שפרה פה לי בנעימים!”

ונרכב עוד כברת ארץ יחד על שפת הנהר, אשר יענדוה זיתים ותאנים וזמורות גפן מסביב. ונפרד איש מעל אחיו, ונעבור בנהר עד העבר האחר וסוסינו שָׂחו.

אחת אחת עזבנו את ירקרק העמק, ונעל בקרחת ההרים, להשקיף לעמק על כפר נחמד במטעי נועם, כעדן במדבר. רק לאחדים פגעונו עוברי דרך, וחמורים קטנים עמוסי עץ. וַנָּבֶן כי הננו מעבר למסילת האֹרחות הגדולה, אשר ערבנו בה בנסעינו מביירוט לדמשק.

ואני כמעט הסכן הסכנתי לרכוב על סלעי מגור וצורי מכשול, וגם בִּטְחַת רגלי סוסי עמדה לי. התמונות אשר פגשנו לא רבו, על כן שמתי למחזות הטבע פני.

עזוז תבנית ההרים, חיתו יער, צמחי האדמה ואבני הנתיב, כלמו שָׂחו בי, ובין עשתנות שנות הקדם השמיעה העת הנוכחית, צעירת השנים, את זמרתה, מבלי שית לב, אם תזקן, כהררי עד, אשר בנֶצַח שׁוֹרָשׁוּ. בין שני הרים, קרחה על כל גדותם, נראה פתאום נוגה ירקרק ופרחים, עדי חשבנו להגיע עוד הפעם אל אחד מאפיקי הבאראדא, המולדת את האדמה ומצמיחה מסביב.

על כל הסכינה עינינו בתהפוכות המראות האלה, לא תמהנו על בואינו, אחרי רכבינו כברת ארץ, בפתע פתאום בין גבעות תלולות כחומה. ובירכתי רום הסלע התלול פתחים, ארוכי הקומה, המובילים למערות, בתבנית מבואי מקום קברים. ובין הסלעים לנהר באראדא, השוטף ועובר בפחת, איננו רק משעול סלעים צר, המכוסה לעת שטף מי השלג. אך השׂרט בסלעים הנהו, כפי מראה העין, מעשה ידי אדם.

אכן אנחנו רכבנו ממול הסלע הלזה לארך הנהר, הנגר בחפזה, והוא מתגולל כשתי מאות אמות מתחת לרגלינו, על פלחי סלעים בנהמת זעם.

מן הפחת מתחולל סער קטב לקראתינו, המַשִּׁיב, חול שנון כאבני הברד, לעינינו. ואיבראהים פנה את סוסו לעבור לפנינו, ואנחנו ראינוהו מתחת כמעט מושכב לארץ עם סוסו. גם סוסינו, למודי מדבר, עמדו, כבוחני תלולית המורד, למצוא מדרך לכף רגלם, או להשיב רוחם ולאסוף כל עצמת כחם.

כל איש אשר יתרפה ויתעלף במקום הלזה, ואשר תצרור רוח עועים אותו בכנפיה, הנהו מכור לצמיתות לשלל האבדון, ובדכית השטף מתחת, הנהו מרוטש על הסלעים מאין תקומה.

אחרי רכבינו כשש מעלות, הכין לנו איבראהים את ארוחתינו תחת שן סלע, כמעט אצל הנהר; עדי לגביענו, אשר מלאנום יין לבנון, הבוער כאש להבה, מי המשברים הסוערים כמימי מזרק נבעו; ומהמון דכים לא יכלנו דבר מאומה. לשמאלינו התגולל הנהר עוד מטה מטה, עדי נעצר ממעברה הנמשכת על קשת אבנים, מצור אל צור, מהגיע לרום גבהה.

מאחרינו הגיע, בנתיב אשר עברנו בו, איש בעדואינע על סוס קטן והוא חגור כידון וקנה קלע, לתחתית הסלע. בבואו פשט את בגדיו לרחוץ בנהר, בעת תרו עיני סוסו בחפש מחופש אחרי שבלי דשא. אחרי רחצו לקח יריעה מגוללה מעל כר הסוס, ויפרשה על האדמה, ובכרעו על ברכיו, נגע חמש פעמים במצחו על היריעה, ויתפלל.

תמונה, רבת המראות ומרובעת הפנים! פה הנהר הסוער, שם קיר הסלעים עם דוּמִיַּת קבריה; פה הישמעאלי בחננת הגיג לבו – ואנחנו המסובים לאכול ולשתות. – אף כי קראתי אל הבעדואינע ביד איבראהים לאכול אתנו לחם, בכל זאת לא אבה אחת מאומה; ובהודותו ברכנו מחריש, וישב אצלינו. ויקח מאמתחתו לחם מגולל ובצלים לחים ויאכל. רק ממשקה הקאפֿפֿעע שתה אתנו ולאות ברית חסדו המיר עמי את קנה המקטרת, אשר לקח מפיו לתתו לי.

בראותינו את עבדינו, הנוסעים מאחרינו, אשר בעדם כבר דאגנו, באים מראש ההר, שמחנו מאוד, ונסע קדימה. חיש חלפה מראה הפחת מאחרינו כחזיון ליל, ונבוא הפעם לנאות דשא, הפעם לאדמת שממה, ממול עינינו התנשאו הררי ירכתי הלבנון בחשכת מראם ובגובה רומם. פני השמים כסו עבים כל היום, ותגבורת החום לא הכבידה עלינו.

כעת נטו צללי ערב הגענו בין גני כפר קטן, ונרכב בשער חצר הבנוי מעץ, ללון שם הלילה.

שתי נשי בעל המלון עם ילדיו, בנים ובנות להמונים, קדמו פנינו בברכת: “שלום בואך!” העלמות הביאו לנו אגודות פרחים, ובתתינו למו קשיטות ששו כשמחת בקציר. הנשים, באין צעיף על פניהן, הביאו חלב ולחם ודבש לסעדינו.

איבראהים הכין את טבחינו, ואקח ירק יבש, אשר הבאתיו אתי מקרית וויען, באמתחתי, ואתנהו אל הסיר לבשל מרק. וכאשר קראנו לנשים לאכול אתנו מהנזיד, מֵאנו מקחת וטעום מאומה, עדי הבטחנו אותן, כי אין בו מאומה הבא מחזיר. אדוני הבית הנקרא: חאסים: הטוב, בא מעבודתו בשדה הביתה, ולא מצא עול בדבר במצאו את נשיו אוכלות ומשתעשעות אתנו. תחת עצי תאנים הוקם אהלינו, ונמהר לבוא תחת צל קורתו, ברדת הגשם בחזקה.

עד עבור חצות הלילה שמענו קול קנה שריפה ותופים, קול ענות משוררים וזעקה. נער ישמעאלי חגג את יום חתונת לבו.

בטרם עלות השחר קמנו ממשכבינו, ובכל זאת לא שמנו לדרך פעמינו, עדי עבור שתי מעלות לשמש.

אין חכמה ואין תבונה ואין עצה מול התמהמהות יליד המזרח לנצחה. ומי יודע, אולי נפלאת חריצותינו הנמהרת בעיניו, כמו שקט רוחו בעינינו.

ונשב ונעבור בין גנים, אל פחת עמק זרועה מסביב, עדי עלינו בהר גבוה ושם לפנינו ערבת הר כמעט אין קץ לה, ולימיננו ראש הלבנון התלול, גבהו כשמונה אלפים באמת הרגל, ומתחתיתו כפר קטן בין זמורות גפן ועצי רענן. על פני כל הבקעה מסביב חותם תכנית השקידה. גם פגענו שם המונים, מוזרי המראה לעינינו, חמור נושא מחרשה ואדוניו מאחריו, שתי נשים מושכות מחרשה, ואיש בצניף על ראשו הולך בגאון מאחריהם, רועה, חגור נשק, עומד אצל פרות רובצות על נאות דשא. גם אנשים עברו לפנינו, ובפנים נזעמים הביטו אלינו, כמבקשי תואנה.

אחרי האריכנו לרכוב, באנו הפעם אל כפר נטוע מסביב לחמדת העין, וכל האנשים אשר ראינו שם, נשאו כלי נשק גם בעת צאתם למסחר וקנין, להיות נכון לעמוד על נפשם מול אויב הבא פתאם. על מקום קברות, אשר עברנו, רעו גמלים.

מאחורי הכפר, תחת צל סלע, על נהר מים, מעברת אבן עליו בנויה, עמדנו לסעוד. ובדאני על עבדינו, הנוסעים ממרחק מאחרינו עם כל הכבודה, הוכחתי את איבראהים על זה; אך הוא שחק כפעם בפעם בהחטיאו את היושר; ולא ענה מאומה. ובבוא העבדים אחרי תוחלת ממושכה, צויתי למו, לבלתי הפרד עוד מהאורחה ולנסוע אתנו יחד.

אז נתן איבראהים לחאטיב ולכל העבדים כלי נשק, ויצום ללטוש המאכלות וללקוט אבנים בשפת הנהר ולשומם באמתחת. גם אנחנו לא נסוגונו אחור מהכין את כלי הקרב אשר בידינו.

כמעט חרד לבי על כל ההכנות האלה, אשר לא הסכנתי לראות במנהלי איבראהים עד הנה, אשר אין פחד לנגד עיניו. ואחשוב, כי עשה זאת בערמה למען יסרני על אשר הוכחתיו בחזקה אל פניו.

ונסע, ועבדינו עם הכבודה לפנינו, ואיבראהים מאחרינו.

והנה הר שלג בשגב מראהו נוצץ באור השמש לנגדינו. ונעבור בפחתי עמק, מעבר האחר, מלא תנובות ויבול ומעיני מים מסביב, לחמדת עיני עוברי דרך. שושני שדה ובכאים ופרחים אדמדמי המראה הפיקו זוהר ובשמי עדן. וכשתי פעמים עברנו בנהר, הנגר במעגל מסביב למען הגיע לעבר האחר משפתו.

הֵנָה והנה הרביצו רועים את צאנם ועדרי העזים. והנה זה איש, גבה קומה וחגור נשק, בא לקראתינו, אחרי עברו הגיד לנו איבראים, כי הנהו אחד מחורי ההרים, וכי לבו שמח עלי עברו עלינו שָׁלֵו ובאין מכלים דבר. ולא אחרנו מקחת שוט לסוסים להחיש מרוצתם במעלה ההר עדי הגיענו לחאטיב, העובר לפנינו. הוא ספר לנו, כי שאל האיש אותו על מספר האדונים, אשר למו כל הכבודה.

“ולוּ עמד האיש לנגדך לעצרך בדרך, מה עשית, בני?”

“אז מסרתי את נפשי בידו, אדוני!”

“והנשק בידיך, מה אלה איפה לך? הלא עליך לעמוד על נפשך!”

“אל שדי עמד לימיני, והוא מנעני מעשות כזאת.”

איבראהים שחק. והאדון אלפֿאנדערי, אשר לכל עת מצוא נשא עיניו מול שמים להודות ולהתפלל, הרים גם עתה, בצאתינו מצוקה לרוחה, את קולו בהגיג לבב ויאמר: “ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גמלנו כל טוב!” ואען ואומר: “מי שנמלך כל טוב, הוא יגמלנו כל טוב סלה.”

למען מצוא את המסילה, אשר תעינו ממנה, עזבנו את הערבה, מלאת תבואות ודשא, לעלות לגבעות בנתיב אבנים ואדמת מלחה.

אחרי שבעינו נדודים בתבערת חום היום, עמדנו על מרחבי ערבת רמה, אשר הררי שלג בתבנית מחצית מעגל מסביב לה, וממולם במרחק הרים, נתונים למאכולת אש השמש. בטבור הערבה באנו אל באר, בנויה בעומק וחרבה מאין מים.

הככר על פני כלו שמם ומאין יושב מסביב, רק ממרחק ראינו כפר קטן, כמו תלוי בעבר ההר, ועדרי עזים שחורות, הַתָּרות לחנם למרעה על הגבעה אשר לפנינו; ואחרי אשר עברנו עליה, עמדנו – לפני באאלבעק (Baalbeck).

(כבר נטו צללי הערב והיום רד מאוד, בעת הגיע הנוסע למחוז באאלבעק, אל חרבות עיר ההרס הנשגבות, אשר ממנה יֵאָמַר, כי היא בנויה כמו פאלמירא, תדמור הנושן, מאת המלך שלמה.

בפקודתו יטו שם את אוהל תחנותו בחצר מקום ההיכל, אשר בו זבחו מקדם את קרבנותיהם לשמש, מלכת השמים, אחרי כן הנהו שם את פעמיו לקדם את פני שר פקיד הצבאות, למען תת אל ידו אגרת מאת הפחה בדמשק, בה הושם עליו לחוק, לשאת את הנוסע בפני רצון ובנועם נדיבות ולהיות לו למגן וסתרה מול כל מגור מסביב, בעת הָצֵר לו.

כמעט הודיע הנוסע את רצונו אל פקיד הצבאות לבקרו עוד היום, ואיבראהים, מורה דרכו שב, ועמו ארבעה אנשים, מעונדי נשק ביפי פאר, ומאחריהם עבד כושי, המנהל סוס חבוש בהדר בידו. “הנהו לרכוב לאורח, הנאדר בתר המעלה, אשר עליו יצפה השר בתוחלת ממשכה!” אמר איבראהים. בהגיעו שם יצא פקיד הצבאות בפני רצון לקראתו עד לפני פתח ביתו, רחב הידים וחומה מסביב לו. משם ינהלהו אל חדר רבוע, מלא כלי נשק על כל קירותיו. אחרי שבתם על המטה, וקחתם קנה המקטרת וקאפֿפֿעע, ישתעשעו בשיחתם על מעמד המדינה והחברה בארצות המזרח; הדבר, אשר יסד עליו אדני שיחתו גם אחרי כן, בהשתעשעו עם ראש הכומרים בבאאלבעק.

ובדברם על השלום, האם נאמן הנהו במוסדותיו עדי יאריכו ימי השלוה בארץ, ועל אגרת החופש “האט הומאיום”, האם תצא לגמר לְהֵרָאוֹת לעיני השמש בפרי צִדְקָהּ? והנוסע ענהו, כי אין שפק בדבר, על כי דבר המלך שלטון הנהו, השיב פקיד הצבא: “אל תאמר: דבר המלך שלטון רק אם מה' יצא הדבר! הלא גם אתה מלך ביפיו חזו עיניך, כאשר ספרת, ברכבו בהדרת רוב עם אל בית מקדשו אשר בקרית שטאמבול. מלכנו השלטון הנהו טוב ומלא חנינה. האם לא פעל חזיון מראהו גם על רוחך ככה, למצוא ולהכיר חותמת החסד ברשמי פני הודו? המוני העמים אשר בהררינו אלה, הנמו כפראים למודי מדבר, הנותנים כתף סוררת לכל חוק ולכל משטר סדרים. ילידי הדרוזען והישמעאלים כמו הנשארים לאומותם, עומדים כחשיפי עזים כעם עֱרוּךְ מלחמה בשנאתם אלה מול אלה. הכהנים, מלאי בצע מעשקות, יאהבו את נפשם ביתר עז מהשלום, כאשר יכבדו ויוקירו הפקידים, מלאי צרבת קנאה, את תוקף עוזם, מאלהי שמים. ככר ההרים, מלא דשן ברכה, הלזה עם שש מאות אלף תושביו, הנהו נעזב ושמם מאין יושב, בעת יכלם להיות מקום כסא, אשר ממשלתו משתרעת על כל פני רחבי ארם וכנען. לוּ תשלוט יד באגרוף עָצְמָה, המחזקת במתגי הנפזרים האלה יחד בחפנה, לשום הרסן בין שִׁנֵּי כבדי השפה האלה, עדי תקהינה. הננו כלנו סרי למשמעת השלטון, ובכל זאת יעשו ויפעלו הפקידים האלה בשרירותם כמו אין אדונים למו; ורעה עוד מזאת, העולה על כלנה, בפנותם איש איש מהם במעשהו כַאֲוַת נפשו כפי רוח אחרת אשר אתו!” ובשאול הנוסע אותו: “איזה ואיה איפה הרעיון, אשר יתפרץ בקרב העם עד להתגבר על רוחו, עדי ישקוד רק למחוז מטרה אחת, ועדי היותם לאגודה אחת בחפץ לבם?” ענהו: “רק הרעיון על ה' אלהי שמים! רק נביא, ציר שלוח מרמים, יוכל להטות את עם ההרים הלזה, אשר אמיץ רוח, אוהב החופש, מכלכל נפשו במשורה, תמים וגם אוהב צדקות הנהו, רק הוא יתפאר לעשות עמו גבורות עד להפליא!”

עוד בעצם הערב הלזה בא שר פקיד הצבאות עם אחוזת מרעיו, נהדרי בפאר העושר, לקדם את פני הנוסע ולהשיב מפני הכבוד את בקורו. מדי דברם מן החרבות וערמות השממה, הגדולות והנשאות, הנמצאות מסביב, ספר המליץ אשר לפקיד הצבאות, שיבה כביר ימים אשר קוצות ראשו כשלג הלבינו, אל הנוסע את ההגדה הלזו:)

"אולם גם הקשתות והעמודים האלה, כמו האולמים והעליות, לא מידי אדם קרוץ חומר נוצרו. רק רוחות מעל ושֵׁדֵי תחתית, אשר עלימו משל השלטון סוליימאן (המלך שלמה) בתוקף חותם טבעתו, חצבו כסרי למשמעת פקודתו את אבני הבנין מבטן סלעי ההרים, היו לו לנושא עול סֻבָּלוֹ, להביאם למקום תעודתם, ולכוננם עדי היותם יחדיו תַּמִּים במלואותם. גם פה כמו בתדמור תוכל להכיר את עָצְמַת הרוחות הלזו, אשר בנתה וכוננה את כל אלה, בעת אשר נלאו שדי תחתית האלה הפעם, או בתתם כתף סוררת, נתנם המלך בין שני פלחי שיש שטוחים, ויצו להניחם בחיק הארץ, כאבני מוסדה. מדי פעם בפעם יתנועעו הרוחות האלה בחזקת היד, בהתפרצם לשבר בריחי בית כלאם ולהתחפש, וָיֵסבו בזאת כי תרעש הארץ ממקומה, עדי גם עמודי היכלות האלה פלצות אחזתם. רוחות אחרות, אשר מרדו בו משמוע לפקודתו, סגר בסירות נְחֻשְׁתָּן ויחתמן בטבעתו, בצותו להשליכן אל תוך הים. בשקידת אלה לצאת ממסגר השביה לחופש, ירעידו את משברי הים, עדי תחת שואה יתגלגלו, והם המה הסופות, המנפצות את האניות לשבבים. מדי יום ביום ככלות המלך החכם להשתפך נפשו ברננת הגיון הבוקר בהיכל התפארת, אשר בנה לו ספון כלו בעצי ארזים בקרית עֶל קאָדס (ירושלים), עלה על גבנוני רוח הקדים והוא נשאהו כעל כנפי נשרים על מפעלות הבנין בבאאלבעק ופאלמירא, לשום שם עין משמר ובקרת על שקידת הרוחות הבונים. פה הוכן כס משפטו, אשר מסביב לו שרי מעל, רוחות וגדודי בעלי כנף התאספו. בשבתו פה על כסא זהב מופז, אשר ממעל לראשו כרובים בכנפיהם כפורשי סוכת צללים רחפו, רבצו על מעלות אבני יקר וכדכד ארבעה שרי פקידים, הנמו: מְאַשְּׁרֵי האדם, הרוחות, העופות והחיות. כשנים עשרה אלף מושבות זהב הוכנו מימין לכסא, בעד הנביאים האבות והקדושים אשר בארץ היו; ושנים עשרה אלף מושבות זהב הוכנו משמאל לכסא, בעד המלכים, הגבורים והחכמים. כאשר הֵתַּם המלך את שֵׁבֶת משפטו, התנשא עם כסאו על אברות דַיוֹת, או גם הפעם על גבנוני רוח הקדים, בצותו להביא אל תדמור עד שערי ארמנותיו, הבהירים מזוהר בדלח, אשר שם משכנות אלף שרותיו, הנאדרות בחמדת היופי.

ויהי היום, בשאת אותו רוח הקדים כפעם בפעם על רחבי אברותיו, כמו סוס דוהר את רוכבו, וימצא המלך פתאום, כי חליפות נתנו לארחו, בהתנשאו הפעם בתעופתו עדי גבהי רום שחק, וכרגע נגעה כף רגלו בשבלי ארץ תחתית. ויפלא הדבר בעיני המלך, וישם לבו עליו להתבונן ולדעת מה זה ועל מה זה? אז גלתה חכמתו אליו את מקור המראה לבוא עד תכונתה: בהתרוממו בתעופת מחקרו להגיון רעיונים נשגבים, אז הקלה מרוצת סוסו, בעל הכנפים, עדי נשאהו ממעל לראשי הררי המגור. בחלוף רעיון רהב וגאון, על כבוד ממשל עוזו בתבל, על פני רוחו, אז הכביד כנטל חול על גבי סוס העננים אשר נשאהו, עדי השתקע לעמקי תחתית האדמה."

בעצם היום הזה בא גם העֶמִיר הארפֿוזה עם אנשי משמרתו, לקדם את פני. הנהו כמו בן חמשים שנה, גבה קומה ובריא ואולם, והוא לבוש מעיל חוּם צמר ומכנסי תכלת רחבות, שני קני שריפה משובצים כסף באזורו המשי, ונעלים אדומים, ברגליו היחפות. עיניו הכהות נוצצו בזוהר ברק מעל פניו, אשר עלימו האריכו התאות בפרוע פרעות למעניתן, וזקנו אשר ממעל לשפתיו, יורד בשני קוצות על כתפיו. ואקראהו לשבת על המטה, אשר הכין איבראהים; אך מאן לקחת קנה המקטרת וקאפֿפֿעע, בהתענותו בצום נפשו ביום ההוא.

אחרי שאלי לשלומו, אמר: “באגרת אשר הבאת אלי, האל יברך אותך ואת כותבה, נאמר גם, כי הנך חכם הרפואה. הנה זה ירחים אחדים מעת גברה תגרת מחלה עלי להכאיבני בראשי. הלא תאבה לעמוד לימיני לעזרני בחכמתך?”

אחרי מששי בעורקי ידו לשום עין בקרת על מרוצת דמו, שאלתיהו על פי המליץ, על ארחות ומסכנות חיהו ועל מעמד בריאותו עד הנה, עדי נבעו לי מהרה מצפוני ומקור כאבו; ואחרי העריכי לפניו משטר וחוק באורח כלכלתו, במאכלו, ומשקהו מהיום והלאה, יעצתיהו גם לרחוץ בשרו במים קרים נוזלים.

מדי עת נדברנו והשתעשענו יחד, נצבו אנשי משלחתו בשקט כמו נד במרחקים. הנמו אגודת עשרה אנשים, חלוצים בזוהר כלי נשקם, ובינימו איש זקן, עטוי לבן וצניף על ראשו, ובידו אגודת פרחים, משולבים בתבנית עמוד עגול כשני נעלים בגבהו, ובה התקרב בעת דברי עם אדוניו מדי פעם בפעם, להושיטה אליו ולהריח בה.

“עד כמה יאריכו ימי התגוררך, להיותך שר החרבות האלה?”

ואען על פי המליץ ואומר: כי חפצי לנסוע כיום מחר קדימה, ואבקשה מאתו לתת לי אנשי משמר להגן בעדי, על כי שמעתי אומרים, כי נצתה כאש תבערת המלחמה בין כפרים אחדים.

“הנך הולך לבטח דרכך!” ובאמרו כזאת, כתב אמרים אחדים עלי לוח ויתנהו אל אחד מילידי הבעדואינען.

עתה התנשא העֶמיר ממושבו ללכת, ואצעדה לעבור לפניו את כל מקום חצר ההיכל רחב הידים, אז עמד העמיר להפרד ממני. ואומרה אליו ביד האדון אלפֿאנדערי: “הנה זה רק כמו רגעים אחדים מאז קראני בשם שר החרבות, ואנכי אשלחהו לארוח אתו לחברה עד קצה גבול ממשלתי ליום אחד!”

אז אחז העֶמיר כאלוף ממתיק סוד בימיני, אשר לא רפתה ידו מֶנָּהּ עוד מדי התהלכו לצלעי, ובשננת הרוח למתק אמרי נועם צוה להשיב אלי: “מעתה לא אוכל עוד לבקשך לשוב, לבלתי תת מגרעת בגבולות ממשלתך!”

(בשוב הנוסע לאהלו, הוחיל איבראהים כבר עליו בארוחתו אשר הכין ליום המרגוע, והנה זה אגודת עשר נשים, המנהגות ומצפצפות כקול יונים פורחות ונודדות בכנפיהן וברגליהן תעכסנה, מבין ירכתי פלחי העמודים אליו התקרבו, והנה מְחַלּוֹת את פני איבראהים לאמר אליו, לתת אלימו אשכר חלי ונזם או כומז לאזכרה.)

אז שחק איבראהים באמרו: “הן הנה אורחיך, אדוני, אשר כבר באו הפעם, ולא אחרו כהיום מִקַּדֵּם את פניך שנית!”

הנמו נשים, שוקקות לחדשות ולראות את ילידי ארצות נכר. ומדי דברי עמהן, שאלה האחת:

“הנמצאו גם ישמעאלים בארץ מולדתך?”

“רק בעת בואם כאורחים וכנוסעים בגבולינו, מבלעדם לא ימצאו רק נוצרים ויהודים בכל רחבי מדינות מלכי.”

“ממשלה כזאת תאושר בארץ!”

“האם שְׂנֵאת את הישמעאלים?”

“הלא אין ערך ודמיון למו מאלהים! בבית תחנונינו תמצא צלם דמות תבניתו על כל פנה ועבר.”

“האם הישמעאלים אינמו אמיצי כח, טובי לבב ואוהבי משרים”?

"אולם נשיהם בנות בליעל ונבלות הנמו, כי איככה תסבולנה מבלעדי זאת, כי יקחו בעליהן אשה אל האחרת לצרור.

בהוציאי אחרי כן חֲלִי לוית חן, הנוצץ ככוכב בברק זהרו, מאמתחתי לתתו לה לאשכר לענדו בין שערות ראשה, והיא הרימה את צעיפה; והנה קשורי קוצותיה המשולבות פתאם התפתחו, ושערותיה השחורות כעורב, נופלות מלפניה ומאחריה, עדי נגעו כמעט במרבדי ירקרק האדמה, והיא עומדת לוטה במעטה שחרחר על פני כלה.

ואומרה אליה במליצת ממשל שפתי ארצות המזרח, הנמרצת ומובנת אל כל יליד ערבי: “מדוע תתעטפי ותתכסי, כוכב היופי, באופל ערפלי העבים?”

וברמזה על החלי הנוצץ, ענתה: “הלא אתה תביא כוכב נוגה במחשך הליל הלזה!”

ואתנה גם לנשים האחרות נזמים וטבעות, ואשלחן שמח וטובי לבב.

(הנוסע שם את פעמיו לבקר את החרבות על פני כלם, והנהו מתפלא עד להשתומם על תוקף עָצִמָתן, אשר לא יאומן כי יסופר עדי תשזפהו העין. ובהתנשאו בתעופת הגיונו, ובהעמיקו לרדת אל עמקי מחקרו, תנופף ימינו את קסת הסופר המהיר, לתאר במחונת אמן ובתפארת יפי מליצותיו את גודל המראה הנשגבה, אשר חזו שם עיניו, עדי העמידו את חזיונותיו כמעט חיים כלמו אל מול פני הקורא. ותהי ראשית דברו, להדיע לנו נאמנה, כי לא הוכח עוד בהוכחה נמרצת, כי נבנתה העיר באאלבעק מידי שלמה, בהמצא כתוב: ויבן את תדמור בארץ המדבר, וגם היוסיפון מספר, כי בעלת, אשר שמהו שלמה למבצר הנהו בארץ פלשתים; והמחקרים החדשים חשבו, כי בדבר עמוס הנביא מגלולי עבודת אל נכר בעיר ההרס, יסוב על בקעת בית און. אחרי כן יציב את ההיכל אל מול עינינו, את אולם העמודים גבהם שבעים באמת הרגל, באולמיו העצומים וברחבי חצרותיו, ארכו אלף באמת הרגל, את אולם האוסף כשתי מאות באמת הרגל, אשר שנים עשרה עמודים יענדו את מבואו, ומאלה לא נשארו כהיום רק שרידי אדניהם, שני בנינים בתבנית שערים בעדו יגוננו, וגרם מעלות עצום אליו ינהל. על אחדים מהעמודים נמצאו עוד ציוני מכתב בשפת רומי, אשר נמקו כמעט במרוץ העתים, עדי לא ירוץ הקורא במו; המספרים, כי הוקדש ההיכל לאלהי השמש, בעד אושר אנטאָנינוס פיוס עם יוליא אויגוסטא. נבובי קיר מראים עוד היום את המקומות אשר עמדו שם פסילי האלילים. כפי מספר שארית האדנים עמדו שם כארבעה וחמשים עמודים, והמה נוסדים על חומה עצומת הבנין, גבהה כחמשים באמת הרגל, עדי נראה האולם הלזה גם במרחקים בשֶׂגֶב תפארתו. החומות בנויות מפלחי סלע, אשר אחדים בינמו כששים וארבע באמת הרגל לארכם. ומעתה נשוב לספורי הנוסע ככתבו וכלשונו.)

דרך עֹצֶב.    🔗

מעל תל שממה בחצר ההיכל הגדול הבטתי על זוהר תבערת המשחר, הפרושה במרחקים על ראשי הררי השלג בלבנון, אשר לא תלאה ותשבע העין מראותה, אף אחרי השתוממה על זאת כפלים למשנה.

חבלי אהלינו כבר נתקו, וסוסינו חבושים. ואיבראהים הודיענו, כי השומרים, המפוקדים לשלחנו, הנם עומדים ומצפים.

ונצא החוצה ממקומות האַלְמָוֶת האלה, וסוסינו מאחרינו. לב האדם יכאב תמיד ונפשו עליו תאבל, בהפרדו לנצח, אם מנפשות חשקו, אם ממראית טבע הנשגבה, או ממכוני שבת, אשר כבוד אזכרת קודש עלימו נחה.

לפני החרבות גבעות, נטועות לחמדת עינים, וזמורות גפן, המשתרגות מסביב לעצי תנובה וזית. לאשדות הגבעות עמדו שני אנשי מלחמה, אשר שלחם שר פקודי הצבא, ושני בעדואינען מאת העֶמיר, במעטפות לבנים ומטפחות על ראשם ובידיהם כידונים, ראשיהם שנונים, ונשק, ואחרי השתחוָם ממולי רכבו לפנינו, ואנשי הצבא מאחרינו.

בין מקום קברות הישמעאלים והנוצרים, אשר אין גדר ורק דרך המלך בינימו, רכבנו עדי בואינו מחוץ לכפר החרבות, אשר לראות הפעם הבטתי מאחרי, עדי הסתתרו במרחק ובערפלי ענני הגשם, אשר כסו את פני השמים.

ונבוא אל ערבת בקעה (Bekaa), אשר תקצר עין הרואה מהביט אל קִצָהּ, ולעבר פניה מתנשאים הרים בערפל חתולתם, ובמראה ככר השטוח הלזה דמינו לעמוד על משטחי אדמת הונגאריא, אשר מרחבי הרקיע לא יגבילום. כמו שם פגשנו גם פה עדרי צאן או פרות, ומעטה רועם עור איל אשר לא עֻבָּד עוד, תלוי ממול ערפו, וכלבו הנובח מקבץ טלאים המפוזרים.

גם הבעדואינען על סוסיהם קטני הקומה בקלות מרוצתם ובכידוניהם, נדמו לאלה יושבי אוהל ומקנה במרחבי אדמת דשא, אין יושב בם; ולולא גם גמלים ופרדים בינימו יֵרָאו עם מנהלם בבגדי ארצות המזרח, אז לא נעדר מאומה להתעות את לב העובר ולנשאו על כנפי דמיונו לעבר מרחקי ימים והרים.

מבֵּינות לשדות בר ועַלֵי מקטרת רחפה עוד הפעם אזכרת עמודי באאלבעק האדירים מול עינינו. במרחקי רחבי השטח מתנשא עמוד יחידי, כנס מופת ומנהל לחרבות באאלבעק, וכענק בודד בערבה.

עודני עומד ומתבונן בעמוד הלזה, והנה זה זוהר נפלא עליו מתפרש. השמש זרחה פתאום מבין ההרים, לפרוש על ראש העמוד את מחצית אגודת פרחי האור, אשר יחשבהו האדם מדי פעם בפעם לאות שלום, שלוח מאת האלהים, בהתכפרו עם בני תמותה לעתות המיצר והדאבון. רק זאת הפעם ראיתי את הקשת בארצות המזרח, שם הראני ה' את אִשו כי גדולה היא, ועת הֵרָאוֹתוֹ כי קצרה מאשר אתנו. רק לרגעים אחדים נראתה בזוהר הודה – ואיננה. אחרי כן החליטו הבעדואינען לראות עוד מראה אחרת, אף כי אין גם אחד מאתנו, בכל שננת מבט העין, יכול להכירה. בהחליטם לראות ככר נחמד מלא עצים רעננים, אשר כותרת צמרתם מגעת ארצה. רק איבראהים אשר ידע ממחזות כאלה ממסעיו בין גאצא למצרים, האמין למו, על כי העם הזה מפואר בשננת כח ראותו.

אך עוד פתרון אחר למראית הקשת בערבה הזאת. כפי הגדת הערבים, נקבר נח, היושב על ההר זאמין, בערבה הזאת, וברמזה על שברי קשתות ועמודים אחדים אומרת: כי שם ציון קברו.

בהתמלט נח עם כל החיה אל התיבה – ככה ספר לנו אחד מהבעדואינען – מאן רק החמור מעבור את המפתן. השטן התחבא בין זנבו. ויקרא נח בחרי אף: “בוא אֲרור ה'!” ובאורח הזה התגנב השטן במסתרים אל התיבה. וכאשר ראהו נח אחרי כן שאלהו: איככה בא גם הוא הנה?

ענהו: “על פקודתך! באמרך: “בוא ארור ה',” ורק אנכי הארור מכל על פני האדמה.”

החזיר והאִי נבראו בתיבה, בעת פרו העכברים ורבתה החלאה. ואם גם החזיר לתועבת נפש הישמעאלי הנהו, בכל זאת ישמח לראותו באניה, אשר יעבור בה בלב ימים. עם נח ובניו לא נמלט עוד רק אדם אחד, אשר לא היה בתיבה והוא הענק אוידש (עוג) מילידי הרפא. משברי המבול לא הגיעו רק עד אזורו. בימינו הרים תנינים מתוך השטף, ובשמאלו נשאם עד לשחקים לצלותם בחום השמש, ומאלה החיה את נפשו.

בעת התנהלנו לאטי לרגל הסוסים עם הכבודה אשר לא אבינו עוד לעזבם, הראונו הבעדואינען, אשר הסכינו בזאת, את כשרון מפעלם, בהשליכם כידוניהם רומה, ובקלות מרוץ סוסם, בשחותם ראשם ארצה, תפשום, מבלי רדת מעל הכר.

ונבוא עד ממול לכפר “דאר אֶל אַכמאַר.” על השדות אשר לפניו ישבו על אבנים מפוזרים אנשים חגורי נשק, כאורבי דרך. גם אמנם היו כאלה, אך לתושבי הכפר ארבו, והיה כל היוצא מגבול הכפר וחוצה, אחת דתו להמיתו. וככה ארבו כבר כארבע עשרה יום, הנשים הביאו את ארוחתם למו אל השדה, והם לא עזבו את משמרתם. וזה דבר וסבת השנאה: דער על אכמאר ימלא משנים קדמוניות את מחסור מימיו מתעלת מים, הנמצאה שם, לחצי, ומחצית השנית אחוזת הכפר האָעש. ואיש הושם משנימו על משמר החלוקה המיושרת כפי המחוקה.

פתאום – אם מהפרות והרבות תושבי כפר האָעש, אם על כי חמס אהבו – לא הניחו לשכניהם לשאוב רק רביעית התעלה, ואת הנותר סגרו למו. ובזעקם אל העמיר הארפֿוזה על החמס, מבלי מצוא מחסה המשפט, תפשו את שומר המים, ויכוהו ויפצעוהו, והוא נמלט מידם לצעוק אל השופט. ומעת הזאת שלחו תושבי דער על אכמאר לַנֶּשֶׁק ידיהם להשען על גבורתם ולהושיע ידם למו מול אויביהם.

ונגיע אל הכפר, שמחים וטובי לבב להיות הרחק כמטחוי קשת משדה מערכת המלחמה. שם עמדו וישבו הנשים והילדים על הגגות, לשום עינימו לתור אחרי תהלוכת המלחמה, וגם לעורר ולאמץ את בעליהן לחרף נפשם בַּלָּחֶם. ונסור לחצר אכר; ונרבץ על יריעות, תחת הגג אשר לפני הבית, ומשם המחזה פתוחה לפנינו להשקיף על המקום, אשר, אולי כהרף עין, יתבוסס בדמים – בעד מים.

נטפי הגשם החלו לרדת בחזקה. בעלת הבית הביאה לפנינו חלב ושפות בקר וחמאה, ואנחנו חלקנו עמה את כל אשר הותרנו מטבחת באאלבעק.

תושבי הכפר רובם נוצרים.

ובאין עוד פחד לנגד עינינו, לבוא למקומות חסרי בטחה ולהִסָּכן בם, יעצני איבארהים לשלח ולהשיב את אנשי הצבא לאדוניהם, ואתנה למו קשיטות כסף ואשלחם, ואת אנשי העֶמיר עצרתי על פי דברו עוד עמנו, עדי בואינו אל המלון. ואצו לנסוע.

תשוקת נפשי לראות את ארזי הלבנון ולהקים האהל תחתמו, גברה עלי על להֵחַלות; והדרך רב מאוד להגיע שמה טרם בוא החרסה.

מאחורי הכפר דאר אֶל אכמאר באנו אל יער אֵלים דקי הקומה, כמו החרימו ההרים האלה כל עץ אחר מצמוח ועלות רומה, מקנאתם לארזיהם. מהלאה החלו נתיבות אבנים, אשר הסוס מהיר המרוץ וקל הדהרות ילאה במו, ואין בטחה במדרך רגליו. בגשם היורד נחלקו האבנים ועל ההרים כסה פעם ערפל, פעם שלג. על כי הסכן הסכנתי מדי כל עת מסעי רק בזוהר שמש תמידי, דמיתי בככר פרא בודד הלזה עם נקיקיו, תהומותיו ומַפָּלֵי מימיו, היות עתה באפסי התבל, הנעזבים באין נוחם ותקוה.

אחרי האריכנו לרכוב פעם בעמק, פעם בהרים, כלה הגשם, וסער מפלח העבים, התחולל עלינו לתפשנו, במגור מסביב לשאת גם את הסוס גם את רוכבו עדי רמים, או להשליכם למעמקי תהומה.

אחרי חצות היום הגענו אל בקעת אדמה פוריה, ושם נחל שוטף ממי המטר ושלג ההרים עדי סערו משבריו כנהמת ים. על רמת אבנים עומד הכפר איינייטאה (Aineitah), ונעל ונרכב עליו, ונבוא לאחד מחצרותיו.

עיף ויגע מטורח הדרך ומקטב הסופה, ורטוב מזרם ההרים ומקרה, לא יכלנו עבור הלאה; וחרדת אלהים עלי נפלה, בשמעי כי אין להגיע עד הארזים.

הננו בחצר, אשר חומה שפלת קומה לו מסביב, ותמור הפתח פרץ פתוח. ממול המבוא מערה בנויה עמוקה, קירותיה שחורים מֵאח המבוערת בה על קרקע החמר, וכלי בשול וצאן עזים, פרד וסוס עם המספוא לאלה בירכתי המערה, לעבר פניה, שלש נשים, רעות המראה והתואר; בעלת הבית בכובע כסף, בערך אלף פיאסטר, כמשטח מחבת עלי ראשה, אך כל שאר שמלותיה בלויי סחבות, מלאות קיא צואה מסביב, והיא חולבת את הבהמות וקנה המקטרת בפיה, ושני שפחותיה אצלה.

אחרי החליפוני את בגדינו, שתינו מן החלב, אשר הביאו לפנינו בקערות עץ.

משמאל למערה חור, כמבוא למערה שניה, קטנה וחשכה, והיא חדר המשכב לכל אנשי הבית, הנועדת גם למלונינו הלילה.

אך בחרנו הסתופף באהלינו, המתנועע ברוח כהנוד קנה במים, ואשר הטהו איבראהים ברוב עמל ויגיעת בשרים בחצר; באין לנו פה משפט הבחירה רק, או לִגְוֹעַ בקיטור המערה, או להקבר תחת אהלינו מקטב הסופה.

לפנינו ההר: “גֶ’בֶל אֶל מאַקמעל”, גבהו כתשע אלף ושלש מאות ועשרה באמת הרגל, אך על כי כסו עבים את ראשיו, מכוסי שלג, לא ראינו רק תחתיתו. מעבר לההר הלזה, כדרך שלש מעלות, יער הארזים.

באביב הלזה הייתי הראשון, מן השָׂמִים מגמתם לעבור שמה.

אך תושבי איינייטאה, המתאספים אלינו מלאו שפק, אם אוכל להגיע למחוז חפצי, על כי לא נמס עוד השלג על פני כלו, ומפני הסער, אשר יתחולל עוד ימים אחדים.

הסכן הסכנתי מעודי במהתלות המקרה, במכאובי הגויה והנפש, מיום היותי ככף הקלע ביד נסיוני החיים, החודרים עד ירכתי עורקי הלבב, אחזני בכל זאת הרעיון, לבלתי השג מחוז מסעי הלזה, בתוקף עָצְמָה, עדי כמעט לא האמנתי בו. מכיר משחרות עלומי, כממתיק סוד ואלוף נעורים, את ארזי נצח האלה, אשר הכרתים מספרי התורה והטבע, מן הספור והמליצה, אשוב עתה, קרוב כמטחוי קשת אלימו, ריקם מבלי ראותם, לא ארכב במורד היורד לחוף הים, וגם טאראבלוס הנושנת מעיני תִסָּתֵר! ידעתי נאמנה גם ידעתי, כי המכאיב על אָבדן הלזה לא ליום ולא ליומָיִם, כי על כל שארית חיי יפרוש מכמרת עצבונו על נפשי השוקקה.

תושבי איינייטאה, מעוטפי אדרת שער ועודם במתכנתם הראשון כביום צאתם מידי הטבע, לא הבינו את עצבוני, בהיות נתיב סלול לפני, להגיע בשלשת ימים לביירוט. ובחשכת ליל מסביב פניתי לאהלי, ואקרא בספרי הנביאים מארזי הלבנון.

הארזים    🔗

בנשף השחר שמעתי קול קורא בשמי, ואתעורר מתרדמתי, ואשאל: “העוד לא תם הסער?”

ויען איבראהים: “הֲישנת, אדוני, באוהל הלזה, לולא נח הסער מזעפו? קומה ונסעה!”

“לביירוט?”

“לביירוט! אולם אדוני, הלא נפלאת היא בעיני, אם לא תחפוץ לראות עוד בטרם המסע את הארזים! פני השמים מלאי כוכבים, והיֶעבֶעל עֶל אַקמַאר נראה מתחתיתו עד קדקדו!”

אחרי שלחי את הבעדואינען למקומם, שכרתי איש מכיר נתיבות ההרים מתושבי הכפר, לעבור לפנינו ולהיות לנו לעינים.

אחרי רכבינו מטה מטה במורד התלול, עברנו בבקעה, המשתרעת לארכה סוערה וסחופה מנחל שוטף, עדי הֲחלונו לעלות. ונגיע אחרי מחצית מעלה אל שדה שלג, אשר שם נטבעו רגלי סוסינו עד הכרעים, וננהם בכבֵדות. מעבר לשדה השלג המתרומם בארכו, באנו לככר אבנים, אשר הִשִּׁיב הסער מעל פניו את השלג, עדי לא נשאר כמעט שמץ מנהו רק על ראשי העצים דקי הקומה, הנראים כזוחלים מבין פלחי הסלע.

מין צֶמַח, אשר עַלָּיו גדולים, עגולים וכטפח או טפחים בהקפם, ואשר עיני לא שזפתו עוד, מונח הנה והנה על הארץ חמרים חמרים.

מנהלינו שֵׂרֵשׁ אחדים מהעלים האלה, ואחרי פצלו את שרשם העב בסכינו הארוך, נתנו לנו כבִרְיַת ההרים לאכול. וטעמו כחומץ, המצמק את בשר השנים.

בנטותינו ממקומות מכוסי שלג, עלינו בנתיב תלול, ונסבוך ידינו בשערות סוסינו, לבלתי התמוטט בחלקלקות המשעול. מסביב לנו רק שדות שלג, רומי הרים ועמקי פחתים, ועד ככה גבר זוהר השמש עלימו, עדי כהו העינים ולא ראו רק צללי תכלת.

ככה רכבנו באורח המגור הלזה, עדי הגיענו למחצית מרחבי מורד, שטוח על רמה תלולה, היורדת מטה עד אלף אמות רגלי. איך רחפו כל עצמותי בזכרי, כי בחטאת פֶּשַׂע אחד, אשר תתעה רגל הסוס על האבנים מכוסי שלג, ארדה לתהום הלבן הלזה, ואֶקָּבר חי בארון השלג, גָדלוֹ כענק, ולעיני השמש, בקרבת משכנות בני אדם, אמותה בלחץ ובמצוק מרעבון!

הנהו כצרור רוח את האדם בכנפיו, לתפשו ולנשאו מעמקי תהומות האלה, והוא יחשבהו לרוח עועים.

אחרי עברינו את הנתיב הלזה והגיענו לעבר האחר, עמד מנהלינו פתאום, ואחרי הביטו בעין בוחנת מסביב, גמר אומר: כי תעינו מדרך הנכוחה ככברת ארץ! ונפן לשוב ולעבור הפעם במסלול המגור אשר כמעט עזבנוהו. אך מרעיד עמדנו עתה על המראה אשר לפנינו.

מנחירי סוסינו יצא עשן, והם נלאו מתלאת ועמל הדרך הרב, עדי כבר עמדו מדי פעם בפעם לנוח.

מנהלינו השני, אססאן שמו, אשר לא דברתי עוד ממנו, היה גם אדוני הבהמות, אשר רכבנו עלימו. והוא לא דאג רק בעדימו, לא דבר רק אלימו ורק במו דבקה נפשו לאהבה. ותהי תחלת דברו אתי הפעם, לבקשני, לרדת עתה מעל הסוסים ולנהלו מאחרי. ואני ואלפֿאנדערי לא אחרנו ממלאות בקשתו, בבחרינו נסוע ברגל, מסמוך על סוס נלאה ועיף, רק איבראהים לא קם ולא זע מכר סוסו.

אז חרה אף אססאן על אכזריותו מול בהמתו ויקרא: “מהרה רדה, למה אמיתך!” אך איבראהים שחק כארחו תמיד, מבלי עזוב את מקומו. וכדוב שכול קפץ עתה אססאן אליו, ובתפשו בשמאלו את רסן סוסו, הוציא כהרף עין אבן שנונה מילקוטו להכותו בפניו. אולם בלי שנות טעמו, וכאלם לא יפתח פיו, שלף איבראהים חניתו מאזורו וינופפהו ממול אויבו. עוד רגע אחד – ושנימו חללים בעמקי תהום רבה. אז קרא אלפֿאנדערי למו דברים אחדים בשפת ערבי, וכרגע הפיל אססאן את אבנו ארצה, ואיבראהים תקע את חניתו באזורו, וירד מן הסוס.

ובשאלי את האדון אלפֿאנדערי על הקסם אשר בשפתיו! ענני:

"אף בפעור מחתת כל מנור את פיה לבלי חוק לבלענו, לא ישימו הנבלים האלה על לבם, כי יש אל בשמים; ועל כן קראתי אלימו:

“אל שדי ירשיעכם למשפט במרדכם בו!”

ונעל אל הר ג’בל אֶל אַרץ, המגיע בראש רומו, עד תשעת אלפים ושלש מאות באמת הרגל, עדי רום שבעת אלפים וחמש מאות, למען רדת מעבר האחר.

שם מראה נשגבה מול עינינו.

והנה על עמק, בתבנית קלחת, עינינו נשקפת, לשלש עבריו הררי שלג גבוהים, ולפנינו במרחבי המרחק, הרים נוטי לשפל עם עמקים, עדי באחריתם נראה ים טריפאָליס כתכלת השמים לטוהר. הִנֶּהָ מחזה על ראשי הרים רַבֵּי המרחק, בלובן זהרם, על פחתי עמקים עטופים בירקרק דשאים, ממעל לים ארחות עננים, ובעת רגלינו עומדות על אדמת שלג נכוו ראשינו מקרני שמש ארם.

ונברך את ברכת התודה, וכמעט נִקְשֶׁה מִקָּרָה בתבערת החום, הוחלנו על סוסינו עדי כמעט שכחתי במראה הנשגבה את הארזים, אשר בעדימו חרפתי את נפשי לעלות אל הר נשא בגבהו כזה.

ונרד לאט במורד, מלא אבנים, ומדי התרחקנו מטה מטה מעל הרמה, נמס השלג ויהי למים.

הסבך, כהֵרָאותו לעינינו בעמדנו ברום, החל לצמוח, ולעלות מעלה אחת אחת לעינינו עדי היותו ליער קטן; וכן מצאנוהו בהגיענו שמה. ברבצנו שם מעט, לנוח מעמל הדרך קרב אלינו כומר נוצרי, העומד למשמר העבודה על בית תפלה מזער בהקפו, הבנוי שם, ויברכנו בשפת אנגלי, וצרפת ורומי, אך בדברינו אתו בשפת אשכנזי לא הבין מאומה, גם לא ידע כי נמצא עם אשכנזי בתבל. אחרי כן שמענו כי לא ידע גם מהלשונות הנזכרות רק את האמרים אשר דבר. בעברינו שם הנה והנה, ראינו את תשעה הארזים, נושני הזוקן מראש מקדמי ארץ, הנראים היות העמודים, רענני עולמים, אשר עלימו נחה תכלת רקיע השמים.

כהיכל אל, במרחבי בדידות נשגבה, כככר עדן במדבר הרים, עומד היער הקטן הלזה, מלא רענן ובשמי נועם; נאדר מֵאִמְרוֹת נביא, נפלא מאלפי דורות, אשר כבר נסעו ונגלו, ומפואר מזמרת מליצי עולמים – כתבנית אל־מות!

האריזם, נושני הזוקן האלה, רבי הגזע הנמו, אשר הֲקֵפָם רב, עדי שבעה אנשים כמונו לא יכלו לחבקם בזרועותם. ולולי התנשאו על ראשי הארזים האלה כותרת צמרתם עדי שחקים, חשבנום לְשִׁנֵּי סלע לבנים, אשר נפלחו ונגזרו לשנים ממקבת הרעם.

נקל הנהו לעלות לרום העצים האלה, ולהתהלך על ענפיהם, אשר קטנה עבם ממתני גזע עצים אחרים. גם אני עליתי למרום צמרתם בגובה ששת אלפים לאמת הרגל מעל פני הים, ואקצב אחדים מענפיהם הדקים, ואביאם עמי כמקלות עבים למאהבי הביתה. באחד מארזים האלה מצאתי שריטות שֵׁם אורח, אשר רבץ תחתיו לפני שתי מאות שנה.

אך מה לי ולשריטות המרשיעות האלה, הממהרות כליון ואבדן העדים האחרונים האלה, שרידי פליטה משנות אלפי דור אשר חלפו! בעיני יקרה גלגלת אחת, אשר מצאתי בנבוב גזע ארז ישן נושן, בארון היקר מכל ארונות מתי תבל, בחיק ארז, בן שנות אלפים.

ואחרי הגיד לי הכומר, כי גלגלת דרוזע הנהו ומן הנופלים במלחמה בין עמי ההרים, וראותי כי אחזה בשערותיה כפגר מובס, להראותה לדיראון לכל תושבי הכפר, הוכחתיו על פניו, כי לא נכון לעשות כזאת, וכי איננו כדת הנוצרים להבזות מתים, קניתיה ממנו בכסף בעד אביוניו, להביאה לחברת שוחרי המדע, (k. Akademie der Wissenschaften) בקרית וויען, והיא כעת בבית אוסף חכמי הנתח. (im anatomischen Museum.)

שם ראינו שתי נשים נושאות עדי, מוזר לעינינו, על מצחן למול פניהן, עומד נצב קרן כסף באורך טפח, ולשתי פאותיו שני טורי קשיטות כסף, הנגשות אחת באחת על תקות פתילים, המקושרת מאחורי ראשיהן ובראש הקרן תלוי הצעיף, הנופל לשני עבריהן כיריעות האוהל. עֱדִי ראש כזה, הוא אחוזת מורשה לכל המשפחה לדור דורים, בהמצא בו קשיטות משנות קדם קדמתה, אשר אין ערך למחירן.

שם הכין איבראהים את ארוחת השחר, והכומר הביא יין לבנון הנותן לחמדת עינים בכוס עינו, ושפות בקר ולחם ויין.

בין כל יערות ארזים, הנמצאים בלבנון, אין גם אחד, אשר ארזיו נושני הזוקן כאלה, ואין גם אחד מהמה בפתח עינים על מסילת האורחות כמוהו. ומי לא יתפלא על יקר כבוד עושר היער הלזה בארזים, בזכרו את כל אשר נבנה מעציו מימות ספורי התורה, כי לא לקורות ארמנות מלכים לבד כֹרָתו, כי גם לסוכות העוני, לתרני אניות, ולהחם התנור ביום הקרה; וכל זה משנות אלף ואלף! ולא יפלא גם בעיני הרואה, כי מדי יום ביום ימעטו במספרם. ככה עמדו לפני שלש מאות שנה עוד שמונה ועשרים ארזים נושני הזוקן, לפני שתי מאות שנה, ארבעה ועשרים, לפני מאת שנה, שש עשרה, וכעת רק תשעה – ועוד מעט ויחלופו כלמו והיו – לחלום חזיון שנות קדם.

כל ארזי היער הלזה במספרם כארבע מאות, אשר לזוקנם הם בני שתי מאות שנה; אך כענקים כלמו מול הארז, גבה קומה, הנטוע בגן אוסף הצמחים בקרית וויען למראה.

אך עוד לא נודע לנו נאמנה, כי ארזי הלבנון, אשר מהם דברו הנביאים, המה ממין העצים ביערות יעבעל עֶל אַרץ.

עֵצָם חלש ונקל להשבר; אף כי אין שפק, כי לא היתה כזאת בעוד העצים האלה מלאי עלומים. אך זה נכון וקים כי השם: אֶרֶץ, אַרץ יורה בערבית על עץ המחט, והוא הַלִּבְנֶה הנמצא בלבנון, אשר עצו כלו מקשה הנהו וחזק לבנין. עץ הארזים מראהו לבן, ומפיק ריח נחוח.

אך לא יכולנו להתמהמה שם, בהאיץ איבראהים עלינו בחזקת היד למהר ולנסוע, על כי רב עוד הדרך להגיע למלונינו עֶהדֶען.

ונרכב מִבֵּינות לארזים, ונגיע בעלותינו מעלה מעלה עד לשפת קלחת הרים, רחבת ידים למאוד. משטחי ככרים, כמעט אין קצה למו, והרים גבנונים, עלימו שמה הבדידות קן מושבה, מול עינינו פרושים. רק עד עזים ושתי נשים מנהלות חמור, עמוס עץ כרות מארזי הלבנון, פגשנו שם.

בעברינו הלאה, נפתחה לפנינו אחת מפחתי הלבנון הנשגבות והנאדרות. צרה וסגורה מסביב מקירות סלעים תלולים, ומעמקי תהומה עד גובה רומה מכוסה ירקרק, עם מַפָּלֵי מים בלובן זהרם, ובינימו פלחי ושני סלע, חֻברה לה שם יחד כל הוד שֶׂגֶב המדבר וכל יופי ונעימות המראה, להשלים פאר וחמדת מחזה הטבע.

במורד התלול, כמעט תלוי ונתון לשלל לכל סער עובר, הכפר בשעֶררעֶה. (Bscherreh) בנטותינו עתה מאחורי ההר, נסתרה המראה הנחמדה מעינינו, עדי בואינו בארחות עקלקלות מלאי מגור, מול פניה הפעם. שם נכשלו רגלי סוסי עדי נפל עמי ארצה, ואחרי גוחי בעמל רב מתחת בטנו, נהגתיו ברדתינו במורד על אורח לא סלולה, וככה הגענו לקלחת עמק, מלא מטעי חמד וזיתים, עם ברותים וזמורות גפן.

והנה כומר על סוסו לקראתינו, ובלי עמוד אף כרגע ברכני ויקרא:

“שלום! אדוני, אנה יוליכך דרכך?”

“אל טריפאָליס.”

“ומאין באתם?”

“מעסטעררייך”

“והנני מגענוא – שלום עמכם!” – והנה איננו, וכקש נדף נשאהו סוסו מחוץ לפאתי מַבַּט עינינו. מֶה תצהיל ותאדיב כאחת מראה כזאת את לב הרגש על אדמת נכר: ברכת שלום ופרידה נצחת ברחבת הרף עין.

בין גנות ומטעי חמד הגענו, בעברינו על מפלי מים, לכפר עֶהדעֶן. בככר אחו, תחת צללי עצי ערמון נשגבים, מצאנו את אהלינו נטוע, והקלחת ממעל לאש להבה, לבשל את ארוחתינו. ונרבץ בין פרחי נאות דשא, מאחרינו דָכית מפל המים מהרמה, לעבור עלינו כנחל נגר. ילדים הביאו לנו שושנים ואגודות פרחים, וממולינו החלו קירות הלבנון התלולים, המכוסים כל היום מענני שלג וקרה, להאיר כאודם זהב שחוט. אדרת תבנית החליפות באדמדם הערב, בשחקה עם ראשי הררי שלג עולמים, ובתתה שושני עננים עלימו, משכה ברתוקות קסם המראה את מַבַּט עינינו, בעת רבצינו על חמדת אביב הארץ.

עדי נדעכו אחת אחת ראשי ההרים, וקול הפעמון – מוזר בארצות הישמעאלים – השמיע וברך את קרבת הליל.

רדתינו מן הלבנון    🔗

אחרי שלחנו את מנהלינו, לשכור אחר תחתיו, לשלחנו עד טריפאָליס, נסענו בבוקר מסביבות הכפר, הבנוי בין גני חמד, ואשר תושביו לרובם מאַראָניטען. והנה עד למרחקים הרים תלולים פחתים ויערות לרגלינו עד למרחבי חוף הים – ושם טריפאָליס בלובן זהרו. ואף כי נדמה קרוב אלינו בטוהר עצם הרקיע, בכל זאת כמרחק דרך יום בינינו ובינו.

ונרד תמיד במורד קירות סלעים תלולים, עדי עזבנו את סוסינו לנהלם מאחרינו. בכל נתיבות הסלע, אשר דרכנו בם, ואשר הכרנום עד הנה, אין גם אחד, רב הטורח וכְבַד התלאה, כמו אלה. ואומרה אל האדון אלפֿאנדערי, לשאת את לבינו בנדבה לאל בשמים, לשלם פרים שפתינו בברכת הגומל, בהצליחו את ארחינו להביאנו בשלום על המעברות האלה ולשלם נדרי תודתינו. וכן עשינו.

אחרי עברינו על הכפר מילעֶה, הבנוי לחמדת עינים ומטעי גנים מסביב, במורד ההר, רבצנו על שפת נחל, הנגר כמעט תמיד אתנו לשלחינו. ובתוך הנחל הלזה אבנים גדולות ורחבות, ורק כפשע בין אחת לאחת, והֵנָה חלקו אותו לראשים רבים. על אחת משטחי האבנים האלה, בקרבת השפה, הכין איבראהים את ארוחת השחר; וכן ישבנו פה על הקטנה באיי הסלע הלֵזו, בהַשִּׁיב שטף וזרם המשברים קרה על פנינו, ובשאבינו מים לעת צמאינו בששון, על כי הצליח ה' את דרכנו, לרדת בשלום מהלבנון.

מפה והלאה עברנו במסלות ערבה, בין שדות בר תבואה, כרמים וגני זית ובכאים ותאנים. וקול הככר המבורך הלזה הומה מסביב מעובדי שדות וגנים, מרוכבים ומעוברי דרך. הברכה, הפרושה בתפארת על פני כל הככר, פעלה כקסם על עינינו; אף בטרם הצבנוה עוד מול אדמת חרבה ומלחה מְלֵאַת מגור ושממת ציה, אשר עברנו בה!

אחרי שתי מעלות הגענו לעַרְבַת רמה נטועה על כל גדותיה, שם הים פרוש לעינינו, ומאחריה ההרים מכוסי שלג לבנון. אכרים בשדה מסביב. ויבא נער במלוא חפניו שבלים, ויושיטם לסוסי: “לשמח את לבבו”, ואתנה לו קשיטה לשמח גם אותו. אורחות קטנות מגמלים ופרדים עמוסי משאות מרכלת, באו בלי חשך לקראתנו וַנָּבֶן כי בקרבת חוף הננו.

ברדתינו לאט מערבת הרמה, והנה טריפאָליס עם טירתה הנשגבה, אשר כחרבת מבצר מראיתה, עם לובן בתיה, הנוצץ באור השמש ועם כל מטעי גנותיה וצמחי רענניה, אל מול עינינו. ונעבור ברחובות הצרים ומלאי חלאה, המשביתים ומפירים בכל ערי הישמעאלים את קסם חמדת המראה מקיר העיר וחוצה.

אף כי עיפים ושואפים למנוחה וששים כמוצא שלל על הגיענו לעיר הזאת, הודיענו איבראהים, כי עלינו לרכוב עוד כמחצית מעלה לבוא עד עיר החוף, ושם נמצא את אהלינו.

בצאתינו מהשער עברנו על מקום קברות הישמעאלים, ושם ראינו אהלים לבנים נטועים, ותחתימו יושבות נשים עם ילדיהן ויאכלו. כי ככה ארחם מדי פעם בפעם, בהגיע יום הששי לשבוע, אשר יום חגם הנהו, משפחות משפחות תלכנה כהאיר השחר על קברי אביהן או בעלן, לשבת ולהשתעשע תחת היריעות האלה על משכן מנוח מחמד עינם, עדי נטות צללי הערב. ככה יחברו שם את נעימות עדני החיים עם אזכרת יורדי נשיה.

ונבוא במסילות חול רחבה, משולבה מעצי קאַקטוס עד לפני שער חצרת העיר, הנקראת בפה פֿראנקען “מַארינא” ומימין במרחק עשרים צעדים ממשברי הים, מצאנו את אהלינו.

 

טריפאָליס. – (Tripolis.)    🔗

כבר גמרנו אומר לחוג את מרגוע השבת בטריפאָליס, ולהוחיל על אנית הקיטור הבאה מצרפת, לשוב על גבנון כנפיה לביירוט. כאור הבוקר השכמנו לרחוץ ביאור, ואחרי כן שמנו אל העיר פנינו לבקר את בית האלהים. ונבוא מאחרי נער אחד, אשר היה לנו לעינים, בעברינו ברחובות צרים, מלאי קרנות ובתי אבן גבוהים, אל מקום מרובע, אשר לו יציע עם פארי עמודים קטנים, ומחלונות גדולים וקטנים יבוא אור לו. מתקרת העץ התנשאו שני כסויים עגולים בתבנית כפתור, אשר הוכתו כמעט לשבבים מעברים אחדים. בטבור המקום עמד השלחן מעץ, ושתי מעלות מנהלות אליו; ממולו ארון הברית, ובעיר, אשר כל משען מחיתה, משלח ידה וקניני מסחרתה, עבודת המשי, ראינו מטפחת צמר פרושה על שארית פליטת כל קדשינו.

רשמי העוני והמחסור על כל פני הבית כחותם תבנית הטבעו, וגם בגדי המתפללים הנאספים נתנו עדותם עליהם. ונמצא שם שמונה אנשים ועשרה ילדים, ונתמה לראות את הצעירים במו באין כובע על ראשם. וישמחו כפלים למשנה לקראתינו, כאורחים רצוים, וכמשלימי מספר המנין. אחרי כן באו עוד שלשה אנשים.

אחרי עבודת האלהים קְרָאָנו ראש העדה כמ"ר ישעיה חאַמואי, לבוא אל ביתו, ושם כל בני משפחתו וכמעט התאספו כל אנשי העדה לברכנו.

העדה הזאת מצערה מאוד, מספרה, שבע עשרה משפחות עם שמונים נפשות; כמעט אין זכר לראשית עת התגוררה פה; אך הנושן בציוני הקברים הנהו לזוקנו בן ארבע מאות שנה. וכמעט אין להחשיבם לילידי היהודים מספרד, כאחיהם באזיא הקטנה ובארם, כי שפת אלה נכריה למו, והם מדברים בלשון ערבית.

ואשתעשעה עם הנמצאים אצלי, בשאלי:

“הֲיש לעדה רכוש וקנין?”

“גם לעדה גם ליחידי אנשיה אין מאומה, מדוכאי עוני ומחסור הננו כלנו, כאשר ראית כבר בבית התפלה. אין לנו רק ספר תורה אחד ובעד בנינו אין לנו בית תלמוד, עלינו להוציא מדי שנה בשנה ארבעת אלפים פיאסטר. מהם יקח החכם, העומד גם למשמרת התפלה והשחיטה ולמול בשר ערלת בנינו ביום השמיני, שני אלף וחמש מאות פיאסטר, והם שני מאות וחמשים כסף, ואתה ראית את המערה החשכה בקרבת בית הכנסת, אשר הוכנה למושב לו, ורחמיך נכמרו על עדה, אשר גבר עניה ככה, עדי יעצרה מִתֵּת למורה העומד בראשה מקום מגור טוב ממנה.”

“ובמה יחיו היהודים את נפשם בטריפאליס?”

“במסחר וקנין.”

“האין בכם עושי מלאכה?”

“יֶשְׁנָם בינינו שני עושי נעלים, וחדשים מקרוב בא אלינו אחד מאנשי צבא רוססיא, והנהו תופר בגדים.”

“ומדוע לא ילמדו בניכם מלאכת ידים, להנצל מהעוני?”

“על כי אין בינינו אֳמָני יהודים. ואל אמני הישמעאלים אין לשלחם מפני חלול השבת, ומפני מעש רשע אחר, אשר יֵעָשה בם שם. מי יתן ויהי לנו בית תלמוד תורה, או ספרי תפלה למַדַּי, למען יוכל כל אב ללמוד את בנו קרוא מקרא בספר!”

“הנני לשלוח לכם, בשובי לקרית וויען, ספרי תפלה עם תורת משה.”

“ומחיר זה יברכך האלהים.” וכל העומדים ענו: “אמן!”

“כמה ימי שני חיי בניכם בעת ישאו אשה?”

“הנערים לשש עשרה שנה והעלמות לשתים עשרה.”

“ולמה תתגרו ברעה להגדיל עניכם, בהשיאכם בניכם בעודם צעירי ימים?”

“הננו מקבצים כסף בעד אלה בביירוט ובדמשק.”

“ולמה לא תאספו כסף בעד תלמוד תורה?”

“היתמכרו נערינו, על בלי השיאנו אותם, אל חטאת מרי, עד להחלות?”

כל הנצבים שמעו את שיחתי עם ראש העדה, אשר המליצָהּ האדון אלפֿאנדערי אלי, וממראה פניהם יכולתי להבין, כי נמרצו הדעות האלה כאמרי יושר אלימו, וכלמו שפה אחת למו.

ואשמחה לראות את כל המבקרים בבגדי חמודות לטוהר. וגם פה לא שקרה נדיבות המזרחים מול אורחים באמונתה, בהעמידם לפנינו שכר “ראַקי” ומגדנות.

גם בבית האדון קאַציפֿליס, העומד שם במשמרת הקאָנזולאט למלכות עסטעררייך, והוא נוצרי יוני, באו בפני רצון לקראתינו, וישמחו לקראת בואינו,

ובגַלות האדון אלפֿאנדערי שם – אף כי הפצרתי בו לבלתי הגידו – כי רופא הנני, בידעו כי הרופאים נכבדי היקר בארצות המזרח, הביאו לפני עלמה בת חמש עשרה שנה חולה, לרפאה מקדחת הקרה, ואשלחה לאהלי להביא מאמתחתי אבק סמי מרפא, הנקרא שיניאן.

אחרי נוחינו בחום הצהרים באהלינו, קדם החכם עם ראש העדה את פנינו לבקרינו. השני נשא טבעת זהב על אצבעו, בתבנית ובפתוחי חותם מוזרים לי, ובבקשי ממנו להראותה אלי ואשימה עיני עליה, הכרתי בה מעש חושב ישן נושן מאוד, ועל האבן היקר אשר בה מפֻתָּח אליל עראָס עם חץ וקשת, ויספר לי האדון חאַמואי, כי בנסעו הפעם טאַרזוס נמצאה הטבעת הזאת בקבר סלעים; ובראותו כי התפלאתי עד מאוד עליה, הושיטה אלי באמרו: “קח נא אדוני, הִנֶּהָ אחוזתך!”

ואעמוד נדהם, לקחת מתן מידי האיש העני הלזה, אשר לא ידעתי במה אגמלהו. אך אלפֿאנדערי רמז אלי לקחתה. ואחרי כן אמר אלי: כי עוד חזון למועד, ועל כי שבת היום, אשלחה אשכר כסף אל האיש הזה מביירוט.

בשובי לאהלי בא נער אביסיניען על סוסו לשאלני על יד איבראהים: היש את נפשי לדבר עם שתי גבירות, העומדות לפני האהל?

מתפלא על הבקור הלזה, עניתי: “נכון העבד להוחיל על גברתו”. וישב הנער. ואחרי רגעים אחדים נהג שתי נשים רוכבות על אתונות קטנות לפני.

והנה האם בא הפעם עם בתה החולה, לקחת את צרי המרפא, אשר יעדתי לה. ואכבדן כפי מסת ידי, בכסותי על הכבודה אשר לפנינו יריעות, להכינה למטות, איבראהים הביא מגדנות, והאדון אלפֿאנדערי היה למליץ בינותינו.

טרם פנותן ללכת הושיטה לי הגבירה קשיטות, נושנות הזוקן למאוד, ולבלתי התראות כנותנת משכרת בעד עצתי, אמרה אלי:

“כי דרך בעלה הנהו מאז, לתת אשכר אורח לכל יליד עסטעררייך, העובר פה במסעו.” ואגמול את אשכרה, בתתי לה נעלים מרוקמי זהב, אשר הבאתים מקאָנסטאנטינאָפל ועל כי סוסינו עמדו חבושים, צויתי אל איבראהים ולשני עבדינו, לשלחן העירה, בהפרדינו.

כבר החל שטף הים, ומשבריו זרמו כמעט עד רגלינו, וממרחק ראינו קיטור מתנשא שמימה, ויגידו לנו כי האניה, הנועדת להביאנו לביירוט, הולכת וקָרֶבֶת; אך עודה במרחק שתי מעלות.

בטרם הפרדי מקרבת ההרים אזכירה עוד עדת יהודים אחת, היושבת בלבנון מעבר האחר.

תושבי היהודים בחאסבייא (Chasbeia) הנמו במספר מאה נפשות, והמה עובדי אדמה ונודעים באומץ גבורתם. ויהי בשנת התקצ"א, בבקש הפחה אַבדַאללאַה אנשי צבא ללחום מול הסוררים בסאנור, לא שלח עֶמיר בעשיר אליו כמעט רק יהודים מדייר עֶל קאַמאַר ומחאַסבייאַ. הרב כמ"ר שווארץ מחבר הספר “ארץ הקדושה” ספר לי: כי עלמות היהודים יוצאות לרעות הצאן בקנה קלע ורמחים. ויהי הפעם בתפוש ישמעאלי עלמה כזאת בשדה לענותה, מלטה את נפשה ואת כבודה, בדרכה עליו את קנה קלע השריפה ותמותתהו. והיא יצאה חנם אין עונש מלפני השופט, ומהלל גבורתה ונקיון תומה היה לזמרת פאר לכל תושבי ההר.

כבר נראה ראש החִבֵּל עם נסיו הפרושים מהאניה הבאה, וכשוב איבראהים הלכנו בעד השער לראות את עיר החוף הקטנה אשר כלה הומיה מסביב, ולשלם משכרת המעברה.

עוד נשארה לי העצבת, להפרד מסוסי האססאן, אשר נשאני באמון ובבטחה על כל ארחות מגור בלבנון, על פאתי התהומות ועל הפחתים, נוראות המראה, כנשוא האומן את היונק על גבו. לוּ הלך איש במקרה אתי בכל דרכי העמל והטורח האלה, לא אדע נפשי אם קשתה עלי הפרידה ממנו עד ככה. ואתנה לו הפעם נופת כאשר הסכנתי, עדי לקק כבר סודי את לחיי בלשונו – וחאטיב התנשא עליו – ואיננו.

כבוא השמש באנו אל חוף האניה, המלאה פה לפה מעוברים, עדי איש באחיו ידחקון. על כן עזבתי את מקומי אשר שכרתי בעצת איבראהים הטובה על גבי המכסה, וארד אל הלשכה לנוח שם על אחת מן המטות. אך עוד לא נחתי שם כמעט רגעים אחדים – והנה נחמתי על אשר עשיתי, כי רחפו כל עצמותי פתאום מאש בוערה מכף רגלי ועד קדקדי, עדי הכיל לא יכלתי, ואירא פן מרוב עמל הדרך ומרוח מזרים, המוזרת לי, צפד עורי על עצמותי, ובגבור עלי מדי רגע ברגע נהמת לבי, קמתי ממשכבי ואדליקה את הנר – ואחרד וָאֶלָּפת על המראה אשר חזיתי – כמו קמו כל יצירי פלא מצרים השלישי פתאום כרפאים מקברם לרדפני עד חרמה! וכנס איש מפני הנחש, קמתי ממשכבי לעלות על גבי המכסה; ובבואי לביירוט התרחצתי מחלאתי.

על כן איעצה לכל עובר, לבלתי נסוע באנית צרפת, כי רק באניות עסטעררייך ימצא חמדת הטוהר וכל מחסורו כאות נפשו, ורק שם ירחץ בנקיון כפיו.

רק יום אחד נשאר לי בביירוט להכין כל מחסור וצידת מסעי ולהפרד מאוהבי הנאמנים, השמחים בכל עזוז רצון לקראתי. ואחרי הודותי למו ולכל מכירי מסביב בעד טובם וחסדם עמי, נפרדתי גם מעם האדון לוירעללאַ, העומד למשמרת הללאָיד ומעם אחיו, אשר תמכוני ביקרת רוחם במועצות ודעת להקל עלי את מסעי ולהנעים לי את ימי התגוררי בביירוט בכל עונג ועדנת נפש – זכרה למו אלוה לטובה!

וביום ב' בעשרים ושנים לחודש אייר ירדתי לחוף אנית הקיטור – שם עמדתי על גבי המכסה, עדי חלפה ונשקעה שפת מדינת ארם במצולת מרחקים; ועלי רוחי התגבר בכל עזוז תקפו אחת אחת הרעיון: מחר תדרוך כף רגלך על אדמת הקודש, ומשם –

ירושלימה!

 

יאפֿפֿא – (Jaffa.)    🔗

עוד חשכת ליל פרוש על פני רחבת הים, ומעיני נדדה השינה. כאידי היאור התנשאו, עלי להתגבר, רעיונות ודאגות, דמיונות והרגשות, ובלאט וברוֹך ועצבת השתרגו ועלו מסביב לנפשי, משתוקקות למעטה תמונות, לרחף כעננים מול עָל, כמִשׂחָק לאור ולצללים, ולשוב להיות לאָיִן כמסוס נוסס.

ואלבשה את בגדי, ואעל אל גבי המכסה, לעמוד אצל רב החובל ולהביט בפני הליל, הרועש בדכיוֹ.

"כזרוח השמש והנה אדמת האבות הקדושה לפניך פרושה. ארץ הנאדרת בפלאות, אשר קדשוה התורה וספורי קורות ימות עולם! שם תדרוך כף רגלך, וכאורח נטה ללון, תתגורר בכל המקומות, שם מראשי אנשי רוח אש אלהים מתלקחת, שם הנביאים, מאשרי העם, לחנם בזעת אפם תורה ומוסר השמיעו שם מלכים שָׁרוּ, אדירי התהלות ונעימי זמירות משלו.

את אשר רבבות בני תמותה נפשם לו שוקקה, הנה הוא נתון לך מידי חנינת מקרה מצליח! ולא רק בעיניך תראה את כנען ואת קרית מלכה המקודשת.

אם גם תתרוממנה החרבות מעֵרמַת המפלה, אם גם היכל שדי עם עבודת קרבנותיו ישוב יפרח בהדרו, הכהן במשפט האורים עוד את משמרתו יפאר, בנשאו עלי לבו את האורים ואת התומים, נוצצים מברק אבני יקר, ארמנות מלכים כמקדם בקורות ארזים יִוָּסֵדו – בכל זאת רק ברוח ה' רק ברוח נשוב לאחוזת המורשה האבודה.

כבר נמלאה, כמראית העין, תעודת ישראל על האדמה הזאת, והנחשב לקללה, נהפך לו לברכה: היות מפוזר ומפורד בקצות הארץ, כל העם מקָּצֶה, ציר נבחר למשלחת אֵמון. וכמו אהבת האם הזקנה, היפפיה, אל בנה, אחרי מות בר נדרה, לאהבה בעד העם כלו נהפכה, ככה התפרצה תעודת ישראל, הנקשרת בראשיתה בככר מצער ככף איש מול רחבי התבל, עדי מלאה כל הארץ מכבודה.

בהרים ובבקעי האדמה, הנה והנה עד למרחקי ימים, בגדודים ובמחנות, בדד ובהמון, נוסע גזע שֵׁם הלזה, בפניו מהגות רוח חָוָרו, והוא נושא כנוצח מנֻצָּח את נס כבודו ורוחו הנמלט כאוד מוצל, ממזרח שמש עד מבואו. ועד ככה גבר עוד עזוז נוגה התורה הלזה, עד כי רבים מעמי הארץ ממנו יֵאוֹרו – כמו יְרָחִים מאור השמש!

אולם הידעת גם ידעת, כי הרהבת בנפשך עוז לעשות ככה? כלי מלאכת רוחך הלא מצער הוא, בעת שומך לדרך פעמיך להחל המפעל! “מי אנכי?” לבוא ולאסוף אבנים אחדים על ככרי החרבות האלה, להחליקם, ולנסות בנין בית, אשר בו תורה ואור, כלי נשק רבי העוצם, יֵחָרֵשׁו, אשר רק המה לוכדי תבל ומלואה – עדי ברוחם גם לנו את מורשת אבותינו ילכודו."

נאחז בסבכי המחזות השונות במסעי עד הנה, במראות הנשגבות, ובתמונות הזרות, הצובאות על רוחי, לא נתנו אלה הקיץ בקרבי הפחד: “אם ישכיל גם המפעל הנִתָּן אל ידי בבִטְחָה?” אכן עתה ידעתי, כי קרבה אלי האדמה, אשר בה אמלא את תעודתי הקדושה והיקרה, אף אם סתרי הליל עוד מעיני יעלימוה; עתה הנה באה, ובכל תוקף שִׁלומת חוב הַבְטָחָה קדושה נתונה, וגודל העַרבוּת בעדה, כצל ענק לקראתי התיצבה, עדי חֲתַת ומורך לב אחזוני.

“מי אנכי?”

קוי לובן החלו להתראות בכנפות המזרח, כמשבצות כסף במטפחת ארון הליל, השחורה וזרועת פניני כוכבים מסביב. אחת אחת כבו הכוכבים, קוי הלובן האדימו והתפשטו למרחב, ואדמת חוף, רבת האורך, התנשאה בכֵהות המראה מירכתי הרקיע המאיר, וכארגמן נוצצו משברי הים.

עוד רגעים אחדים, והנה, בזוהר השמש בתקפה ממול עיני – אדמת הקודש!

ההמון הולך ורב על גבי המכסה, הבאים מארצות המערב נחפזו לעלות והנוצרים שוררו זמרת השחר. גם האיש בענציאָן מפרעמיזל, אשר ידעתיו מעת המסע בראָדוס, עמד בתפילין על מצחו ועל זרועו להתפלל, ויקרא: “אויה, ערי קדשיך היו מדבר, ציון מדבר היתה, ירושלים שממה!”

והאניה עברה עוד כשתים או שלש מעלות לאורך השפה, עדי נראתה לעינינו בגובה רמה אחת העיר נושנת הזוקן יאָפפע, Joppe)) להפֿעניציער, הנקראת כהיום יאפֿפֿא. המון בתים לבנים, כֵּהֵי המראה, עם גגות מיושרים, מקדשי ישמעאלים, כפתורי ראשיהם עגולים, גני חמד, תמרים ונסי ממשלות אייראָפא, המתנועעים ברוח הנה והנה, הכל בשֶׂגֶב היופי, אף כי נכריה המראה!

במרחק מהחוף, אשר בזרמת משבריו מגור מות משנות קדם, השלכנו את יתד השקיעה, לעמוד. מהחוף הלזה בקש הנביא יונה לברוח תרשישה מאת פני ה', לבלתי לכת לנינוה כמצותו ולקרוא עליה את הקריאה עדי בלעו הדג והקיאו אל היבשה.

כהרף עין מלא החוף מאניות קטנות עם נושאי סבל, אחדים מהמה ערומים מכף רגלם עד קדקדם, והם דחקו איש באחיו, המו וצעקו מסביב, להביא את האורחים ככדורי מרכלת, אל היבשה. ולהגיע אל החוף בקרבת בית המכס, ולהמלט מכף נושאי סבל עריצי כח, המתגברים על כל הבא מארץ נכריה לתפשו, נשאוני שני אנשים בגובה על זרועותם, אשר בין ההמון הרב הלזה נקל להִסָּכֵן ולנפול לתהום רבה; כי עוד לא הגיעה ממשלת הישמעאלים למערכת וסדרים, להכין גרם מעלות, מצער המחיר, לבטחת הנוסעים. ובעד מתן עשרים קשיטות הוציאו אלי בבית המכס ארבעה תיבות, אשר שלחתים הנה לפני, בלי שים עלימו עין בקרת; אולי על כי שלחני אחד מחגורי נשק מבית משמרת הקאָנזולאט למלכות עסטעררייך.

בבית יהודי, יליד קאַשויא, ושמו פלאַטנער, אשר הנהו עושה כלי מודיעי עתות, מצאתי מלון נחמד ונעים בטהרו ושלשה נוסעים אשכנזים עמי.

כמעט הרגעי מעט מתלאת הדרך, והנה זה החכם לעדת הספרדים ביאפֿפֿא, הרב יהודה הלוי נ"י מראַגוזא, בא לקדם פני, ויעמד לפני איש נוצרי, עובד אדמה מילידי דאנציג, הבא לפני ימים כבירים להחסות בצל אמונת היהודים, ושמו עתה דוד קלאַזען. האדון קלאַזען עומד כעת למשמרת על אחוזת מטע הגנים, אשר קנה זיר משה מאָנטעפֿיאָרע נ"י בחמשים אלף פיאסטר, ועשרים אכרים יהודים הנמו תחת פקודתו. ועל כי הגנות האלה במרחק חצי מעלה מן העיר, והעבודה תכבד על הפועלים ללכת שמה פַעמָיִם מדי יום ביומו להתפלל, על כן הכין האדון קלאַזען את האחד מבתי הגנות להיכל תפלה קטן, ובנשאו נערה ילידת ירושלים לאשה, הביא לו עמה ספרי תורה למוהר; וככה היה האדון הזה לִמיַסֵּד עדה שנית עם בית תפלה ביאפֿפֿא.

גם אחותו באה בברית היהודים, ואחרי נשאה איש ירושלימי, המיר בעלה את דתו ללכת לבעלי ברית החדשה, פראָטעסטאנטען, אך היא קמה גם נצבה באמונתה.

הנמו כהיום עשרים וארבע שנים, מעת בא החכם יהודה הלוי ליאפֿפֿא כמשולח, להיות תומך וסועד לכל עוברי דרך היהודים הבאים הנה, והנהו שָׂשׂ לגורלו, בהיותו בזאת למיַסֵּד מקהלה במקום הזה. הנה הִנָּם שם כעת חמש וששים משפחות, ובתוכם רק שלש אשכנזיות, עם ארבע מאות נפשות; ולמו בית הכנסת אחד ובית תלמוד תורה. תוצאות העדה תעלינה לערך ארבעת אלפים וחמש מאות פיאסטר לשנה, הבאות מנדבת יחידי סגולה מדי שבוע בשבוע.

המקהלה עניה ובאין משען עזר לה מסביב; אנשיה סוחרים ורוכלים, ורבים מהם יחיו את נפשם ממפעל ידם, בהיותם נושאי סבל, מלחים ומשולחים וכאלה. עושי מלאכת יד רק מעט מזער מהם: ארבעה עושי נעלים, שלשה תופרים, צורף כסף אחד ועושה כלי מודיעי עתים אחד.

כמו עמק עכור, אשר מראיתו לעצבת כל לבב, העמיד הרב לוי לפני את מצב מקהלתו, מבלי השג ידם לשלם משכרת מורה, ללמד את בניהם מדע וחכמה והעולה על כלנה, בשפת עם הארץ, אשר תועיל למו להביא מחית נפשם. וכה התם אמרתו: “רק מול אחינו תושבי ירושלים, צלחה רוח החנינה, ורק עלימו נכמרו נחומי שארית ישראל – הלא גם אנחנו כמוהם תושבי אדמת הקודש!”

כשלש מעלות מאחרי הצהרים, שמענו פתאום קול המון אדם ובהמה מלפני השער, עדי חשבנו כרגע, כי קול ענות מלחמה הנהו, והנה איננו רק צִוְחַת הערביים, אשר על כי חָיִים הנמו, דרכם לזעוק גם בעת דברם איש את רעהו. והנה סוסינו חבושים וחמשה פרדים נשאו את כל הכבודה אשר לפנינו. ונסע, וחגורי נשק הקאָנזולאט למלכות עסטעררייך ופרייסען רוכבים לפנינו, ואדוני הסוסים רצים יחפים, הפעם לפנינו והפעם מאחרינו.

ונרכב על מסלות אבנים עד מחוץ לשער, בין המונים מוזרי המראה, בין אורחות גמלים ועדרים, עדי הגיענו אל באר בנויה בכל הדר היופי, ברחובות מגודרי עצי קאקטוס משני עבריהם, ומאחרי קירות העצים האלה, מעונדי פרחי נועם אדמדמים, ראינו עצים, שָׁחֵי צמרת מכובד משא התנובה אשר עלימו, ותמרים וברותים, תאנים וזיתים עם רמונים וזמורות גפן; ומדהרות סוסינו התנשא אבק אדמדם, ותבערת חום מתלקחת מפני השמים, עדי כבדה מנשוא, ובעת עברינו במשעול צר שמם, ראתה עינינו משמאל ומימין נאות עדן, מלאי מעינות מים, מפיקי בשמי נועם והוד זוהר.

ערבה, המתנשאת לאט אחת אחת לפנינו פרושה. הנה והנה שבלי בר לבנים צהובים, הנכונים לקציר – בירח אייר – זיתים לאחדים, בתים מתמוטטי לנפול, וכשלש וארבע כפרים בנויים לעברי גבעות. הננו בערבת השרון, רחבת הידים. לפנינו, במרחקי תכלת השמים, במחצית מעגל, ראשי הררי יהודה, המתנשאים ככפתורים עגולים. כבר חלף ונבל הפרח מחמדת השרון, “משושנת העמקים” ועיני לא ראתה רק את קוצי סבכיה.

מכל אשר נשמת חיים באפיו, לא ראינו רק שועל בקלות מרוצתו, בין הסבכים; ואזכרה את שמשון בקשרו אודים בין זנבות שלש מאות השועלים, לשלחם בקמת הפלשתים.

 

ראמלֶה. – (.Ramleh)    🔗

עודנו במרחק רב, והנה ראש מגדל ראמלה, הקרואה “מלאת חול”, מול פנינו. מאחרינו ירדה השמש לאט לאט ככדור בוער אל ירכתי הרקיע, ורק ראשי ההרים אורו עוד מזוהר ירקרק ותכלת, ובלי עבור לנשף אחת אחת, נהפך היום בפתע לליל.

בהתנהלינו לאטי לרגלי הסוסים, אשר נהגו בכבדות, הגענו, אחרי רכבינו כארבע מעלות עד לפני שער הבדידות כומרי הפֿראנציסקאנער, ושם עמדנו. בדרך התחבר יהודי, ושמו רב יצחק, אלינו, אשר עזב עם אבותיו בעודנו נער את מדינת אונגארן, ללכת ירושלימה, והוא שכח כבר את עיר מולדתו ורק בלשון עלגים דבר בשפת אשכנזי. ואחרי בואו אתנו אל בית הבדידות, הכירו השוער, כי יהודי הנהו, ויגרשהו בפנים נזעמים מהסתפח שם. ראשית הגיג לבי הנעכר היה, כי אעזוב גם אנכי עמו את הבית; אך בהתבונני, כי אין מלון בכל הדרך מסביב, וגם בהצליחי בדרכי לא אמצא רק כֿאן פתוח, ללון בין אספסוף פוחזים, או על פני חוצות אכין מצעי, עצרתי את חמתי, הבוערת כאש בעצמותי, והתגברתי על לבי הָרַגָּז, ואעמוד שם.

שני כומרים העמידו ארוחה לפנינו בחדר המסעד, ואף כי לא בקשתי רק לחם ויין עם קאפֿפֿעע, לא טעמתי בכל זאת מאומה, כי עודני נגוע רפיון ומדוה ממסע היום, ובלי נגוע במאכל גם ביאפֿפֿא, רכבתי עד הנה בחום השמש; וגם ביום המחרת גבר המכאוב עלי, עדי זהמתני כל מאכל תאוה, וככה דרכתי באמנה אחרי צומי כשני ימים תמימים, על אדמת עיר הקודש.

אחרי כן הובילונו לחדר המטות, לנוח שם. אך לא ארכה לנו שלות המרגוע, כי כמעט אחרי עבור חצות הליל העירנו קול המון סוער, זעקת מרר ויליל בכי משנתינו. והקול הולך וקרב, ותהי בעינינו כהמית צורר, הבא ללכוד את בית הבדידות. מלאי חתת ובעתה קמנו חיש ממשכבינו, ונלבוש בגדינו בחפזון, וכאיש אחד מהרנו לבוא אל מרחבי אולם אשר לפניו גן קטן. שם הרגיעו הכומרים את רוחינו; אכן ספרו לנו ממעש רשע אשר נעשה כרגע. והנה שלשה בעדואינען באו במחתרת לגורן אכר ישמעאלי, ויעמוסו על גמליהם את דגנו, אשר אספהו כהיום הביתה, וכאשר עמד לנגדם להגן בעד אחרית רכושו, הכהו אחד מהגנבים ארצה וימיתהו. שנים מהם נסו עם הגמלים העמוסים, והשלישי נתפש.

ותהי מהומת חרדה גדולה בכל קרית ראמלה, וזעקת יליל התנשאה בחשכת הרחובות.

ארבעים יום מאחרי כן נחני המקרה לראמלה, ושם ראיתי גם את מוצא ואחרית מעש רשע הלזה ואת המשפט אשר הרשיעו עליו, ועוד חזון למועד ואספרה ממנו.

(בשוב הנוסע אחרי ירחים אחדים אל ארץ מולדתו ובעברו שנית ביאפֿפֿא, הנהו מספר במחברתו האשכנזית הגדולה את מוצא עלילת הרשע הלזו בדברים האלה:

"הנני זה ירחים בארצות המזרח, אשר במו פגעתי אורחות מספר עם גמלים, ועוד לא עלתה עלי לבי לנסות הפעם ולעלות על גבנון הבהמה המוזרת הלזו.

ואצו אל מאטטהיא, לשכור בעדי אחד מאלה לרכוב עליו כדרך שלש מעלות עד יאפֿפֿא, למען הסכין את נפשי בנתיב הערבה אל המסע במדבר. נענה ונכנע כרע הגמל את קרסוליו מתחתי, ואני התנשאתי אחת אחת ביגיעת בשרים אל כר עץ המכוסה במרבדי שמיכה רכה, ומדי התחזקי בו, התנשא הגמל לקום על רגליו, ואמצאני מֻשלך אל גבהי רמים. הנהו רגש מוזר, לראות את נפשו בפתע פתאום נִשָּׂא וגבוה מכל אשר מסביב ונתון כחץ למטרה לשרירות בהמה אין הבין בה, אף אם מְלֵאַת סבל הִנֶּהָ. אין מתג ורסן לנהל את תמונת החָגָא מָשְׁחֶתֶת המראה, המתנועע, מבלעדי צעדיו הרחבים, גם אחת הנה ואחת הנה לשתי צלעותיו, עדי נדמה הרַכָּב, חלוש הקיבה, בעיניו כעובר בלב ים וכשוכב בראש חִבֵּל. אך לבי טוב עלי, ואחרי אשר הסכן הסכנתי בתנועה הלזו, הנוטה תמיד קדימה, החלה נפשי למצוא עדנה ונעימות בתהלוכה כזאת, ואצוה גם להושיט לי את קנה המקטרת. אחרי רגעים אחדים נסיתי גם לקרוא בספר, כי מאנה נפשי להתמכר לרפיון. ורק בעמל רב השיגני מאטטהיא עם הפרדים המתנהלים לאטי, ללכת לצלעי.

במעלה העשירית לבוקר הגענו את יאפֿפֿא.

בבואינו בקרבת העיר, בין גני חמד, מלאי שפעת רעננים, והנה זה המון אנשים אין ספורות למו מול פנינו. מקול ענות ההמון ראינו, כי תרועת גיל וששון הנהו, אשר יניא את ראש העם הנאסף בקול הומה מסביב, בשמעינו צוחת תרועה וקולות מנגנים בחלילים ותופים.

בעת התפרצנו בעמל רב לעבור בין קשורי הדוחקים האלה, עמדנו אצל פנת השער, לראות ולדעת מה זה ועל מה זה קול הקריה היום הומה?

מִבֵּינוֹת להמונים האלה הלכה אשה, עטופה בצעיף לבן, בְצַעֲדָהּ לאטי, לימינה ולשמאלה שני נערים, האחד בן חמש עשרה והשני בן שתים עשרה שנה. שנימו בצניף לבן על ראשם וקני קלעי שריפה על שכמם. והנמו: אֵם עם שני בניה, לכבודה צוחת הגיל, עבורה תרועת הששון, ולמענה קולות המנגנים.

והנה כזאת סבת המראה המוזרה:

כאשר ספרתי נהרג אכר ישמעאלי משלשה מרצחים ילידי בעדואינען, הבאים לגנוב במחתרת את אוסף תבואתו מגרנו, והשנים נסו ונמלטו, והרוצח נפל בידי תושבי ראמלעה, אשר מסרוהו בידי השופט. אחרי שבתו כאסיר לקוח למות כארבעים יום בבית הכלא, הובל תחת משמר ארבעה חלוצי נשק ליאפֿפֿא.

אך כזאת לא ישרה בעיני משפחת הנרצח, כי כפי אורח המשפט עלימו להוביל את המרצח ירושלימה ולהעמידו לפני שֵׁבֶת דין הפחה. כי ביאפֿפֿא רבו התוצאות ממות לו, ביכלו למלט את נפשו בשחדו מכחו למשופטו, או למצוא מפלט ולנוס מבית האסורים. על כן הרימה אלמנת הנרצח עם בניה ליאפֿפֿא פעמיה, למען עורר את המשפט הישן מתרדמתו. המרצח רכב בין חלוצי הנשק, מבלי דעת, כי איד המות נכון לצלעו.

מִבֵּינוֹת לגני יאפֿפֿא, אשר גדרי עצי קאקטוס גבהי קומה לחומות למו, נשמעו פתאום שני קולות רעשי קני שריפה, הבוערים בפעם אחת. המרצח נופל כרוע שדוד מכר סוסו, כי נגע חזיז התבערה עד ראשו ולבו, וחלוצי הנשק פנו בדהרות סוסימו הלאה לדרכם.

הנערים בני חמש עשרה ושתים עשרה שנה, נקמו את נקמת דם אביהם, השפוך ברצח. והמה התראו פתאום בצאתם מסתרי הסבך אשר בו הסתתרו, מתהללים לעיני ההמונים העומדים מסביב במעש תקפם, אשר יבינהו כל איש וינשאהו עד להתפאר.

“הֵאָח! אֵם צולחת!” נשמע קול קורא מבין תשואת ההמון מסביב, “הביטו וראו, אֵם שני גבורי כח!” “הביטו פה לביאה, יולדת שני גורי אריות!” ומבינות להמון הקריאות האלה קול תרועת גיל, צלצלים ותופים עדי תבקע הארץ לרעשם).

ועל כי השבית המקרה ההומה הלזה כדלף טורד את מרגעת הליל, קמנו לחבוש סוסינו, לשבוע נעימות מרוח צח השחר, ולהחיש למלאות את צמאון נפשינו, השוקקה למראית ירושלים.

אחרי תִּתֵּינוּ כל אחד כששה פֿראנקען לנדבה לבית הבדידות, נפרדנו מאת הכומרים, אשר הצטדקו נפשם במחסור אסמיהם, על בלי תתם לנו צידה לדרך.

בחצר המו וגעשו, רגזו וזעקו נוגשי הבהמות, לעמוס על הפרדים, ולשום מתג ורסן לסוסים, וממעל להמונים האלה תמר גבה קומה, אשר גם קול עלה נדף לא נשמע ממנו ברוח הליל השקט. ונסע, ונעבור בחוצות אין רצפה למו. אל הבתים כבר שבה הדומיה. פה ברותים, שם תמרים בנוגה הירח, הכוכבים הנראים גדולים מכוכבי ארצות המערב, נוצצו כברק, וקול בעלי כנף נשמע מסביב. על פני הרקיע נסעו עבים קלים, אשר הסתירו מעינינו את רחם המשחר בפאר הודו, רוח קרה נשב מסביב, עדי הנעים גם את חום היום לפנינו בכל הדרך אשר הלכנו בה, עדי הגיענו ירושלימה.

 

ירושלים – (Jerusalem.)    🔗

אדמת הככר, אשר דמתה עד הנה במראיתה לאחו שרופת שמש, החלה עתה להתנשאות לגבעות, והנתיב, אשר משנות קדם קדמתה לא עֻזָּק ולא סֻקָּל, מכוסה על פני כלו באבנים, עדי הסוסים נהגו בכבדות.

אחרי שלש מעלות הגענו בין ההרים, ומשמאלינו על הרמה הכפר קובאק. ונעבור בעמקים צרים על אבני נגף, שם צורים גבוהים משני עבריהם. אחרי עברי כבר בהררי מגור הלבנון ונָסעי במדבר שממה, לא נראה הככר הלזה, הנודע בשם רע ומשחת בפה כל הנוסעים, לעיני קרח וערום, כהֵרָאותו אל האורחים אתי לחברה, ויהי נקל בעיני לרכוב שם במרוץ דהרות סוסי, עדי עברי לפניהם. מבין נקיקי הסלעים התנשאו הנה והנה עצי זית נושני הזוקן, פעם בדד, פעם בהמונים, וסבך ירקרק. ובהגיענו למחוז עמק אַלי, ראינו את הכפר לאַטרון. אחרי עברינו על שני מעינות עמדנו לְהִנָּפֵשׁ על השלישי, ושם רבצנו תחת עצים נושני הזוקן, והנה נשר גדל כנף הרים תעופתו ממעל לכפתורי ראשי הסלעים, ומבין הנקיקים ראינו מדי פעם בפעם לְטָאָה בורחת כטפחים לארכה.

ונסע אחרי מרגוע כמחצית מעלה, ונעבור בין מטעי זית, על נתיב, המתנשא בין הרים וסלעים, עדי הגיענו אל “קוריעֶט עֶל עֶנאב”, עיר אשכלות הענבים, השן האחד יורד אחת אחת עד העמק עם בתי אבנים לבנים ומקדש ישמעאלים ובית תפלת נוצרים המתמוטט, אשר היה בשנות קדומים הגדול בכל ארצות המזרח, ומסביב למו גפנים, תאנים וזיתים, ומעבר האחר לעמק יסוב טור בתים כאלה מעלה מעלה עד לגובה ההר, עדי על פני כלו מראית רגשת החיים פרושה לחמדת העין. כפי הגדת הכומרים, נקראה העיר הזאת מלפנים ענתות הנושנת, מקום מולדת, ירמיהו הנביא, אולם מחקרים חדשים הוכיחו באמרי יושר, כי היא הנקראת קרית יערים, אשר שם הביאו אנשי בית שמש את ארון הברית. כעת תשלוט בה באות נפשה ובשרירותה משפחת אַבו גהאָש, אשר ראש בית אבותה נגש מכס עד לפני שנים לא כבירים מאת כל עובר ושב.

בעברינו על כפר קולאָניעה, רב המטעים, בעמק האלה, ראינו משמאלינו את הכפר ליפֿטא, ומאחריו, על הר נשא, את קבר שמואל הנביא.

מעתה החל הדרך לנהלינו בכבדות, ועל ההרים מסביב קרחה, עדי לא נראה גם עץ, גם שבלת עשב. בידענו כי הננו בקרבת ירושלים, גבר תמהון רוחינו עלינו לראותה, והדרך הכביד להאריך בעינינו שבעתים כארכו, ומדי פעם בפעם בעת רָתְמִי סוסי להעבירו חיש מעבר לגבנון ההר, והנה הר שני לפני, וככה שלישי וככה רביעי; עדי פחת עמק פתוחה לעינינו, ושם בית בדידות הצלמים, הבנוי על מקום הגזע, אשר ממנו נלקחה הקורה לעץ משפט ישו הנוצרי.

ונבוא לערבת הר, והנה עבדי מוססא, אשר רכב כמאה צעדים לפנינו, פשט ימינו בפנותו אלי ויקרא: “עֶל קאָדס!” הוא שם ירושלים בשפת ערב.

וכהרף עין רתמתי סוסי להחיש מרוצתו, והנה למול עיני – ירושלים.

על פני הרקיע כסו עבים, ועל העיר עם כפתורי מגדליה ומקדשיה בתיה וחרבותיה, אשר חומת קלשונים מוזרת התבנית מסביב לה, נח כמעטה זוהר עופרת. והיא גם היא נדמתה בעיני לָהֵלֵךְ שיבה, אשר בא הֵנה לכרוע ולנפול שדוד, ומתַּגבֹּרֶת המכאוב היה לנציב אבן; כמו הָאֵם, אחרי אשר המית האלהים בחרונו את בניה יחד.

עתה הִנֵּהָ למולי, עיר הגבור, עיר מנעים זמירות, עיר המלוכה, עיר ההיכל לשלמה, המלך החכם, המושל עלי אדם ורוח. מפה האירה שמש כל הרוחות: האמונה באל אחד ומיוחד, לארץ ומלואה, ובה נהיתה עיר מצער הלזו לקרית התבל, אשר עליה “יעל” כל איש, כפי אמרת התורה בחפצו להגיע אליה; כי היא הרימה את הרוחות הבאים בקרבתה לתֹר המעלה, כשמש המושכת רבבות אגלי הטל, אשר במו תתראה כבמראות בצבע רקמתים.

ואתפוש ברסן סוסי בחזקה להעמידו כתומר מקשה, לבל יטרדני בתנועתו. ועל עיני רוחו עברו כל המעשים, הקורות והתמונות משנות קדם קדמתה. וקול קורא בקרבי: “קברים על קברים בחרבות קברים!” ואהי נדהם מלב נמס ושברון רוח, ובהשתחותי מעל הכר מול הוד עיר האלהים, נגרו פלגי דמע מעיני על קוֻצות סוסי. ואשמע מאחרי קול צעדי מרעי, האורחים ברגלם אל העיר הקדושה, ולבלתי הפריע רעיוני וַהֲלָךְ נפשי, רכבתי חיש עדי עברי לפניהם, לרדת במורד הרמה; עדי בואי בקרבת חומות העיר. והנה זה בפתע בלא ראות איש אלי נגש, ובאחזו בשמאלו בכנף מעילי, נופפה ימינו מאכלת ארוכה ולטושה. שקוע בנבכי עשתנותי, עמדתי מרעיד כמתרונן מיין מול המראה הפתאומית הלזו, ובשממת הרוח הושטתי ידי לקנה השריפה אשר מעבר לצוארי סוסי – כמעט ראה האיש כזאת, ותרף ידו מכנף מעילי, וזרועותיו נחתו כנחושה ארצה, והוא קורא בפנים חָוָרו משלג: “שמע ישראל! מה המעש הזה, אשר הנך עושה?” כל זאת נהיתה בהרף עין. אולם בהכירי מאמרי פיהו את בעל ברית אמונתי, אז נמלא שחוק פי כרגע, אף כי עוד צללו שפתי ממחתה ובעתה. ואחרי כן באר לי את הדבר באמרו: כי חוק נהוג הוא על כל אורח יהודי, לקרוע את בגדיו, מאבל על שממת עיר הקדושה, או על נפש מת הקרוב אליו, בטרם דרכו על אדמת העיר האבלה. וככה קרע כמ"ר משה קוראל אשר אליו נתנה המשמרת הזאת למחית נפשו את בגדי, בשנותי את מאמרו: “ציון מדבר היתה, ירושלים לשממה!”

אחרי כן רכבתי בעברי בשער יאפֿפֿא, אל בית האדון דר. פֿראֶנקעל, העומד למשמר פקיד על בית הדיספענזאטאָרי, (בית רוקח צרי מרקחת בעד אביוני העם) אשר יסדו השר מאָנטעפֿיאָרע.

עיף ויגע ממסע הכבד ומתבערת השמש, עדי רֻתְּחו דמי בקרבי כסיר נפוח, שכבתי על מטתי לנוח עד קָרַת הערב. ובעת הזאת שלח השר קאָנזול למלכות עסטעררייך את מליצו לברכני, גם שאלו פקידי עדת הספרדים ועדת אשכנזי האָללאנד בשלומי, ורבני עדת החסידים שלחו אגרת לשאלני על המועד, עשר יוכלון להֵרָאות ולקדם את פני.

שר הקאָנזול למלכות עסטעררייך    🔗

בצאתי בפעם הראשונה מביתי החוצה, נחני ארחי לעבור בשוק, מלא תשואת המונים, ברחובות צרים, בלי רצפה, המטים עקלקלותם ואשר החלו להיות נעזב ודומם, מדי התרחקם מהשוק. בין בתי אבן גבוהים, בפתחים קטנים וחלונות אטומים באשנבי עץ תחת כִּפַּת עליות, על ערמות עפר, פה הנה והנה כסוחה בקרב חוצות נבלת איים וכלבים, ושם פגר גמל, כמסגרת בעד מוצָא הרחוב, רבו והמו עשתנותי בקרבי, ונפשי בל ידעה מה, מכל המראה אשר חזיתי, בזכרי כי הנני פה אורח על אדמת עיר הקודש. רק לאחדים פגשוני הפעם רכב, הפעם אשה עטויה עד שפם, ישמעאלי בצניפו הלבן, עבד כושי ויהודי גאליציאני. בעבוֹר האורח ברחובות האלה, תחלוף מול עיני רוחו תמונת עיר, פקודת הקטב עליה נפקדה, וכעברו בה הפילה המגפה כבר את רוב המון תושביה חללים. מפני הרקיע מתחלחל עדי ארץ ים גחל, בוער כשלהבת, וכמשתומם ובל ידע מה, יגיד האורח אל נפשו פעם אחרי פעם: הנך בירושלים!

בצאתי מחוץ לעליות, מכוסי התקרה, ראיתי לימיני מרחץ מתמוטט לחציו, וכסוי כפתור ממעל לו, ונתיב העולה מעלה הנקרא: נתיב העצבת (Via Dollorosa) לשמאל בתים נעזבים, וממולי נשקף שער דמשק גבה הקורה ומכוסה בדיל. אצלו מסלת אבק, העולה אל הר עֲרֵמות, ומשמאלו מֶשֶׁך חומת העיר, הבניוה לתלפיות, לארכה, ומימין לנתיב העצבת תחזה העין על ברותים, גבהם כמגדלים, ועל שני תמרים נשאים, העומדים בשרשם על הר המוריה, ואת צללימו יפרשו לחסות על ככר ההיכל המקודש.

לפני עמד על רמה קטנה, אשר במעלות יעלו אליה, ועליה בנוי, ככותרת להר הערֵמות, בית הקאָנזולאט למלכות עסטעררייך. לשני עברי המעלות פרדס חמד, נטוע זה לא כביר, בו מטעי רימונים, מלאי פרחי אדמדם בין ערוגות פרחים שונים למיניהם, לחמדת העין. בהגיעי עד שעריו הסגורים, פניתי מאחורי, ואראה מתחת לרגלי על ההר ממולי את העיר עם כפתורי מגדליה אין ספורות למו, בזוהר השמש נוצצת.

כמעט משכתי בחבל הפעמון, והנה השער לפני נפתח, ואיש חגור נשק נחני, עדי שוב אדוניו הביתה לפני גבירתו, אשר הכרתיה מקדם מקרית וויען, כאשה משכלת, טובת חן וטעם.

השר פיצצאָמאנא שמח גם הוא בפני רצון לקראת בואי. והאיש הזה נכבד מאוד, והוא נצר מגזע משפחת אלופי פֿענעציא, אשר ארמנותיה עודם עומדים שם לתלפיות. זה כשמונה שנים הנהו בירושלים. לא היה למלכות עסטעררייך, לפני בואו שמה, ציר ממלא מקומה בעיר הקודש; ובהתנוסס כהיום דגל הממלכה הזאת כתרן בראשי הררי עיר תהלה, אחרי הֵעָדרו כשש מאות שנה, מעת הקימו שר הצבא לעאָפאָלד פֿאָן עסטעררייך המפואר, בלכדו פטאָלאָמעוס, רק עָצמַת ימינו פעלה זאת ובתוקף רוחו עשה חיל.

אחרי השתעשעי עמו, ויראני את בית נכאתו, ציורים יקרי הערך ומפוארי הצבע על הקירות מסביב, וגם אוסֶף מטבעות יהודיות, מצריות וארמיות נושנות הזוקן משנות קדם קדמתה, עדי אין חזון קובץ כמוהו נפרץ, נדברנו יחד על מטרת משלחתי, ואכירה בו ממדברותיו ומועצותיו, כי איש זך הרעיון, נבון דעת וחכם המפעל הנהו; והימים והמקרים הבאים מאחרי כן, נתנו עֵדֵיהם והצדיקו את המשפט אשר עליו חרצתי. כי רק איש כמוהו, אשר בהשקט ונחת ובבִטְחַת חזקת היד כל מעשהו, משכיל לפעול לתושיה על תושבי ארצות המזרח.

אחרי הגידוֹ לי, כי נפשו עגמה לו, על כי תמנעני דת אמונתי מארוח עמו לחברה על שלחנו כאורח רצוי, נפרדנו בתום אהבת לבב וברצון.

החכם באשי    🔗

אחרי כן שמתי פעמי לבית הרב הגדול כמ"ר חיים נסים אבולאפֿיא נ"י ראש המורים בירושלים.

מקדם העמידה ממשלת הישמעאלים שני שומרים לפני שער בית הרב הלזה, אשר תוקירהו כאחד מעומדי למשמרות כבודה, אולם זה כעשר שנה מצאה העדה את נפשה להודות בעד הכבוד והיקר הלזה, על כי הכביד מחירו עליה. ואעל בגרם המעלות לעבור באולם פתוח, ושם שתי נשים מכסות חיש פניהן, ואגיע אל חדר רחב ידים, אשר מטות לו מסביב לקירותיו. על האחת מהנה ישב שיבה, אשר כבר חלפו עליו שמונים שנה. על ראשו צניף תכלת שחרחר, המסתיר שערותיו, וזקן לבן יורד על פי מדו מצמר לבן; תמונה יִקְרַת המראה, אשר כלה אומרת כבוד. בהשענו על שני משרתיו התנשא לברכני, בשומו את ימינו על לבו ועל מצחו, וברמזו בידי קראני לשבת אצלו.

“שא נא” – ככה החל בשפת ספרד – “על כי לא יצאנו לקראתך עד לפני שער העיר”.

“הובשת היום את פני עבדך, לוּ יצאת, שיבה נאדר ליקר כמוך, לקראת צעיר לימים כמוני”.

“מדי פעם בפעם, בבוא מקריבי קרבן ירושלימה, קדם הכהן הגדול מאחיו לקראתם – וגם אתה הנך מביא קרבן בידיך”.

“אינני המקריב, כי אם אשה יקרת רוח”.

“ואתה, הלא נסעת למרחקים עבורו?”

“את מחוז כל חפצי אשר אליו נפשי שוקקה מעת היותי על האדמה: לראות את ירושלים, מלאתי הפעם. הכר נא החותמת על טבעתי, עליה פתוחי מגן דוד, עם מאמר האחרון מעבודת ליל פסח “לשנה הבאה בירושלים””.

“גם יאתה לך לשמוח לגורלך! בנפול לך נחלת אושר בנעימים, אשר לא נפל למשה מורינו למורשה. הוא לא ראה את הארץ, כליון כל מאוייו, בעיניו רק ממרחקים, ואתה כף רגלך עליה דורכת. אך אנחנו הנולדים פה, מצפים בדאבון תוחלת ממושכה לביאת משיח אלהי יעקב”.

בשומי ידי על הלב ועל המצח, הושטתי אליו את אגרות המליצה, אשר הבאתי אליו. עודנו מדברים והנה מורים אחדים בלבושי מזרחה, לעמוד לימין אדוני הבית לכבד את ארחו, התאספו, וישבו על המטות. שני עבדים הביאו קנה המקטרת וקאפֿפֿעע וממתקים על כפות כסף, ובהשתחותי וידי על הלב והמצח, אל מול הרב, ברכתי ואטעמה מאומה מן המובל לפני.

אחרי הֵתַּם החכם באשי לקרוא את המכתבים בתשומת לב, פנה אלי באמרו:

“המכתבים האלה שמחוני, אך לשפת יתר וללא הועיל הנמו; כי כל הבא לפעול תושיה, הנהו אהוב ורצוי וברוך בבואו.”

“אולי ליודע מחשבות, אך לא לבני אדם. אתה לא ידעתני בשם, על כן אמרתי, ויהי מה! יועילון אלה לי להיות לי לפה”.

“איש רב היקר הנך, לולא נכבדת לא שמו רק עליך עינימו! הננו כלנו עבדים לאלהי מרום”.

“קרא נא את “קול מבשר” אשר השמעתי, וחנני בעצתך; כי בלעדה לא אעש מאומה בעיר הקודש. אולי יש במפעלי דבר, אשר חשבתיו לטובה, והוא איננו מתאים עם אורח ומנהג הארץ”.

“כלו יפה אף נעים ומאום אין בו; כבר שמעה לה אזני שמץ מנהו! ואף כי זקנתי ושבתי, בכל זאת אעמוד לימינך לתמכך כפי מסת ידי”.

“על תמונתך הדרת פני שיבה, אולם רוחך עודנו מְלֵא עלוּמים”.

“מחסדי האל זאת לי”.

“הנני שָׂשׂ עלי בואי אליך; כי כשמן תורק שמך, מכנפות המזרח עד ירכתי המערב”.

“קול צלצול נגינות עד למרחוק נשמע.”

“הגדל נא חסדך עמדי, לבוא עוד בקרבתך!”

בוא ברוך ה'! והנני לתמוך ידיך; וביתר שאת אוכלה לעשות כזאת" – הוסיף לאמר, בהביטו אל המורים הנמצאים אתנו – “על כי דור התנאים והאמוראים עוד לא תם לִגוֹעַ”.

ואלכה, אחרי נשקי בידי לפי את מזוזת הפתח, כי המנהג הלזה קדוש יאמר לו בין כל תושבי ירושלים.

עוד לא עברו שני ימים, והנה זה החכם באשי עם כל מורי בית דינו וחברת הרבנים בא לקדם פני ולבקרני, ושני משרתים עוברים לפניו; ואתפלא לראות את התמימים האלה, כלמו במַטותם עם כפתורי כסף בידיהם ביום השבת, הנחשב לחטאת בעיני היהודים האשכנזים.

בטרם בוא החכם באשי אלי לבקרני, ותעבור המנחה על פניו, בשלחו אלי מאפה ממתקים; למען הנעים והמתיק לי את יום דָרְכִי על אדמת הקודש.

מבקרים    🔗

אחרי כן באו אלי פקידי עדת החסידים לקדם את פני, ובראשם כמ"ר נסים באק נ"י, בעל בית הדפוס, אשר הכין לו סיר משה מאָנטעפֿיאָרע נ"י השובת כעת מכל מלאכה.

האנשים האלה הבטיחוני, להיות ידם אתי במפעלי, בראותם לעגמת נפשם את מחסור בתי התלמוד בירושלים ואת מעמד החינוך, כי ברע הנהו, וכי המוסדה הזאת רק לברכה בקרב הארץ. אחרי כן גלו לי את דאבון לבם, בעמלם זה שנים כבירים לאסוף כסף לבנין בית תפלה, אחרי קנותם כבר כברת ארץ למו, וכי לשוא כל יגיעם, וביעצי למו: לשום בזה עינימו על הפקיד בקרית וויען, אשר כל תעודתו לקבץ נדבות ולשלחן לאדמת הקודש; לא אבו שמוע, באמרם: כי הפקיד הלזה שולח את כל מכסת הכסף הנקבץ בעסטעררייך, רק לעדת הפרושים, העומדים תחת צל רוססיא, בתתו מגרעת לכל ילידי עסטעררייך מהאציל גם אלימו מהברכה. גם קִיֵּם שר הקאָנזול לי אחרי כן את מאמרם.

אחרי ימים אחדים שלחו האנשים האלה אלי “קול קורא” לאחיהם בארצות המערב, הנחתם גם בשם הקאָנזול, בהתחננם לפני, להפיצו בישראל, למען יגיעו בנדבת צדקם למטרתם התמימה.

המכתב עם קול הקורא הנמו בחוברת עם העלים האלה, ומי יתן ותהי אחרית ברכה לתקותם!

ממחרת באו עוד יקרים ונכבדים לבקרני, ובמו החלותי להכיר את מעמד תושבי ירושלים והֲלָךְ רעיוניהם.

הנני יושב פה בחדר, אשר כפת תקרתו גבוהה, כמו כל חדרי ירושלים, ומשני חלונותי, הנשקפים אל רחוב צר, עיני מבטת מסביב על מחלקה אחת מהעיר, על הר הזיתים ועל מקום קברות היהודים בעמק יהושפט. וכמו בכל חדרי העיר נמצאה גם פה רמה קטנה, שטוחה בגובה טפח, אשר עליה עומדות המטות. פה הביאה הָאָמָה לפני, בשלפה כאורח המזרחים את נעליה בטרם הגיעה אל הרמה הלזו ובשומה את ימינה על לבה ועל מצחה ופיה לברכני, את ארוחת הבוקר קאפֿפֿעע וחלב עזים, לחם סולת, חמאה נמסה מהחום ודבש, עדי באמנה הייתי בארץ זבת חלב ודבש.

ולא עלה אז על לבי, כי אח ליורשי אלמות, יליד להקת בני הנביאים המשוררים, מרֵעַ למלך תופש כנור – מֵלִיץ יהי כהיום הראשון מהבאים לבקרני.

והנה זה איש קטן, אשר פניו ממחלה חורו ועל עפעפיו כמו טבעות אדמדמות, אלי נגש. משני עברי כובעו, הקרוע ומלא חלאה, השתרגו פאות קוצותיו הארוכות, אשר כל משרק נכר למו, אין זכרון למעטה המשי אשר עליו ולזהרו משנות קדם קדמתה, ונעליו, אשר שלפם על המפתן, התראו כנושאי כל אבק עמק יהושפט משנים קדמוניות על ראשם הנקוב. וככה החל האיש, שמו יעקב סאפֿיר מווילנא, בלי מבוא ובהושיטו לי את ידו מחריש, לדבר אתי:

“כל אשר ישנו פה, הנהו אבק. מעת החרבן ישוב הכל לפרוח ולעלות בנצה מחיק השממון ולשוב לאיתנו הראשון בכל רחבי האדמה; רק פה לא ישוב הירקרק ולא יפרח מאומה – ובכל זאת ינוב ויפרח פה פרי, מֶרֶר הטעם: המכאוב על אבדן ירושלים. שוא לך להוחיל פה על שמחה, גם מבני אדם, גם מההרים!”

“הנני שמח להכירך; לשמע אוזן שמעת ממך, עודני בקרית וויען, כי הנך מתהלך בין חרבות עיר הקודש, להאיר במחשכי השממה את מאורות שיריך!”

“צללים, צללים!” קרא למו, אך אשתומם כי דבר ידברו במרחקי קרית וויען ממשורר יהודי עני ירושלימי – הלא כבר תמו ימי הפלאות!"

“הֲאספת את כל שיריך?”

“היאסוף איש עלים נובלים יבשים? מדי פעם בפעם אחרי כלותי שיר חדש, אתנהו למאהבי, וככה ידאה למרחקים; או אשרפהו באש, וככה יאבדו לאחדים. מי ומה יעמוד, בעת אבדה ירושלים!”

“הָבֵא נא לי הפעם אחד משיריך!”

“אם יחנני אל דעת לחברו.”

“כתוב שיר נהי על ציון, כאחד מבאי אחרי דאָן יהודה הלוי, המשורר הגדול.”

“מי ומי יבוא אחרי המלך דוד, להקרא גדול?”

“האיש סאפֿיר הלזה בא כנער בן עשר שנים מארצות רוססיא ירושלימה, והנהו פה זה חמשה ועשרים שנה, והוא סופר לעדת הפרושים, משכרתו לשנה אלף פיאסטר, כמאה כסף. אחרי ימים אחדים הביא שיר אחד לפני, אשר חברתיו לעלים האלה. אחותו נשואה לכמ”ר משה בוימגארטנער מקרעמזיר במעהרען, העומד למשמר מדינה הזאת בעיר הקדושה. כמעט דברנו ממנו, והנה הוא בא אלי עם בנו, עלם נחמד ויפה עינים, וישאלני: האם אין בשורה מוצאת בפי אליו מבני משפחתו – לאמר: האם לא שלחו לו מאומה לתמכו? – והנהו אחד מן המתהוללים באמון. עוד פגשני האיש הזה מדי פעם בפעם, מבלי הוקירני לברכני – ואך כמשפט מנהג העיר עשה, בקפצי את ידי מהעניקו בכסף.

אחרי כן התקרב אלי במרוץ נמהר וחפזון איש, כחש בשרו מרזון, ואִישונֵי עיניו נעות ונדות בחוריהן, ויודיעני, כי הנהו כותב את החדשות לבקרים מעיר הקדושה לעלי הבשור בארצות אייראָפא. אחרי הגותו בנערותו בתלמוד, פנה מאחרי כן לקרית מינכען, ומשם לקרית וויען, לשמוע בלמודי חכמת המרפא; ובעיר האחרונה הלזו עמל, הנה זה עשרים שנה, לחנם למצוא מחוננים ותומכים בעד פוני במטרתם לשקוד על עבודת האדמה בארץ הקדושה. כמעט תמה ממשלת איבראהים הפחה אשר החל לכונן חוק וסדרים בחזקת יד שלטת, עדי נגרש מהסתפח בנחלת ארם, ומעת הזאת שבתה התקוה על כל בטחה בארץ. ואחרי ספרו לי כאלה אמר: “ומדוע יעמול גם היהודי לעבוד שדהו בזעת אפו, בבוא הבעדואינע בעת הקציר לקחת בחזקת היד ולעמוס על גמלו, את אשר לא חרש ולא זרע, באין דורש ומבקש להענישו? אכן גם המורים אין נפשם לעבודת האדמה; אך לא מסבה הלזו, כי אם מפחד, פן יקנו אנשי אייראָפא פה שדות וכרמים, תמור שלחם את כסף הנדבה הנה, וממכסת הכסף, הנגר למו כעת חנם, יגרע; כי רק בתמימות נפשם חפצה, ואל העבודה לא ישימו לבם. ברצות סיר משה מאָנטעפֿיאָרע לכונן בית ארוחת מָרַק, נתנו כתף סוררת, באמרם בינימו איש אל אחיו: “עתה ירוצו העניים שם למלאות נפשם כי ירעבו, ובמכסת הכסף השלוחה אלינו תנתן מגרעת.” היש לנו בתי תלמוד? אין גם אחד מכמו אלה בעיר הקדושה! בחדרים אחדים מלאי חלאה, כמו באחת ממקהלות גאליציען, שפלות המדרגה, תמצא כאלה עם מורים רקים ופוחזים, ובעד חרבן והשחתת בני ישלם נדכה כמוני עוד משכרת! מדוע לא ישימו הרבנים, אשר למו המשפט על לבם לדאוג בעד מוסדות בתי חנוך? מדוע לא יאספו בעלי הון ורכוש כסף למטרה כזאת? בירושלים אין בית תלמוד לתורה! בירושלים! הלא תגיע הזעקה על מרי כזה עד כס שוכן שמים!”

לבי עלז ושמח בקרבי, לשמוע דעות כאלה; הלא באתי ליסד בית חנוך ותלמוד. ואשאלהו: “מדוע לא תלמד אתה לבניך תורה ומוסר?”

“נבהל וקצר אפים הנני מהיות מורה לבני.”

“לכה איפה להיות מורה לנערים אחרים. הטוב לך קחת מתן, מהחיות נפשך ביגיע כפיך?”

“בשלחם כסף הנה מחוץ לארץ הלא אהיה בעיני כמתעתע במאני לקחתו? הה, ירושלים לעיר מקלט להמוני אספסוף נהיתה! לשוא תעל זעקת האביונים מול שמים, ורק במרד מול הרבנים מעין ישע לנו נפתח. אולם אין פוצה פה ומצפצף, וכל איש לבצעו מחריש, מפחדו פן תנתן מגרעת במנתו בחלוקה הקרובה בשומו תָּהֳלָה ובדברו מאומה; וככה קמה גם נצבה הצרה הנושנה בתקפה, והלחץ באין תרופה!”

ובהזכירו שני שמות נאדרי תהלה ומהירי תושית עיר הקודש כמצדיקי הרבים, הוסף לאמר: “ומה פעלו השרים האלה פה? את הרבנים, בעלי ההון, קראו למו, ושם נדברו יחד. ותחת שמוע זעקת האביונים, השליכו כסף לפניהם, כפתי לחם לפני כלבי הצאן, וכמו אלה עזבונו וילכו למו.”

לבי בקרבי נהפך עדי נַעוֵתי משמוע ובזעם אפי לא עצרתי כח, ואקרא למולו:

"עתה הגידה לי את השם, אשר בו תכנני, אחרי עזבי את העיר הזאת; בהעיזך להקיא אמרים כאלה על אנשי יקר, נדיבי לבב ומהירי צדק ותושיה כמו אלה?

“הננו העניים! ופרי העוני: מרי, ומרר הלב לא ישא כל פנים, נָבֵל ואומלל הנהו, והנבלה עמו.” ובחרקו את שניו קרא: “ובכל זאת פה ירושלים! ירושלים! פה ציון, עיר האלהים!”

אחרי כן הוגד לי, כי גם בין התמימים נחשב האיש הזה למהולל, והנהו חתן כמ"ר צדוק לוי מגאליציען, העשיר בילידי עסטעררייך בין תושבי ירושלים, אשר שלשה בתים לו שם לאחוזה. אחרי ימים פגשתיו ומצאתיו מלא תהפוכות כחומר חותם.

בעזבו אותי חלה את פני: לשמוע מכל אחד, ולבלי האמין גם לאחד – ואף אליו.

אחריו בא אלי כמ"ר יחיאל ממאָגאָלניטץ בקרבת ווארשויא, והנהו אמן במעשה כלי עץ, ויפרוש לפני מקלות, שרדים, ארונות, גביעים ומכבירי אגרות וכמו אלה, ועל כלמו נחרת בכתב עבר מספר שנת הֵעָשותו ושם ירושלים.

ובשאלי אותו מדוע לא חרת כזאת באותיות שפת רומי, אשר רבו יודעיה, ענני: על כי קוני מרכלתי על פני רובם ילידי בריטאניא הנמו, והם לא יבקשו רק אלה.

מקום קינת היהודים    🔗

כל ימי התגוררי בירושלים, כארבעים יום, עמד החום בין עשרים ושתים לשלשים ושתים מעלות. מדי פעם בפעם התנשא רוח הָעֲרָב, הוא רוח נגב מזרחה, מעבר לים המלח; מול מדבר ערב, נראתה אז הרוח בתבערה כהה, השמש לא בקעה בזהר אורה, ורק עשן התרומם. ואז גבר החום עד כי כבד מנשוא. מאחרי חצות היום נשף רוח צפונית קרה. בכל עת היותי שם לא ראיתי אף עב קל ככף איש בלובן תכלת השמים, ונטפי טל רק לאחדים.

אחרי אשר הֵקר חום היום כמעט, שמתי פעמי למשואות המקדש, אל החומה האחת הנשארה, מקום יליל היהודים, אשר שם יתאספו בכל יום הששי להתפלל תפלת הערב, ולקונן ביליל מר על המקדש, כי נחרב.

ביד היהודים אגרת חופש עולמים מהשלטון, לבקר את המקום הזה, בתתם מכס מזער.

אחרי עברינו ברחובות רבים, באנו את רחוב צר ועקלקל ומשם אל החומה. והיא לארכה מאה ושמונה וחמשים, לגבהה ששים באַמַּת הרגל, ובנויה משלשה ועשרים טורי אבן, אשר תשע התחתונים מאבני גזית, אחדים מהם כעשרים עד שלשים לארכם, ולעָביָם כחמשה באַמַּת הרגל. כל אחת מִבּוּלֵי האבנים האלה מעוגלות מסביב, ועל שטחי פניהן, המחולקות בכשיל, שן מעשה לוטש למו, בעומק אצבע. ובנוחם פה טור על טור יראו קוים רקים בינותם, עדי תבנית החומה על פני כלה כקיר שְׂ‎‎דֵרות, אשר טוריה העליונים בנין מאוחר הנמו. ומחקרים חדשים הוכיחו מתבנית אחדים מאבני הגזית האלה, היוצאים מהקיר, כי הם שארית קשָתוֹת המעברה, המובלת מההיכל אל הר ציון. ואין שפק, כי החומה הלזו במוסדות טורי אבניה בארץ, היא שארית אזכרה ליהודים מימות המלך שלמה, אשר כפי מאמר היוסיפון “לא תתמוטט לעולמים.” ובמראיתה יעיד כל חוזה בה, כי לא תאבד, עדי מוסדי ארץ ירופפו.

עודנו במרחק, שמענו קול שיר יליל, זעק מרר וצוחת מכאוב, היורדת עד חדרי לבב, בקול ענות מקהלה, עדי צללו אמרות “עד מתי ה'!” באזנינו.

למאות התאספו שם היהודים, מלובשים בבגדי ישמעאלים ופולוניא, ובפניהם מול החומה כרעו והשתחוו, בשלמם פרים שפתם במנחת הערב. ואף כי שורר החזן, בחור ברשמי המחלה ושממת הרוח על פניו, את תפלת הערב הנודעת בפי כל, בכל זאת הביע אמריו באורח מוזר עדי המלות נעו ונדו, ממושך וממורט, פעם בזעק ופעם בלאט; עדי נדמתה מנגינתו כקולות הטבע, מאוסרי נחושתים, המתפרצים בבהלה לחופש, ולקול רעשת מפל מים בנפלו בדָכְיַת פתאום לתהום רבה. במרחק רב מן האנשים עמדו כמאת נשים, בשמלות לבנות, המכסות אותן מקדקדן עדי כף רגלן. יונים לבנות עיפות מתעופתן, הנחות על גבי החרבות. בהגיע החזן לחרוזי תפלה, הנועדים לְהֵאָמֵר מפי הקהל כלו, אז הרימו את קולן בין קול המון האנשים, והנה פורשות את זרועותיהן לרמים, עדי נדמו בשמלותיהן הרחבות לכנפים, המתנשאות מול שערי שמים הפתוחים, ואחרי כן ספקו במצחן על גזית חומת ההיכל. בהטות החזן הפעם, נלאה ועיף מתרועתו, מחריש ובוכה בלאט, את ראשו אל החומה. אז שלטה כהרף עין דממת מות מסביב.

בהתקרבי במקרה אליו, בינותי, כי נאמנה הגות רוחו הנשבר עם אל, ובהביטו כרגע עלי אמר, בלא הַפְרֵעַ את תפלתו: “מקום קדוש,” ברמזו על נעלי אשר שכחתי לשלפם, על כי נעלם המנהג ממני, ולא אחרתי לחלצם ולהתערב בעבודת האלהים הלזו, המלאה דאבון, עם המון בכית המתחננים.

בהתרחקי אחרי התפלה עם המקהלה, והנה זה הכהן לאל עליון, החזן, מארץ רוססיא והוא אחד מבין עדת הפרושים – אלי נגש, ובקול זועף אמר:

“הנך בא להחל חדשות, כל עוד ירושלים בחרבנה לא תִּבָּנֶה פה מאומה!”

הלא אתם מקבצים כסף בכל פנות התבל לבנות בתי תפלה!"

“אין נפשינו אל בתי תלמוד הנקובים בשם: שקאָלַאס – ענני בלי שים לב לאמרותי – די והותר לנו בתורה!”

“ואתה משליך גם את התלמוד אחרי גוך.”

“בינינו יעמוד כל דבר אֵיתָן על מכונו הנושן, עדי בוא המשיח, והננו מצפים ביליל ובבכי לבואו”.

המקהלה כמעט על פני כלה התהלכה ברגש דומיה, מאין דובר מאומה, מסביב לנו, בתתה אוזן קשבת אל שיחתינו, אשר מהרתי להֵתמה באמרי: “הרחק כפאתי מזרח ממערב ממני, לבוא הנה לשלוח ידי לעץ החיים ולפגוע בתורה כלילת כל קודש; וברצות ה' את דרכי, אז חפץ מפעלי בידי יצלח, אם גם רוח אחרת עמך; כי אתה אינך רק האחד, ואני אטה אזני לשמוע דעת הרבים!”

“כעת מחר תשמע דעות כלמו!”

בברכי בתנועת ידי, התרחקתי מן האיש ומאת המקהלה, ללכת לדרכי.

אצל הפחה    🔗

לעת הצהרים פניתי את השר הקאָנזול,לשלחני ולעמוד כלוית חן לימיני, בקדמי את פני הפֶחה בירושלים, אשר אליו נודע נאמנה, כי יֶשנו בידי מכתב מאת השר פֿ. ברוק להביאו ולפרשו לפניו. שני משרתים ישמעאלים, חגורי נשק, עברו לפנינו, ומטות, עם כפתורי כסף בראשיהם, בידם, כי ככה אורח כל הקאָנזולאטע בארצות המזרח, לעבור בחוצות בשני משרתים כאלה.

אף כי הסכן הסכנתי במהתלות כזבי המראה בארצות המזרח, עת הוחלתי על פאר והדר, גדל בכל זאת תמהוני, בבואינו אל בית הפחה, הבנוי על מקום ההיכל. ברדתנו שתי מעלות מטה הגענו אל חצר בלי סדרים ומלא חלאה, שם אנשי צבא, אסירים ועבדים בהמונים שונים רבצו. משם עלינו בגרם מעלות עדי הגיענו לחדר גדול, הנהו חדר המשפט, ונפתולי אלהים נפתלתי, כי חדר הדין בכפר קטן בארצות אייראָפא יתר שאת ויתר הדר לו עליו. קירותיו משוחים בטיח לבן, ומסביב למו מטות מכוסות בבלויי צמר, ומבלעדם אין פה מאומה, והוא חדר המבקרים ומקדמי את פני הפֶּחָה.

בפנים שוחקות חן ורצון בא הפחה לקראתינו, וינהלנו אל פאת החדר, ויקרא את הקאָנזול לשבת לשמאלו, הנהו מושב הכבוד אצל הישמעאלים, על המטה, ובעדי ובעד המליץ, נער יְוָנִי בשער צהוב על ראשו, הוכנו כסאות ממולו, והוא ישב בחבוק רגלים כארחו. אחרי קחתינו את קנה המקטרת, המשובץ זהב במלואת אבני יקר, ואת הקאפֿפֿעע אשר הושיטו משרתים, עטופים בבגדי חמודות, על כפות כסף – כי לא יכון לדבר ממטרת בואו, כפי אשר הורני הקאָָנזול, בטרם יוקחו אלה – הושטתי אליו את אגרת המליצה מאת השר העומד על האוצרות והמסים במלכות עסטעררייך. אחרי הֲביאו אותה על לבו, על מצחו ועל פיו, נתנה אל המליץ, וכראות המליץ אחרי פתחו בשַׁחות ראש את האגרת, כי היא כתובה ישמעאלית, השיבה אל הפחה. מדי קראו בה שנים ושלשה טורים, זהרו נועם חן ורצון מפניו, ויאמר אלי: “הנני למלאות כל חפציך, וכל אשר תצוני אעשה!”.

מדי קראו את האגרת שוטטו עיני מסביב, ובהביטי בעד החלון הגבוה אשר לימיני, נשקפה עיני על הר המוריה, אשר עליו עמד היכל קדוש יעקב, אשר על שטחי גבהו חזו עיני כעת מגדלי כפתור, קְשָׁתות עמודים, מערות וחרבות, אולמים וברותים גבהי קומה בהמונים מסביב. אז פתאום מעי עלי המו, ועצבון רוחי עלי גבר, עדי כדרור לעוף נדדו רעיוני הרחק הלאה, ואהי כאיש נדהם בראש חִבֵּל החלומות, כל סביבותי נטבעו מפני בים הנשיה, ורק למראית עין הטתי אזני אל השיחה. וכאשר שאלני הקאָנזול: “מה זה ועל מה זה?” הגדתי לו את כל לבי, ואבקשה מפניו לחלות את פני הפחה, לבלי השיב את פני, מהשקיף על החלון הלזה עד בוש.

“השקיפה, כל עוד תאוה נפשך!” ענני, “ואם חפצת לרדת שמה, רדה ואל תעמוד, ואנשי נשקי יובילוך!” ואקומה ממושבי, ואביטה אל המראה הנפלאה.

יֶשְׁנָם עתות ורגעים בחיי החלד, אשר במו יתכו ויתערבו העוברות והעתידות יחד, עדי יתלכדו והיו לבשר אחד בנפש, וכל הפעולות הנעשות אלה אחרי אלה בעת ובמקום, תראה אז ממולה – את כל ונוֹכָחַת. וכמו בחלום בהקיץ, היא מתהלכת אחרי הַהִדַּמּוּת אין חוק וסדרים לה. – אז תרחף הנפש על פני ים הרגשות, בין תהלוכות רעיונים נשגבים, אשר לא זוקקו עדן לבהירוּת טוהר בדולח. והננו נאחזים אז בסבך שמחה מאדבת, וכמו צרר רוח התעופה אותנו בכנפיו בחלום חזיון ליל, וגם נפשינו יָרְעָה לנו. ככה רחפו מול פני בחרט מראה אחת מעללי שנות קדומים, הנפרדים ברחבי דור דורים ושנות עולמים:

ראיתי אב רחמן, נכון בבוקר השכם להקריב את יחידו – פֹּה – במזבח, ראיתי את עמוד האש מתהלך בתוהו יליל ישימון, ולהב חוֹרֵב המתהפכת ברעם וחזיז קולות בראש ההר הנבחר, פה שמעה לה אזני קול הפטיש והולם פעם בבנין היכל שדי, שם צלצול מיתרי הכנור מהמלך מנעים זמירות יה, פה המון עם רב חוגג ויוצא חצץ כלו מסביב לככר ההיכל, והכהן הגדול, לבוש בד ומעטה תהלה, מקריב קרבן הכפורים בעדימו. ראיתי מרד ומעל בה', ומלכים אין אֵמון במו, בפשעם בו בשרירות זדון לבם, ואש בוערה אוכלת מסביב את קורות ארזי נאות קדוש יעקב – וגערת חמת אל כשוד משדי יצאה, להאביד בשטף זעם אפו ובנוראות ימינו – על תבליתם; ועוד לא רפתה ידו מִגְּלוֹל כענני קצף מחשכים ומצוקות עלי ראשי עם בחירו.

עת ינטו צללי ערב בסביבות הררי שלג, וראשימו בלובן זהרם יחלו לנוצץ בנוגה זהב תכלת, אז נעלמו אחת אחת רחבי הפחתים והעמקים, המחברים והמפרידים את פני מרחקי הככר מעין הרואה, בהטבעם במצולת חשכת הליל. מבקעות, לא שזפתן עין, קול דממה דקה ישמע, קול צלצל פעמונים, אשר נשפוֹ הרוח למחציתו, כקול נשמות רוחות מתנועעות בכנפיהן. תשוקת נפש, כמהה לארץ המולדת, אשר לא אדע לכנותה בשם, עצבת מַנְגִינוֹת ההרגשות אז תאחזנו, והאור המתהלך בפאת מערבה, המורדף בלי חשך מכנפות צללי החושך, עם כל המון התמונות, המתנשאות מול שמים בגבהן, והמראות הנשגבות, המתילדות מדי פעם בפעם בחזיון השמש הַגּוָֹעַת, כל אלה יתלקחו, יצלצלו וְיִצְטַיָּרוּ במעטה הדרתם בנפש ההלך, הנדהמת כִשְׁכוּרַת מַראות, עדי יעמוד משמים ודומם כאלם לא יפתח פיו, ועל המון רגשת מעיו לא יעידון רק נטפי הדמע אשר על עפעפיו.

לשוא אעמול ולחנם כל יגיעת בשרי לשחר תמונה אחרת, למען תָּאֵר לעיני הקורא את עָצְמַת הרגשתי, את גודל הדאבון והנעימות המכאבת, אשר כסער מתחולל בקרבי השתפכו ברִגְעֵי החזיון האלה.

בכל עוז התאזרתי להפרד מן המראה אשר ממולי ולעזוב את החלון, כי יראתי להתמהמה פן אפגע בכבוד השרים.

אחרי אשר שאלני הפחה על שלום בן המלך פֿערדינאנד מאקס, אשר הפליא לעשות לו שם תהלה בגודל נדיבותו וברוב ענות חן מוסרו, עדי נהיה כמעט רְצוּי כל הלבבות, ואחרי הראותו לי את תֶּליוֹ ואת קשתו, אשר שלח אליו השר מבראבאנט ביד הקאָנזול, הושיט ימינו אליו באמרו: “הנהו אחי ואשתו אחותי”.

אחרי השתעשעינו עוד הושיט גם אלי את ימינו, ויבטיחני כפלים לתושיה, להיות נכון לעבודתי; ולהוקירנו ביתר שאת, צעד לפנינו לשלחנו עד גרם המעלות, ושם נפרד מאתנו בפני רצון. בעברינו בחצר עמדו כשנים עשר משרתים נצבים, כגדר מזה ומזה, בינימו חלק הקאָנזול קשיטות כסף.

הפֶחָה קיאַמיל הנהו איש יקר רוח ומלא רצון. הוללות קנאת האמון מוזרה לו, ורוחו נאמנה ונפשו דבקה ביתר עז בממלכת עסטעררייך.

בית כנסת ציון    🔗

בשבת הראשון לימי התגוררי בירושלים, השכמתי בבוקר ללכת לבית הכנסת ציון, אשר היה כפי מסורת קדמוניה, בעת הָחרבה ירושלים בית מדרש התלמוד לרבי יוחנן בן זכאי: וייקר בעיני למאוד אודות מקורו הלזה. בית הכנסת הזה הנהו אחוזת עדת הספרדים, ולארבע בתי תפלות יפרד, והנהו על פני כלו בנין כמעט גדול ורחב ידים. ברדת איש על גרם מעלות מטה, יגיע אל בית התפלה הראשון, ומשם אל שלשה האחרים.

הבנין הנושן הלזה כבר התמוטט לנפול, אך לא נתנה הממשלה רשיום להחזיק את בדקיו, עדי בו הפחה איבראהים, ותחת שבט מָשְׁלוֹ חדשו את בנינו. וכפי עדות מכתב, החרות על לוח אבן, אשר מצאו אז במוסדותיו, זוקן הבנין כארבע מאות וששים שנה; ובאין שפק נבנה הבית בימי קדם האלה על יסוד בית המדרש הנושן. אולמיו גבוהים ובהירי אור מסביב, במראהו לא נמצא פאר וָהֶדֶר, אולם הכל בערך וסדרים.

להוקירני ביתר שאת, הושיבוני על הבמה אצל השלחן, ומדי עת עבודת האלהים הלזו הייתי קרוא לכל ארבע בתי התפלות, לכבדני באחת מפעולות המצוה ומעשה התושיה.

ספרי התורה מונחים בכל ארצות המזרח בארון הקודש, בתיבות עץ עגולות, המכוסות נחשת או כסף. מאחרי דלתות הארון פרוש מסך משי, במכתב מרוקם מכסף או מזהב, ואחרי הסבוֹ את המסך נראתה תיבת הספר אשר יִקָּרֵא בו היום, פתוחה לעיני המוציא. בעת הובל הספר אל השלחן יצעד משרת העדה תמיד לפניו, להראות ביד כסף על פרשת היום, ועל גלילות “עץ החיים” רמוני כסף, אשר כמעט על פני כלם מקשה אחת.

בבקשי לקנות כאלה בעד ההיכל החדש בקרית וויען, לא הרשוני כזאת, רק על כי הבאתי גם אני ספר תורה לעיר הקודש. כי כְאִסָּר הנהו, להוציא ספר תורה או כלי קודש משם. הפעם מכר איש ספר תורה לבת מלך האָללאנדי, ותהום כל הקריה עליו. ולהשקיט את הסער מעל ראש האיש הלזה, כתב הקאָנזול לשר משמר בת מלך הלזו, להשיב את הספר, אך לא השיג מטרתו.

בהגבהת התורה תרמנה הנשים, היושבות מאחרי אשנבי עץ, את ידיהן, ובהגיג לב תשקנה למו פיהן. וכמעט זאת כל עבודתן לאלהים, כי רק מעט מזער מנשי ספרד, יודעות קרוא ספר הנמו.

בעת קריאת התורה ראיתי שם מנהג, אשר לא שמעה עוד אזני אף שמץ מנהו. והנה בטבור בית התפלה יושב נער בן חמש עשרה שנה, אשר חגג יום חתונתו, זה שמונה ימים, תחת חופה פרושה, והעומדים לימינו, בכרתו ברית כלילותו, נהלוהו היום לעלות אל התורה. ואחרי קריאת התורה, אשר עלה אליה, נקראה לפניו גם פרשת: “ואברהם זקן” עד “ולקחת אשה לבני”. ומשרת העדה זרק בעת הזאת מי שושנים על העדה, והחזן ברך את ברכת הנהנין לנחוח הבֶּשֶׂם.

ומנהג נאוה הנהו לבנים, לקום בעת הִקָּרֵא אביהם לעלות לתורה ולעמוד נצב מלא קומתם, עדי שובו למקומו. וככה אורח כל העדה לעמוד, בעת עלות אחד מהרבנים לתורה. וגם לי נפל הכבוד הזה למנה.

בצאת העדה מבית הכנסת יושיט משרתה אגודת פרחים, או פרי תנובה לכל אחד ממבקרי חצרות האלהים, להתענג בו בברכה.

מקרים    🔗

אחרי עבודת האלהים בקרתי את ראשי המקהלות האשכנזים, וכלם נשאו את פני בכבוד, ואך אחדים מהם בלב ולב ובשומם סתר על פנימו הזועפים. כאשר שמעתי אחרי כן, השביתו כהיום בשלש בתי כנסיות קטנים את קריאת התורה, להוָּעֵץ מה לעשות לעמוד מול רעת בית התלמוד, הבאה? בשננת התחבולה להפוך כל פרי צדקה למרורה לענה, או מקוצר בינתם מבוא עד תכונתו, נתנו פתרון תהפוכות למאמרים אחדים במכתבי “קול מבשר” אשר שלחתיהו לכל המורים, עדי הפכם את לב ההמון לאויב מול מוסדת התושיה.

בבקרי לפנות ערב את החכם באשי, ספר לי, כי באו אנשים מספר אליו, לדבר אתו קשות בחרפות וגדופי מארה. ובגערו במו על עזות מדברותם ועל העמל אשר שפתיהם תדברנה, ברמזו על כבוד משמרתו, ענוהו: “בעת לעשות לתורה, הקרובה להִסָּכֵּן, אז עת להפר כל משוא פנים מול המורה, ופני זקן עוד לא נהדר!” גם לא בושו ולא נכלמו לאמר: לתתו לחרם. אולם כלה ונחרצה היא אתו, להשיב ולהשליך בתוקף משמרתו הרמה, את מכמרת החרם על ראשימו, ויוסף לאמר: “בעינינו ילידי הספרדים, טובה ונכוחה מוסדתך, בידעינו נאמנה, כי איננה מול דתי האמונה. אולם איש אחד מתושבי קרית וויען כתב אגרות שטנה אל האשכנזים לנגדה, וגם מול משפחת הגבירה המיסדת הפיל דברים אשר לא כן, גם לנגדך שכר לו אנשי צבא שִׂטְנָה העומדים לימינו, עוד בטרם הגיעך הנה; אכן אתה לא תבוש ולא תכלם, ומאויביך יֵאָמֵר: ימח שמם!”

“אינני מבקש רק אסיפת הרבנים, למען אוכל לשום לפניהם את הדבר באר היטב, לשמוע דעותם, והנני סר למשמעתם ככל אשר יורוני; אך היטיב נא חסדך, לקראם כעת מחר לבית אוסף העדה!”

“קרא אתה למו, כי יוכלון להתאסף גם בלעדי, בידעך נאמנה, כי אני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך!”

ממענה פיהו הבינותי, כי חפצו לסגת אחור ולהתיצב ממרחק, ואען ואומר: “רק על כי נודע לי זה נאמנה, חפצתי לראותו בראש הנאספים, לפעול שם לתושיה בהדרת פני שיבתו, ובהפיקו אמרי חן ורצון על כל אשר יֵעָשֶׂה, על לב האחרים הבאים שמה!” אז ענני: “לכן קרא בשמי עצרה ליום מחר את הרבנים, לבוא לבית האוסף אשר אתי.”

אחרי עתירת המנחה בחדר תפלת הרב כמ"ר יוסף שווארץ נ"י הנודע בחבורו “ארץ הקדושה,” הכינותי “קול קורא” בשפת עבר אל הרבנים, ופתשגן הקריאה הלזו שלחתי ביד משרתי העדה לאחדים מהם. ביום המחרת בא אלי מכתב מהחכם באשי לאמר: החכמים עיפים בקומם לראש אשמורת להגיון התורה כל הלילה מהנשף עד הבוקר, והם ישנים, על כן נסוגה האסיפה ליום המחרת או ליום השלישי.

גם בהסבת האסיפה הלזו לאחור האמנתי לראות, כי השיב אחור ימינו מהדבר, ואלכה כרגע אל החכם באשי. גם כהיום היו אנשים אתו, אשר נפשם נקטה מול הדבר: על כי אבי המיסדת הכין היכל חדש עם מנגינות זמרה בקרית וויען, וכי בעלה עם בניה המירו דתם – כל זאת בִּשֵּׂר איש משם למו. וכי תגדל פוקת הפרידה העומדת כעת לדאבון נפשו כגדר מבדיל בין הספרדים לאשכנזים, וגם עליו יורו מורי הרכיל את חצי לשונם באייראָפא. האשכנזים גמרו אומר, לחבר מכתב, למכלול דעותם, מול מפעל המוסדה.

ודעתו, לבלי הפצר על הדבר, כי עוד חזון למועד והכל יכונן על מקומו בשלום, והוא יקרא עצרה להנאספים כיום מחר.

אחרי הרגעי מעט במקום מגורי, שלח החכם באשי אלי אגרת, כתובה מידו אל השר קאָנזול למלכות עסטעררייך, ובה נאמר: כי רצונו לשום חרם על ראש איש מסרי למשמעת עסטעררייך, על כי העז בפניו לנאצו ולפגוע בכבוד ראש המורים בירושלים כמוהו.

להבין את ההודעה הזאת, אספרה: כי קשתה תגרת יד החרם על הנלכד בו בירושלים. כל אשר בשם יהודי יכונה, לא ימכור אל הנלכד בחבלי החרם מכל מאכל אשר יֵאָכל, ולא יקנה ממנו, אם סוחר הנהו; לא יארוח איש עמו לחברה, בחצרות בית האלהים לא יסתופף לבקרו, אשתו ובניו יתרחקו ממנו, וכל אשר יגע בו יטמא. ועל כי הושם הפעם החרם גם על אשמת מאומה ועלילות דברי אפע, עדי גם משפטי אזרחי המדינה מהאיש המחרם נלקחו, על כן היתה לחוק בין שרי הקאָנזולאטע, לבלי הרשיע איש למשפט החרם בטרם הושם הדבר לפניהם לאַשרו ולקיימו.

אחרי קראי את המכתב, לא אֵחרתי כרגע מלכת לבית החכם באשי, ולבקש מלפניו, לעשות כפי אשר תצוה עליו משמרתו, אך לבלי פנות לעזרה למשפט הממשלה, להביא מערכת וסדרים בגדרי הדת והאמון, והרהבתי בנפשי עוז, להשקיט את זעפו, ולהשיב חרב החרם השלופה אל נדנה, מראש אויבי.

אך את אשר לא צפיתי עוד לראותו, הנה הוא בא. כי ביום המחרת, כ"ח אייר, אני קרוא את האסיפה כחצות היום מהחכם באשי, אשר קדם פני לבקרני עם אגודת חכמיו עוד טרם בואי שמה, ולהבטיחני את רצונו וחסדו למולי כמו מול מפעלי.

מקהלות היהודים    🔗

למען האיר את עיני הקורא על מצב היהודים בירושלים ומעמדם במדריגת האמונה, המוסר והחברה, ולתת לו פתח עינים להביט על עֶמְדָתָם למולי ולמול משא המפעל אשר הושם על שכמי, אמצאהו נכון וכדבר דבור על אפניו, להואיל ולבאר בטרם כל את השמות: ספרדים, אשכנזים, פרושים וחסידים כפי מסת ידי למחלקותם, ולתאר מערכת מקהלותם על פני כלה, כפי ארחם ומעמדם במשפטי המלכות ובתהלוכת החברה.

מספר היהודים בעיר הקדושה הנהו, כפי פקודת המשמרת, חמשה אלפים ושבע מאות נפשות, והם כשליש למספר תושבי העיר על פני כלם, העולה לשמונת עשרה אלף, ופי שנים למספר הנוצרים, אשר בינימו, כאלף רומים וכשני אלפים יונים וארמים.

שבע עשרה מאות מהיהודים הם סרי למשמעת עסטעררייך, וקצתם רק חוסי בצלה, ובין הנוצרים רק מאה, הנמנים לדגל מלך עסטעררייך, הנקרא “מלך ירושלים”.

היהודים נפרדו לספרדים ולאשכנזים.

הספרדים    🔗

יהודי ספרד ופאָרטוגאל, אשר הָגלו תחת איזאבעללא השנית מספרד לארבע פנות התבל, נקראו: ספרדים. והספרדים בירושלים הנמו ילידי מדינות ישמעאלים, מצרים, טוניס, טריפָאליס. מאראָקקאָ, אלגיער, הודו, פרס וכאלה, ומדברים בשפת ספרדית.

מכסת נפשותם כארבעת אלפים, ועל היותם הרוב בין תושבי העיר היהודים, הם נקראים: המקהלה הגדולה בירושלים.

בראשם החכם באשי, הנבחר מן המורים, ואשר הממשלה הישמעאלית תכוננהו במשמרתו, והוא יוכיח עם המורים, העומדים לימינו, בין דין לדין בגדרי האמונה, ולהוכיח בין ריב לריב במשפטי התבל, יבחרו המורים שלשה “פקידים”, כי לאנשי העדה אין קול ואין קשב במשפטי הבחירה. ועל הפקידים האלה שלשה “משגיחים”, אשר יבחרם החכם באשי מבין חכמי בית דינו. וככה מערכת מאשרי העדה, אשר לא נבחרו ממנה, ואין עלימו לתת לו דין וחשבון על מפעלם ומשלח ידם. ועל כן גם רוב ראשי בתי האבות אין נפשם אל המורים, אשר הם מאה למספרם, וכל תעודתם ומעשיהם רק להגות בתלמוד, מבלי שום לב לתכלית ההשכלה. ובראש המתלוננים האלה על משמרת הרבנים וארחם בחלוקת הכסף, הם: הפועלים “והמאָגהרעֶבּים”, הם יהודי טוניס, מאראָקקאֶ ואלגיער, ועל כן זה ימים כל מחוז חפצם, להפרד ולהתנתק מאגודת המקהלה הגדולה, למען חַלֵּק את כסף הנדבה, הבא מארץ מולדתם בצדק ובמישור באורח הנכוחה. וגם פה תפשה ספחת הרעה, כאשר פשתה כבר במקהלת האשכנזים, להפרד למקהלות רבות.

אחוזת המקהלה: ארבעה בתי כנסיות, ששה בתים, האחד מהם ביאפֿפֿא ועוד ככרי ארץ, אשר לא נבנו עוד.

מוסדות צדקה, הנקראות פה “ישיבות” הם כששה ושלשים, רובן נוסדו במכסת כסף מתושבי ארצות אחרות, והנשך נִתָּן לחכמים האלה, ההוגים בתלמוד ומפללים בעד המיסד.

הפעם נתנו לחכם אחד ישיבות הרבה, ולרובם אין אף אחת, מכסת ישיבת “פערערא” עולה לשש עשרה אלף שלש מאות וששה ושמונים פיאסטר, והקטנה לאלף פיאסטר.

הון ורכוש אין לעדה, ושלומת מס למלאות מחסורי העדה, אין בה. כל תושב חדש, הבא לגור הנה ממרחקים, עליו לשלם בעד משפט האחוזה, כפי מכסת כסף, הבא אליו מדי שנה בשנה למחיתו. ובמותם תקח העדה את העזבון בלי שום לב על יורשיהם, המתגוררים מחוצה לאדמת הקודש; אכן כמעט תמיד יתפשרו באי לגור אלה עם העדה על אודות הדבר הזה.

על הפקידים לבוא אל כל בית, אשר ימות בו איש ולחתום את עזבונו ולהביאו לבית אוסף העדה, ושם יִמָּכֵר כל הנמצא לכל איש המוסיף על מחירו. האלמנות, אשר תבאנה שם באין יורש למו, תבחרנה כמעט תמיד אחד מהחכמים לירשן, המתפלל קדיש ומדליק נר עבורן ביום מותן. וגם הנה תתפשרנה עם העדה, בבואן לשבת פה.

גם שולחת העדה את ציריה למרחקי תבל, בלעדי לרוססיא ופולוניא, ורובם לארצות אפֿריקא, לקבץ כסף נדבות. ולאלה הנדבות יבואו עוד לעדה כעשרים אלף פיאסטר מדי שנה בשנה, במשפט מכירת מקום הקברות, וכעשרים אלף במשפט מכירת הבשר.

אכן כל מבואות הכסף האלה לא יגיעו דֵי שַׁלֵּם הנשך ממכסת הכסף, אשר על העדה, כמשא לעמוסים, משנוֹת דור ודור לשלם:

תוצאות עומדות תמידיות, אשר על העדה:

מבואי העדה, כמדת השנה אשר חלפה:

מכס הראש לא הושם עלימו לשלם כל עת מלחמת המזרח; ואף כי התיראו פן יותן מכס חדש עלימו, בכל זאת קווּ למצוא רְוָחָה באגרת האַט הומאַיום, מתת עוד אשכרים אל העֶפֿפֿעֶנדיס. לעצבת כל לבב המעיטה העדה את הוצאותיה זה שנים עד מכסת עשרים אלף פיאסטר לשנה, בהשביתה את חנוך תלמוד תורה, ובמכרה את הבית הנועד לזה, למשפחת ראָטהשילד בעד ששה ותשעים פיאסטר ולכונן שם בית חולים, למען הקל את משא שלומת הנשך מעליה.

אולם מה עשו החכמים והפקידים עם הכסף הלזה? האם הוציאו אף רק חלק ממנו לתשלומי הנשך מימי קדם, או לכונן מכסת כסף, להעמיד ולחדש את בית חנוך התלמוד הנשבת? הס מלהזכיר! לא באלה חלקם! כי אם בְדָרכם בפעמי אורח ישמעאלים נאמנים, חלקו את הכסף בינימו ובין אלה, אשר נפל כבר גורלם בנעימים כאחוזת הון ורכוש, באמרם, כי רק אבותיהם קבצו את הכסף לבנין הבית הזה.

ואף כי לא יאומן כי יסופר מעש כזה, בכל זאת יכבד כחול מֶנּוּ השני: כי לא היה ליהודים בעיר, הקדושה בכל ארצות התבל, אף בית תלמוד אחד לתורה, אשר בהֵעָדרוֹ בקרבה, תבוש ותכלם העדה הקטנה בכל ארצות אייראָפא!

האשכנזים    🔗

רק מעט מזער מעדת האשכנזים הם ילידי אשכנז והאָללאנד, ורובם ילידי רוססיא, גאליציען, אונגארן, בעהמען ומעהרען. והשם הזה נאוה למו, בהבינם השפה הזאת, ובדברם בה בלשון עלגים. גם בהעדר האחדות בינימו, למו המשפט להקרא אשכנזים, כי זה שלשים שנה התפרדו מעדת הספרדים, אשר היתה מקדם עמה באגודה אחת, עדי נפרדה לשלשה מקהלות, אשר האחת צוררת את אחותה. מספר האשכנזים בירושלים הוא: אלף ושבע מאות, והנני מציגם פה למקהלותם:

הפרושים    🔗

נקראו ככה, על כי נפלגה העדה הזאת, למספרה שמונה מאות וחמשים, ברהב ובגאון מכל בעלי ברית אמונתה, ונקראו גם בשם פהאריזעער.

בהתמכרם נפשם להוללות, ובהיותם שומרי הבלי שוא ונרגנים ובאין אמת באמונתם, ישמרו את מצות אנשים המלומדה ומשמרת המנהגים למראית העין למכלול כל אֵמון, והמדות מעט מזער, והמוסר כאֵין כל בעינימו. ועל כן גם הנפשות – כאשר נוכיח זאת נאמנה בעלים הבאים – אשר ילכדו מדי פעם בפעם צירי חברת המרת הדת בחֶרְמָם, להפכן לנוצרי משכרת, על פני רובן מבינימו הנמו.

כלמו יקראו למו בשם: תלמידי רבי אליהו הגאון, אשר חי זה חמשים שנה בווילנא. מכון שבתם היה מקדם בצפת, ומעת רעש הארץ בשנת תקצ"ח, נסו לירושלים, ורק אחדים נשארו שם.

רב ומורה צדק אין למו. פקידם, העומד ברשם הוא רבי ישעיה באָרדאקי ממינסק, וכלמו ילידי רוססיא. וכאשר צותה וקראה למו הממשלה הזאת, זה שנים כבירים, לשוב למולדתם, ולא שבו, משכה את ידה מהם. והם באו מקצתם לחסות תחת צל בריטאניא, ורובם תחת מחסה עסטעררייך.

משמרת פקודתם מכון שבתה בק"ק ווילנא. משם יבואו למו מדי שנה בשנה שלש מאות רבבות פיאסטר, וממדינות אחרות שמונים אלף למסעד.

ונפלאת היא, כפי אשר ספר לי הקאָנזול, כי יחולק כסף הנדבה, השלוח מתושבי עסטעררייך, רק בעד אחיהם, ילידי ארצם, בארץ הקדושה, לעדת הפרושים, אשר אינם עבדי, כי אם חוסי תחת צל הממשלה הלזו. רק הרבנים הנכבדים בק"ק וויען ובאייזענשטאדט שולחים כסף ביד הקאָנזולאט בעד עדת ילידי עסטעררייך.

חוברת הפרושים עם מדינת אונגארן, היא ביד הרב דק"ק פרעסבורג, עם אשכנז ביד הרב באלאטאָנא, עם פרייסען ביד הרב דק"ק קאֶניגסבערג, עם בייערן ביד הרב דק"ק ווירצבורג ועם האָללאנד ביד בית המסחר לעֶערען בק"ק אמסטרדאם.

חסידי וואָלהיניען    🔗

אנשי העדה הזאת הנמו ילידי וואָלהיניען מפלך המאָלדויא ובעסאראביען, והם תושבי צפת וטבריא מקדם, וזה שְׁנֵים או שש עשרה שנה התכוננו ונאחזו כעדה בירושלים.

מושב פקודת מקהלות שלש הערים הקדושות האלה, הנהו בבערדיטשעב ובסארדאגורא בפלך בוקאָווינא, ושם גם מכון שבת מורם. כפי מראית עינם באמונה, הנמו קרובים אל הפרושים, וכפי אורח תפלתם ידרכו בפעמי הספרדים, בעת אלה האחרונים ידבקו במנהגי האשכנזים. כפי אשר תמעט הוללות האמון בינימו, ככה יגדל טוהר מוסרם על הפרושים. ההגיון בתלמוד איננו ראש מטרתם, כי אם בתהלוכות הנפש ובהגות הרעיונים מחוז חפצם, ובזאת ינטו לדרוך במשעולי חכמת הקבלה.

מארץ מולדתם יבואו למו מדי שנה בשנה כמאת אלף פיאסטר, ומארצות אחרות כחמשים אלף.

חסידי עסטעררייך    🔗

כאלה הנמו ילידי גאליציען וקראקויא, ואודות מריבת כסף, אשר התלקחה בינימו, התפרדו, זה ששה שנים, מחסידי וואָלהיניען, אשר אלימו נדמו כמעט מפאת דעותם באמונה; והם מעת הזאת עדה נבדלת, מאה וחמשים נפשות למספרה. מעט מזער מהם בצפת ובטבריא, מושב פקודתם בק"ק לעמבערג, ופקידם בירושלים הרב משה שמעלקע האָרוויטץ נ"י.

מארצות גאליציען יבואו למו לשנה כשמונים אלף פיאסטר ומארצות אחרות כששת אלפים.

חסידי חֲבַ"ד    🔗

השם הזה הוא מרכב מראשי מלות: חכמה בינה דעה. מושב העדה הזאת בחברון, אשר לא נמצאו בה אשכנזים בלעדם, ורק מחלקה אחת ממנה, כארבעים או כחמשים נפשות במספרם, מתגוררים בירושלים, ושם פקידם הרב שלמה עפשטיין נ"י. ושם הפקיד על כל המקהלה בחברון, הרב שמעון מנשה נ"י. מושב רבם, אשר תחת ידו גם פקודת כספם, היא ליבאוויטץ ברוססיא. במראית עיני אמונתם ובמדותם, הם מתאימים עם הפרושים.

למו יחדיו יבואו ממדינות רוססיא כארבעים אלף פיאסטר, ומארצות אחרות כחמשת אלפים לשנה.

ילידי ווארשויא    🔗

העדה הזאת מָרכבת מחסידים ופרושים, אשר קצתם ילכו בארחות תפלתם אחרי האשכנזים, וקצתם אחרי הספרדים, והם למספרם מאה וחמשים נפשות; וגם אלה התנתקו זה שמונה שנים, אודות מריבת כסף מאת אחיהם, עדי היותם לעדה נפרדת. והם עומדים קצתם תחת מחסה בריטאניא ופרייסען, וקצתם תחת עסטעררייך.

שמות פקידיהם: הרב יהודה אליהו דייכעס נ"י והרב מרדכי מאיר ראָבינזָאן נ"י.

למו יבואו מדי שנה בשנה ממדינת גאליציען כתשעים אלף, ומארצות אחרות חמשת אלפים פיאסטר.

אנשי האָד    🔗

גם השם הזה מרכב מראשי מלות: האָללאנד דייטשלאנד, המורה על התיחסות אנשי העדה הזאת לארצות האלה. מספרם רק ששים נפשות, וזה כששה או כשבע שנה מעת התפרדם להיות כאגודת עדה לבדה. רשמי התיחסותה לאשכנז לא נכרו בה, בלבשם בגדי ארצות המזרח או פולוניא, וקוצות פאת ראשיהם ארוכות; ובפעמי הפרושים, אשר במו יתחתנו, ידרכו בכל מנהגיהם.

פקידיהם הם הרב יוסף שווארץ נ"י והרב יהודה ליב גאָלדשמיד נ"י.

למו יבוא מק"ק אמסטערדאם ששים אלף, ומארצות אחרות שני אלף פיאסטר לשנה.

מכסת כסף הנדבות, הבאה מדי שנה בשנה לירושלים, מלבד צדקת הפרזון, אשר לא נודע, היא על פני כלה: כשמונה עשר רבבות אלף פיאסטר.

רב ומורה צדק אין לאשכנזים בירושלים; אך לעדת הפרושים וילידי ווארשויא יֶשְׁנוֹ שֵׁבֶת בית דין. הפקידים יִבָּחרו תמיד בארצות אייראָפא. בהתאספם למועצות, לא יספחו אלימו אנשי אמת ובטחה מבין העדה.

בית תפלת רבי יהודה החסיד ז"ל    🔗

אין לאשכנזים רק בית הכנסת אחד בירושלים, ושמו: “חורבה”. בבוא הרמב"ן ז"ל בשנת הכ"ז לפ"ג ירושלימה, קנה בנין נחמד, אך נחרב מכל פאותיו, עם עמודי שיש וכפתורי תפארת לו לאחוזה, והבית הזה כליל בנינים רבים הנהו, ומראהו כחצר בית בדידות רחב ידים. ויבן את המחלקה האחת ממנו לבית הכנסת, והמחלקה הנשארת, הטובה ממנה, העומדת כעת, נלקחה מאחרי כן בחזקה מידי היהודים, להפכה לריחים לצמוקי ענבים.

בבית התפלה הלזה התפללו הספרדים והאשכנזים יחד, עדי חדשו הראשונים למו את בנין בית תפלת ציון מערמת מפלתו.

בקרב הימים רבו והתעשקו הישמעאלים עם האשכנזים גם על אחוזת בית התפלה, וכל כתבי עדות וחותמי פתשגן, אשר פרשו בעלי משפט האחוזה האלה, היו ללא הועיל למו, עדי שחדו את הקאדי בשני מאות וששים קשיטות זהב, ורק אז אִשר וקִים למו את משפט המורשה משנות קדם קדמתה. ובכל זאת נלקחו מהם חלקים אחדים מהבנין בחזקת היד, לשום תָהלה בכבודם ולחללם מקדושתם. מאחרי כן בא רבי יהודה החסיד ז"ל ירושלימה, ועל מדותיו היקרות שמוהו האשכנזים לנשיא עליהם. הוא הרחיב את הבית הכנסת והאדירו ביקר תפארת, ולאזכרת כבודו קראוהו על שמו. מקטב המגפה ומלחץ הישמעאלים, גבר אחרי כן העוני על האשכנזים, עדי גם מכסת עשרים וחמשה אלף קשיטות זהב, אשר אסף פקידם הרב משה הכהן, זה כמאה וחמשים שנה, בענותו בדרך כחו בכל ארצות אייראָפא, לא הועילה להקל מעל שכמם עול נֶשְׁיָם. ובשנת התפ"א באו פתאום נושיהם לבית התפלה, ויתנוהו למאכלת אש, ואת האשכנזים הגלו, עדי נסו ונפוצו זעיר שם זעיר שם, לצפת ולחברון ולארבע פנות התבל.

חומות ועליות בית התפלה התמלאו אחת אחת מערמות עפר ותלי שממה, עדי לא נראו כמעט מבין החמרים. רק בשנת התקע"ב, בעת החל הנגף בצפת, חרפו כעשרים אשכנזים את נפשם, אחרי התחפשם ושומם סתר על פנימו, לבוא ירושלימה.

כארבע שנים מאחרי כן נִתַּן למו אגרת חוֹפש מקרית קאָנסטאנטינָאפל לאמר: כי אין עוד משפט לישמעאלים על הנִשְׁיוֹן, הנושן משנות דור אבותם. גם נִתַּן למו הרשיום, לכונן בית תלמוד, מדרש ותפלה. בשנת התקצ"ו נתן מֶעהמֶעד אלי במצרים למו אגרת חופש לשוב לאחוזת בית הכנסת, ואחרי עת לא כביר חנכוהו בהמון חוגג.

בעת התגוררי שם חדשו הפרושים את בנין בית הכנסת הלזה. אחד מתושבי באגדאד כמ"ר יחזקאל נתן בנדבת לבו לבנין בית התפלה הלזה מאת אלף פיאסטר. אכן עד היום כבר הוציאו עליו כארבע מאות אלף, אשר נתנו הפרושים מאוסף כספם הטמון אתם לחשכו לעת צר, ועדי כלותו תעל מכסת מחירו לערך מאה רבבות אלף פיאסטר.

להשר פֿ. ראָטהשילד נִתַּן היקר והכבוד, ליסד את אבן הראשה לבנין הלזה, אשר ממנו נקוה, כי יעמוד בהדרו, בנוי לתלפיות לעולמים.

מעמד המקהלה על פני כֻלה    🔗

מבלעדי בית הכנסת הראש, אשר לאשכנזים, נמצאו עוד בתי מדרש וישיבות, המחוברים עם חדרי תפלה, אשר במו יהגו הגדולים בתלמוד, ושם נדברו ההוגים איש את רעהו, לצרף כבור סיגי כל דין ודין במצרף הבחינה להבינו.

בית תלמוד בתֹר המעלה לא היה לאשכנזים מעולם, גם לא בית תלמוד תורה; בבחרם לשלח את בניהם למורים עניים, להטביעם ברוחם ושארם בבוץ מחשכי החדרים. עוד תסמר שערת בשרי, בזכרי את ערוגות המדמנה האלה לצמחי הבערות, והמערות האפלות, מושבות המחלה והעמל.

בְהִמָּצא ידיעת התלמוד בין האשכנזים, אשר היא גם היא לא תמצא על פני רובה רק בין הפרוֹשים; אז נדע נאמנה, כי לא בעיר הקדושה נאחזה הידיעה הזאת, כי אם הבאים ממרחקים הביאוה שמה. אל תורת משה והנביאים לא ישימו עינם ולבם כל הימים, לעשותם למטרת הגיונם, ולא ידעוה רק מספרי התלמוד; וגם אליו לא יכינו את נפשם בלמודי דקדוק השפה. כל תלמודם איננו רק מצות אנשים מלומדה ומנת הזכרון, ולא מצאתי אף חוקר אחד בארץ מולדת התנאים והאמוראים.

בספרי לאחד החכמים, הנאדר לּיקר בתלמודו, כי מחוז חפצי לנסוע להררי גריזים ואבל, שאלני בתמהון: האם ההרים האלה אינימו במרחקי דרך ירחים? – האחר לא ידע את שם חלק הארץ, אשר עליו דרכה כף רגלו, וכי יֶשְׁנוֹ חלק הארץ הנקרא אייראָפא, ומבלעדי הארץ הקדושה לא ידע את התבל ומלואה, רק תחת השם “חוצה לארץ”, כאשר קראו הרומים לכל בני תמותה מבלעדם בשם: “עם לא היה”. אחד מהפקידים לא למד לכתוב את שמו בכתב עברית עדי בואו בימים, וגם פה לא הטה אזנו לשמוע בלמודים, רק למען דעת חתום על קיום החלוקה והקדימה.

האשכנזים יתנו את הספרדים לבני אין אמון, לנבערים ולחסרי לב; והספרדים יחשבו את האשכנזים לבעלי שם תמימות ותלמוד ולמשנני תחבולות מריבה. לא יבקרו אלה את בית דין אלה, ורק העניים במו יתחתנו אלה באלה בברית כלילות. וככה אין גם אחדות ורֵעות בין האשכנזים עצמם.

ברצות החסיד לציין את הפרוע מכל, יאמר: “הנך פָּרוּשׁ!” ובחרות אף אחד מהפרושים יקרא: “הֲיֶשְׁנוֹ פוחז ונקלה מחסיד!”

הספרדי במעטפות שמלותיו המזרחיות, בשקט מהלכו ותנועותיו ובהדרת תואר פניו, ישא על פני כל תמונתו רשמי הנגידות. רוח הארץ, הַיְּקָר, הפרוש עליו מחוץ והמנוחה, אולי העצלה, אשר בנפשו, שמוהו כאחד מאזרחי הישמעאלים בארץ.

אך האשכנזים, ובראשם אנשי רוססיא ופולוניא, הם נמהרים באין השקט בתנועתם, קורצי שפתים, ומדברות פיהם כמדקרות חרב. ובבגדי פולוניא, רעי התואר ומלאי חלאה, מראיתם נעדרת כל חן וחסרת טעם.

נפלאת היא לעיני המתבונן, איך תמצא בַמַצּב מלא חפני עם קטן ודל, דמות מראית ממשלה אדירה. כאשר בקשה ממלכת רוססיא לכלות ממלכת הישמעאלים במטאטי השמד, ככה יעמולו ילידי ארצו, היהודים בלי חשך, לשום אחרית וקץ לשלטון יהודי ישמעאלים בירושלים אחת אחת. ולא יאוּמן כי יסופר להצאאר, כי עבדיו מקדם, הנמו בלי משכרת צבאות עזרו בארצות המזרח.

הנה ראינו כבר את כובד עול הנשיון ומחיר רב ההוצאות, המושם על שכם הספרדים, בעד דברים, אשר גם לתועלת האשכנזים הנמו; ובכל זאת ימעט בעינימו לעמוד רק מנגד, מִתֵּת מכס מאומה, כי אם גם צוררים הם לאלה המזרחים, רפיוני רוח, במכתביהם ובתחבולותם, להיות לשטן למו ולהונותם.

אחת מראש מבוֹאוֹת עדת הספרדים, למלאות את מחסור תוצאותיהם היא: מכירת מקומות וציוני קברים. ואין שפק, כי קרה הפעם המקרה, כי הוסיפו בשאלתם על מחיר הערך; ועל זה לא אחרו הפרושים מקנות למו, זה כמשלוש שנים, מקום קברות לבדם; וגם הוואָלהיניער אצים כעת לעשות כמוהם.

גם את מכירת הבשר אבו הפרושים לקחת מידם; וַיִּקָּר מקרה הבא:

דרך הישמעאלים לקנות מטבחי היהודים את בשר כף הירך, הנאסר למו. אולם עבור זה יתן הקאדי כתב עדות אל העומד על השחיטה, כי ישראל הנהו, וכי רוח אבותיו משנות קדם נאמנה בכל עוז עם דת ואמונת היהודים. ובטרם יברך השוחט את הברכה הנהוגה, יאמר עוד את ברכת: “ביססעם אַללאַה אַגבאַר”, הנהוגה לישמעאלים ולערביים, בהפנותו את ראש הבהמה מול מעקקא. בלעדי זאת לא יאכלו הישמעאלים מהבשר.

וכאשר קנאו הפרושים את הספרדים במכירת הבשר, מאן הקאדי לתת כתב עדות לשוחטם. הישמעאלי לא יחשוב את האשכנזים ליהודים נאמנים. אולם בכל זאת מכרו הפרושים את הבשר, ושוחטם בֵּרֵךְ את הברכה הישמעאלית, בהפנותו את ראש הבהמה מול מעקקא. אכן רוב המון הישמעאלים מאנו לקנות מהם, על העדר כתב העדות מהשוחט. פתאום התנשא שֶׁעך אסיב התמים לנגדם בקול שאון, באמרו: כי האשכנזים ינתקו שערות השה מצווארו טרם יבילוהו לטבח, וככה יְעַנּוּהו. ומעת הזאת לא קנה אף ישמעאלי אחד, אשר לפי האמנתו: גם רוח הבהמה איננה יורדת מטה ונחלת נעימות נצח לה שמורה בגן עדן, מבשר הפרושים. וככה שבתה מכירת הבשר בינימו, אחרי אבדם בה כארבעים אלף פיאסטר – כֻּלּו כסף נדבות צדקה.

עוד היום ינתנו להכהן מכל בהמה השחוטה הזרוע, הלחיים והקיבה; אך התרומה נקברת, על כי אין לְהִשָּׁעֵן על טהרת הכהנים כעת.

הפעם מאן השוחט בירושלים לשחוט, על כי לא אבה הבית דין לתת לבנו, הנבער מדעת ופוחז כאחד הריקים, מכתב עדות, לנסוע בו בלמרחקים ולדפוק על פתחי נדיבים לאסוף כסף כנער משולח ונעזב; ותהום כל הקריה על מחסור הבשר, וכמתאונני מדבר צעקו: “מי יתן מותינו במצרים בשבתינו על סיר הבשר!” וכאשר שאלתים: “האם לא יוכלון להעביר את השוחט מִכַּנּו, במאנו לסור למשמעתם, בהיותו משרתם, הבא כיום מחר על שכרו?” ענוני: כי אין בידם להעבירו, בהיות בידו אחוזת “החזקה”.

כי משפט “החזקה” שם, הנהו כתֹמר מקשה ולא ימוט בירושלים, וכעמוד ברזל, אשר לא ימוש. וכל איש העומד על משמר או יש לו אחוזת בית, או ישא מכסת כסף, הנועדת לחכמי הישיבות, ששה חדשים בלי חשך, קנה בזאת משפט החזקה על הדבר, עדי אין שלטון לאיש לעצור כח ולקחת אותו מידו, והוא יורישנו גם לבניו ולנינו ולנכדו אחריו. והחכמים, האוחזים בסנסני הישיבות ובמכסת כסף המחוברת עמהן, ישמרו בכל עוזם מפגוע בבבת עין בצעם, מנגוע אף בקצה משפט האחוזה הנושן הלזה.

מכסת כסף הנדבה, הבאה מארצות אייראָפא, היא נתונה תחת יד המקרה, הפעם רבתה, והפעם נִתְּנָה בה מגרעת.

לחלוקת הכסף אורח פי שנים, האחד כפי מספר הגלגלות, בלי הבט על המין או על הזוקן, ולמשפחה רבת הבנים ירבו החלקים. והשני כפי משפט “הקדימה”, ביתר שאת לנכבדים ונשואי פנים. ועל כי לא יחולק כסף התמיכה בין אנשי האָד רק כפי אורח הראשון, על כן לא יאכלו גם את לחמם בדאגה, והיא העדה היחידה, אשר לא נמצא בה אביון.

אך בלעדי הצדקה, הבאה מק"ק לעמבערג, לא תבוא כל מכסת הכסף, המוקדש בנדיבות לבב בעד עניי עיר הקודש, על פני כלה לירושלים; כי במחיר הפקודה, במחסור ההשגחה ובחליפת מחיר הכסף, יוּתן בה מגרעת, בטרם הגיעה ליד האביונים.

בעת רב העוני בין השרידים בּעדה, עדי יכמרו עליו נחומי האכזריות, ילבישו הפקידים, הבאים מקדם אף הם כעניים לגור בארץ, את נשיהם שני עם עדנים ובעדי זהב ואבני חפץ. ואחד מאלה נתן לבתו ביום חתנותה בגד חמודות בעד אלף פיאסטר וקשורי כלה יקרי הערך, ומחיר המשתה, אשר אליה קרא כל נכבדי ירושלים, עלה עד אלף וחמש מאות פיאסטר.

בטרם בוא הנכבד כמ"ר אברהם הכהן נ"י ירושלימה, שלחו ציר בלאט אל כל נשי החכמים, לבלתי שים אשה עדיה עליה כל ימי התגוררו והתהלכו בינימו. ואף כי הרחק, כמזרח ממערב, הנהו מאתנו, להטות אוזן ללחשת הדלים מרי הנפש, ולחשוב חלילה תועה על הנכבדים האלה במשפט חלוקת הכסף; בכל זאת לא נחשוך מהאמין, כי בשגם הם בשר, ירהבו הפעם בנפשם עוז, להתרומם בלבבם על יְקָר משמרתם, ולהֵאָחֵז במשפט “הקדימה” ביתר שאת על אחיהם.

משמר המשלחת, לאסוף כסף במרחקים ינתן בעיר הקודש אשר ירבה מחירו; ותעודתה כמעט, להמציא הון וקנין לרב או לחכם נשוא פנים. והוא ישלם בעדה מכסת כסף אל העדה. אולם הרשיום ביד האוחז במשפט המשלחת הלזו, להוחיל ירחים וגם שנים, עדי שומו לדרך משלחתו פעמיו; רק עליו לשלם נשך מכסת המחיר, אשר קנהו בעדו, לעדה כל ימי התאחרו. והנה הִנָּם רבים, המשלמים נשך כזה, זה חמש וזה שמונה שנים. בשוב המשולח ממסעו, תנתן לו השלישית ממכסת הכסף אשר קבץ, אך כסף האחוזה לא יושב אליו. ומי יתוכח עמו, בקחתו כאחד האדם, טרם שובו הביתה, את כסף האחוזה אשר נתן כבר, לתת את השארית לעדה ולקחת מידה את שְׁלִישִׁיתוֹ.

(עוד הביא המחבר שם ספורים אחדים, אשר עליהם תסמרנה שערות שומעם ואזניו תצילנה. אך לכבוד עם ה' אלה, אשר מארצו יצאו, אשימה יד לפה ואחרישה מהם; אולם אף אם מאן תמאן קסת הסופר מהעתיק ומספר כמו אלה לעיני השמש, בכל זאת לאות נאמן הנמו, על פרוע פרעות המדות והַתֵּר אגודות כל מוסר בין אלה, המכבדים את הדת בפיהם ובשפתם למראית העין, ולב אין, ולמופת קים על פרי לענה ובאושי מרר, אשר יולידם ויצמיחם החנוך המשחת והמעוקל – עדי גם בוש לא יבושו, גם הכלם לא ידעו.)

בהיות סיר משה מאָנטעפֿיאָרע הפעם בירושלים, הביא אתו כיורות מחושקים מלאי כסף צרוף, וברוב יקרת רוחו כמחונן דלים, ביתר עוז אהבת צדק, קדש את ידיו לה', לחלק את הכסף בעצמו ובכבודו ליד העניים, ויקראם לביתו ויתן לכל איש ואיש הבא, אגורת כסף גדולה (איינען טאהלער), וככה עמד השר הנכבד הלזה כמעט מחצית היום, עדי כלותו את מעשה הצדקה. אולם ברוב נדיבותו אין קץ לה, פזר הנגיד הזה גם את מכסת הכסף אשר יעדה לשלם בה את מסעו קדימה, ולא נשאר מאומה בידו. ובבקשו איש מלוה למַשַּׂאת כסף, בא אחד מהעדה, נכון להלוות אליו בשמחת לבב – ובנשך די מחסורו, בהביאו אתו את מכסת המשאת במטבעות זהב מופז. והאיש הלזה היה אחד מהעומדים כיום אתמול מסביב לו, במראה נעכרת ומעוררת לרחמים בין כל המון האומללים, לקחת אגורה מיד המחונן לכל תושבי ארץ הקדושה.

לצחק באחד מפקידי החסידים, חובקי ידים ברהב ושֵׁבֶת ופורשי כפים למתן, שלח הפעם רופא אשכנזי אחד ביד איש עתי את האחת מנבלות הכבשים, הנמצאות תמיד כסוחה בקרב חוצות ירושלים, להשליכה לפני פתח בית החסיד המתרושש הלזה, והוא הולך אחריו, ובבואו קרא בשם הפקיד וישאלהו: “אם יש את נפשו לעשות מצוה?” וכאשר ענהו: כי נכון הנהו לדבר בשמחת לבב – אמר לו: "אם כן לכה נא איפה ופשוט את עור הפגר הלזה, ועשה כאשר צֻוֵּתָ במאמר התלמוד: “פשוט נבלה בשוק ואל תצטרך לבריות!”

הקראים    🔗

אדון בית מגורי אשר אליו גליתי את מאוויי נפשי, לבקר את עדת הקראים בירושלים, אחרי בקרי אותם כבר בקאָנסטאנטינאָפל, קראני הפעם ביום השבת, לבוא אתו ולבקר את בית העדה הזאת, אשר ישבו בו כשבת אחים גם יחד.

אמונת הקראים, הנקראים גם: קאַראֶער וירושלמים נודעה, כי לא יאמינו רק בתורה, הכתובה מידי משה, ואל הקבלה, המסורה לאיש מפי איש לא ישימו לבם, ועל כן נקראו גם: “קראים”, באחזם רק בסנסני “המקרא”. והם מתנגדים לאלה האוחזים במסורת ברית ובתורה ההולכת מפה אל פה, ממשה אב הנביאים עדי דור התלמוד, אשר אספם כעמיר גורנה יחד להותירם למשמרת לדור אחרון.

ונבוא אל בית, נקי מכל שמץ חלאה, ובקירות חצרו לוחות שיש, אשר עלימו חרותים באותיות זהב ובשפת עבר שמות הקראים, אשר באו ממרחקים לדרוך על אדמת הקודש. אחרי עלותינו בגרם מעלות בעמודי שיש קטנים משני עבריהן, באנו לחדר הפקיד, רצוף ביריעות רקמה, והוא יושב בין אשתו ופניו וקורא בספר, וישמח לקראתינו. על ראש האשה כובע, מקושר בעדי זהב נחמד, ובין קוצות בנותיו הקטנות פרחים ופחי זהב הנוצצים בברק זוהר.

למלאות בקשתי, ספר לי אדוני הבית ממצב הקראים בירושלים ככל הבא:

“הננו תושבי ירושלים הנושנים בארץ, מעת נחרב המקדש השני. הנה זה כשתי מאות ושבעים שנה, עזבו הקראים, אשר היו אז במספר שתי מאות נפשות, משטף המגפה, היוצאת כשוד משדי להשחית ולבלע את העיר הקדושה, עדי כעשרים שנה לא גר בה אף קראי אחד. וזה כמאה וחמשים שנה מעת שבנו להתגורר פה. הנושן בין ציוני קברינו, הנהו בן מאה ועשרים שנה, ואולי נטבעו גם אחדים, הנושנים ממנו, כבר לחיק האדמה”.

“הננו כעת רק ארבעה ראשי אבות, עם שלשים ושתיים נפשות. לעצבון לבינו יבזונו ילידי ארצך האשכנזים, ונהי כסחי ומאוס בעינימו. הספרדים יבקרו אותנו מדי פעם בפעם וגם אנחנו אותם; אך את נשינו לא נקח, רק מקרב עדתינו, ואת מתינו לא נקבור במקום מועדם לכל חי. רק שקידתינו ומפעל ידינו משען לחמינו ומקור מחיתנו הנמו, כי אל מעט מזער שלוח אלינו מידי אחינו במדינת קרים. אך בהוקיר מחיר כל מאכל בשנים אשר חלפו למו, נהפכו עשירינו לדלים חסרי כל, ואביונינו מבקשים לחם. ספרים לא נמצאו בינינו, רב מדי לנו בהאחד, אשר כליל כל חכמות התבל הנהו. הנני להראותך את ספר תורתינו”.

ויקראנו לבוא אתו לבית התפלה. ונרד בגרם המעלות, אשר עלינו בו, ומשם לגרם מעלות שני, עד הגיענו למקום מתחת לקרקע הבית, אשר יבוא אורו בעד חור רבוע במכסהו. ושם מנורה שקופה אטומה תלויה, ועליה בערו ארבעה נרות שמן, המתערבים בזוהר שלהבתם עם אור היום, ויריעות נחמדות מסביב.

מפאת המזרח, ממעל לארון הקודש, נראה ציץ כסף, ועליו חרות במכתב זהב ראש יסודי אמונת היהודים: “שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד”. וספר התורה איננו מגולל כמגילה כאשר אתנו, כי אם בתבנית חוברת מלוחות עור עגל עֻבִּד, עם ציורי צבע וזהב מסביב. ועל הלוח האחרון כתוב:

“אני משה בר מנחם דאלבורנש זלה”ה, כתבתי ומסרתי זה הספר הנקרא מקנישיה להנכבד ר' מרדכי בר יצחק זלה"ה המנו' אודרן דישפונין נרו, ושמתיו בירח סיון שנת שמונים ושתים לפרט האלף הששי, המקום יזכהו להגות בו הוא וזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות אמן וקים בו מקרא שכתוב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל חזק ואמץ אמן סלה".

אצל ספר תורה הלזה נמצא עוד אחר והוא מגולל כמגלה, הנכתב זה לא כביר בימינו אלה.

בשובינו אל החצר מצאנו שם את כל העדה נאספת, כלמו בבגדי חמודות לכבוד השבת, ורצון על פני כלם, כמתכבדים על בואינו אליהם. כלמו פה אחד ברכונו בצאתינו, בעת חִלה פקידם את פני, לבקרם עוד בצל קורתם.

אף אם כעם לבדד ישכון הנמו בדברי האמונה, בכל זאת נחשב החכם באשי בעיני ממשלת הישמעאלים לרבם ומורה צדקם. אך הוא לא ישים עלימו, רק לשמור ולכבד את מועדי היהודים למראית עין, וככה לא יפתחו בימים כאלה את חדרי מסחרם וכאלה.

עוד סֻפרו לי כאלה על מעמד עדת הקראים בירושלים:

בשנת התקט"ו גבר לחץ הממשלה על היהודים בירושלים, בשומה עלימו מס כבד מנשוא. אז צוה החכם באשי על המקהלה, להתאסף בסתר בבית תפלת הקראים, על כי הנהו, כאשר ראינו, מתחת לקרקע הבית, לבלתי יִשָּׁמַע הדבר. ברדת החכם באשי בגרם המעלות, לבוא אל האסיפה, התעלף פתאום, ורגליו נכשלו. ויתמהו האנשים איש אל רעהו ויאמרו: אין זאת כי אם רוח רעה השוכן פה הדביקתהו. ויבוקש הדבר, בחפרם חיש מתחת לגרם המעלות, וימצא, כי טמנו שם הקראים את כתבי רבינו בר מימון ז"ל, למען הבזותם ולדרוך עלימו, וירשיעם לשלם את מכסת המס על פני כלה, גם קללם, לבלי היות עוד בינימו עשרה אנשים למלאות מנין התפלה.

גם הרב כמ"ר יוסף שווארץ נ"י ספר לי כדברים האלה, ויודיעני גם מקרה נפלא, אשר קרה בימיו. – הנה זה כעשרים שנה, באו כעשרים משפחות קראים ממדינת קרִים להתגורר בירושלים. ועדת הקראים הקטנה שמחה והריעה לקראת בואם, בְהִמָּלֵא עתה מספרם לעבודת האלהים. אך ששונם נהפך לאבל ולשממת נפש. כי כמעט הגיעו הבאים לגור לשער העיר, ותחל המגפה לשוד ולהשחית בינימו, עדי מתו כל האנשים טרם הגיעם לפתח בית הקראים, והנשארים מתו בבית, עדי גם היום לא נמלא עוד המנין בינימו.

משלחת המרת הדת – (Mission.)    🔗

בבית בעל מלוני היקר, אנה האלהים הפעם לידי, להכיר ולבוא בחברת האדון פֿין, שר הקאָנזול למלכות בריטאניא. והנהו כותב ומדבר צחות בשפת עבר, ונכון להיות בזאת מְהִיר המטרה לחברת המשלחת בירושלים. בשנת תר"י לפ"ק יסד פה את “חברת המדעות לירושלים”, אשר תכליתה לקבץ ידיעות קדמוניות בארץ הקדושה ובראש מאמרו הראשון, הנדפס בביירוט, כתוב: “צבי היא לכל הארצות”.

בהוכיחי את האדון הזה על אחת מחוקי החברה, כי לא יבואו רק מאמיני ברית חדשה (פראָטעסטאנטען) בקהלָהּ, שאלתיהו: האם גם אנשי שם תפארת כהומבאָלדט, אם יהיו במקרה מבעלי דת הישמעאלים או יהודים, לא יִמָּנו בן בני ברית החברה? ויענני: “כן הוא”.

“אז אחת שאלתי ואותה אבקש בכל תאות נפשי, כי יקום הפעם איש מכתר בחכמה ומפואר במדע כראָבינזאָן, אשר לא היה עוד כמוהו בין חוברי חברים על אדמת הקודש, והוא יהיה יליד יהודים, העומד בתֹר מעלת רוחב בינתו על כל הבאים לפניו ומאחריו, והוא גם הוא ירהב בנפשו עוז, לבלתי המנות בין בעלי החברה הלזו!”

“הנך דובר כאחד מילידי אייראָפא, משכיל וזך הבינה; אכן פה בירושלים, תחזה העין בטרם כל על צבע האמונה ורשמי הדת בכל דבר, כי היא המקור לכל, וכל נחלי המפעל הולכים פה לים הדת”.

“אולם החכמה והמדע אזרחי תבל כֻּלה הנמו!”

“אין חכמה ואין מדע באין אמונה!”

“ולא תקח החברה גם מתנות כסף מבעלי דת אחרת?”

“את אלה תקח”.

"אז נדמתה החברה לאחד מעריצי שנות קדם, השָּׂם מס על המחֹרָאות, וכאשר שחק הפעם אחד משריו, העומדים לפניו על זה, אחז אגורה אחת מכסף המס הלזה, ויביאה בידו אל אפו ויאמר: “אין בה גם שמץ ריח באשה וצחנה”.

בהפרדנו בפני רצון, קראני לבקרו ואת בית אוסף המדעות, אשר להחברה. טרם פנה היום כבדני במכתב ההודעה הנזכרת. ואני שלחתי אליו את “ציוני מקום הקברות בקרית וויען”, אשר הוצאתים לאור, את שירי “רחל”, הנוסד על כתבי הקודש וזמרות האבל: “אחר החרבן” עם לוחות תבנית הארץ, וכל אלה נצפנו בבית עקד הספרים אשר להחברה למשמרת עולם.

אחרי ימים אחדים בקרתי את בית הקאָנזולאט למלכות בריטאניא, אשר רחב ידים ונחמד למראה הנהו. ובאחד החצרים, אשר סביבותיו נמצא גם בית תפלתה. ואמצא את אשת הקאָנזול, אשר איננו בבית, בחַלקה גרגרי חטים קלוים לבניה, ובבואה לקראתי בפני רצון, אמרה: “גם בספר התורה נזכר קלוי כזה!” אחרי כן קראתני לבוא ביום מחר למשתה משקה העשבים (טהעע), אך מאנתי לבוא, לבלתי הסב עלי עלילות דברים ועקשות פה. גם נשמרתי בנפשי מהכיר אף אחת מנשות בית הבדידות, אשר למלכות פרייסען, ואשר אל אחת מהן הבאתי ברכות שלומים מקרית וויען, בפגשי אותן בחוצות, בלכתן לשוח עם בנות חנוכיהן, אשר גם עלמות יהודיות בינימו, רק למען הרחק מעלי כל לזות שפתים.

בבית אוסף המדעות ויקרת כל מעשה חושב (מוזעאום), אשר החלו כמעט ליסדו, מצאתי בין דברים אחרים יקרי ערך, מעשה ידי אמן נכבד במראהו, והוא: תמונת שיבה יושבת, מאבן שיש, ימינו פשוטה כנגיד ומצוה, ותבנית ראשו ופניו כאחד מרבני פולוניא, ומאחריו עומד עבד לכסותו מקרני השמש, ועליה הוכיח החוקר ראָבינזאָן, כי היא תמונת סנחריב. גם ראיתי שם עֶשֶׁת אבן, ככר לכובדה, והיא הרכבה ממאת אלף צָבִים אשר לחומט הארגמן, השלוחה למו לאשכר מצידון. והאדון פֿין הבטיחני, לשלוח לי הרכבה כזאת בעד בית האוסף אשר לקרית וויען.

בבית עקד הספרים מצאתי את מזכיר החברה, העושה ציורים מכל שארית החרבות הנמצאות באדמת הקודש, ובטוב לבו נתן לי את משפט הבחירה, לקחת מהם ככל אשר תאוה נפשי, ואבחרה מבינימו כפי מצאם חן בעיני.

וכמוזר היה בעיני האיש, עדי לא יכול להתאפק מהפיק זממו אלי: איך לא תישר בעיני היהודים, ואיככה ימלאו את לבם לתת כתף סוררת מול מוסדת בית חנוך, הנוסדת מאשה יהודית, הנתנת בידי מורים עברים, שומרי דת ונוצרי אמון, ועומדת תחת משמר רבנים תמימי לבב, בעת אשר גם החסידים ישלחו את ילדיהם לבית ספר המשלחת, ללמדם יסודי המדעות ולשונות נכריות! ובטרם הוסד בית החולים למשפחת ראָטהשילד הלכו, והולכים הנמו גם היום, היהודים מוכי חלאים, לבית החולים, אשר לחברת המשלחת למצוא שם מרפא, ואין אחד מהרבנים פוצה פה להרשיעם, באכלם מפתבגי הבית, כמו החולים הנשארים.

ויוציאני אל בית התפלה. על מזבחה לא נראה צלם, ותמורתו יעמדו שם שני לוחות שיש שחורים, ועליהם חרותים עשרת הדברים, במכתב זהב בשפת עבר. על אחד מהכסאות כֵּהֵי המראה, אשר לעבריהם בדי עצי אֵלָה, הנושאים כדורי זכוכית, להאיר בעבודת הגיג הערב, מצאתי סדר תפלה בשפת עבר. בפתחי אותו, מצאתי בו כל סדר תפלות היהודים, הנהוגות משנות קדם, בחסרון חרוזים אחדים זעיר שם זעיר שם, וגם בהוספות המוסבות על אמונת הנוצרים. ככה יפעלו בלאט ובנחת על לב וַהֲלָךְ נפש הנוצרי החדש, לנהלו ולהרגילו בלחש חלקלקות אחת אחת לאמונתם ולדתם.

בהתאסף בבית התפלה הלזה כל היהודים, אשר המירו דתם בירושלים, אז מלא הבית על כל גדותיו מעדה רבת המספר. ואיה איפה עוד מקהלת יהודים בכל אפסי האדמה, ואף אם אחת מן הגדולות הִנֶּהָ, אשר תוכל להתערב בזה עם העיר הקדושה ירושלים, עדי נראו בה כמאה ושלושים ואחד יהודים ממירי הדת, נאספים בבית מדרש נוצרים אחד?

האשכנזים יחשבו את הספרדים לְמַקְלֵי אמון וסרי ממשמעת פקודיו; ואם כן איפה עד להתפלא הנהו, בראותינו, כי מסרו יהודי רוססיא לבדם יתר על המחצית ממספר הנזכר: – כאחת ושבעים נפשות כמרכלת למסחר המשלחת, בעת אשר מיהודי ארצות הנשארות לא באו רק – ששים.

ההמרה בדת הישמעאלים יקרה, ואין חזיונה נפרץ. הפעם אהבה אשת איש אחד מסרי למשמעת עסטעררייך את איש ישמעאלי, אשר הביאה לפני הפחה, ושם גזרה אומר, לעבור לדת הישמעאלים. אישה, אשר אהבת נפשו אהבה, פנה במצוק לבבו אל הקאָנזול, בהתחננו לפניו להפר את המרת דת אשתו. ובמקרה לא היה מליץ אצל הפחה, בגָזרה אומר להמיר דתה, ועל כי לא היה הדבר מיושר על המחוקה, הפיר הקאָנזול את אמרתה, וישימהו לאפס. אחרי ימים אחדים, אחרי אשר למדה האשה הזאת כבר אצל אהובה לקרוא בקאָראן, התאספו שנית, ובפעם הזאת כדין וכמשפט, על הדבר; אך בעת קראוה אמרה: “כי אין נפשה לכבד את מאהאָמעד כנביא!” ובשובה עזבה את הישמעאלי, לשוב לבית בעל נעוריה.

זה שמונה שנה לא עזבו במו רק ארבעה יהודי עסטעררייך את דתם, לעבור לדת הישמעאלים. והקאָנזול גזר אומר: כי אין נפשו לצוות על המרת דת, הנובעת ממקור הוכחת הלבב; אכן לא יחדל גם העובר לדת הישמעאלים, מהיות כאחד מעבדי עסטעררייך, ומעמוד תחת שבט מָשְׁלוֹ גם מאז והלאה. האומר הלזה חשך רבים מהעברת האמון.

וכאשר יגדל תמהון בעינינו, לראות את תגבורת נצחון ממירי הדת והשגתם את מטרתם ככה, עדי יֵז נצחם על בגדי יהודים, רבי המספר כאלה בעיר הקדושה למו מכל ערי התבל, ככה יקטן וימעט התמהון, בשומינו עין על מעמד המוסר ומצב המדות בנפשות היהודים, המתמכרים לעבור כצאן על ידי מונה, תחת שבטי הרועים האלה.

ואף כי יכֹלתי, לוּ רצתה נפשי בו, לחקור אחרי התחבולות, הנעשות מאת משלחת ממירי הדת, להעביר את היהודים מאמונתם, בכל זאת לא היתה כזאת במחוז תעודתי. אולם לא ימלא לב איש שפק על הדבר בירושלים, כי רשת זהב הִנֶּהָ, הפרושה מידי לוכדי דגי אדם הקדושים האלה. וכל אשר ישאל על זה, יענוהו כי ככה הנהו.

גם אלי נודע מקרה, כי הבטיחה חברת מרביצי התורה בבריטאניא לאחד מחכמי התורה בקרית וויען, כארבעה אלף כסף לשנה כל ימי חייו, באין לו לעשות מאומה, רק להמיר דתו. ואם גם אין להלל את האיש, בעשותו רק נכוחה, להפנות עורף, ובתתו כסף סוררת למִשְׁאָל כזה, בכל זאת רק נגע וקלון תמצא שְׁאֵלה כזאת.

גם הרומים יתמכו את ידי העוברים והממירים, אך רך אחרי עברם. אכן בעלי ברית החדשה נותנים המשכרת עוד בטרם ההמרה, ויערו בזאת את מוסר וְשַׁלְוַת המשפחות עד היסוד בה. כמעט ידברו האבות קשות את בניהם, יענו אלה: “הנני הולך אל המשלחת!”

הפעם הלכתי בשוק עם אדון מלוני, והנה זה איש אלי נגש, ויחל את פני, לתת לו שלשת אלף פיאסטר, אשר עליו לשלם אל המשלחת, והנני מצילו בזאת עם אשתו ובניו מהמרת הדת. האיש הזה גנב הפעם חמשה ועשרים אלף פיאסטר, וכאשר לא אבו היהודים לעשות מאומה בעד הנקלה הזה, לא הוחיל אביר האמונה הלזה אף רגע, מפנות ומעבור אל בעלי ברית החדשה.

במופת האחד הלזה רב מדי, להראות את תֹּר מעלת המוסר והמדות, אשר עליה יעמדו האנשים, הנהפכים מידי המשלחת – כפי אמונת הירושלמים, התקועה בלבם כמסמרות נטועות – לעובדי אלילים. גם נודע נאמנה, כי ילכו אחדים רק עבור זה ירושלימה, למען הרבות בצע והוקיר מחיר המרת דתם שם. גם יִקָּר המקרה, כי ימירו וישובו וימירו נוסעי אמון כאלה את דתם פעמים ושלש – עד אחת ושבע, בכל הערים, אשר יעברו במו להכין את נפשם בעד ההמרה הגדולה בירושלים.

ואחד מילידי פולוניא, חד השכל, אמר, כמצחק על הממירים, גם על המומרים: “רק מרכֹלת אחת קמה גם נצבה עוד על איתנה הראשון במסחר המתמוטט בימינו אלה, כי עת רעה היא – והיא: המרת הדת, ומי השחית גם את ערכה, לְשׂוּמָהּ זוללה? היהודים, בהמעיטם את מחירה!”

בין המומרים בירושלים נמצא עוד איש, הנהו יליד יונים, והוא מל זה שנים לא כבירים את בשר ערלתו, לחסות בצל אמונת היהודים, עדי נלכד גם הוא מאחרי כן ברשת המשלחת. אכן אחדים מאלה ישובו גם לבעלי ברית אמונתם הראשונה, אשר עליהם ועל נפשותם הנמלטות משחת הביטה עין המשלחת ברהב ובגאון; וגם בין פליטי המשלחת האלה, פרושים הנמו – אך לא אזכיר פה את שמותם, כי עודם חָיים וקימים – אף כי לא נאמנים הנמו בדבריהם.

האמונה, לא רק אמונת היהודים לבדה, הִנֶּהָ מרכלת בירושלים, והמוכר כמו הקונה האלה, כרום זֻלות הערך הנמו, מִגֵּרְשָׁם, כמו אז את דור אבותם המעוקל, מבין חומות ההיכל.

אם העם, הֶחפשי בין כל גויי הארץ, אשר היה הראשון, הנותן בעוז קולו מול מסחר העבדים, לא עתה פניו יקבצו פארור לסחור פה בעבדות הנפשות, ולכונן עלי לחץ ומצוקת נפש חיה בצע דת הנוצרים; אז גם מעי המוסר בקרבו יתהפכו, ורוח השכלת העת, וגם רעיון משיח הנוצרים יתרוממו, ישתוחחו ויהמו, נדהם ממרד, למולו.

בעת תפן העין מהבט אל ממארת התכלית, אשר תרדפהו חברת המשלחת בלי חשך – אך מי גלוי עינים, המסתיר פניו מהשחתת המוסר ומרוע המעש! – אז תמצא, כי הכינה את מוסדות מטרתה על טובות כפלים לתושיה, להגיע למחוז חפצה בהשכל ודעת.

ככה יסדה בית חולים עם ששה ושלשים מטות, פתוח לרוחה לכל באי שעריו, לכל בעלי אמונות השונות. גם בית תלמוד התפירה, הנותן מחיה לשמונים, גם למאת נשים, גם בי חנוך למלאכה, שם ילמדו ששה נערי פולוניא מלאכת השולחני ומעשה קציבת עץ. וגם מוסדת עבודת האדמה, הנותנת מחיה וכלכלה למאה פועלים.

לַאֲחָדִים, אשר יבושו מקחת נדבה מידה, תתן המשלחת משכרת בעד מפעל ידם, להשביע צמאון בצעם, וללכדם ולאסרם בכושרות התודה. אך לחוק ולא יעבור הושם עלימו, לשמוע את מאמר מטיפי המוסר בבית המשלחת בכל יום תמיד לפנות ערב.

משכרת העבודה ליום, בתבערת חום ארמית, הִנֶּהָ ארבע פיאסטר – כ"ד צל – ובכל זאת רבו כמו רבו העובדים המתפרצים למלאכה.

גם פה ראיתי מופת נאמן, כי עושי המלאכה ופועלי היום, הם המה המעונים ומורדפים מתגרת יד הלחץ, אולם גם נכבדי היקר בין תושבי ירושלים, וכי ימהרו למפעל בחפץ כפים, אף אם רשמי ספחת מעבודת פרך על ידם יתנשאו.

גם תחלק המשלחת מתנות ובגדים, תשלם שכר מגור, גם שולחת מזון ומגדנות לחולים ולנשים היולדות לביתם.

אל תתמה אחי הקורא, על החפץ, בשאלך: מה נעשה פה לאחותינו, האומה הישראלית, ביום שידובר בה בחוברת הלזו, להציג לעיניך תמונה נאמנת ממעמדה ומצבה באדמת הקודש, בְדַברינו לפניך מרוב טובות חברת המשלחת וממערכות מוסדותיה, כי לתושיה הנמו! כי רק פה נאוה אף נכון הדבר מכמו אלה; כי כל עוד תגדלנה המוסדות האלה בתועלתן, כן תוספנה לפתות את חלושי הדעת וקצרי האמון בין היהודים, למרוד באמונתם! ולעורר מפאת השנית את הלבבות למועצות ודעת, מה לעשות מול אלה!

הנה זה רק שלש עשרה שנה, מאז החלה המשלחת את מפעלה, ומדי יום ביום ירבו עבדי האמון, המתפרצים לעבור את מסורת הברית ולהמיר את דתם; וכל המתבונן בעין פקוחה יעיד ויגיד: כי תחיש גם עתידות לה, ולאחותה הברית הישנה, לעלות ולהתגבר בזרוע מושלה, לא בדבר האמונה לבדה, כי אם גם במשפטי המדינה. כי המשלחת יש בה שמץ מטבע הַמִּדְבָּר וגם מאורח גבעות השלג, אשר לאט לאט קדימה יתהלכו במעגלם, ומדי רגע ברגע ירבו לכסות ולבלע ירקרק נאות דשא.

גדולות עד אין חקר פעלה עד הנה משפחת ראָטהשילד במוסדת בית המרפא, כי עדי יבואו הימים, אשר יהיה גם המחנה הנשאר לפליטה, יקרא הבית הזה, הנערך בכל תושיה, דרור מכושרות וחרמי המשלחת לכל מעוני מחלה ונגע.

מול המערכות הנשארות, אשר כוננו ידי החכם במ"ר אברהם הכהן נ"י, פעלה המשלחת בתחבולות מסתרים להחטיאן המטרה.

וכאשר הגיד לי איש אחד, אשר נבעו לו תהלוכות הדברים פה, אין להרחיק הרעיון, כי גם פה יד המשלחת עם יהודי רוססיא ופולוניא, בהתיצבם כהיום מנגד למוסדת בית חנוך שמעון פֿ. לעממל, אכן מאנה נפשי מחשוב כזאת, כי באזני הבטיח האדון פֿין, בראותו את תלונת לא בינות הלזו, לדבר משפטים את האנשים הצוררים האלה, אם סרי למשמעת בריטאניא הנמו, ובקרוא הקאָנזול למלכות עסטעררייך אותם אליו בשמותם.

אולם גם על היהודים מנת האשמה, בהצליח המשלחת ככה בארחותיה.

בעת תהום כל הקריה, ועצבת ודאבון על כל פנים, בהמיר אחד היהודים את דתו באחת ממקהלות אשכנז ועסטעררייך, תחזינה עיני תושבי ירושלים על הדבר, כאיש אשר לא שומע ואין בפיו תוכחות. או על כי החזון נפרץ לא יפלא המחזה בעינימו וחזותם קהה למולו, או על כי ישישו לראות צַיִד מָשְׁחַת המוסר כזה, נופל לחרמי המשלחת.

בעת התגוררי שם, נס נער רוססיא, בן שש עשרה שנה, מעדת הפרושים ממוסדת החכם כמ"ר אברהם הכהן נ"י, אשר בה למד מלאכת כלי הודעת העת. אחרי חמשה ימים, אשר לא שמעו בם ממנו מאומה, שלחהו ראש כומרי היונים, אשר אליו בא הנער להמיר דתו, אל הקאָנזול מעסטעררייך, לאמר: כי לא תֵקַל אמונת היונים בכבודה עד ככה, להתערב במסחר המרת הדת. אז גזר הנער אומר, ללכת אל ברית הישנה, ועל הקאָנזול להודיע חפץ אחד מעבדי עסטערריך כזה, לבית בדידות הרומים. ובמאן הנער לראות את אבותיו, הממהרים אליו, עדי תבחר מחנק נפשו, מהביט עוד בפניהם; שלח הקאָנזול בעד פקידי ורבני הפרושים, למען ידעו ויעשו להחיות ולהציל לפש אחת לאמונת היהודים. מבית בדידות הרומים באו כהרף עין שני כומרים, ומרבני ופקידי הפרושים לא בא ולא נראה אף אחד.

משפחת הממיר דתו, אף כי נעצבת בראשונה על מעש הסורר, אשר נעשה בקרבה מאחד משארי בשרה, תשקיט את רוח זעפה בימים אחדים, ולא תגזור עבור זה את עבותות הקרבוּת אשר בינה ובינו לשנים; כי יבקר אותה, ואוכל על שולחנה, והיא תקראהו “רבי” ובשמו העברי כמקדם. בידעה נאמנה, כי הוכחת נפשו הפנימית לא שנתה את טעמה; והסכן הסכינו לאמר, ואני שמעתיהו: “הלא ישוב אלינו, אחרי אשר כביר מצאה לה ידו!” ואז שמחה וששון ויקר למו.

רשימת יהודי ירושלים, אשר המירו את דתם בברית החדשה, ועודם בחיים.    🔗

א' האשכנזים:

ב' הספרדים.

כל אלה במספר מאה ואחת ושלשים נפשות.

מכסת המון התושבים היהודים.

באדמת הקודש:

בארצות ארם (סיריען:)

אחרי דַבּרינו פה מאלה, הפונים עורף לאמונת היהודים, נדבר עוד דברים אחדים גם מאלה, העוזבים דת הנוצרים, למען שוב לאמונת האבות. ואף כי אין שפק, כי יתר שאת לאלה, השופכים דמם כמים לברית, והנמו מתבוססים ומשליכים כל יתרוני המדינה והחברה מנגד, כי גם יתר עז הוכחת נפש למו במפעלם, על אלה, הקונים במעט מים כל יתרוני החיים; בכל זאת נאמנו עלי אמרי החכם המפואר האממערפורגשטאלל: “הנני בוזה לכל ממיר, אם את דתי האמונה, אם את דתי המדינה”.

ההמרה אל דת היהודים יקרה הִנֶּהָ בירושלים. כי על הרבנים כמצוה הנהו, להזהיר את כל גר, הבא לחסות תחת צל כנפי אמונת היהודים ולהכביד את נטל עול דתם עליו, עדי יסוג אחור וימנע מעשותו. וככה גם כאיסור הנהו על היהודים, לחפש אחרי גרים, ולפתות או לכבוש אל ההמרה, מעת יצא כצפע משורש נחש הורדוס המלך יליד האדומים, מבין אלה הנכבשים בחזקת היד, כמאמר שמאי הזקן: “קשים גרים לישראל כספחת.”

לא מצאתי בירושלים רק שנים, אשר עזבו דת הנוצרים לבוא בברית היהודים ולהסתפח בנחלת דתם, בעת ראותי המון מספר ילידי יהודים, אשר שבו, אחרי המירם כבר את דתם, לאמונת ישראל.

שם האחד: וואַרדער גרעססאָן, יליד נוצרים מפֿהילאדעלפֿיא, הבא זה עשר שנה ירושלימה למול בשר ערלתו, הנהו חי מנשך כספו, ושמו כהיום: ישראל בועז.

שם השני: פעטער רומפף, חורש יתדות מפרייסען התחתון, הוא החל להכיר את דת היהודים, בעמדו במשכרת אצל כמ"ר משה ראָזענבוים בעיר צעלל, הסמוך לווירצבורג. ובכל זאת לא מנע מהיות כארבעה שנים כאחד הצירים לחברת משלחת הממירים אשר בבאזעל; עדי בואו, אחרי התגוררו בקרית וויען, פרעסבורג, פעסט ובטעמעשוואר, זה עשר שנה, לק"ק אמסטרדאם, ושם בא בברית היהודים. אחרי כן בא לעיר האמבורג, ויגרשוהו מהסתפח שם, ויסע למרחקי אמעריקא, ושם ארח לחברה עם הרב כמ"ר יוסף שווארץ נ"י, ובספורי האיש הזה מאדמת הקודש, התעוררה התשוקה בקרבו, לבוא ירושלימה, והנהו מתגורר פה זה שלש שנים. אך לא להחיות פה את נפשו מיגיע כפו, בעודנו מלא עלוּמים, וככחו אז כחו עתה לעבודה – כי על מה ולמה יאכל לחמו בזעת אפים ובלֵאות כח ויגיע כפים בארץ, בה השמש בחוּמָהּ כשלהבת בוערה מתלקחת? הנהו לוקח מנה במשפט החלוקה, והנהו לומד להתפלל בשפת עבר, אשר אורו לא יבקע לנצח – כאמרו אלי – “בגלגלתו התקועה ביתדות!”

אסיפה גומרת ומחלטת    🔗

עתה הנה זה בא היום הגדול – הוא יום כ"ט סיון – להחליט על מטרת משלחתי; גדול גם למקהלת העיר הקדושה, בהתאסף פה כל ראשי ופקידי עדה ועדה כשבת אחים גם יחד, לבית אוסף החכם באשי, אשר לא נהיתה מיום התפרדן לִפְלַגּוֹת אלה מאלה. גם דבר לא נשמע עוד כמוהו, היתה כזאת בירושלים למיום הוסדה עד עתה, לראות מזכיר באסיפת העדה, לכתוב בספר את דבר המועצה וכל משפט הנחרץ.

החכם באשי ישב על מושבו בראש האסיפה, ולשמאלו חכמי ופקידי הספרדים, ואחריהם רבני וראשי מקהלות האשכנזים⁵

גם באו שם שני חכמי הרפואה, העומדים למשמר על בית מרפא ראָטהשילד, האדון דר. ניימאן והאדון דר. פֿרענקעל, על הדיספענזאטאָרי לסיר מאָנטעפֿיאָרע, אשר קראתים כעדים מבין משכילי אייראָפא.

ממול עשרים ושמונה האנשים והזקנים בהדרת פני שיבה האלה, נאדרי התמימות וגדולי התורה בכל העיר הקדושה, הושם מושבי. וכמעט צרר רוח מראית האסיפה אותי בכנפיו, עדי כמו נדהם נדמתי אנכי הצעיר באלפי יהודה בעיני, אף כי חזות קשה הוגד לי, בידעי, כי אחדים מהם לא באו רק ללחום למולי ולהשליך את ההשכלה באורח החכמה והמדע בבזיון אחרי גֵוָם. ואהי בעיני כמובל לפני שופטיו, תחת היותי ציר משולח, הנושא נפשו בכפו במעברות ארצות וימים, להביא אשכר אורח, תפוחי זהב במשכיות קערות כסף. אך בזכרי על מקום האסיפה, כי אדמת קודש האמונה הנהו, ובבטחוני על בינת האבות, כי לא יפנו עורף לנדבת תושיה, המובלת לילדיהם, הרהבתי בנפשי עוז לאזור חיל, ובהתמכרי בנחמתי זאת לרעיונות כאלה, קמתי ואברך את סנהדרי העיר הקדושה.

איש, בא בשנים, אשר פניו כשלג חָוָרוּ, עטוי מעיל פולוניא, זקנו ארוך ופאות שער רקתו יורדות על פי מדיו, פתח אמריו, בדָרכו את חצי עיניו, הנוצצות כברק, למולי. הנהו הַמְּדַבֵּר בשם האשכנזים, אשר החרישו כלמו כל עת האסיפה.

הרב באָרדאקי, אשר כל מדברותיו בשפת עבר, הכין בטרם כל עין בקרת על שני עברי מטרת משלחתי: על הַשְׂכָּלַת הילדים במוסר ובמדע, ולתמכם לצלוח ולעלות מעלה באורח אושר החיים. ויען ויאמר: "מה לנו ולבית תלמוד? האין לנו, עדת הפרושים, כמו לכל מקהלות האשכנזים חדרים רב מדי, אשר שם ילכו בנינו לשמוע בלמודים? האורח החינוך, הנחרת בקול המבשר, ללמד את בנינו מוסר ותורות כמו בְמִשְׂחָק ודרך שעשועים, להורותם בלי עמל רוח ויגיעת בשרים, להרגיל לשונם לנגן בזמרות אמונה ולהסכינם בתנועת גֶוְיָם, אולי גם לפזז ולכרכר במחול – הנהו על פני כלו שוא ונתעה! אין להקל כי אם להכביד את עבודת התלמוד על שכם הילדים, למען תכבד גם יקרת התורה בעינימו. מדוע נִתֵּן ונוסיף עוד אומץ וכח לבנינו, וגם רגעים ועתות שעשועים, להשיב את נפשם, בעת היותם כלמו בריא ואולם.

ואען ואומר: “האם רעים בעיניך בתי החנוך, אשר במו תלומד התורה בלעדי התלמוד? האם התלמוד ביסודי שפת עבר, בתורות האמונה, בהבנת התפלה ובדבר צחות בלשונו ובלשון הארץ, אשר אנחנו יושבים בה, מנגד לחוקי הדת הנהו?”

“בתי החנוך” ענני אז הרב באָרדאקי – וכאשר הבינותי, בקול עֲנוֹת פה אחד מכל אלה, אשר היה למו לפה ולמליץ– “בתי החנוך, אשר ילומד בם דבר מבלעדי התלמוד, אם גם אינימו מנגד לחוקי האמונה, הנמו בכל זאת כמעט תמיד הסבה, למרוד באחרית הימים מול הדת ולהמירו, כראותינו מופתים נאמנים כאלה בארצות אייראָפא. לא אַחַי, ילידי המזרח, היושבים פה, אבל אתה ידעת את משה מדעססויא, ורוחו היא מדברת מתוך מחברתך “קול מבשר”. כל אשר שמת לחוק בה ללמדו בבית החנוך, איננו רק לריק וללא הועיל, כי אם גם לכליון ושחת לכל עבריו, וביתר עז אל האמונה. בני, ורבים כמוהו, וגם כל בני המקהלות לא יחלו ללמוד רק בתלמוד, בלי הכין את נפשם במאומה. על כן כלה ונחרצה אִמְרָתִי למול המוסדה, אשר שמת למחוז חפצך לכוננה. אך את דבר התמיכה, אשר אמרת, לתת לילדים ארוחה ושמלות, אותה נקח; ובזה תמעטנה הוצאותיך במשכרת הבית, במחיר המורים ופקודת המשמר, אשר תיטבנה להפנותם למחיר חדרינו”.

ואחד מרבני אשכנז שם קנצי למליו, באמרו: “לא מדובשך גם לא מעוקצך!”

ואען ואומר: “מטרת המוסדה, אשר כוננה גבירה יקרה ונכבדת, כבר אמורה וקצובה, וממשלת מלכות עסטעררייך צותה והליצה עליה ובעדה. אין בידי וגם אין בחפצי לנטות ממנה ימין או שמאל. גם לא עלה על לב הגבירה התמימה המיסדת מעולם, לכונן מאומה, אשר תהיה למכשול לבב ולפוקת נפש. והנני צירה, שלוח מאתה, להביא ביושר לבב ובנפש חפצה ממרחקי ארץ נדבת תושיה לעדת העיר הקדושה. ועתה הֵא לכם ברכה, האצולה בעדכם, אם תקחוה מידי, הנני לגמור את הדבר; והנני מחלה את פני הנכבד, היושב ראשונה, לשמוע את משפט פה כל אחד מהנועדים פה ולספרם!”

ויצו החכם באשי אל האשכנזים, לתת כל איש משפטו על לוחות עגולים – ויצא העגל הזה:

מבין תשעה הראשונים לא נתנו רק שנים את קולם בעד המוסדה, והם: הרב יוסף שווארץ ונסים באק, וששה מהם למולה. והאיש משה זאקס, אשר ידענוהו בשם, כמקנא בעד החנוך וכדובר שטנה על חשכת רוח הרבנים, התרחק עתה, בטרם נתנו הנאספים איש איש משפטו.

אחרי כן נשא החכם באשי את קולו ויאמר: “על כי מצאתי בנפשי כי אין בדבר המוסדה, היעודה לְהִוָּסֵד מאומה מול חוקי אמונתינו הקדושה, ואף גם זאת, כי היא נאוה ונכונה להחזיקם ולשומם לכבוד בארץ; על כן הנני נותן פה, בכח משמרתי ובכח יקר כהונתי, אני חיים נסים אבולאפֿיא, ראש הרבנים בירושלים העיר הקדושה, את קולי בעד המוסדה!”

ועמו פה אחד נתנו גם מורי הבית דין וראשי המקהלה הגדולה בירושלים – למספרם חמשה עשר – את קולם. ובזה יצאו מן האסיפה שמונה עשרה בעד, וששה למולה; ויתר שאת ועז עוד למרבית הקולות הקולות האלה, בהיות בינימו המקהלה הגדולה עם מורי בית דינה ופקידיה.

אז בקש ראש הרבנים באזמיר, כמ"ר דוד חזן נ"י, אשר הנהו כעת ממלא מקום החכם באשי בירושלים, לשום עתה מועצות ודעת הלום על אורח ומערכת המוסדה; וכי בעת ידובר על זאת אין לעצור עוד פה את אלה, אשר חרצו משפטם למולה. וככה התרחקו פקידי האשכנזים בלעדי הרב שווארץ ובאק; ועל כי ארכה האסיפה כמעט רביעית היום בחום הצהרים, גמרנו אומר, אחרי נדברנו מעט יחדיו, להתאסף עוד הפעם, לחבר כשבת אחים גם יחד מכתב הודעה (Programm.)

חכמי הרפואה דר. פֿרענקעל וניימאן חתמו כעדים את שמם על פתשגן האסיפה בשפת אשכנזית. ועל כי כל מדברותיה היו בשפת עבר, היטיב האדון דר. ניימאן, היודע גם בה לשון וספר, עמדי בחסדו, להיות למליץ.

ככה תמה פה אסיפה אחת, הנכבדת בערך מטרתה, ונפלאת גם מעבר אחר, במפעלה על לב הנאספים.

האומר הנחרץ באסיפה הלזו היה גם נס נצחון אל הספרדים על האשכנזים, הנוגשים אותם בלי חשך. ושתי המקהלות האלה ראו כן תמהו, הספרדים על עצמם, בהכירם פתאום כי המה הרבים, וכי נקרא דרור למו מעול הלחץ, אשר נתנו גרים וסבולים זה ימים רבים על שכמם בארץ מולדתם. וככה השתוממו גם האשכנזים למצוא אומץ רוח לעצם מפעל כזה, את אשר לא האמינו עוד לראותו בין אחיהם הספרדים, רפיוני הרוח. גם מצאו הספרדים נחמת נפש במוסדת בית החנוך, בהכלמם על מחסור כזה בעיר הקדושה בתבל. זה לפני עת לא כביר, אחרי בשורת ההאט הומאיום השמיע החכם באשי לכל ממלכת הישמעאלים. בקאָנסטאנטינאָפל, את כל הרבנים והמקהלות, לשום לב על חנוך הילדות לאמונה, לחכמה ולמדע ולכונן בתי תלמוד.

אולם מכובד משא השלומים, אשר עליה, לא הגיעה המקהלה הגדולה בירושלים עדי נצח למלאות פקודה כזאת; והנה עתה כעשות ה' ארובות בשמים, להפיק למו שפעת ברכה, באה לה ממרחקים אשר לא קותה עוד, עדי היותה כעת כמעט העדה הראשונה במרחבי מלכות הישמעאלים, הבאה אחרי המלך למלאות פקודתו התמימה.

כפי דרך כל הארץ ואורח הנהוג בחברה הנהו, להטות המספר המזער אחרי הרב והעצום, ואחריו כל אדם ימשוך. אין משפט לילידי אשכנזים, הבאים ממרחקים לגור כאורח נטה ללון בארץ, להשטין ולהפריע את אחיהם, סרי למשמעת מלכות תוגרמה, למלאות כתושבים נאמנים את רצון מלכם. אולם על כי כמעט על פני רובם פליטי תגרת יד שלטון עריץ הנמו, אשר באו פה בפתחי נדיבים, למצוא מחסה וסתרה, בלי סור למשמעת כל חוק; על כן הנה הנם יהירי רהב, ושוקקי השתרר, כעבד, המתפרץ לברוח מאדוניו, כי ימלוך. המה, ועל פני כלם הפרושים, לא יכלו שְׂאֵתוֹ, להיות נחלשים ונכנעים מול הספרדים, המנצחים אותמו במפעלם הפעם פתאם בעצמת ידם; ועל כן החלו עתה ללחום במסתרים ולחפור במחתרת מול המועצה הנחרצת באסיפת קהל ועדה. אף כי אין שפק, כי אחדים מאלה לא הלכו רק לתומם, לקנאות מול מוסדה, הנועדת להפיק אמונה ברה וצדקה והשכלת רוח ולבב, בכל זאת נכון ונאוה הנהו, לשית עין בקרת גם על הסבות הנזכרות, אשר כגלגל בתוך האופן את מעשיהם הניעו, למען ידע ויבין הקורא בעלים הבאים את כל המסות הפחזות והנבלה, אשר נעשו ביגיעת ריק ובהלה, רק למען הפריע, הַשְׁבֵּת והשטין מוסדת בית תלמוד וחנוך. ועוד סבות אחרות תגלינה לעין רואה, אשר אין חלק למו בהוכחת האמונה ולא נחלה בקדושת הדת.

שני מבקרים    🔗

עוד בעצם היום הזה קדם האדון באָרדאקי עם שני רבנים את פני לבקרני, להשיב מפני הכבוד, עלי בקרי אותו. ואף כי היה האיש הזה כאחד הלוחמים מול מפעלי, בכל זאת שמחתי לראות, כי ידע להפליא בין המעש לעושהו, וכי נכבדו בעיניו חוקי תהלוכות החברה ואורח הארץ.

ויאמר: "אמנם ענית בדרך מרחקים כחך, להרים למסעה, רבת התלאות, פעמיך, בתבערת הקיץ הלזו. בתלמוד נאמר: “כל ההולך ארבע אמות בארץ ישראל יש לו חלק לעולם הבא!”

“האף אם לא פעל גם מאומה לתושיה?”

"הפעם קנה איש, אשר רכושו רק מעט מזער, בעד חלק ממנו שברי כלי חרש, ובקרב הימים מצא, והנמו אבני יקר. אז קונן האיש ביליל מר: “מדוע לא אביתי להמיר כל רכושי במפעלות תושיה?”

“ומה תאמר, אם תתהפכנה, בבערות או ברעת בני אדם, אבני היקר לכלי חרש?”

“המשפט לאלהים!” וככה נפרדנו בפני רצון, לבלתי פגשינו עוד יחד אף הפעם.

אחרי כן בקרני הרב הירש מארקוס מפרעסבורג, לחלות את פני, לבלתי עזוב במֹרת רוח את העיר; כי אף אם נמצאו רבים רעי המעש, בכל זאת גם תמימים וטובים בעיר הקדושה. האם לא אבה האלהים לחוס על סדום ועמורה גם עבור צדיק אחד?"

קצר כח קרוץ מחומר כמוני, מהדמות לאלהים. איה איפה העול, אשר מצאו האשכנזים בבית חנוך, בו ילומדו חוקי האלהים ותורותיו באר היטיב, עד כי רק אתם קמתם כצוררים עליו, לחרוץ משפט שטנה למולו?"

“אף אם עתה חף מעולה הנהו, בכל זאת יוכל להבשיל בימים הבאים אשכלות מרורות וענבי לענה”.

“כרתו איפה אז את העץ, אך המטע הרך, הטוב בעיניכם, מה פשעו ומה חטאתו?”

“אין לעבוד לשני אדונים. מדע התבל ימנע את הרוח, מהגות במדע הקודש. אין ללמוד פה חדשות, רק הנושן יעמוד נצב פה על איתנו הראשון, עדי בוא משיח אלהי יעקב”.

“האם לא למדו מחברי התלמוד גם את חכמת המדידה, תהלוכות הככבים וחכמת הרפואה? האם לא חקרו אחרי טבע החיות והצמחים? האם נחשבה חכמת המחקר כנכריה למו?”

כאלם לא יפתח פיו עמד רבי הירש מארקוס

“האם לא נוסד בית חנוך הילדות תחת עיני מורך, הרב הגאון הנודע לתפארת ברוב צדקו, כבוד מו”ה משה סופר ז"ל בק"ק פרעסבורג?"

כאלם לא יפתח פיו עמד רבי הירש מארקוס.

“על כי אין מענה בפיך, אגזור אומר: כי צדקו דברי בעיניך כאמרי יושר הנמרצים”.

“אמנם ככה הנהו. אולם הילדים ילמדו בבית החנוך הלזה, לקרוא ולכתוב בשפת ערבית!”

הנך, יקירי, יליד הונגרי, ומדברות פיך בשפת אשכנזית. רבנים רבים, ילידי גאליציען, ידברו כמוך אשכנזית, ומבלעדי לשון הקודש גם שפת פולוניא, ואיש איש כלשון עמו, בצרפת שפת צרפית, ובבריטאניא שפת אנגלי. עתה הכמו פשע ומרד מול האמונה תחשב, בעת ילמדו הנערים ילידי אדמת הקודש, לדבר כלשון ארצם, והיא היא הערבית?"

כאלם לא יפתח פיו החריש רבי הירש מארקוס.

“מדוע הנך כאין בפיו תוכחות מבלי ענות מאומה?”

“קצר כחינו פה בארצות החום, מללמוד ביגיעת בשרים עוד מאומה, מבלעדי התורה”.

“בקצרות כח הבשר אין מעצור לרוח, מקנות עצמה בחכמה. אולם הידעת, יקירי הירש, מדוע יבולו ויחלשו היהודים פה עד ככה, כבוסר מזית בלא עתם? עלי עוררכם את האהבה בטרם תחפץ, על כי גם הילדים ישאו נשים; על כי הילדים לא ילמדו מאבותם רק אחת – לפשוט יד למתן! התשאבו מי ישע ותועלת ממעין בית חנוך המלאכה, הנפתח לכם ביקרת רוח נדיבה? הנה זה ימים אחדים ברח עוד נער אחד ממנו”.

“עלי היותו חלוש כח”.

"והנהו כהיום בן שבע עשרה שנה, ובהיותו בן חמש עשרה נתנו לו אבותיו אשה?

כאלם לא יפתח פיו החריש רבי הירש מארקוס

“מדוע מאנת לַעֲנוֹת?”

כַאֲטום אזנים מול שְׁאֵלָתִי, אמר: “אם נא מצאתי חן בעיניך, אדוני הרופא, הפלא נא חסדך עמדי, להביאני בחוברת עם סוחר אחד בעיר טריעסט; כי מחוז חפצי ליסד פה מסחר עץ ולהביאו משם לארץ הקדושה, ורב המחיר במסחר הלזה”.

“הנני, יקירי, איש המדע, ובעצם היום הזה למדתי ממך: כי אין לעבוד לשני אדונים. המסחר נֵכָר לי. וגם הנני חלוש הכח, מללמוד מבלעדי המדע עוד דבר אחר”.

הנך רואה בעיניך, כי חרה אפך עלינו, וככה תכתוב עלינו, כי כבר הוגד עליך, כי מליץ גדול הנך. ובכל זאת טובים ותמימים בירושלים!" ויעזבני וילך לדרכו.

בין המצרים    🔗

עיף ויגע מרגשת הרוח ומעבודה התמידית בימים אשר חלפו, גם מחום הארץ, אשר הכביד עלי ראשי, יעצו לי אוהבי, חכמי הרפואה, להוחיל כימים אחדים, עדי תשקוט סערת הרוחות מזעפה. ובמצאי אורחת עוברים כנפשי, שמתי פני לארוח אתם לחברה אל הירדן, לים המלח, לבית הבדידות זאַבאַ, לחברון, לבית לחם ולקבר רחל. כארבעה ימים רבי העמל, האריך המסע, ואספרה ממנו בעלים הבאים, לבלתי הפריד פה בין הדבקים.

ממחרת לחודש תמוז, בערב שבת לעת ערב, שבתי לבית מגורי בירושלים, וישמח אדוני הבית לקראתי, בדאגו כבר, פן אעבור את מועד בואי. והאיש, אשר בא לקראתי, להביא לי את המפתח אל קבר רחל, והוא ספרדי, ספר לי, כי אחרי עזבי את העיר, נמצאו כתבי לעג, דבוקים על קירות הרחובות בכל פנה ועברים; והוא חלה גם פני, לשאת את בנו בין חניכי בית התלמוד. בעצם היום ההוא קרא גם משרת בית התפלה, אשר לעדת ווארשויא, את הקריאה, להתאסף בהמון רב אל התפלה אעל חומת ההיכל. גם התאספו שם בהמון אין מספר, האִמות הביאו את בניהן עמהן, והאנשים אמרו מזמורי תהלים, להעביר את רוע הגזירה, גם בקשו אחדים ממהוללי ומשתגעי אֵמון האלה, לתקוע בשופר, למען השמיע במרום קולם; אך לא עשוהו.

למען שום קץ לתרמית פרוע הפרעות והמון רעשת האשכנזים, ילידי פולוניא ורוסיא, שלח הקאָנזול את אגרת התעודה הבאה, אל הפקידים.

“שמוע שמעתי ממבשרים רבים ונאמנים, כי קמו אנשים אחדים לחרחר שטנה ועשק מול מוסדת הגבירה ליפעט הערץ־לעממעל וגם למול האדון דר. פֿראנקל. הרחק הלאה מהחפץ, להטריד להשבית ולהפריע אתכם בהוכחת אמונתכם, או לשית עליכם פקודה בדבר הזה, הנכם בכל זאת עֲרֵבִים לי בעד כל חרחרת ותגרת שטנה מול המוסדה, ובעד כל מורת רוח וכלימה, מול האיש הבא לכוננה, עדי מידכם אבקשנה. הנני מעניש את כל טרדת שטנה מול המוסדה, העומדת תחת מחסה מלך עסטעררייך יר”ה, כפי תגרת המשפט הקשה. והנני מקוה בכל אות נפשי, לבלתי מצוא תואנה, לעשות כחוק הרשום לפני."

פיצצאמאנאָ

גם אבה הקאָנזול לתת לי אחד מאנשי צבאו לשלחני תמיד, אך מאנתי לקחתו, לבלתי התראות כמפחד. אולם נשאתי תמיד כלי נשק מתחת למדי; אכן כל לובשי אדרת פולוניא נטו מני ארחי, ולא קרה גם הפעם, כי הכלימני איש.

כתבי לעג    🔗

הנני נותן פה לפני הקורא כתבי לעג ומרורי כלימה, אשר הוקירוני במו יושבי לכסאות האמונה בירושלים, למופת עלי אורח מליצתם ומכתבם בימים האלה כמתלהלהים, יורי זיקי איבה וחצי שטנה אחרי מדברות הנביאים, מטיפי אומר בשטף אפם. כל בעל לשון וספר יודה לי עבורם, במצאו במו נתיבות ההלצה חדשים מקרוב באו. וכל קוראי הנשארים יכירו וידעו, כי לא נאוה לאיש לחוס על עצמו ועל בשרו, בשומו לו למשטר, לצייר תמונת דבר כפי משפטי האמת והאמונה, אם גם אבני ברד הלעג והקלס על ראשו יגשימו בירושלים המשולשת בקדושה. כל לוחות לעג האלה נדבקו באישון ערב הלילות, פעם בדלתות בית מגורי, ובפתחי בית המשלחת למלכות בריטאניא. אך לעצבת נפשי לא הגיעו כלמו לידי. וכתבי יד האלה כלמו בלי חתימת שם, מונחים ערוכים וסדורים בגנזי שלחני, ועלימו רָשְׁמֵי פקודתי: לפרשם ולהדביקם אז ביום יקראני צורי לשוב לבית מועד לכל חי, על כסוי ארוני מִבָּיִת, לאות על

א⁶ שמעו אתם הספרדים! ראו מה בין אחיכם אנשי רוססיא ופולין, אשר עמדו נגד המלך במדינותם ולא אבו לקבל טובות האלה אשר הוא נבלה נגד עיניהם ואתם בחפצכם הטוב קבלתם עליכם ללמד את בניכם כתב ולשונות הגוים האין זאת חטאת קסם ומרי אשר לקול מורכם ורבכם לא אביתם לשמוע ומריתם את פיו דעו חטאתכם אשר תמצא אתכם כי אל תדמו כי על דעתיכם תכון התנהגות הבית מחסה לא כן כ"א ע"ד המינים ואפיקורסים אמנם שבו שובו קרעו את הכתב אשר חתמתם ואל תהיו ללעג ולקלס בכל ארצות ומדינות אשר שם ירושלים עי"הק מגיע שמה ואשר יבואו ימים אשר תרצו לשוב ולא יהיה עוד שום תרופה ולהשומע עצ"ט תבוא עליו ברכות טוב".

ב'. “אתם הספרדים תתגאו למה, והלא המתגאה כעכום דומה עוד תוסיפו סרה במרמה, להפך הקערה ללעג ולשמה חדלו לכם מן פֿרענקל בהמה, כי נחשב הוא במה, כלב בלי מאומה ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי, כי תועלתם לא תמות ורמה”.

ג'. “אברהם אליעזר פרענקל מוויען חירף וגידף דת משה וישראל, ומסר ישראל לבית אסורים, לכן מן קדם מרא דשמיא וארעא בשמתא הוא. הקאנסול יכול ליסר, אבל לא להתר השמתא”.

ד'. “ידוע כי המת בנדוי הב”ד שולחים וסוקלין את ארונו ובעת א"א לקיים זה מאימת מלך לכן אנחנו מקבלים עלינו כל אשכנזים שכל מי שיבוא על הב"ע לילך על קבר הרב המוחרם ולזרוק עליו אבן ולומר ככה יעשה למוחרם ומין חוטא ומחטיא את הרבים ואם יהיה שם איזה ספרדי אזי יכול לזרוק מרחוק נגד קברו ויאמר הנ"ל וכל זה יעשה ז' שנים מיום מותו: וכל אשר ינדב לבו לגרד מהאבן אשר על קברו הכבוד הנחקק שם ישא ברכה מאת ה' ויקדש שם ה' ברבים.

ה'. “אתה בן המרצח אברהם אליעזר לודוויק. אגוסט פריינקיל מדוע באת עד הלום נגד שערי ירושלים (הליסד מקור משחת באת עד הלום) צא צא טמא איש הבליעל אתה עובד הבעל? אל תדמה בנפשך כי תייסר את היהודים בבית האסורים יתרפו מעיקרי אמונתם! תדע איש האויל, כי הרי אתה מוחרם ומנודע בזה ובבא בן נעות המרדות ובית האסורים את חרמך לא יתיר לך”.

ו'. “הנה ידוע שהרשע המחרום כהר פרינקיל עשה איסקולה ואמר שלמחר הוא רוצה לילך לאיסקולה הוא והקאנסול והמשנה אם כן אנחנו מחויבים לומר שהוא בחרם ואם כן אנחנו מזהירים שלא ילכו שום בר ישראל משום שהוא בחנם ומקומו טמה מטומה והוא לא יהיה אלא אפיקורוס, והרהיה הוא שיש שתי וערב במקום שמניחים ספר תורה אוי לו על שיברו ואם כן כיון שראו הרבנים שעשה כך למה מסכימים בזה האיסקולה אם כן אנחנו מבקשים בקשה לישראל שלא ילכו לאיסקולה משום שישראל כשרים הם והקב”ה יגן עליו החרם ויעקרהו מן העולם שעה אחת קודם הר"ק".

ז'. “בצוק”ב ובדי"צ ויחידי סגולה אנו מחרימים ומשמתים את הרשע לדוואג אוסת אברהם אליעזר פרנקיל ימח שמו מלהזכרו העושה בעיר הקודש ירושלים בית אפוקסום וגם אנו מחרימים ומשמתים את כל ההולכים אל בית אפקרסית הזה ולא יהא ירושלים כעיר הנדחת ח"ו – נא ח' מרדכי פ"ט. (ושם נמצאה גם צורה משחתת התואר ואצלה כתובים האמרים האלה: “אוי לי על שברי אני אברהם אליעזר פרנקיל הריני נזוף וחרם” והנשאר לא ירוץ קורא בו כי קרוע הנהו.)

ח'. "צורה ועליה כתוב: “אברהם אליעזר קרענקיל” על היד הימין: “קול מבשר” על השמאל: “תקיעה” על הבטן: “מֹחרַם” מבינות לרגלים: מלת “שבר” על כיס מלא, ומתחתיו: “אוי לי על שברי” ולרגלי התמונה: “אני אברהם אליעזר פראנקיל ימח שמי”.

על הר הזיתים    🔗

ירושלים הלזה הנהו ככר אדמה, אשר עליו יצמחו ויבשילו קוצי וברקני הַהִתְמַכְּרוּת למרר בשר ורוח משנות קדם קדמתה. מחריש ודומם נשאתי בסבל את שטף משברי הלענה אשר על ראשי כמו זרם השתפכו, ואעצור כח, ואאזור בכל עוז לכבוש את חמתי היוקדת בקרבי. הנך אחד מול אלף, אמר לי לבי. צַיִד מורדף משולח ועיף, והנובחים מה רָבּוּ!

ידעתי גם ידעתי נאמנה, כי ממקור נבערים ופוחזים נבעו כתבי לעג האלה, ואקראם כאיש קורא במבשרי החדשות. אולם בראותי את האחד, אשר העז לשפוך גם את מרורת לעגו על אמי אהובת נפשי התמימה, המכתרת בכל צדקת נשות חיל, והשוכנת כבר בצל שדי, אז נשברה עצמת רוחי בקרבי, ונפשי שבעה לה מרורים עדי שמרים. ואקומה ואוחזה את מקלי, ואעברה על יד השער מחוץ לעיר, ואשמעה מאחרי את קול דממת השׂער, מלא מגור ורעדה, הנושף בקרב העיר הזאת משנות קדומים עדי דור דורים.

בעברי בנחל קדרון, הנחרב על כל גדותיו, לעלות אל הר הזיתים, רחפו מול עיני דמיוני חרוזי ספר שמואל, מאדיבי הנפש: “וכל העם בוכים קול גדול, והמלך עובר בנחל קדרון” – "ודוד עולה במעלה הזיתים, עולה ובוכה וראש לו חפוי. (ש"ב ט"ו כ"נ – ל'.)

מעודי, מדי קראי בספר הלזה, לא רחפה תמונת המלך מנעים זמירות ככה מול עיני רוחי ממחשכי שנות קדם, בכל שלמות תמונתה, כמו עתה בבדידות תהלוכתי.

בעת ישוררו מֶנּוּ המליצים, יתארוהו כנער רועה צאן, המנצח את הענק, הרודה את זעף המלך במנגינות כנורו, ואשר אליו תעננה הנשים המשחקות: “ודוד ברבבותיו”. כֹּתרת המליצה, הגבורה והמלכות, כֹּתרת משולשת עטרה בו את ראש אדם אחד. רוח נדיבה ענדה את נפשי, הפתוחה לרוָחה לידידות, וחמדת היופי את תמונתו. וכל הדרת חן האלהים פֵּאֲרָה את ראש אדון אדמת הקודש, המושל על עם בחיר אל.

ואחריתו אל מול כל אלה, איככה נעכרת!

כמעט עלה דוד לראש גבעת כל הצלחת החיים, בכל הארץ ועלי מרחבי ימים יצאו קוי תהלתו מתפארת זמירותיו ומעוז ממשלתו. והנה זה השמועה לאזניו מגעת, כי בנו, בר נדריו, מרד למולו.

מה כל עצבוני המרר, מה כל מכאובי הדאגה, אשר האמין לִמְצוֹת ולשתות עד הנה עדי שמריהם מכוס חמר החיים, מול כאב הנעכר הלזה, היורד עד חדרי הבטן!

המלך בשֵׂיבָתוֹ בִמְסִבַּת מכחשיו ומחניפי לחש, איננו מאזין אולי עוד כמקדם לצעקתה הבאה אליו מסביב, ולקול העם הזועק לצדקה, אין שומע מאת המלך. ובנו, אשר עיניו תָּתֵרְנָה אחרי תזנוני חן העם, יושב למשמר המשפט, לגנוב כבא במחתרת את לב איש ישראל ממנו.

בעת יבושר אליו, כי אבשלום, אשר שלחו בשלום חברונה, לשלם שם את נדרי זבחו, מרד למולו, הֲיִתְרונן המלך האדיר כגבור, הֲיָשִׂים שרין עוז קשקשים לבושו, התאחז יד אביר המנצחים לחרב? לא בכל אלה חלקו! איה איפה מחיר נצחונו במלחמה הלזו? בנצחו, איככה יעניש את הרשע למות, אם עצמו ובשרו הנהו? פני כל פארי נצחוניו, אשר רכש במלחמותיו עם עמים זרים עד הנה, הלא יֶחֱוָרוּ, בשלפו כעת חרבו למלחמת איש באחיו? בשאון המרד, הבא פתאום, נופל מתג הממשלה מידו המתחלחלת, והוא קורא לנאמניו, הנאספים סביבותיו: “קומו וננוסה!” –

אולי נפשו בקרבו תשתוחח, בעוררו ישני אזכרתו מאופל תרדמתם, וכמתכפר עם נפשו, הנהו עצב ומתרצה במשלחת השפטים מאל עליון!

אך גם את ארון הברית, אשר נשאו הכהנים מאחריו, ישיב למקומה. האם לא תעזור לו לקבץ את העם הנפוצים מסביבותיו? האם איננה דגל ישראל המוקדש ונס ממשלתו? ובמקום שבתה, שם גם המלך. הֲככה יעזוב האוהב את רעיתו, המאורשת לו, אשר לפניה שמח בפזז וכרכר? הנהו נָס. את פלגשיו יניח לשמור הבית, ואת חושי הארכי ישים ליועץ בליעל למורד.

ככה יתן המלך את נזרו ואת נס הדרתו, הגביר את קרית עוזו, והאיש את ביתו למשסה לאויבו, והוא – יורד בבכי.

וכאשר קם איש מבית שאול עליו, לְעַפר עליו עפר ואבק, ולהשליך אבנים, בקַבּוֹתוֹ אותו: איש הדמים ובליעל, והוא מקללהו בקללה נמרצת, וכל גבורי המלך מימינו ומשמאלו מתנשאים לנגדו להכותו ארצה; אז יגער במו המלך באמרו: “הניחו לו ויקלל, כי אמר אליו ה'!”

ובעת חרף גלית הפלשתי את מערכות אלהים חיים – אולי גם זאת אמר אליו ה'? הלא אז לא הוחיל הנער אביר הלבב עד בוש, להכות את הענק וגם את הפלשתים, העומדים לנגדו מאחרי כן.

אולם כבר חלפו הלכו למו ימי העלומים, וכח האיש נשבר כקנה רצוץ. רק אשה סוכנת תשרת ותחמם את השיבה הנובל, ולא נכיר בו עוד את המכה ברבבותיו! וכאשר יתרומם באחרית, אחרי אשר גזל בנו את נזרו ואת תפארתו ממנו, ואחרי הבאישו את בית אביו בישראל לעיני השמש, ועבדיו יעצוהו, לבלתי צאת עוד ללחום, ולבלתי כבות עוד את נר ישראל, אז ענה השר הצבא, העומד מאז כגבור שש לרוץ אורח בראש המערכה: “ככל הטוב בעיניכם אעשה!” כי אין נפשו עוד להתערב בעד מפעלות דמים. והאיש המקונן על אויבו שאול ואוהבו יהונתן קינת יליל ואבל, אשר צלצלי חרוזיו עדי נצח כל לבב לבכי יעוערו, חסר מלין ודל אמרים הנהו ואין כל לו בבשורת בנו המומת, רק זעקת שממה; “בני אבשלום! מי יתן מותי אני תחתך! אבשלום בני בני!” המלך איננו, הגבור איננו, המנעים זמירות איננו עוד; רק האדם בערומיו הנהו עומד לפנינו, אשר עליו משמי אכזר חצי גפרית בוערה ימטירו.

אך גם השמחות, אשר נפלו חבלים לו בנעימים, בלכדו שנית מלכותו, תתהפכנה למלך למרורות, והנהו יוצא לדבר על לב עבדיו ולרַצותם. עוד ישא המרד מסביב את ראשו, והמלך בפחד תמיד פן ירע לו שבע בן בכרי מאבשלום. כמשלוש שנים לחץ הרעב בארץ, והוא ניתן בלב קרוע מדאבון שבעה אנשים מילידי שאול לנקמת הגבעונים לשלל, למען יוקיעום לפני ה' ולכפר על עדת ישראל.

חמשה מאלה הנמו בני מיכל אהובתו מקדם, הממלטת נפשו ממות. מדמי נפש חשקו וחמדת לבבו יהונתן, אך הנהו כבול בנחושתי המצוק, משמוע לפקודי התודה, ומנטות לרחשי האהבה.

כחותיו נדדו, ובעצת עבדיו הנהו כלוא בבית, בצאת הפלשתים למלחמה; ונפשו שוקקה אז לדעת את עָצמת עמו בהמונו, והוא פוקד את העם לשבטיו, לדעת מספרם, ולשלומת המעש הזה יצאה כשוד משדי המגפה.

המלך זקן ולא יחם לו, והנהו מת אחת אחת, יין חמר לא ינעם עוד לחכו, וזהמתו מאכל תאוה, ובקול שרים ושרות לא תשמע עוד אזנו, וכח האב קצר מהעציב את בנו אדוניהו, הבא לרשת את המלך החי, ולאמר לו: “מדוע ככה עשית?” אף כי נשבע בה' אלהים לבת שבע, כי שלמה בנו ימלוך אחריו והוא ישב על כסאו. ואחרי צותו לבנו שלמה לשמור את משמרת מצות ה' אלהיו, וללכת בדרכי חקיו ומשפטיו ועדותיו, הנהו שוכב עם אבותיו. הנהו עומד לפנינו, באדרת מהלליו ובפארי נצחוניו, כאדיר בגבורים וכאביר עצמי הלבב, שבור כקנה רצוץ מסערות הזוקן, נצוח וכפוף מסופות המצוק; תמונת השחרות והיופי הנודדת, הגבורה והכתרת החולפת, הזמרה והרוח הנובלת, הנשברת והנאספת.

ואעל לאטי לגובה הר הזיתים, במחצית מעלה, והנה עיר דוד לפני. מעבר לנחל קדרון, אשר מתחת לרגלי, המפריד את ההר, הנטוע בעצי זית נושנים, מהעיר, היא מתנשאה באלפי כפתורי מגדליה וגגות אולמיה. ולכל אחד מהם ראש כפתור גבוה מבחוץ, ועל כן גם מספר החדרים כפי מספר ראשי הכפתורים הנראים. על גבנון הר רחב ידים, מקום תחנות העיר, בתבנית חמישית, נחמדת במראה, בכפתוריה אין ספורות למו; ואבני בניניה בהירות כהה באור השמש. מבין ים הכפתורים האלה מתנשא באורך רבוע ככר סלע, והוא ההר מאָרעאַ, ועל רחבי שטחו שני מקדשי ישמעאלים. גם המקום, אשר עמד עליו היכל המלך שלמה, מול עינינו, והוא מוגבל על כל עבריו. מבין עמודים מתמוטטים נראו ברותים אחדים, גבהם כענקים, ואצל משכנות שוממים רק חמשה תמרים, אשר הנמו היחידים בירושלים, הפורשים צללי עָלֵיהם על תבערת חום הגגות. גם לא ישאו פרי בירושלים כָאֲיֶלֶת, עצורת רחם, בהיותה בשביה. ומעל כל העיר מסביב נִשָּׂא הר ציון. מעל גבהי חמשה בנינים, נפרדים במקום עֶמדתם, מתנוססים דגלים שוני הצבע, והם נסי עסטעררייך, צרפת, בריטאניא, ספרד ופרייסען. קול הפעמונים והמון הקריה לא יגיע אלינו, והשקטת הדומיה פרושה על העיר. כל פני הככר עד לשפת החומות ערומים ממחסור כל, מראהו כעמק עכור ומלא קברים. לא נראה גם אדם גם נפש חיה מסביב. הֲאִם סערה המגפה בשטף אפה מבית לחומות האלה, והמתים מיחלים על העיט וחיתו טרף? כי אין איש מסביב לקברם.

לימין במרחקים מתנשא הר, מכוסה ירקרק, הנהו רָמת הנביא, ושם גם קברו; ומאחריו נוצץ, ככסף הנמסה בתבערת השמש, ים המלח. גם תביט העין, בשננה את מבטה, על קו ירוק שחרחר, המתאר את מרוץ הירדן; ומאחריהם מתנשאים הררי מואב, המסתירים את המדבר האדמדם מעין הרואה.

בראש הרמה נמצא הכפר יֶעבֶעל טור הקטן, ושם מתנשא גם בנין מזער נשען על עמודים, והנהו בית תפלת נוצרים.

ואעל אל ראש מגדל, הבנוי בקרבת מקדש ישמעאלים, לצור ולחתום את רשמי המראה הגדולה הזאת, בה המון רוחות דורות עולמים מרחבי שלשת אלפים שנה תתהלכנה, אל עיני ועל לוח לבי בעד שארית כל ימי היותי על האדמה.

מה לי וְלַמָּשָׁל, המספר את בדי מהתלותיו, לתת לכל אמרות קדם קדמתה ולכל המעשים מקום, בו נאמרו ונעשו! מה לי ולחוקרים, חדי התבונה ומשנני התחבולה, בגלותם מדי יום ביום חדשות בתעודת המקומות מימות עולמים, אשר ישימם האחר כיום מחר לאפס ואין!

הנני מביט פה על המראה הנפלאה על פני כלה, הם המה ההרים, לא ימוטו עדי עד, הן הנה הפחתים והבקעות אין שפק במו, הוא הנחל קדרון, והמעין בשילה, הם המה מכוני שֵׁבֶת הנאמנים וקימים בלי שנותם את טעמם, אשר עלימו נחרץ משטר וצבא ומטרת הרוחות לכל בני תמותה בימות קדם, לדורות שנות אלף הבאות.

עלילות דברים    🔗

אמרי מרר וקשות דברו אנשי עדת הרב יוסף שווארץ נ"י אתו, עלי נתנו את קולו באסיפה בעד המוסדה. וכאשר בקש מאתם, לחרוץ את משפטם על ספר, לא היה גם אחד בינימו, אשר נתן את קולו בעדה. ועל כן מאן גם הרב שווארץ, אשר ידעתיהו בשם, כי איש תבונות וחכם לבב הנהו, מקחת את משמר הפקודה על המוסדה, כאשר אִוְתָה זאת נפשי, עדי חלה את פני אחרי כן, לבלתי הפצר בו עוד בדבר הזה.

גם ספר לי מאשר ישיחו בי יושבי שער, כי ערל הנני, וכי גם בני אינם נמולים.

“אמת הנהו!” – עניתי לאיש המשתומם עלי – “כי חֲסַר בנים הנני!”

גם העבירו קול במחנה: כי הבאתי עמי כלי זמר בחלילים, הנהוגה בבית תפלת הנוצרים, באחד מארונותי, עם כלי מנגינות אחרים, להנהיגם בבית התפלה.

“בארונותי אין מאומה, מבלעדי האשכרים, אשר נדבום אנשי קרית וויען בעד ירושלים”.

גם אמרו והעלילו עלי: כי כל מחוז חפצי, להעמיד צלם בארון הקודש תמור ספר התורה, וכי הנני בחוברת עם כומרי ברית הישנה במדינת עסטעררייך, להפוך את לב היהודים לאמונת הנוצרים. ובהגיע בעת הזאת השמועה לירושלים, כי נתפש הרב בסאַרדאַגורא, במדינת בוקאָווינא, אשר מידו נשאו חסידי וואָלהיניען את כסף קבוצת הנדבה, וכי הושם אל בית הכלא על יד ממשלת עסטעררייך, גם פה הייתי למפגע למו, ורק עלי היו כלנה למשא, כי זה כל פרי רכילותי, וכי זה החילי לעשות.

ובכלותו בעצבת לבב את ספורי שמועותיו המעציבות, אמר: “אחת אשאל מעמך, אדוני, ואותה אבקש, אל נא תאמר עבור זה נואש ליקרת אמונת ישראל, בראותך אמונת הבלי שוא, כזב, תרמית ובליעל בעיר הקודש בירושלים!”

בעת הזאת חוברה בפקודת עדת הספרדים הודעת מערכת(Programm), אשר על פיה תכונן המוסדה, מאת הנבון כמ"ר יעקב לאֶווי בבית משמר החכם באשי, וכאשר קראתיה מצאה חן בעיני; אולם כאשר פרשתיה לפניו, מאן החכם לתת חתימת שמו עליה. כי באו לפניו כמ"ר יהודה אליהו דייכעס, פקיד עדת ווארשוי, יהודה ליב גאָלדשמיעד מאמסטרדאם, פקיד האשכנזים, ופקידם מקדם כמ"ר יוחנן צבי מארקוס וכמ"ר יאנקעל לוטשינער, נגיד הפרושים, להפציר בו בלי חשך, להשיב את משפטו, אשר חרץ באסיפה בעד המפעל. וכאשר שאלם להגיד לו באמונת לבם, האם ימצאו את מוסדת בית החנוך, כפי ההודעה המחוברת, מנגד לחוקי הדת, ענוהו, כי לא ימצאו כזאת; אכן חשבו, כי תחדל משלחת הכסף מאמסטרדאם, על דבר מוסדת בית חנוך הלזה. גם תפחידם הדאגה, פן לא ישלחו תמימי צפת עוד את הנשך ממכסת מאת אלף פיאסטר, אשר הִשָּׁה למו החכם באשי.

כל זאת ספר לי החכם באשי, בבואי אליו עם האדון דר. ניימאן, להוכיחו על דבר חתימת ידו, אשר מאן לתתה.

ויוסף לאמר: “ומה אעשה לך איפה, ואנכי פציתי את פי והבטחתי נתונה, לבלתי חתום כהיום, ולא אוכל לשוב. הנה חג השבועות לה' מחר, הנהו כנודע לך, לאזכרת נתינת התורה מידי משה מורינו; שמח במועדו בעיר הקודש כאשר אותה נפשי, ואחרי עבור המועד אחתום את שמי על החוק, אשר על פיהו תכונן מוסדתך!”

גם לא אחר למלאות את אמרתו בתכלית השלימות אחרי שני ימים, ואחריו חתם בית דינו, ואנכי מאחריהם.

חג השבועות    🔗

מקהלות ירושלים יתחשבו בעינימו כנודע, ליודעי בינה לעתים, ואינם חוגגים, כמו בעת עמוד המקדש על מכונו, רק יום אחד ממועדי השנה. ועל כן תמהתי מאוד, באומרים לי בית ה' ללכת גם ביום השני לחג השבועות ולבלתי עבור בשאון חגיגת המועד, אשר יום המעשה הנהו לאנשי ירושלים; אולם על האנשים הבאים רק לגור שם המצוה, לעשות כדבר חוקם מקדם, וללכת באורח ארץ מולדתם.

בבית הכנסת לא נראו פארי פרחים וענפי עצים רעננים מסביב כאשר אתנו, גם לא עשבי נחוח על הרצפה, אך בפתחם את הארון שוררו את השיר הנודע מהמליץ הספרדי המפואר הרב אברהם בן עזרא, הסובב על דלתות המקרא: “צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו”.

זמרת הספרדים נדמית כמעט על פני כלה אל זמרת הערביים, הבנויה על משקל החרוז והרמת הקול, אך הרכות והנעימות נעדרו ממנה, והיא נעזרת מנחירי האף. ואף כי יתר שאת לה במתק על זמירות פולוניא, בכל זאת לא תטה את יליד המערבי להגיג לב בתפלה; ואולי לא תפעל רק על האוזן אשר הסכינה בה.

מנהג נאוה הנהו בכל בתי כנסיות בירושלים, כי יעלו הכהנים שם מדי יום ביומו אל הדוכן לברך את העם, מבלעדי יום התשיעי לירח אב.

בבית תפלת הספרדים הגדול, הנקרא: “דע לאַס שטאַמבוליס” יתפללו בימי השבוע ארבעה פעמים את תפלת השחר מדי יום ביומו במקהלה, למען תת בה יד לכל איש ואיש כפי עבודתו ופעולת יומו לבלתי יעבור מועדה.

הקריאה אל תפלת השחר היא באורח כזה: בראות הרב, זקן המורים, בבית מדרש בית אל, אשר שם יהגו בתלמוד כל הלילה, כי עלה השחר, הנהו שולח ציר אל מעקה בית המדרש, הנשקף למרחקים. משם יבשר הציר הלזה, כמו המוּעֶצים אל הישמעאלים מראש המגדל, כי הגיעה עת התפלה. קרבת השבת תבושר אל הספרדים, בקרוא הציר את הקריאה “הדלקה” וכהרף עין אורה ליהודים מסביב, ומחלונות לאלפים ינוצצו נרות כברקים, ומבתי התפלות נשמעה זמרת הברכה “לכה דודי לקראת כלה”, הנוסדת על ברית הכלילות, הכרותה בין ישראל ליוצר בראשית .

בית    🔗

האדון דר. ניימאן ואיש מכירי מקרית וויען, הרב קאָראָנעל, הראוני בית, הנכון כפי מערכת מעמדו ובנינו, להועידו לבית החנוך. ברחוב צר עקלקל, בנוי על פני כלו בחרט בית נגידים נושן, אשר ממנו נעדר הגג, ובשני העליות אשר לו, רק חלונות אחדים, סגורים באשנבי עץ.

על כי מערכת הבית הזה כמעט בדמות כל בתי ירושלים, על כן אציירהו בקוצר מלין לעיני הקורא.

בעד דלת, שפלת הקומה, נגיע אל אולם אָפֵל, הנוטה ויורד למעמקים, וכמעט אצל הפתח גרם מעלות אבן, המוביל אל גובה חצר גלוי ממעל, ושם מימין באר מים וחומה לה מסביב, ועליה כסוי עץ.

משמאל פתח, המוביל אל עלית קיר קטנה, וַעֲלִיָּה שנית אצלה, המנהלת לשני חדרים, אשר אחד באחד יגשו.

בבואינו נסוגו שתי נשי אדוני הבית, הנכבד במראהו בלובן זקנו, אחור, להסתתר בירכתי הקיר, ושפחה זקנה ורעת פנים, התיצבה כמו נד לפניהן לכסותן, בפרשה זרועותיה בכנפות שמלותיה הרחבות, ועל כי לא החישו הנשים להחבא, הרימו זעקת נרגן למולינו בשפת ערבי על טרדת בואינו, ובחרקה שניה, שננה את מבטי עיניה עלינו כחיתו טרף.

אחרי עברינו את החצר, ממול גרם המעלות הגענו אל אולם קטן מכוסה, ומשם אל חדר גדול, אשר קורת עליתו גבוהה. מהחצר הנזכר עלינו בגרם המעלות אל עלית הבית השנית, ומתחת לגרם נמצאה עלית הַטַבָּח, אין חלון לה, ופיח שנות עולמים פרוש על קירותיה מסביב, ממעל לגרם המעלות חצר פתוח לִרְוָחָה מסביב, הנבדל בגדר לְבֵנִי עץ מבית השכן הקרוב אליו. משם הגענו, בין טורי פרחי נועם, העומדים בכלי גן כגדר מעבר מזה ומזה, אל חדר גדול, גְבַה התקרה.

בכל אחד משני החדרים האלה שלשה טורי חלונות באשנבי עץ, אחדים מאלה נשקפים על חלק מהעיר, רבת הכפתורים, ולימין ברותים כענקים, בני שנות מאות לזוקנם; עמודים וחרבות קשתות. הנהו המקום אשר עמד עליו קדוש משכן עליון. עצמת המראה הנשגבה הזאת גברה עלי רוחי, עדי גזרתי אומר לקנות את הבית הלזה. בחדר התלמוד, הנשקף על מֶחְזָה כזאת, תתרומם נפש הילדות משפל מדרגת ההמוני, ואחת אחת תתעופף בכנפי הגות לבה לגובה עשתנות יקר, המקדישות ומאדירות את החיים.

המסחר עם אדוני הבית האריך למעניתו, כאורח ארצות המזרח, ימים אחדים עדי השכירו לי את הבית לשלש שנים במחיר ששת אלפים פיאסטר, והוספת מתן מאה וחמשים פיאסטר.

אחרי כן כתבנו אגרת מקנה בשפת ערב בבית הקאָנזולאט למלכות עסטעררייך, אשר עליה חתמנו. גם נתן לי אגרת “חזקה” על הבית. אגרת חזקה כזאת, רבת הערך היא בירושלים ויקרת התועלת ליהודים. ככה לא ישכור אחד מהיהודים בית, הנמכר באחוזת החזקה ליהודי אחר, ולא ישכרו העשירים את בית מגורי העניים בהרבותם מחירו, גם אין משפט לאדוני הבית הישמעאלי, לבקש הוספה על מחיר השכירה מגרי ביתו, השוכנים בו בתוקף החזקה. גם היא מורשה לצמיתות מדור אל דור ונמכרת במחיר אלפי פיאסטר.

וזה פתשגן אגרת החזקה:

“בהיות שפעה”ק ירושלם תובב"ה יש חצר אחד בחרת אל שארף ובעל המולקי החצר הנז' של גוי ישמעאל זה שמו עבד אירהים אל קוטיב אשר פתח החצר הנז' פתחה פתוח לרוח דרומית, ומצד ימין לכניסת פתח החצר הנז' יש חצר אחד של גוי הנקרא עבד אל מועטי אל קוטוב ובעלי חזקת החצר הנז' של גוי עבד אל מועטי הנז' הם ר' יעקב שפיר ה"י ור' יצחק פראג הי"ו והן היום דר בה ר' יעקב שפיר ה"י הנז' ומצד שמאל החצר הנז' יש תנור אחד מבעל החצר הנז' עבד אירהים אל קוטוב הנז' אשר חזקת התנור הוא לר' משה ישראל המ' בועז הי"ו, והחצר הנז' הוא בנוי ע"ג התנור הנז' ונגד פתח החצר הנז' הוא נגד חזקת החצר של מעלת הרב כמהר"ר ר' מאיר רפאל פאניזיל הי"ו אשר היום דר בה, ולמעלה הימנו חצר אחמד אגה אל גיזדאר. והנה בכניסת פתח החצר הנזכר לעבד אירהים הנז' יש בו ליוואן ובתוכו יש בית אחד ופתחה פתוח להליוואן הנז' והפתח הבית היא נגד פתח החצר הנז' לצד דרום ויש בה חלון אחד לרוח דרום, ובתוך הליוואן מצד שמאל פתח אחד מצד מזרח להתנור הנז', ובתוך הליוואן הנז' סמוך לפתח החצר הנז' מצד שמאל לכניסת הפתח החצר הנז' יש מדרגת אבנים ובאמצע המדרגת אבנים הנז' יש ב"הכ אחד ולמעלה הימנו עולין עוד במדרגה להחצר הנז' אשר מצד ימין יש בו בור מים ומצד שמאל ג' בתים דהיינו בית אחד קטנה ופתחה לרוח דרום ויש בה חלון אחר לשוק לרוח צפון וסמוך לה בית אחד גדולה מזאת ופתחה לרוח מערב ויש בה ב' חלונות לרוח צפון וסמוך לה יש בית אחד קטנה ופתחה לרוח מערב וחלון קטנה לרוח מזרח, ונגד מדרגת האבנים לכניסת החצר של הבתים הנז' יש בית התבשיל ופתחה לצפון ובתוכו יש בור מים אחד, וסמוך לבית התבשיל יש מדרגת אבנים ועולין לחצר אחר אשר מצד ימין יש ליוואן אחד קטן, ובתוך הליוואן יש בית אחד פתחה לרוח מערב ויש בה ד' חלונות לצד מזרח וחלון אחד לצד מערב פתוחה להחצר הנז', ומצד שמאל יש מדרגת אבנים קטנה ועולין לגג של הבתים הנז' ובגג הנז' יש ב"הכ ובליוואן הנז' בצדו יש מדרגת אבנים ועולין לחצר אחר ויש בחצר הנז' בית אחד גדולה ויש בה ג' חלונות לרוח מזרח וג' חלונות לרוח צפון וב' חלונות לרוח מערב נוטים לחצר שלמטה הימנו הנז' והנה החצר הנז' והבתים הנז' הכל כאשר לכל לקחו בשכירות מעלת איש יקר ציר אמונים רצ"ו האדון סי' אברהם אליעזר דר. לודוויג אויגוסט פֿראנקל הי"ו, מהגוי, עבד אירהים אל קוטוב הנז"ל לזמן ג' שנים ונתן לו שכירות של ג' שנים הללו ונתכוון להחזיק בכסף השכירות שנתן להגוי הנז' להיות לו למקנה חזקת החצר הנז' וגם נעל גדר ופרץ בחצר הנז' ע"פי תורתינו הקדושה והוציא הוצאות בחצר הנז' וזכה והחזיק כדת של תורה, ובכן אנן בדידן חו"ר הח"מ מראות כי כבר שכר מהגוי הנז' האדון סי' אברהם ה"י הנז' ונתכוון להחזיק בדין תורתינו הק' וגם נעל גדר ופרץ והוציא הוצאות והחזיק חזקה מעליא עם כל חזוקי תורתינו הק' מעתה ומעכשיו קם לו למקנה חזקת החצר הנז' למעלה האדון סי' אברהם אליעזר הי"ו הנז' ליהנות ממנה ולדור ולהשכיר ולמשכן ולמכור ולהעביר ולהוריש ולהנחיל ולתת במתנה ולעשות ממנה כחפצו ורצונו מאחר כי כבר החזיק חזקה מעליא כהוגן וכתח"זל באופן המועיל לפ"וד ומעתה ומעכשיו קם חזקת החצר הנז' למעלת האדון סי' אברהם אלעזר דאקטאר לודוויג אויגוסט פֿראנקל הי"ו, באין אומר ואין דברים כי מעולם אין שום מישראל דר בחצר הנז' כלל ועיקר כי אם עתה אשר יצא הגוי מהחצר הנז' והשכירו למעלת הסי' אברהם אליעזר ה"י הנז' ולהיות אמ"ון חתמנו שמותינו אנן ח"ור פע"הק ירושלם ת"ו ביום כ"ח לח' סיון משנת התרט"ז בא סי' שישו וגילו עדי עד לפ"ג והשו"ב וקיים.

הצעיר חיים נסים אבואלעפייא ס"ט.

מרדכי אליעזר פוזין ס"ט.

אליהו יעקב נסים ס"ט

עושי מלאכה ובתי חנוך המפעל    🔗

עתה החלה כבוּדת המלאכה, אשר עלי להשלימה. לטהר את הבית מחלאתו, לחזק את בדקיו, להטיחו, לתת מסגר לדלתותיו ולחלונותיו ולמשחו בששר מסביב. להכין לחדרי למודו שלחנות וכסאות ולוחות מכתב; ועל כן פניתי כעת לצאת ממסבת הרבנים, אשר עמהם התערבתי עד הנה, לשום פני אל הפועלים ועושי במלאכה.

לא אכחידה תחת לשוני, כי נועם מצאתי בחברת האנשים האלה ונפשי רצתה במו. בהכירי בינימו אנשים הולכים לתומם, אשר גם המה הביאתם נפשם השוקקה לאדמת הקודש הֵנָה, אך בתמימותם ובאומן רוחם יחיו את נפשם מיגיע כפימו, ובזעת אפם יאכלו את לחמם; ואף כי לא רצתה נפשם בממשלת הרבנים, בכל זאת ישמרו בהגיג צדקת לבם את כל חוקי האמונה, אשר יקדישו אלה למו, ואת מוראם ייראו ויעריצו. הנמו על פני כלם חלק שלומי אמוני תושבי ירושלים. אין גם אחד מן המפעלים אלצני לפנות אל הישמעאלים או אל הנוצרים, בעד כל די מחסורי מצאתי יהודים.

פה המקום הנכון להציב את מספר פועלי היד, הנמצאים כעת בין תושבי היהודים בירושלים, איש במלאכתו אשר הוא עושה.

כפי מכסת הפקודים היו שם בימי התגוררי: גודר אחד, שני חורשי אבן, חורש פסל אחד, שולחנים שנים עשר, מסגר אחד, שני חורשי ברזל, ששה רודדי פחים, חמשה עושי כלי מודיעי עתים, לוטש אחד, שני חורתי אבן, צורפי כסף וזהב חמשה, חמשה אוגדי ספרים, ששה עושי משבצות. כעשרים וארבע תופרי בגדים, חמש עשרה עושי נעלים, שני צובעים, חמשה מגלחי זקן, עשרה אופים, שלשה רוקחי מגדנות, כארבעים שורפי שכר (הנמו ילידי פולוניא ורוססיא) וסוחרי יין, הקונים את האשכולות בחברון.

מבלעדי אלה נמצאו בירושלים: ארבעים מלמדים, חמשה סופרים שני מנגנים, שנים עשר סוחרים, עשרים כנענים, שלשה חולפי כסף וכשנים עשר סובבי למסחר וקנין.

לילידי אשכנזים היתרון בין עושי המלאכה, כי הם למדו את מלאכתם בארצות אייראָפא, גם רבו במספרם על הספרדים.

ובשומינו עין על מספר מפקד הפועלים האלה, נמצאם שני מאות ושלשים ותשע, והנמו החלק הארבע ועשרים מהמון התושבים, וחמשה אלף וארבע מאות וששים ואחד הנותרים עם הנשים והטף, הם חובקי ידים ברפיון ועצלות ובאין משען לחם.

לעצבת נפש הנהו, לראות רבים מעושי במלאכה, הבאים ירושלימה בכל מחוז חפצם, להחיות את נפשם במפעלם, ואחרי ימים אחדים, אולי גם מתבערת חום הארץ, תכבד עלימו המלאכה, וישליכוה ככלי אין חפץ בו, לפשוט את ידם לאגורת כסף. תופר אחד מק"ק אמסטרדאם בא, זה שש עשרה שנה הנה, לבוש כאחד המערבים, ותהי אחרית מלאכת ידו, לתפור לו מעטה פולוניא טרם דרכה כף רגלו על אדמת העיר הקדושה, וכמעט הגיעו הנה, עזב את אומנתו, להיות – אחד מן הפקידים ועשיר. תופר אחר מארצות בייערן, בא, אחרי בקשו לחנם את מטמוני ההצלחה באמעריקא, ותאלצהו אשתו, אשר רוח נגידים דברה בה, לעזוב את אומנתו, באמרה: “כי אין כבודה לשבת עם תופר!” ועודם חיים וקימים כעת יחדיו ומתכבדים – מכסף צדקה. בשלטון דעות כאלה אין להתפלא עוד, על כי לא השכיל בית חנוך המלאכה, אשר הכין החכם כבוד מו"ה אברהם הכהן נ"י, כמו כל אשר יסד לתושיה בירושלים בתחלה, להצליח במטרתו ולעשות פרי הלולים. וחדשים מקרוב שמעתי, כי החלה מוסדת הנדיבות הלזו כעת לפרוח במפעלות צדקתה ובמטעיה להתפאר תחת פקודת האדון הנכבד דר. ניימאן.

מופת העצלות והרפיון, הנראה חדשים לבקרים בעיר רבת האמונה, יפעל על רוח הנערוּת להשחית, לשרש ולערות עד היסוד בה כל רגש הכבוד, אם כבר החל הפעם להתעורר בקרבה, בראותה כמעט תמיד רק פושטי יד לאגורה מסביב. בירושלים, אשר בה קדוש יאמר לכל אמרות התורה, לא הושם לב לאמרתה הצרופה: “בזעת אפך תאכל לחם”.

גם התארשם עם אשת נעורים בעודם צעירי עלומים, תפריע ותעקר את כל עצמת רוחם וכחם למפעל.

בבואי לבקר את בית חנוך המלאכה, שם ילמדו גם את התורה עם העתקה, מצאתי שם הספרדים נפרדים ונבדלים מן האשכנזים, כשלשים נערים בשני חדרים, ויראני מורם, כמ"ר שיפֿפֿמאן מק"ק פראג, שלשה מהם חתנים, אשר יובלו לחופה בקרב ימים לא כבירים.

את בית חנוך העלמות, הנוסד גם הוא בעת הזאת, ואשר שם ילומד לקרוא עברית, להתפלל ומעשה הרקמה, מצאתי במעמד מתמוטט. כלו נחמד במערכתו ונוסד על אבני יקרת הרוח לכל עברי תכליתו, היתה ראשיתו לברכה, ועתה רופפו עמודי מפעלו ואשיות מטרתו מטו כגדר הדחויה. בחדר האחד מצאתי שתי עלמות, ובשני רק שלש, והשלשה החדרים האחרים היו רקים, באין מורה ובאין מפגיע. והמלמדת אמרה אלי כמצטדקת, על כי חפת חתנות כהיום, על כן עזבו הילדים את בית החנוך, גם על כי הגיע תֹּר ארוחת הצהרים שבו הביתה אל אבותם, אולם כבר חלפה העת הזאת וצללי השמש החלו לנטות. את כסאות החדר מצאתי מלאי אבק, כמו לא נושבו מימים רבים, ולוחות המכתב נחו מפוזרים הנה והנה, שבורים על רצפת החדר.

עשרים וארבע אנשים נקובי שם נבחרו, לעמוד על פקודת בית החנוך; ומי לא יקוה מאלה, להצליח ולקלע בלי החטיא המטרה אף כמלוא שער? אולם בהתאספם בפעם הראשון נועצו יחדיו, על השאלה יקרת הערך וכבודת ההוכחה, לאמר: מי ומי מאנשי הפקודה יחתום את שמו בראשונה, בעת בוא מכתב או אגרת להכתב על הבית ומחסורו? ואחרי הִוָּעצם באין תכלא למצוא פשר על הדבר הקשה והחתום הלזה, גזרו באסיפה שנית אומר: כי לבלי פגוע ונגוע בבָבַת עין כבוד איש ואיש אף בקצהו, לא יחתום אף אחד את שמו, כי אם לשום רק את חותם בית החנוך על פתשגן מכתבים כאלה. באסיפה השלישית נועצו, איך להגיע לאחוזת החותם הלזה, אשר הָפְקַד ונִתַּן למשמר ביד החכם דר. ניימאן. ובאסיפה הרביעית, והיא היתה האחרונה, נדברו ונועצו אחת הנה ואחת הנה: אם ינתנו נעלים לרגלי משרתי הבית מכסף המוסדה. אחרי כן התפתחה אגודת הפקודה, כי מה לעשות עוד לכרם התושיה, ולא עשו בו? – אנשי המשמר לא התאספו עוד ולא הכירם עוד מקומם – אחרי אשר לא נתנו אות חיים מכל מפעלותם. מבלעדי האסיפות האלה.

גם בית חנוך המפעל בעד עלמות, הנוסד מהשר מאָנטעפֿיאָרע, איננו נאדר במראהו מהבית הנזכר, אשר מכסת שכירתו תעלה לשמונה עשרה אלף פיאסטר למשלש⁷ שנים, ומחיר בדקיו והוצאותיו הנשארות יעל לשמונת אלפים.

בחדר האחד מצאתי ילדים, אחד ועשרים למספרם, אחדים מהם תפרו, ורובם סגורי עפעפים בתרדמה; אולי לעשות כמעשה המלמדת, השוכבת בחדר השני מלוא קומתה על הרצפה, והיא ישנה בין ששה עלמות מסביב לה.

בין הילדים האלה הראוני משלחי דר. פֿראֶנקעל וניימאן אחדים, בנות שמונה ובנות עשרה שנים, אשר כבר מאורשות לאיש, והעלמות האלה תרהבנה עוז בנפשן על זאת. על הבית הזה הועמדו חמשה מלמדות ולא שזפתה עיני אף אחת מהן, מבלעדי הנרדמת.

בחדר אחד מצאתי כשבע מאות אגודות חֹמֶר מצמר עץ למען יתפרום הילדים, לתתם אחרי כן לעניים.

רק בעד מחיר ישלחו האבות את ילדיהם, ללמדם ולהורותם; כי הם בקוצר בינתם, ומפחדם פן תכשל במו האמונה, לא יחשבו את מוסדות אנשי אייראָפא, הנועדות להפיק השכלה וחכמה, לצדקות תושיה, הס מלהזכיר! הם לא כן ידמו ולבבם לא כן יחשבהו, כי אם רק למשחק שעשועים, אשר יכוננהו אחד מבני ברית אמונתם, המבורך בהון וחיל, לנפשו ולעצמו ובשרו; ועל כן על האיש לשלם את שעשועי עדנו; וביתר שאת, בהתירם לפניו את אגודת המוטה, המַכבדת מפאת אמונת רוחם עלימו בדבר הזה.

אין אחד בָעֵדָה, אשר יחשבהו לכבוד, לעמוד למשמר על מוסדות כאלה, אשר מקור תושיה לכל העדה הנמו. ואם ימצא הפעם אחד מן המורים, אשר יעשהו, לא ימלא את תעודתו רק ברפיון ידים, מבלי פנות אל יקרת המטרה, ומבלי הבט על תכלית מאומה, ורק בעד – מתן.

איך לא נאנחו האנשים יקרי רוח האלה, הנזכרים לברכה, בבואם שנית ירושלימה, לבקר ולדרוש אחרי יצירי ידימו! עצים, אשר נטעום ברוח הנדיבות וההשכלה על אדמת מלחה בארץ הקדושה, לא הכו עוד שרש. אם לא בכיתי לקשה יומם, עגמה נפשי לדאבון נפשם. גם בקרבי נקטה נפשי, והרעיון התעורר בי, כי גם אנכי לא באתי לפזר עתותי וכחותי, עמלי ותלאותי בעד מוסדה, אשר גם לה תָחֵשְׁנָה עתידות כמו אלה! אכן כזאת לא הבנתי, איך הגיעו בתי החנוך האלה לְהִוָּסֶד מבלי התיצב המקהלה לנגדם; וביתר שאת, בעד עלמות, אשר כפי מראית עיני המזרחים תעודתן: לבלתי למוד מאומה, וגם צֵאתָן וְהֵרָאותן מקירות ביתן וחוצה, מוזרת לעיני המזרחים.

אז ענני משלחי: “עתה תדע הפעם, כי מחוץ למחנה הלזה נערכו בתחבולות עלילות רשע צבאות המלחמה האלה למולך. הנעלמו מעיני זכרונך הדברים, אשר רמז החכם באשי עלימו?” אך עוד סבות אחרות עזרו לכונן את המוסדות האלה. הרב אברהם הכהן נ"י בא פתאום בלא ראות, ובטרם הגיע המון התושבים לשית לב על הדבר, לכד כבר, כחכם הלוקח נפשות, את רוח כל איש במתק שפתיו וברשת אמריו הבוערים כגחלי אש, –ובשם – ראָטהשילד, הנודע בפי כל. ובנדיבות לבב פזר כסף מלוא חפניו, והטובה הזאת סגרה, כדבר בעתו, את פה כל משטין, לוּ גם היה איש למולו. וככה היה הדבר גם עם האיש סיר משה מאָנטעפֿיאָרע. ובכל זאת לא נסוגו אחור מִשּׂוּם חרם על האיש היקר הלזה, אשר לבבו נאמן עם ה' ועם תורתו, בבואו בפעם השלישית הנה, לכונן מוסדות תושיה, על בלי חלקו כספו מסביב; ולא עלי דָרכו על סף היכל אָמאַר, הבנוי על מקום קודש הקדשים.

גם בעד מוסדת הצדקה, אשר יסד הרב אברהם הכהן נ"י בשם משפחת ראָטהשילד, לתמיכת יולדות עניות, לא נראו רשמי תודה בין ההמון. ממנה ינתנו לכל יולדת עניה חמשים פיאסטר כסף, וחמשים להכין שמלות בד. הפעם שאל איש את כסף התמיכה הלזה מאת האדון דר. ניימאן, וכהוכיחו אותו עלי בקשו כזאת, בהיותו בעל הון ורכוש, ענהו: “אמנם מחיר ימי לדת אשתי יעלה אצלי לשמונה מאות פיאסטר!”

הפעם בא איש להִוָּעץ עם האדון דר. פֿראֶנקעל על מכאובו, ובתת הרופא לו את הצרי שאל שני פיאסטר, לא בעד המועצה, כי אם בעד המרקחת, ובמאן האיש לתת מחיר הלזה, אמר הרופא אליו: “הלא תבוש מקחת שני פיאסטר כאלה, אשר ממכסת כסף הנועד לעניים הנמו, ומחיר משתה בתך ביום חתונתה עלה עד אלף וחמש מאות פיאסטר!” ויענהו האיש כמתלהלה: “הנך בשוא נתעה, לא עלה רק עד מכסת אלף ומאה!”

גם הראוני איש, אשר מכסת רכושו עולה עד למאת אלף פיאסטר, ואליו תנתן מנת ארבעת אלפים פיאסטר מדי פעם בפעם מכסף החלוקה, ומבלעדי זאת הנהו קונה בשר לסוב ולסחור בו על כל דלתות השערים בעד מחיר מזער מאגורות אחדות. אך מראה כזאת אין חזיונה נפרץ – וכִלַי כליו רעים בארבע קצות התבל.

גם הכין האיש, רב התושיה, כבוד מו"ה אברהם הכהן נ"י, מוסדת המַשַּׁאת במאת אלף פיאסטר, אשר הקדישתם משפחת ראָטהשילד למטרה הזאת.

ואיש ספרדי מסרי למשמעת עסטעררייך, כמ"ר יצחק אלטעראס מהאלעב, אשר הושם לפקיד עליה, השה לפקידי אשכנזים ארבעים אלף פיאסטר ממנו, ואת כל הנשאר לפקידי הספרדים. אך תחת השאילם הכסף הלזה לעניים בחנם אין נשך, להמציא למו בו רְוָחָה כתעודתו, השוהו בנשך ובמרבית לכל הבא; וככה נאבדה כמחצית מכסת כסף הלזו, הנועדת לתושיה, בכל התאזרות כח הקאָנזול מעסטעררייך, מאין אומר הָשַׁב

בתי מרפא היהודים    🔗

אל מול המראות המעציבות, אשר העמדנו עד הנה לעיני הקורא, נציגה עתה תמונה אחת מיצירי כף נדיבות משפחת ראָטהשילד, הנותנת עדנה לעין רואיה, והיא לברכה בקרב הארץ.

הבית עומד בגובה מורד אחד מירכתי הר ציון, ובהגיע המבקר אל השער יראה מוּל עיניו חצר גדול, רב האורה, הנסגר בקירות לארבע רוחותיו, והנהו מרובע רחב ידים. בקירות מסביב נמצאו דלתות, המנהלות אל חדרי החולים, אל המרקחת, אל בית התפלה, אל חדר הטבח ואל משכנות המשרתים.

על כל דלת רשומה בכתב עברית התעודה, אשר אליה נועד החדר.

לכל חדר חלונות שקופים אטומים, והמטות והשלחנות וכל כלי הבית משוחים ירקרק, והטוהר והסדרים, אשר על פני כלו מסביב, לחמדת העין הנמו, כל אחת מהמטות, אשר הנה שמונה עשרה למספרן, נקראת על שם אחד מהנדיבים, אשר היטיבו ביקרת רוחם לתושבי ארץ הקדושה, ושמם חרות עלי לוח במכתב עברית מראשותי החולה. ככה נחרתו שם שמות הגבירים והגבירות ממשפחת ראָטהשילד, שם סיר משה מאָנטעפֿיאָרע ושם אשתו הגבירה לאדי יהודית, שם הגבירה מאטהילדע קאָהן, וכעת נוסף עלימו שם הגבירה ליפעט פֿאָן הערץ־לעממעל.

וכאשר תתהפכנה המסבות בתבל, עדי תפעלנה כפי תחבולות שדי, ככה השכיל המקרה גם פה לעשות, כי בא הרופא בערנהארד ניימאן, יליד רוססיא, אשר גדל והשכיל בחפץ למודו, אשר הצליח ה' בידו בבתי תלמוד החכמה בעיר קראקויא וקרית וויען, ירושלימה בעצם העת הזאת, אשר התגורר שם הרב אברהם הכהן נ"י, ובחנכו את בית התלמוד תורה, אשר קנהו מפקידי הספרדים, לבית מרפא. ויכירהו הכהן לאיש נאדר המדות ורב פעלים, ויעמידהו על משמר הפקודה והרפואה על בית המרפא, אשר עדן לא היה ולא נברא. וברוחב בינתו ובחזקת ידו למפעל, נגמר הבית בתכלית שלימותו. המערכת והסדרים אשר בכל פנה ועברים מסביב, פרי פקודת דר. ניימאן הנמו, והמספר המזער מן המתים בבית הלזה, עדות נאמנה הִנֶּהָ, על רוחב ידיעתו בחכמת הרפואה.

בבית המרפא הלזה היו בשנת התרט"ז: חמש מאות וארבעים ושנים נגועי מחלה, חמש מאות וחמשה מצאו מרפא, שמונה עשרה עמדו שם תחת ידי רופאם, ותשע עשרה מתו. בין החולים: שתי מאות וששים ושבע מארצות הישמעאלים, מאה וארבעים וארבע ממדינת רוססיא, שש עשרה ילידי פולוניא, שלשים ושלש ממחוז המאָלדויא, שבעה ושלשים מאשכנז ועסטעררייך, עשרים וארבע מצרפת ואלגיער, ועשרים ואחד הנשארים ילידי איטאליען, בריטאניען, אמעריקא הצפוני, מאראָקקאָ, אביסיניען ופרס.

אל בית המרפא לא יֵאָסֵפו רק יהודים, אולם לחדר המוֹעֵצָה יבואו גם נוצרים וישמעאלים, וחנם אין כסף ינתנו למו שם עצת הרופא וגם צרי המרקחת.

מחיר המרקחת בעד בית המרפא, עלה למכסת שבע מאות ושמונה וחמשים פֿראנקס, ובעד חדר המועצה, למכסת שני אלפים ועשרים. ההוצאות בעד הכלכלה ארבעת אלפים וארבע מאות ואחד, בעד המערכת והמשמרת, חמשת אלפים ושמונים ושמונה, ותהי מכסת הכל גם בעד שואבי המים ומחיר הנרות וכאלה: ארבע עשרה אלף וחמש מאות וארבעים פֿראנקס, ולא תרב מכסת הכסף הלזו אל מול הטובה, הנובעת ממנה לישע האביונים האומללים.

כפי השמועה המגעת לאזנינו, נדבה משפחת ראָטהשילד כעת עוד שלש מאות אלף פֿראנקס, להרחיב את בנין הבית ולהגדילו; אך עוד נעדרה כעת מכסת הכסף, לכונן גם את מטות החולים, אשר שם יסופחו.

אולם תוחלתינו בל תהי נכזבה, בעת נקוה, כי כל בעלי ברית אמונתינו לא יאחרו מהביא נדבת נפשם ומאודם, למהר ולהחיש את מפעל התושיה הלזה, עדי יכון בהדרו כתרן צדקה בראש ההרים; מפעל העומד לנצח כמעין ישע לכל אשר בשם ישראל יכונה באדמת הקודש, ואשר לאזכרת שם עולם הנהו לכל מיסדיו, ולכל מהירי צדקתו עדי דורות עולמים.

מחוץ לשער יאפֿפֿא קנה השר מאָנטעפֿיאָרע ככר רחב ידים, הנוטה לעמק יהושפט ונשקף על הר ציון, לבנות עליו בית מרפא. מחיר הככר הלזה עלה עד אלף ככרי כסף, (Tausend Pfund Sterling) על כי ערך האבנים, הנחצבים שם, כערך המחיר הזה, ועל כי הנהו מחוץ לעיר.

אך עוד להעמיק שאלה, אם לתת יתרון למקום הזה מפאת נועם הבריאוּת אשר יפיק עלי המצאו במרחק ממחוז העיר הנושבת; על כי הנהו גם בקרבת מקום קברות הישמעאלים, הקוברים רק טפחַיִם מתחת לארץ, וצחנה כזאת לא תפעל לתושיה על נגועי מחלה ומדוה להחלימם.

גם בהיותו מחוץ לעיר, אין תועלת ויתרון לו, על כי נסגרו השערים לעת בוא השמש, ובהתעלף איש פתאים לנפול על ערש דוי בלילה, אז אין משפט ומנוס להובילו חיש לבית המרפא; ככה אין גם ביכלת הקרובים לבקר את שאר בשרם, בעת יאחזהו השבץ והוא נוטה למות, מדי קרוב הנשף. אמנם גם ביום תכבד העבודה על האיש המעונה דוי, להגיע בתבערת השמש במורד התלול, אשר לפני שער יאפֿפֿא, אל בית המרפא. גם אין בטחה לבתים אשר מחוץ לשער העיר מתגרת גדודי הבעדואינען; ובעת המגור מאויב הבא פתאום, או בעת תשוד המגפה מסביב, והעיר סגורה ומסוגרת, אז אין יוצא ואין בא לבית המרפא.

בשנת התרט"ו הניח סיר משה מאָנטעפֿיאָרע בהמון חוגג ובהדרת רוב עם את אבן המוסדה, וחומות נבנו לכל הככר רחב הידים מסביב. על כל עבריהם גנות ופרדסי בית הבדידות אשר ליונים. גם ראיתי תבנית ציור מבית המרפא, אשר יבנה בקרב הימים, אשר התוו שני חכמי חרשים ילידי בריטאניא, ואמצאהו נחמד במערכתו ובמחלקתו ונאדר במראהו על פני כלן.

אמנם לעצבת לבב היתה כזאת בירושלים, על כי בדבר הטובה, רבת התועלת הלזו, נחלקו מעינות הישע לשנים, ומהירוּת הצדק לא תשכיל בכמו אלה. אמנם יש גם קנאה בנדיבות הרוח! שני בתי מרפא ליהודי ירושלים הנמו למרבית; וכפי מספר תושבי העיר הזאת רבו בה בתים כאלה על פני כלה על מספר אחת מערי אייראָפא הגדולות. על שני בתי מרפא יועמדו שני רופאים ושתי פקודות למשמר ומשרתים כפלים, והכלכלה והארוחה תיקר במחירה, כפי המעיט מספר החולים הנמצאים בכל אחד מהם.

כפי השמועה המגיעה אלינו זה ימים, בקר השר משה מאָנטעפֿיאָרע הפעם את בית מרפא ראָטהשילד, את אשר חשך מעשותו בהתגוררו פה מקדם, ועל פי השמועה הזאת גזר גם אומר, לבלתי בנות עוד בית מרפא, וליסך תמורתו בית כלכלה לזקנים, אין עזר למו.

במפעל הלזה, אשר יהי ראש לכל צדקות ה', אשר עשה משה בנדיבותיו עד אין קצה לאדמת הקודש, יעמיד יקר הרוח הלזה עמוד אזכרת כבוד לשמו, עדי יתברכו בו דורות עולמים; תחת אשר בנַבְלוּת עתותינו אלה, הנעדרת כל רגש תודה בעד כל תגמולוהי עליה, והגדולה והרחבה בגדות השחתתה, מרוחב נדיבותו המשתרעת על פני כל אפיקי התושיה, נטבעו כל זרועיו לצדקה וכל מכסות הכסף, אשר פזר מלוא חפנים בלי חשך, לרחב לא מוצק, לתהום אין מעמד בו!

לפני שער יאפֿפֿא    🔗

ואצא הפעם לשוח לפנות ערב עם האדון דר. ניימאן. ונפן במַעֲלֶה הרחוב לעבור בשוק ממול שער יאפֿפֿא. טרם הגיענו שמה ראינו לימיננו אהלי מסחר, כדמות אלה בערי ארצינו הקטנות, אוגד ספרים, בית דפוס אשר לחברת משלחת הממירים, תופר בגדים וכאלה. משמאלינו מקום רחב ידים, ועליו בנין נושן, אשר עליו יאמרו כי מגדל דוד הנהו. ובעברינו על משך גמלים רובצים, המחכים לפריקת משאם, הגענו לבית ראש כומרי הרומים, הבנוי כמעט בקיר החומה, ונראהו הולך הנה והנה על הבית, להשיב נפשו ברוח הערב.

ונצא באולם השער החוצה. פה ירדנו בתלולת הרמה, והנה המון נשים מצורעות פורשות כפיהן ביליל מר תחנונים, ונשליך לפנימו אגורות, כי נשמרנו מאד בנפשותינו מנגוע בידימו. משם ירדנו לעמק, ומשם לרמה תלולה, אשר נתיבותיה מכוסי אבן, עדי הגיענו למטע כרם וזית, אשר לבית בדידות היונים, ושם רמונים בפרחי אדמדם, המאירים מבין ירקרק הדשא. בטבור הכר הנרחב הלזה, גובה אדמה עם באר מים חיים, מסביב לו קירות שפלי הקומה, וכרם נטוע לירכתי הגובה, וגם שם כירים, המכוסה בגג עץ, ואיש עומד שם להכין קאפֿפֿעע. וקנה מקטרת בעד האורחים. מבקרי הככר העדן הלזה לשוח ולהשתעשע. פה יתאספו תמיד תושבי ירושלים, להקר מחום היום לעת ערב, הנערים משחקים והזקנים הוזים ומביטים.

רק בנטות השמש לרדת לירכתי חדרי המערב, והררי מואב יאורו בזוהר בהיר בשחקים, אז יתנשאו הישמעאלים, להשתפך בהגיג לבב איש איש לבדו, נפשי שבעה לה נועם, בהביטי כזאת גם בין עם נכר ומוזר באמונתו, למצוא קרבת אלהים גם מחוץ למסבת המקהלה, גם מבלעדי כהן מעתיר או מהלל בשפתי רננות, ולתת אות נמרץ ונאמן על היות בורא השוכן סתר, אשר מלוא כל הארץ כבודו, וברחומי גמול אל אומנהו יתנשא הגיג הרעיון אליו, כלב האדם אל האדם בכל עצמת בטחונו.

רוח צח חרישית נושבת בנעימות קרה לפנות ערב על גבנון הרמה הלזו, המפיקה שקוי פי שנים אחרי דַלֵּקֶת חום היום המתלקחת; ובמפח כנפיה תביע את המטעים רכי הימים ועצי השקדים וזית, רימונים וזמורות הגפן, עדי ימחאו כף יחד ברענניהם ומבין עפאים יתנו קול רעש. והנמו כאלפי דגלי פאר ונסי תרועה, אשר ינופפם ההר הלזה, על נצחון כח הצמיחה על אדמת מלחה.

ואחרי לכדה את הנציבים האלה, תשתרע הצמיחה מפה והלאה ימין ושמאל מסביב, מעבר להרים ומעבר לעמקים, ולא תאמר: עד פה תבוא ולא תוסיף. ואף כי יקנאו הרומים ביונים, בזעקם חמס עלי הרחיבם מדי יום ביומו אחוזת אדמתם, בכל זאת גם שנאתם גם קנאתם תאבד, בראותם כי היונים האלה יהפכו במקנת כספם ובשקידת יגיע כפם בכל מדרך כף רגלם אדמת הציה מתחתם, לגני חמד ועדנה.

כמעט תמיד בהתעלף עלי נפשי, ואני עיף ויגע מדאגת ועבודת היום, בחרתי ברָמָה הלזו לשומה למקום מנוסתי; ורוחי עלי עגמה לעזבה ולשוב כבוא השמש העירה. כי כפי מראית עיני הממשלה נחשבה העיר כבצורה; ופקיד הצבא יביא מדי ערב בערב את מפתחות השערים ליד הפחה. וכל המתמהמה משוב בטרם בוא השמש הביתה, לא יבוא עוד העירה, ומחוץ לשערים אין בטחה משודדי ליל.

ההמון, אשר לפני השער, בטרם הסגרו, ילך תמיד הלוך וגבור, וקול הרצפה הומה ממדרך כף רגלי השבים, אלה ברכב ואלה בסוסים חבושים בכל פאר והדר בדהרות אבירים על נתיבות אבן, פה גמלים, צועדים לאטי במשך משאם, שם אנשים מנהלי חמורים קטנים, או יושבים על המשא העמוס על גביהם. מתוך העמק מתנשא המון נשים, מעוטפות בשלמות לבנות ומכוסות צעיפים, בזוהר אדמדם הערב; פה כומרים במעילים שחורים: שם “גבירות ציון” מבית הבדידות אשר לצרפת, יהודים, ילידי ספרד וגאליציא, עובדי אדמה ושרי עפֿפֿענדיס, כלמו אלה באלה יתלכדון, ואיש באחיו ידחקו, לגשת אל השער בטרם יעבור המועד, ולהתמהמה ולעמוד עוד במרחבי החוץ, עדי רגע האחרון. באולם השער הגבוה והאָפֵל ישבו השוערים, לקרוא לעוברי דרך, למהר ולהחיש תהלוכתם ושיבתם העירה,

על ציון    🔗

בפעם הזאת השכמנו למהר לרדת מהרמה; ונעבור בעמק, להגיע לשער יאפֿפֿא. בהגיענו שמה לא עברנו בו, כי אם פנינו לימין מעבר לאורך לחומת העיר, לבוא לבית האדון דאָן יאָזֶע פֶערֶעץ, אשר שם מקיר העיר וביתה.

אחת מהאזכרות הנעימות מימי התגוררי בירושלים, תתקשר בחבלי מעדנות ורצון, בנפש דאָן יָאזֶע פֶערֶעץ, מלאת תמימות ויקרת מוסר, עדי המו מעי עלי מאהבה מדי דברי בו ומנועם טעמו.

האיש הזה בקרני בבואי ירושלימה, ויקראני לבוא ולראות את אחוזת אדמתו, אשר קנה על הר ציון לעבדה ולשמרה. ואחרי ימים כבדני במשלחת פקועות אדמה, היקרים למאוד בירושלים, כאחת מפרי שקידתו, אשר זרעם לברכה בקרב הארץ.

בעברינו על גיא הנום, אשר לימיננו, באנו לשער ציון, פה ירדנו, ואחרי בואינו לאולמיו הגבוהים, בין שממות תהו וערמות עפר, והנה ממול עיננו דלת קטנה, הסוגרת גדר אשר מסביב לגנת ביתן, וישמח דאָן פערעץ לקראתינו בפני רצון.

ואומרה: “הנני שש ושמח לראות ולהתארח אצל יורש אחוזת המלך דוד”! ובמאנו לאחוז את ימיני הפשוטה אליו, על כי היו ידיו עוד מלאי חלאה ועפרות חול מחפירת האדמה, תפשתי את שתי ידיו בכל עצמת כחי ואומרה: “הנני תוקע את כפי בכל תשוקת נפש לידים, ממולאות שאת וספחת, חותמי עבודת הפרך”.

ויעבירנו על בית אבנים, העומד על רמה עקלקלה, בין ערוגות מטעי קשואים ואבטיחים, פרחים ופקועות אדמה (Erdäpfel), ומעל כלם נשא תמר אחד מהחמשה התמרים היחידים הנמצאים בירושלים. ויקטוף אחדים מעלי התמר ופרחי ערוגות, לי לאזכרה מהר ציון, וגם צלוחית שמן יקר ממטע ריצינוס, אשר נטע, “בעד הגבירה היקרה, המיסדת בית תלמוד בירושלים”, ובעצבת לב התאונן, על בלי הנתן יד ליהודים, לעבודת האדמה בארץ הקדושה, הנושאת מאה שערים.

ויאמר: מדוע ישלחו רק כסף אחרי כסף בלי חשך מארצות אייראָפא, הנטבע פה באין זכר ושארית לתהום, אין מעמד בו, ולרחב, לא מצוק תחתיו. עוד יש לארץ פתח תקוה לשוב לעדנה כביום היותה בטרם בלותה, כאשר היתה מקדם, בטרם שחת האלהים את הודה בחרונו, כגן ה' כארץ מצרים בואכה צוען!"

ונעבור על חומת העיר, אשר קצתה כמסגרת אל הגן, ומשם ירדנו בגרם מעלות אבן מטה מטה עד מבינות לסלעים, אשר מתחת לחומה, ושם הראנו דאָן פערעץ מערה בנויה, אשר שם התפלל, כפי השמועה המסורה ליהודים, הרמב"ן ז"ל תמיד בעת בואו ירושלימה.

השמש נטתה לערוב מעבר לירדן ולהררי מואב, אשר מעל פני גבנונם הביט משה אדון הנביאים על הארץ המובטחת, ואשר כפי משפט שדי הנחרץ, לא תדרוך בה כף רגלו, ואשר גם שם מת בנשיקות פה האלהים. נוגה תכלת ואדמדם וירקרק מוזהב פרוש על ההרים מסביב, ומזוהר יקר האירה המראה, מהעומק התעופפו צללי תכלת מעלה מעלה, עדי לא נוצצו עוד רק הראשים.

הרוח נשאה אברותיה בתעופת קרה, ונעזוב את המשעול, הסובב לארך החומה, ונגיע אל מקום מגורי המצורעים.

ביוט אֶל מאַזאַקין (Biut el Masakin), משכנות האומללים, יקראם הערבי, שש עשרה סוכות, הבנויות מחוֹבֶרֶת אבנים ועבטיט כמראה חרבות, וגגותיהן מסבכים יבשים, הנמו למשכן לחיי תמרור ושממת הנפש.

כששים או כשבעים מצורעים ימקו פה במכאובם, והנמו מתים עוד בטרם יגועו – אמר לי דאָן פערעץ; והכפר הלזה הנהו היחיד בכל ממשלת הישמעאלים, אשר בו יתועדו אנשים ונשים יחד.

יהודים לא נמצאו בינימו, רק נוצרים אחדים. פקיד אחד הושם על האומללים האלה, אשר בניהם בריאים ואולמים, עדי הגיעם לשנת השבע.

מראית הגדולים תמלא את נפש הרואים בעתה, וציור תארה נאוה לחוברת, הנועדת לחכמי הרפואה.

עוד בקרתי הפעם את דאָן פערעץ, בחברת יליד רוססיא כמ"ר משה החורש, נקרא ככה, עלי חָרְשׁוֹ במעשה ידי אמן: כפות, גביעים וציורי מקומות המוקדשים מעץ, משיש ומאבני חול. הוא הביא את מלאכת החושב הלזו, אשר לא הורהו איש אותה, ואשר יורישנה גם אל בנו הקטן אחריו, מארץ מולדתו. ובעת הועמדו מעשה ידי אמני התבל בקרית לאָנדאָן, נפלה גם אליו מטבע המהלל והכבוד למנה. גם אבן המוסדה, אשר לבניין הפֿאָטיף בקרית וויען, מידו נפסלת, מיושר על המחוקה בציור, אשר עשהו חכם הבונים האדון ענדליכער. אך לא רק אבני מוסדה לארמנות נוצרים ולבתי כנסיות יפסול ויחרוש האיש משה הלזה מעדת הפרושים, כי הנהו גם בעל שם ומפליא לעשות בכתבי לחש ורפאות תעלה, אשר הוא עושה בעד נשים עקרות ובעד חליים רעים – ונאמנים המה עד לבאַגדאד ובאָמבייא, עד למצרים הנושן ואַלגיער החדש, עדי ימכרו במחיר יקר, וכל הארץ מלאה מכבודם ויקר תפארתם.

כהיום הזה הלך עמי לשלחני, לחצוב אבן ברשיום דאָן פערעץ, על הר ציון ולפסלה לאבן מוסדה בעד ההיכל החדש, הנבנה בקרית וויען. ובעת הלל פיו שפתי רננות וזמירות מוזרות – אם לחשי קסם? אם תחנוני הגיג לבב? – בחן את הסלע מסביב בהלמו בפטיש על פלחי ראשיו הנשאים הנה והנה, עדי היטיב פתאום קול ההיד לאזניו, ויאמר: זאת הפעם, את האבן הזאת יבחר לו מורינו, לחצבו לאבן שתיה!"

ואוחזה את הכלים, ובעזרת נגיד ומצוה בממשלת הרוחות הלזה חצבתי אבן שיד גדולה, ועל פי ציור החכם ענדליכֿער פסלהו במעשה ידי אמן לאבן מוסדה בתבנית ארון.

ואחרתה עליו באותיות זהב את חרוזי זמירות ישראל:

לעבר האחד: “מציון מכלל יופי אלהים הופיע”.

ולעבר השני: “כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו”.

ועל שני עבריהם הצרים נחרתו, על האחד: שם העיר הקדושה והמקום, אשר ממנו נחצבה האבן, ועל השני: מגן דוד, אשכלות ענבים ותמונות מַשְׂכִּית היבול והפרי.

אחרי כן חלה דאָן פערעץ את פני, לשלוח אליו זמורות גפן ממדינת הונגאריא ומיני זרועים ופרחים, אשר לא נודעו עוד עד הנה באדמת הקודש, לנסות ולנטעם שם, עדי יתערו כאזרח רענן בציון. אך כמעט שעברתי, והנה איננו. כשובי הביתה לא אחרתי ממלאות את בקשתו ולשלוח אליו מלוא חפנים מכל אשר שאל, גם הגבירה הנכבדת מ' ליפעט הערץ־לעממעל שלחה אליו גביע כסף יקר לאזכרת כבוד.

אך לא נפל לאיש היקר הלזה חבל בנעימים, למלאותו בדם ענבי טאָקייא, כי בהגיע תשורתינו ירושלימה כבר שפרה נחלתו בנעימות נצח, לנוח בחיק עמק יהושפט.

חגיגת יום כלולות    🔗

הפעם נכבדתי להמנות בין קרואי חג ברית חתנות, ואלכה לבית תפלת ציון, אשר שם התאספו החכם באשי ובית דינו והחתן עם קרוביו האנשים, להתפלל וללכת אחרי כן בהמון חוגג למקום מגורי הכלה. החכם באשי עטוי במעיל לבן רחב וצניף לבן על ראשו, והחכמים הנשארים בצבעים שונים וצניפי תכלת וחוּם על ראשיהם.

בעברינו לבית מועד הכלולות, פגשנו גדודי נשים בשמלות לבנות וצעיפים לבנים עלימו, ומאחריהם עלמה, לבושה כמוהן, עודה ילד, נהוגה, שׂתומת עינים, משתי נשים. תוף וחליל, בקולות מוזרים ומכאיבי אוזן, נשמעו. הילד הזה הנהו הכלה, ובלוית חוגגים היא מובאה כעת למרחץ, להובילה אחרי כן לבית בעלה.

ונעמוד עדי עברן עלינו, והחכמים נסוגו אחור להשמר מאוד מנגוע אף בבגדי הנשים, פן יש דוה בינימו.

בהגיענו לבית הכלולות, עלינו בגרם מעלות אבן אל גובה צר, ושם המו תוף וחליל יחד ברעשת תרועה. בחדר ישבו נשים, עטופות במדים צחו משלג, ומחרישות כאלמים אין פה, מתלכדות אחת באחת, כיונים על ארובותיהן בעת הסופה, וילדים שחקו סביבותן. בחדר השני, תלויה ממול הפתח פרכת משי, שאולה מבית התפלה, ופרכת שנית מתוחה כאהל, ועל שפתה פחי זהב, המקושרים בה בחוטי פשתן. תחת החופה הלזו עמדה הכלה, והיא עטויה בשמלה מרוקמת, בתקות חוטי זהב, משולבות בתבנית טנא פרחים, ואבני יקר נוצצות בנגהם מבינימו; ומעל שמלתה מעיל משי אדמדם, מרוקם זהב על פני כלו. על שערותיה הפרועות לא הושמה אגודת פרחים; כי מעת החרבה ירושלים לא תעדינה כלות עיר הקודש באלה. עיניה סגורות, וידיה חבוקות על לבה ממול בטנה, כאזור – אשר נועד להפתח מידי ילד כהיום – לילד. לילד! כי הכלה לא היתה רק בת שתים עשרה שנה, וגם מראיתה כמראה ילד בזוקן הלזה בארצינו.

לימינה עמד החתן, נער בן ארבע עשרה שנה, ומעיל צמר לבן הוא לבוש, וצניף תכלת וחוּם כאחד החכמים על ראשו, כי בעל תלמוד הנהו, וכאשר אמרו לי, כי יהיה אז בימים הבאים, בעת לא תרף ידו משקידתו, למורה חכם, ואחרי אשר בטא בשפתיו מאמר הקדושין, נתן טבעת זהב על אצבע כלתו. אחרי כן עטו את שנימו בטלית אחד, לאות, כי יהיו מעתה לבשר אחד, והעומדים ענו יחד: “סימן טוב!”

אחרי זאת קראו את הכתובה, מקושרת בציורי פרחים, בקול גדול, ונשים הביאו שני דגים חיים, מקושרים ברדידי זהב וכסף, על קערת כסף, ותעמדנה אותה על הרצפה. שלש פעמים צעדה הכלה, כתמר מקשה וכמו פסל הנוצר מידי חרש, נהוגה משתי נשים על הדגים, אותות ההפריה, האלה, והעומדים ענו ואמרו מדי פעם בפעם: “פרו ורבו!” וכאשר צעד אחרי כן גם החתן עלימו, שחקו וצהלו כלמו בפצחם רנה.

רק עצבת לבב ודאבון נפש עוררה מראית יום המועד הלזה בקרבי, והחתן והכלה נדמו לעיני כשני פסילים בתבנית אדם, העשוים למשחק ילדים, אשר במו שחקו הגדולים משחק חג כלולות. בהביטי על דממת המרגעה, הקפואה כאבן מקשה על פני הכלה, לתנועותיה באין חפץ, ואיך היא מֻסֶגֶת ומובלת ממקום למקום מהנשים המנהגות, לעיניה הסגורות, ולפיה המחריש כאלם, רחפו עצמותי בקרבי ומעי עלי המו.

עוד נקראתי ביום הזה לחג כלולות שני; אך למען התבונן גם על אחרית המועד הלזה, אֵחרתי לבוא. בעברינו בשוק באנו אל הבית היחיד בירושלים, אשר שתי מעלות לו בגבהו. במעלה הראשונה ישבו עלי גובה קטן עלמות, רכות השנים, מסביב לכיור גחלים, אשר עלימו בשלו קאפֿפֿעע, ובהכותן בידיהן על תופים מלאי פעמונים, שרו שיר ערבי, וכלן קנה המקטרת בפיהן.

בעברינו על אגודת הנערות המוזרה הלזו, לעלות בגרם המעלות, באנו אל חדר מרובע, אשר מטות לו מסביב לקירותיו. לימין ישבו האנשים והחתן בינימו; ממול אלה הנשים עם הכלה. שמלת משי אדומה היא לבושה, ומעיל חוּם מרוקם זהב עליה, ומעל הצניף, אשר על ראשה, תלוי צעיף לבן אחורנית. פנינים על צוארה, רביד זהב על לבה, וקרסים וטבעות על זרועותיה ועל ידיה. הנשים כמו האנשים קנה המקטרת בפימו, מבלעדי הכלה. בבואינו קמו כלם ממושבם לברכנו.

אחרי שבתנו ולקחנו את קנה המקטרת כמוהם, התקרבה הכלה אלי ולמשלחי, ובשומה את ימינה על החזה, על הלב ועל המצח, נשקה בכריעת כבוד את ידינו.

אור החדר כהה מראהו, וככה ישבנו, לוטים בענני עשן, ושותים קאפֿפֿעע, וכמעט כלנו מחרישים; עדי נדמינו בעינינו כמתאספים לאֵבֶל. אחרי בוש קראו האנשים: “איה איפה העלמות, מדוע לא תבאנה למחול? תקומנה נא הנערות ותשחקנה לפנינו!” וכקראם למו, באה המלכה (סולטאנע) נערה בת עשר שנים, לבושה שמלת צמר, ואזור צמר על חלציה, ומעיל משי פתוח על זרועותיה. על שערה הַצִמֵּחַ פתילי תכלת, בלולים בנוצצי זהב. עור פניה כהה במראה, שפתיה אדמדמות ועיניה השחורות כברק. והיא צועדת בפזז וכרכר מסביב ומזמרת, והאנשים ספקו כפים. אחרי כן הניחה, כאיש מלחמה בברכו, פעם ימינה, פעם שמאלה על המצח, ותושט את זרועותיה לארכן, להשיבן בתבנית קשת ולהניחן שנית על המצח. הפעם אחזה בשולי בגדה לכרוע ולהשתחוות, וכל התנועות והצעדות האלה היו באורח עקלקל באין תואר והדר למו, קפואי ההרגשה, ועוז פני המכרכרת לא ישונה אף מאומה.

אחריה באו עלמות אחרות, וכל אחת לבדה נפרדת מרעותה, לא התאחדו אף הפעם למסבה אחת.

שעשוע המחול נכר ומוזר לאנשים בארצות המזרח, בהיותו נגד כבודם. אך ישנם שם מכרכרים, אשר יחיו בזאת את נפשם, כהמצחקים אשר אתנו, אולם נחשבו כפוחזים בעיני העם.

כל חברת הקרואים הנאספת, התפלאה על מחול המכרכרות ואנכי, אף כי הייתי בעיני כמתעתע, וכמעט משמים על המראה המוזרה, התערבתי בכל זאת עמה, לבלתי פגוע בכבוד דרך הארץ

חגיגת המועד הלזו, בכֵהות אורה ובשעשועיה, חסרי כל טעם ועדנה, הציקתני ותכבד עלי רוחי, ובתוחלת ממושכה ערנה נפשי לראות הפעם קִצָּהּ.

אחרי בוש התנשאו האורחים כלמו. גם הפעם נשקה הכלה את ידינו, ונקומה ונצא.

שקט הליל פרוש מחוץ על פני הרחובות, ורק הככבים התנועעו, בנוססם כאבני נזר ברחבי הרקיע. אין איש מסביב, ורק נבחת הכלבים, החרדים ממדרך כף רגלי עובר ושב, נשמעה.

על כי נסגר השוק בלילה כבוא השמש, הסבונו לדרך אחרת ורחוקה, לשוב הביתה.

ונבוא אל רחוב צר, ונעבור על בית אחד, אשר אורו עוד לא נדעך. באולמו ישבו חמשה ישמעאלים רובצים בברכים כרועות, בקני מקטרת, ממולם כרע אחד מילידי בעדואינען, באדרת צהובה על הארץ, והוא קורא באגרת, ונער אביססיני עבד האיר לו, בכרעו על ברכיו לפניו. מראית האנשים, עטופי לבן, האלה, תשלג כבצלמון, מעל פני הקירות, מכוסי פיח שחרחר. ואבוא עם משלחי, המכיר את כל איש ירושלימי, אל הבית, אשר אדוניו פקיד משפט (עפֿפֿענדי(, ובעל ברית שלום לסיר מאָנטעפֿיאָרע.

והנהו קורא לאוהביו ספר, אשר כתב לאַבד־אֶל־קאַדר. וישאנו בפני רצון ויכבדנו בקנה המקטרת ובקאפַפַעע. וכאשר ספרתי לו, כי בקרתי את השר הצבא הזה בהיותי בדמשק, בקשני לתאר לו את תמונת “האריה במדבר” הלזה.

ברית כלולות פי שנים    🔗

היהודים השוכנים בארצות המזרח, לא יכירו ולא ישאו פנים אל החוק והתקנה, אשר תקן רבינו גרשם מאור הגולה זה לפני שש מאות שנה, בהעבירו חרם על כל איש, אשר ישא שתי נשים לצרור אשה אל אחותה; ואף בהיות אחד כבר בעל אשה, יקח שם עוד אחרת עליה: בהיות אשתו הראשונה עצורת רחם, או בלדתה אליו רק נקבות. ולא תניא האשה לבעלה בדבר הזה במאומה, אך לה המשפט, לבלתי אסוף את השנית אצלה הביתה; ואז על האיש לשכור ולהכין בית מגור לאשתו האחרת. ועל כי יֵקר פדיון נפש חשקת האיש עליו באורח הזה, על כן לא נמצא גם בארצות המזרח גם בין הישמעאלים, אשר גם בינימו דבר המשפט ככה, רק מעט מזער, המרבים לקחת נשים; ואיננו שם מנהג נפוץ, ואין חזיונו נפרץ, כאשר יחשבו אנשי המערב.

בירושלים לא נמצאו רק ששה, אשר נשאו שתי נשים. אחדים מאלה נשאו אשה שנית, אף אחרי היות למו בן מהראשונה; והאחד מהם נשא שנית עליה, על כי הראשונה עקרה, ועתה על כי גם השניה עצורת רחם, אִוְּתָה נפשו לקחת עוד שלישית עליהן, בהנתן לו הרשיום לדבר; ובעת יבוקש הדבר ואיננו, כי ישיב המורה את פני הדורש ריקם, אז יכתוב ספר כריתות לראשונות, בטרם קחתו את השלישית.

בשנת התרט"ז שלחו שש עשרה אנשים מסבות כאלה את נשותיהן מביתם, בכתבם למו ספר כריתות, ששה מהאשכנזים ועשרה מהספרדים.

הלוית המת    🔗

אני צִוֵּתי למקודשי, לקראני הפעם, במות אחד מן העיר, להלויתו, למען אוכל כבד את קבורתו.

ויקר המקרה, כי באתי עם אדוני בית מגורי אל אחד מהרבנים הזקנים, השוכב זה ימים אחדים על ערש דוי בחולי הקדחת. ונמצאהו מושכב על שמיכה, הפרושה בפנת החדר, אשר אורו כהה, ולא ידע להגיד את מקום כאבו, אך כחותיו עזבוהו, ודמו מרתח כקדוח אש המסים מחום הדלקת. אחרי העריכנו בעדו צרי מרפא, קמגו ללכת, בהבטיחנו לו, לשוב ולבקרו כיום מחר; אז עננו ויאמר: “כעת מחר הנני עומד לפני כס שדי”! בצאתינו בשער הבית אמר לי האדון דר. פֿראֶנקעל: “אולי רק אמת דבר החולה, כי הקדחת בירושלים תמותת חיש מהר. בימים הראשונים לימי בואי הנה עמדתי פעם אחרי פעם ממול מראה כזאת, נדהם מעצבת ומנבקת הרוח”.

כיום המחרת קראוני לקבורת הרב הלזה.

רחוב בית האבל מלא המוני אנשים מן הקצה אל הקצה, ורק אחרי עמל ויגיעה התפרצתי עדי הגיעי לחצר הבית, אשר שם אשת המת ובתו קודרות מאבל לארץ ישבו, וכעשרים נשים מסביב למו. כלנה עטופות לבן, ומדי פעם בפעם אחרי החרישן מעט, הרימו קול יליל וצוחה בהכותן על לבן, על מצחן ועל לֶחְיָן. בחדר מושכב המת, לבוש לבן על הקרקע, ומראשותיו ולמרגלותיו אבוקת דונג בוערת, למען – תתענה הנפש, המרחפת ממעל לגויה, משכן בית חומרה בארצות החלד, עדי יושלכו עליה יָעֵי עפר הראשונים, בהביטה על המגור, אשר בו חטאה, ותתכפר.

מסביב ישבו אנשים רבים לארץ, בשמעם את מדברות הסופר, אשר חכמתו בחוץ תרונה, לשום נזר מהלל על צדקות המת, וכדלף טורד הטרידוהו מדי פעם בפעם בקול בכיתם. אחרי כן קמו לרחוץ את המת על פני כלו בכל משמר ונצורת עין.

המון האנשים, הדוחקים איש את אחיו במקום הצר הלזה ותגבורת החום, בהיות כמעט אחרי צהרים, אלצוני לעזוב את הבית ולהוחיל על הקבורה ברחבי החוץ לפני השער. פה נשמע קול הקריאה ממשרת העדה: “בטול מלאכה”! למען הפריע את העם מפנות אל כל משלח ידים, כי נפל היום שר וגדול בישראל; וכהרף עין סגרו כל אהלי המסחר; ובעצם העת הזאת הרימו בבית קול קננת יליל וצוחת מרר עצומה.

המת, עטוף ביריעה שוֹנת הצבעים, הובא עד לפני פתח השער. פה עמדו אנשים ובידם שתי מוטות, המחוברות בקרסי ברזל, עדי נדמתה המטה בתבניתה לסולם בשלבי ברזל. עליה הניחו את המת, ואת המטה העמידו על הקרקע. ואחרי פרוש הסופר את הטלית על פני המת, הרים גם פה את קולו, לספר ולהשמיע בשער בת רבים את מהלל המת, וכל העם בכו אחריו.

אחרי כלות הסופד השני את מדברו, הרימו האנשים את המטה, וכל ההמון נסע באין מערכת וסדרים מאחריהם. הנושאים, אשר החליפו מדי פעם בפעם עם ההמון המתפרצים אל המטה, שוררו את המזמור “יושב בסתר עליון”; מעל הגג התנשא הפעם קול זעקת תמרור, המחרדת את אזני שומעיו, עדי תצילנה מפלצות ובעתה. ואשא עיני וארא תמונות נשים, עטופות לבן, מקוננות, הפורשות כפיהן מול שמים, ותהיינה בעיני כגויות מתים, המתנשאות בככר אדמת רפאים מתחתיות קבריהן, בשמלותן חורו משלג, לקונן במקהלה זמרות קבר עלי הגיון בכנורי אבל, לשממת נפש שומען. וממעל לכל ההמונים האלה האירה השמש בברק זהרה. וכמו נוגה רוחות פרוש על פני כל המראה מסביב.

בהגיענו לבית הכנסת הגדול עמדו הנושאים וגם פה הניחו את המטה, עדי כלות הסופד השלישי את מדברותיו. ואחרי כן עברנו בשער ציון, וגם שם הרבו לספר בתהלת המת, ופה שבו רבים מהמלוים העירה. ונרד מההר התלול לעמק יהושפט. בהגיענו לקבר אבשלום העמידו עוד את המטה, ומסביב לה ישבנו כלנו לארץ, לשמוע את ההספד החמישי הבנוי באשיותיו על הכתוב “וכל העם יבכו את השרפה אשר שרף ה”, ואחריתו: “והחיים למות”.

בהטביעם את המת לעמקי הקבר אמרנו את יסודי האמונה.

כפי מַפַח נפשו האחרון גוע הרב הלזה אחרי עבור הצהרים, ואחרי שתי מעלות ומחצית בעצם היום ההוא הנהו קבור בחיק האדמה. הקבורה, בלי ארון, והכסוי באדמה מצלת על המעט משממת הבהלה, הנופלת על המת בהקיצו הפעם מתרדמתו בארון סגור במסמרות נטועות כדרבונות. גם הישמעאלים והנוצרים ממהרים ככה לקבור מתיהם בחפזון בארצות המזרח.

אך גם קבורת גיל וששון ומלאת תנחומים תמצא שם, בקברם ספרי תפלות קרועים, עַלִּים אחדים מספרי התורה והתלמוד, אשר לא יעשו לכל מלאכה וגם לא ינתנו לשלל כליון ואבדן ועל כן יגנזום בחיק האדמה. התמימים יצפנו עלים כאלה בנבוב קיר, הנמצא בבית הכנסת ציון; ובעת המלאות החור הזה, ישא הרב את כל אשר בו, בקול תופים וחלילים ובזמרת המון חוגג, לעמק יהושפט, ולרגלי יד אבשלום יטמנוהו בקבר.

ספר תורה קרוע כזה, הנקבר הפעם מידי היהודים, נמצא זה שנים אחדים מכומר נוצרי אחד, ויביאהו רוֹמה, כמטמון משנות קדם קדמתה הספון בחלקת המחוקק, עדי גלה רב חכם אחד את פני הלוט המלומד הלזה ואת המסכה הנסוכה על עיניו.

עת האסף הילדים לבית החינוך    🔗

ותכל מלאכת הבית על פני כלה, עדי עמדו נכון למערכת המוסדה, אך בטרם הגיעי לזאת קרה מקרה בֵינָיִם, אשר מלאני עגמת נפש.

המים בירושלים הנמו דבר יקר בערכו, ויתר שאת ופי שנים ביקר למו בירחי הקיץ, אשר נשאבו והורקו במו הבארות כמעט על פני רובם, ועוד יאריכו הימים עדי בוא עת הגשם. והנה זה הוגד לי, כי אחד מקרובי אדוני הבית ינהל בלילה את מי באר הלזה בתעלה אל ביתו, ושני אשכזים עומדים לימינו במפעל היקר והנכבד הזה. ובחקרי אחרי הדבר, מצאתי כי נכונח דברו אלי האנשים, וכי גם היתה כזאת, ואצוה להביא לי, מהיום ההוא והלאה מדי ערב בערב את מפתחות הבית. ואשימה עתה את פני לכונן חברה מאנשים יקרים, נקובי בשם בעלי אמונה ובטחה בשערים, ולהועץ עמם בדבר מערכת המוסדה, למען תחל לאיר באור החיים.

וד' הצליח את דרכי למצוא את ממלא מקום החכם באשי, הרב דוד חזן, מורה צדק בסמירנא, ואת שני הרבנים כמ"ר מרדכי מיוחס וכמ"ר מאיר פאניגעל נ"י, שנימו חכמים ומורים, מבית דין המקהלה הגדולה. בדבר המשמר על הבריאות, בקשתי את פני שני הרופאים דר. ניימאן ופֿראֶנקעל, לבוא לעזרת ה' בגבורי תושיה; ובהביטם על יקרת הערך ורוחב התועלת, אשר במוסדת בית חנוך, לא אחרו היקרים האלה ממלאות חפצי בכל התמכרות נפשם ומאודם ובכל עצמת הסבל, וככה המה עושים עוד עד היום הזה.

אך כנאחזים בסבך נבכי המועצה עמדנו, למצוא מורה נכון ויקר בעד המוסדה, אשר הנהו נוצר אמונה בכל עוזו, מבין במדע ולשון למודים לו לדעת לעות את יעף דבר; או, אם גם שלש אלה מנו יעדרו, יהי על המעט משכיל ומבין דבר ואיש אשר רוח בו ויודע לעמוד על משמרת.

אין בירושלים, אשר שם לא יהגו היהודים רק בתלמוד, אף אחד, אשר תמצאהו נכון ואשר תוקירהו מקהלה אחת במדינת אשכנז ליסד את בטחונה עליו, בתתה את ילדיה תחת שבט ידו. אין גם אחד מילידי תושביה מגיע לעלות לתֹר מעלת המחקר, גם הבטיחוני, כי אין גם בינימו רב נאדר ליקר בידיעת התלמוד, גם לא חד הבינה ושנון השכל, אשר רוחו לטושה לדעת ולשית את אמרות החכמים בפלילי הפלפול, ולשקלם בפלס ומאזני ההוכחה להוציא לאור משפטם. גם אין אחד, המבין בחכמת הטבע, בידיעת הארץ ובקורות התבל; גם ספורי קורות עמם ומולדתם, מלפני ומאחרי החרבן, אין אחד בירושלים אשר ידעם, מבלעדי שני הרופאים הנזכרים והרב יוסף שווארץ נ"י.

אלה הבאים ממרחקים לגור בירושלים, לא יביאו בידם רק תלמודם וידיעת התבל מפאת הנסיון; ופה לא יכינו מטרתם רק לשנות את ידיעתם בתלמוד אשר הביאו עמם, אם לא יבחרו בבטלה ובחבוק ידים. גם לא ישימו לב לבניהם, להורישם ידיעתם זאת, ולא נמצא אף בית תלמוד אחד, אשר ידריכם להיות כאבותיהם, אשר על המעט יתר שאת ועז למו, לדעת ולהכיר ארחות החיים וההשכלה בארצות אייראפא. ומה גם הנין והנכד, דורות הבאים הנולדים פה, אלה לא ישמעו גם לשמע אוזן מחכמת מה וממחקר מאומה, או גם מידיעת הקריאה והכתיבה, אשר כמעט אין לעמוד בלתה. וככה ימקו בעון מחסור החנוך ברוחם, ככלות בשרם ושארם, בנשאם נשים בשחרות הנוער ובטרם הִבָּכְּרָם לעת דודים.

ונבחר, מבלי היות לנו משפט הבחירה, את אחד מהחכמים, הצעיר לימים כמ"ר משה פערעץ, יליד ספרדים, היודע שפת עברית, ערבית וספרדית, השב כעת ממשלחתו לבבל ולבאגדאד כציר משולח, איש אשר עם ידיעתו בתלמוד גם מעט מהכרת התבל ותהלוכותיה מצאה קן לה ברוחו.

גם סמך החכם באשי את ידיו עליו להללו מאוד, והוא איש תמים ונכבד ונשוא פנים מסביב. אשתו משכלת להיות סוכנת לבית החנוך, לעמוד על המשמר ולדאוג כאם נאמנה בעד הילדים, אשר ישאו שם ארוחתם. ולמורה משנה הועמד גם איש ספרדי תמים, לנהל את ראשית יסודי החנוך.

באסיפות חברת הפקידים הראשונות שמנו קצבה למשכרת המורים וחוקי משטר לאורח מפעלם, ומערכת לבית החנוך, וגם שמנו עין על מכסת הוצאות המוסדה, שכירת הבית, ארוחת ומלבושי הילדים וכאלה. במפקד החשבון מצאנו, כי כעשרים ילדים יוכלו להאסף; ואחרי זאת קבענו את יום המועד, אשר בו יאספו אלה הביתה. אך את יום פתיחת המוסדה לתעודת מפעלה, שנו החכמים להסבו ליום אחר, לבלתי ימצא המון העם במרידת קרח, הנקראת בסדר השבוע, אות לרעה. גם שמו עלי לחוק, לשום מקום לבית התפלה במעלה השנית אשר לבית, כי אין לדרוך בפעמי רגל ממעל לארון התורה הקדושה. פתשגן פקודי המוסדה הראשון, הנהו בחוברת עם העלים האלה, למען ירוץ הקורא בו, לדעת את המערכת על פני כלה.

מן היום ההוא והלאה סבבוני תמיד, מדי עברי ברחובות ירושלים, המוני תמונות שונות. נשים, עם ילדיהן על זרועותן או בידיהן, בקשוני בלשון רכה, ובקול לחשי חנונים, בהעמידן למול עיני את גודל ענין ומצוקתן, לאסוף את בניהן, הערומים עד חצי בשרם והנעזבים מאין תומך, הביתה.

“אסוף את בני הביתה, וד' יברכך בבנים.” “בואך לעולם אין קץ לו יהי מתוק ובנעימות בשמי נחוח.” “למועד שמור לך מנת לויתן לאכלו בחבורת מסבת פועלי צדקות”. “זכרך יהי ברוך.” “הבט נא, כי ערומים נחנו, מול ד' ומול בני אדם”. “אין לנו מאומה לחוג ולכבד את יום השבת.” “מי בארינו נחרבו”. “אין לנו אף אוהל למגור ולחסות בצל קורתו.” גם בבואי לבית התפלה התפרצו כלם מסביב לי ויתחננו אלי, לאסוף את בניהם הביתה. בעלותי אל התורה בקשני הפקיד, ובירדי חלו עניים תמימים מבין התושבים את פני, לבלתי שכוח את בניהם.

כבוא יום מועד האסיפה היה בבקר השכם כמחנה מסביב לבית המוסדה מזקנים ונערים, וילדים, עדי צרו צעדי אוני מעבור ברחוב הצר בין התמונות, הרובצות וכורעות מסביב. “ברוך בואך, יליד ארצות המערב!” “אל נא תקצוף עלינו, בדבר אלה, המעציבים נפשך!” “אל נא תשים עלינו אשמת הנבלים, הנואלים למרות רוחך!”

בשמעי את קול הבכי והתחנה יללת הזעקה והבקשה מכל עברי, נכמרו נחומי. הנמצאה עדה נאמנה מזאת, כי כל המון ותרועת המהוללים המצטדקים, הקוראים בשמותם פקידי העדה, לא נבע ממקור מרבית מקהלת העם; וכי יתעלפו עניי ירושלים מתגרת לחץ הרוח, כמו מרעבון ללחם בעמל אין קצה ובמֹרך הלבב! ואתכפרה עם נפשי, ורוחי התגשא לרחבי גיל בקרבי. רק הרעיון האחד עצבני, כי קצרה מכסת הכסף, הנועדת למוסדת הנדיבות הלזו, מהפיק לכל אלה, המתפרצים לשבוע נעימות מתושית הצדקה, את מנת ברכתה כאות נפשם.

בעזרת חברת הפקידים, אשר כוננתי, ובראשה הרופאים, המכירים את העדה למשפחותיה ומעמדם ומצבם, אספנו שנים עשרה ילדים מסרי למשמעת עסטעררייך, שבעה ראַיאִס (מעבדי הישמעאלים) ואחד מילידי צרפת.

וכאשר בקשו רבים, לאסוף את בניהם רק ללמד ולחנוך, אספנו עוד עשרים נערים, חניכי חוץ, אשר אין ביכלתינו לתת למו בגדים וארוחה.

בטרם כל שמנו עינינו לתת היתרון ליתומים, בני חמש – עד תשע שנים. אף כי אספנו גם עשרים חניכי חוץ, בכל זאת השיבונו פני חמשים נערים ריקם, לבלתי מלאות מדי את בית החנוך, ולנחמם עדי תקופת מועד האסיפה, הַשָּׁבָה למשלוש שנים. גם לאלה, בעלי הון ורכוש הבאים עם בניהם לקחת את הצדקה הנועדת לעניים, לא נשאנו פנים לשלחם, וביתר שאת, האבות האלה, אשר לא בושו וגם הכלם לא ידעו משאול משכרת, בעד תתם בגיהם לחנוך, לעצבת לבינו שלחנו גם ילד יתום, אין אב ואם לו, מעל פנינו, על כי אמו אשר גדלתהו, בקשה משכרת בעד תתה אותו לבית החנוך.

גם יהודי קראי בא לבקשנו, לאסוף את בנו, וכאשר לעצבת לבינו השיבונו את פניו ריקם, אמר: "כזאת לא יעשו גם נוצרים, ובכל זאת הננו רק אנחנו נושאי נס אמונת הישראלים, והנושנים בין תושבי היהודים בירושלים.

תגרת ילידי רוססיא ופולוניא המצטדקים מול המוסדה, החלה עתה לסגת אחור ולפנות מעל פני חוצות מרחובות קריה, למען חרחר במחתרת בתחבולות מסתרים.

אכן נודע הדבר, כי נכתבו אגרות שטנה לקרית לאָנדאָן, לאםסטרדאם ולְאַלְטאָנַא. והמקהלה הגדולה לא אחרה משלוח ספרים לכל העברים האלה, ולבשר ממעמד ומערכת הדבר באמרי יושר ואמת, בנפול פחדה עליה, פן ימנעו ממנה את כסף התמיכה. ובעצם העת ההיא כתב גם אשכנזי מצטדק מקרית וויען, אשר שטנת דבותיו כבר הוכחנו בעדות נאמנה, אל הרב בקרית לאָנדאָן, בבקשו מאתו: לשום חרם על המוסדה ממקומו! ומטבע כזאת נכונה, כמו לכל חלפן מכזב, להדביקה במסמרות נטועות כדרבונות עלי לוח השלחן, להזהרת העם!

כמו בסל דבורים התנשאה הומית השקידה בכל פנות הבית, הנועד לחנוך והלמוד; זה הולך וזה בא, ויחזק חרש את צורף, ומחליק פטיש את הולם הפעם מסביב. ומעצמת התבערה עמדו הפועלים רק במעיל בד עלימו, ומעליו ארבע הכנפות, אשר הצצית תלויות לעבריהם, וכובע קטן על ראשיהם.

כפי מראית עיננו, אשר הסכן הסכינה באורח אחר, לא תקרא העבודה הזאת רק שקידה עצלה בחבוק ידים מעשות כל מאומה, ככה ינהגו בכבדות ושקט ויתנהלו בה לאטי לרגל אורח המזרחים.

לבלתי העבר את מועד התפלה יאחרו הפועלים בבוקר לבוא, ולעת ערב ימהרו לעזוב את העבודה; וביום הששי ישבתו מהמלאכה, כבוא עת הצהרים, למען הכין נפשם והתקדש למנוחת השבת.

כל פועל יד בירושלים יניח את מקנת החֹמר והדברים אשר יעשו לכל מלאכה, אל בעל העבודה; וככה הגעתי להכיר את השוק, את ארחות מסחרו, ממכרו וקנינו כמעט על פני כלו.

 

השוק. – (Bazar.)    🔗

את העיר יבתרו על פני כלה רחובות גדולים וקטנים וחוצות, פעם מיושרות, פעם עקלקלות, הפונות כשתי וערב משער אל שער. אחדים מהם מְקֻרִים, וגם תקרות העליות האלה הנמו בתבנית רחובות הפונים חוצה, ומימינם ומשמאלם בתים. חוקרים חדשים חשבו, כי אחת מעליות התקרה האלה, המגיעות ער מקום חומת ההיכל, הנֶּהָ שארית מעברה, אשר חברה אז בימי קדם את העיר מפאת מערב עם ההיכל.

הרחובות הרבים האלה, בלי רצפה ומלאי חלאה כמו כל חוצות ירושלים, נקראו בשמותם כפי המרכלת, אשר תמכר, או כפי מין עושי המלאכה, אשר ישבו במו. וככה נמצא שם: שוק מוכרי בשם, שוק צורפים, אולם בשר ותבואה וכאלה.

לשני עברי מסילות השוק נראו סוכות עץ בגובה טְפָחַיִם מעל הקרקע, ובמו ישבו הסוחרים ועושי במלאכה. עין אשר הסכינה לראות פועלי יד בארצות אייראָפא, תתמה על החפץ, בחזותה פה ישמעאלי בהדרת מראהו, בזקן ארוך לבן; היורד על מדיו ובצניף לבן על ראשו, צוארו וחזהו וכרעיו ערומות, והנהו רובץ ברגלים חבוקות על המלאכה, להלום בפטיש כמסגר, ברוח קרה ושקטה; או בתפרו טלאות על נעלים קרועים. ומדי פעם בפעם ישאף כצמא במדבר את עשן קנה המקטרת, הצלול במים אשר לפניו.

המרכֹלת איננה פרושה שם מסביב, כאשר אתנו למראה ולחמדת העין, כי אם צרורה במטפחות ובבגדי שרד אשר לא תפתח, עדי בוא קונה, ואז יתפלא הרואה עלי גודל התפארת והיופי. לא יקרא הסוחר הישמעאלי אל הקונה לבוא, ובבואו יפצר בו לשבת על מושבו וגם יושיט אליו את קנה מקטרתו מפיו ויכבדהו במשקה קאפֿפֿעע; בכל זאת ייטיב הקונה לנפשו, בתתו רק המחצית מאשר ישאל בעד מרכלתו, כי הישמעאלי, כמו הנוצרי והיהודי, שלשתם אורח אחד למו להוקיר את המחיר פי שנים על הערך. באין קונה אצלּו נרדם הסוחר כמעט תמיד, או הנהו קורא בספר הקאָראַן.

המרכֹלת, הנמכרת שם הִנֶּהָ על פני רובה מפעלות ידי אמני בריטאניא, צרפת ושווייץ. ערֻבת משחק וכלי בדיל עם עצי גפרית תבוא מעסטערדייך, ממדינת באֶהמען וחברון יבואו כלי זכוכית, מראות וטבעות, מרבדי משי וצמר מדמשק; ובירושלים לא יפעלו רק כלי יוצר ובורית; וכפי מראית העין לא ישאבו תושבי ירושלים מי תועלת בששון מהערובה האחרונה הלזו, המהולה גם בבשמי מאָשוס ואַמְברַא מדי פעם בפעם, ועליה רשמי ציורים מקבר רחל, והר הזיתים וכאלה. ברחובות ירבצו הפֿעללאכים, הם האכרים, ילידי בעדואינען, על הארץ עם מרכלתם, אשר יביאון מדי יום ביום אל השוק.

על פני רובם הם נשים, המביאות ארוחת ירק או פרות למכור. מראה פניהן צבועות צהוב, ועל מצחן ולחין קוי תכלת; רגליהן ערומות, וכל תמונתן משוחה בששר, הנקרא אצלינו – חלאה ואשר תתעב נפש כל איש מנגוע בה. מסביב למצחן ועל הָרַקָת תלויות קשיטות כסף, המוקשרות בטורים עדי אחת באחת תתלכדנה, על זרועותיהן קרסי כסף ועל אצבעותיהן טבעות אין מספר, וגם בנחירי אַפָּן ראיתי הנה והנה טבעות.

לפנות הבוקר ירב תמיד המון העוברים והשבים בין אהלי הממכר, עדי יִסכֵן העובר להנגח או לנפול תחת רגלי הדוחקים. גם רוכבי סוסים וחמורים יסעו ברחובות השוק. אצלם אתונות נושאות סבל, עדרי צאן ועזים עם רועם, פה כלבים ישנים, הנובחים בדרוך איש עלימו, משך גמלים במשאם, בין המון מוכרים וקונים.

וככה שונים פה אלה מאלה המוני תמונות האנשים בלבושיהם המוזרים. פה ישמעאלי יקר הולך בבגדיו הרחבים לאין קצה, אצלו הבעדואינע במעיל לבן עם קוי חוּם, שואף שלל מסביב, שם יהודי פולוניא במעטה שחור במהירות מרוצתו מאחריהם, פה גברת בית בדידות, עטופת שמלות כהות הצבע, בעינים שחות ארצה, פה גבירה ישמעאלית, לבושת לבן ועטופת צעיף, הצועדת בעצלה וברפיון כמו נרדמת, ושפחתה הכושית מאחריה, הנושאת ילד או טנא פרות. פה כומר נוצרי בכובע רחב ובחבל על חלציו, המשנן מבט עיניו על אשה אין צעיף לה, והיא יהודית, שם כהן יוני בזקנו ושערות ראשו הארוכות, הולך שלם, כזאב הגר עם כבש, אצל כומר בודד, אשר מצנפת עגולה וצהובה עלי ראשו, שם ישמעאלי בצניף ירקרק, לאות על התיחסו ליוצאי חלצי הנביא, המביט בבזיון על שנימו, אנשי פרס, רמי הקומה במגבעות כמגדלים, ובינימו איש, אשר תשתומם עליו עין יליד אייראָפא, ואשר נם אנשים גם נשים לא שתו שם לבם עליו, הֶעָרוּם, כצאתו מרחם אמו, מכף רגלו ועד קדקדו. הנהו נודע פה תחת שם: קדוש, ובאין לו מאומה, הוא אוכל כאורח על שלחן כל משפחה, אף אם איננו קרוא, וגם אצל הפחה, כאשר תיטב בעיניו, ואין מי, אשר יחרף נפשו לשלחו, אצלו תושב הלבנון, מלא נשק ועץ חנית, ואנשי צבא.

כמעט כל לשונות התבל, בינימו רבות אשר לא שמעתי עוד – תתערבנה פה בקול זמרה, בזעקה, בחרחרת ריב ובנהמת תרועה, עדי גדלה השתוממות שֵׁמַע האוזן מתמהון חזות העין.

עיף ונלאה מהבט ומהלוך אנה ואנה, פניתי לבוא אל אחד מעשרים בתי הקאפֿפֿעע הנמצאים בירושלים. שם מטות רבודות לארך הקירות מסביב, והאורח ירבץ שם בכרעים חבוקות, או יתמודד לכל ארכו, בשאפו ריח עשן המקטרת, ומדי פעם בפעם יגמא את משקה מאָקקא היקר או שערבעט הקר; אזנו קושבת לקול מלחשים ספורי רוחות וקסם, והמנגנים יצלצלו בכלי זמר, נפשו תחלום מנעימות עדן, והוא שקט ובוטח.

איככה ינעם זה לאוזן השומעת, בעת יציירוהו עוברים, מרחפי על כנפי הדמיון ואברות המליצה!

בית הקאפֿפֿעע בירושלים, כמו בכל ארצות המזרח, איננו רק חדר רַקָּח, מלא פיח מסביב, הפתוח אל מול הרחוב. לארך הקירות כסאות עץ, מכוסים בכרים, העטופים במטפחות בד; ועל פנה אחת אצל הפתח עומדת קלחת נחשת על האח הבוערת להרתיח המים. המשרת מביא, אף אם לא יקרא, את המקטרת ויבשל את המשקה לעיני האורח.

שם לא יטחנו את הקאפֿפֿעע בריחים היטב הדק, רק ידכו אותו במדוכה לפתים קטנים, וישימוהו לכף נחשת, ועליו ישפכו את המים ברתיחתם, ואחרי קדחו מעט יתנוהו אל גביע, עדי כקצף חוּם על פניו יתנשא, ונופת לא תנתן בו רק על בקשת האורח, והוא כשקוי לעצמות וריחו נודף כבשם, ומחירו רק חמשה פארא, אשר שמונה מהם עולים לצל אחד.

אחרי הרגעי מעט שבתי להמון השוק.

והנה זה חבל אנשים לקראתינו, כלם מחללים בחלילים ומנענעים בתופים אשר בידם, צועדים לאט במדה ובמשורה וסופקים בכפים. ביניהם נערים, נושאים דברים, מוזרים בחרט תבניתם, סירות גנים בציורי צבעים שונים ומלאי פרחים, קנה מקטרת בראש זכוכית ירקרק, נעלים גבוהים משובצים באלמוגים, מלבוש אשה, כל די מחסורה, ומראה עגולה, ומאחרי כל אלה תיבת עץ משוחה בששר. הנהו כל רכוש וקנין כלה ערבית, המובל עתה למוהר אל בית אישה. מדי פעם בפעם ידומו המנגנים, ואז קול שיר, חֲסַר כל טעם ונעימות, ישמע, הנותן זמירות להלל את אושר האיש ואת רהב נערוּת ויופי הכלה.

הנערים שוררו:

הֵא לָךְ מַשְׂרֵק, מֵעַצְמוֹת שֶׁנְהַב הִנֵּהוּ,

מַתְאִים עִם מַחְלְפוֹת רֹאשְׁךָ, כַשֶּׁלֶג תָּאֵרְנָה,

אַךְ לֹא בְעַד כַּלָּתָךְ, הִיא לֹא תִקָּחֵהוּ,

קְוֻצּוֹתֶיהָ רַק בִּשְׁחַרְחֹר כַּשֶּׁמֶשׁ תַּזְהֵרְנָה,

בְּרַהַב יוֹפִי תִּתְעָרֵב עִם בַּת אֵל – דְּמוּתָהּ,

וְרַק בְּעֵץ הָבְנִים שָׁחוֹר תַּשְׂרֵק שַׁחְרוּתָה!

האנשים שוררו:

נְשִׁיקוֹת הָאָהוּב כַּצּוּף תַּטְעֵמְנָה נָחַת,

אַף אִם שַׂעֲרוֹתָיו לֹבֶן שֶׁלֶג יְכַסֵּמוֹ;

מִפִּתְחֵי גַן עֵדֶן הִיא אָז מִשֻׁלָּחַת,

כִּי עַל יָפְיָהּ בְּנוֹת עֶלְיוֹן עָטוּ פָּנֵימוֹ.

עַל מִכְתַּב אֱלֹהִים בְּפָנָיהָ אֶתֵּן רַק דּוֹפִי,

כִּי עַל חֶמְדַּת הַסַּהַר הִיא עָלְתָה בַיּוֹפִי!

לימיני ראיתי איש עומד להביט על המראה כמוני. עור פניו כהה, ערום עד חצי בשרו, הנהו נושא צלוחית קִשּׁוּא על כל עבר באזורו. בימינו מקל, אשר נִצָּב אחיזתו בתבנית מחצית ירח הפוכה, ועל שכמיו מטה, קצוב במעשה ידי אמן, ובראשו כדמות כף. הנהו אורח ישמעאלי יליד הוֹדוּ, הבא לְהֵרָאות ירושלימה.

ההולך לשוח בשוקי ירושלים יהי נכון בטוח, כי לא תצעד רגלו אף צעדה אחת קדימה, בלי אשר יסובבוהו כעדת דבורים גדודי פושטי ידים ומבקשי מתן, המושיטים קערת עץ מול עיניו, לאות על מפעל תעודתם.

אנשים ונשים, זקנים ונערים מכל עמי וגויי הארץ – מבלעדי היהודים – יחנו אלה פה מבוקר עדי ערב, להתפרץ על כל עובר ושב, לתת למו מכס חִנון. פעם מימין פעם משמאל ישמע קול קורא: “חאַוואַאַדשאַה”, אדון! או “האַדש!” אורח! מסביב; ונכון לכל איש, המתגורר ימים רבים בירושלים, לעצור את רחומיו מתת אף לאחד מאלה מאומה. כי המבקש, אשר תנתן אליו כהיום אגורה בנדבת לבב, יגוש בו כיום מחר בעדה כנושה.

איסר    🔗

ילידי פולוניא־רוססיא לא נחו ולא חשכו מללחום בכל נשקי ערמתם ותחבולותם מול המוסדה, הנחרצה והמוכנת לכל באי שעריה. ביום שנים עשר לחדש סיון התאספו אל החורבה, ובראשם רב פולוניא אחד, ושם גזרו אומר: לשום “איסור” על המוסדה, לבלתי ידרוך איש בכף רגלו על סף ביתה, ולקרוא ולהודיע בשער בת רבים את המודעה הזאת ביום השבת הבא בבית הכנסת.

ביום המחרת, בערב שבת, בקשו נערים צעירי ימים ונשואי נשים, להרגיז ולהרעיש את לב ההמון אצל חומת ההיכל, בספרם מסביב, כי שמעו מהעברת קול חרם על המוסדה, ואיש הנודע בשערים כנבער מדעת, כמ"ר יאָססעלע בעקער מגאליציען, החל לתקוע בשופר מקרן האיל בקול תרועה. ובראש כל אלה התמרמרו הנשים בהרימן קול יליל ובכי, והילדים זעקו במקהלותן בקול ענות תמרורים.

כחצות הליל התעוררתי פתאום כמו נדהם מתרדמתי, בשמעי קול זעקת קוראים, הבא ממרחקים הולך וקרב עד מתחת לחלונותי. ובאר היטיב שמעתי את הקריאה: “קומו, קומו! נקרא את הָאֵיכוֹת, קינות האבל, אשר קונן ירמיהו, כי מגור האבדון בא על האמונה! קומו ובואו כל שוקדי האמונה בציון! קומו!” – ככה קראו וזעקו לעורר את הליל משקט הדומיה מול שמים, מכוסי פניני אור ככבים, עדי התרחקי, והדממה שבה אחת אחת בהַשְׁבָּתַת קול ההיד.

ואשא את ראשי ואתחרשה להקשיב רב קשב; אך רק דממה מסביב, ואהי כמתרונן מחלום תֹּהוּ, ואדליקה נרי, ועודני עֶר בקרוא משרת מעל רָמַת גג בית אל, אל תפלת השחר.

בהיות הבוקר קראו והודיעו בבתי כנסיות אחדים את האיסור, אך בהנשארים, העומדים תחת פקודת הרב יוסף שווארץ והרב נסים באק נ"י, לא נִתַּן למו הרשיום להידיעו, ובבתי כנסיות הספרדים לא אבו שמוע ממנו.

אז חרה אף הקאָנזול למלכות עסטעררייך, בשמעו את דבר המעש הלזה, אשר חשבהו כנאצה ולעג, המתפרץ לעיני השמש מול כבודו. בקראו את הפקידים להוכיחם בפניהם, ענו ואמרו כלם: כי מבלתי יכלת בידם להניא ולהפריע את האסיפה, התרחקו לעמוד מנגד; והנהו בידו וכנפשו יעשה, לשום עונש על אלה, אשר הסבו את רעש ההמון הלזה.

אף כי ידע הקאָנזול, כפי אשר הוגד לו נאמנה מאנשי משמרתו, כי הכחידו האנשים האלה את האמת תחת לשונם, למען הוציא את רגלם מלכד, בכל זאת התנכר, להיות כמחריש ולחשות מול הפקידים, כמאמין לדבריהם. ויקח חמשה ממשביתי ומפריעי השקט ובתוכם את התוקע בשופר, ויתנם לבית הסוהר למשלש ימים, שנים לבית הקאָנזולאט, ושלשה אל הזעראַיל; בהיות אחד בינימו ראַיאַ, ושם יכבד עונש המשמר על האסיר. כי בעת אשר בחדרי משמר הקאָנזולאט רק נקיון ואור מסביב, עדי אחדים מהאסירים יחשבוהו למשכרת, בצאתם ממשכנות העמל, אשר הסכינו בם; הנמו בתי כלאי הזעראַיל צרים ומלאי חלאה ולגועל נפש ותועבת לב ליהודים, בבואם שם בחברת בוזיהם הבזוים, הישמעאלים.

ומדי דברי זכור אזכירה מעש יקרת הרוח מממשלת הישמעאלית, ואשר דרכו בפעמיה משמרות הקאָנזולאטע בירושלים.

בעת בוא השר פיצצאַמאַנאָ, הציר הראשון, אשר שֻׁלַח שמה ממלכות עסטעררייך, ירושלימה, הובל איש יהודי אל בית הכלא, בהשקותו לאחד כוס רעל עבור בצע. אחרי היות האסיר כימים אחדים באין מפגע בבית הכלא – והנהו פתאום מנֻדָּח ואיננו. נבכת רוח הקאָנזול רבתה, ושומרי הבית הובאו למשפט על אשמת רפיונם. אך פקיד השומרים, הַשָּׁב ממרחקים, ענה, בהוכיחם גם אותו עלי עמדו על משמרתו ברמיה, בנפש שקטה: “הלא ידעת אדוני, כי יום השבת היום ליהודים, וסמוך לבי לא יירא, כי ישוב אחרי הריחם בבשמים!” וכאשר אמר כן היה. בעצם היום ההוא, בערב יום, שב הנאשם על חטא מות אל בית הסוהר. כל יליד יהודי, המובל לימים רבים לבית הכלא, יצא מדי שבת בשבתו, על פי משפט ממשלת הישמעאלים כמו על פי משפט הקאָנזולאטע לחפשי הביתה, לחוג את יום השבת במסבת משפחתו

שִׁבְיַת האנשים האלה הפחידה והרגיעה את רוח סוררי העדה, וכאשר השיב הקאָנזול את פני הפקיד ריקם, בחלותם את פניו להוציא את השבוים ממסגר, שלחו הרבנים כמ"ר באָרדאקי, האָרוויטץ וסאלאנט את מליץ הקאָנזולאט, האדון הויזדאָרף אלי, להיות לפה ולהעתיר בעדם.– ולא אחרתי אף כרגע ממלאות את בקשת אויבי, וכמעט עבור היום, יצאו האסורים לחפשי.

ואלה דברי האיסור מלה במלה:

“בבית ישראל ראינו שערוריה, והתורה חוגרת שק כאבל עטויה, כי נמצאו בעיר אלהינו איזה אנשים מיסדים בית למוד לנערי בני ישראל, ללמדם לשון וספר, לימודית ונימוסית, והגם שתחלתו רך ומתוק באמרם שיהיה על פי משגיחים יראי ה' וילמדו עקרי תו”הק, אבל באשר ידוע לנו אחרי הבחון שסופו קשה ואחריתה מרה כלענה. וְיֵעָשֶׂה הלימודיות והנימוסיות עיקרי ותורתינו הק' טפל, והנסיון מעיד ונראה בעליל, אשר הדבר הרע הזה גורם להכרית מישראל כל פינות תו"הק ופורקת יראת ה' אלהינו ועל ילדי בני ישראל וישרש פורה רוש למינות ואפיקורסית וכאשר פשתה המספחת הזאת בחו"ל רבו המתפרצות מאדון כל חי ובוני להם במות בעל. ומהם יצאו ללא אמונה ומרעה אל רעה יצאו, בשם ישראל יתכנו וכמשפטי הגוים לא יעשו ולבם לא נכון עם ה' וגם בברית הממשלה (כאשר מוטל עלינו לירא את ה' ומלך) לא יבואו, ובעונותינו שרבו – צרעת ממארת הזאת נגעה עד שער עמינו עד לב ירושלים עיר הקודש ולתת סמל הקנאה בחצרות בית אלהינו, אוי לעינים שכך רואות, אשר ח"ו – לא – תהיה ירושלים כעיר הנדחת. אוי להם בעלבונה של תורה, ובשגם הבאים לשם ה' להסתפח בנחלתו כל מגמתם לקנות שלימות הנפשי ולהקדיש כל ימיהם קודש לה', ומה לנו להכניס צרה זו בהיכל ה' – על זה דוה לבינו, על אלה חשכו עינינו, כי נלכדו בשחיתותם ונתפשו במצודה רעה, ומהם לבבם פונה לפנות אחרות המסמה את העינים – אוי שכך עלתה בימינו, ויהי בהתאסף ראשי עם ובד"צ ויחידי סגולה רוב בנין ורוב מנין מכל כוללות אשכנזים דפה ע"הק שם ישבנו גם בכינו על חלול שמו הגדול ועל כבוד התורה כי גלה מישראל, ואחרי העצות והתושיות כדת מה לעשות בגדר כרם ה' צבאות מפני שועלים המחבלים ועיינינו היטב הדק ע"פי דתו"הק ועלינו כלנו בהסכמה אחת בלב שלם ובנפש חפצה וגוזרים ואוסרים באיסור גדול ככל תוקף גזירות ואיסורים ותקנות והסכמות הנהוג מחז"ל, ובכח תו"הק ועיר הק' אשר כל ישראל מכוללות האשכנזים אשר ישנו פה ואשר יבוא עוד אל הקודש לא יקרב להתלמד בבית לימודי הזה, או לתת מבניו להתלמד שמה לא בקביעות ולא באקראי, סחור סחור אמרין לי' וכל מי אשר יעבור על הגזירה והאיסר הזה וילך להתלמד הוא או בניו בבית הלימוד הזה הרי הוא פורץ גדר וכו' לא יאבה ה' סלוח לו וחלק לא יהיה לו בתוך כוללות האשכנזים, והתקנה והאיסור הזה הוא חוק ולא יעבור לנו ולבנינו עד עולם, והירא את דבר ה' ישמע לקול דברינו, הנאמרים באמת בדין וביושר ויתברך באלהי אמן ואמן.

בירח סיון שנת ובח"רת בחיים לפ"ק פע"הק ירושלים ת"ו.

מסביב לחומות העיר    🔗

ויהי לפנות ערב; ונפשי שוקקה לדעת את מדת העת, הנאותה לסוב את כל העיר, ואלכה עם אחוזת מרעי הבאים לשלחני מחוץ לשער דמשק. בפנותינו לימין, הבטנו על חומת העיר הנשגבה ובנויה הנה והנה על סלעים, עדי נדמתה בעינינו כאחד מאלה, המתלכדת ומשתרעת עמם לארכם.

אחרי צָעדינו רגעים אחדים עלי נתיב עקלקל ומלא אבנים, הנטוע בעצי זית, נטינו שמאלה, לקברות המלכים.

בבואינו בפתח צר ושפל קומה אל חצר, הנחצב בסלעים ומלא מעי מפלה על כל פנותיו, ראינו ממולינו שער גדול ונחמד למראה, אשר כפי שרידי שאריתו הנשברים, ענדוהו מקדם ארבעה עמודים, המחלקים אותו לשלש ידות. על המשקוף פתילי אשכלות ענבים ופארי פרחים, חצובים במעשה ידי אמן. היהודים יחשבו את האשכולות האלה לככרי לחם משולבים ואת הציון לקבר כלבא שבוע. הלא היו בינימו כומרים אין מספר, הבודים מֶחקרים, להמציא מקומות מוקדשים, ובזאת הסכינו נפשם לקרוא ציונים, אשר לא יבינום ואין למו שחר, בשם אנשים, נודעים בשער. ועל פני רובם לא ישימו גם השוקדים במחקרי המקומות, וגם ראָבינזאָן בתוכם, את לבם למסורת התלמוד, אשר אף אם אולי לא תנהל להכרת הדבר, בכל זאת יקרה ונכבדת הערך הִנֶּהָ, לשום עין בקרת עליה ולדעתה.

קברות בני דוד, או מלכי ישראל, היו על ציון, ארבעה מהם נקברו במַעלֶה העיר. אין מאמר בספרי הנביאים ואין שמועה ובשורת הודעה במחברות קורות העתים, המעידים ומוכיחים, כי המקומות אשר יכונו בשם זה, הם המה קברי מלכי יהודה באמת. וכפי הציור, אשר העמידו פויזאניאס והיוסיפון מהם, נכון לתת היתרון לאלה החושבים, כי נקברה שם העלענא מַלְכַּת אבאדיעֶנע, העוזבת ברית אלוף נעוריה ובאה לחסות בצל האמונה הישראלית, והמתה אחרי כן בירושלים.

מהאולם הבנוי מאחרי השער הנזכר, הגענו בעברינו בפתח צר אל חדרי הקברים. ערמות העפר ותלי האבנים, הצבורים שם מסביב, יָסֵבּוּ וימנעו את המבקר מבוא שמה, עדי זחלו עלי ברכיו בעפר.

פני הקירות ועליות התקרה הושתו חלקות למו מידי יוצר פסל. שלשה מבואות שונים מובילים מן החדר הלזה אל אחרים, ושם נמצאו נבובי קיר, הנחצבים להיות מכון שבת לארונות.

מאחד מהחדרים האלה תוֹבֵלנה מעלות מעט מזער אל עומק תחתית, ושם מערת קברים קטנה, בה נמצאו נבובי קיר גדולים ורחבים, אשר עמדו במו כפי ספורי ההגדה, ארונות שיש בימי קדם. דלתות האבן, הקצובות כפי תבנית החורים מן הסלעים בחרט ידות, כבר חלפו על פני כלם ואינמו. את האחרונה הוביל, כפי אשר ספר לי היהודי, אשר היה לי לעינים, אורח יהודי נבער זה לפני שבע שנים לקרית פאריז.

בעברינו על כברת ארץ קטנה, מלאת מרגמה ונטועת זיתים, באנו אל בית המשמר, אשר ישב בו ירמיהו הנביא. אחרי דפקנו מעט על דלת קטנה, נפתחה לפנינו, והננו בגנת פרחים קטנה ונחמדה למראה, משם הגענו אל מערה, עגולת התבנית וגבוהת התקרה, הנשאה משני עמודי סלע. גבהם שלשים באמת הרגל, והִנֶּהָ כצאתה מידי הטבע וידי אדם לא חלו בה, וכארבעים באמת הרגל לה על פני כלה. בעד פתח, גבה הקומה, יבוא אור לה מהגן אשר מבחוץ, ושם ציוני קברות ישמעאלים אחדים. ופה, אל מקום השקט והמרגעה הלזה, יבואו הישמעאלים מדי פעם בפעם לערוך הגיג תחנתם.

בלכתנו נתן כל אחד מאתנו מתן אל הנער השומר, ואף כי הרבינו לתת לו, בכל זאת לא רצתה נפשו בו, ויקראנו בשם: בני כלב; ומנהלנו אמר לנו: לשמוח במנת חלקינו כזאת, ולהודות לה' כי לעולם חסדו, עלי מנעו הפעם מהשליך גם אבנים אחרינו כארחו.

ונעבור הלאה, לארך חומת העיר, ונשקף משמאלינו על עמק יהושפט עם מערות קברותיו בגבהי עֶבְרוֹ האחר. אחרי עברינו על שער האריות, אשר שם מקום קברות הישמעאלים ויאור נושן, הבטנו על עומק נחל קדרון הנחרב. מעבר לעמק נראו הציונים, הנחשבים זה שנות מאות לקברי אבשלום וירמיהו הנביא, ואינמו רק בנינים צעירי ימים מימות הרומים. מסביב וממעל למו ועל כל גובה הנתיב, העולה לכפר סילואן נראו קברות היהודים, הנכרים במצבותם הפרושות עלימו לארכן. מורד ההר בעבר מזה נראה ממרחק, כמו רצוף באבנים ומרובעי התבנית. ממעל לכל עמקי הבקעה ורמי הקברים האלה מתנשא הר הזיתים, בעל משלוש הראשים.

בשומינו עין על חומת העיר, אשר לימיננו, הבטנו בעברינו על שער ציון לשמאלינו, בעומק תחתית, את גיא בן הנם, ואצל חומת העיר, אשר שם מקום ההיכל, הֵנה והנה אבנים גדולות ורחבות לבלי חוק, באורך שנים ועשרים באמת הרגל, אשר הנמו שם באין שפק, כדוברי עתק לשן שממת העת האוכלת ומחרבת תולדותיה, על איתנם הראשון, כאשר הניחם החרש מימות שנות אלף. גם הראונו שם בול אבן, שבע רַגְלִי ומחצית לעביה, אשר מאסוה בוני היכל שלמה, על אשר לא נאוה למו להקבילה בבנין, וישליכוה. אולם הרק האבן הזאת עמדה מול השמיר, אשר הניחוה, כפי ספור ההגדה, רק על כל אבן לגזרה לשנים, על כי לא הונף ברזל על ההיכל, משכן השלום?

על פלח עמוד אחד, היוצא בקיר לאורך שלשה טפחים, ספרו, כי הנהו נועד ליוֹם התחיה, ועליו ישב מאהאָמעד אז ביום קום ישני עפר מתרדמתם, לחרוץ משפט על נפשות הרפאים. הגדה אחרת מספרת, כי מאהאָמעד ישים עין בקרת על ישי הנוצרי להבחין, אם עשה משפט וצדקה בארץ, ובעת תרצה נפשו בו, יתן לו את אחותו לאשה. וזה כארבע מאות שנה נגש נביא שקר, וישב לעיני המון הערבים הבוטחים בו, על העמוד, וכהחלו להתנבאות נפל וימת.

ברדתינו מטה מטה, עברנו על שער יאפֿפֿא, ובנתיב, אשר ממולו, באחת הפחתים מחומת העיר, הגענו, בעברינו בין עצי זיתים על אדמת מרגמה ומשעול אבנים, אל שער דמשק, אשר ממנו יצאנו. מדת העת, אשר הסבונו בה את כל העיר, הִנֶּהָ מעלה ורביעית, מבלעדי העת, אשר הסבונו בה לראות את קברות המלכים ובית משמר הנביא. בכל ארחינו לא פגשנו גם אדם גם נפש חיה. דממה מסביב, כעל מקום ככר קברות ברד ושמם.

גם ירושלים כמוהו, וחבצלת אזכרות אַלְמָוֶת תפרח ממעל לגלי קבריה!

בבואינו לשער דמשק התארח הרופא כמ"ר ראָזענבוים מגאליציען אתנו לחברה, העומד למשמר על בנין בית המרפא אל השר מאָנטעפֿיאָרע, וגם הוא האיר את עיני בבאר היטב על שטנת וחרחרת האשכנזים אל מול המוסדה.

“הנני יודע” – אמר – “כי בארצות אייראָפא לָחֶם כעת בשערים בין היהודים, הדבקים במסורה הנושנת מימות דורות עולמים, ואשר מתקו למו רגבי נחלי קדומים, לאלה, אשר שכלו את ידם לפנות בארחותם לנתיבות העת החדשה, והמלחמה כבדה וקשה. שם אינימו רק שני גדודים אלה מול אלה. אלה פה אתנו, הם יהודים, הבאים מארבע כנפות התבל, וכמעט כל אחד מאלה, הנאספים פה כעמיר גורנה משוט ברחבי הארץ, להתגורר ולהאחז פה, לעדה נפרדת וגדוד אֵמוּן לבדו יֵחָשֵׁב”.

“בקשיות עורף אלה, כאשר נקבם הכתוב בשם, ובלבם הקופא על שמרי רעיוניו, אשר ינק כגמול משדי אומנתו, עדי השתרשו בו להיות כנטיעים מגודלים עמו משחרות נערותו, כמו ברוחם הסורר, לא יתאחדו אלה, הנפרדים ונבדלים, מבלעדי מראית עיני רוחם בתהלוכות וארחות הדת, גם לאומותם וללשונותם, לעולם לאגודה אחת. כי לולא תגרע מנחלתינו כל שלות הלבבות והתרועעות הנפשות, כאשר נאוה כזאת לשבת אחים, בני אמונה אחת, גם יחד, איה איפה מקור היכולת, אשר ממנו ישאבון הנגידים בעלי הון ורכוש וקנין, לשחת רחמם ולהתעלם מיתומים נעזבים, לבלתי יַסֵּד בית חנוך ותלמוד בעדם? איככה לא יבושו אלה וגם הכלם לא ידעו, מקחת כסף צדקה ומבלי התנדב גם את המעשר ממנו למטרת אושר המקהלה? אמנם, בבצע הלזה, השליט ברוחות אלה מסביב, נמצאה גם סבת השטנה והמרד מול המוסדה אשר באת לכוננה”.

“לא נמדצו דבריך אלה אלי על פני כלם.”

“שמעני ואחוך! הנה דבקי במסורת המנהג הנושן מארצות רוססיא האלה, לא ישלחו עוד אף אגורה אחת, בהחטיא אחיהם פה אף כשערה אחת מול חוקי התמימות הקלים אף למראית העין. ילידי רוססיא אלה לא יראו במוסדת ביתך רק את רוח משה מענדעלסזאָהן, אשר פעל און לרוב במדינת אשכנז. הוא קרע – כמו לוטהער להבדיל, את אגודת עמי אשכנז – את אחדות היהודים לשנים. הספרדים לא ידעו ממלחמות כאלה מאומה, גם לא תעל על לבם ולא יבינו לדמות בנפשם את גודל השבר, אשר נבע מהעתקת התורה לשפת אשכנזית, המובלת את ילדי העברים לקרוא בספרי אשכנז.”

“הֲאִם הֵרעה כזאת גם לנפשך באמונתך הטהורה, בידעך פה לדבר עמי כל זאת ולהביע רעיוני רוחך בלשון אשכנז ?”

“נַסֵּה נא הפעם לדבר עם ילידי פולוניא! אולם גם האשכנזים, גם אנשי בריטאניא וצרפת לא ישלחו עוד את כספם רק בעד מוסדות תושיה בעת תִּוָּסַדְנָה כאלה חדשים לבקרים, ומנחלת האנשים היחידים תִגָּרַַע נדבתם!”

“הלא גם אפך חרה עדי למורת רוחך נהיתה, על כי לא נוסדו בתי חנוך ליתומים ולתלמוד מתושבי הארץ; ועל כן באו אוהבי מישרים ממרחקים לכוננם.”

“על מה אדבר עוד עמך בעקלקלות? מוסדת הגבירה העֶרץ הִנֶּהָ טובה ונכוחה וכלה יפה ותמימה עדי מום אין בה, רק עם לא בינות לא יכיר את גודל תועלתה, אולם איננה רק בעד עשרים ילדים. כמה מספר הילדים, אשר תאסוף מאנשי פולוניא ורוססיא, אם גם ילדי הספרדים ימצאו בה מקום? שלשה או לרובם, חמשה! האם בעד מלא חפני ילדים אלה נחרף נפשינו למריבה עם כל מדינת פולוניא ורוססיא?”

עדת אנשים שחורי המראה (ציגיינער), הרובצת מלפני שער דמשק, השביתה את שיחתינו. ואתפלא למצוא גם פה, כמו זה לפני עשרים שנה בקרית רומי, את נדחי האדמה האלה. בקול זעקה סבבונו הנשים והילדים לבקש מתן. והמה ערומים כמעט עד חצי בשרם, והילדים כביום הולדם, האחד מהאנשים תפר בגד קרוע בטלאות, והשני נגן בידו את זמרת ראקאָצי הסורר, אשר לא שמעתיה זה ימים רבים. האם לא נבחר העם המפוזר הלזה לשאת את מנגינת הזמרה, בת אלוה, למרחקי ארץ כאשר נבחר עם אחר מפֹרד כמוהו, לשאת את אמונת יה לקצות התבל? לשנימו כשל כח הסבל וקצר מצע היכלת, מהכיל את הרעיון והמראה, כי תטבע התבל במחסור זמרה וביון אין אמון, וככה יזמרו וינגנו במנגינות דוד ובשירי המושל מנעים מליצות במתק שפה. ובהקשיב היהודי לזמרת שחורי המראה האלה, המנגנת עצבון, הלא תתעוררנה בירכתי שרעפיו תמונות ואזכרות נרדמות משפת ניל הנושן! הלא תאמין נפשו שמוע קול מיתרי הכנורות, המתנועעים ברוח, בערבי בבל?

אך בנפשי התעוררה עוד אזכרה אחרת משחרות נערותי. בלכתי לבית ספר העמים אשר סביבותינו, נתנו לנו גם את ספר ידיעת הארץ, המחובר ברחבי אהבת האדם איש כאחיו, ללמדו עדי תהי שומה בפינו, ובכתוב עמים לאמונתם וללשונותם, מצאנו בו תמיד את היהודים בחברת שחורי המראה. למען הרעים את נפש נערי היהודים עד דכא. ואנחנו נערים נבערים בושנו ונכלמנו על זה, אשר ביתרון הלזה נִכָּבֵדָה, לעמוד ולהקרא בשם בשכונת מאמיני האחדות. בהשליכי אל אחת מהמתחננות קשיטות כסף אחדים, אמרה: “כסף לבן! איש לְבֵן המראה! יואל אלוה לחננך בבנים לבני מראה, כמספר הקשיטות הלבנות אשר חוננתני, ולא בבנות, למען לא תדע כלימה כל עת היותך!”

חגיגת מועד החנוך    🔗

בית המוסדה המושכר מלא מסביב מדגלים לבנים ואדומים, להיותו נכון ונאוה לקרואים באי המועד. בחדר התלמוד המקושר על כל עבריו בצבעי עסטעררייך, נראתה תמונת מלך עסטעררייך במסגרת משבצת אדרת, והיא נדבת יד הגבירה המיסדת. ממולה ציור תבנית אביה, השוכן בסתר עליון, הגביר מו"ה שמעון עדלען פֿאָן לעמֶעל. לארך הקירות ציורי חיות וצמחים ותארי תמונות מספורי התורה, להסכין במו את מראית עיני הילדים.

גם ברגע האחרון לא נחו המצטדקים, יושבי שער בחבוק ידים, מהכין לי מרורות לעצבת נפשי. בליל אשר לפני חגיגת החנוך העירוני משנתי, להגיד לי, כי התפרצה השמועה בין יהודי רוססיא, כי הועמד צלם בבית המוסדה. לבי אמר לי מדי שמעי כזאת, כי יד רמיה עשתה כאלה, להשליך שם דבר כזה בעד החלון, או למשחו בששר על הקיר; ואקומה ואמהרה אל הבית כמו רגע, אך בחפשי הנה והנה גם מאומה לא מצאתי, עדי נפלה המסכה מעל עיני ואמצא: כי מטבעות צלמי הכבוד מצוירים על תמונת המלך הנמצא השם. ואקחה שכין לגרוד ולמחוק את ראשי הצלמים, ומעל תמונת הגביר לעממעל מחקתי את פסל השה המוזהב, אשר בנס כבודו, על כי לא תבוא תמונת כל – בבית כנסת.

אך התמונה לא היתה בבית התפלה, כי אם בחדר התלמוד. עוד נתנו דופי בתמונה, על היות ראשה פרוע, אך למחסור כזה קצרה ידי מהושיע. המנגן כמ"ר חיים מטשערנאוויטץ, אשר שכרתיהו במחיר לעזור: בזמרת שיר ההודיה לעמי עסטעררייך, השמיעני, כי צר לו מאוד על אבדן משכרתו, אך אחדים מרבני רוססיא קראוהו לבית דינם, והפחידוהו לשומו לחרם, בעת עָזרו לפאר את חגיגת החנוך. ובעצם הזאת יֵראהו גם בהעברת החרם, לבלתי גלות והזכיר את שמות האנשים, אשר שמו עליו את הפקודה הזאת. הה, פתיות קדושה!

השר פיצצאַמאַנאָ, קאָנזול למלכות עסטעררייך, היטיב בחסדו לעמוד לימיני, בצאתי לקדם את פני הקרואים. בינימו היו: בראשם השר הַפֶּחָה אשר על ירושלים, עם כל אחוזת מרעיו בכל יפעת הדרתם, הרב החכם באשי אַבולאפֿיא עם כל מסבת בית דינו. גם באו שרי הקאָנזולאטע למלכות צרפת, בריטאניא וספרד עם מליציהם ומשרתיהם, עטופים בהוד מחלצותם, ובתפארת כלי נשקם.

אחרי ברכי את הבאים אני ושני המורים אשר העמדתים על משמר החנוך, העברתי את הילדים הנאספים, כלמו בבגדי חמודות כילידי המזרח שָוֵי התואר ונדמים בחרט תבניתם, על פני הקרואים. ואחרי אשר ברכו גם הילדים את מחוגת האסיפה, הנכבדת וּמְלֵאַת הדר הלזו, ושובם לשבת על כסאותם, משוחי ירקרק, החלה מקהלת משוררים לשיר את מזמור השלושים בתהלות ישראל: “ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי.”

אחרי כן נשאתי את המשא הלזה מול הנאספים:

“בגשתי היום לדבר לפני מסבת האסיפה הנכבדת הלזו, הצליח ה' את דרכי, כי הקרה את ציור התמונה ואת הרעיון, שני עמודי המשא, לפני, להעמידם נוכח פני, עדי עפעפי יישירו לנגדם; את ציור ההיכל ואת רעיון החנוך! שאו עיניכם והשקיפו בעד החלונות האלה, והנה רק במרחבי צעדים אחדים מתנשאה חומת ההיכל המערבית! רק היא יחידה מכל שארית עת קדומים, אשר כבר חלפה הלכה לה, מכל תפארת האור, אשר כבה ואיננו. בעת התמוטטו חומות ההיכל האלה, ומפלת העיר הזאת כמעט כלתה ונחרצה, צוה איש אחד לנשאו בארונו כמת למראית העין – מפחדו פן יתעללו בו, ויהרגוהו המצטדקים המהוֹללים כמורד – מחוץ לחומות העיר, להתנפל שם ולבקש חנינה בעד אחיו, בעד הנשים והילדים. וכאשר השיב שר הצבא את פּניו ריקם בבקשתו זאת, בהבטיחו לו לתת את בקשתו ולמלאות חנינה אחת בעד נפשו, אז חלה רבי יוחנן בן זכאי את פניו: “אם כן איפה, הבה נא אֲיַסְּדָה בית תלמוד.” ובשחקו מלא הרומי את אות נפשו, מבלי הבין, כי במלואת הבקשה הזאת יחיש כל מטרת היהודים העתידה, הגדולה והרחבה למו, אשר ימיה יִמָּשֵׁכו על ימי רוֹם החזק מצור, והמנצחת אז את נוצחיה. רבי יוחנן בן זכאי ראה, כי בא הקץ לממשל ושלטון ישראל בארץ, וכי תמה ממלכתו אל גיל כעמים, על כן גמר אומר ליסד לרוח ירושת שלם וממשלה, המארכת ימים על ממשלתו בארץ, אשר הושמה כעת למעי מפלה”.

“היהודים הנמו תושבי ממלכה הזאת, והתורה הקדושה היא משפט אחוזתם בממשלתם הרוחני לצמיתות נצח.”

“הבה נא אֲיַסְּדָה בית תלמוד!”

“הרעיון הזה, התעורר גם בלב גבירה יקרה ותמימה במרחקי ממלכת עסטעררייך, השם מֶמְשַׁל פניו קדימה, ואשר תעודתו להפיק שם זוהר ההשכלה”.

“ההשכלה היא השמש, אשר חֻבְּרָה לה יחדיו מרבבות קרנים, הנובעות ממקורי הרוחות והלבבות, הממלטת את התבל, לבלתי תשוב לתוהו – עדי אור לה מסביב!”

“הבה נא אֲיַסְּדָה בית תלמוד!”

“הנה אשה, יקרת הרוח ורחבת לב הנדיבות, באה פה לנחם את אלמנת קדוש ישראל, ואף אם אין אלומת קרנים, בכל זאת שביב אור אחד בידה, אשר במפח האהבה והרצון ובנצורת התמימות יגדל, יתפרץ וישתרע, עדי יהי לכוכב מזהיר. גם לא יכבה, אף אם סופת השטנה והמחשכים מסביב לו תסער ותתחולל, והוא יפיק אורו גם לתושית אלה, המתעבים את האור וְהַשָּׂמִים את ההוללות ומשמרת הבלי שוא לאמונתם!”

הבה נא, אֲיַסְּדָה בית תלמוד!"

“הנהו נוסד כעת, ואותות לטובה בו נכרו, בִפְרוֹשׂ מלך אדיר ותמים, הנקרא גם “מלך ירושלים” בין שאר שמות תהלתו, את כנפי מחסהו הנאדר על המוסדה, רַכַּת הימים”.

“הנה זה כשש מאות שנה, מעת נוסד פה נס הלבן ואדמדם מאת שר הצבאות לעאָפאָלד המפואר לתהלה, המתנוסס בממשל עסטעררייך כיפה נוף, בעת נאבד פה זכרו מן הארץ”.

“אות לטובה הוא, כי הנהו פרוש זה כמו שנה תמימה באדמת כנען, כי מתוח הנהו בחדר התלמוד הלזה כלוית חן תפארה, כמחסה עוז אדיר!”

אחרי התימי את משאי, שרו המשוררים בקול ענות מקהלה, ובלוית כלי מנגינות את זמרת התהלה לעמי עסטעררייך, בהעתקת שפת עבר להחכם המליץ לעטעריס, הנדפסת ביפעת כל הדר, לחלקה בין הקרואים בעת הזמרה. ותהי עד להפליא לאוזן המקשיבים, לשמוע רחשת זמרה, הנובעת ממקור אהבת עמי עסטעררייך הרחוקים, על אדמת עיר הקדושה הנושנת, בחרוזי שפת נעים זמירות ישראל.

אחרי כן שמתי את פני אל שר הקאָנזול, בחלותי את פניו, לחון את המוסדה ברצונו ובחן רחומיו גם מהיום והלאה ולפרוש כנפי חסדו עליה, וגם אל האנשים, העומדים על פקודת המשמר, פניתי לבקשם, לשום באמונת הלב עין בקרת, המציץ מחרכי אמון הרוח על המוסדה ואומרה:

"לא ארכו עוד הימים, מעת יצא כקסם מעל שפתי השליט אַבדול מעדשיד להשוות במשטר החוק את כל עבדיו, הסרים למשמעתו, ולהשיב בזה גם ליהודים את אחוזת משפט האדם והמדינה, העצורה מהם עד הנה זה ימים כבירי מספר. "בתי תלמוד וחנוך, השכלה בחכמה ובמדע “הנמו כעת גורל כל שפה ואמרי פוּר במקום, אשר לא נשמע זה ארבע מאות שנה אף שמץ מאלה. הנה זה ירחים אחדים, מעת יצאה הדת אל כל מורי ממשלת הישמעאלים, הגדולה והרחבה, לכונן בתי תלמוד. והנני שש בגורלי, אשר נפל לי בנעימים, להיות נבחר לציר להביא מוסדת בית חנוך, הנוסדת ראשונה מעת יצאה הדת מלפני השליט – יחי אבדול מעדשיד!”

עתה שרו במקהלה את שיר הברכה, בשפת עבר, הנוסד על חרוזי זמרת עם הישמעאלים, הנקובה בשם אַראַבאַ:

תפלה⁸

לכבוד המושל האדיר, אור עמים וגאון לאומים, השולטן

עַבְדְ־אֶל מעדשיד,

ירום ביתו בכבוד על בלי ירח.

אֶל עֶלְיוֹן הַנּוֹטֶה כַּדֹּק שָׁמָיִם

יַטֶּה שְׁלוֹמוֹ גַם עַל הַשּׁוֹלְטָן מַלְכֵּנוּ!

כִּי אַהֲבָה וְחֶמְלָה בְרוּחוֹ פִי שְׁנָיִם

כִּי לֹא שָׁכַח חַנּוֹת גַּם נִדְחֵי עַמֵּינוּ.

יִגְדַּל כְּבוֹד בֵּיתוֹ אַף יִפְרַח פָּרוֹחַ!

“בִּרְכָתוֹ הֵן תִּרֶב” יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ,

אוֹיְבָיו יֵבוֹשׁוּ וְהוּא יִצְלַח צָלֹחַ,

יָצִיץ הוֹד נִזְרוֹ עַד מָרוֹם יַגִּיעַ!

دعا

الى سعادت المملكة الشاهانية

انوار الميمونية وقوت الامم الدولة العلية

السلطان عبد المجيد نصره الله تعالى

وحفظه ويعلى شانه بالدولة والنعم الابدية

الرب العالى الذي ناصب كماهل سما السّموات

ينصب سلامه ايضا على السّلطان مولانا

حيث المحبّة والرحمة في قلبه قاطات

ايضا ليس ينسيها رحمته على فقرات اناسانا

يكبر واجب اوطانه بالفرح والسرور

بركاته تقبل وتكثر من نهار الى نهار يفوز

اعداه وحشماته يختجلوا بجاه الرب الغيور

يضوى بهمت تاجة وللسما يلوز

גם התפלה הזאת נדפסת ליקר להֵחָלֵק בין הקרואים, והאחת הנאדרת ביתר שאת ביפעת כל חמדת עין, נתנה עם העתקה ישמעאלית אל הפחה קיאַמיל, לשלחה ולפרשה לרגלי כס הסולטאן, ובפני רצון הבטיח השר הלזה, למלאות בקשתי.

אחרי כן נאמרה במקהלת המון חוגג בהגיג לבב עתירת הזכרת הנשמות והתפלה בעד הגביר המנוח כבוד מה"ו שמעון עדלען פֿאָן לאֶממעל נ"ע, ובעד הגביר יהודה טויראָ ז"ל, יליד אמעריקא, אשר היטיב ברוחב נדיבותו, לתושבי אדמת הקודש לפני מותו. ואחרי הזכרת המתים הלזו, אשר כל הנאספים ענו לה בקול ענות הגיון רוח ונפש תמימה, הובלה ברכה בעתירת “מי שברך” בעד הגבירה מ' ליפעט הערץ־לאֶממעל, בעד פקידי עדת וויען הבירה, אשר הנמו ראשי המשמר על המוסדה הזאת, בעד מורי ופקידי המקהלות בירושלים בעד סיר משה מאָנטעפֿיאָרע, בעד משפחת ראָטהשילד, בעד החכם כבוד מו"ה אברהם הכהן נ"י, בעד האנשים העומדים על פקודת המשמר, בעד המורים ובעד הילדים, ומקהלת המשוררים לאחרונה נסעה, בשוררה את המזמור: “בשוב ד' את שיבת ציון.”

מראית חגיגת המועד, הנשגבה והנאדרת הלזו, אשר כמוה לא נחגגה כמעט בירושלים זה שנות אלף, עוררה ביתר עז את כל העומדים שם לדאבון הנוגע עד חדרי נפש, בהיותה על אדמת הקודש.

שרי הקאָנזלאטע סבבוני אחרי כן, להוביל לי את ברכת נפשם, על כי הצליח ה' את משלחתי עד הנה, בחלותם את פני, להליץ בעד רגשות תודתם מול פני הגבירה המיסדת נדיבת הלבב. אחרי כן הובלו הקרואים אל חדר השתיה, ושם הושמה ארוחת מגדנות כאורח ארצות המזרח, לפנימו; גם נחלקו ככרות לחם לשובע בעת הזאת לכל עניי ירושלים, ומתנות הנדבות, נאדרי היקר ורבי הערך, המובלות על פני רובן מקרית וויען בעד המוסדה, הועמדו שם למראה לעיני הקרואים.

מאין יבוא עזר?    🔗

(תהלים קכ"א א').

בָּאֵי לגור בארץ ונודדי ממנה.

אוֹמַר לציון: הנה הנם מראות מעציבות ומאדיבות, אשר חשפנו פה לעיני הקורא, והנה הנם כפלים לעצבת נפש, בהתיצבן לבדנה, מבלי היות למו מקור חוברת ודבק מאומה עם מעמד הישמעאלים והנוצרים, המשולח ונעזב כמוהן. תמונות נאמנות כפי משטר האמת והיושר כאלה ממצב החברה והמוסר בירושלים, תמלאינה את החוקר, אשר לב רגש בקרבו, די דאבון וקצף, ובכל זאת יכמרו גם נחומיו מדי פעם בפעם.

אולם אנחנו לא העמדנו את התמונות האלה אל מול עיני הקורא,למען עורר בקרבו הרגשות כמו אלה; אך העברנו אותן על פניו, למען הכין והטות את לבו אל המועצות: איככה תבואינה עזרה והרוחה לאלה? מראה נכבדת ונשגבת ביקרתה עד להתפאר הִנֶּהָ, אשר עליה יכמרו הנחומים עד חדרי הנפש, בראותינו במכתבי עדות המסע, אשר בידי אורחי היהודים, את האמרים, המורים על מטרת מסעם: “למות בירושלים” איה איפה התמכרות נאמנה לאמון, התנדבות לשמוח ולשוש כגבור לרוץ אורח המכאוב, בהשליכו ככלי אין חפץ בו מנגד את כל חמדת החיים, מאלה, הטמונות בתאומי המלין האלה? מה גדלה עצבת הנפש הכמהה, ושוקקה לדאבון כזאת בקרב איש ולב עמוק, עדי יבתר, יגזור וינתק האדם את כל חבלי המסכנות, כושרות המשפחה ורתוקות ארץ המולדת לשנים, בשחתו רחמיו להפרד ולעזוב את חלק הארץ האחד, למען התמכר במרחקי החלק האחר לעוני ולבזיון, רק למלא נפשו, כי תרעב לשבוע נעימות אבותיו הקדושים אשר בארץ הנמו, לחלום בהלך נפש מתפארת ההיכל, מהוד הכרובים, על ערמות שממה, להשתפך בבכי על קברות המלכים, השופטים והנביאים, לענות בדרך כחו – “למות בירושלים!”

נוגה כבוד והדר יעטר את ראש אורח כמוהו, בהביטנו ממולו אורח ישמעאלי או נוצרי, הבא גם הוא ממרחקים ירושלימה, אך בצרור כספו, למען מלאות את כל משאלות נפשו והשביע את כל מחסורו, והוא נוסע למען שוב אחרי ירחים אחדים הביתה, לשבוע בעדנת החיים בחיק ארץ המולדת, ונפשו מלאה מאזכרות נחמדות ונשגבות. איך לא נאדר למולו השיבה, חסר הכח ונדכא כקנה הרצוץ, היהודי המורדף כצבי מֻדח, בחרפו נפשו באין מאומה בידו, אל כל עמל ומחסור הדרך, למען המלט, בהלכו, באורח לא ישוב עדי עד, אל אבק הקברות בעמק יהושפט!

מדי פעם בפעם דמו המושלים חוברי חבר את היהודים אל הכומרים, העומדים שם למשמר להשתפך בחנונים על הקבר המוקדש אל הנוצרים, והנתמכים בעד זה בכסף הנקבץ מארבע כנפות התבל.

אך הדמיון הלזה איננו מיושר על פני כלו. הכומרים, בדכאות רוח התמימות, יתמכרו בנפשם להגיון התפלה בהשליכם כל עדני החיים מנגד, אולם גם מהעבודה בל תַּנַּח ידם. הנמו יועצי הנפש, מאסיפי לברית דתם, מברכי חוברת אֵרוּשׂ ועומדים לימין נוטי למות על ערש דוי, גם לאלה הנופלים לשלל המגפה; הנמו מורים, רופאים, רוקחי צרי תעלה, מדפיסי ספרים, עושי מלאכה – ומשרתי האורחים העוברים ושבים. הנמו, מדי דברינו פה ביתר שאת מכומרי הפֿראנציס אנער נציב משולח נשכח ונעזב פה זה לפני שש מאות שנה, מאת מלכי הפֿראנקען; ורבו כמו רבו מחרפי הנפש בעד דתם בחוברת הכמרים הלזו, מאשר בין כל אגודות מקהלות הנוצרים על פני כלנה. גם פה העמיקה עיננו להביט ולחדור עדי תכונת מפלת והשחתת המוסר הנמצאה, מהרחיב פינו לבלי חוק להתיצב כמו מטיף מהלל, אך גם לָאֱמֶת המשפט לשאול את דבר חוקה ולכל התמכרות נפש כקרבן נדבה בעָצְמַת המעצור יותן הַיְּקָר להכירה ולהוקירה. אולם גם על זאת לשית בטרם כל פה עין: הכמרים האלה הנמו אנשים בודדים באין משפחה וגואל, והנמו מתים פה כאשר באו – בדד וגלמוד.

היהודים יבואו על פני רובם עם נשיהם ובניהם, או בעודם בנוער לקחת פה אשה; וכאשר ראינו, אין חנוך ותלמוד פה לבניהם אשר יולידו, גם ישאו נשים כארחם בשחרות ימיהם, עדי ימקו ברוחם ובשרם, ולא יִכּוֹנוּ מקצרות כח לגדל את בניהם, ילידי החולש. לעיני אלה, אשר לא באו הנה ממרחקים על כי ערגה נפשם לאדמת הקודש, לא נהדרה פני ארץ מולדתם, כי הסכן הסכינו עינימו לראותה תמיד, ונוגה הזהב, אשר יכתירה כנזר במרחקים, נאבד למו. נבערים מדעת ונעדרי כל התעוררות מליצה אשר פתתה את אבותם ואבות אבותם לבוא הנה, הנמו נטויי הרפיון בלי משען לחם, וְקַחַת המתנות אִבְּדה את כל שארית יקרת רוח וכבוד בקרבם עד לאין זכר. וככה יגדל ירבה ויפרוץ מדי יום ביומו אספסוף אביוני בשר ורוח, אשר לא נדע מנו מה ילד יום מחר.

איה איפה ממלכה, אם לא ממשלת הישמעאלים אין חוק לה, אשר תסבול כזאת בעיר הקדושה לה, מבלעדי מעקקא, מכל ערי התבל, או באחת משאר ערי אדמת הקודש, כמו צפת וטבריא? הלא גם במדינות החפשיות באמעריקא שאל ישאלו את הדורך על אדמת התבל החדשה: האם הביא מכסת כסף מאומה בידו, או האם יֶשנו לו איש מכיר, אשר לידו יִתָּקֵעַ לערוב בעדו במחית נפשו. ובעת נעדרו ממנו עֲרֻבּוֹת כאלה, או אם שבור הנהו ממום רע בבשרו, אז יִסֻגְרוּ מפניו, בלי חמלה, שערי הארץ, החפשית בכל ארצות התבל, מִבּוֹא.

על פי אגרות החופש אין מזה מאומה לבוא ולהתגורר. וטובה ונכוחה היא, להיות משפט החופש לעוברים ושבים כאות נפשם. אך על ממשלות אייראָפא הנהו, לשית גבול ועצרה לזאת. בעת ערגה נפש שיבה או שֵׂיבת ימים ללכת ולמות בירושלים, מי ומי ימנעם מהשיג עַצְבַת הצלחה כזאת? מי ומי ישלח ידו לאחוז בסנסני תשוקת רוח, מלא אמון שדי, בחפץ תמימות נפש טהורה, מי ומי יאמר: עד פה תבוא ולא תוסיף?

אך אם בתי אבות על פני כלם, אשר גם פה תחת לחץ העוני והמחסור יתעלפו, והפעם גם מרפיון ומעצלות ידים למלאכה, רק למען קחת מתנות, לאדמת הקודש יסעו, אשר שם בניהם ונכדיהם ברוחם ובבשרם באבדן נצח אין מפלט למו ימקו, אז – כפי מראית עינינו – המשפט לממשלה להיות כאבי יתומים לאלה הנעזבים ולהזהירם ולעצרם. הלא ארחה גם לעשות ככה מול הנוסעים למרחקי אמעריקא? ותהי זאת לחוק ולא יעבור: כי לא יהין איש מהיום והלאה ללכת ירושלימה, מבלעדי הביאו עדות נאמנה על אחוזת קנין הון קצוב, או כי עושה מלאכה, או עובד אדמה הנהו .

עודני כותב את הטורים האלה, וקסת הסופר בין אצבעותי, והנה הכין מִשְׂחָק המקרה הפתאומי לי את החרדה הזאת. והנה איש בפני שיבה אלי נגש, כמ"ר משה האמבורגער מוואאג־ניישטאדטל באונגארן, הנהו כבן ששים שנה, ויחל את פני לתת לו אגרות מליצה ירושלימה, אשר שמה יסע עם אשתו ושבעת בניו.

“היש לך רכוש?”

" אין מאומה".

“ואיה איפה תמצא משען מחיתך בירושלים?”

“מְתֵי מספר מאוהבי נתנו חתימת ידם, ויבטיחוני לשלוח לי אלף כסף מדי שנה בשנה”.

“ואם אחדים מהאוהבים האלה ימותו, או יאבדו בקורות העתים, אשר חליפות נתנו למו, את רכושם, או לא ימלאו אמרתם?”

“אז ה' לי בעוזרי!”

“באין שפק! אולם עליך לתמכו בחנינת חסדו, בחריצות ידיך במלאכה”.

“הנני קולע במטרתי להגיון בתורה!”

“כמה ימי שני חיי בניך?”

“בני הבכור הנהו בן אחד ועשרים, השני בן תשע עשרה, השלישי בן שבע עשרה, ואחיו הצעירים ממנו לימים, עד הצעיר והוא בן ארבע שנה”.

“אם עושי מלאכה הנמו, אז שלום בואם”.

“אולם אינימו עושי מלאכה”.

“ומה יעשו איפה בירושלים?”

“ישקדו על דלתות הגיון התורה”.

“ומה תעשה לאמרי האבות, המורים: כי לא תהיה התורה בידך כקרדום לחפור בה?”

הנהו מחריש ופיהו מלא שחוק.

“אם כן איפה יהגו בתורה. אולם, גם אם אשכח את מאמר החכמים, איככה יגיעו בזאת למחית נפשם?”

“ומה אעשה איפה?”

“ראה נא אדוני יקירי! הנה כל מאויי נפשי לך לטובה, להיותך בריא ואולם דשן ורענן עדי שיבה; אולם באסוף האלהים אותך לאבותיך בטרם המועד, כאשר נקל כזאת בבואך לרוח ארץ אחרת ומוזרה לך, אשר לא הסכנת בו, ולאורח החיים, אשר לא דרכת בו מנעוריך, מה יעשו אז ביום המחר הלזה אשתך ובניך? היאבו המיטיבים האלה, התומכים אותך כרב יקר ותמים באהבה, לתת גם את נדבתם לבניך הגדולים והנכונים לכל מפעל ידים, למען כלכלם במרחקים?”

“והאחרים, מה המה עושים?”

“האחרים יחיו את נפשם בעמל ממתנות נדבה, גם פושטי יד למתן הנמו”.

אם מה' יצא הדבר, הטוב בעיניו יעש".

“לא כן יקירי! רצון האל איננו ככה! רצון האל איננו, כי יבלו נערים, מלאי עלומים, את ימיהם כחולמים ברפיון, וכי יושם בסד רגלם, בעודם כבכורה בטרם קיץ, לקחת אשה, כמעט בואם ירושלימה. כי תושם על אפם ועל חמתם בסד רגלם כהבטיחי לך, בידעי את ארחות היהודים שם. רצון האל הנהו, כי ישקדו מלאי עלומים ועצומי כח בחריצות, רצון האל הנהו, כי יהיו למהירי תועלת למו ולחברה, כי יתאזרו הבנים חיל, להיותם נכונים, לעת בוא אבותם לימים ולקצרות כח, לכלכל שיבתם. רצון האלהים הנהו, כי יכבדו הבנים בזאת את אביהם ואת אמם, למען ייטב למו כל ימי היותם על האדמה. הידעת מה ה' אלהיך שואל? את העבודה בזעת אפים”!

“זאת רק הקללה, אשר אררו ה' על אפו ועל חמתו, עבור חטא אדם, אולם רצונו איננו ככה”.

“אמנם הנני אומר לך, יקירי! כי בעת תדמה בתמימות אמונתך פה להפיק רצון מה' במעשיך, בלכתך ירושלימה למצוא שם קבר, הנך מרשיע לעשות בתומת רוחך. הנך משליך בזאת משפחה, עם דור נולד יבוא, לִיְוֵן צרה ולפחת עוני בשר ורוח. הידעת גם איך ישאו ויקדמו את פניך בירושלים? הנדבות תֵּחָלַקְנָה שם כפי מספר הגלגלות, וכאורח הלזה תרב מנתך כפי מספר אנשי ביתך, אולם בזאת תמצא מגרעת במנות הנשארים. על כן רק בצרות עין ובפנים נזעמים יביטו לקראת בואך, וגם את בואך גם התגוררך שם לא יברכו בפני רצון!”

“ומה אעשה עוד כהיום, והכל ערוך למסע!”

“הניחה את שלשת בניך הגדולים מאחריך, למען ילמדו מלאכה!”

“הנמו קצרי כח ויקרים מתת למו תעודה כזאת”.

אז הרגשתי בנפשי, כי רתחה חמתי בקרבי כקדוח אש המסים, ועל כי לא אביתי לענות את האיש הזקן הזה קשות, החרשתי, כמו איש, אשר יסוג אחור מִדַּבֵּר תבונות באמרי יושר הנמרצים, מול המשתגע.

האיש הלזה, אשר זה שלשים שנה, כאשר ספר לי, נפשו שוקקה בכל עוזה לירושלים, לא ידע אף שמץ דבר מהדרך אשר יגיע בו שמה, מהמסע, מהלשונות, אשר ידוברו שם, מאורח החיים והמדות באדמת הקודש לא ידע אף מאומה. רק את האשכול, דִמָּה בנפשו, כי גדול עודנו כהיום כמו זה, אשר נשאוהו המרגלים הפעם במוט בשנים, ומארץ זבת חלב ודבש דמה ברוחו, כי לא נחרבו עוד מעינותיה.

כפי אשר הושם פרזון להקל המסע להולכי ארחות בעתותיגו אלה ככה ירבו מדי יום ביומו הבאים להתגורר, אך בנדבת התמיכה בעד תושבי ירושלים, בל נכחידהו תחת לשונינו, נמצאה תמיד מגרעת בלי חשך. והלחץ יבוא בזה משני עברים, הולך וקרב כאיש מגן, לצמוח פי שנים ולעשות בדים ופארות: ממגרעת במכסת כסף הנדבות, ומהרבות מספר הבאים להתגורר. הבאים, על פני רובם ילידי רוססיא ופולוניא הנמו, והמה הולכים כפי ערך מדרגת השכלתם לאדמת הקודש, כלכת יליד אייראָפא המשכיל למרחקי אמעריקא. היהודי יליד רוססיא־פולוניא, הנהו מתרחק מעול עבדות ארץ מולדתו, אל חופש אין חוק לו תחת פחה ישמעאלי. ככה תַּתְאֵמְנָה כמעט אצל רובם סבות מעמדם בחברה עם ההוללות באמונה ורפיון ידים לעבודה, המפתות את לבם לנסוע לאדמת הקודש. פה הנמו, בשמרם נפשם מעשות רשע – וגם על זה יש סליחה וכופר נפש בקסם מַתַּת באַקשיעך – כלמו בני חורין, וגדולה הַחֻפְּשָׁה הנתנת למו, מאשר יאתה ונכונה למו כפי מדרגת השכלתם; וכאשר הנהו תמיד בעבד היוצא מתחת ידי נוגשו, יתנשאו גם אלה פה ברוחם עדי עזות. והם לא ידעו וטח לבם מהשכיל, כי בצאתם מתחת שבט העבדות, יפלו פה לפחת העניות, המרה והקשה ממנה. ויקר החזון, כי תהי העניות אֵם הצדקות במעמד החברה.

ככה הנמו על פני רובם מַרְבֵּה מספר היהודים בירושלים! שומרי ציון, ומקונני תחת התמרים בירושלים!

מספר הנוסעים מירושלים הנהו מעט מזער, וכמעט לא נודע העדרם. הזקנים לא יעזבו כפי אורח הטבע את העיר הקדושה, ואנשים אחדים, אשר כמעט אחרי בואם יראוּ את פני מראית הקדושה איך יֶחֱוָרו, ואשר אין גם נפשם אל האמונה באין אומן ואל מעמד המוסר באשר הוא שם, והמה מתענים מבלעדי זאת מרוח הארץ ואורח החיים המוזרים למו, לא יכלון עוד לשוב, ממחסור כסף המסע – ומבושת.

אנחות רבות כאלה ומאויי נפשות, שוקקות לשוב לארץ מולדתם באייראָפא, שמעה אזני בלי חשך ותבן לה. והנַּערוּת, בבואה בברית חתנות בשחרות הימים, הִנֶּהָ צרורה ברגבי מושבה, ובהיותה נבערה מדעת לא תרהיב גם בנפשה עוז ללכת למרחקי אייראָפא לבקש שם מחיתה. מנסיעת או ביאת איש עשיר ירושלימה, לא קרה המקרה בעתותינו אלה רק הפעם. ימים לא כבירים אחרי תום המרד בפולוניא בא איש אחד מנציבי המכלכלים יליד מאהילעוו ממדינת רוססיא, עם שלשים נפשות ביתו ובמכסת רכוש העולה עד לשלש מאות אלף כסף להתגורר ולשבת בירושלים עדי עולם. ויהי מקץ שנתים ימים לשבתו שם, בנפול המסוה מעיניו, אשר כסה שם את פנהו הלוט, פנה האיש התמים הלזה עורף אל העיר הקדושה – ועוד היום הנמו אמריו האחרונים בעת הפרדו, למשל בפי העם: “מי האיש החפץ חיי העולם הזה, ילך לשבוע נעימות במחוז המאָלדויא, וכל אשר נפשו שוקקה לנחלת העולם הבא בלי מצרים, ילך למדינת רוססיא, וכל אשר ימאן בטוב העולם הזה וגם מנחלת העולם הבא יניח ידו, הוא ילך ויבלה שנות חייו בירושלים.”

התאחדות המקהלות    🔗

במערכת מחלקות המקהלות מצאנו שערוריה, בהתיצבן נפרדות אלה מול אלה כשני חשיפי עזים, אשה אל אחותה לצרור, וברעה הזאת היו הנוצרים, הנבזים בעינימו, באגודותיהן הנבדלות למו למופת, עדי אקרא עלימו: “כמקולקלים שבהם עשיתם!”

במעמד, מאדיב הנפש הלזה, בשקידה התמידית, לשלול בצרות עין ובתשוקת בצע את כל מותר אלה מיד אלה, למען הסב אותו לעדה אחת קטנה הנבחרת, או לאנשים יחידים, לא נוסדו רק מערכות קטנות, ואין גם מאומה, אשר סדרים והדר לו, לְהִכָּבֵד בעיני הרואים. לוּ יזמו ושקדו היהודים למשוך עלימו את בזיון הנוצרים והישמעאלים, אשר אלה כפי פחזותם ודרכם הַמָּשְׁחַת אין משפט למו לזה, אז לא היטיבו לקלע למטרה רק מבעשותם כזאת.

בין יהודי המזרח ליהודי המערב תכבד ההתאחדות כמעט תמיד. שפת פימו, מראית עיני רוחם, ארחות ומסכנות חיימו, יקרת הרוח ופחזות הנפש יֶחצום תמיד כגדר לשנים. אולם ההתאחדות בין האשכנזים, מאשר עמדה כבר הפעם, תוכל לְהִוָּסֵד כבראשונה, והיא אחת מעמודי התושיה ופתחי התקוה למלאות די מחסור היהודים אשר בירושלים. אף כי לא נכחד מעיני, כי גם כבדה להתכונן, בשנאת וקנאת המקהלות אשה מול אחותה, הנוסדת על מערכת הכסף; והכבודה מזאת קשורי אגודות המוניהם מעמים שונים בהיותם ילידי רוססיא, פולוניא, גאליציען, באֶהמען, הונגאריא ואשכנז וכל ממשלות האדמה.

ועל כי איש, אשר הרהיב בנפשו עוז להתכבד ולהוקיר את נפשו בזאת, שם עלילות דברים כאלה; נודיע נאמנה, כי לא מצאנו בכל המון תושבי היהודים אשר בירושלים אף איש אחד, אשר יעלה על רוחו לדבר אף שמץ מאומה ממעמד הממשלה ותהלוכותיה, כי כלמו עזבו בששון נפש את ארצות מילדותיהם, והנמו כהיום מוזרים למו עם כל משטרי מקריהן.

אולם מי יאחוז פה את הרסן בחזקת היד, לנהל את הצוערים וכבדי השפה האלה?

בטרם כל יסירו הצירים, ממלאי מקום ממשלות אייראָפא, את הקנאה מלבם אלה מול אלה; ועל פני כל תפרוש ממלכה אדירה ונכונה, לא ממשלה מתמוטטת כגדר הדחויה את צלה הבא, על המראה האפלה הלזו.

ההתאחדות הזאת תהי לכלמו למקור תושית המוסר, כי ההמון המקושר בחשוקי החברה, לאגודה אחת, הנהו נכון לטעת בו השכלה ודעת, וכל הבא מהיום והלאה חדשים לבקרים להסתפח בנחלת ד', יטה את שכמו להיות כאחד התושבים, או יהי נדח מבּוֹא בגורל המקהלה. אז תתעורר הרגשת אהבה ואחוות בלב כל אחד, להיותם כשבת אחים גם יחד, לברכה בקרב הארץ. והמוסדות, הקטנות כהיום הזה, על כי התפוצצו לשבבים רבים, תגדלנה ותתרוממנה עד למעלה ראש לחמדת עיני הרואים, גם, בתי חנוך ותלמוד יִוָּסֵדו, ומכסות כסף התמיכה תחלקנה במשפט ובהשכל ודעת.

חופש בבחירת הפקידים    🔗

בהעריכנו את מעמד המקהלות מצאנו וראינו, כי יושמו הפקידים עלימו מארצות אייראָפא. והמה נושאים ונותנים, והשלטון בידם לעשות כאות נפשם, רק ברצות דרכם בעיני אלה, אשר נקבום בשם במרחקי ארצות המערב. אין לאחד מבעלי העדה המשפט לשום דופי ושמץ תָּהֳלָה על עול הנעשה, אף אם בהיר כשמש הנהו, גם אין לעני המשפט להרים את קולו ולזעוק על חמס, לבלתי תבוא פקודתו כיום מחר בחלוקה הקרובה. אך גם לפחד הפקודה הזאת ישחק הפעם איש מבין העדה, וירים את קולו לדבר בשם כלם, עד ככה גברה מורת הרוח בקרבם, לולא אחוז בסבך הנהו בידי הפקיד מעבר האחר:

מכסות כסף התמיכה לא תבאנה כמעט תמיד כמשפט וּבְעִתָּן, העני המתעלף מרעבון, יחשבהו על ככה תמיד, לצדקה בעת הִוָּשַׁע לו כרגע. הפקיד יבקש בעת הלחץ הזה תואנה, להראות נדיבותו ויקרת רוחו, והנהו נותן אל האיש הנלחץ מכסת כסף מגנזי העדה כפי מסת יד, לרעבון ביתו, על מנתו בחלוקה הבאה. כמעט אחרי ימים אחדים יודיע, כי אפס ואזל הכסף מכיס העדה, וכי יבקש ללות מכסת מה על שלומי נשך. ובבוא אחרי כן כסף תמיכה מארצות אייראָפא, אז ישולם הכסף המושאל עם הנשך בראשו. ועל כי לא המעיטה כמעט מכסת הַשְׁאֵלָה, אשר שאל העני הנדכא, ממכסת המנה הבאה לו כפי החלוקה, על כן הנהו נלחץ בזאת גם בהגיע תקופת המוצא לכסף לשאול שנית; וככה לא יתפתח לעולם מחרצובות הכושרות, אשר תכבשנה אותו כעבד אִלֵּם, חורק שניו בסתר, תחת אגרוף הפקיד.

אין מקום בכל מרחבי תבל, אשר תבאנה ממנו אגרות רבות המספר בלי חתימת שם, כמו מירושלים, וכלן פה אחד תזעקנה חמס על משפט הפקידים הקשה. להרים את קולו לעיני השמש, לא יעוז העני, מהסבות אשר הודענון, וגם אין שומע למו מאת אלה, אשר לפקידים האלה ממרחקים בשמות יקראו.

על כן הנהו על המקהלות, בעת אין היכולת בידם להתקשר לאגודה אחת, לשקוד ולבקש ולקנות למו את אחוזת המשפט בבחירת הפקידים, הנתנת בכל ממלכות הארץ למקהלות ישראל לצמיתות, והן יבחרו למו מקרב עדתם אנשי אמונה ובטחה, הנודעים למו בשם, העורבים בעד משאם ומתנם, ואשר ישיבו תמיד את ידיהם ויסוגו אחור ממשמרת הפקודה מדי כלות תקופת שנות מספר.

אף כי גם עוד יש שפק: אם ישימו אלה, המקבצים את כסף הנדבה בארצות אייראָפא, את בטחונם על הפקידים, הנבחרים בירושלים, לשלחו למו בעד החלוקה. אך בהִוָּדַע גלוי לעיני כל מעמד ומערכת הדבר כפי האמת, אז נכון לבינו בטוח, כי לא יסוג איש מכל התמימים המתנדבים בעם אחור, מִתֵּת מס נדבתו לאומללים האלה, בידעו נאמנה, כי רק עניים נאמנים בו יִתָּמֵכו.

נדבות תמימי הנפש תוכלנה להשתלח אל משמרות הממשלות, אשר לכל ארץ וארץ, ומאלה תְשֻׁלַחנה אל ידי שרי הקאָנזולאטע, אשר יערבו בעד החלוקה להיותה כמשפט, ואשר לא יחלקו את הכסף רק במעמד פקידי העדה. וזה שנים אחדים נהוג שם אורח כזה. כסף הנדבות הבא מגאליציען, יחולק לסרי משמעת עסטעררייך מיד הקאָנזול, לשובע רצון לכל העדה. וזה ימים לא כבירים פנו גם הרב האָרוויטץ בקרית וויען, הרב אייזענשטאֶדטער באונגוואַהר והרב הארטשטיין באוהעללי במשלחת כספם לאורח הזה.

שר הקאָנזול למלכות עסטעררייך מודיע את מכסת הכסף הבאה, כמעט בהגיעה לידו, במכתב הודעה עלי לוח על שערי הקאָנזולאט, ובזה יתרון רב לעניים ולמראית עיני העדה על מעמדה, אשר לא הנידו למו הפקידים מעולם את ערך מכסת הכסף, אשר נשלחה בעדם. וכפי מערכת חדשה מקרוב, באה מכסת כסף הנדבה ליד הקאָנזול במטבעות זהב, ובזאת לא נמצאה בה אף שמץ מגרעת בעת ההמרה. ועוד לא ארכו הימים, אשר נאבדו על ידי עלית וירידת מחיר ערך המטבעות ממכסת ארבעים אלף פיאסטר, כעשרת אלפים.

הכסף יחולק רק לעניים נאמנים במשפט שוה, ואחרי שום עין בקרת על דֵי מחסור כל איש ואיש. והאורח הזה מצא חן בעיני כל העדה, עדי נשאוהו כלם בתודת לבב, מבלעדי הרבנים והפקידים. על כן הנה זאת העצה, היעוצה לכל השולחים נדבות ירושלימה, לבלתי הסב את הדבר על ידי אחר ולפנות רק אל הקאָנזולאטע בחברת הראשים, ולשלח את מכסת הכסף במטבעות זהב, עדי ברצות ד', יבוא יום מלאת למועצתינו, הבאה בעלים הקרובים.

ברית חתנות בשחרות הנוער    🔗

הנה זה כבר העמדנו בחוברת הזאת תמונת חגיגת ברית חתנות ליהודי ירושלים, והשׂער אשר אחזנו עד עמקי הנפש עדי רחפו עצמותינו משממת לבב, אחז גם באין שפק את לב הקורא, במראית הילדים הבאים לברית אישות.

בְּהִמָּצֵא מקור השחתת ורפיון הרוח בארצות המזרח על פני כלו, גם בהרבות נשים ובנשיאות אשה בשחרות הנוער, אז יש ליהודי המזרח, בהתראות על היחיד תמיד רשמי מראית עיני רוח כל העם אשר מסביב לו, בדבר הזה התכפרות, אך לא הצטדקות.

עד להתפלא הנהו, כי הישמעאלים, אשר נביאם התחתן עם אַיְכַא בת תשע שנה, לא ימהרו לקחת נשים בשחרות, כמו הנוצרים ילידי הארץ. כפי משפט הכומרים תתחתן עלמה בת עשר שנה, אולם ראש כומרי רומי הסב את הדבר למשפט התבל, ועל פיהו אל תתחתן רק ילדה בת ארבע עשרה שנה. ואורח הארץ, בין הישמעאלים כמו בין הנוצרים, לקנות את הילדה מאבותיה. והם ימהרו, בעת בנות רבות למו, להגיע בזאת לרכוש וקנין, להחיש – ולמכרן. המחיר המזער בעד ילדה, הנהו אלף פיאסטער, ואת הכסף הזה יקחו “בעד החנוך והכלכלה”, והנהו כפי מראית עינינו, כאורח ישמעאלי נאמן, מחיר מקנת שפחה.

אולם במהירות ההתחתנות הגדילו והוסיפו היהודים, נותני מוהר ומתן לבנותיהם תמור קחת מחיר בעד צאצאי בטנם, לעשות עוד מאלה הישמעאלים והנוצרים. ואף כי אין להשיא ילדה בירושלים בטרם בואה לשנת שנים עשר, בכל זאת יָסֵבו את הדבר בלכתם באורח עקלקל, בנסוע המשפחות לימים אחדים לכפר טור, העומד על הר הזיתים, ושם יחוגו את מועד חתנות ילדיהם.

נשימה עתה את עינינו על מעמד הדבר הזה בין האשכנזים! כאשר נודע, ימהרו אנשי גאליציען, פולוניא ורוססיא להשיא את בניהם בשחרות, ולתת למו מפלט בזה, לבלתי יוקחו לעבודת הצבא. באדמת הקודש תפול הסבה הזאת; גם במהירות התעוררות התאוה עדי נפלאתה אהבת נשים למו אין לאלה, הבאים מארצות המערב הצטדקות, כמו לאלה ילידי המזרח.

והרופא הנאדר לתהלה במחברתו על מקומות אדמת הקודש, והקולע לשערה בשננת עין מחקרו על מעמד החברה והמוסר בירושלים, האדון דר. טאָבלער, כתב על אורח ההתחתנות, הנהוג בין היהודים בשחרות הנוער, כדברים האלה:

"עוד בטרם יבואו ימי בכורי האנשים האלה להיות איש, בטרם יתפתחו כחות ויצורי ההולדה, יְבַלום ויספום בלא משפט ובאורח אין כַּפְּרָה לו. בהגיע העלם והעלמה אל מספר השנים, אשר במו כלתה התמה ההתפתחות את תקופתה הנועדת לה, ואשר במו תקרא הטבע את קרואי החיים להתנער ולשוש כגבור לרוץ אורח הארץ, אז כבר כלו אלה כל עצביהם ושקוי עצמותיהם, ספו תמו מן בלהות. קצרי חכח יולידו באחרית שארית התאזרותם רק חלשים ומצערי קומה ככף איש, אשר שתי השלישיות מהם כנפל טמון לא יאורו באור החיים רק לימים או לשבועות מעט מזער. למצוא משפחה רבת בנים אין החזיון נפרץ, ומחזה עקרת הבית מדי יום ביומו ובכל פנה ועברים.

לוּ יקרה בעיני הרבנים בהפרות האומה הישראלית ובהרבותה אומץ ועצמה, אז חכמו והשכילו ולא חשׂכו מהניא ומשׂום עצרת למכשול העון הלזה, ואז גם חכמתם עמדה למו, לשית מזח מעט למהירות ההתחתנות הלזו. ההוללות, אשר בה ישקדו היהודים. בהעמיקים לרדת לשפל המדריגה מתחת להבהמות אין רוח הַשְׂכֵּל במו, על מלאכת ההוֹלָדָה, תרב להזיק ולהפיל חללים בינמו, מאשר תזיק חברת משלחת ההמרה בקרית לאָנדאָן, הלוקחת בסתרי מחתרת תחבולות רק שה תועה מהם מדי פעם בפעם; אף גם ממאות אגודות ההמרה; כי עקב תגבורת היצר, הבערות והקשיות, עצומים למאות הרוגיהם הנופלים לקברות התאוה. מול דברים מצערי הערך יקצפו הכהנים בהשתפכות זעמם, ישטוף החרם כים נרגש בדכית קול עוז, ולמול מספחת הנגע הגדולה הלזו הנמו כאלמים, באין פוצה פה ומצפצף."

אין לנו להוסיף אף שמץ מאומה על דברי רעינו הרופא הנכבד הלזה, אולם בחשבנו ובידענו נאמנה, כי לא יושם מפאת המורים בעם מזח לבערות כמו לנבלת האבות בדבר הזה; על כן חשבנוהו גם למשפט, כי נכון ונאוה הנהו לתת את רשיום ההתחתנות כמו בארץ המולדת, ליד צירי ממלכות אייראָפא. ולמען דעת את מספר שנות כל איש ואיש יכוננו ספרי הוּלֶדֶת וגם ספרי מתים בבתי משמרות הקאָנזולאטע. גם יש באלה יתרון שני, לדעת במו את מספר התושבים מדור דור, הנעדר עד הנה על פני כלו.

אם אמנם תִּמָּצֵא גם במערכה כזאת הגבלה לחופש הנפשות, אשר אין ארחינו להצדיקה בכל עת ובכל מקום; אולם בירושלים תהי ההגבלה ומזח עֶצֶר כזה רק למקור תושיה; ולא יעמוד החוק הזה בתקפו, רק עדי תפקחנה עיני העברים אשר שם, ויאמרו חמונו ראינו אור הדעת ההשכלה.

עבודת השדה והגן    🔗

בעלים הקדומים העמדנו לעיני הקורא תואר פני פוֹרִיַּת אדמת ירושלים ואדמת ארץ הקדושה על פני כלה, אך לא כאורח מראיתה בארצות אייראָפא, המבורכות במים, מראיתה פה. השקידה והדעת הנמו גם פה מַטּות הקסם, המולידים ומצמיחים קציר רב ושפעת יבול בירקרק הדרו. עוד כהיום הזה ככחה אז, חופפת ברכת התורה על השדות ועל הגנים להפרותם; וגם הסלעים והררי האבן, אשר השמיטָתַם עריצוּת העמים, המארכת למעניתה, לתתם בתה, יענדו כעת ראשימו במטעי בכאים וזמורות גפן, הנטועים מידי היונים. רק נוסע המתהולל בספורי הגדות, יכנה את האדמה הזאת משנות התרי"ז בשם: ארורה מלחה. אמנם בעד היהודים הִנֶּהָ ככה באמת, כי אינם עובדים ואינם נוטעים, ועל כן לא הושת גם קציר למו. אולי נרפים הם, ובתבערת חום הארץ, אשר לא הסכינו בה, מצערה עוד הכנתם עדי תקצר לעבוד את האדמה, אם בשם עבודה תכונה כזאת, אשר עליה ימלא פה אכר אשכנזי שחוק. ודור, היורד במהירות ההתחתנות מדי יום ביומו מטה מטה בחלישותו, הנהו קצר כח מעשות מלאכה, המפיקה רצון לנפש האדם עד לשובע; אף כי נעדרת מאתם בזאת גם השמחה, לעבוד את אדמת אחוזתם הקנויה לצמיתות למו. לעצבת נפש הנהו להִגָּרֵעַ מנחלת אחוזה, ולעמוד מנגד, בַעֲרוֹךְ הטבע הנעימה את שלחנה בשובע מגדנות, ממגד תבואות שמש וגרש ירחים.

בהררי הלבנון, אשר אדמתו מלחה, נמצאה בכפר דעֶר אֶל קאַמאַר עדת יהודים, והנמו רק אכרים ואנשי מקנה. עובדי גני הפאָמעראנצען והציטראָנען, אשר קנה סיר מאָנטעפֿיאָרע, הנמו רק יהודים. אך כל אלה מחוץ למחוז ירושלים; פה לא מצאנו רק איש אחד, אשר נטע חלקת שדה מקנתו בהר ציון, וברכת יבול רב חלה על ראשו. ואחד מילידי בריטאניא, ושמו משולם, אשר המיר כעת דתו, קנה זה שנים חלקת הגן מסביב לבית לחם, הנקרא בשם: “גן שלמה הסגור”, והנהו נוטע שם פרות וארוחת ירק, אשר לא ידעוה מקדם בירושלים למינה. בתחלה עוררו הישמעאלים עליו שטנה, אך עתה, תחת מחסה הקאָנזול אשר למלכות בריטאניא, הנהו עושה מלאכתו באין פוצה פה למולו, ומחירו עד בלי די, בירושלים לא יעבדו היהודים את האדמה, רק על אחוזת השדה, אשר קנתה משלחת ההמרה, וכבר העמדנו לעיני הקורא – איככה? אולם מי גם יורה את העם דעה, מי יבינם ויעורר תשוקתם וחשקת נפשם לעבודה? המורים? גם הם לא יעבודו. הרבנים? רק למו הַמוֹתָר, בצעוק העם למרחקי ארצות ויַמים ללחם, עדי יכמרו נחומי אחיהם בארבע פנות הארץ לשלוח כסף; והם לא יעלו על לבבם, איך יפריעו בזאת את בעלי ברית אמונתם על האדמה הקדושה למו בתבל.

הובילו אותם למלאכה, למען ילמדו לעבוד ביגיע כפם, קנו לטו שדות, אשר משפט האחוזה למו פה ואשר לא יאחזום בארץ מולדתם; למען יעמולו ויעבודו ויאכלו לחמם כיבול זעת אפם, כחפץ האל, ולמען תתהפך עדת פורשי יד למתן, למקהלה יקרה, המקדשת את שם אלהי ישראל מסביב!

מוצא הכסף ואורח הפנותו    🔗

הנה הגענו פה אל חתימת מענותינו על השאלה: “מאין יבוא עזר?”

מכסות הכסף, הבאות מארבע קצות הארץ, תחלקנה לשלשה ראשים באורח הוצאתן:

א. הראש האחד יפנה, לקנות אדמת אחוזה וככרי ארץ, למען הסכין את העני האומלל, להביא לחמו באורח כבוד ביגיע כפו ובזעת אפו, כפי חפץ ותעודת התורה. ואיך לא תרצה נפש היהודי התמים בזאת בכל עזוז תשוקתו, בהיות לו אחוזת אדמה, ואף אם קטנה ככף איש הִנֶּהָ, בארץ מורשת אבותיו! אז יחרוש ויזרע, יטע ויקצור היהודי וישא ברנה אלומותיו, תמור הלכו הלוך ובכה ומתחנן למתן, ובהתפלל אז היהודי בעד טל וחום שמש, בעד יורה ומלקוש, יעתיר בהגיג לבב – בעד שדה אחוזתו, הקנויה לצמיתות אליו.

ב. הראש השני יפנה למערכת והעמדת בית חנוך ותלמוד גדול.

ג. הראש השלישי, ובתחלה החלק הגדול, יֵחָלֵק לאנשים קצרי כח, אשר לא יכונו לעבודה.

הנדיב כמ"ר יהודה טוראָ ז"ל, מתושבי אמעריקא, הניח אחריו ברכה מאת אלף טהאלער בעד אדמת הקודש, ועוד לא נעשתה מאומה במכסת הכסף הלזו, ההולכת ורבה תמיד זה שנות מספר בנשך הבא ממנה. גדולות וברכות לאין חקר תוכלנה להבראות ממנה, ומקורי ישע יפתחו בזאת כפתחי תקוה ותשועה בעד הימים העתידים הבאים; אולי גם באורח מועצה אחרת וטובה במטרתה. אכן רק כמשפט הנהו, להחל הפעם, ובעַנְוַת החנון נבקשה, להחל הפעם ולעשותה למעין תועלת ותושיה!

באורח הרמוז מאתנו תִבָּרֵא רוח חדשה ויקרה, היודעת את ערכה, בקרב היהודים, אשר הנמי חיים עד הנה כמבקשי אגורה, ועצמותיהם תחלצנה כגן רוה מעבודה, ורגליהם תעכסנה ללכת מעלה מעלה באורח מישור החיים להשכיל במוסר.

אך מי ומי נכון הנהו, לכונן מערכה כזאת, ולפחת בה רוח חיי ההפעלה לעיני השמש? אין איש בירושלים!

אולם היהודים לא יכופו את ראשם, אך אז כסרי למשמעת כבוד ויקר, רק תחת תוֹקף וְעָצְמַת ממשלה. אך בממשלת בריטאניא אין בטחה למו, עלי שקידת חברת ההמרה במִשְׁלַחְתָּהּ. צרפת וספרד הנמו רק מְאַשְּׁרֵי ברית נוצרית הישנה, ורק מעט מזער מתושבי עיר הקודש הנמו סרי משמעת פרייסען.

והנה זה נשארה רק ממשלת עסטעררייך, אשר השלישית מתושבי ירושלים הנמו עבדיה וחוסי תחת צלה, לְהִקָּרֵא לעזרת ד' בגבורי תושיה, לחשוף זרוע עוזה להועיל ולהיטיב את מעמדם.

איש מילידי אייראָפא, הנודע ליקר כנכבד ושונא בצע, אשר ידיו רב לו בתורה ובחכמה והולך מישור באורח התמימות, הוא יועמד על משמרת קביצת הנדבות בעד יהודי אדמת הקודש, ומושב פקודתו יהי בירושלים. ואנשים אחדים, תמימי לב אוהבי אמת, מתושבי ערי הקודש, הנבחרים מאת פני המקהלות, יועמדו לימינו על פקודת המועצה. המשמרת הלזו תשים עינה רק על מערכת והנהגת מוסדות התושיה, אשר תעודתן להועיל בכל מחסורי האדם, באין לה משפט מְדִינִי מאום, אשר הנהו ביד שרי הקאָנזולאטע, ממלאי מקום ממשלות הארץ, בירושלים. הקאָנזול, המשים עין פקודתו על הדבר על פני כלו, יפעל בעוז ימינו מעבר מזה ומזה כפלים לתושיה ולתמיכה. בהיותו לכל עת מועד אל העדה לפה, בשם ממשלתו, מול ממלכת הישמעאלים, לבקש או לשאול דבר, ובעמדו כעָרֵב נאמן, בעד פקיד הנדבות ומשמרת מועצתו, עלי צדקת מפעלם, מול תושבי אייראָפא.

מודעה נאמנה על כל מפעלות הפקידים, מפורש ושים שכל הנחתמת בכתב אמת והנדפסת בעט ברזל ועופרת, תשולח מדי שנה בשנה לארבע כנפות התבל.

אף כי ידעתי גם ידעתי, כי לא יאבו תושבי ירושלים, המתמוטטים בארחותם אין סדרים למו, להטות את שכמם למערכה כזאת. בכל זאת אחת דברנו ולא נשנה, כי רק פֹה ורק בדבר הזה נרים כשופר קולינו, להמליץ בעד עָצְמָה, מושלת בחזקת היד, עבור האלמים אין פה למו, ועבור המשולחים ונעזבים, לעשותה כמשפט כמדה וכמשורה עבור תת שקט ובטחה לאלה, אשר לבם שלם ותמים ונאמן עם בעלי ברית אמונתם באדמת הקודש; אשר לא יאבו, כי יחולל שם האמונה הישראלית, וכי יהיו בעלי בריתה במקום הקדוש בארץ לשמצה, למשל ולשנינה, ולבזיון כמשפט, בעיני קמיהם. אך גם מפאת מעמד החברה והמדיני, הדין והמשפט לרוח המוסר וההשכלה, להרחיב פיהו ולבקש, בכתבו ספורי קורות העמים, אם גם לא להיות נהדר במעטה הוד זוהר, בכל זאת על המעט – להתכפר.

התבוננות האחרונה    🔗

הנה פגענו בעלים האלה מדי פעם בפעם הוללות האמונה, אין בינות לה, וסָרַת טעם המוסר בין אנשים אחדים כמו בין המונים ואגודות – לא נמצאה כמעט עיר כירושלים, אשר בה נפרדו אמונה ומוסר עד לַשְׂעָרָה; עיר, אשר בה נמכרה לצמיתות האמונה, בת שמים החפשית, לשפחה לעבודת בשרים ולפעולת מראית העין, ואשר בה בשם מוסר תכונה: לחבוק ידים ברפיון, ולשבוע נעימות החיים, ולבקש מתנות עד בלי די, למען הגיע למטרת מעש כזה.

אולם האוכל הָעֵז וְהַרהיב בנפשי, להאמין, כי כל אלה, אשר הדרו ופארו את ירושלים במכתביהם ובהודעותיהם, בהעריכם לעיני כל את תפארתה מקדם, כי כל אלה הֻכו בסנורים, עדי היו שתומי עין בעד העת הנוכחית. ורק אנכי היחיד גלוי עינים הנני, או רק אנכי הרואה התמוטטות הרוח וחרבה על החרבות האלה? מביני בִין בירושלים, הבאים בסוד מעמד ומצב הלזה, הם המה יודעים את כל זאת נאמנה, והם יתנו עדיהם ויצדיקו את אמתת אמרי, אם לא לעיני השמש, בכל זאת במצפוני לבבם, כזאת ידעתי גם אנכי נאמנה.

השר, יקר הרוח, משה מאָנטעפֿיאָרע, אשר בקר זה חמש פעמים את קברות הקדושים, האם לא הכיר גם הוא את תושבי ירושלים ומעמדם כמונו, או גם היטיב ממנו? אך הוא שם את ירושלים כחותם על ימינו, וחרתהו עלי לוח נס יקרתו בשפת עבר לנצח. הֲיָחֵל השיבה היקר הלזה כהיום להחשיב ולהעריך את כל שקידת חסדו כמפעל ריק ותוהו וכאבדת מעש, על אשר פזרה לחסרי תודה? הֲיֶשְׁנָה גם אבדת מעש? הוא זרע במלא חפני נדיבותו זרועי צדקה, בְבִטְחָתו התמימה, כי יצמיחם אלהי שמים, אם לא על פני כלם, בכל זאת גרגרים אחדים לתושיה בקרב הארץ.

בדאבון רוחו היקר הנהו מחריש.

החכם הנאדר לתהלה במפעליו כבוד מו"ה אברהם הכהן נ"י, אשר ספר לנו בשובו מירושלים, מעל גבהי בתי התפלה, בתבערת אמרי רוחו היקר ובמתק לשונו, מתפארת העיר המקודשת לאלהים, ממצוקת תמימיה, ואיך ערגה נפשם הנלחצת להטבת מעמדם, המַכִּיר הנהו, אחרי התארחו שם פַעֲמָיִם, את ירושלים בכל עֶמְדָתוֹ כהיום? אך היקר הלזה, אשר רק מטרתו להועיל ולהיטיב למול עיניו, הנהו מלשין ביקרת הרוח ובלבב מלא נדיבות, בשומו פוך זהב ומשכיות כסף על עץ רקב. כל מחוז חפצו להביא עזרה, עזרה לבשר ועזרה לרוח, והאמת, כי חפץ ה' בידו הצליח, אף אם כעת עוד לא על פני כלו – ועל כן שת את פניו להחם, לעורר ולהלהיב את ההמונים, למען יעמדו לימינו, להחיש את מפעל משלחתו היקר.

הנהו מדבר בקול מדברותיו, חוצב להבות אש תמימות.

אולם אף כי עת לחשות ועת לדבר, בכל זאת בא גם המועד להסיר ולגולל את הצעיף המוזהב, כמו מהנביא מאָקאַנאַ, השם מסוה על פניו רָעֵי התואר, וכאשר ראוהו נתנוהו למכזב. כפי מראית עיני, לא תִוָּשַׁע לאלה לנצח, גם במתק שפתים, גם בשום יד לפה, אף אם הסבות ממקור יקרת הרוח תבענה.

הנני כותב באין תקוה, מאהבת האמת.

רק שני קולות יתנשאו אל מול הסירי את הצעיף וגלּוֹתי את סודות ירושלים האלה. האחד מבין תושבי ירושלים, מבין אלה, אשר למחסור העניות, כל חפץ נפשם להטמין את מעמד הדבר בחפש מחופש. אולם הה לזוהר האמת, הפרוש על המערכות אשר ערכתי, אם לא תתרומם למולו זעקת המצטדקים עם צעקת הפקידים, עבור מבואיהם אשר מעטו, בעת נבעו מצפונות כאלה.

האמת הַנֶּהָ כראש השנון, המושך אליו את הברקים. באין שפק לא תֵצַר לנפש, לקלע עלי בחזיז חצי החרם. והנני מודיע, כי הגיע אלי אל נכון, בהצטדקי בדעתי, כי אביוני ירושלים יברכוני ורוח ההשכלה יצדיקני ויאשרני, ועמם אִכָּבְדָה!

אכן גם אלה יתנו עלי בקולם, המוצאים בגלויים כאלה נאצות על בעלי ברית אמונתי לעיני השמש.

אכן בעיני ירום ונשא וגבוה מאוד על כל אלה, בהיותי לעינים ובהראותי את הנתיבות, המדריכות למטרת תמימות נאמנה באורח החיים והמוסר!

קבר המלך דוד    🔗

קבר המלך, מנעים זמירות, הנהו כמעט נכבד בקדושתו בעיני הישמעאלים ממקדש אָמאר, אשר גם הם כמו הנוצרים יכבדוהו כנביא.

וכיתר שאת ואות חן חשבתיו מאת הפחה, בתתו לי את הרשיום, לדרוך על סף הקבר הלזה, אשר לא נִתַּן לפני רק להשר הערצאָג פֿאָן בראבאנט עם גבירת ביתו, ולהשר ערצהערצאָג פערדינאנד מאקס.

עוד לא דרכה רגל יהודי על אדמת המקום הזה, אך לא הבינותי גם, כי שוקקה נפש יהודי ירושלים בעוז לקבר הלזה, כאשר ערגה רוחם לקברות האבות במערת המכפלה. אולי גם על כי לא נרשם בספר מלכים בכתב אמת באר היטיב איפה הנהו, כי לא נמצא כתוב שם רק: “וישכב דוד עם אבותיו ויקבר בעיר דוד”.

הנוסע המפואר ממאת השנים עשר, המספר הגדות כבוד מו"ה בנימין מטודעלא, ספר לנו⁹ כדברים האלה מקבר דוד, וזה לשונו:

“ולפני ירושלים כמו שלשה בתים של קברי ישראל, שהיו קוברין מתיהם בימים ההם, וקבר יש בו תאריך, אבל בני אדום הורסין מן הקברים ובונין מהם בתיהם מן האבנים. וסביב ירושלים הרים גדולים ובהר ציון קברי בית דוד וקברי המלכים אשר קמו אחריו ואינו נכר המקום כי היום ט”ו שנה נפל כותל אחד מהבמה אשר בהר ציון, וצוה הפאטריארקה אל הכהן לבנות הבמה ואמר לו קח את האבנים מהר ציון הקדמוני ובנה מהם הבמה, והוא עשה כן, שכר פועלים בשכר ידוע כמו כ' אנשים והיו מוציאין את האבנים מיסוד חומת ציון, ובין האנשים ההם היו שני אנשים אוהבים בעלי ברית ויום אחד עשה לחברו משתה, ואחרי אכילתן באו אל המלאכה, אמר להם הממונה מדוע אחרתם לבוא, ענו מה יש לו בשעה שילכו חברינו לסעוד נעשה אנחנו מלאכתנו, והם היו מוציאין את האבנים והקימו אבן ומצאו פי המערה ואמר אחד לחברו, נכנס ונראה אם יש ממון, הלכו במבוא המערה עד שהגיעו אצל ארמון אחד גדול בנוי על עמודי שיש מצופה בכסף וזהב ולפניו שולחן ושרביט הזהב ועטרת זהב והוא קבר דוד מלך ישראל ולשמאלו שלמה כמו כן, וכן קברי כל המלכים הקבורים שם ממלכי יהודה, ושם ארגזות סגורות שאין אדם יודע מה בתוכם, ורצו שני אלו האנשים ליכנס בארמון, והנה רוח סערה מפי המערה והכה אותם ונפלו לארץ כמתים ושכבו שמה לארץ עד הערב, והנה רוח אחר בא וצועק כקול אדם: קמו צאו מן המקום הזה, ויצאו דחופים משם האנשים מבוהלים והלכו אל הפאטריארקה והגידו לו כל הדברים, ושלח הפאטריארקה להביא לפניו ר' אברהם חסיד הפרוש אל קושטניטני שהיה מאבלי ירושלים וספר אליו הדברים על פי שני האנשים האלה שבאו משם וענה לו ר' אברהם ואמר לו, כי קברי בית דוד למלכי בית יהודה הם ולמחר שלחו בשביל שני האנשים ומצאו אותם כל אחד ואחד מושכב על מטתו ופחדו ואמרו לא נכנס שם כי אין חפץ ה' להראות אותו לשום אדם וצוה הפאטריארקה לסתום אותו מקום ולהעלימו מבני אדם עד היום הזה. ואברהם החסיד ספר לי כל אלה הדברים" – עכ"ל.

עבדי הפֶחָה והקאָנזול, מלאי נשק, שלחוני עד לפני שער ציון, או כאשר נקרא בפי הישמעאלים: “שער דויד הנביא”.

כבר לפי בואי, הודיעו את בקורי אל שוטר הקבר, מחצר הפחה. במרחקי חמשים צעדים מהשער הגענו לאולם שער פתוח, ושם משמאל עמוד שבור, ומדמנה מסביב לו, אחרי עברינו בחצר מלא חלאה, אשר שם ילדים וכלבים שחקו יחד, באנו אל חדר השוטר. הנהו שיבה, גבה קומה בן שמונים שנה, ולובן זקנו הארוך בהיר מלובן שמלתו הרחבה וצניפו. ארבעה מאחוזת מרעיו היו אתו. אחרי כבדו אותי בקנה מקטרת, קאפֿפֿעע ומי נופת, שאלני: “הנך בא מארץ השולטן האשכנזי?”

נפלאת היא, כי בכל ארצות המזרח נקרא ונודע המלך מעסטעררייך בשם “קיסר האשכנזים.” כאשר עניתי כי כן הוא, שאלני לשמו, ואען: פֿראנץ יוססוף"; ואחרי החרישו עד בוש אמר:

ככה כתוב בספר הקאָראן: “הנה הושבתי את יוססוף בארץ מצרים לפתור חלומות. מלכך הנהו פותר חלומות ומחשבות העמים יחד עם מלכנו. האל האחד הוא יברך את מושלי האמונים והסוררים יחד, ועל כי הם אוהבים, נהיה גם אנחנו, עבדיהם הנכנעים, רֵעִים כמוהם.”

וישם ידו על לבו, על מצחו ועל פיו, וגם אנכי לא אחרתי מֵעשות כמוהו.

וישלח אתי שנים ממשרתיו, להובילני למקום קבר הקדוש.

אחרי שָלפנו את נעלינו, הגענו בעָברנו בשער, אל מקדש נוצרים אשר שלשה קשתות לו. היוצאות כראשים שנונים משני עמודים, העומדים בטבור המקום. העמוד השלישי גדור מבנין אבנים עד חציו, וממנו נכיר, כי היה ההיכל מקדם ארוך, עדי חלקוהו בחומה הלזו לשתי מחלקות, ובגבהה חלון לה, אשר ממנו נשקיפה אחרי כן. לימין המבוא שלשה חלונות, אשר על כי סתמה אותם אכזריות הימים הבאים מאחרי כן לא ישוו האחד עם האחר בגדלם. ממול הבא, בחומה, נמצא קיר עץ משוח אדמדם, העומד על פני נבוב מערה, אשר אליה נגיע בדרכינו על פלח עמוד שבור, אשר הנהו כַסַּף לרגלי הדורך.

משמאל המבוא באחת הקרנות, מצוק על עמוד אחד ועל קשתות שנונות, מכסה אבן בתבנית כפתור. מתחתיו ירדנו בגרם המעלות, עדי הגיענו למקום אפל, ושם סגר אשנב עץ לפנינו את ההיכל. מכסהו הנמוך הנהו נסעד על עמוד מרובע, על הקירות, משוחי חוּם, חרותים משלי קאָראַן מסביב, ויריעות ירקרק צהוב, מעטי הערך וקלי המחיר, פרושות על הקרקע.

מתוך ההיכל מוביל פתח, הנמצא בקיר אשר משמאל למבוא, אל חדר, אשר יבוא אור כהה לו רק בעד הדלת הפתוחה. ממול הבא, במסך משי כבד לפניו, נמצא ארון אבן ארוך, הבנוי בקיר, ועליו חרות בשפת ערבי באותיות זהב: כי קבר המלך דוד הנהו.

פה התנפלו הישמעאלים על היריעות הדקות והיקרות, ובכרעם על ברכיהם נגעו במצחם על הרצפה להתפלל. כראות האחד מהם, כי לא עשיתי אף מאומה למען כבד והאדיר את יקרת המקום, שאלני:

“האתה לא תכבד את הנביא הזה?”

לא העזתי בנפשי להגיד ולתת פשר בשפתים ברר מללו לישמעאלי התמים, כי היהודים לא יכבדו במלכם רק את “מנעים זמירות ישראל”, אך כפי מראית עיני, הנהו כמו כל מליץ נשגב, המרחף בכנפי דמיונו לרמי הרעיון, בתֹר מעלת נביא אשר רוח אלהים דבר בו.

בשובינו אל עלית ההיכל, אשר שם היתה כפי ההגדה, ארוחת ישו האחרונה, סבבוני ילדים שוני הצבע לבקש מתן באקשיעך, ואחלקה למו קשיטות. בקרן האחד תחת מכסה האבן, אשר שבנו שמה, נמצאה דלת קטנה, ואליה יעלו שש מעלות. אז צוה לנו מנהלינו לצאת מן ההיכל, כי למען הראותינו את החדרים, אשר מאחרי הדלת הלזו, תתרחקנה הנשים אשר בתוכן.

אחרי ראותינו ארבע נשים, מעוטפות לבן, יוצאות ועוברות לפנינו, שבנו לראות את חדרי הנשים אשר לשומר ציון. לארך קירות החדרים, טוחי שיד לבן, מטות רחבות מלאי חלאה, החלונות באשנבי עץ, וממעל למטות נמצאו נבובי קיר, סגורים באשנבי עץ להטמין בם שמלות.

בשובינו אל החצר, עלינו בגרם מעלות אל גובה אדמה, רחב ידים, הנשקף על פני כל העיר; מלפני נבוב קיר אחד פרושות יריעות תבן, בעד הישמעאלים המתפללים. גרם מעלות צר הובילנו אל אולם, וגם שם ארון, טוח שיד לבן, הבנוי בקיר, ועליו תלויה יריעת צמר ירקרקה. על תקרת עליתו קראנו שלש עשרה שמות בשפת עבר, כתובים בעט עופרת. באין שפק נעשתה מלאכת הטיחה ביד גודר עברי.

מן המקום הזה נשקף החלון הנזכר אל תוך ההיכל, והאחר ממולו, על חלק העיר, אשר מעבר לשער ציון.

בשובינו אל החצר, שמנו נעלינו ברגלינו, ונצא בעד אולם שער, גבה התקרה, החוצה; שם שלחתי את אנשי הנשק מעל פני, ורק האחד נשאר אתי.

והנני עומד על מקום קברות נוצרים, הנפרדים גם במות כפי אגודותם השונות. ואקרא מכתבים אחדים על ציוני הקברות, הפרושים פה כעלים פזורים מספר קרוע, אשר כתבו המות. והמה מספרים מאורחים, הבאים מארבע כנפות התבל, אשר הצליחו בארחם למצוא פה קבר.

ויהי ערב, והשמש נטתה ללון בירכתי הררי מואב, אשר עליהם התנשא הדרת אור זהב ותכלת, כאשר ראהו משה אחרי עבור כבוד ד' על פניו בגבהי הר סיני.

 

ספורי הגדות מקבר המלך דוד    🔗

החנית    🔗

בשנות קדם בִּקֵּר הפעם פחה אחד בירושלים את קבר המלך דוד, או כאשר קראוהו הישמעאלים: קבר דוד הנביא, על ציון.

למען היטיב ראותו הטה את שכמו עד חצי בשרו על שפת הנבוב, הנשקף אל תחתית הקבר; ובהשתחויתו נפלה חניתו המשובצת במלואת פנינים ואבני יקר, מאזורו אל הבור. ויצו להביא חיש את חניתו, ויורידו את איש ישמעאלי בחבלים אל תחתית הקבר.

אחרי רגעים אחדים העלוהו, והנהו שדוד באין רוח חיים. אחרי כן הורידו ישמעאלי שני, וכהעלותם אותו אחרי בוש, הנהו מת כראשון, וככה השלישי, וככה הרביעי.

אז נשבע הפחה, כי חניתו, יקרת הערך, תושב אליו, אם גם יאבדו עבורה כל המון תושבי ירושלים. ויאמר הקאדי אל הפחה: "אל נא תשחת, אדוני, בחמתך מספר רב מבני אמונים! אולם בהטותך אוזן לדברי עבדך, שלחה נא אחד מעבדיך אל החכם באשי, למען ישלח לך אחד מן היהודים, להעלות ולהשיב לך את חניתך. ובמאנו לעשות כזאת, אז הפחידהו במגור, להרוג ולאבד את כל היהודים. אך כפי דעתי נאמנה, תושב לך חניתך, כי רב חן היהודים בעיני הנביא דוד, והם נשואי פנים אצלו להוקירם להמציאם רצון וחנינה.

וייטב הדבר בעיני הפחה; וישלח אל ראש הרבנים בירושלים, ויצוהו, להשיב אליו ביד אחד היהודים את חניתו מקבורת המלך דוד. ויחרד הרב התמים על הפקודה הזאת חרדה גדולה, לחלל את קדושת מקום קברות המלכים במדרך כף רגל; ובהשתפכו נפשו בבכי חִלָּה את פני השר, לתת לו מועד שלשת ימים, ובקשתו נתנה אליו.

כשובו הביתה, אסף את כל העדה, ויצו לצום ולהתענות שלשת ימים, ומדי יום ביומו הלך עם האנשים והטף לדרך בית לחם אל קבר רחל, למען ספר לאם התמימה את לחץ ומיצר אבדן ושבר, הפרושים כענני אופל וצלמות מתגרת יד שדי על ראש בניה הנדכאים, ולקונן. ככה עשו שלשת ימים, ענו בצום נפשם, השתפכו כמים בתחנה והרימו זעקתם בקול יליל קנה.

ממחרת יום הרביעי אמר ראש הרבנים אל עדתו, הנצבת על פני כלה מסביב לו: “על האחד מאתנו, לשים אשם נפשו ולתת את חיתו לממיתים בעד כלנו, בלכתו אל קברות המלכים – עתה מי ומי מכם ילך ויכפר בעד עדת ד'?” ובראותו כי החרישו כלמו באין קול ואין עונה, הוסיף לדבר: “אם כן איפה בחיק יוטל הגורל ויוכיח!” ויפול הגורל על משרת בית התפלה, איש נאדר ונודע בשער בתמימותו. ויען ויאמר: “הנני עבד לד' אלהי ישראל!” ויכן את נפשו ויתקדש, בהטבלו שלש פעמים ובהתכפרות רוחו ללכת בנקיון באורח המות. אחרי הפרדו מאת בני ביתו ומשפחתו ומעם כל העדה, העומדת בדמעות מאין הפוגות על לחיה מסביב לו, שם לדרך פעמיו לעלות על ציון, אל מקום קברות מלכי יהודה.

כבר הוחיל שם הפחה עם אחוזת מרעיו ומשרתיו, חלוצי נשק, ויורידו את משרת בית התפלה בחבל אל הבור. הפחה הטה אזנו להקשיב בעד פה הנבוב ברב קשב, ולב היהודים, הבאים הנה לשלח את הלקוח למות, התחלחל בקרבם; אחרי רגעים אחדים שמעו פתאום קול דממת כהה כאוב מארץ, הקורא: “העלוני, העלוני!” וימשכו בחבל, ואחת אחת נראתה החנית, ויבא גם הנצב, המלא פנינים ואבני יקר, אחרי הלהב, ואז התנשא ראש משרת בית התפלה, אשר פניו כמות חָוָרוּ, ואחרי כן כל תמונתו, הדולגת על שפת נבוב הקבר, להושיט את החנית אל הפחה המשתומם.

מן היום ההוא והלאה נכבדו היהודים בעיני הפחה אודות המחסה, אשר יחוננם בו הנביא דוד.

העדה צהלה ושמחה, ומשתה גיל וששון בכל בית, וקול מנגנים בצלצלים ובתופים נשמעו מסביב. אך במשפחת משרת בית התפלה עלתה ההצלחה על כלנה, בהעניקם אותו במאכל ובמשתה ובאשכרי זהב וכסף עד בלי די.

נפש כל איש מהם שוקקה לדעת את מראית קבר המלך בתחתיות, אולם הוא החריש, ורק אל החכם באשי גלה את סודו, כי פתאום, בהיוֹתו בחשכת האופל, עמד שיבה מתנוצץ לפניו, אשר הושיט אליו מחריש את החנית.

הכובסת התמימה    🔗

הפעם חיתה אישה תמימה ויראת אלהים עד למאוד בירושלים; אישה ובניה נחו זה ימים כבירים בעמק יהושפט, והיא נשארה שכולה עלובה וגלמודה באין לה עוד מודע ומכיר בארץ. ברוח נדכאה ובדממת סבל הוחילה, עדי ישאוה גם היא מחוץ לשער ציון, ולהציע לה מקום מנוח בעמק התחיה. והיא שוקדת להתפלל שחר ונשף בהגיג לבב ולשמור בכל מאודה את כל המצות, אשר על האשה לעשותן. בהיותה עניה ולה אין כל, החיתה את נפשה, בהביאה ביגיע ועמל כפיה את לחמה, בכבסה את שמלות הבד בעד עשירי העיר. ככה כבסה גם את השמלות בעד השוטר, העומד למשמר על קבר הנביא דוד, על ציון.

בהשיבה אליו הפעם את שמלותיו, המכובסות בבורית ובהירות משלג, והוא היה לבדו עמה בחצר ההיכל, אמר אליה: “הנך אשה יקרה וטובת שכל, ונפשי חשקה לתת לך משכרת לפעולת צדקתך; היש את נפשך לראות הפעם את כבוד החדר הפנימי מקבר דוד, אשר לא שזפתו עוד עין אחד מבעלי ברית אמונתך?” וכאשר ענתהו: “כי שובע נעימות מראה כזאת אעלה על ראש כל שמחתי ואָשרי!” אמר אליה: “אם כן איפה קומי ובואי אחרי!” ויצעד לפניה, עדי הגיעו לפתח מתחת לקרקע, ויפתח שם את הדלת, ויצו אליה לבוא בה. אך כמעט דרכה רגלה על הסף, סגר חיש את הדלת מאחריה, ויניחה בדודה במקום חושך ואפל. והוא לא אחר כרגע למהר ולרוץ אל הקאַדי ולספר לו: כי אשה יהודית הרהיבה בנפשה עוז, להתגנב ולבוא בלאט אל קבר דוד הנביא; וכאשר נגלה ונודע אליו הדבר, מהר לסגור את הדלת מאחריה למען תפשה ולמסרה לעונש המשפט. כשמוע הקאדי את הדבר הזה ויקרא בחרון אפו: “חי הנביא! כי בנפשה עשתה האשה את הדבר הזה, נוציאוה וְתִשָּׂרֵף!”

בעת נעשתה פה כזאת, החלה האשה התמימה והאומללה להבין, ותפקחנה עיניה לראות, כי התל בה השוטר במרמה ובזדון לבב, וכי רק כפשע בינה ובין המות. ותתנפל מלוא קומתה ארצה, ותרם את קולה בבכי תמרורים ותתפלל אל ד', למלטה מרשת השחת הנטמנת לה ומלחץ המות, למען עבדו דוד.

פתאום עמד שיבה בהדרת פני מראה נכבדת מול פניה, אשר לא ראתהו אחרי רואה אותו עתה, אולם לא השתוממה על זאת, כאשר לא התפלאה גם עלי ראותה את פני הודו באמש חושך ואפלה. הוא האיר, כמו עטוי בנוגה עופרת כהה, בלי האר את שחרות הליל מסביב אף בברק אור אחד. ויאחז את ידה, אשר הניחה לו בלי התחלחל ובאין שער בעצמותיה, וינהלה בארחות מחשכים, אשר האריכו למעניתם מתחתית לקרקע, עדי הגיעו עמה על פני חוץ מבֵּינות לערמות תל שממה, ובקרבת בית תפלת ציון, ושם אמר אליה: “עתה הרימי את פעמיך ומהרי ואל תעמודי עדי בואך אל משכנך, ושם התיצבי חיש אל השוקת לכבס את בגדי הבד הנמצאים שם, ולא תִוָּדַע בך מאומה מכל הנעשה פה אתך!” כמעט בקשה האשה התמימה להודות למצילה – והנה זה מְנֻדָּח מעל עיניה.

בעצם העת הזאת נראו הקאדי, המופֿטי וכל שוטרי העיר ורבים מהמאמינים אתם, על ציון, למען תפוש את החוטאת ולהקריבה למוֹלֶךְ. החדר אשר מתחתית לקרקע נפתח, אך אחרי בקשם בו בחפש מחופש לא נמצא בו גם איש גם אשה. אז קרא הקאַדי בחרות אפו אל השוטר: “הלצחק בנו קראת לנו הלום, הלא?” וישבע השוטר בחי הנביא, כי לא דבר רק האמת, ויקרא גם את הכובסת בשם. חיש שלח הקאדי אחדים ממשרתיו אל מקום מגורי האשה אשר נקבה בשם. וימצאוה שוקדת על מפעלה כיום ביום, ובלי השבת ממלאכתה שאלה את משרתי הקאדי, כמתנכרה: מה זה איפה יבקשו אצלה? “העוד לא יצאת היום מפתח ביתך החוצה?” שאלוה האנשים. ובזעקת מריבה עָנָתַם: “מה זה איפה בצאת החוצה? מעת עלה השחר הנני עומדת פה על מפעלי, למען הביא את כל השמלות הכבוסות לעת ערב אל מקום תעודתן, הביטו נא וראו את החמרים, מלאי חלאה, האלה. רעת העת רבה, ומחיר המלאכה אך מצער הנהו. ועל כל זה גבר חום היום. לא נשאר לי כרגע לצאת החוצה, או גם לדבר אתכם עוד אף דבר.”

כאשר שבו המלאכים ויספרו, איך מצאו את האשה במלאכתה חשבו כלמו את דברי השוטר לכזבים, אשר בדה לתתל במו מול הקאדי. ויתפשוהו וישליכוהו אל המדורה, אשר הבעירו שם מענפי עצי זית יבשים, וישרפוהו שם בפקודת הקאַדי.

מן היום ההוא והלאה הביאו כל אנשי העדה לכובסת התמימה את שמלותיהם המגועלות לכבסן, בחפוץ כל איש לדעת מאומה על אודות הדבר הנפלא הלזה. אך היא הראתה פנים זועפית לכל המשתוקקים האלה. רק בשכבה על ערש מותה, ספרה את הפלא אשר קרה לה. את כל הונה אשר רכשה בשקידת כפיה, הניחה לעדת ירושלים, אך צִוְּתָה, כי אחד מהמורים יאמר קדיש על קברה מדי שנה בשנה בתקופת יום מותה. וכן יֵעָשֶׂה עוד עד היום הזה.

 

הגדות ערביות    🔗

כאשר ראינו, יכובד ונקדש המלך דוד בין הישמעאלים תחת שם: נעבי, הוא דוד הנביא, כי ממנו יאמר הקאָראַן בשם אלהים: “הנה העמדנוהו לקאַליף על האדמה, חַנּוֹנוּ אותו בחכמה ובצחות הלשון, למען ישפוט את בני אדם בצדק. את ההרים ממזרח שמש עד מבואו הדברנו תחת ידו עם צבאות בעלי כנף.”

על המאמר האחרון הלזה יסוב ספור הַלְוָיַת דוד המלך במותו, הנספח אל העלים האלה. סופר הקורות האפיס אִיבן אַסאַקיר הביא משלים אחדים מהמלך דוד, אשר הגיעו לידינו במסורה מדור לדור, והאחד בינימו: “אין יתרון למטיף עַם סכל ונבער בהפעלתו על לב שומעיו, על המקונן קנת אבל מראשותי המת.”

הגדת הישמעאלים מספרת מהמלך הנביא כדברים האלה:

הַנֹּחַם    🔗

נוחם מרר הציק את לב המלך על מעשהו עם אוריה החתי. ארבעים יום וארבעים לילה שכב על העפר ויבך בכי גדול. שני נהרי דמעות השתפכו אז מעיניו, עדי נגרו מגג ארמון המלך, אל גינת הביתן, ושם התפזרו ונפוצו במרוצתם. ובמקומם צמחו: עַרְבַת הדמעות ועץ הלבונה.

אז שלח אֲדוֹנֵי צבאות השמים את האחד ממלאכיו אליו, לבשרו, כי כבר רצה האלהים את נוחם לבבו. אולם בכל זאת בכה דוד מאין הפוגות, וישאל: “ואיככה יוכיח האל השופט את כל הארץ, ביום הדין הגדול ביני ובין אוריה?” ואין מענה בפי המלאך, ויבטיחהו לשאול את פי ד'. ויענהו ד': “הנני לשלם את מחסור אוריה ולהשיב שבותו, רק עבדי דוד יתכפר עמו.”

אז הלך דוד אל קבר אוריה, ובהתנפלו על פניו קרא אל תחתית הקבר: “אוריה! הנה חטאתי לנגדך, התשא את חטאתי?” והנה קול כאוב מארץ אליו קורא: “סלחתי, אדוני המלך!” ויוסף המלך לדבר: “אוריה! הנה חמדה נפשי את אשתך, ובאגרת תרמית חרפתי את נפשך למות בשדה מערכת המלחמה, התסלח לי בקבר?” אז דממה מסביב, ואין קול ואין עונה.

אז שלח ד' את מלאכו אל הקבר, וַיַּבְטַח את אוריה, להשיב את שבותו אלף פעמים ככה בגן עדן, ורק אז התכפרה נפש אוריה עם המלך.

שריוני קשקשים    🔗

המלך דוד היה אמן במלאכת החורש, להתיך ולְהָרֵךְ את הברזל ולעשות ממנו שריוני קשקשים, אשר לפניו לא ידעו כאלה. וימכרם ביד עבדיו, ובמחירם הכין את מאכל שלחנו. מלאך נוסע הורהו הפעם את המלאכה הזאת, באמרו לו: “כי נכון לכל מלך ללמוד מבלעדי אמנות השלטון, עוד מלאכה שניה, למען יבין החיות את נפשו, בעת יגרשהו עמו מהסתפח על כס ממשלתו”.

מותו    🔗

המלך דוד הסכין את נפשו, לבלתי התרחק אף כרגע מקרית מושבו, בטרם הסגירוֹ את חדר משכבו מאחריו. ויהי הפעם, בשובו ביום השבת הביתה, והנה זה חרדה גדולה עליו נופלת ופלצות אחזתהו, בראותו כי שכח הפעם לסגרו. ובפנותו אנה ואנה מצא, כי התגנב שם איש נכרי, מוזר ונפלא במראהו, בלאט, מדי עת התרחקו. וישאלהו המלך בחרון אפו: “מי זה איפה הנהו, המעיז לדרוך בארמון המלך, בלי הִקָּרֵא בשם?”

“הנני האחד,” ענהו הנכרי “אשר אין פחד מלכים לנגד עיניו, ואין מגור מתוקף השלטון, ואשר לא יעצרוהו בריח ומסך מִבּוֹא!” “אז הנך המות!” אמר המלך בדאבון לבב, וילך וישכב בשקט על מטתו, ויגוע וימת.

הלוית דוד המת    🔗

הֲנֶאֶלְמוּ מִסָּבִיב פִּתְאֹם הַשִּׁירוֹת,

מַדּוּעַ בֵּין תּוֹפְשֵׂי כִנּוֹר אֵלֶּה לֹא תָבֹאנָה?

גָּוַע הַמֶּלֶךְ, מַנְעִים הַזְּמִירוֹת,

קֶרֶן הָאוֹר מֵאוּלָמֵי צִיּוֹנָה.

הָה, עִיר הֶעָרִים! אֵיכָכָה כַּיְתוֹמָה

בְּשִׂמְלַת אַלְמְנוּתֵךְ הִנֵּךְ נִצָּבֶת!

רוּחֵךְ הַנָּעִים, כְּבָר חָלַף רוֹמָה,

וְהִנֵּךְ בּוֹכִיָּה בְּנֶפֶשׁ נֶעֱלָבֶת.

הִנֵּה זֶה מֶשֶׁךְ הַמְּלַוִּים נוֹסֵעַ,

עֲדֵי אַחֲרִיתוֹ לֹא תָכֵלְנָה עֵינָיִם –

וְקוֹל בְּכִי מֶרֶר עֲדֵי רוּם יִשָָּׁמֵעַ

מִמַּקְהֵלַת הַמְּקוֹנְנוֹת, סוֹפְקוֹת כַּפָּיִם.

צִבְאוֹת הֶחָיִל בְּלִי נֶשֶׁק וָנֶבֶל,

וַאֲרוֹן הַגֹּוֵעַ הוֹלֵךְ בֵּינֵיהֶם;

וּבַמֶּרְחַקִּים, בְּתַמְרוּרֵי אֵבֶל,

לַהֲקַת כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים אַחֲרֵיהֶם.

תַּבְעֵרַת הַחוֹם עַל כְּנַעַן יוֹרָדֶת,

רוּחַ לֹא יַשֵּׁב בְּעֲנְפֵי הַתְּמָרִים,

נִשְׁמַת הַקָּדִים בִּמְרוּצָתָהּ עוֹמָדֶת,

וְעַל הַיָּם תִּדּוֹם דָּכְיַת מִשְׁבָּרִים.

וְהִנֵּה זֶה נֶשֶׁר, גְּדָל כָּנָף, בַּהֲדָרוֹ

מְרַחֵף מִלְּבָנוֹן בְּרַחֲבֵי כְנָפַיִם,

לִכְבוֹד בֵּן הַזִּמְרָה, כְּחָפֵץ בִּיקָרוֹ,

לִכְבוֹד תַּהֲלוּכָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה בַחַיִּים.

הִנֵּהוּ מוֹתֵחַ אֶת אֵבְרֵי תְעוּפָתוֹ,

מְלֵאֵי הוֹד מַלְכוּת, עֲדֵי יִתְפָּרָדוּ,

עֲדֵי מִתַּחַת לְמַחֲסֵה סֻכָּתוֹ

נוֹשְׂאֵי הַמֵּת קָדִימָה יִצְעָדוּ.

רַק אֵת הַמֶּלֶךְ יָסֹךְ בַּהֲדָרוֹ,

אֲשֵׁר גַּם רוּחוֹ נֶשֶׁר מְעוֹפֵף,

בָּעֵת חֲזִיז אוֹר הַזִּמְרָה עֲבָרוֹ

אֶל מוּל גָּבְהֵי שֶׁמֶשׁ אֶבְרָה לְנוֹפֵף.

וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר הוּבַל לִמְנוּחַת קָבֶר

הַמַּנְעִים זְמִירוֹת יָהּ וּתְהִלָּתוֹ,

הֵרִים הַנֶּשֶׁר לְאָט אֵת הֶאָבֶר,

לְהִתְרַחֵק הָלְאָה בְּהֶמְיַת תְּעוּפָתוֹ.

 

מכתב הציון על קבורת דוד    🔗

נדרי תודתי אשלמה כהיום אל כבוד השר פיצצאמאנאָ, אשר כבדני בפתשגן מכתב הציון הלזה, אשר על קבר דוד המלך ע"ה, ובמדת גדלו לארכו ולרחבו, אחרי הגיעי כבר אל מקומי בשלום, כאשר כבדני גם ברשימת ובמספר התושבים היהודים.

ועל כי לא נודעו כאלה עד היום הזה, אקוה, כי ישאום כל החוקרים וכל אשר ירצו באבני ציוניה, ברצון מידי.

מדת הארון האבן, העומד אצל הקיר והמתנשא למולו בעמדו מעוקל, הִנֶּהָ עם מסך העץ אשר מסביב לו 5¹/₆ באַמַּת וויען, גבהו עדי גוֹבה שפת פניהו המעוקל 2⁹/₁₂, רום פניהו המעוקל 1⁴/₆ ורוחב קרקעיתו 1¹/₂. חמש היריעות המשובצות זהב מסביב, הנמו אשכרי הסולטאנע: מוסטאפֿהאַ, זעֶלים, אַבדול האַמיד, מאַהמוד ואַבדול מעֶדשיד.

על היריעות האלה ועל הקירות נמצאו המכתבים הבאים:¹⁰

بسم الله الرحمن الرحيم

“בשם האל, רב חסד וחנינה ומלא רחמים”.

نصر من الله وفتح قريب

“מיד האלהים בא הנצחון, והלכידה קרוב לבוא עִתָּהּ”.

إنا فتحنا لك فتحا بينا

“במלחמה כבדה שַׂמְנוך למנצח”.

يا دؤد إنا جعلناك خليفة في الأرض فاحكم بين الناس بالحق ولا تتبع الهوى فيضلك عن سبيل الله

“דוד! הנה שמתיך למשנה תחתי על האדמה, על כן שים המשפט לקו לך, כפי אשר הוחק בין בני אדם, ואל תתור אחרי שרירות היצר, המוליכך עקלקלות מדרך הישר.”

وما أرسلناك إلا رحمةً للعالمين وبشر المؤمنين يا محمد

“על כי נכמרו נחומי על בני אדם שלחנוך, על כן, מאהָמעד! וְהָיֵה כעת מבשר טוב ומשמיע ישע לבני אמונים!”

لقد جاكم رسولٌ من أنفسكم عزيزٌ عليه ما عنتم حريص عليكم بالمؤمنين روف رحيم فإن تولوا فقل حسبي الله لا إله إلا هو عليه توكلت وهو رب العرش العظيم

“הנה שלחנוך לנביא אלימו, ואתה בן אדם כמוהם, מאשר יקרת בעיני ונצרת עלימו בחנינה ובחסד, בעת תִּתָּם כתף סוררת, ובעת לא יאבו לשמוע אליך, אמור למו: הנני משליך יהבי על ה', ועליו מבטחי, הנהו אדון כס שמי השמים”.

سبحان الذي أسرى بعبده ليلا من المسجد الحرام إلى المسجد الأقصى

“האל, אשר הוביל את עבדו באשמורות בליל, מהיכל קדשו במעקקא עד היכל קדשו בירושלים”.

وما توفيقي إلا بالله العلي العظيم

“ואין לי תומך וסועד מבלעדי ה', אל עליון”.

رب يسر ولا تعسر رب تمم بالخير

“אלי! השפיעה נא הצלחה למפעלי, הרחק כל מכשול ממנו, עדי גם אחריתו בידי תצלח”.

رأس الحكمة مخافة الله

“ראשית חכמה יראת ה'”.

من صمت نجا

“כל משכיל ידום ויתמלט”.

العلم طوب من ذهب

“המדע הנהו כלי זהב מופז”.

وما ربك بظلام للعبيد

“אין עָוֶל בדרכי ה' מול עבדיו”.

قل اللهم مالك الملك تؤتي الملك من تشا وتنزع الحكم ممن تشا

“אמור: תנה את עוזך, אדון כל ממשלה, אל כל אשר תחפוץ, וקחהו מעם כל אשר תאוה נפשך”.

وترى الملايكة حافين من حول العرش يسبحون بحمد ربهم وقضى بينهم بالحق وقيل الحمد لله رب العالمين

“מלאכי אל, אשר מסביב לכם השמים, מהללים ומזמרים לכבוד ה', ואתה תשפוט בצדק בין בני אדם ותאמר: בה' תהלתי תמיד, באדון כל בני האדם”.

ما يلقاها إلا الذين صبروا وما يلقاها إلا ذو حظ عظيم

“רק הסובלים יגיעו לנעימות עדן, והמוצאים חן בעיני ה'.”

من عمل صالحًا فلنفسه ومن أسا فعليها وما ربك بظلام للعبيد

“כל פועל צדק, לא יעשהו רק למענהו, וכל חורש רעה, לבדו ישאהו. לא בחזקת היד יאיץ שדי את עבדיו”.

فمن يعمل مثقال ذرة خيرًا يره ومن يعمل مثقال ذرة شرًا يره

“וכל זורע גרגיר צדקה, ימצא את אלוה, וזורע גרגיר רשע, יקצור רעה.”

سبحان ربك رب العزة عما يصفون وسلام على المرسلين والحمد لله رب العالمين

“ה' אלהים הנהו אדון רמים, ואדוני התמימים! אשרי כל ציריו! הללויה לה', אדון כל בני אדם!”

נעֶבי זאַמוויל. – (שמואל הנביא)    🔗

כמעט יצא השמש מרחם המשחר, עלינו, אני והאדון ענדליכער, ואחד מעבדי הנשק אתנו, על הסוסים לרכוב אל ערמות האפר, במרחק רביעית מעלה מן העיר, אשר עליהן יגידון, כי הנמו שרידי שארית מעבודת קרבנות ההיכל.

גבעות האפר האלה הנמו מצבע תכלת וחום, וכל אחת מהם בגובה ארבעים לאמת הרגל. כפי מסורה, מתמוטטת במוסדותיה, הנמו צבורי האפר מהעולות אשר נקרבו בהיכל שלמה, ואחרים חשבום לשרידי אפר מהאמנים מכיני הבורית בירושלים. ולהוציא את האמת לאור, שלח האדום פֿין מן האפר הלזה אל החכם המפואר ליעביג בקרית מינכען, לשום עין בקרת עליו, וכפי דעת החוקר הזה, נוגע אל האמת הוא, כי הנה הנם שרידי קרבנות עולות, בהמצא במו חלקים מיסוד הבהמיי, ואין גם שמץ מיסוד הצומח, גם התערבו במו בתרי עצמות קטנים ופלחי שִׁנָּיִם.

אחרי עברינו באדמת מרגמה, כמו כל הנתיבות בסביבות ירושלים, בין עצי זית, הנטועים הנה והנה, ועל קברות השופטים, הגענו אל ככר שָׁמֵם על פני כלו; וברכבינו בו כשתי מעלות, באנו אל כפר קטן, הבנוי במטע תאנים ורמונים, זיתים וזמורות ענבים.

מאחריו עלינו בגובה חמש מאות באמת הרגל אל רמתים צופים, אשר שם הלך איש האלהים לקראת שאול, בלכתו לבקש את אתונות אביו האובדות. והחוקרים החדשים מלאו שפק, אם היתה הָרָמָה אשר לשמואל על ההר הזה, בהראותם בהוכחות נמרצות, כי לכפר נובה (Nobe) היום, יקרא לפנים: רמה, עיר מולדת הנביא. ולגבעה הזאת קראו: מצפה, הנשקפת למרחקים, אשר בה התאספו שבטי ישראל יחד, בשפוט שמואל אותם ובהקריבו עולות לה'. אך נחנו נדרכה בפעמי המסורה המשולשת, אשר ליהודים, ולישמעאלים ולנוצרים, ולא נעזוב חסדי אמונתינו, כי כפי אלה וכפי אלה הננו על אדצת הקודש.

בהגיענו לראש הרמה עמדנו מול חרבת היכל ישמעאלי, אשר נבנה על תל שממות בית הבדידות שמואל, העומד שם בימות לוחמי תחת דגל הצלמים. ערמות בנינים הנחצבים בין הסלעים, מונחים שם מסביב, ועוד נכרו במו שלשה אוצרי מים.

ונרד מעל הסוסים, בתתינו אותם ליד נערה קטנה, להחזיקם ברסנם ולהשקותם מדי עת התמהמהנו שם.

ונבוא אל תוך בנין האבנים השמם הלזה, ונעל בגרם המעלות, והננו באולם, אשר חלונותיו פתוחים לשלשה עברים. מחזה נשגבה פרושה פה לכל רוח לעין הנשקפת מסביב: ירושלים עם הר הזיתים לא יסגירו את רחבי הרקיע למבט הרואה, כי מאחריהם ינוצץ ים המלח, וההרים אשר מאחרי הירדן מעליו יתנשאו. קרוב מאלה נראה בית בדידות יוחנן במדבר, ועין גדי (Engaddi) הנושן. מעבר האחר נראתה הערבה הרחבה, אשר בחוף עם כפריה, והמגדל הגבוה אשר בראמלה וביאפֿפֿא, אלה רק בחזות עין שנונה וחלוצה בכלי ההבטה, וכברק לבן גם הים התיכון. על כל אדמת הככר הלזה, נחה בדידות ודממת השקט נשגבה מסביב.

ברבצינו על יריעות התבן, הנמצאות בגובה, לנוח מעמל הרכיבה ומחום השחר, הסעדנו לבינו בארוחת הבוקר מבצים ולחם, שפות בקר ויין אשר הבאנו אתנו. פתאם שמענו קול המון אורחה ההולכת וקרבה אלינו. הנמו שלש עשרה יהודים, מלובשים בבגדי ארצות המזרח. הנכבד במו שיבה בהדרת פנים, כמ"ר יצחק רוסאָ ממחוז הדארדאנעללען, בא, אחרי עברו עלי ראשו, בהיותו מליץ, מי זדוני המקרים השונים ושברי שטף החיים המוזרים, ירושלימה, למות שם, שנים עשר אוהביו שלחוהו לארוח לחברון, צפת וטבריא, ולהפרד מאת אוהבם בתום מסעם, למען שוב לארץ מולדתם. רק הוא יעמוד שם, להקבר “אחרי מאה שנה” בעמק יהושפט.

בבואם החלו להתפלל את תפלת השחר, וכמו לפני שנות אלף נשמעו מעל פני רחבי רמה נחמדה זמרות שפת יה הנושנת, על סלעי ופחתי אדמת הקודש. באמור החזן מי שבירך על כל אחד מקרוביהם המתים, בקשתיו לברך גם את נשמת הגביר המנוח מו"ה שמען פֿאָן לעממעל נ"ע ואת הגביר מ' ליפעט הערץ תחי' לאוי"וט.

ככלותינו להתפלל ירדנו בגרם מעלות אל מקום מרובע, המוגדר בחומות מסביב, ואשר תקרת עליתו נשברה, עדי לא תכסהו על פני כלו.

בצאתינו מהאולם, המלא אבנים וכלי בית, מעטי הערך ומזערי המחיר, באנו בעד אשנב עץ משחת, המפריד את המקום לשנים, אל קבר הנביא. שם הדליק כל אחד מאתנו מנורת שמן, אשר הביאן אתו משרת בית התפלה מירושלים, לכבוד מקום קבר הקדוש. והנה שם ארון ארוך, מכוסה במטפחת, מלאת חלאה, לעינינו, ולארבע קרנותיו ידות, בתבנית עצי חיים מנחשת. בהרימנו את המטפחת ראינו תיבת אבן, ולה תקרה כמעט, אשר לא נדמתה לעינינו כמפעל משנים קדמוניות.

בטבור המקום אשר עמדנו שם, ראינו חור פתוח, כמו פי מערה, הנשקף על עמדת הקבר. בהאירנו את הבור הרק מסביב, לא מצאנו שם מאומה. אז נהלנו המוּעֶצים (קורא ומודיע העתים) אשר בהיכל אל העבר האחר, וַיַּרְאֵנו שם מבוא, הנגדר באבנים, אשר מאחריו נתיב, היורד מטה אל דלת ברזל, הסוגרת בעד הקבר, והיא לא נפתחה מעולם.

ונעל בגרם המעלות אל האולם הנשקף למרחקים, ושם הובל קאפֿפֿעע וקנה מקטרת לפנינו. בשאלי את הקורא על מספר האורחים הבאים הנה, ענני: “רב מספר אורחי הישמעאלים והיהודים, ממספר הנוצרים”.

ונפרד מאת האורחים, ונרכב מטה לרגלי ההר על אדמת ירק דשא, עדי הגיענו לקברות השופטים.

בעמק, במרחבי בייט האַנינא, הנטוע לחמדת עינים, לארך רמה קטנה, אשר משם יפרדו המים לשנים ברדתם לים התיכון, נמצאו מספר מערות קבר עם שערי חמד בנוים לפניהם. ברדתינו אליהן, מצאנו אותן פרודות לחדרי קברים, אשר במו נחצבו נבובי קיר בעד המתים. באחד מהשערים האלה הגענו אל חצר אולם, אשר משם ינהלו ארבעה פתחים קטנים לחדרי צלעות, ושם נמצאו שבעים נבובי קיר, אשר על כן יחשבום לקברות הסנהדרין. היהודים יכבדום כקברי השופטים ויקדישום; עדי לא יעברו אף הפעם בלי רדת אל אחד מהם להתפלל שם.

בצאתינו עמדו שני אנשים לפני אחד השערים, הקושרים נוד מים על גב חמורם, ואצלם שתי נשים, אשר לא התעטפו בצעיפם בבואנו. בפני רצון מלאו את בקשתינו להושיט לנו מים. אולם בהתקרב לשום עין בקרת על הקשיטות, אשר בעדי ראש הנשים המוזר, דחפוני, ואף כי בארו למו עבדי את מחוז חפצי, בכל זאת נתנו עלי בקולם לחרחר מדנים. אך האנשים החרישו.

ונעל על הסוסים לשוב חיש בדהרות מרוצתם בארחינו, עדי הגיענו לשער יאפֿפֿא.

שִׁלֹה    🔗

ויהי היום, וארכב עם האדון ענדליכער כעת הבוקר בעד שער ציון, במורד ההר התלול, אל מעין שלה.

בהגיענו אל העמק הנטוע בזיתים ותאנים, בצמחי אָלֶעאַנדער וזמורות גפן, הבטנו על חלק העיר אשר מאחרינו, והנה מראהו נשגב לעין. כי בחומותיה הגבוהות, במעקה גגותיה ובמשמרות מגדליה, מראית בצורה עצומה לה, הבנויה לתלפיות על גבנוני סלעים גבוהים, אשר אין ללכדה. בעמק שקדו אנשים ונשים על עבודתם בשדה. ובנצורת עין קבצו את המדמנה מאחרי העדרים, הבאים שם אל השוקת ואל המרעה, לצברה לחמרים, אשר הקיפום באבנים לבלתי יפזרה ויפיצה הרוח. ולבלי הפרע ממלאכתם לא התכסו בצעיף ולא שמו גם עינם עלינו.

המון תשואות רגש חיים פרוש על מראה העמק מסביב, פרות וכבשים ועזים רעו כדברם הנה והנה. הבאר, הנקראת בפי הערבים: עֲיוּב, באר אִיּוֹב, והוא: עין רוגל, הנמצא בכתוב, היא עמוקה וקירות אבנים מסביב לה. בקרבתה פלחי אבנים גדולי ורחבי המדה, ושֹׁקֶת מים אצל שברי מעשה קשת. שם עמד איש זקן, ובכד עור, התפור כנוד, שאב מים בעדינו בחבל. מגלגל השאיבה או ממערכת מאומה להקל עבודת השאיבה הנמצאים אתנו זה שנות אלף, לא ידעו עוד מאומה בארם, ובאדמת הקודש.

טעם המים החמים מוזר הנהו, ורק בתגבורת המים עדי התנשאם ממעל לשפתה, אז נמצא טעם מלח במו.

הַבְּרֵכָה הקטנה בשכונתה, הבנויה בקירות מסביב ואשר אליה ירדו במעלות עד מתחת לשפתה, איננה מלאה רק עד מחציתה ממים, אשר על פניהם ככסוי טיט ירקרק, והיא לארכה כחמשים ושלש; ולרחבה כשמונה עשרה באמת הרגל, והיא נקראת: מעין שלה, אשר ממנה יאמר הקאָראן: “צֶעמְצֶעם ושלה שני מעינות עדן הנמו.”

בעלותינו ברָמַת אבן, הגענו אל המעין השני. ונעל שש עשרה מעלות רחבות אל מקום חצר קטן, משם ירדנו שמונה מעלות, המנהלות אל המעין, הנובע מפלח סלע נושן. והחכם שווארץ הוכיח מכתובים אחדים בתורה, כי הנהו נהר גיחון, אשר אחד הנהו עם מעין שלה, וממנו יוצאת תעלה הבנויה בסלע להשקות בְּרֵכַת שִׁלֹה. החכם רָאבִינזָאן שקד בעמל רב, לעבור בתעלה הזאת על פני כלה, בזחלו כמו רמש על ידיו ורגליו ובשומו נפשו בכפו, וימצאה בארכה אלף ושבע מאות וחמשים באמת הרגל. גם מצא בה מראה יבושת ותגבורת המים וחליפות מדי פעם בפעם, אשר לא ידע איש שחרה עד היום הזה.

ונתמהמה להאריך שבתינו תחת תקרת הסלעים באופל צלליה ורוח הקרה הנושבת. רעיונות, המעמיקים לרדת עד ירכתי שנות אלף, על פני חלפו. פתאם עמדה מערת נקיק סלע אחרת במרחקי עמק בדד ודומם ובקרבת קרית תבל אחרת, מול עיני אזכרתי – המערה, אשר בה ישבתי, זה לפני עשרים שנה, שם הטה המלך נומַא אוזן ללחשי בת ההבל עֶגעריאַ – ירושלים ורוֹם, המחוברות פי שנים בספורי קורות התבל בימי קדם קדמתה, וכְנִצָּחַת ביד טיטוס: הרשע, כאשר יקראוהו היהודים עוד היום, ובימים מאחרי אלה, על יד גאָלגאַטאַ ופֿאַטיקאַן. ומי איפה יגיד את ספורי הקורות, אשר יעלו על זכרון הנוסע פה, בשנות אלף, אשר תִהֱיֶנָּה מאחרי?

ונעל בגרם המעלות, ונראה את המעין הנובע אל השוקת, הנחצבת בסלע, ועל כי מאנה הנערה, היורדת בכדה על שכמה לשאוב בעדינו בהטותה עורף לנו, אף אחרי הראותינו לה קשיטות כסף, כרענו על ברכינו לשתות.

(אחרי אשר הצליח חפץ ה' ביד הנוסע, להשלים את מפעל תעודתו החל וכלה, הנהו שם את פניו לבקר ולשום עיניו על כל המקומות הנכבדים ויקרים בערכם מפאת ספורי קורות שנות עולם, כמו מפאת מסורת ההגדה, לכל אורח אשר רוח המליצה והזמרה בקרבו פועמת, השם פעמיו למשואות אדמת ירושלים.

הנהו רוכב אל הכפר בעטהאניען (Bethanien), מעבר להר הזיתים, אשר רק כעשרים בתים, רעי התואר ומשחתי המראה, שם נמצאים, ותושביו יחיו את נפשם ממעשה שרשרות עבותות תבן. הנהו רובץ לנוח תחת צללי עצי הזית בעמק יהושפט, הנושנים כאַלְפַּיִם שנה לזוקנם, כפי מאמר ההגדה. שם ישים גם עין בקרת על כל בתי המרפא ומוסדות התושיה, הנמצאים בבתי הבדידות השונים אשר העמידום ויסדום היונים, הארמעֶניער והקאָפטען ובבית הבדידות למתחננות (Diakonissinnen) אשר למלכות פרייסען. הנהו נשקף בעין חוקרת על כל שרידי בניני האזכרה, אשר במו הציבו שנות קדם יד ושם למו לדורות עולמים, אף כי לא הוקדשו כאלה רק בעיני דבקי בברית אמונת הנוצרים, בכל זאת נכבדי הערך והיקר הנמו, מפאת מעשה חרש וחושב ומלאכת אמן הנמצא במו, כמו מפאת התלכדם בטבעות הרתוקות עם ספורי קורות התבל.

הנהו מתאר בקסת סופר המהיר אשר בימינו לעינינו את נקיקי עליות המערות, הנסתרות מעין רואה עד היום ההוא, ואשר מצפוניהן נגלו ונבעו לעיני הבונים מתחת לקרקע בית האורחים למלכות עסטעררייך בעת הִבָּנוֹתוֹ בימי התגוררו שם. וכמעט אין ציון אבן אזכרה, איננה שממת חרבה ואין גם עץ, אשר לא שם עין בוחנת עלימו. את כלמו ישים לעופל ובחן עשתנותיו, לקשור במו את שרשרות עמקי מחקרו ולהכין נתיב במו לתעופת כנפי זמרתו והגיוני מליצתו, לגלות לעינינו במראיתם מצפונים לא שזפתם עוד עין, ונצורות, אשר לא שמעה עוד אזנינו אף שמץ מנהם.

מראית ותמונת פסילי האבן, אשר תִּאֵר והעמיד הנוסע בחרט אמן מול פנינו, הנמו בקושרים עם בנין היכל קדשינו, הנאדר והנושן, והננו נותנים פה את תארי ומַשְׂכִּיּוֹת קסתו לעיני הקורא, בהתנהלינו לְעִטוֹ לרגל מלאכתו ככתבו וכלשונו):

הפסילים הנושנים    🔗

בשנת התרט"ו ספר הפעם איש יהודי אל הנוסע דוגלאס יליד שאָטטלאנד, כי נמצא לפני שער דמשק בקיר חומת העיר פרץ קטן פתוח, המפלס נתיב ומוביל אל ירכתי מערות גדולות עמוקות ורחבות, אשר מהן נחצבו האבנים לבנין ההיכל הקדוש בשנות קדם. הנוסע דוגלאס לא אחר משׂוּם פעמיו ומבוא לרחבי עמק הפרץ הלזה במסתרים עם אחוזת מרעיו, ואחרי ימים לא כבירים הפיק את רשומי הודעותיו במחברת “אטהענעאום”, היוצא לאור בקרית לאָנדאָן.

זה עת לא כביר בטרם בואי ירושלימה, קרה שם מקרה בחוברת עם המערות האלה, המלא מגור בראשיתו, ובאחריתו אמר: הלא משחק אני. ויהי היום, והנה זה הובלו יהודים כבירי מספר, הנושאים סולמות, וחבלים, כשילי ברזל ומנורות אטומות, כאסירים בכושרות תחת משמר אנשי צבא הישמעאלים אל בית הפחה. על כי כמעט על פני רובם ילידי אשכנז היו, חשבום למרגלי ממשלת רוססיא, הבאים, על כי תבערת המלחמה נצתה בעצם העת הזאת בין ממלכת הישמעאלים למלכות רוססיא, לתור את העיר ירושלים לטובת ארץ מולדתם ולָמוֹד ולכתוב את בניני מבצריה, ולחפור נתיב לה במחתרת מתחת לקרקע, למען גלות את ערות הארץ ולמסרה במרד מסתרים.

על כי היו כמעט רובם סרי למשמעת עסטעררייך, או חוסי תחת צל מַחֲסָהּ, הובא הדבר לפני השר הקאָנזול, והוא הוציא לאור משפט, במצאו פתרון שלום לְחִדַּת המקרה הלזה. כי בקרב מחנה היהודים התפרצה השמועה, מִבִּקֹּרֶת הנוסע יליד שאָטטלאנד את ירכתי המערות אשר לפני שער דמשק, ובשמעם כי משם נלקחו, כפי ההגדה, האבנים לבנין ההיכל, לא יכלו עוד לעצור כח ברוחם ולהתאפק מִלֶּכֶת גם המה לבקר ולראות את המערות האלה, בלי שום לב לבקש בטרם כל רשיום על זאת מאת פני הממשלה.

גם בקרבי התעוררה התשוקה למראה הזאת בכל עזוז תקפה, והשר פיצצאמאַנאָ, אשר גם נפשו חשקה לחזות את המערות האלה, לא התמהמה כרגע מהודיע את אֲוַת נפשינו אל הפחה.

תחת משמר השוטרים, ההולכים כחלוץ מלפנינו, ומאחרינו אחוזת אנשים, נושאים לפידים, סולמות ובקבוקים אחדים מלאי יין וקאָגנאַק, הרימונו פעמינו כשלש מעלות מאחרי הצהרים, ללכת לשער דמשק. כמעט במרחקי חמשים צעדים מלפניו, מפאת ימינה, בעברינו על ערמות עפר ותלי מרגמה, הצבורים פה לחמרים מחפירת המוסדות לבנין בית מגורי האורחים למלכות עסטעררייך, הגענו אל פרץ, שְׁפַל הקומה וצר, הנמצא במקום אשר חומת העיר בנויה ומשולבת על רמי סלעים חיים ונגלים לעין הרואה.

ברדתינו לעומק כמעט במדת שתי אמות, הננו מתחת לתקרה, שפלת הקומה ורחבת ידים, עדי נלחצנו לשחות את ראשינו, כי לא יכלנו ללכת במלוא קומתינו. ערמות עפר על הקרקע, הנטוי מטה מול נקיקי המערה. גרמי בהמות, אשר הותירום אולי חיות טורפי טרף ממאכלם, פזורים זעיר שם זעיר שם מסביב.

בירכתי המשטח הלזה, עמדנו לפני עמקי תהום רבה, ממעל לה תקרת קשתות עצומות, הַנָּחוֹת על עמודי סלע, גבהי ענקים קומתם. שני אנשים זחלו לפנינו לעמקי תחתית ובידם לפידים, מפיצי אורות אדמדמים מוזרי הנוגה מול רמי הכסוי ולרחבי המקומות. בצעדינו בנתיבות צרים, הנה והנה על משעולי צורים לחוצים, ובעברינו על פחתים, מערות ונקיקי אבן, על הרים ופלחי סלעים, הגענו אל תהלוכות קשתות ועליות שעונות על עמודים. בככר אחד מצאנו את הקרקע רטוב ומתבוסס במים הזוחלים בלאט, ובהטותינו את צעדינו להתהלך אחרי עקבם, מצאנו וראינו נטפי דלף, היורדים מהגובה. המים מרים בטעמם ושחקו את פני אבני הסלע. ואקרא למעין הלזה בשם: דמעת היהודים.

בצעדינו הלאה קדימה, והנה לפנינו עמוד, גבה קומה, הנשען הָפוּךְ על ראשו, כמו סָךְ את דרכנו במזח; והוא איננו רק קיר, אשר מאחריו הגענו למקומות רחבי ידים אחרים, אשר שם נחו פלחי סלע, גדולים לבלי חוק, הנחצבים כבר מידי חרש אבן, והמה נדמו כפי גדלם לאלה, אשר ראינום בחומת ההיכל ובירושלים זעיר שם זעיר שם.

אחרי כן שבנו וראינו מקומות אחרים, אשר מבינות לסלעים נראו ונִכּרו אותות ורשמי החוצב, והנהו כמו שבת החרש בהגיעו למחצית מלאכתו. ונעבור הלאה בעמל וביגיעת הדרך, הפעם מתנועעים כמו ברוח עועים בגבהי רמים, הפעם בחשכת מעמקי תהום, כשתי מעלות בירכתי תבל התחתית הלזו, הנודעת עד הנה רק לשרידים בעם כמו ברואת ההגדה.

שרעפינו המו, בקרבנו כרגש הים לגליו, ונהי בעינינו כדורכי בכף רגלם על אדמת תבל חדשה, אשר נבעו למו סתרי מצפוניה, ונמצאהו רק כמשפט לקרוא לה בשם, ככה קראנו לפלח סלע, השנון בחרט משולש הראשים, בשם: כנור דוד, וכהנה וכהנה.

בשובינו לחצר אולם תבל תחתית הלזו, שתינו כוס ברכה לשלום ארצות אייראָפא, הנודע בעצם העת הזאת על יד עֲלֵי הבשור בחוצות ירושלים. ברכות שלום וחיים בתבל הקברים, בארץ הפלאות, באדמת מלכים המנוצחים, בקרית הנביאים הנאלמים!

אחרי ימים אחדים שבתי לבקר הפעם את המערות האלה, בחברת שר הקאָנזול למלכות פרייסען, החכם דר. ראָזען, אשר אליו ספרתי מתהלוכתי, עדי התעוררה גם בקרבו תאות נפש, השוקקה לבקרן. והחכם הזה חשב, האם איננו פה במערות התחתית, הנזכרות בכתבי טאציטוס, האם גם לא נוכל לגלות פה תהלוכות, המחוברות עם המקומות אשר מתחת לקרקע ככר ההיכל? בעת ישימו דורשי הקדמוניות ומבקרי מצב מקומות הנושנים, כמו הָחכם ראָבינזאָן וטאָבלער את הדבר הזה לתעודת מחקרם, יפיקו באין שפק אור במושבות תחתיות האדמה האלה.

החכם ענדליכער הבטיחני, למוד את המקומות האלה באמת האנך מיושר על המחוקה, ולהכין תבנית וציור נאמן מכל המערות האלה, אשר חשבנון לפסילי אבן, נושני הזוקן, נשכחים ונעזבים מאין דורש ומבקש. ועלינו לתת את מעשה אמן הלזה עם מכתב באר היטב, אשר אמריו ברר מללו לפני מביני המדע ויודעי חכמה על פני תבל.

(אך גם על ארחות החיים במצב החברה ישים הנוסע את לבו ועיניו, ומנה אחת אפים לו גם בעבר מזה, להשתפך ברחבי מחקרי בינתו עלימו, והתבוננותו תפלס לה נתיב להפיק אור חן ואמת עלימו בכל פנה ועברים. בהיותו נודע למשכיל בחכמת הרפואה, הנהו בא גם בסוד מצפוני הישמעאלים, הסגור ומוסגר בכל משמר כמו בבריח ודלתים מעין כל רואה, ושערים אחדים מבתי ההרמונה לפניו נפתחו, ובשיתנו קציר למאמרי תאריו הנחמדים, נִתּן פה אחדים לעיני הקורא:)

האדון דר. פֿראֶנקעל, הקרוא כרופא אמן גם לבתי הישמעאלים למועצת מרפא, הכין לי את נעימות העונג, אשר בו ידובר תמיד נכבדות בארצות המערב ברוח שוקקה לראותו ובמשחק שואף לטָעמו, לבוא כאורח אל פתחי הַרמון. ואחרי אשר הצליח הדבר בידי להמלט כצפור מפח יוקשים ולצאת מתחת ידי נשים ושפחות, לבנות, כהות המראה וכושיות, בלי עורר קנאה ישמעאלית, אנסהו נא הפעם לתאר את עדן המאָסלעם הלזה, ולהסיר את הצעיף מעל פני הלוט לאחדים מסודותיו.

בלי הודיע את בקורינו בטרם בואינו, התקרבנו אל בית השר עפֿפֿענדי פֿאַעֶדי העשיר. מחצר אולם צר ואפל באנו על גרם מעלות אל גובה גג פתוח, שם בא אדוני הבית, הצועד הנה והנה, בפני רצון לקראתינו, ויקראנו, לבוא אחריו אל חדר הנשים, הבנוי בגבהי מעלה שנית.

בהגיענו לגובה עמדנו על מקום חצר פרזי וממולינו דלת. לפניה ערוכים נעלי עץ ועור צהובים, אשר תשלפנה הנשים, לבלתי הביא את החלאה על יריעות החדרים.

האשה בעלת הבית, אשר אף כי איננה עוד זקנה, בכל זאת שיבה זרקה במראיתה, ישבה במסבת ארבע בנותיה, אשר האחת מהנה שבה כאלמנה מנאפלוס מקום מושבה, כנעוריה אל בית אביה. את פני האדון דר. פֿראֶנקעל נשאו כלנה, כמו אלוף נאמן בית בארצות אייראָפא, עדי כמעט חבקן אותו, ובעדו כמו בעדי הוכנו מושבות על המטה.

בעת השתעשם בשיחתם בשפת ערבית ובהתפרשם בה על מעמדם ומצבם ותהלוכות דברים המוזרים לי, נשאר לי מרגוע, לפנות ולשום עין על המראה אשר מסביב לי.

ארבעה חלונות לחדר, ותחת שקופים אטומים נמצאו אשנבי עץ לפנימו, העשוים להשקיף אל הרחוב מבלי הֵרָאוֹת במו מבחוץ. לארך הקירות, מטות רחבות בקומת נעל, המצופות בשמיכות צמר, ועל הרצפה יריעות פרושות. נבוב קיר, הסגור בדלת עץ משוחה בששר ועשוי לארון נמצא באחד הקירות האלה.

הנשים נשאו שמלות רחבות על פני רובן בקוים צבועים, וצעיף דק אדמדם כשושן על שדיהן. על ראשן כובע ועיניהן ושפתותיהן ולחייהן הושמו בפוך, עדי נעדר כל טעם המושך, את מבט העין ברשמי פנימו, אף כי נעימות למראה הנמו. צפרניהן ומשטחי כפות ידיהן משוחות בצבע צהוב.

מדי פעם בפעם אחזו הנשים בראשי צעיפן להחזיקו מתחת ללֶחְיָן ולשוב ולהפילו מדי פעם בפעם, עדי נראתה כי לא מחיק המסכנות וההרגל נבע המִּשְׂחָק הלזה, כי אם ממקור תחבולת מזמה. חוק הנביא לא עמד גם פה טעמו בו, כמו בכל רחבי ארצות המזרח כמעט, וריחו נמר.

“ועתה הגד לנשות אמונים, כי תשחינה את עפעפי עיניהן ארצה, וכי תנצורנה בכל משמר להיות הצנע לכת, כי תשתמרנה מִגַּלּוֹת את חמודות יפעתן, בצעיף תתכסינה על פני שדיהן, ולא יבוא זר לראות כבלע את חמודותיהן, רק בעל נעוריהן, ולא תחבקנה את רגליהן באורח, אשר נבעו בו מצפוני חמודותיהן.”

שפחה, ילידת אביסיניען, צעירת ימים ובריאת בשר, הביאה קנה מקטרת וקאפֿפֿעע לפנינו, ובראות אדוני הבית, כי לא כרתי ברית לעיני מהתבונן על הבתולה הלזו, על כי רשמי פניה מוזרים לעיני, מלא כמחריש בשחוק פיו, ואחרי ימים אחדים שלח אלי לשאלני: על כי שמע, כי בקשה נפשי לקנות נער כושי, האם לא תבחר נפשי לקנות תמורתו שפחה כושית.

צהלת רוח האלמנה עלתה על כלנה ובין כל הנשים רק לבה טוב עליה, והיא מצחקת בלי חשך ובאין קץ עם הרופא, ובפנותה אלי שאלתני על פיו: מדוע אסבלהו, אם רֵעַ כאח לו הנני, כי לא ישוב לקחת אשה, גם האם אינני בעל אשה? וכאשר עניתי, כי ככה הנהו, שאלה: האם אין לי רק האחת?

“לא יעשה כן במקומינו ובארץ מולדתינו, לקחת שתי נשים.”

ובקול עצב ורחומים הנכמרים קראה: "הה, עניים מארץ ואביונים באדם! ובשובה לצהלת רוחה הוסיפה לשאול: “למי יתר השאת ביופי על האדמה בעיניך, מבלעדי אל האשה?”

“לארבע נשים! אשר חלק נביאך אותנה אל כל יליד מאָסלעם.”

הנשים שחקו, ואדוני הבית אמר: “הנך חכם מאוד, וחכמתך נפלאת בעיני. אך הנכם כלכם יחד נתעים בשוא עלינו בארצות המערב. אין החזון נפרץ בינינו לקחת יתר על אשה אחת. אולם נקל הדבר לנו, ובידינו הנהו, להדיח את נשותינו בעת לא תמצאנה חן בעינינו, ולקחת אחרת תחתיה.”

בכל משמר הטו הנשים את אזנן להקשיב רב קשב. כעשותן כמעט תמיד, בדבר אדוני הבית.

אחרי כן שאלתני גברת הבית: האם ננצור את נשותינו בתגרת המשמר? וכאשר עניתיה: בקרבינו הושמה כל אשה לנוטרה על כבודה פנימה כמו על כבוד בעלה, וכל משמרתו עליה איננה, רק לגוננה בפרשו כנפי מחסהו עליה", אמרה: “אין אות נאמן על אהבת הבעל לאשת בריתו, מתגרת משמרתו עליה”.

אחרי התמהמהנו שם כמעלה אחת, נפרדנו לעצבת לב כלמו, וביתר עז הפצירו בנו לשוב הפעם ולבקרן, בשמען, כי רופא הנני וכאורח ילידי ארצות בריטאניא הנחמד, הושיטו לו את ימינן, בשלחן אותנו עד פתח החדר, בעת הלך אדוני הבית אתנו לשלחנו עד שער הבית.

אחרי ימים אחדים באנו אל בית אחר, לבקר אשה ישמעאלית, השוכבת על ערש דוי בחולי הקדחת. בחדר המתאים בתארו ובתבניתו עם החדר, אשר העמדנו כבר מראיתו לעיני הקורא, שכבה האשה פרושה על הרצפה, כי המטה תוכן בבתי הישמעאלים מדי ערב בערב, ובבוקר היא שבה להסתר.

החולה בת חמש עשרה שנה, אם לשני ילדים ותואר פניה מלא חן נעימות. פניה קבצו פארור מתבערת הקדחת, ובקוננה על מדקרות המכאוב בכבדה, קראה מדי פעם בפעם בקול מעורר לנחומים: “רפא נא לי ושימני בריא ואולם בעד בעלי!” שפחה אחת נהלתנו אליה, ואולי מכובד מכאובה, לא נראה אף שמץ כלימה על פניה בראותה אותי, איש זר ונֵכָר לה על פני כלו, דורך על סף חדרה עם הרופא. ואחרי העמידו אותי לפניה כאחד מחכמי המרפא, הושיטה לי כרגע את שתי ידיה בפעם אחת, לבחון מרוצת דמי עורקיה.

מראה, מְלֵאַת שפעת עושר ומוזרת על פני כלה, היה לעיני בית העפֿפֿענדי מאָהמעד אַלי. בבואינו בפתח קטן אל אולם שער, אָפֵל מכוסה תקרה, אשר שם סוס עם חמור קשורים יחד, הגענו בעלותינו על מעלות מעט מזער, אל מקום חצר גדול, שם עצי שקדים בפרחיהם האדמדמים. ושם שנים עשרה עבדים כושיים, שונים במינם ובזוקנם. הנשים רק בכֻתָּנוֹת ארוכות המדה, והאנשים מעוטפי שמלות עד חצי שתותיהם, בשקדם בהמון זעקה על מלאכתם קלת הערך.

הנשים מרקו ושטפו את כלי הבארות, המחתות והמזרקים, האנשים טהרו את קנות המקטרת ונשאו אגודות עץ והילדים המו ביניהם.

בינימו הלכה גברת הבית, עטופה בצבע רקמתים ומקטרת פאפירוס בין שפתיה הנה והנה, והיא עטתה בבואינו את פניה בצעיף שחור עד למאוד. ותברך את הרופא, ובאמרה: כי צר לה מאוד ונפשה מרה לה על כי אדוניה אין אתה בבית כעת, וכי ייטב לבו בהשתעשעו עם רעהו, עזבה חיש מהר את מקום החצר, בשומה את חדרי הנשים למפלט לה.

ויגל הרופא את אזני, כי לא התכסתה בצעיף ולא התרחקה רק עבורי ועל כי גְבִירָהּ איננו בבית. הוא עמד לימין האשה הזאת, זה לפני שנים כבירים, בלדתה תאומים, והיא לא התנכרה למולו אף גם כאורח נשי ארצות המערב, ומעת הזאת תודת כבוד לה שמורה בלבה לנגדו. כי כפי אשר העיד לו הנסיון באותית לא ינכרו, התודה הִנֶּהָ אחת מבחירי המדות, השולטות ביתר עז בקרב לב הישמעאלים.

והנה זה שני נערים בני שבע קפצו פתאום מדלתות החדרים, אשר במו הסתתרה הגבירה מעין רואה, בדלגם כעפרים אל חיק הרופא:

“הנך רואה, הָאֵם שלחה אלי את בני לכבדני, עתה הקשיבה ושמע על מענה פיהם אשר יענוני. מי זה איפה הנני, ילדי שעשועי?”

ובפה אחד קראו שנימו יחד: “הנך אבינו השני!”

והמה נהלו אותנו בבית מסביב, אשר גובה מעלה אחת לו, ובו חדר היכל גדול וחלונות באשנבי עץ מאין ספורות. המטות מכוסות בשמיכות צמר ארגמן ומשובצות במעשה שרשרות זהב, הכרים גם הם אדומים כתולע ופרחי זהב עלימו מרוקמים. אין מנורת עדנים גם לא מראה נראתה מסביב, שבוצי חלונות, ארונות בנבובי קיר והדלתות כלמו מעץ רך ובלי משוח בצבע.

“הנך רואה פה את תפארת ארצות המזרח הנודעת לתהלה!” אמר הרופא.

ונלכה בגובה גגות, מִבֵּינוֹת לקשתות לחצרים ומִבֵּינוֹת לבנינים אין ספורות למו, הבנוים בחרט תהו ובהו, אל עבר האחר מהבית, אשר שם כלו כעת חֲדַר היכל גדול עם חדרי צלעות.

עתה אנסה נא הפעם, להעמיד לעיני הקורא הנחמד את תמונת יפעת האשה המזרחית, ולהעבירה לפניו במראות המליצה.

המליץ יכבדה ויעטרה פה כצנה רצון בכל תפארת ההודיה, בנופת צוף אהבתו הרכה והענוגה מכל, עדי עָבְרוֹ ברוֹך לבבו להוללות חולת האהבה, אשר בשגעון תנהג, ובאמונת אומן רוח הַשַּׁלֶּטֶת ויושבת לכסא רק בממשלת האהבה הנאמנה.

לא מצאנו עוד שיר תהלה עד הנה, המשתרע בתאריו על יפעת האשה על פני כלה, ועל כן קבצנו אחת אחת על יד כמלקט שבלים את אשר מצאנו זעיר שם זעיר שם באמתחת מחברות מושלי הערבים, לאספם כעמיר גורנה לאגודת פארי פרחים אחת, את אשר לא עשו מליצי הערבים עד היום הזה, והמה בשפה ברר מללה, עדי ירוץ כל קורא בם להבינם, בלי העיר את אזנו בלמודי הערות, התלויות כנטל אבני כיס בכנפי הזמרה, קַלָּת התעופה.

הַיּוֹפִי:

הַיּוֹפִי לְאַרְצוֹת הַמִּזְרָח נִדְמָתָה,

חֲזִיז בָּרָק הִיא, הַמְּפַלַּח עַנְנֵי עֵיפָתָה;

הִיא הַטַּבַּעַת, הַיַּיִן, הָאוֹר הַנּוֹבֵעַ,

אֲשֵׁר בְּאַבְנֵי כַדְכֹּד בְּהוֹדוֹ בוֹקֵעַ;

הִנֶּהָ הָאֲרִי וְדַם הָעוֹלָמוֹת מִסָּבִיב,

מַעְיָן, יַם, גֶּחָל שׁוֹשַנֵּי הֶאָבִיב,

קאָראַן וְכוֹכָב, יָרֵחַ וְשָׁמַיִם,

וְרֹאשׁ הַצַּמֶּרֶת בִּרְקִיעַ הַחַיִּים.

הָאַהֲבָה.

הִיא הָאוֹר, הַשּׁוּרָה וְחֻקָּה הַנִּצָּבָה,

הָרֶשֶׁת מִפְּנִינֵי כּוֹכָבִים שֻׁלָּבָה,

מַצְרֵף, חֲנִית, עַיִּט גְּדָל כְּנָפַיִם,

מִמּוֹסְרֵי הָאַהֲבָה אֵין חָפְשִׁי בַחַיִּים,

גַּם אֶל אַחַד עֲבָדֶיה לֹא פִתְּחָה עוֹד מוֹסֵרָה,

וּבְאַהֲבָה תִּתְמַכֵּר אֶל אַהֲבָה בוֹעֵרָה.

מֵצַח.

הַמֵּצַח בָּהִיר כְּלֹבֶן בְּלוּחַ תְּעוּדַת הַמַּעֲרָכָה

בְּהִסָּתֵר מֵעָיִן: אִם לִקְלָלָה, אוֹ לִבְרָכָה? –

נֶאֱחָז מֵרַתֻּקּוֹת חֶמְדַּת קְסָמֶיהָ,

הִשִּׁיב הֶאָבִיב עֲלֵה חֲבַצֶּלֶת בְּפָנֶיהָ.

עֵינָיִם.

אָמְנָם עֵינֵי רַעְיָתִי כַּסּוֹרְרִים לָרוֹעַ,

גֵּרְשׁוּ אֶת לִבִּי מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת מַרְגּוֹעַ.

הָה, עֵינֶיהָ, שְׁנֵי מְרַצְּחִים, שׁוֹפְכֵי דָמִים כַּמַּיִם,

מְלֵאֵי שִׁכָּרוֹן, שְׁנֵי צוֹדֵי נַפְשׁוֹת הַחַיִים.

עַפְעַפָּיִם.

הִיא לֹא תִצְלָח בְּיָדִי, בְּקִרְבָתָהּ לָלֶכֶת;

כִּידוֹן מִמּוּלִי וְלַהַט חֶרֶב מִתְהַפֶּכֶת.

מַבַּט עָיִן בַּסֵּתֶר.

שׁוֹד מִשַּׁדַּי, מַעַשׂ רְמִיָּה וּכְמוֹ סוֹרְרֵי סָרִים,

עֵינֶיהָ הַמְּשַׂקְּרוֹת לְהִתְגַּנֵּב בַּמִּסְתָּרִים.

גַּבּוֹת עֵינָיִם.

בְּגַבּוֹת עֵינֶיהָ נִרְאָתָה כְּמוֹ בְכַף מֹאזְנַיִם

תְּעוּדָתִי הַנָּדָה בְּמַעֲרֶכֶת הַחַיִּים.

לֶחְיֵי הַפָּנִים.

הַתֹּר, בַּשָּׁיְא נִתְעָה, הֵרִימָה תְעוּפָתָהּ לִלְחָיָיִךְ,

חִשְּׁבָה אוֹתָן לְשׁוֹשַׁנִּים, הִבְשִׁילָן הֶאָבִיב בְּפָנָיִךְ.

בַּהֲסִירָהּ צְעִיפָהּ מִלֶּחְיֶיהָ פִי שְׁנָיִם

סוֹד אֱלֹהַ לִי נִגְלָה כְעֵצֶם טוֹהַר שָׁמָיִם.

בַּהֶרֶת מִלֵּידָה.

בְּפָנֶיהָ עוֹמֵד לַמִּשְׁמָר כּוּשִׁי בֶן חָיִל,

עָטוּי בִּצְעִיף מַחֲשַׁכִּים, כּוֹכַב הַלָּיִל.

בְּמֵאֲנָהּ כִּמְצַחֶקֶת לְהוֹשִׁיט לִי הַשְּׂפָתָיִם,

נְשַׁקְתִּיהָ עַל לִבָּהּ הַשְּׁחַרְחֹר פִּי שְׁנָיִם.

פֶּה.

שְׁנֵי חֲרוּזֵי מְלִיצָה, בְּאַחֲרִיתָם מָתְאָמִים,

מְנַשְּׂאִים שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּשָּׁנִי לְרָמִים.

בְּדַבְּרָהּ, אֵת נַפְשִׁי אָנֹכִי שׁוֹמֵעַ,

קוֹל צִלְצוּל שֹׁהַם שְׁלֹמֹה לְאָזְנִי נוֹגֵעַ.

רַק לְעֵינֵי הַהִדַּמוּת הַנְּקוּדָה נִמְצָאָה,

אֲשֵׁר כַּפֵּה בְּפָנֶיהָ לָהּ הָטְבָּעָה.

שִׁנָּיִם.

אִישׁ, אֲשֵׁר בְּעַנְוַת חֵן מִשְׂחָקָהּ אֵלָיו עוֹרֶכֶת,

תַּזְהֵרנָה לוֹ אַשְׁכְּלוֹת שִׁבְעָה כּוֹכְבֵי לֶכֶת.

בְּשַׁלְּחָהּ אֵלַי אֶת בִּרְכָתָהּ בְּנוֹעַם חֵן אֲמָרוֹת,

רָאִיתִי פְנִינֵי אַלְמוֹג בְּמִשְׁבֶּצֶת אֲבָנִים יְקָרוֹת.

לָשׁוֹן.

פִּיהָ כְּכַד מְלֵאַת אֹדֶם, וְאֵלָיו נִתָּנָה

חֶמְדַּת הַלָּשׁוֹן כְּמֶגְרְפָה לְמָנָה.

אַף.

בִּרְאוֹתִי מִמֶּרְחָק רַעְיָתִי, בְּהוֹד מְשֻׁבֶּצֶת,

אֶצְבַּע הַנָּבִיא הִיא, לְהִתְקָרֵב אֵלַי קוֹרֶצֶת.

לֶחִי.

בְּשׂוּמִי בְכָל עֱזוּז חֶמְדָּתִי

עַל כַּדּוּר הַנֶּחְפָּה בַכֶּסֶף נְשִׁיקָתִי,

נָפַלְתִּי אֱלֵי בּוֹרוֹת, רֹאשׁ כָּל שִׂמְחָתִי.

אֹזֶן.

חֶבְלִי בַּנְּעִימִים וְשָׁפְרָה נַחֲלָתִי,

כִּי נָחָה בְצָב אָזְנָהּ פְּנִינַת זִמְרָתִי.

שֵׂעָר.

בִּנְפוֹל שְׂעָרָהּ בַּקְּוֻצּוֹת מִמְּרוֹמוֹ,

הִנֵּהוּ כַתֵּבֵל רוּחוֹת שְׁחַרְחֹר לִשְׁלֹמֹה.

בְּהִתְנוֹעֵעַ רַעֲיָתִי בְרֹאשָׁהּ שְׁחַרְחֹר הַפָּעַם,

תְּחֻגֶּנָּה כַשִׁכּוֹרִים קְוֻצּוֹתֶיהָ בְרוֹב טָעַם.

רָאִיתִי אֵת רַעֲיָתִי, הַלְּבֵנָה כַשֶּׁלֶג, מִתְנַשָּׂאָה,

פִּתְאֹם בִּשְׂעָרָהּ הַשְּׁחַרחֹר, כַּשֶּׁמֶשׁ הִיא בָאָה;

עַל כֵּן נִפְלָאת הִיא בְעֵינַי כְּמוֹ פֶלֶא,

כְּאוֹר יוֹם, הַמּוּשָׂם לְלֵיל אֹפֶל בְּבֵית כֶּלֶא.

תְּמוּנָה.

אֶרֶז, תָּמָר, עֵץ בְּרוֹתִים, אֵלָיִךְ,

עֵץ הַחֲלַקְלַקּוֹת, לֹא יִדְמוּ בִכְשָׁפָיִךְ.

הָרַעֲיָה.

הִנֵּךְ צֵל צִפּוֹר עֵדֶן בְּחֶמְדַּת כְּנָפָיִם

לְבַעַל נְעוּרֵךְ פֹּה בְאַרְצוֹת הַחַיִים.

חלקת דמים    🔗

הפעם עוררני האדון פֿין, קאָנזול למלכות בריטאניא, לשום עיני על מערות הקבר הנמצאות בהאַקעלדאַמאַ, הנקרא: חלקת דמים, ושם גלגלות עמים שונים מסודרות לבדנה לאומותן ולתולדותן. ובזכרי את הפקודה אשר שמה עלי חברת חכמי המדע בקרית וויען, ואשר למלאותה דאגתי כבר בקרית אטהען ועל הלבנון, שוקקה נפשי מאוד לחקור אחרי מערות האלה ולהביא גם אות אתי הביתה, כי באתי עד ירכתי שאול תחתית הלזה. אך כשלחו אלי כיום מחר ללכת אתו לחלקת דמים, עצרוני טרדות מפעלותי מהתענג בחברתו. אולם אחרי ימים אחדים מלא את בקשתי להביאני בחברת האדון ראָגגערס, משנה הקאָנזול למלכות בריטאניא בקאיפֿא, ואתו ארחתי, בלוית שוטר ישמעאלי, להכיר את תבל הקברים הלזו.

ונצא בשער יפֿפֿא, לעבור בנחל קדרון הנחרב עדי הגיענו לגיא הנום, אצל מורד תלול גבוה ארבעים באמת הרגל. הנהו מלא מערות קברים, עדי נדמה כמעט לקבר אחד הנחלק לחדרים רבים. כמעט רובן ממערות הקבר האלה נסכרו על פני פיותן מערמות אבנים ועפר, עדי לא תגלינה לעיני הרואה רק בהתקרבו אלימו. על אחד מהקברים האלה, אצל המבוא, נמצא מכתב עברי בארבעה טורים, אך בכל אלה לא ירוץ הקורא בם רק בחמש מלות: בתחלת הטור הראשון מלת: שנת, בתחלת הטור השני מלת: למלכות ש, ועוד ש אשר לא נכר באר היטב. והרב כמ"ר הילל, אשר הגדיל להפליא בתארי ירושלים, רמז בשי"ן הלזה על מלת: שלמה, וכפיהו יהיה הציון הזה מימות שלמה המלך. והארבע מלות הנמו: “תחת ממשלת המלך והאדון.” אך מספר השנה נעדר ונאבד, גם על הציון אשר מצדו נכרו רשמי העורקים אשר על האבן כפי תבניתן לאותיות עבריות. על קברים אחרים נמצאו מכתבי יונית.

אחד מחוקרי בריטאניא החדשים כתב, כי אליו נבעו מצפוני הקברים האלה בראשונה. אך כבר ספר עֶדריזי מהם במאת השנים עשר וגם פֿעליקס פֿאברי במאת החמשה עשר, כמקברות יהודים. וכפי הנראה הנמו אלה, אשר ספר מהם גם הרב בנימין מטודעלא. גם אמרו מהם, כי הנמו קברי אורחים וגרים המתים פה, ובמו התגוררו בימי קדם גם בודדים תמימים, כמו אגודת המאַראַבו לישמעאלים.

ובשאלי: מתי נגיע איפה אל הַאקעלדאַמאַ, או לחלקת דמים אשר נקנתה בשלשים כסף? ענוני: כי הננו כבר פה בחלקה הזאת. מקום חלקת דמים איננו מגבל, ורק המסורה תגביל את חלק מורד ההר תחת השם הלזה. בנין אבן ארוך, המכוסה בתקרה, והשמם כעת, עדי לא תביט ממנו העין רק על תחתית עמקי מקום מערה, הנהו בית המתים משנות קדם קדמתה, ובנבוב פתוח, אשר בתקרתו הורידו והטביעו את גויות המתים. וָאֶזכרה, כי זה כבר לפני עשרים שנה עמדה רגלי על אדמת עפר מחלקת דמים, בהיותי בפיזא, על המקום הנקרא: שדה קדוש. בתחילת מאת השלשה עשר העבירו משאות אדמה לרוב מפה באניות לארצות איטאליא, באמרם לתומם: כי היא ממהרת לבלות ולהביא לרקבון את גוית המתים ביום אחד.

אף כי הביאונו אתנו נרות, למען בקר היטב את מקום המערות בכל זאת לא יכולנו להדליקם, עדי היותנו בין הקברים, כי רק על ידינו ורגלינו כזוחלי עפר הגענו שמה.

מחצר תקרת מערה, הנחצבת בסלע, הבטנו ממין ומשמאל על נבובי סלע, שפלי קומה. בבואינו מצאנו שם כמעט בכלמו ארונות פתוחים, ובמו גלגלות מתים, שארית עצמות ושרידי בגדים בלוים, פרודי פתילים ופתותי פתים. אחרי שבנו מראות את שש מערות הקבר האלה, זחלנו מטה מטה אל נבוב הסלע ממול הפתח, ושם נחו גלגלות למאות יחדיו, צבורים ובלולים מאין סדרים בחמרים.

רק מעט מזער מהן הנמו, כפי צלמן, מילידי קויקאזיען, כי על פני רובן דמות הכושים למו; אך אולי לא היתה פה כזאת רק במקרה, כי במערה האחרת מצאנו ההפך.

אין מערכת לגלגלות האלה, וגם אין סדרים למו לאומותן ולתולדותן, כאשר שמעתי כבר אומרים בירושלים. אולי היתה ככה בתחלה, אך כל אורח הבא, הנה אחז, כמונו היום, גלגלות לשום עינו עלימו, ולא השיבן לעמדתן הראשונה. גם מידינו נפלו אחדים והתגלגלו מתחת לרגלינו למערות אחרות. ואקחה שלשה גלגלות אתי.

פתח מערה אחרת נבנה משתי אבני צלע ומאבן אחת לרוחב, ועלימו מפותחים שני פארי פרחים ולחם משולב, כמו על קבר כלבא שבוע. ועל חצר המערה נמצאו שרידי ציורים מתכלת ואדמדם.

ואתנה את הגלגלות אל השוטר להטמינם בשק, למען הסתיר את גזל הקברים, למטרת המדע, מעיני הבאים לקראתינו, כי היהודים כמו הישמעאלים והנוצרים הרשיעונו למשפט על מעש כזה, ואולי שלחו גם ידם לפגוע בנו.

בדברינו בעת שובינו, ממעמד ותהלוכות התבל על פני כלה, בהסבינו שיחתנו על מערכת ארצות המזרח על פי פשר השלום האחרון, והאדון ראָגגערס השתפך באמרי חן ושכל על הדבר הנכבד ויקר הערך הלזה, והנהו מסב פתאם את פני השעשוע אל עבר אחר בשאלו אותי:

“היאמין לבך, כי ישובו היהודים עוד הפעם בשיבת ציון לאדמת הקודש, ותהי פה המשרה על שכמם?”

“הנה הנם רבים בארצות המערב, אשר לא יאומן הדבר למו, אף כי יסופר”.

“ומה עשו אלה בקול המבשר, אשר השמיעוהו הנביאים מקדמי שנות עולמים?”

“גם את קנין אחוזתם הפליא והגדיל שר צבאם, הנאמן ותמים עם צאן מרעיתו, רב וגדול מאשר היה”.

“לכן עבור זאת ישובו היהודים לאדמת אבותם הפעם, למען מלאות את אמרת התורה הקדושה עד תומה”.

“נציבי החיל האלה, כפי כל מראיתם ותארם, לוכדי עמל הנמו. האם אנשי צבא הנמו? האם עובדי אדמה, האם עושי מלאכה הנמו? רק עם שסוי במחסור כל מצאתי פה, הפושט את כפיו לאגורה לארצות אייראָפא, ואשר יבקשוהו אנשי ארצך המצטדקים – תהי עמך הסליחה, אדוני היקר והנכבד! בעת שפתי את האמת ברר לך מללו – להזנותו מאחרי ברית דתו ולשׂוּמוֹ לסורר אמונה, בעשותם את עוני ומחסור היהודים ומעמדם הנעזב לְחַכָּה למו לגורם בחרמם ולפתותם לְמַלְכֻּדְתָּם”.

“לא היהודים האלה, העומדים עוד למשמר ומצפים לביאת המשיח הגואל, כי אם אלה, אשר כבר בא בעדם, ימלאו את אמרת הנביא”.

“ומה תעשה איפה בעת אערוך פה לנגד עיניך אמרת הנביא, המוצאה את פתרון תעודת היהודים, להודיע ולהפיק ברחבי התבל את רעיון האלֹהַ היחיד, רק בהתפזרם לארבע כנפות הארץ, ולא בהתלכדם לאגודה אחת איש באחיו בנקודת ארץ קטנה ככף איש? כזה וכזה תאכל חרב שרעפי ההדמות בעצמת תקפה, וגם אלה אשר לנביאים כאחת מאלה, להביע אמרים בניב שפתם, העומדים אלה מול אלה כשני חשיפי עזים, ומראית וחזות עינימו, כפי שקט או סערת רוחם, בתהפוכות תתהפכנה; אף כי אלה ואלה דברי אלהים חיים הנמו. האמת והדרת הכבוד בַהֲלָךְ הנפש ותעופת הרוח הנשגבה, איננה תמיד וכפעם בפעם אמת, המשתרעת בקרני זהרה עדי ירכתי דורות עולמים – כפי מאמר אלה בארצות המערב. או התבקש בין אנשי ילידי המזרח, אשר בו שָׂמָה תבערת ההדמות בגחלי כנפיה קן לה ואיתן מושבה, המטיפים אמרי רוח להבה במראה, בתמונה ובחדות, את עצמת תוקף התמידי בְעֶמְדַת מדברותם, כאשר תמצאה בין מטיפי העם בערפלי ארצות הצפוני, ההולכים רק לרגל נתיב טוהר השכל הבהיר, בעת דברם בשער כמאשרי המון עמם? הלא גם במרחבי ים התלמוד, אשר פרי חקקי וחקרי רוח ושכל הנהו על פני כלו, לא תמצא כמעט אף משפט אחד, אשר לא ימצא אחר ממולו, הפונה אל ההפך, ובעת יתיר האחד את אגודת מוֹטַת האיסר, ירשיעהו השני למשפט לְאַשְּׁמָה בדבר. ושחוק ימלא פי מדי פעם בפעם, בעת ישמיעני אחד ממביני מדע בתלמוד את האחד ממאמריו, בבקשי כרגע מאתו, להודיעני גם את המאמר הנצב כצר ממולו – ואף כי אלה כמו אלה דברי אלהים חיים הנמו וממעין אחד קדוש נבעו, בכל זאת יכשלו במו אלה האחדים הנזכרים בארצות המערב”.

“אולם האם לא היה הדבר כמעט קרוב להֵעשותו, אדוני! לוּ נמלאה מועצת המלך ניקאָלויס ונחלקה מלכות הישמעאלים לפלגות? חלוקת מדינת פולוניא, אשר חתמה המלכה האדירה מאריא טהערעזיא בדמעות על לחיה את שמה תחתה, הִנֶּהָ, אף אם לא לתהלת פאר, בכל זאת למופת לממלכות הערב. האם לא נפלה אז מצרים לבריטאניא, ארם לצרפת ואחוזות השרים על נהר דונייא אל עסטעררייך או אל רוססיא לנחלה? הנה הנם אנשים נוצרי חקי האמון בכל תגרת משמר, היושבים ראשונה בשבת הפארלאמענט. ונפשי ידעה לה נאמנה, אדוני! כי האחד מאלה, אשר לא ימצא הדבר עתה על אפניו ובעתו והנהו כמחריש, יתנשא לעת כזאת, להשמיע במרום שבתו את קולו לאמר: לאסוף את כל פזורי היהודים הנפוצים זעיר שם זעיר שם בארצות כל האדונים לאגודה אחת אל אדמת הקודש ולכוננם לממלכה כמו מלכות היונים, או לבצר את בדקי חומות ירושלים ולעשותה לבצוּרת אגודת ברית הממלכות, כמבצר מאינץ במדינת אשכנז. הֲאם בשם מתהוללים תקרא למטיפי עם כאלה, אדוני? אולם יש ויש אנשים כמו אלה, בארץ בריטאניא, הנושנת והדבקה ברגבי נחלת אמונת שנות קדם, המאמינים במלואת דברי הנביא ככתבם וכלשונם, אף אם רק הבינה לקו למו והשכל למשקלת, בעת נשאם נס מדברותם למחסה טובת ארצם”.

הנה הנם תמונות נבדלות ומוזרות במראיתן, המתנועעות על האדמה המשולשת בקדושה בעיר הקודש, עדי נדמתה כהעלותה איד רוח, אשר לא שזפתו עין רואה, הַמְשַׁנֶּה את טעם הֲלָךְ הנפשות מתהלוכתם בארץ המערב האפלה. פה החזיון נפרץ ולא תיקר המראה, כי תחזיק ותאחוז ההדמות במתג ורסן הרעיונות, וכל אשר נדמתה אולי במקום אחר כמוזרת ובאין שחר במראיתה, פה המשפט לה לְהֵאָמֵר ולצאת במעטה אמרים במבטא שפתים. הננו פה באדמת ארץ הפלאות. –

ההיכל    🔗

עד להתפלא ויקר בערכו הנהו, לשום עין בוחנת על הִשָּׁנוֹת מספר: הארבעים בכתבי הקודש עד לאין ספורות: ארבעים יום וארבעים ליל האריכו גשמי המבול על הארץ. במנחת יעקב השלוחה לעשיו נמצא מספר ארבעים לאחדים ועל פני כלה. זוקן שניהם בקחתם אשה ארבעים שנה. ארבעים שנה הלכו ישראל במדבר, ארבעים יום עמד משה אדון הנביאים על הר סיני. אחרי ארבעים יום שבו האנשים התרים את הארץ, ארבעים שנה שקטה הארץ, אחרי נצחם על כושן רשעתים תחת דגל דבורה הנביאה בהר תבור. ארבעים יום התיצב גלית הפלשתי לחרף את מערכות אלהים חיים. ארבעים שנה שפט עלי את ישראל, ארבעים שנה מלכו דוד ושלמה בנו. ארבעים יום הלך אליהו התשבי בכח אכילתו במדבר לא אדם בו. עונש הבקרת כפי משפט התורה: ארבעים יכנו, ועוד רבים כאלה.

בְמִשְׂחַק המקרה, כאשר אִנהו האלהים לידי, התגוררתי גם אנכי בירושלים במספר ארבעים יום, ומדי יום ביום – למען תת גם פה מספר שלם ותמים – הוכחה נפשי פה בבקרת ארבעים; אך הנעכר והנעצב מבין כלם היה יום הארבעים מימי התגוררי בירושלים.

הנה עומדות היו שם רגלי בשערי ירושלים, על מקום קודש הקדשים בהיכל שדי. –

נפש מי לא תשתוקק בכל עזוז עצמת חשקו, לדרוך בכפות רגליו, על אדמת הכבוד והיקר הנשגב הלזו? הלא היא לבדה תיקר בערכה הַנִשָּׂא והנאדר לענות בדרך מרחקים כחו, להרים פעמיו ולנסוע למשואות ירושלימה.

מול עזוז תשוקת רבבות אלפי נפשות, אשר בערה בם אש ה' בלהבת חפץ מתלקחת לדבר הזה, עמדה תמיד מצות הישמעאלים כלהט חרב המתהפכת, ולמול היהודי האורח, מבלעדי זאת, גם הזהרת בעלי ברית אמונתו, כי מעת הושת ההיכל בתה, ומבלי יכולת עוד להתחטא באפר הפרה האדומה, כל איש ישראל כטמאים לנפש בעינימו יתחשבו. וכפי פקודי התורה לא ידרוך כל טמא בספות ההיכל. ומארת ההכרתה נחרצה ונחה על ראש היהודי, העובר על הפקודה הלזו. ככה היתה הפקודה בעת עמוד ההיכל על תלו, בנוי לתלפיות.

“בספר מסע ירושלימה” אשר חובר אחר החרבן בשנת ד' אלפים צ"ג (שנת שלש מאות ושלשים ושלש לחשבונם) נמצאו אמרים כאלה: “פה מונחה אבן אחת” – ונראהו בעת בואינו אחרי כן למקום המקדש בהיכל אָמאר – “אשר אליה יבואו היהודים מדי שנה בשנה למשחה, בעת השתפכם ביליל קנה ובבכי, ובקרעם בגדיהם”.

אחד ממחרפי נפשם בעד אמונת האל האחד, רבי עקיבא, הלך הפעם עם אחוזת מרעיו אל הר הבית. בעלותם הלוך וקונן: “בית קדשינו ותפארתינו, אשר הללוך בו אבותינו, היה לשרפה וכל מחמדנו היו לחרבה!” ראו פתאום שועל מדלג מבין נקיקי שממות החומה ועובר לפניהם. אז נתנו קולם בבכי ובזעקת יליל על המראה הלזו, אך רבי עקיבא לבדו שחק. וישאלוהו: איככה ימלאך לבך לשחוק, בראותך כי באו ימי השִּׁלּוּם לאמרי הנביא: “על הר ציון השמם שועלים הלכו בו?” ויענם: אמרי הנביא האלה, כי נאמנו וכי נשלמו, המה יעידון ויגידון לי, כי גם הנבואה האחרת תֵאָמֵן ותושלם, כי אלה דברי המשא: “אני ה' בונה ציון” “ואני אהיה לך נאם ה' חומת אש מסביב”.

בעת לכדו המצרים את ארץ ארם בשנת התקצ"ג – ספר לי הרב שווארץ נ"י – מצאו הישמעאלים הפעם לעת הבוקר נער עברי בהיכלם, אשר התגנב שמה בעוד לילה, וישבור בפתיותו מנורות וכלים אשר מסביב, ואף כי הכירו בו כי משתגע הנהו, בכל זאת השליכוהו לבית הסוהר.

אין אחד מן היהודים העז בנפשו לצאת מביתו ולהֵרָאות ברחובות, ובשֵׁבֶת המועצה העליונה הרשיעו את המשתגע, כי אחת דתו להמית ולהשרף. אולם בשלחם את משפט המות אל מעֶהמעֶד אלי לאשרו ולקימו בחתימת ידו; באה תחתיו התעודה: לתת עונש רק על שומרי ההאַראַם, עלי הֲרֵעוֹתָם לעמוד במשמרתם ועשותם עבודתם ברמיה ורפיון. אך המשפט להשרף חי לא יושם רק על ערלי בשר. והיהודי, אף כי אין לו לדרוך על אדמת המקדש, בכל זאת על כי מוּל בשר הנהו, לא ישרף באש".

ספור מעש הלזה נראה אלי כהזהרה, היוצאת מלפני הרב התמים, בהבינו את מחשבתי, אשר טמנתיה בחפש מחופש בסתרי לבבי, על כי דברתי מהדבר פעם אחרי פעם.

תשוקת נפשי, העורגת כאיל אל אפיקים לראות את מקום עֶמְדַת ההיכל, התעוררה בקרבי בירחי קדמי עלומי, בעת קראי בשחרות נערותי מתבנית תואר הודו וממערכת עבודת הקודש בהדרת תפארתה. איך רחפו אז שרעפי מדי פעם בפעם על כנפי דמיוני, ואיך כמה אז בשרי לאבר כיונה, לעוף ולשכון בחצרות הקודש ולבקר חדשים לבקרים בהיכל תמים דעים ולנוח בין חרבותיו המחֻללות. וככחה אז כחה גם עתה להיות שַׁלֶּטֶת עוד ברוחי, עת נפל החבל, אשר לא דמיתי ולא קויתי, לי בנעימים, לארוח כציר שלוח לתושיה ירושלימה. גם בעמדי על אדמת הקודש לא נחה ולא שקטה בקרבי, ותלך הלוך וגבור, כנחל שוטף ונגרש, מעת עזבי ארמון הפחה, אשר בעד חלונו השקפתי לחצר ההיכל מהר הזיתים על כל פני רחבי הככר מסביב, עדי היותה בקרבי לתאות נפש, אין מעמד לנגדה. מדי לכתי כמעט תמיד, כמו משוך מחבלי עוז, בקרבת ההאַראַם, ועיני ראו את מבואי ההיכל פתוחים, עמדו רגלי כמו נקשה, ולולא כל עצמת עוזי לי בעוזרי, אז לא עצרתי כח בנפשי, להתאפק מגשת אליו ומחרוף למות נפשי.

בימינו אלה נתן הרשיום אל השר פֿערדינאנד מאקס, ואל השר מבראבאנט, לבקר את מקום ההיכל. הקאָנזול למלכות עסטעררייך, אשר הביא את הרשיום מאת הפחה, מצא במקרה הזה גם תואנה להועיל לאחרים, וכל אחד מאלה, המתפרצים לראות את השרים, אשר נפשו חפצה לגשת אל הקודש, בא עמם אל ההיכל. וככה הסכן הסכינה עין הישמעאלים לחזות “כלבי נוצרים” דורכים במפתן מקומות, הקדושים למו מכל, מבלעדי מעקקא. ובהרבות משכרת השוער במתנות המבקרים האלה, אז לא הכביד גם הוא את לבו מתת את הרשיום.

השר משה מאָנטעפֿיאָרע, התמים וחרד לכל דבר מצוה, לא שם פוקה לנפשו, מדרוך על הר ההיכל ומלכת קדימה אל מקום קודש הקדשים.

הוא היא אחרי חמש עשרה מאות שנה כמעט היהודי הראשון, אשר עמד על המקום, אשר בא אליו רק הכהן הגדול מאחיו לבדו ביום הכפורים.

ויהי ביום השבת. ואבוא אל בית תפלת מוסדת החנוך החדשה לחגיגת הבוקר, אשר התאספנו שם בפעם הראשונה לחוגגה, למען לכת אחרי כן, בהתקבץ התושבים כלמו יחד אל בתי הכנסיות ואין איש ברחובות, אל מקום ההיכל. כי לא אביתי תת תואנת עקשות פה עלי לילידי רוססיא פולוניא, להחרימני, אשר כזאת עשו לעצבת המקהלה הגדולה.

אך את נפשי מצאתי נכונה, ערוכה בכל ושמורה, לגשת אל מקום הקודש, ולחרות אזכרה מסולאה מפז עלי לוח לבי.

נפלאת היא באמונת היהודים, בהסירה כל תמונת חוץ ודמות חומר, המעוררת הגיג לב ונפש, ממול פניה, עדי צא תאמר למו, וכראותינו פה, תרחיקן גם מצִּיּוּן, הנאדר בחוט המשולש בזוהר, הנקדש בפי כתבי הקודש, מפי המסורה והספור, בפקודת הזהרתה. אין אות אזכרה, אין מראית תמונה, גם אין קול מנגינה, המנשאים את נפש היהודי לרמי ההגיון. צדקת תום דרכו הִנֶּהָ עבודתו לאלהיו, השוכן סתר, אשר לא יַזכירו בו אף שמץ אות; מול עיניו לא תעמוד כל תמונת פסל, להיות לו לעינים להתהלך בנתיבות רחבי נצחים. איך לא העמיקה האמונה התמימה הזאת בחדרי הנפשות, בהאריכה ככה למעניתה כמעין לא אכזב בשנות אלף, עדי היותה, אף אחרי אשר נסתמה והרעלה מדי פעם בפעם, לאור בזהרו באור החיים! ובכל זאת יעלילו לילידי שֵׁם אלה עלילות, כי חדי השכל הנמו, אשר ילוטש וישונן באמת מכובד הלחץ במעמדם בחברה מדי דור ודור ובכל מדינה ומדינה חדשים לבקרים. מחקרו החפשי, אשר פֻקַּד עליו בספרי התורה והמדע, לא גבר עד ככה, לְעַקֵּר את אֶברות נעימות האמונה בנפש היהודי, מהתעופף אל היחיד המסתתר, גם לא הכניע את כחו, מִשֵּׂאת עבור אמונת אבותיו חרפה ונאצה והרג בסבל. אות נאמן הנהו, כי המחקר, והחכמה והמדע לא ירעו ולא ישחיתו לאמונת אלהים הנאמנת ולתמימות הנפש.

ולעיני השמש נגידהו פה, בלי מעול מעל בחוקי הענוה: כי העם, הנבון והנודע במעצור רוחו, העם, הַשָּׂם את המסחר למחוז שקידתו, היהודים כמו ילידי בריטאניא, הם המה גם הנאמנים, באחזם בסנסני האמונה, בין כל עמי הארץ. ולמול אלה נסענו זה עשרים שנה במדינה, אשר בה לא נתן חופש אל כל מחקר מדע, בה הושם מזח אל כל התפתחות הרוח, ורק בה מצאנו שממת אמונה ואבדן המוסר. ובמדינה הזאת, אשר בה שתה הממשלה רק על משמרת מנהגי הדת את עיניה, החל נגף המרד בראשונה בסערת העתות.

שמח וטוב לב ברשיום הפחה אשר בידי, הרימותי בבקר פעמי ועמי חגור נשק מבית הקאָנזולאט למלכות עסטעררייך, ללכת אל ההאַראַם. ואבוא לחדר המשמר אשר בבית הפחה, ושם כלי נשק קני קלע וחרבות על הקירות מסביב, ולוּ שמו לבם לנקותו, אז היה גם נהדר במראהו. ויקראני שוטר המשמר לשבת על המטה, אשר יריעה קרועה עליה פרושה. את קנה המקטרת ואת הקאפֿפֿעע מאנתי לקחת, בהמציאי תואנה נאותה לדבר, בהיותו ביום השבת ולא אביתי לטעום מדבר המבושל בעצם היום הזה.

אחרי נוחי כמעט בא שוער ההיכל, איש בריא וגבה קומה ונשוק במטה ארוך, ואתו שוטר הפחה ואנשים אחדים בנשק ובלי נשק ונוצרי ארמי למליץ, ויקראני השוער ללכת אחריו.

ונלכה יחד במשעול צר ואפל, עדי הגיענו פתאום אל מקום ההיכל, אשר אור לו מסביב.

לא אתערב לתת אמרים לרגשות נפשי ולהטריד במו את הציור, למען הביא תמונה שלימה בבאר היטב על פני כלה לעיני הקורא.

עַרְבַת הר המוריה הִנֶּהָ ברוחב כאלף ובאורך כאלף ושש מאות בְּאַמַּת הרגל, וחומות עבות גבוהות חמש עשרה טפח מפנימה, מסביב לה לכל רוח. חמשה מבואות ינהלו מעבר מערבה, אשר שם מקום קנת היהודים, מן העיר אל ככר ההיכל.

בעבר הזה נמצאו בניני ישמעאלים, קרנות, מגדלים קטנים, קשתות ואולמים, ובמו מעֶדרעֶשעֶן, הם בתי תלמודם ומשכנות לכומרים, למשרתי ההאַראַם ולאורחים. לפניהם, במקום רואים, שני מקומות למרחץ, מכוסי תקרה. ממול מזרח גבוה ובנוי מסביב, השער הזהב, או כאשר יקראוהו היהודים: שער הרחמים.

על הערבה הלזו מתנשא גובה אדמה, אשר אליה תנהלנה לכל עבר מעלות רחבות. ונעל באחת מאלה כמו חמש עשרה מעלות המקֻרוֹת בקשתות שנונות, יפות המראה. הרמה הלזו הִנֶּהָ ברוחב חמש מאות וחמשים ובאורך ארבע מאות וחמשים באַמַּת הרגל, ורצפת שיש מצבעים שונים על קרקעיתה על פני כלה; ועליה כס המשפט אשר למלך דוד והיכל אָמאַר.

בטרם עלותינו במעלות האלה, צוו עלי, לשלוף את נעלי, אשר לא הפיקה נעימות להליכות האלה על הנתיב המכוסה אבנים הנה והנה.

הכסא משפט, כפי אשר יקראוהו הישמעאלים, הנהו כסוי כפתור הַנִּשֶּׂא מעמודי שיש גבוהים וארוכים, הנהדר ממיני שיש שונים. תחתיו מקום תפלה, אשר בדרוך הישמעאלי המתחנן עליו, נשקפה עינו מול מעקקאַ.

היכל אָמאַר, העומד בשכונתו, נבנה במאת השביעית למנין הנוצרים, הנהו בנין משמונה פאות, רוחב כל פאה ששים ושבע באמת הרגל, בעד חמשים וששה חלונות בתבנית קשתות שנונות, האטומים בזכוכית צבוע, יבוא האור לו. עמודי ומוסדי הקיר, המתנשאים בין החלונות, רצופים מִלְּבֵנִים שחורים, אדומים, ירוקים ולבנים, בעת נהדרה תחתית הקיר מסביב בשיש צבוע. כסוי הכפתור, אשר עליו מכסה עופרת, הנהו מכתר בטבעת זהב נוצץ בברק זהרו. אולמי קשתות שיש מסביב לבנין, אשר אליו ינהלו שערים לכל ארבע רוחות השמים. בבואי לאחד מהם, הנני באופל נחמד, עטוי בהדרת קסם. כי תבערת האורות, הבאה בעד החלונות הצבועים, דעכה וכהתה מחשכת הכסוי הגבוה בתקרתו, והַנִּשָּׂא מארבעה מוסדות אבן ומשנים עשר עמודי שיש בחרט קאָרינטה.

מתחת לכסוי הכפתור, נִשָּׂאָה מראה עצומה, עגולנה ובאין סדרים, עטופה במרבדי דמשק ואשנב ברזל מוזהב מסביב לה. והיא: “אבן השתיה”, אשר עליה עמד ארון הברית ואשר “עליה הושתת העולם” כמאמר התלמוד. הִנֶּהָ סלע מאבן שיד, והיא נחה פה כאבן הַמעֶטעֶאָר, הנופלת מגבהי שמים על ככר ההיכל, ועל כן קראו הישמעאלים להיכל הלזה: קובבעֶט עֶם זוקהראַה, כסוי הסלע. בין האשנב הזהב, הסובב את הסלע הנשגב הזה ומהלך המעקה אשר במעגלו, הַנִּשָּׂא משמונה מוסדות אבנים ומשש עשרה עמודים בחרט קאָרינטה, הלכתי הנה והנה במקומות החפשים ופתוחים לרוחה, השוער הרים פעמים אחדים את מרבדי דמשק הכבדים, למען הראני את הסלע.

קירות ההיכל עם תקרת הכסוי, כלמו בחרט מעש חושב, נהדרים בירקרק זהב, בציורי אמן ובאמרי הקאָראַן מסביב.

ונצא מבנין ההדר הלזה, אשר בכל הדרת ציוריו הנהו מלא חלאה, ונרד במעלות אבן, מתחת לרצפת ההיכל, הכסויה ביריעות, והננו “במערת הישמעאלים היקרה”, אשר בה יָחֵל או ישתרש הסלע הנראה בהיכל. פה הנהו ערום באין מעטה, נבוב מתחתיו וסמוך ונשען על קורות עץ. גובה המקום הזה איננו רק כקומת איש, אך נהדר הנהו במרחבי הֲקֵפו. בהגיענו פה הראני השוער שני נבובי קיר לתפלה, וכפי ספורו: התבודדו במו המלך דוד ושלמה בנו באשמורות בלילה, בהשתפכם נפשם לפני אדון כל.

ויך השוער במטהו הארוך עלי לוח המשולב ומשובץ בקרקעית הסלע, עדי קול היד כהה ענה, היוצא מנבוב הקרקע. מתחת ללוח הלזה מקום רֵק, הנקרא: “באר הנפשות” ופה נמצא על פיהם, המבוא לגיהנם.

פה באו אלה, אשר אבו להמתיק סוד עם נפשות הרפאים ולהגיד למו מה שיחם; אולם על כי הרעו והשחיתו נפשות המרעים למבקרים אשר העיזו לבוא, נסתם פי הבאר, הפתוח בלוח נְחֻשְׁתָּן הלזה.

גם הנוצרים מכבדים את האבן הזאת, וממנה ספרו בשנות קדם: כי היא האבן, אשר שם יעקב מראשותיו, ברדת אליו מלאכי האלהים, ואשר עליה עמד מלאך המשחית בהגיפו את העם, על חטא המלך דוד, אשר צוה לספרו לדעת מכסת פקודיו. וההגדה מספרת: כי האבן הזאת נחה מתחת לקודש הקדשים בהיכל, ועד היום הזה נצפנו בה הארון וכלי הקודש. הסלע הלזה הנהו לישמעאלים, מבלעדי מעקקא, הקדוש מכל אשר בתבל, ונקרא גם בינימו: “אחד מסלעי הגן עדן”, גם ירמזו עליו כעל האבן, אשר ישב עליה אברהם, בגשתו להקריב את בנו. והשוער הפנה והטה את עיני על רשמי ראשי אצבעות הטבועים בה, כי הנמו מידי אברהם.

בצאתנו ממקומות מסתרי סוד האלה, ירדנו מהמעלות אל ערבת מוריה. ברותים כענקים בזוקן שנות מאות מתנשאים שם מול גבהי תכלת השמים, ושׁוֹקֶת שיש מְלֵאַת קרים נובעים, אשר צללי זיתים ואָראַנגען עליה יסוכו.

ונלכה לקראת ההיכל השני: עֶל אַסִקַא, העומד בפאת נגב במקום המקדש. ההיכל הזה יֵחָשֵׁב לבית תפלת נוצרים משנות קדם. הנהו אורך מרובע, ונהדר בשמונה טורי עמודי שיש, הנושאים עֲלִיַּת קורות נשגבות, ומאלה תמתחנה קשתות. אולם נשגבו מאלה ביקר ערכן לחוקרי נושנות הנמו מערות התקרה, הנמצאות אצל ומתחת להיכל והסמוכות ונשענות על מוסדות מרובעות גדולות למאוד. והשוער באר לי, כי הנמו בניני המוסדות אשר להיכל שלמה. ויך במטהו לחצוב בעדי פלחי שברים אחדים, ויתנם לי לאזכרה, גם בשער הזהב עשה ככה, גם קטף בעדי ענפים מהברותים, לכבדני בם, כילדי המקדש".

ואשימה את נעלי ברגלי, ואסובבה בככר ההיכל הנה והנה, אך השוער ואנשי הנשק לא עזבוני כרגע. מבלעדי גודרים אחדים אשר חזקו את בדקי החומה, לא נמצא שם איש.

צללי עצבת ודאבון רוח נחו על התהלוכה הזאת במקום תחנות השמש והשקט. ממעל לחומה נשקף הר הזיתים, ופני אבנים פניו, ומביניהם מתנשאים עצי זיתים בירקרק חוּם, כמו אורחים העולים, ופתאום עומדים, להתבונן בככר הנעצב ובעיר האבלה, ופושטים ענפי ידיהם, להשתפך בתחנונים.

פתאום החלה מריבה בין משַׁלחַי. על כי אחד מהם בקש מתן באַקשיעך, ואנכי נתתי כבר את מכסת המשכרת בעד כלם אל השוער. המליץ לא אבה לגלות לי את סבת הריב והמצה, אך הבינותי, כי נפש השוער חשקה להחזיק בעדו את החלק הגדול ממנו. ולולא ידעתי כבר את אורח הערבים לריב, האמנתי, בשמעי את המון זעקתם, ובראותי את מבטי עיניהם, השנונות כברק, והתנועעם בחזקת היד, כי לא ישבותו עדי יתבוססו בדמם, ובכל זאת הלכו אחרי רגעים אחדים שלמים וקשטים אצלי ומאחרי.

ואבינה בעברינו הלאה בחומת העיר בפאת נגב כמין פחת, אשר אליה לא תנהלנה מעלות, אך מעבר האחד פה פתוח, הנראה כיורד לירכתי מערה. על שאלתי: היש לרדת בה? עוררני משלחי לרדת, וגם המליץ הנוצרי, אשר אליו פניתי, עוררני בקרצו בעינו. וארדה אחת אחת, באחזי בקיר הפחת העמוקה כשלש קלאפֿטער, ובדרכי על אבנים נשאות ובנקיקי קיר. בהגיעי שם, באתי לפתח מערה אחרת, היורדת מטה, בעמקי תחתית מקום ההיכל, ואעמוד בחשכת אופל פתאום. אחת אחת האיר כנשף מסביב לי, עדי התפשט במרחבי המעגל עד הגובה. והנני עומד במקום רחב ידים, אשר בו מוסדות אבן גדולות ומרובעות, הנושאות קשתות נשגבות.

המקום ההוא על פני כלו הנהו מלא מאבנים וערמות עפר, המגיעות הנה והנה עד הקשתות. ואעמול בזעת אף וביגיע כפים לצעוד הלאה קדימה רק צעדים אחדים, ולנוגה אור כהה, המתפרץ הנה בעד חורים נקיקים אחדים מירכתי הפאה, אשר באתי ממנה, והנמצאים בתלי הערמות האלה עוד בטרם נוסד הבנין הלזה בתחתית האדמה.

שַׂעַר התמהון אחזני, ולא יכולתי לדמות את הבנין הלזה, רק עם מפעל אלף העמודים, אשר בקרבת האַלמיידאַן (באַצאַר) בקרית קאָנסטאנטינאָפעל. אך לבי נעצב, על כי לא הגיעו החוקרים ראָבינזאָן וטאָבלער עד הנה ואל ככר ההיכל על פני כלו, לשום עין בקרת חכמתם ומדתם עלימו. בלי מצוא עת להכין את נפשי ובלי כלי אמן, לא יכלתי לחרות עלי לוח אזכרתי רק את התמונה על פני כלה, ולהאמין, כי הנני פה בהמערות, אשר דבר מהן טאציטוס (cavati sub terra montes), הבנויות מתחת למקום ההיכל, אשר במו התחבא שמעון, האחרון מגבורי ירושלים עם שארית אנשיו, בעת צר טיטוס על העיר ללכדה.

הנני אחד מהאחרונים, אשר דרך בכפות רגליו על מקום ההיכל, הנאדר לנצח נצחים. כי מעת חדל קיאַמיל הפחה מהיות שר העיר בירושלים, שבה פקודת הישמעאלים הראשונה לאיתנה כמקדם, הסוגרת בחזקת היד את שעריו מבוא.

כהן הגדול האחרון    🔗

נעתק מאת המליץ המפואר מוה' מאיר הלוי לעטעריס נ"י.

צִיּוֹן גְּאוֹן כָּל־צְבִי פְּלָאִים נָפָלָה

עִיר הָאֱלֹהִים בָּדָד שׁוֹמֵמָה;

כָּל־חֶמְדַּת יִשְׁרָאֵל בָּאֵשׁ אֻכָּלָה

הַהֵיכָל נָמוֹג תִּפְאַרְתּוֹ אֻמְלָלָה

כָּל מִזְבְּחוֹת אֵל אָבַד זִכְרָם הֵמָּה.

כֹּהֲנֶיהָ – אוֹיֵב לָטֶבַח הִכְרִיעַ

בֵּין מַשּׁוּאֹת נֶצַח יַחַד קֻבָּרוּ;

אֵין קוֹל־דְּמָמָה – רַק עֵת יִתְגַּלְגָּלוּ

שַׁמּוֹת עַמּוּדִים, לָאָרֶץ נָפָלוּ,

אָז אַבְנֵי תֹהוּ כִּמְעַט נִנְעָרוּ!

אַךְ כֹּהֵן הַגָּדוֹל לֹא מֵת לַשַּׁחַת

נִמְלָט מֵחֶרֶב מִדָּמִים נֹטֶפֶת;

וּלְעֵת עֶרֶב עֵת שׁוֹאָה עַל־עָפָר נָחַת

וְאֵימָה חֲשֵׁכָה עַל‏־עִיר הַנִּדַּחַת –

אָז לָבַשׁ אֵפוֹד תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת,

אַף שָׂם עַל־לִבּוֹ לַעֲדִי עֲדָיִם

אוּרִים וְתֻמִּים כַּכּוֹכָבִים יָאִירוּ,

מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ כַּשֶּׁלֶג שְׁמַיִם

וְלִבְנַת זְקָנוֹ מֵעַל הַלְחָיַיִם

עַל־פִּי מִדּוֹתָיו כַּכֶּסֶף יַזְהִירוּ.

הִנֵּה כֵן הִתְהַלֵּךְ בַּחוּצוֹת נָשַׁמּוּ,

אֵין קוֹל וְקָשֶׁב בִּלְתִּי קוֹל הַצַּעַד;

מַשּׁוּאוֹת הַהֵיכָל יַחַד יִדַּמּוּ

אַךְ אִם אוֹר צַר לִרְגָעִים יִלְחָמוּ,

עֵת יְרוֹצֵץ בָּרָק בְּרַעַם וָרַעַד.

עַל־מִזְבַּח הֶהָרוּס עָלָה הַפַּעַם!

מִכְּאֵב לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ פָּנָיו נָפָלוּ

חֲרוֹן יָהּ הִבִּיט קִנְאַת אֵל־זַעַם

אָז פָּנָה לְמַעֲלָה לֹא שִׁנָּה טַעַם

וּלְאֵל־הַשָּׁמִיִם אַנְחוֹתָיו עָלוּ:

"זָנַחְתָּ עַמְךָ, אֵל! וַתַּשְׁלִיכֵנוּ!

עַד הַיְּסוֹד בּוֹ עָרוּ אֵת מִקְדָּשֶׁךָ,

לֻקַּח כָּל־כָּבוֹד מֵעַל רֹאשֵׁנוּ,

אֵין אוֹר אֵין נֹגַהּ בְּעִיר תִּפְאַרְתֵּנוּ,

מֵעַל הַכְּרוּבִים סָר רוּחַ קָדְשֶׁךָ!"

"סַכּוֹתָ בָּאַף, הָרַסְתָּ לֹא חָמַלְתָּ!

חַלְלֵי כֹּהֲנֶיךָ – הֵם קָרְבָּנֶךָ!

כְּהֻנָּתֵנוּ מָאַסְתָּ לְשׁוֹאָה הִפַּלְתָּ,

מִבֵּיתְךָ גֵרַשְׁתָּנוּ לְעָפָר הִשְׁפַּלְתָּ,

כִּי הִתְעַבַּרְתָּ עִם בָּאֵי מוֹעֲדֶיךָ!"

"קַח נָא מִיָּדִי, אֵל! אֵת הַמַּפְתֵּחַ

אֶל־שַׁעֲרֵי מִקְדָּשׁ, לָךְ רֹאשׁ נָשָׂאוּ!"

וּבְדַבְּרוֹ, לַמָּרוֹם כַּפָּיו שִׁטֵּחַ.

מֵרָחוֹק חֵיל אוֹיֵב יָרֹן שָׂמֵחַ,

כִּי בְנֵי יְהוּדָה נָפְלוּ, עַד דַּכָּא בָאוּ!

וּכְמוֹ בִתְפִלָּתוֹ, לֵב עַל־כַּפָּיִם,

כֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל בִּרְכָּיו כּוֹרֵעַ,

אֶל־עָל פָּרַשׂ יָדוֹ בְּדִמְעַת עֵינָיִם –

וּכְמוֹ יָד שְׁלוּחָה מֵעָבֵי שָׁמָיִם

תָּרֶם הַמַּפְתֵּחַ מִיַּד גֹּוֵעַ! –

מֵרָחוֹק נִדְמָה כִּבְרַק רָקִיעַ

עֵת נֹגַהּ מִנֶּגְדּוֹ פִּתְאֹם זָרָחָה;

וּבִהְיוֹת הַבֹּקֶר, עֵת הַשֶּׁמֶשׁ הוֹפִיעַ,

וְהִנֵּה מֵת בָּחֳרָבוֹת, וִילֵל הוֹדִיעַ:

כִּי נֶפֶשׁ כֹּהֵן הַגָּדוֹל נִלְקָחָה!

 

ספורי הגדות ירושלמיות    🔗

האש בארון הברית    🔗

נהוג הנהו במקהלת ירושלים משנות קדם, כי יקח משרת בית התפלה בערב יום הששי את היין, אחרי ברכם עליו את ברכת הקידוש אתו הביתה, ולהביאו אתו הנה בצאת השבת לברכות ההבדלה, והמנהג הזה הנהו בחוברת עם מקרה נפלא, אשר אספרה פה:

ויהי היום, בערב יום הששי, והמשרת אשר לבית תפלת התלמוד תורה נח ונרדם על משכבו, והנה זה פתאו הקיצוֹ איש, אשר לא הכירו, משנתו. והאיש הזר צוהו: לבלי התאחר כרגע ולמהר לבית התפלה, כי אש אוכלת אדומה כדם בוערה בהיכל, בארון אשר שם נצפנו ספרי התורה, מִמָּגור, פן לא על בית התפלה לבדו, כי על כל המקהלה תִפְשָׂה התבערה, לשומה למאכלת אש. נבהל וחרד מהר המשרת אל בית התפלה, ויפתח את דלתות הארון, אולם בבקרו הנה והנה בחפש מחופש לא גלתה עינו אף שמץ מאומה מתבערת אש; אך הבין באופל, כי צלוחית היין, אשר הטמינה פה אחרי הקידוש, לא עמדה על מכונה הראשון ותהי זאת בעיניו לזרה.

ובהרימו את הצלוחית הבין כרגע במאור הכהה, אשר הפיק הנר תמיד, כי הומרה הצלוחית ונחלפה באחרת, ויצק מאומה ממנה אל כלי, ויכר, כי דם הנהו. אז לא אחר כרגע ויכתת את הצלוחית, להאבידה מאין זכר, ויעמד אחרת תחתה, מלאה יין לבן, אל ההיכל, ויסגור את הארון ואת שער בית התפלה, וישב וישכב על משכבו, ויישן.

ויהי ממחרת, כמעט הֲחִלם את תפלת השחר בבית הכנסת, והנה זה נראה פתאם הפחה מירושלים עם ראש הכומרים לבית בדידות היונים על הפתח, ועמהם המון רב מישמעאלים ויונים, כומרים ואנשי צבא. פני היהודים חָוָרוּ, רק נפש משרת בית התפלה שוקטת, בידעו נאמנה, כי כבר נשקעה האש המתלקחת ואוכלת בהיכל.

ויצו הפחה לעבדיו, לחפש בבית התפלה אחרי כל נבובי קיר ונקיקי פנות, ואחרי אשר לא מצאו שם אף שמץ דבר, הושיט אחד מהיונים את ימינו אל מול ההיכל בקראו: “בקשו איפה שם!” ויפתחו העבדים את דלתות ההיכל, וימצאו את הצלוחית אצל ספרי התורה. אז צעק היוני: “הנה פה לפניכם דם האדם מילד נוצרי, אשר שחטוהו לקרבן לעבודת אלהיהם”!

וישא ראש הכומרים את הצלוחית, וישאל את ראש הרבנים: “מה זה איפה בצלוחית הלזו”? ויענהו: “הנהו יין, המובל הנה לברך עליו”. אז לקח ראש הכומרים את הגביע הכסף, העומד בארון, ויצוק אל תוכו מן הצלוחית עדי המלאו. והנהו יין אדום מוזהב ומלא בשם, כמו נשׂחט מאשכלות חברון. ויושיטהו אל הפחה ואל כל העומדים מסביב למען הוכיח את נפשם מן הדבר. ואחרי אשר הושט הגביע אל כל אחד מהבאים, עדי נתנו כלם את עדיהם והצדיקו, בקש ראש הכומרים את פני הרב, לסלוח לו, עלי הטרידו את עבודת האלהים, כי מכזב אחד, בהראותו באצבעו על היוני, רִמָּהו במתהלות אשר בדא להוציא דבה כזאת.

אז שלף הפחה את החנית מאזורו, להמית את המרשיע, אך ראש הכומרים מנעהו מעשות כזאת, באמרו: “אל נא תחלל בדמי הסורר הלזה בית המוקדש לה' אלהי צבאות!” אחרי עזבם את בית התפלה האמין היוני למלט את נפשו בּהִתְוַדּוֹתוֹ בנוחם על חטאו, באמרו: כי הוא הנהו, אשר העמיד צלוחית מלאה דם אל תוך ההיכל, וכי נפלאת היא בעיניו איככה איפה נלקחה משם. אולם אף הפחה הוסיף לחרות בו בשמעו כזאת, ויקח את חניתו ויתקעה בבטנו וימיתהו.

הגשם    🔗

הנה זה כחמשים ומאת שנה, ונפש המון תושבי ירושלים שחוחה מדאגה וראשם כפוף וקודר מדאבון, כי כמעט עבר החורף, ועוד לא נראה אף עב קטנה ככף איש ברחבי פני השמים, להודיע את קול המון הגשם. והנה מגשמי החורף לא תתברך רק אדמת הארץ לבדה ביבוּל ותבואה, כי גם הבארות תִּמָּלֶאנָּה מאלה. ובעת המצא מגרעת ומחסור בצידת אלה הבארות, אז ינאקו האדם והבהמה יחד בירחי ימי הקיץ מכובד הלחץ ומנבקת הרוח.

כבר הִטֶּהָרוּ כל הבארות וכל גבהי האדמה, אשר מאלה יגרו מי המטר לאלה, בכל משמר מכל שמץ חלאה, ועיני כל יחלו למטר, המשפיע חיים מסביב, אך ארובות השמים סֻגָּרו. היהודים כמו הישמעאלים והנוצרים פרשו כפם בתפלה, התענו בצום נפשם ונסעו המונים המונים לקבר רחל בקרבת בית לחם, אל קבר דוד הנביא ואל היכלי מקדשיהם, אך השמים סֻגָּרו וערובותם לא נפתחו, ויכלא הגשם מהארץ.

אז שלח הפחה אל ראש הרבנים בירושלים, הוא השיבה התמים גאַלאַנטי, זכרונו לברכה, להפחידו בדברים האלה: “כי יגרשהו עם כל היהודים מהסתפח בירושלים ובנחלת הקודש, אם לא יבוא מטר עד עת מחר השלישי, כי רק באשמת היהודים המרעים סגרו השמים את רחמם.” “הנכם מתפארים” – הוסיף לאמר – “להיות עם בחיר ד', בקראכם אותו: אבינו אתה; תנו לכם מופת על זאת בעת הלחץ, והראוני כי ישמע אל תחנתכם. ואם לא חי הנביא, כי כאשר דברתי, ככה אעשה!”

ותהי מקהלת היהודים נבוכה מנבקת הרוח. ראש הרבנים העריך צום שלשת ימים, ומאין הפוגות בכו והתחננו אנשים ונשים וטף לפני חומת ההיכל יומם ולילה.

ביום השלישי, בנטות השמש לערוב, צוה ראש הרבנים אל כל המקהלה ללכת אתו אל קבר רבי שמעון הצדיק ז"ל, ולהתפלל שם בעד הגשם. וכל אחד מאתם, האנשים כנשים, יקחו בידם מטפחות וחריטי גשם, מעטפות ונעלים, כי שיבתם מהקבר תהיה תחת דכית שטף הגשם.

כלמו שמעו כן תמהו על הנבואה הלזו, ויעשו כאשר צֻוו, וילכו אחרי רבם התמים בהגיגת לבב בשער העיר הצפוני באַב־עֶל אַמוּד. כראות פקיד המשמר את שפעת האנשים האלה, מלובשים כלמו כהולכי תחת גשם שוטף, לא יכול להתאפק מלשחוק. וכספרם אליו את נבואת הרב התמים, המכזבת את עצם השמים לטוהר, חרה אפו בעוז, ויך את הרב התמים בפניו. אך בשקט הדומיה הביט השיבה בפניו, ויסע הלאה עם עדתו, עדי הגיעם לעמק יהושפט אל קבורת שמעון הצדיק, ויכרע הרב על ברכיו מראשותי הנפש העדינה הנחה פה, וכל המקהלה מסביב לו. וישאו את קולם ביליל בכי ובתחנה, אך הרב לִחֵשׁ, כפי ספור אלה הכורעים בקרבתו, אמרים בלאט אל תוך הקבר. אך האמרים האלה שגבו עד ככה, עדי מלאו את לב אלה, אף כי לא שמעום, מפלצות וחלחלת מתנים.

פתאום התנשא רוח גדולה וחזק, עדי התנועעו עצי הזית על פני הר הזיתים, ועצם תכלת הרקיע התכסה בעבים. אגלי מטר כבדים נפלו מרמים, אך עוד לחש הרב בהגיג לבב אמרים אל הקבר, עדי מטרות עוז כנהר שוטף לארץ ירדו, וכל העומדים התכסו במעטפות ובשמיכות.

אז בא פקיד המשמר במרוץ, ויתנפל לרגלי הרב, ויחל את פניו, לסלוח לו עלי הכלימו אותו. אחרי כן לקחהו על זרועותיו וישאהו בכל הדרך עדי סף משכנו.

ששון וגיל בירושלים מסביב. שלשת ימים ושלשת לילות לא חדל שאון עליזים מקול צלצלים ותופים, ושירים וספוק כפים בכל בית ובית, והיהודים חגגו משתה ושמחה, מדי לא שבת הגשם שלשת ימים ושלשת לילות.

הישמעאלים כמו הנוצרים הודו אז פה אחד, כי רק עבור היהודים באה למו ברכת הגשם, ובבושת פנים הכירו, כי חננת היהודים רצויה בעיני האלהים לְהֵעָתֵר בה, מזעקת חנונם.

ממחרת יום הרביעי בא פקיד המשמר אל ראש הרבנים ויבקש מלפניו, לספחהו לברית אמונת האבות, ולהיותו אחרי כן עבד לפניו כל הימים.

שלשה בעלי הקבלה    🔗

הרב שלום שאַרעֶבי, הרב חיים דעל ראָזאַ והרב יוסף דוד אַצולאַי נודעו לתהלה ברוב תמימותם וברוחב חכמתם, למו נבעו מצפוני הקבלה, עדי גדלו והתנשאו בתֹר מעלת ידיעתם מכל אשר בשמים ממעל ובארץ מתחת על כל המון בני אדם, וחכמת ד' היתה מעוזם וחדות נפשם, ולא נחו ולא שקטו מהגות בה יומם וליל. אך מעצבה אחת הדאיבה את רוחם, כי יאנחו היהודים עוד היום כאסירים בכושרות העבדות, כי עודם מפוזרים בארבע כנפות הארץ, וכי לא הגיע עוד קץ הימין לביאת משיח הגואל. הפעם בליל קודש נועצו יחד וגזרו אומר, לכבוש בעצמת רוחם ובחפץ לבם האמיץ את המשיח ולהביאו בחזקה.

וַיָּחֵלוּ להכין את נפשם אל ההשבעה בצומם כמשלש ימים פעם אחרי פעם, ובְשָׁבְתָם, תמיד יום אחד בינימו, וככה עשו שבועות אחדים, גם התענו נפשם יחד, וברדת השלג משמים, אשר יקר הנהו בירושלים, יצאו ושכבו בשלג. כל הימים האלה התרחקו מנשיהם, ויוסיפו להשתפך בתחנונים ולהעמיק בהגות התורה, מאשר עשו עד הנה.

כאשר האמינו בנפשם, כי הִטֶּהָרוּ למדי, קמו לראש אשמורות כחצות הליל, ויעלו אל גובה בית הכנסת, ויתפללו שם איש איש לבדו בהגיג לבב ובהתקדשות רוח. אחרי כן התקרבו איש אל רעהו ויזכירו שמות אלוה העצומים וחתומים באוצרות הסוד, אשר לא העזו עד הנה לנשאם על שפתותיהם, עדי השתער לבם בקרבם וקרסוליהם מעדו מחלחלה.

פתאום נשמעה בת קול משמים, הקוראת: “עת לא תחדלו מהגוּת רוחכם הלזו וממפעלכם המתפרץ, תמוש התבל ממוסדותיה, עדי תבלה ותאבד; כי חפצכם להחיש דבר אשר לא באה עוד עתו כפי מועצת שדי”!

כמעט באין נשמת רוח באפם נפלו כלמו על פניהם לשמוע את הקול, אשר הוסיף לדבר אליהם:

“האחד מכם ילך ויתרחק לעזוב את העיר הקדושה כי רק בשלשתכם יחד באגודה אחת תוכלו לכבוש את המשיח.”

עוד הקשיבו התמימים האלה רב קשב, אולם הקול לא נשמע עוד, ויתנשאו, ופניהם חָוָרו ממות, מהגובה, וידעו את אשר עלימו לעשות. ויכתבו איש את שמו עלי לוח עור ויניחוהו בספר, ויועידו בינותם, כי האיש אשר שמו יעלה בגורל ראשונה, הוא ילך ויעזוב את ירושלים כרגע. בעצם היום הזה התכונן הרב יוסף דוד אצולאי לשום לדרך פעמיו, ואין גם אחד מהמקהלה הבין, מדוע עזב ככה פתאום את העיר הקדושה, וצר לכלמו מאוד על הליכת הרב התמים הלזה. והוא ירד לאניה בְיָפה ויסע עד ליוואָרנאָ, ושם היתה תהלוכתו בקודש ובדומית המחקר העמיק הרחיב לשבת, עדי תמו ימי חייו, ובמותו השאיר אחרי שם תהלה כאחד מגדולי חכמי הקבלה.

שנים רבות חלפו אחרי המקרה הלזה, והנה הרב דעל ראָזאַ שכב על ערש מותו ותלמידיו עמדו מסביב לו. ויאמר אלימו: “במותי אל תשאוני על שכמכם מביתי; סחבו את גויתי בגרם המעלות עדי תוך רחובות העיר ובשער ציון, עדי בואכם אל עמק יהושפט, ושם השליכוני אל קברי!” כמו שער רחף בעצמות תלמידיו ופחד ורעדה קראם מלפני הגֹּוֵעַ.

ובמות הרב נשאוהו, אחרי רחצתם את גויותו ואחרי קוננם עליו את קנת המות, במטה על שכמם לבית המועד לכל חי, בהתיראם למלאות פקודתו האחרונה.

אולם בהעמידם את המטה, באו אנשים מתושבי כפר סילואן, הבנוי ממקום קברות היהודים ומעלה, ויחלו לחרחר מדנים עם היהודים, על בלתי שלמם למו את הַמַּשַּׁאת אשר השו אלימו. היהודים, באין נשק בידם, הֶרָה נסו למען מלט את נפשם, והאכרים, למען מלאות את נאצת לבם, אחזו את גוית המת בעצמותיו, ויסחבוה על פני הציונים עדי כתתו את ראשו, ואחרי כן השליכוהו אל הקבר.

מהרב שלום שאַרעבי לא שמעתי מאומה, ולא ידעתי גם את הדרך אשר פגע בו המות.

היד    🔗

עוד האירה השמש ברקיע השמים, והנה זה שלש עלמות יושבות על רָמַת אדמה אחת, ועליה שלשה עצי שקדים בפרחים אדמדמים. שם האחת כמו הנערה היפה משונם: אבישג, ולחייה כפלחי הרימון בין קוצות שחורות. שם השנית: סולטאנא, על עיניה תכלת השמים, עדי כמו על השולמית עליה יֵאָמֵר: “עיניך יונים”, ושערה בנוגה שחרחר “כעדר העזים שגלשו בהר הגלעד”. ושם השלישית: מרים, שפתותיה כחוט השני ושלשתן יפות המראה ומלאות נעימות חן.

שלש העלמות האלה יושבות יחד על הרמה ומשתעשעות בשיחתן כאורח העלמות, ואוגדות פרחים בין קרסי הזהב, אשר על רקתן ובין שערותן, המקושרות בכוכבי זהב הנוצצים, והנופלות בשליבות רבות על ערפן ועל חלציהן.

בעצם העת הזאת ישבו שלשה תלמידים צעירי ימים מישיבת רב תמים אחד לרגלי הר ציון, והמה נדברו איש אל רעהו על שאלות קשות וכבדי הפתרון בתלמוד, ועמלים ביגיעת רוח למצוא פשר למו. אך האחד מהם התראה רק כמקשיב, פניו צמקו וחורו מרוב שקידת המחקר לראש אשמורות בלילה, ורעיו, אשר לבם נאמן אתו, הזהירו בו מדי פעם בפעם, לבלתי התערב עם הרוחות. אולם בכל עזוז תשוקתו להתגבר עלימו פנה בכל שקידת מחקרו אל חכמת הקבלה. רעיו, אשר העמיקו כעת בשיחתם בסבך שאלה תלמודית, לא התבוננו עליו, בפנותו בכל כליון רוחו וחשקו השוקק לזכור את אבישג, אשר אהבתו לה כאש אוכלת בקרבו יוקדת, והיא לא אהבתהו. ורעיוניו כרעו ככה תחת אסיר חלומו, עדי האמין להיות בקרבתה ולכבשה בשכרון קֻבַּעַת עוז חמדתו.

אז קרה מקרה מוזר בין העלמות, המשתעשעות שם על הרמה. השמש בנטותה ללון, וְהֵנָה מביטות בזרועות חבוקות על יְפִי חמדת גויעת היום הלזו, ושוררות בנעימות קול: “אני חבצלת השרון שושנת העמקים” – והנה פתאום כברק לבן נוצץ ממעל למו, ויד בהירה, ולבנה נראתה, האוחזת ביד אבישג וקול נעים אומר: “הרי את מקודשת לי”. אחרי כן התנשאה היד הבהירה כיונה מזהרת – והנה איננה.

העלמות עצרו ודממו במנגינתן, בראותן ובהאזינן מחרישות את אשר קרה בינימו. אך מוזר הנהו, כי לא התפלאה אף אחת מהן על המראה הנפלאה ועל הקול הנעים אשר שמעו, והֵנָה שבו למנגינתן: “דודי צח ואדום, דגול מרבבה. ראשו כתם פז קוצותיו תלתלים שחורות כעורב. שפתותיו שושנים נוטפות מר עובר”.

לא ארכו הימים אחרי המקרה הלזה, והנה אבישג מאורשת לאיש על פי אבותיה. ויהי הפעם, והנה זה נער אליה נראה, אשר פניו ממכאוב צמקו, ויפחידה במגור, לזעוק חמס עליה בבית המשפט, כי היא אורשה אליו כבר, מאז הושיטוֹ הפעם את ידו אליה לפנות ערב, בהגידו גם אליה את מאמר הקידושין.

ואבישג נבהלה למאוד, ותלך אל ראש הרבנים בירושלים, ותספר לו את אשר קרה לה. אך ראש הרבנים עם בית דינו הכירו וקימו את ארושי הַיָּד, כי כמשפט הנמו, ויאחרו את מועד הכלולות עם היד, עדי מלאת תקופת שנה תמימה.

אולם אבות הנערה לא שתו לבם על הוכחת משפט הלזו, ויקימו את אהל חֻפת אפדנם, ובקול צלצלים ותופים נתנו את בתם לחתנה, אשר אורשה אליו. והנה זה שבה ונראתה היד הבהירה ולבנה, וקול רך וערב אומר: “בהמנע ממני החבל בנעימים, להיותך אשתי, הרויני נא באחת מנשיקותיך”! ויענו כל העומדים: “גם שתים עשרה, אם נפשך חפצה”.

והנסתר מעין כל רואה נשק, עדי שמעו כל העומדים את קול הֵיד נשיקות פיהו, את הכלה, והיא נפלה דוממת ושדודה ארצה.

מגילת המשפחה    🔗

ויהי בעת משול המלך סאַראַגאַזאַנוס, בשנת הקס"ז לב"ע, אשר קרית ממלכתו בסאַראַגאָססאַ, ואשר שם יהודים רבי המספר, המתפללים בשתים עשרה בתי תפלות, הבנוים לתלפיות. ויהי שם המנהג משנות קדם, מדי פעם בפעם בבוא המלך למחוז רחובות היהודים, הלכו זקני הרבנים, מכל שתים עשרה בתי התפלות לקראתו, לקדם את פניו בספרי התורה, הכמוסים בארונות נהדרי תואר, בידם. וכל המקהלה יצאה אחריהם, ובעת ברכו הזקנים את הברכה הנהוגה במראית שר נושא כתר, ענה כל העם ואמר: אמן!

ככה היה הדבר נהוג משנות קדם קדמתה, עדי היה לחוק ולא יעבור במקהלה. אך הפעם התעוררה דאגה בלב זקנים תמימים אחדים: האם אין בזה חלול כפי חוקות התלמוד, מול יקרת הקדושה, בשאתם מדי פעם בפעם שלשים וששה ספרי תורה הקדושים לקראת המלך, למען בֵרכו? ויועצו יחדיו לקחת מהיום והלאה, בבוא המלך לרחוב היהודים, מכל בית תפלה רק שלשה ארונות רקים, המעוטפים במעטה תפארת, ולצאת לקראתו. וככה עשו שנים רבות, מדי בוא המלך לקחו ארונות רקים מכל ויקדמו במו את פניו.

בימים ההם היה בחצר המלך סאַראַגאַזאַנוס איש יהודי עשיר, הנחשב לבחיר אהוביו, ושמו חיים שמאי. הוא מרד באמונת אבותיו, וימר את שמו בשם מארקוס, וילך הלוך וגדול בחצר המלך, עדי היה לבר סודו ולנאמן ביתו. וכמו סוררי האמון על פני כלם, הוסיף והפליא לשנוא ולהלשין על היהודים מכל ילידי הנוצרים.

ויהי היום, כהֵרָאות המלך סאַראַגאַזאַנוס כפעם בפעם ברחובות היהודים, אשר שם כבדוהו כאורח הנהוג מקדם, ויפאר לעת ערב כשבתו על כס מלכותו וכל שריו ועבדי חצרו נאספים מסביב לו, את יקר היהודים בהדבקם במלכם, ויהלל את ארחם התמים, לקדם את פני המלך בקודש הקדשים למו, באמרת אלוה הצרופה. אז נגש מארקוס ויאמר: “אל נא תאמן, אדוני, כי דבקה נפש היהודים בך עד ככה באמונה. הארונות, המעוטפים בכל הדר, אשר ישאום לקראתך, הנמו רקים, ומגלות התורה הקדושות למו אינן נמצאות במו”. המלך עם כל העומדים לפניו תמהו לשמוע כאלה, וחמת סאַראַגאַזאַנוס בערה בו למאוד, ויצו על כל שריו ועבדיו, להיות נכונים ליום המחרת לשלחו לרחוב היהודים, וישבע: כי במצאו, כי נאמנו הדברים אשר הגיד מארקוס, יתן את כל האנשים להרג ואת הנשים והילדים ימכור לעבדים ולשפחות וכל רכושם וקנינם יפול לאחוזה אל המלך.

בעת דַּבֵּר המלך ככה בחרון אפו, נרדם השיבה התמים כמ"ר אפרים ברוך, משרת באחד משתים עשרה בתי התפלה, על משכבו. פתאום הקיץ מתרדמתו, והנה זה איש בהדרת פנים עומד לפניו, זקנו ארוך ואזור עור אזור במתניו, ויכירו כי איש האלהים אליהו הנביא התשבי הנהו, אשר דבר אליו כדברים האלה: “מה לך נרדם? מהרה וקומה, לך לבית התפלה ושים בארונות הרקים את ספרי התורה, וככלותך לעשות כזאת, שוב ושכב! ובגלותך לאיש מאומה כי נראתי אליך, אז ידוע תדע, כי בנפשך דברת וגִלִּית את הדבר!”

נבהל וקם המשרת התמים ממשכבו, ויעש כאשר פֻּקָּד, וישב וישכב.

גם לאחד עשרה המשרתים בבתי כנסיות האחרים מראה כבוד הנביא נגלתה, וגם המה לא אחרו ממלאות את משלחתם באמנות הלבב, וכל אחד מהם האמין בנפשו, כי רק אליו לבדו היתה המראה.

אז בְּהִבָּקַע שחר יום המחרת המיועד, הנהו יום שבעה עשר לחודש שבט בשנת הק"פ אחרי חרבן ההיכל השני, הוא שנת שלש עשרה למלך סאַראַגאַזאַנוס, כמעט האיר הבוקר את שחרחר הליל, נראה המלך סאַראַגאַזאַנוס פתאום ברחוב היהודים. לימינו הלך הנוכל מארקוס; וכל שרי המלכות מאחריו, ועמו המון אנשי צבא כשלש מאות, וחרב שלופה בידם, מרוטה להֶרֶג על קריצת עין המלך.

חרדה גדולה נפלה על היהודים, וימהרו לקום חיש ממשכבם, לברך את המלך ולהדרו, והרבנים נסעו לפניהם, וששה ושלשים ספרי תורה בידם. ויען המלך סאראגאזאנוס ויאמר: “הראוני נא איפה הפעם את כבודכם, את ספר תורת משה נביאכם, אשר בשמו תכבדוני, ואשימה נא הפעם את עיני עליו”! חרדת מות נפלה על היהודים, והרבנים התראו איש אל רעהו באמרם: “אוי לנו, על השבר אשר הפגיע ד' בנו”! והם לא ידעו, כי כאב נאמן פרש ד' את כנפי רחמיו על ראש חסידיו. ויגשו עבדי המלך ויפתחו את דלתות הארונות, אשר במו נמצאו ספרי התורה. ואיך תמהו והתפלאו כלמו על המראה! כי בגָללם את הספר לפתחו, מצאו לפניהם את הפסוק מ"ד בפרשה כ"ו מספר ויקרא: “ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ד' אלהיהם”. והפסוק הזה נגלה לעינימו בגָללם את כל שלשים וששה הספרים.

בּהִוָּדע למלך סאַראַגאַזאַנוס, כי הלשין מארקוס על היהודים, פנה בכל חסדו אלימו, בהודותו למו על הדבקם בו ככה באמונה, ולאות חנו נתן הנחה מכל מס ומכס למו לשלש שנים. אולם את המלשין מארקוס תלו בפקודתו כרגע על העץ, ואת גויתו השליכו לכלבים, ושארית עצמותיו שרפו באש.

אז חגגה המקהלה מועד משתה ושמחה על הפליטה הגדולה הנפלאה, ותשימהו לחוק לנצח בינה, לחוג מדי שנה בשנה את היום השבעה עשר לחודש שבט כיום עצרה, לצום ולהתפלל ולחלק בו מנות לאביונים, ובערב יום הזה תִּקָּרא מגִלת המעשה הלזה, ואחרי כן תהי משתה ושמחה, ערוך השלחן, צפה הצפית, וקול ששון מנגנים בשיר וזמרה.

ועוד היום, אחרי ארבע מאות ושלשים ושש שנים, נמצאה משפחה אחת, מולדת סאראגאָססא, בירושלים, והיא קוראת את המגלה הלזו בשבעה עשר בשבט, וחוגגת את הערב בשתיה כדת ונעימות חדוה.

החי בלי רוח חיים    🔗

הרב שלום שעֶרעֶבי מיעֶמען, הנודע לתפארת בין חכמי הקבלה אשר היה בשנת התקכ"ה ראש הרבנים בירושלים, ישב הפעם לעת הבוקר בראש ישיבתו, עטוי בשמלות לבנות והטלית עליהן, והתפילין על ראשו ועל זרועו.

והנה משרתו בא, להודיע אליו כי במרחץ מקוה הנשים, במקום באַטראַק ברחוב האבות, לא יעלו המים למדת משפט התורה מיושר על המחוקה. הרב התמים לא אֵחַר כרגע לקום ממשכבו, עדי לא הסיר גם טליתו מעליו ולא חלץ את התפילין, וימהר ללכת אחרי משרתו, לשום עין בקרת על המקוה.

בהגיעם אל הבאטראק, עמד שם נער ישמעאלי, אשר לעיניו נדמו הַקַּוִּים הירקרקים הנמצאים על טלית הרב, כנאצה וקלסה, בהיות צבע הירקרק מוקדש לישמעאלים, ורק יוצאי חלצי הנביא ישאו צניפי ירקרק, וישלוף את חניתו מאזורו ויושט את ימינו אל מול הרב; אך ידו הפשוטה קשתה פתאום, עדי לא השיגה את הרב.

הרב, אשר במהירות הליכתו לא ידע ולא הבין אף שמץ מאומה ממזימת הישמעאלי, הלך לתומו אל המרחץ לבקרו, ואחרי מצאו אותו כמשפט, הסב לשוב בדרך אחר אל ביתו.

אך הנער הישמעאלי עומד עודנו על מקומו הראשון, אשר ראה בו את הרב, נקשה וכנשרש באדמה, וידו עודה פשוטה, כאשר הֵרִימָהּ למדקרת המות, ולהב החנית באגרופו, ומראיתו כפסל אבן, המשוח בצבעים שונים.

העוברים ראו כן תמהו ולא הבינו את התמונה המוזרת, ובדברם אליה, היא צופיה במַבַּט נקשה מעינים פתוחות לָרְוָחָה עלימו, השפתים לא התנועעו, ובכל זאת הבינו, כי נפש חיּה בתמונה הלזו, אף כי אין מראית נשמת חיים על פניה. שמועת התמונה הזאת יצאה ועברה על פני כל העיר, עדי גדודי התושבים מהרו הנה לראותה, וההמוֹן הלך הלוך ורב. וגם אבותיו בתוך הבאים, ובנפש רועדת ראו את בנם הנער, אשר קראוהו להנם בשמו, לא קם ולא זע, ולא הקיץ הנער.

המון העם תמהו ושאלו, ולא הבינו את אשר ראו, עדי החל האחד לספר, איך ראה, כי שלף הנער את חניתו מול ראש רבני היהודים, והרב הלך בשקט ובטחה לדרכו, והנער עמד נצב נקשה כאבן.

עתה הבינו כלם את הדבר באר היטב, גם הכירו כלם את מעמד הדבר ומה לעשות עוד.

אז מהרו אבותיו אל ראש הרבנים, ויפלו לרגליו ויתחננו אליו לגאול את בנם מִקִּפְאַת קשיותו. אז ידע הרב ממגור החרב התנופה עלי ראשו, ואיך הצילו אלהי הצבאות.

אך מאן להציל את הנער; ויבטיחוהו כל תושבי העיר הישמעאלים, אשר באו אחרי האבות האומללים עד בית הרב, לבלתי תפול משערת יהודי עוד ארצה מהיום והלאה. וישביעם הרב בשבועת האלה, לבלתי הַבזות והכלם עוד את היהודים, וישבעו לו בהרימם קולם על הדבר.

הרב לא אחר עתה לצאת אל הנער הנקשה כמו אבן דומם, וידבר לעיני ההמון, העומד מחריש ודומם, אל פסל האדם:

“הַשְׁקַע את הזרוע עם החנית הלטושה!”

וישקע הנער את זרועו ארצה.

“הביטה בעיניך!”

ועיניו החלו להתנועע בנוגה רך נוצץ.

“דַּבֵּר בפיך!”

ויאמר הנער: “ברוך אַללאַה, מאהאָמעד נביאו, וכל בני האדם בניו”.

“לֵךְ!”

וילך הנער.

וכל ההמון נשא את קולו בתרועת גיל, ושני אנשים תפשו את הרב, וישאוהו על שכמם, וככה נשאוהו על פני כל העיר, והמון התושבים מאחריהם, עד ביתו.

פני היהודים נהדרו כל עוד חי התמים הזה, ופחדם על כל איש מהכלימם, גם באומר גם במעש, עדי לא חרץ גם כלב לשונו נגדם.

רבי קלונימוס    🔗

בשנת הת"פ לב"ע, חי הרב קלונימוס כראש הרבנים לעדת האשכנזים בירושלים. הפעם ביום השבת קם הרב ממשכבו בטרם עלות השחר, וילך כפעם בפעם לעת הבוקר, אל חומת ההיכל המערבית, להשתפך שם בדד בהגיגת תחנה ולהתנשאות בַהֲלָךְ רעיוניו אל האלהים. כמעט שלף הרב את נעלו, והוא נשען במצחו כחולם על אבן היוצא בקיר, והנה זה משרת בית התפלה בא, נבהל ונחפז, ולובן מות על פניו, ובחלחלת מתנים בִּשרהו, כי מגור מות מרחף ממעל לראש המקהלה, כי הישמעאלים, כלמו חגורי נשק, שמו תחנותם מסביב למחוז היהודים, וכי החלו כבר לכתות את דלתות בית התפלה בהפחידם לאמר: “להפיל לפי חרב את כל המקהלה, אם לא יִמָּסֵר אלימו ראש הרבנים!” “ומדוע יבקשו אל נפשי?” שאל הרב. "הה אדוני, נפשי נבהלה מִשְּׁנוֹת דבר משמים כזה פַּעֲמָיִם. אולם הרב ענהו: “הלא על כי מצאו נער שדוד לפני בית התפלה, ועתה יאמרו העריצים כי אנכי הרגתיו”. משתאה על הרב, איככה נודע אליו הדבר, ענה המשרת: “כן אמרתך, אדני, אתה חרצת!” ובשקט רוח הוסיף הרב לאמר: “חלילה לי מה' משפוך דם אדם! רק כזבים, כזבי שוא ומדוחי עלילות בשפתם, והאמת תצא כבוקר לא עבות מרחם המשחר לאורה!”

עודנו מדבר, והנה המון עם רב בחרבות שלופות הולך וקרב, וסוער באגרוף רשע אל מול הרב. ויתפשוהו ויסחבוהו לבית המשפט לפני הקאדי ויקראו: “הֵא לך פה המרצח!”

בארמון המשפט נחה גוית הנרצח, מגועלת בדם, על היריעה, עיניו פתוחות ומֵחָזֵהו נִגָּר דם.

בפנים זועפים שאל הקאדי עתה: קול דמי הנער הלזה עליך צועקים מן האדמה, מדוע איפה רצחתהו?

“ידי לא שפכו דמים האלה.” ענהו הרב.

אז גבר ההמון וילך הלוך ורב וזעקות קללה נשמעו, ואחדים התנפלו על הרב להמיתו. ויקרא הקאדי לכל העומדים: “הַס!” וישאל את הרב, אשר מגור מות מסביב לו: “ומה תעש איפה לנקות את נפשך מעלילת האשמה הזאת?”

ויען הרב: צו להביא לי נְיָר ודיו וקסת, והמת יקרא לך את שם רוצחו!"

אחרי הביאם לפניו את כל אשר שאל, כתב אותיות כמוסי סוד על הלוח, וישימהו על שפתי הנער הנרצח. אז השתוממו כל העומדים ברעדה, בראותם, איך התקומם המת פתאום, להביט בעינים קפואות כאבן מקשה ממקום מושבו אל פני ההמון, ובפתע התנשא והתנפל על ישמעאלי אחד, ובקול נורא היורד כמדקרות חרב ללבב השומעים קרא: “פה הנהו הרוצח, אשר הרגני!” אחרי הדברים האלה נפל הנער המגועל בדם כמקדם, שדוד כמת, על היריעה הפרושה.

משמים ונבהל מהמראה הפתאומית, הִתְוַדָּה הרוצח את מעש הרצח. וכרגע תלוהו על העץ על פי פקודת הקאדי.

אז התנפלו אבות הנער לרגלי הרב ויחלו את פניו, להחיות את בנם בעצמת תוקף סודו, ויענם הרב: “האלהים אני, להמית ולהחיות? רק להציל את עדתי הצליח ה' את דרכי!”

אך הרב הקדיש מן היום ההוא והלאה את כל ימי חייו הנשארים ומספר השנים אשר נצפנו לו עוד, לתשובה ולצום, עלי חללו הפעם את השבת בכתיבתו. ויחי עוד שנים רבות, ויהי נכבד ונשוא פנים למאוד בעיני כל. ובמותו צוה, כי מהיום עדי מלאת תקופת מאת שנה ישליך כל העובר אבן על קברו, כי כל המחלל את כבוד השבת נסקל.

וככה עשו עדי מלאו מאה שנה למותו, עדי זה לפני ארבעים שנה הושלכה האבן האחרונה על קברו. ובמורד נגב קדמה להר הזיתים נראה עוד היום גל האבנים, אשר תחתיו קבור הרב קלונימוס המפליא.

הבלי אמונת שוא    🔗

בעת הֵעָצר הגשם, הממלא את הבארות, ימים רבים בירושלים, ונפש העם ירעה לה מדאגה עליו, אז יתנו, במות בעת הזאת אחד הרבנים, בְּדַל בֶּתֶר בד, הנגזר מתכריכיו והטבול במים, אל יד המת. למען לא ישכח בהגיעו לעבר הקבר, להתפלל בעד גשם.

בעת ימותו שנים מבית אחד, אז ישחטו, במות אנשים תרנגול, ובמות נשים תרנגולת; את הראש ואת הרגלים יקברו, ואת הבשר יחלקו לאביונים.

הפעם בלע כִּילַי את פניניו ואבני היקר אשר לו בלוֹעוֹ לפני מותו. משרתו, אשר ראה כזאת, חפר במחתרת אחרי גוית המת בחמס בצע, לגזול את מטמונו, הספון אתו בקברו. אולם גוית המת פתחה את פיה אליו לאמר: "הנני גוית רב כל עת היותי על האדמה; את גוית הכילי אשר תבקש במחתרת, נשאו הרוחות מפה אל קברי, ואת גויתי הובילו הנה, לקברני במשכרת על ארחי התמים, באדמת האבות הקדושים.

הרוחות רגלי תרנגול למו, פעם יגדלו ופעם יקטנו בקומתם, וכלמו שחורים במראם.

אשמדאי, אשר נשאוֹ המלך שלמה צרור וחתום בטבעתו, איננו עוד בחיים, וכעת הושם בנו דניאל למושל תחתיו בממלכת הרוחות.

בעוד אשמדאי בחיים העמיד איש אחד הפעם את כדו מלא מים בכל משמר על הארץ, והנה פתאום רגלו עליו כואבת. אחד מהחכמים הביט אל תוך הכד ויאמר: “מדוע עשית ככה לאיש הלזה?” ויענהו אשמדאי מתוך המים: “האינך רואה, כי העמיד את כדו על רגלי?” ויענהו החכם: “הנך רואה, כרוח, את האיש, אולם אתה נסתרת מעיניו”. אז הרים שואב המים את כדו, ויבקש מאת פני הרוח לסלוח לו, ומכאובו ברגלו חדל. במקום אשר עמד שם נראו רשמי פעמי תרנגול טבועים בחול.

הנמו בתים בירושלים, אשר אנשים ונשים לא יוכלון לשבת במו יחד, מתגרת השדים, אשר לא יאבו ולא יחפצו בזאת, וככה תתגוררנה רק נשים באלה.

הפחד “מעין הרע” עצום ונפרץ למאוד בירושלים, ואלה המנהגים, אשר יתנו עדותם הנאמנה על זאת: בחדשם את הטיח על פני הבית, יציירו יד פרושה בחמש אצבעותיה על הקיר. על ראש הילדים יקשרו יד כסף או זהב קטנה. בהתעלף איש, עדי בשרו עליו יכאב, אז יקראו למשביע או למשבעת, והם יעבירו משרק או שכין באין נִצָּב על ראש המתעלף, בעת הזכירם את שמות האבות אברהם, יצחק ויעקב ואת שם משה רבינו. אשה ספרדית ונער ספרדי אחד הנמו המשביעים בירושלים, ומחיר מפעלם רב מדאי הנהו.

הפעם גנבו הרוחות עולל מבית יולדת אחת, בהיותה כרגע בלי משמר, ואיש תמים בהלכו לבית התפלה פגשן בנשאן את הילד, ויקחהו מאתן.

הנשים הֶהָרות תמודנה בחוט משי את חומת ההיכל, ואחרי כן תאזורנה אותו מסביב לחלציהן, למען לא תאבדנה את ברכת הרחם; או תתלינה אותו על מסגר הקשור בפתיל מסביב לצוארן, ואת המפתח תשלכנה הלאה. נשים עקרות תקטופנה את הדשא מבדקי החומה המערבית, ותבשלנה אותו לשתות את המרק.

בנפול חרדה גדולה פתאומית, או השתוממוּת הנפש על האדם, אז ישימו אל האינדולקע פניהם, למצוא מנוס ומפלט, בהחניפם וכחשם אל הרוח הרעה, המבעתת את האדם בעת הזאת, לעזבו ולצאת.

עת רפואת האינדולקע פי שנים: היא לתשעת ימים או לארבעים יום.

ברפואת האינדולקע הקצרה ישתה החולה מגוית מת, חנוטה וטחונה היטב הדק, אחרי הושם ממנה כמשקל קצוב אל מי דבש, מדי פעם בפעם, בשלש לילות. לפני שתותו ירחצו את החולה ויעטוהו בשמלה לבנה וישכבוהו במטה על מצע לבן. הנשים אשר בנדת דְּוֹתן הנמו, לא תעמודנה בבית, כל עת האריך המדוה למעניתו, פן תַּזֵּקְנָה לחולה וגם לנפשן. בדד ישכב החולה, ולא תִמָּצֵא נפש חיה או תרנגולים בבית. מכל משמר ינצרוהו מריח שום או בצל. מאכל החולה וארוחתו בכל תשעת הימים רק חלב, חמאה ולחם.

הפעם הלך רב אחד בצום שבעה עשר בתמוז עם שלש מרעיו למקום באר מים להקר את נפשו, והנהו רואה פתאום צל במים, ויחרד האיש למאוד וילפת. וישימו בו אל רפואת האינדולקע פניהם.

ביום התשיעי פשה במקרה ריח שׁוּם בקרב הבית, ותשבות הפעולה – והימים הראשונים נפלו. וישימו אז אל האינדולקע הגדולה פניהם.

שתי נשים הלכו אל ארבעים ואחת אִמּוֹת מניקות עולליהן – כי ככה המספר לרפואה – ובעת החרישה האחת בדומיה, וכל אחת מהמניקות השפיעה את מיץ החלב מדדיה, ספרה האחרת ממכאובי הרב החולה. כאשר הביאו את החלב אליו, שתה ממנה בלי ברכה, ואחרי אשר התרחקו הנשים שכב בדד על מטתו. והנה זה עדת דבורים באה בקול נוהם אל מסך מטתו, ובלי שום פיהן על החולה, מצצו את החלב מבשרו, כאשר תעשינה הדבורים, במצצן רק את הבֶּשֶׂם מבלעדי הדבש מעל פני הפרח.

אחת אחת נגרו נטפי זעה מעל לחיי החולה, ותרדמה נפלה עליו, וכאשר הקיץ הנהו בריא ואולם.

בנפול חרדה על ילדים, יזרו ממטתם עד הבאר דבש יבש (צוקער), כי אז יעזוב הרוח, בשאפו למתק, את המטה, לרדוף אחרי עקבי הנופת ויפול אל הבאר.

היהודים ילידי אפֿריקא ישחטו מדי פעם בפעם, אחרי תום רפואת האינדולקע, תרנגולת שחורה, בהאמינם להמית בזה את הרוח.

באמרי הפעם אל הרב, אשר ספר לי, כי רפא גם הוא את נפשו בתעלת האינדולקע, כי קראתי זה ימים בספר: “לבלתי תור אחרי אמונת ההבל!” ענני, בלי שום לב למהתלות אמרי: “כן דברת! אמונת ההבל, הנוסדת על כזבים, נאסרה; הדברים, אשר ספרתי לך, הנמו אמת!”

הפרידה    🔗

אחרי אשר השכיל ה' את דרכי להשיג את מטרת תעודתי, הכינותי את נפשי, לשום לדרך פעמי, ולעזוב את העיר, בה קרוני קורות מוזרות ורבות, עדי לבי עלי דוי במדוה, אשר הצלחה נעכרת הנהו לנפש תופשי במשוט המליצה. כל זמרותי ושירי אשר שַׁרְתִּים והקדשתים לאדמת הקודש ולאדירים אשר בארץ, לוּ הייתי פה, לא הריתים בנפשי ולא הולדתים וגדלתים ברוחי מעולם.

ואלכה עם השר פיצצאמאנאָ אל העֶפֿפֿענדי אַבדאלא וואפֿי נאקיב, הוא השופט, אשר משמרתו לדון ולהוכיח בין כל מצה ומריבה המתחרחרת בין יוצאי ירך הנביא, נושאי צניף ירקרק, אל סוליימאן איבן דשארי ואל הפחה בירושלים.

ונמצא את הפחה קיאמיל הפעם בחדר משכנו, על קירותיו נטיו כאהל יריעות צמר תכלת, בקרן האחת מטה גבוהה ורחבה למשכב, ובטבור החדר שלחן, ועליו כלי כתיבה וספר הקאָראן, כתוב עלי לוחות עור ומקושר בזהב.

אחרי ההתברכות הנהוגה, ואחרי התכבדות בקנה מקטרת וקאפֿפֿעע, שנה ושלש הפחה לשאלני: “במה יתרצה לפני לעבדני?” ואנכי הודתי לו בעד כל אותות חנו, אשר הוקירני במו, ואושיטה אליו מאת אלף עצי גפרית, יוצאי מבית מלאכת האדון פאָללאק בקרית וויען, והמה אגודים בחרט ספרים קטנים ומפיקים ריח בשם בעת הִדָּלְקָם. ואומרה אליו ביד המליץ: “על כי יסדתי בית תלמוד בירושלים והנני חובר חברים, אקוה, כי ישא ברצון מידי את אוסף הספרים האלה, מלאי שרעפי אש, בהניחי אותם במשכנו, ויעלו לריח ניחוח לפניו!”

ויקח בפני רצון רב את מנחתי, דַלַּת המחיר, מידי, ועוד בעצם היום הזה השיבה אלי, בשלחו לי קנה מקטרת יקר, משובץ בזהב ומשי, לאשכר אזכרה.

ויבקשני גם לברך בשמו את השר עקסצעללענץ מיניסטער פֿאָן ברוק, אשר שמו נודע כקסם ברחבי האזכרה בין תושבי ארצות המזרח, וביתר שאת בקרית קאָנסטאנטינאָפל. כי השר הלזה הנהו היחיד, אשר הוסיף להרים את קרן הדרת מלכות עסטעררייך בקצות הקדם בימים אחדים לימי התגוררו שם, מכל הצירים אשר היו שם לפניו כל ימי חייהם; בגודל יקרת רוחו השקט, כמי השולח ההולכים לאט בנחת, בהדרת תואר פניהו וברוחב נדיבותו.

ואלכה לברך עוד גם את החכם באשי ואת כל הרבנים נשואי הפנים, את האדון פֿין, באררערע ודר. ראָזען, לשלם למו נדרי תודתי עבור עתות השעשועים ותורות המדע, אשר הרוו במו את רוחי מדי פעם בפעם.

וחכי נכבד ונבדל הנהו, כי צירי משלחת פרייסען בארצות המזרח על פני רובם אנשי מדע הנמו, כמו דר. שאָלץ, דע ווילדענברוך, בלויא, וועטצשטיין; כלמו למודי לשונות המזרח בתכלית השלמות, וכלמו קראו בשמותם עלי אדמות בענפי המדע השונים, וכלמו הועילו לפתוח מעיני עזר לידיעת ארצות הקדם.

מראית פני מקום מגורי כמראה השוק, המלא על כל גדותיו מדברים רבים ושונים, אשר יעדתים להוליכם אתי הביתה לאשכרי נוסע הבא ממרחקים: אדמה מעמק יהושפט, יין מחברון, שמן מהר הזיתים, מקטרות חרס ובורית מירושלים, ציורי מקומות מוקדשים ואבני אזכרה, נודות מלאי מי הירדן, שושני יריחה, אבנים מים המלח, פרחים מציון ומעל קברי המלכים, אבן המוסדה לההיכל החדש בקרית וויען, שופר ועצי חיים, כתבי לחש, פלחי אבנים מחומת ההיכל, מגלות עור וספרים, גֻלגלות מחלקת דמים, מעטפות הבעדואינען, בגדי ארבע כנפות מרוקמים וכהנה וכהנה.

כמ"ר משה שניטצער, החרש והַצַּיָּר קסמים, טמן את כל אלה בבגדי שרד כמהיר במלאכתו, והוא שר בשירים בנגינות מוזרות בעת מפעלו, והאמנתי להקשיב גם לחשי חובר חברים, למען יבואו כל אלה אל מקומם בשלום, וגם הגיעו כאמנה שם באין פגע.

עוד נצפנה לי הכרה אחת, לדעת את משפט משמר המכס ואת שיחו בירושלים, והיא עוררה בקרב אזכרתי את אורח בקרת הקשה, אשר שמו עלי אז בקאָנסטאנטינאָפל.

למען מלט את התיבות הצרורות, אשר במו שמתי את כל הכבודה אשר לפני, לבלתי תפתחנה עוד בבית מכס יאפֿפֿא, בקשתי את פני השוטרים, לחתמן פה בחותם בית המשמר. אך בקשיות עורף מאנו למלאות את בקשתי ובחזקת היד נתנו כסף סוררת, טרם ראותם את הדברים על פני כלם, ואנכי לא יכולתי להתאפק ולהתמהמה עוד אחרי אשר כבר עמלתי בם מהבוקר עד הערב להטמינם היטב בבגדי השרד, וכל התאזרות הקאָנזול למלכות עסטעררייך וכל פגיעת מליץ הפחה לא הועילו לרצות ולרכך את לב שוטרי הישמעאלים הנאמנים במשמרתם האלה. אך אחרי התעשקם בחזקת היד, הבטיחוני, כי חותמם פה ללא הועיל לפני שוטרי יאפֿפֿא, כי תפתחנה בכל זאת שם הפעם – וכי אך למותר הנהו, לחתמן פי שנים.

אולם בעזרת האדון פֿהיליבערט ביאפֿפֿא, אשר אליו הבאתי אגרות מליצה ואשר הראני אותות רצונו מדי פעם בפעם, הובלו תיבותי באין בקרת ושמץ פוקה אל חוף האניה, הנועדת להובילני מצרימה. וגם באלכסנדריען גבר מתן באקשיעך על עצמת הקאָנזולאט וחפץ הפחה.

בעצם היום הזה הגיעה אלי “אגרת תודה” מאת החכם באשי, אל הגבירה מ' ליפעט הערץ־לעממעל, וגם שיר המחובר לכבודה, והנמו פה לעיני הקורא.

ביום א' ג' תמוז הוחיל לפני שער מקום מגורי איש נוצרי ערבי, אשר שלחו אלי השר פיצצאמאנאָ, להיות לי לעינים ולמליץ, עם שני סוסים ופרד, להעמיס עליו את כל הכבודה, וחמור לרכוב לעבדי. ואחלקה מתנות כפי מסת ידי בין עניי היהודים העומדים שם, ואלכה לאטי עם הגבירים הרופאים דר. פֿרענקעל וניימאן עד לפני שער יאפֿפֿא. גם שם נתתי אשכר מזער אל השוערים, אשר הודו עליו בנפש רצויה.

בבואי לפני השער עמד אחד הכהנים על המשמר, ויברכני בברכת “יברכך” הנהוגה.

שם נפרדתי גם מאת שני אוהבי אלה ברוח דואבת ובלב מלא רגשות תודה נאמנה, עלי עמדם לימיני לתמכני בכל עזוז כחם, ועלי חלקם עמי את כל המון דאגותי, הדועכות כאש קוצים מסביב לי לאלצני בלי חשך כל ימי התגוררי בקרבתם, ובכל צרת רוחי צר למו, ועלי הטיבם עמדי לפתוח לי פתחי נדיבותם ביקרת הרוח ובנפש חפצה, אשר לא אשכחהו נצח.

ואעל אל כר הסוס, וארכבה חיש אל הרמה. בהגיעי אל ראשה עמדתי, בהפנותי את סוסי מאחריו, להשביע עוד הפעם את חזות עיני, המאריכה למעניתה, במחזה מראית העיר, ולהביט על המוריה, על ציון ועל הר הזיתים – וארתום את המתג בשפתי סוסי – ומראית ירושלים חלפה מעל עיני – ואיננה.

ה' צבאות עמנו ב"ינ"ו    🔗

המלכה על כל הנשים, אשת חיל רבת המעלות הצדקת הכשרה, הגברת המעטירה, כבודה בת מלך, היא האשה רבה מרת ליפעט הערץ מאצילי משפחת לעממעל, תבורך מנשים נרה לא תכבה ונוגה כאור תהיה יפה כלבנה וברה כאור החמה שבעתים כיר"א!

אחרי עתרת החיים והשלום, הנה שפתינו אתנו ועינינו נשואות וכפינו פרושות השמים בצלותין ובעותין לפני אלקינו זה השוכן בציון והבוחר בירושלים, למען יאריכון ימיך ושנותיך ותרבי ותגדלי רבות בשנים דשנים ורעננים, גילי ושמחי ותפרחי כחבצלת רעננה, ערוכה בכל ושמורה מכל דבר רע לעד אמן! כתבא דנא די רשים מבשרת ואומרת היום הזה, יום בשורה, ליאורים היתה אורה, כי כן האיר על עבר פנינו יקר תפארת הרופא המובהק, ציר נאמן משכיל להימן רצ"ו ס"י ס"י אברהם אלעזר המכונה דאקטאר לודוויג אויגוסט פֿראנקל הי"ו, אשר דרך ובא לו תוככי ע"הק ירושלים ת"ו בשליחות מצוה אשר שלחת אותו, לפקח ולהשגיח, להשכיל להיטיב בחסד וברחמים גדולים על תינוקות של ב"ר בירושלם ולתקן ולהעמיד ולהקים דגל התורה הקדושה ולתת לכסף מוצא לשכור להם בתים ועליות מרווחים, למען ישבו ישרים במקום בטוח מן הבקר אור עד בא השמש, כבר שית כבר שבע יושבי בשבת תחכמוני שקטים ושאננים, ותקרא שמו בית תלמוד תורה, למנוחת מר אביך ולזכר שמעון מאצילי משפחת לאֶמעל, משיך ואזיל עד כי יבא שילה ותלי"ת. ויהי איש מצליח, פעל ועשה והצליח בשליחותו, ותקן בכל חוזק ותוקף בית תלמוד תורה ובית התפלה, כי הוא יסוד המעלה, ותיכף אחר התפלה אלה יעמדו על הברכה, והמה יקרבו אל שלחן מלכים לאכול ולשתות כל אחד לפי שיעורו, ואחרי סמוך שמה ישבו כסאות באהלה של תורה עד חצות. ויהי בחצי היום אוכלים למעדנים לשובע נפשם, וחוזרים על למודם תורה נביאים וכתובים ויבינו במקרא כל דבר באר היטב כל חד לפום חורפיה, החזק הוא הרפה, ושלי"ת אינה ד' לידינו ב' מלמדים מיראי ד' וחושבי שמו וכתיבה תמה מאושרת, כל שהיא תפארת, אף השמלה בכלל, יפשטו את בגדיהם הבלויים והקרועים קרעים, ולבשו בגדים אחרים ב' חליפות שמלות בשנה מכף רגל ועד ראש, וכל ימי השבוע הרופא מחזיר ובא אל הביקורין ואל הראיון ורפואות תעלה להחזיק מזגם וטבעם שאל יחלשו, והכי קרא שמו בית תלמוד תורה לזכר ולמנוחת מר אביך שמעון מאצילי משפחת לאֶמעל נ"ע, ונכתב ונחתם בספר כוללות ק"ק ספרדים העי"א. וביום החינוך זאת חנוכת הבית נתועדנו יחד חכמי ורבני ומנהיגי ומנהלי ובתוך קהל ועדה מישראל העי"א ברכנו השכבה למר אביך נ"ע, וברכות לראש צדקת חסידה בראשים אדונתינו שרתי וכל הועד הגדול שבעי"ת וויען יע"א וכמה שרים ונסיכים איש איש על שמו. וביום ר"ח תמוז לסדר זאת חקת התורה שתו"רי זהב נעשה לך התחלנו במצוה ללמוד וללמד לשמור ולעשות משפט כתוב יה"ר לזכר עולם יהיה צדיק, וגדול יהיה הבית הזה בכל עז ותעצומות עד כי יבא שילה כיר"א! ובכן אנן בדידן נגילה ונשמחה ואתן תודה לאלהינו אשר לא השבית לנו גואל ומושיע, לכונן את בית חיינו ולהחזיק את בדק הבית בית ת"ת טרם יכבה, וכגו"ד מצוה רבה, היא הבל תינוקות של בית רבן, הבל שאין בו חטא שהעולם ניזון בזכותם, במחוקק במשענותם אשר בית ישראל נכון עליהם שכינה שרויה ביניהם, יאירו ויזהירו כזוהר וכעצם השמים לטהר, הא ודאי יכולה היא שתגן לעשות נחת רוח לנפש ונשמה של מר אביך ס"י שמעון נ"ע והיתה נפשו צרורה בצרור החיים בגן עדן מקדם, וחישב עם קונהו, יפרוש כנפיו יקחהו, וכבוד והדר יעטרהו כיר"א! וכל אזן שומעת ועינא דשפיר חזי זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו: אשרי יולדתך! יצא שמה בעיר מקודשת ויהללוה בשערים מעשיה, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה, לזאת יקרא אשה יראת ד' היא תתהלל לשם ולתהלה, ואמרו בכפילא, כי גדולה מצוה זאת תלמוד תורה כנגד כולם! והן אלה קצות קיום והעמדת העולם, פירותיהן בעולם הזה, והקרן קימת לעולם הבא, ויכולה היא שתגן למלא כל משאלותיך ואורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, ועין בעין נראה בשוב ד' את שיבת ציון כאות נה"ר וכנפש החותמים פע"הק ירושלים תובב"א. ר"ח תמוז ש' תרט"ז ש"יש־ו וגילו עדי עד ושלום!

דא גושפנקא לי לשמי ראשון לציון

חיים נסים אבואלעפֿיא ס"ט.

ואנחנו המשגיחים אשר הובררנו מאת המורשה הנאמן סי' סי' אברהם אלעזר הי"ו הנז"ל נותנים תודה לשמך, ויהי נועם ד' אלהינו עלינו ועל משמרתינו נעמודה יחד כלנו לשרת בקדש, למען הקים את הבית הזה בית תלמוד תורה ותפלה ולפקח ולהשגיח ככל הבא מידינו בעזר משדי וגדול יהיה כבוד הבית הזה, תכון לעד, עד כי יבא שילה ובא לציון גואל כנפשינו צעירי הצאן החותמים ברב עז ושלום.

פקידי ומשגיחי תלמוד תורה:

חיים דוד חזן ה"יו ס"ט.

מרדכי חיים בכר יוסף מיוחס ס"ט.

מאיר רפאל פאניזיל. ס"ט.

דר. פֿרענקעל

דר. ניימאן.

ביום המחרת לחנוך בית התלמוד נתן לי אחד מהפרושים את השיר הבא, אשר חברו לכבוד הגבירה מ' ליפעט הערץ־לעממעל תחי', ואות נאמן הנהו, כי ישנם גם בעדת המתהוללים בקנאת האמונה האלה שרידים, אשר עינים למו לראות ולב לדעת ולהכיר את תועלת וטובת בית החנוך הנוסד.

מבשרת ציון.

שיר תודה ותהלה    🔗

מול כבודת האשה הגדולה, הגבירה המהוללה, אשת חיל, צדקת פזרונה בישראל, שרת

ליפעט הערץ מאצילי בית לעממעל

בעיר מלוכה וויען; על מיטב מפעלות צדקתה אשר הגדילה לעשות בהר צבי קדש

בית מחסה בירושלים עיר הקֹדש

תובב"א לילדי אחינו בני ישראל הדלים והכושלים ככתוב על מכתב “קול מבשר”; אשר נדרה לאביר יעקב השוכן בציון והבוחר בירושלם הכסף המתוכן חמשים אלף זהובים פֿלורין 50,000 fl. קרן קיים לעולמים, ופירותיהם ארבעה וחצי פ"צ יעלה בכל שנה לירושלים להוצאות בית המחסה; וחפץ ה' הצליח ביד איש ציר שלוחה החכם השלם המליץ הנכבד דאָקטאָר

אברהם אליעזר פֿראנקל

אשר אזן ותקן ויסד הבית הזה בכל חוסן ויקר.

ותאמר ציון: "יום זרים סביבותי צרו

חיל רוֹמי כתרוני, חומותי ערו –

גם כבוד בית השני לא עמד,

בני פריצי עמי ברית אחים הפרו,

חמת גבר קנאה גם שנאה עוררו

המה היו בעוכרי, כל פליטה שמד".

המצודה רעה וחרמם, בידיהם טוו

להכחיד שארית מלכי עמים קוו

גם שסועת הפרסה, בחומה נעצו,

מזי רעב עם חללי חרב

בראש כל חוצות לקרח ושרב

הרבו שערוריה, קדוש ישראל נאצו.

פי ה' לא שאלו, את העתידות

זקניהם לא הדרו חכמי חידות

ישישים יעצו: “פתחו שערים לצמאי”,

כל קורא שלום בחרבותם דקרו,

גם לחצר מות מטת איש שמרו,

ולא מטת איש האלהים בן זכאי!

רבי יוחנן כי ראה לרוחם אין מעצור

למות נפשו חרף, התגנב מן המצור,

התחפש כמת מושכב על ארון חלל,

השומרים לא דקרוהו בחרבם שלופה,

גם לא סקלוהו, כי יהיו לגדופה –

אך יצוא יצא והיתה לו נפשו לשלל.

פני מלך אדיר השתחוה אפים,

בכה ויתחנן לו בשברון מתנים,

ידעתי אדון! כי לך יאתה מלוכה

הלבנון באדיר יפול, ואתה תוכל,

עיר ה' תצית, גם תשרוף היכל

על עמו תניף חרבך בחימה שפוכה.

"ומה בקשתך, איש האלהים? שאל בני!

שאל, מה אתן לך? כי מצאת חן בעיני"

נר ישראל טרם יכבה העלֶינה,

לא הרהיב בנפשו גדולות יבקשהו,

שתים זו בקש: רבי צדוק ירפאהו,

העיר יבנה למקדש מעט יקימנה.

לשחוק היה לו דבר איש הרוח;

"לא הקשת לשאול ענה לו המשוח,

אם זאת לך דמי אחיך כופר?

לא שאלת חיי נפשות וחופש?

הנחה לעיר אלהים ולמקדשו נופש;

יבנה לך למנה, הקימה לבית ספר!"

עיני השר טחו נבער מדעת,

השמן לב מלך, עד שמים מגעת,

אם קטן בעיניהו, עד שחקים נגעה

קול יעקב, כי נוהם על ספרהו

חרב אחיו לא תשיג מקרהו

כלה לא יעשה, קרנו לא נגדעה.

עין שמש עדי רגע, ענן בוקר יכסנה,

רוח עברה, העבים תעופפנה,

אור יום תשוב על חלד זורח

עץ שתול רטוב עלי מים,

גזעו כי יעתק, שרשו בחיים,

לא ימות לשחת, עוד ישוב פורח.

כן אש דת אם גחליה לא עממו,

רשפיה, שלהבת יה, לא תמו –

והיה בית יעקב לאש בעלות הלהב,

עוד יאיר נרם גם בחשכת ליל,

עוד תחזקנה ידיהם עשות חיל,

עוד יחיו, אחרי נפלם, לחצות רהב.

הגיד לך אדם, מה ה' שואל?

אנוש מה יצדק מה יעשה ישראל?

אַל חלב אלים, וטבוח טבח

כי יזכה ארחו שמור תורה ומצוה;

זאת חיי נפש ושארית ויש תקוה,

עשה משפט וצדקה נבחר מזבח.

עשתות קדש בן זכאי, כמו הולם פעם

בלב גבירה ליפעט הערץ טובת טעם

יעצת חכמה, אם בישראל, שקמת,

תושיה כפלים מלב טהור נובעת,

עץ חיים ואשל בציון לטעת,

כחותם תכנית על ימינך ירושלם שמת.

אבלת בת ציון עטית תהלה,

שממות ירושלם כסית מעילה,

ראשן תיטבנה ישימו צניף תפארת,

בית מחסה גם לחם סעד,

לקח ילמדון, גם בגד תעד,

לתורה ודרך ארץ תצלח, לגפן אדרת.

ילדי העברים על פי דרכם יחנכו,

דרך נתיבה על טהרת הקדש יהלכו,

על תורת ה' ופקודיו יום יום ישקדו,

מנהלם ירחמם בשובה ונחת,

מצות וחוקים, מוסר ותוכחת,

תחת מוריהם בטח ישכנו, לא יפקדו.

זה חסדך בקול מבשר התוית,

מנת גורלך בתבונות כפך דלית,

הבית הזה לעליון, אדניה לצקת;

לבצע מעשיך הרימות בחור מעם,

איש ציר נאמן, מקול נועם –

דאָקטאָר פֿראנקל לשערי ציון דופקת.

בכל אות נפשו הגדיל התושיה,

יסוד מחסה לעמו בארץ נשיה,

שמחי ירושלם ועלזי! קומי אורי!

לעטופי רעב אור זרוע,

לנטושי חוצותיך שעשוּע,

קול בוכים לעוגב, אבל לכנורי.

בני ציון היקרים! עיניכם תפקחנה,

ראשיכם תרימו, פיכם תפתחנה,

גם לבבכם תרחב עם שפתי דעת

בחוצות ירושלים לא תעמדו שחוח,

ברחובות ציון לא תלכו בלא כח!

עתה חדשה, עתה תצמח אור מֵיפָעַת.

עמדו בחורי חמד עמודו!

אבות ובנים ברכו והודו!

ליפעט הערץ מאצילי בית לעממעל המעטירה!

לזכר עולם לברכה נפקדת,

על הטוב גמלתכם לעד עומדת,

לזכרון בהיכל ה' שמה השאירה.

רבות בנות גברו חיל גם עתקו,

ליפעט מאוד עלית, טעמך מתקו,

מנחת זכרון הקריבה בספל אדירים,

זרעה לצדקה בעיר ה' שמה

לזאת יקרא אשה רוחמה,

קצירה תשא ברנה הולכת למישרים.

אשרך גברת הנשים! רב לך מאחותך;

בית חוסן בנית, ויש שכר לפעולתך;

אך מתת אלהים היא לשום חלקך בחיים,

גם רוח אביך שמעון למזכרת נצח

בצל שדי יתלונן יחסה בצל – צח –

תבורך מנשים ליפעט לזכרון בירושלם.

השירה הזאת תהיה לעדה, מירושלם עיר החמודה, נעשית לאות ולתעודה, ביום חנוך בית מחסה הכבודה, בשלשה ועשרים לירח סיון שנת ובח"רת בחיים לפ"ק פע"הק ירושלם תובב"א.

בעזהי"ת יום חמישי לסדר פנחס י"ד תמוז תרט"זיין לפ"ק פה ירושלים ע"הק תובבא"ס.

יתענג על רב טוב באושר הצלחה, אדם יקר רוח, רב תבונות, חכם לב, גבר חכם בעוז, מליץ מפואר ומשובח, מהולל בתשבחות, לשם ולתהלה מאוד נעלה, שמן תורק שמו

אברהם אליעזר

ובקרב עמים יקרא דאָקטאָר

לודוויג אויגוסט פֿראנקל

ד' עליו יחי' ישמרהו ויחייהו וכצנה רצון תעטרהו.

הן כל יקר ראתה עיניך דאָקטיר פֿראַנקל, עת זכית בחסדי ד' לעלות להר ציון וירושלים עלית! דיעה קנית – מה חסרת – דבר לנו אליך האדון, כאשר עיניך ראתה המקום המפואר שקנינו ליסד בנין בי"הכנ מכוון נגד מרום מראשון מקום מקדשינו, אשר שמחת לקראת המקום המקודש, את אשר ראו עיניך, ובאזניך שמעת, דרשת אף חקרת, הוגד לך האדון גראַף פיצימאַנע קאָנזול עסטרייך אשר הוקם על מאדונינו האדיר החסיד הרחמן קייזיר עסטרייך יר"ה את כל ונוכחת, לזאת אשר העת כעת לחננה, ברשות נתונה ליסדה ולבנותה, לכן אליך האדון בקשתינו, אשר יקום לנו לצור משגב, להיות לפה ולמליץ לפני נדיבי עמינו תושבי מדינות עסטרייך, מעהרין, ביהם ולהציע לפניהם גודל ההכרח וגודל המצוה בנין בי"הכנ הלזה ובחסדם יתאספו אסיפת ריעים אהובים ברורים נדיבי עמים, וירימו תרומת ד' להקים בנין בי"הכנ הלזה, ועל שמם יקרא זכרם לנצח לשם ולתהלה ולתפארת, עתה! אתה ברוך ד' קח בידך מצוה רבה הלזה בשמחה ובטוב לבב, ואל יכבד עליך הטרדא, וחפץ ה' בידך יצליח, ולך תהיה לצדקה לשם עולם, ומוסגר פה מכתב כללי לנדיבי עמים יקרים וספונים, בהתעוררות טוב לבבם ברחמים רבים לבנין מקום קדוש הלזה למען חון יחננו משאת לבבם כיד ד' הטובה, וימסרו ברכתם לך האדון הנכבד! למען יגיע בלתי הוצאה ובמושלם באין מחסור להגיע הדמים ליסוד הבנין, ואחת שאלתינו מלפניך האדון הנכבד המליץ המפואר! חיש מהר תבצע מעשה הצדקה במוקדם, ובכל כחך עשה כיד ה' הטובה עליך, וכנכבדי נועם מליצת שפתיך. תרבה הברכה בחסדי ד' וגדול המעשה, ולזכר עולם יהיה לכבודו, לשם ולתהלה, ובשכר זה יזכה לחזות בבנינה, בונה ירושלים ד', נדחי ישראל יכנס, הכ"ד ידידיו ממוני מקהלות ומנהיגי אשכנזים בתוככי ירושלים ע"הק תובב"א.

נאם הק' נסים באק.

שלמה נח בהמנוח מוהר"ר משה ז"ל.

יעקב משה הכהן.

ד' צבאות עמנו בינ"ו. מרגלית ואבן טובה מזוקק שבעתים לנו לעינים הלא הוא מעלת הרופא המובהק מאיר כברק משכיל להימן זרוע המיוחס סי' סי'

אברהם אליעזר המכונה דאָקטאָר פֿראנקל

הי"ו נרו יאיר וזרח בחושך אור כיר"א.

מאחר עלות גדול השלום העתרות תהינה צלותא רחמי לפני אלהינו זה השוכן בציון והבוחר בירושלים, למען חייהו אורך ימים ישביעהו וכבוד והדר יעטרהו וינטלהו וינשאהו על גבי מרומי קרת לכבוד ולתפארת ברוב הונים ותפארת בנים נטעי נעמנים מלכי ואפרכי כיר"א. אותותינו אלה הם המדברים בענים בית תלמוד תורה לזכר שמעון מאצילי משפחת לעמעל אשר הוקם ונתיסד על יד רום מעל' בשליחות הגברת הצדקת הכשרה המלכה על כל הנשים חסידה בראשים אשת חיל כבודה בת מלך היא האשה רבה מרת סי' ליפעט הערץ תמ"א בת סי' שמעון הנז' ואחרי שנתוועדנו יחד חכמי ורבני ומעו' ז' טובי בבית עט"ר מוה"ר המאה"ג מרן מלכא הרב הגדול סבא דמשפטים רב חנ"א נר"ו וראינו כי כונתכם לש"ש עלתה בהסכמתינו וקבלנו בא"הר לעשות רצונך בלבב שלם ע"פי התנאים אשר נכתב ונחתם בספר אחד אל אחד באר היטב, אנן בדידן הח"מ פקידי ומשגיחי בית תלמוד תרה הנז' מטוב רצונינו רצינו וקבלנו עלינו לעמוד על משמרת הקדש בכל פרטיה הן בענין המלמדים והן בענין התינוקות נערי בני ישראל ולימודם וכתיבתם והוצאות האכילה וסדר הנהגתם על הכל בעז"הית חובה עלינו לשמור ולעשות יה"ר וחפץ ד' בידינו יצלח ותכף ומיד לא אחרנו ובררנו יפה יפה ילדי בני ישראל כבר שית כבר שבע והובא אל אהל מועד בית תלמוד תורה הנז' בשמחה רבה וכגון דא מצוה רבה היא ותלמוד תורה כנגד כלם, ואולם דא עקא צר לנו, כי עשרים ילדים יזכו בנחלתן בכל מידי דמיטב הן באכילה ושתיה ואף השמלה בכלל והן בענין ספרי דבי רב כגון חומשים ומחזורים וכדומה הנאות הכל זכו מעתה הסך עשרים נפש לבד והילדים אשר חנן אלהים והובאו אל בית הספר ת"ת הנז' יתומים ובני עניים עוד סך עשרים ילדים לא מטי להו הנאה כלל ואפילו המלמד השני הי"ו מסלסל בצערו כי לא זכה כי אם בשכרו ותו לא מידי וכגו"ד ודאי גדלה צערינו בצער הגבוה כי זה גורם קנאה ושנאה ותחרות בין איש ובין רעהו ובין התינוקות כי שתין תכלי מטי לככא דשמע קל חבריה ולא אכל, וגמירי ארח לצדיק בשגם הוא בשר מדת קונו יש בו הטוב והמיטיב עם כל בשר ורוח ומן הראוי לעשות כל בצדקו להסיר מתוכם הקנאה והשנאה, כי אין ראוי לבוא לידי מכשול, כי חוששין אנחנו שלא יבואו לידי קטטה ומריבה וח"ו יבואו לידי בטולה של מצוה כי אלף מיתות ולא קנאה אחת – ובכן אנן פקידי ומשגיחי בית תלמוד תורה הנז' אתאנו להלות פ"כ בבעו במטו מיניה דמר אנא בכח גדולת ימין צדקתך ישים עין השגחתך וחמלתך הטובה להיות מלאך מליץ טוב על לב האשה המקדשת חסידה בראשים היא האשה רבה נאה במעשיה כפתוריה ופרחיה וכל נתיבותיה שלום למען יתן בלבה רחמנות להיטיב לכלם בשוה לכל נפש ולהסיר תלונתם וקנאתם ושנאתם זה בזה ח"ו ולא יהי' מקום לחול צד הקלי' במקום הקודש ח"ו ואדרבה כוונתכם לשמים ומי יתן והיה כל עם ד' נביאים ויעלה על לבם לעשות עוד ת"ת אחר כי יש ויש כמה וכמה תינוקות יתומים ובני עניים כי אין להם על מה שיסמוכו עד לית איסר ואפס כסף וכוללות עירינו בא עד השברים מעול החובות כי השתרגו עלו על צוארינו ודין גרמא אין חונן ואין מרחם עליהם ובכן עליך המצוה לברך על המוגמר בכי טוב, לא זו אף זו מבקשים ומיחלים פניך להשתדל בכל עוז ותעצומות לתקן וליסד בית התלמוד של ש"ס של שני מלמדים כל אחד עשרה תלמידים ואין צריך כל אלו ההוצאות כי אם בזאת שכר הבית ושכר הלימוד של שני מלמדים לבד מאלו העשרים דוקא ותו לא מידי וכגו"ד מצוה רבה היא שלא תשתכח תורה מישראל. באהבתו ובחמלתו ויופי שלימותו בטחנו שכה יעשה וכה יוסיף לעשות ולתקן כל דבר בכי טוב ובפרט ענין חברת לימוד הש"ס מב' מלמדים הנז'. ועם ד' הוא עושה נאמן לשלם שכר טוב בעמלו אורך ימים ושנות עולמים. ואנחנו החתומים מטה פקידי ומשגיחי בית ת"ת הנז' על משמרתינו נעמודה אל הרנה ואל התפלה בעדך ובעד האשה רבה ויקרה היא ונכבדת סי' סי' ליפעט הערץ תמ"א הנז' וכל הנלוים אליה ישבו ישרים ששים ושמחים במשכנות מבטחים, ולבינו תמיד לעמוד ולשרת בקודש בכל מה דאתי למצריך הן בענין המלמדים ולימודים וכתיבתם וסדר אכילתם והנהגתם בדרך ארץ ובעזה"ית נעשה ונצליח אמן. כ"ד המעתירים בעדכם תמיד כל הימים בח' תמוז ש' תרט"ז לפ' זאת חקת התו"רה לפ"ק ברוב עוז ושלום.

חיים דוד חזן ס"ט.

דר. נימאן.

דר. פֿרענקעל.

אני הצעיר רפאל מאיר פאניזיל ס"ט.

קול קורא    🔗

שלומי אמוני ישראל! בינו עמי, המחכים בבנין אריאל, הגבירים היקרים, ונכבדים שרים טפסרים וחורים, עשו יקרי הערך ושועים, רודפי חסד וצדקה העומדים לנס לבית ישראל, רוזני וקציני ארץ תושבי מדינות עסטרייך, מעהרין, ביהם, ד' עליהם יחי' להריק עליהם שפע ברכה והצלחה, בכל מעשה ידיהם יהי' נועם ה' עליהם ומעשה ידיהם יכוננהם!

ראשון לציון מבשרת שלום, שלום לירושלים עיר הקודש, ד' יזכנו לראות בבנינה וארמון על משפטו ישב כהנים בעבודתם, וישראל במעמדם, חיש מהר כי בא מועד, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.

אחר"ש כמודעת זאת בכל הארץ, גודל שבח ישיבת הארץ, ועל כלנה ישיבת ירושלים ע"הק תובב"א, המקודשת בעשר קדושות לקדוש, אם כי בחרבנה צר לנו המקום בדוחקא בתר דוחקא דחיקא שעתא, רעבים ללחם וצמאים למים, עכ"ז תערב לנפשינו נעימות ידידות, עומדות רגלינו בשערי ירושלים לתורה ולתעודה ולעבודה שבלב, זו תפלה, אנו ועינינו לי"ה, בהרבות תפלה ותחנון ישוב ירחמנו, ועיר על תלה תחזינה עינינו ויקוים בנו מקרא מלא: שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה:

על עמה באנו לפרש שיחינו לפני פאר יקרת נדיבי עמינו, הכי בטחנו, כי דברינו הנאמרים באמת וצדק היוצאים מקירות לבבינו, יכנסו בלבב טהורי עינים יקרי רוח ויתנו לב להיות לנס ולעשות אות לטובה למען אהבת ציון וחבת ירושלים, ולא נגביר שפתינו לדבר לשון מדברת גדולות, אך בשפה רפה וברורה ונעימה ורוח נמוכה בקיצור נמרץ נציע אשר לבבינו עלינו דוי, והיא הלא גלוי וידוע, אשר כל כנסיה, שהיא לשם שמים במקום רנה שם תפלה בכל מקומות ישיבת אחב"י בכל מדינה ומדינה עיר ועיר בתי כנסיות לתפלה, לשם ולתפארת ולתהלה, ואנחנו אלה פה מקהלות ישראל כולל אשכנזים החוסים בצל כנפי חסד, אדונינו הקייזיר עסטרייך בע"ק ירושלים ת"ו לא זכינו להקים בית הכנסת לתפלה בתוככי ירושלים, ואך בשכירות משתלמת שוכרים אנו בית מדי שנה מישמעאלים אילי הארץ לבוא בתוכה להתפלל, ובכל שנה ושנה משנים סדרי בראשית, ואין שוה להם ליחד הבית לבי"הכנ לתפלה במצב ובמקום אחד ומוכרחים אנחנו להיות נע ונד בכל פנות ומחנות בארבע קצות העיר מזרח ומערב צפון וים, ודעת לנבונים נקל אשר דבר זה הוא סילון ממאיר כלפיד כי יבער בקרבינו ויכאב לבבינו ד' ירחם עלינו. וזה לנו כמו שלש עשרה שנה אשר קמנו ונתעודד וקנינו מקום לבנין בי"הכנ, מקום מפואר מכוון נגד מרום מראשון מקום מקדשינו והכינונו בו מעט אבנים אבני גזית להחלו לבנותו, אם כי דחיקא לנו בכל עת לכסף מוצא, על"ז לקחנו בלעינו מפינו והאצלנו ולקחנו המקום קדוש הלזה, ואף גם זאת כי ידענו אשר רבה המלאכה להשלים הבנין, שמנו בטחונינו כי נדיבי עמים בשמחה ובטוב לבב ירימו ברכת ונדבת לבבם להיות להם חלק ונחלה במצוה רבה הלזו בנין בי"הכנ, והנה בעו"הר לא עלתה בידינו ונשבתה המלאכה מדבר דתי הממשלה וישמעאלי אילי הארץ ועד כה במבוכה רבה ובנבכי ים צללנו, ובחמלת ד' עלינו וירא את ענינו והקים לנו מגן ומושיע בעזר משדי, בחסדי ורחמי אדונינו האדיר החסיד הרחמן קייזיר פֿראנץ יוזעף יר"ה, אשר הוקם על בתוככי ירושלים ע"הק ת"ו גבר חכם בעוז האדון הנכבד גראף פיצאמאנע לקאנסול עסטרייך לסוכך באברתו עלינו ועל כל החוסים בצל כנפי חסד וחמלה ורצון עבדי אדונינו האדיר קיר"ה, וזה כמו חמשה חדשים אשר בהשתדלותו הוציא לאור משפטינו ברשות נתונה מישמעאלי אילי הארץ לבנות המקום הלזה, ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה וקרן אדונינו האדיר החסיד הרחמן קייזיר עסטרייך יר"ה יתרומם עד שמי רום וככביהם, מלכותו נצח וירד מים עד ים ושריו ויועציו ישכילו לטובה. – אולם אין בכחינו לעשות כעת מאומה, כי כלתה פרוטה, והיוקר והרעב כמעט כלה אותנו עדי נשארנו ערום ויחף ולרש אין כל, ולשלוח צירים מיוחדים לבקש עזר ונדבה לבנין בי"הכנ אין דעתינו נוחה, יען כי המשולחים הוצאותיהם ושכר טרחתם יאכל למחצה לשליש ולרביע מהמקובץ. ואת אשר ביותר נכאב נפשינו כאשר האדון הקאנסול יר"ה בכל עת ובכל שעה מזרז אותנו לאמר כלו מעשיכם, לאשר כעת הרשות נתונה, ומי יודע מה יולד יום אם יהיה שעת הכושר עמו העת כעת, והנה הקרה כעת לפנינו אדם יקר גבר בעוז הנכבד המפואר דאקטאר אברהם אליעזר פֿראנקל הי"ו, ושמנו פנינו ומשטרינו אליו, אשר הוא יקח בידו מצוה רבה הלזו, לעורר לבב נדיבי עמים ירימו תרומות לחצרות בית אלהינו להקים זה הבנין בי"הכנ, והכי בעיניו ראה את המקום הקדוש הזה ובאזניו שמע דבר הקאָנסול יר"ה – לזאת יצאנו במכתבינו הלזה לקראת נדיבי עמים המתנדבים בעם שרים וסגנים, טפסרים וחורים שועים ונדיבים, ובקול אמירה נעימה כתיבה יהיבת פרי ידינו, מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, ירים ברכה ונדבה איש איש כמתנת ידו אשר חננו אלהים למסור ליד האיש הנכבד הלזה לצורך בנין מקום קדוש הלזה, ויוחק שמו בספר לזכרון, למען יתברך בברכת מי שבירך בכל שבתות וימים טובים לישראל עת קריאת ספרי תורתינו הקדושה, ועל שם המתנדבים יקרא המקום קודש בית התפלה הנז' וכדאי מקום קדוש בנין בי"הכנ, וביחוד בהר הקודש בירושלים, לזכות את המתנדבים בעם להשכילם על במתי הצלחה, ועל כל פרוטה יתברכו בתרקבא דדהבא, ויזכו לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו, בשוב ד' שבות עמו, ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברנה, ועין בעין יראו נחלה מבורכת בנין בי"הכנ פרי צדקת פרזונם, ששון ושמחה ישיגו, וחסדי ד' כי לא תמנו, תקותינו בטח כי חפץ ד' יצליח ביד איש הנכבד הלזה, כי איש אמונים הוא, ובאמונה מעשהו, עשה ועושה ויעשה הכל לטובה, ויגיע הברכה והנדבה בלתי הוצאה, ובזה ישמחו ויעלזו חסידים בכבוד, הכה דברי הממונים ומנהילים פקידים ומשגיחים ויחידי סגולה מקהילת ק"ק אשכנזים הי"ו, המעתירים בקודש בתוככי ירושלים ע"הק תוב"ב החותמים ביום החמישי לסדר פנחס י"ד תמוז תרט"זיין ע"פי התו"רה לפ"ק.

נאום הק' נסין באק.

נאום הק' שלמה נח בהמנוח מו"ה משה ז"ל.

יהודה בן יעקב דוב דאוויד.

צבי הירש גאטליב.

יעקב משה גאטליב מסאדעגארע.

ליב אוקסיר מפידקאמין.

ישראל בארג.

ליב שטיין.

יצחק פייערמאן.

ישעיהו גאטליב.

ניסן שטיין.

ליב מיינהארט.

לכבוד והדר מעלת האדון איש משכיל ונבון לחש ציר אמונים הקצין היקר הרופא המובהק כה"ר

אברהם אלעזר המכונה דאָקטאָר לודוויג אויגוסט פֿראנקל הי"ו.

אחרי השלום הנה אנחנו חו"ר ומנהיגי ומנהלי ק"ק ספרדים יכב"ץ, באנו בשורותים אלה לגלות דעתינו והסכמותינו על אודות האשה הצדקת כשרה בנשים שרתי אשת חיל יקרה ונכבדת הגברת המעטירה סי' ליפעט הערץ מאצילי משפחת לעמעל, אשר נפשה אותה והפרישה מממונה סך מסויים קרן לפירות, למען יסד בציון יסוד מוסד בית מיוחד ללמד את נערי בני ישראל תורת אמת ועבודת ה' לזכר ולעילוי נפש מר אביה הגביר זקן ונכבד השר שמעון מאצילי משפחת לעמעל נ"ע, והאדון נבחר להיות שליח מצוה על הדבר ובא בכל אות נפשו, והביא בידו קונטריס “קול מבשר”, למען נדע סדר ותיקון הבית הנז' על מה אדניה הוטבעו, ונקרוא נקרינו מאת האדון ונתוודענו בבית עט"ר ר"ל הרב הגדול החותם ראשון הי"ו אנחנו וכל חכמי ורבני הספרדים מכל הכולליות הי"ו, וראה ראינו את כל דברי הקונטריס הנז' מיוסדים על אדני פז אשר יש בו כמה דברים טובים ונכוחים למבין וכל נפש המשכלת תתענג מהם, והאדון בפיו ובשפתיו כה דבר אלינו בפני כל הוועד דכל כוונת המקדשת וכוונתו הוא דוקא ללמד את בני ישראל תודה ועבודת ה' ותפלה בלי שום מכשול חלילה ולהיות כי אין כל המקומות וההנהגות שוות מטיבותיה דמר הטיב לנו, וכה היה דברו לסדר ולתקן כל הנהגות הנז' כלליה ופרטיה, הן במינוי המשגיחים, הן בהנהגת הילדים וסדר לימודם הכל כאשר לכל יהיה על ידינו ולפי ראות עינינו באופן היותר טוב הישר בעיני אלקים ואדם. ובכן בראותינו כי כל כונתם אינו אלא להקים דגל התורה ועבודת ה' ויראת שדי פע"הק ירוש' ת"ו, ומה גם כי הביא בידו כתבי צוותא מחו"ר ספרדים ואשכנזים הי"ו מעיר המלוכה וויען יע"א, וגם מכמה גדולי ישראל קצינים ושרים אשר מפורסמים ליראי ה' וחושבי שמו ירבו כמותם בישראל, ואתייא מכללם המפורסם ביראת ה' רודף צדקה וחסד סי' ליאון אדוט הי"ו כולם כאחד יעידון יגידון כי כונתם לש"ש וכשר הדבר לקובעו בירושלם ת"ו אולם יען כי עין רואה ואזן ששמעה כי יש ויש מפקפקים ומנגידים בענין הזה וחוששים חששות רחוקות חלילה וחלילה מרוב הימים ובהמשך הזמן נפיק מיניה חורבה צד מינות ואפיקורסות כאשר רו"ם שמע כן באזניו הנה כי כן מוכרחים אנחנו לגלות דעתינו ולפרש שיחותינו ולבאר היטב באיזה אופן תהיה סדר והנהגת לימוד הבית הנז' אשר זה שמה יקראו לה בית תלמוד תורה לנערי בני ישראל, וכך תהיה סדר והנהגת הבית הנז' כדי שלא יהיה שום פקפוק וערעור כלל ועיקר: א'. שהמשגיחים והמלמדים יהיו נמנים מאת האדון ע"פי ידיעת והסכמת מחו"ר ומשגיחי ומנהלי ק"ק ספרדים יכב"ץ וידיעתם מכרעת למנות אנשים מיראי ה' וחושבי שמו ראויים והגונים למלאכה זאת, והנהגת הילדים באופן היותר מועיל. ב'. הילדים אשר יכנסו בבית התלמוד תורה הנז' היה יהיו ילדים אשר יתחילו בלימודם מאל"ף בי"ת עד שיתלמדו תפי' ותנ"ך במשך ג' שנים או ד' שנים ואחר שיתלמדו תנ"ך יבואו אחרים במקומם להתלמד כנז' עד תנ"ך, והילדים אשר כהיום הזה כבר למדו ס' תפילה ותנ"ך ילמדו עם מלמד בלשון ערבי ואשכנז והמלמד יהיה רצוי ומקובל ממנו הח"מ ויהיה מוחזק בכשרות ויראת ה' על פניו שאין להרהר אחריו כלל ועיקר. ג'. בבית הנז' יהיה חדר מיוחד מדרש קבוע להתפלל שם בכל יום תפלת שחרית מנחה וערבית וכן בשבתות וימים טובים והילדים ימצאון שם, היודעים להתפלל יתפללו עמהם והאחרים יענו אמן. ובכן ע"פי ההנהגות הללו נכון יהיה הבית הנז' לעד לעולם וחפץ ה' בידם ובידינו נצלח, ולזכר עולם יהיה שם האשה המקדשת הגברת המעטירה הנז' ומאת ה' תהיה משכורתו שלימה מעם ה' אלהי ישראל. והיתה נפש הגביר השר מר אביה נ"ע צרורה בצרור החיים ויכולה המצוה הזאת שתגן להתענג בדשן נפשו אל המנוחה ואל הנחלה, ועל מה ששאלה האשה המקדשת לברך בשם אביה השר שמעון מאצילי משפחת לעמעל הנז' בהשכבה בימים טובים וביום הכפורים בכל ד' בתי כנסיות שבפע"הק ירושלים ת"ו הנה אנחנו קבלנו עלינו לעשות ולמעבד נייחא נפשו שתהא נפש מר אביה נ"ע בצרור החיים, גם ברכות יעטה לרום ברכות שמים יחולו על ראשו של האדון שליח מצוה אשר טרח ויגע ונעשה שליח מצוה לכונן את הבית הזה, גדול יהיה שכרו ויחי הו"ד לנצח רבות בשנים דשנים ורעננים ברב הונים ותפארת בנים ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה. ואנחנו מחלים פניך בראותינו כי כבר רצה אלהים את מעשיך והצליח דרכך לעמוד על האמת ואמת הבנין ומצוה גדולה כזאת אין ערוך אליה ועל זה נאמר המתחיל במצוה אומרים לו גמור. ויעמוד אדון משם בכל מאמצי כחו לדבר על לב השרים והשרות אשר בקרית חוצות למען יקדישו תוספת קדושת דמים להקים את הבית הזה על מכונו ולהשלימה וליסד שם בבית הנז' עוד חדר מיוחד לצורך תלמוד כי זהו תכלית מאויינו להקים דגל התורה בירושלם בתלמוד גדול ותקרא המצוה הזאת על שם המקדישים ושם רום מעלתו המשתדל וכמאמר רבותינו ז"ל גדול המעשה והעושה שניהם כאחד טובים. ומבטחינו בה' שדברינו אלה יעלו לרצון לפני האדון ותשובתו הרמה אנחנו מצפים בכתיבת ידו וחתימת ידו שהסכים לדברינו אלה. ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו והיה זה שלום ואמת מאת אוהבי התורה ואמת. ק"ק ספרדים בירחא תלתאה שבו נתנה תורה לישראל משנתינו התרט"ז בא סימן טוב לישראל ו’ב’ח’ר’ת' בחיים לפ"ק ברב עוז ושלום:

חיים נסים אבואלעפֿייא ראשון לציון.

חיים דוד חזן ס"ט.

דוד אברהם קארייו ס"ט.

מרדכי אליעזר סוזין ס"ט.

חיים משה פיזאנטי ס"ט.

רפאל מאיר פאניזיל ס"ט.

רחמים שלמה הלוי ס"ט.

הצעיר יעקב קאפילוטו ס"ט.

מרדכי חיים בכר יוסף מיוחס ס"ט.

 

הלאה    🔗

האניה, הנועדת להובילנו מצרימה, עברה את המועד ואֵחרה לבוא כארבעה עשר יום, ואפנה במו להועיל ולהרחיב את ידיעתי, להכיר את ערי אדמת הקודש ואדמת צידון (Phönizien) הנושנת.

אך בעזבי את עיר הקודש לא היה מסעי, כמו מסעי הפעם על הלבנון בחברת אורחה נהדרת ונשואת פנים, כי בדד נסעתי כעת, רק עם המליץ והעבד, אשר מאחרי, עם שני פרדים הנושאים את הכבודה אשר אתי; כי גם את אהלי ואת כל כלי הבשול לא לקחתי אתי, למען המעיט את מחיר המסע, ואמצאני בזאת נתון כמטרה אל חצי המקרה, אם יספחני איש אליו הביתה כמאסף אורחים בנדיבות, או אם גם יחדל. אך המליץ מאַטטהיאַ, אשר הפקידוֹ אלי השר פיצצאָמאנאָ, ידע והכיר את כל דרך לכתינו, ויהי לי לעינים.

כבר ראינו ושמנו עין על הדרך, המוביל מיאפֿפֿא ירושלימה. מראיתו לא שנתה עוד את טעמה ולא החליפה את תארה, רק עבר עתה כמעט הקציר, ומסביב ברחבי הכפרים מעטי מספר אשר עברנו עלימו, קמו גם נצבו אלומות התבואה כמו נד או כערמות גבעות מסביב לככרים פרזים, ובמעגל המקומות האלה ינהלו איש או אשה שנים או שלשה שְׁוָרים לדושם במדרך כפות רגליהם. מדי עברנו על גרנות כאלה, ירוצו ילדים עם כדי חרש אחרינו להושיט לנו מים חמים לשתות.

ומדי פעם בפעם בעת התרחקינו ממקומות כאלה, שב תמיד התֹהו לאיתנו הראשון והככר בדד ובתה כמקדם, רק קרחה מסביב על הסלעים והבקעות, והררי יהודה יבריקו וינצצו מנגד את קרני השמש, הבהירות ובוערות בנגהן.

המון מַראות ומקרי החיים, אשר בשבועות ימים האחרונים בהמון דכים עלי ראשי עברו, חלפו עוד הפעם בשעטת נבכי חזיונם אל מול עיני. נפשי נעה ונדה כים נגרש בלי השקט ונוח, ורעיונות והרגשות, אשר בעודני בירושלים אחת אחת בקרבי התעוררו, החלו עתה להתרועע יחדיו בערך וסדרים, עדי אחד באחד יגשו ויתלכדו לפני רוחי, לשית משטר למו ולשׂוּמַם בחרט. וכפי הֶמִיַת רוחי בקרבי והשקיטוֹ מזעפו, ארתום הפעם את מתג סוסי, להחיש מרוצתו, כמו בורח משרעפי אלה, פעם אניחהו ללכת לאטי כשרירות נפשו על גבנוני הסלעים, עדי תַּתְאֵמְנָה דהרות פרסותיו על פלחי האבנים עם חרוזי מליצתי, הקשים כצורי ההרים החזקים והתלולים אשר מסביב בפרא בודד לי – עדי התעתדם למליצת קִנה הלזו על ירושלים:

 

לירושלים    🔗

נעתק מאת המליץ המפואר מוה' מאיר הלוי לעטרים נ"י.

אֶנְעַר מֵעָפָר רַגְלַי, אַרְצֵךְ עָבָרוּ,

וְאֵלְכָה לִי לְמַסָּעַי נֹדֵד אוֹרֵחַ,

אֶעֱזוֹב אַדְמַת קֹדֶשׁ, בָּהּ נְבִיאִים קֻבָּרוּ,

שָׁם עָלָה שְׁמַיְמָה אוֹר הַמִּזְבֵּחַ.

“אֶל אַדְמַת קדֶשׁ מִי יִתֵּן לִי כְנָפָיִם!”

כֵּן בִּימֵי נֹעַר לָךְ רוּחִי שָׁאָפָה,

וּכְאַיָּל תַּעֲרוֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם

לִמְקוֹם אֲדֹנָי שָׁמָּה נַפְשִׁי נִכְסָפָה.

לָמָּה מֵעֵינַי לֹא לָעַד נִסְתַּרְתָּ!

מֶה לֹא חֲזִיתִיךָ רַק בְּלֵב וָקֶרֶב!

לָמָּה לְקוֵי תִפְאַרְתְּךָ לָעַד סֻגַּרְתָּ,

וּלְעֵינַי נִרְאֵיתָ – כַּצֵּל לְעֵת עֶרֶב!

קוֹרוֹת אֲרָזִים בָּרוּחַ חָזִיתִי

וּזְמִירוֹת קוֹל שַׁדַּי אָזְנִי שוֹמַעַת,

רַב מֵאֲשֶׁר הָיִיתָ לְפָנִים רָאִיתִי,

וּפְאֵר וּכְבוֹד חוֹזִים נַפְשִׁי יוֹדַעַת.

עַתָּה בָּאתִי – הָהּ, אַךְ הָרִים נִשְׁאָרוּ!

בָּם קְבָרִים חֲצוּבִים עַד טַבּוּר אָרֶץ,

שְׁמָּה כֹּהֵן וָמֶלֶךְ, עַם עוֹלָם נִקְבָּרוּ,

עֵת בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֵל עָשָׂה פָרֶץ.

אַיֵּה אַרְזֵי אֵל? פְּרָחִים נוֹתְנֵי רֵיחַ?

וּבְכִי נַחַל קִדְרוֹן? מֵימָיו נִכְרָתוּ!

עֵינוֹ לֹא נִגְרָה עוֹד, לֹא יֵאָנֵחַ,

הָיָה לְאֶבֶן נִקְשֶׁה, גַּלָּיו נִצְמָתוֹ!

נוֹדֵד מִבֵּית לֵוִי, אוֹתְךָ אֶזְכּוֹרָה!

גַּם אַתָּה לְהַר צִיּוֹן נַפְשְׁךָ כָּלָתָה,

חוֹנַנְתָּ עֲפָרָהּ, בְּרַגְלַי אֶעֱבוֹרָה,

וּלְאַבְנֵי קֹדֶש: חֲיוּ! בִּילֵיל קָרָאתָ.

כְּמֵיתְרֵי כִנּוֹר בְּיַד הַמְּנַגֵּן יְיֵלִילוּ,

יִתַּר לִבְּךָ כְּלִבִּי לִירוּשָׁלָיִם!

לוּ נֵזֶר, פְּאֵר רוֹזְנִים, שַׁי לָךְ הוֹבִילוּ,

בִּכְאֵב לֵב הִשְׁלַכְתָּהוּ, בְּכִלְיוֹן עֵינָיִם.

וְעֵת כְּלָבִים עַזֵי נֶפֶשׁ הֲלוֹם רָאִיתָ

אֵיךְ דַּם גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה יָלֹקוּ,

עֵת שָׁמַעְתָּ בְּנֵי עוֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ

וּבְשַׂר נְשָׁרִים טַרְפָּם יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ:

קָרָאתָ לְצִיּוֹן: לָעַד הִתְאַבָּלִי!

בְּשִׁבְתְּךָ קוֹדֵר בְּשַׁעַר בַּת־יְרוּשָׁלָיִם,

קוֹל נְהִי נְשָׂאתָ: “צִיּוֹן הֲלֹא תִשְׁאָלִי” –

וְנֹכַח פְּנֵי עֶלְיוֹן שָׁפוּךְ לִבְּךָ כַּמָּיִם.

רוֹכֵב עַל־סוּס דֹּהֵר אָז יָרוּץ אֹרַח

וּבְרַק חֲנִיתוֹ הִכָּה תּוֹךְ לִבֶּךָ –

וְכִכְלוֹת חַיֶּיךָ, לָךְ הָיוּ לָטֹרַח,

עוֹד שְׂפָתֶיךָ נָעוֹת “צִיּוֹן” שִׁירֶךָ.

אִם שִׁירִי לֹא יִדְמֶה אֶל “צִיּוֹן” שַׁרְתָּ,

יְהוּדָה הַלֵּוִי גַם שֵׁם אָבִי לְתִפְאֶרֶת,

גַּם שִׁירִי יְִיֵלִיל לָעִיר בָּחַרְתָּ

כִּי כִבּוּ הָהּ גַּחַלְתָּהּ הַנִּשְׁאֶרֶת!

אָמְנָם דּוֹר לְדוֹר אֶת־שְׁמִי לֹא יוֹדִיעַ

כְּמוֹ יָרוּם וְנִשָּׂא וַיִּגְבַּהּ כְּבוֹדֶךָ.

מַדּוּעַ מוֹת קְדֹוֹשִים בִּי לֹא הִפְגִּיעַ,

לִהְיוֹת אָח לְִצָרָה לָךְ אִם לא לְגָדְלֶךָ!

לַהַב חֲנִית אֶחָד גָּדַע חַיֶּיךָ,

וְלִי חֲנִיתוֹת אֶלֶף לִבִּי דָקָרוּ;

אוֹיֵב נָכְרִי בְרֶצַח הִכָּה לִבֶּךָ,

וְלִי – אַחַי וְעַמִּי אֵת לִבִּי שָׁבָרוּ!

אַשְׁרֶיךָ! כִּי צַר זָר הָיָה בְּעוֹכְרֶיךָ,

הַמַּכֶּה בְּעֶבְרָתוֹ עַם אֱלֹהֵינוּ;

הָהּ, עֵינַי רָאוּ לִי, מִלְּבַד צָרֶיךָ,

מִתְקוֹמְמִים בִּבְנֵי עַמִּי לְהַשְׁפִּילֵנוּ!

חָרְבוֹת מִקְדְּשֵׁי אֵל מַה־זֶּה יוֹסִיפוּ

לַהוֹלֵךְ שׁוֹלָל בַּחֲרוֹן אֵל שָׁמָיִם?

מַה־יִּתֵּן קוֹל בּוֹכִים דִּמְעָה יַטִּיפוּ,

אִם לֹא בְאַהֲבָה יִשְׂאוּ לֵב עַל כַּפָּיִּם?

רַבִּים בָּאִים לָמוּת בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ

וּבְעֵמֶק יְהוֹשָׁפָט שָׁם יִמְצְאוּ קֶבֶר

גַּם לִבִּי מֵת שָׁמָּה אֲבֶל עַמֵּנוּ

בִּרְאוֹתִי פַרְעוֹת עָם מִנִּי כָל־עֵבֶר!

גַּם שׁוֹמְרֵי צִיּוֹן הַחֲדָשִׁים חָזִיתִי

סְבִיב עֵגֶל הַזָּהָב בְּמָחוֹל יָחוֹלוּ,

לִבְזוּיֵי יִשְׁמָעאֵל, בּוֹזֵינוּ, בָּכִיתִי,

כִּי חֶרְפַּת עוֹלָם עָלֵינוּ יָגוֹלוּ.

עִיר זֹאת מִקֶּדֶם כְּאַלְמָנָה יוֹשֶׁבֶת

הֲתָסִיר בִּגְדֵי אֶבְלָהּ כְּמִתְנַחֶמֶת?

כָּל קֹדֶשׁ סוֹחַרְתָּהּ בִּמְחִיר עֹזֶבֶת,

לְבַת־בָּבֶל נִדְמָה בְּבָנֶיהָ לֹחֶמֶת!

אִם לֹא עַד הֵנָּה נִגְדָּעָה נָפָלָה

הָעִיר הַקֹּדֶשׁ הַבַּת יְרוּשָׁלָיִם,

עַתָּה בְּאַף אֵל תַּחַת שׁוֹאָה הִתְגַּלְגָּלָה

אַף אָבְלָה נָבְלָה כַּיּוֹם שִׁבְעָתָיִם!

הֵן יֵשׁ עֲשָׂרָה צַדִּיקִים בְּתוֹכָהּ עָתָּה?

בְּיִשְׂרָאֵל? בְּעַם אַחֵר? מִי יוֹדִיעֶנָּה?

כִּי בִלְעָדֵיהֶם נֶהְפָּכָה, קֻמָּטָה,

וְיַם מֶלַח חָדָשׁ לָעַד יַשְׁקִיעֶנָּה!

גַּם כִּי הֵיכַל אֲדֹנָי עַל עָפָר נָחַת

אַל תִּבְכֶּה עַמִּי בַּחוֹמָה הַנִּשְׁאֶרֶת,

כִּי מְעוֹנָה לְאֵל עֶלְיוֹן בְּכָל מָקוֹם נִמְתַּחַת,

הַנּוֹטֶה שָׁמַיִם לְהֵיכַל תִּפְאֶרֶת.

אֶנְעַר מֵעָפָר רַגְלַי, אַרְצֵךְ עָבָרוּ

וְאֵלְכָה לִי לְמַסָּעַי נֹדֵד אוֹרֵחַ,

אֶעֱזוֹב אַדְמַת קדֶשׁ, בָּהּ נְבִיאִים קֻבָּרוּ,

שָׁם עָלָה שָׁמַיְמָה אוֹר הַמִּזְבֵּחַ.

פתחי נדיבות אצל הערבים    🔗

אחרי רכבינו כתשע מעלות הגענו אל ראַמלה, ונסור אל בית אנטאָניאָ אַלוב, פקיד משמר הקאָנזולאט לממשלת עסטעררייך, הנהו נוצרי ארמי, אשר אליו הבאתי אגרות מליצה, ואשר ביתו דגול בנס לובן אדמדם, הנראה ממרחקים.

ונבוא לחצר הבית הנחמד, אשר שם עמדו שתי שפחות כושיות תחת צל עצי שקדים, הפורחים בהדר, למרק ולשטוף כלי נחשת. האחת מהנה שבתה כרגע ממלאכתה, למהר ולהביא מן הבית מי בֶשֶׂם וקנה מקטרת לקראתי, ועבד כושי הביא סף מים קרים בעדי, לרחוץ את פני ואת ידי מחלאת אבקת הדרך. שתי שפחות אחרות הביאו בפקודת הכושית כרים ושמיכה לשטחם על רצפת החצר הבהירה, ולהכין לפני מצע מטה. את כל זאת עשתה השפחה הכושית משרירות לבה; אולם לנהלני אל תוך חדרי הבית אין משפט לה, על כי לא הגיעה פקודה על זאת אליה מאת אדוניה.

כמעט שבעה לה נפשי נועם במרגוע רגעים אחדים ובחמדת עשן המקטרת תחת צל קורת הבית הנחמד הלזה, והנה זה מאטַטהיאַ בא, ובשורה חַסְרַת כל נעימות אליו מוצאת: כי עלינו לנסוע הלאה ולשום לבית בדידות הפֿראנציסקאנער פעמי מסעינו ולדפוק על פתחי נדיבותם, על כי האדון אלוב הרים עם בנו למסע דרך רחוקה פעמיו, וכי נמנעה גברת הבית בזאת מתת מלון לנו בצל קורתה; אולם אנכי כתומר מקשה אחור לא נסוגותי בהשיבי אליו: כי כלה ונחרצה היא אתי, לתת ליד הגבירה את האגרת וברכות השלומים מאת בעלת בריתה הגבירה פיצצאמאנאָ, ועל כי לא נמצאה בעצם העת הזאת בבית, בהתרחקה לבקר אחת מרעותיה מסביב, שלחתי אליה את האגרת ביד אחת השפחות.

בכל זאת לא אחר מאטטהיא כרגע מהכין ומחבוש את הכל אל המסע קדימה, על כי מצא את הדבר מנגד לכל חוקי אורח הארץ והמוסר, להתמהמה ולהאריך את עת התגוררינו עוד בבית. אולם גם אנכי התאחרתי אחת הנה ואחת הנה בצדִיָּה, להוחיל עלי שיבת השפחה, השלוחה מאתי, למען שמוע ודעת, איככה תתנהל נדיבות ארצות הקדם מול אורחים גם פה למולי. והנה זה תוחלתי לא נכזבה, כי אחרי עת לא כביר בא אחד מקרובי הבית לברכני ולדרוש בשלומי בשם הגבירה ולשמוח בעדנת כבוד האורח. ויביאני אל העליה הראשונה אל חדר גדול רחב ידים, אשר עשתי עשרה חלונות לו, ושם הוגד לי: כי הנני פה פקיד ומצוה כאדוני הבית, וכל אשר ישנו פה הנהו סר למשמעתי.

אז אמר מאטטהיא אלי: “בעד כל החן והכבוד הלזה נאוה התודה אל השר הקאָנזול למלכות עסטעררייך, הנכבד ונשוא פנים מסביב עד ככה, עדי לא יכלה גברת הבית לנטות ימין או שמאל, עדי מצאה לה כסות עינים לתת מלון לנו”.

“ועינינו לא תחזינה אותה איפה פנים בפנים?”

“אולי, אם ארובות הפלא תפתחנה לפנינו!”

ויקרא אחד המשרתים אל מאטטהיא, ואחרי רגעים אחדים שב אלי לשאלני בפקודת בן משק הבית, על אודות הארוחה אשר תובל לפני? ואבקשה חלב ומאכל רייז. אחרי כן קראני דוד הגבירה, לבוא אתו אל גובה מעקה הבית, לשום עיני שם על מראית מבוא השמש ולהתענג בעדנת קָרַת הערב.

והנה זה מראה נפלאה ממול עיני; עַרְבַת עמק השרון כמחצית כדור כמו סגורה ועטורה במרחקים מהררי יהודה, בהירה מברק זוהר הערב. ממולם במרחקים, לא תכילם העין, כדור השמש האדמדם, הנטבע אחת אחת לתהום הים, ומסביב לי, כמעט בקרבת עֶמְדָתִי, גני רענן בהדרת מטעיהם, יערות חן מעצי אָראנגען, ציטראָנען וזית, ואחת הנה ואחת הנה תמרים בודדים, הנשאים בגבהי צמרתם ממעל לבתים, כסויי כפתורים, בתי מקדשים ומגדלים.

אחרי אשר באה השמש הביא מאטטהיא אלי את אדרתי, כי כמעט מדי בוא השמש נושבת בארצות הקדם רוח קרה ממזרים, המולדת קדחת, בעת לא ינצור האדם את נפשו בכל משמר מפניה. ויספר לי, בהיות הדבר כמו מוזר בעיניו, כי תעד גברת הבית את נפשה בידי שפחותיה בכל הדרת עדיי חֶלְיָתָהּ, למען קדם את פני ולברכני על גובה הבית. וכאשר אמר כן היה, כי אחרי רגעים אחדים היא נראתה, אחרי אשר פרשה שפחה כושית יריעה בעדה, על הגובה, ואחרי שלחָה אלי אגודת פרחים.

הגבירה האַננאַ אַיוב הִנֶּהָ בת שלש ושלשים שנה, בהיותה בת עשתי עשרה שנה הובלה לברית חתנות, ונין ונכד לה כעת מבנה בן שבע עשרה שנה, ורשמי פניה יעידון יגידון, כי נפלאת היתה בימי קדם ביפי מראה ותארה. כובע אדמדם בכפתור זהב ומשולב בפנינים ואבני כדכד כסה עלי ראשה הנאדר, אשר מסביב לו קוצותיה הארוכות, משולבות בפתילי משי ומקושרות בנוצצי זהב, נופלות בתלתלים עלי ערפה. מסביב לצוארה תקות פנינים וכלי מודיע עתים מזהב סגור אָגוד בה, המסתתר בחובי אזור מצבעים שוני המראה, ובו תלויות שני אמתחות, המשובצות באבני שוהם ובמו בתי לחשים. שמלותיה על פני כלן ממשי כבד, נאדר הצבעים, מנעליה אדמדמים ומרוקמי זהב.

בראותי את הגבירה הולכת וקרבת אל הגובה, קמתי ממושבי, והיא יושבת על היריעה הפרושה בעדה, ותברכני בהניחה את ידה הימנית, הנוצצת מברק הטבעות אשר עליה, על מצחה, על לבה ועל שפתיה.

“הנני מתפאר בהדר ביתי” הגידה אלי ביד מאטטהיא, “על כי הוקירוֹ אורח ירושלימי, לבקרו ולהסתופף בצל קורתו למצוא בו נופש.”

“הנה זה ביתך מחשב בעיני כמקום מקלט ומחסה בעד הליל הלזה, ואַתְּ הנה הִנֵךְ תמונת הצדק והיופי, הנאדרת והמזהרת את כבודו פנימה.”

הגבירה הטתה אזנה לשמוע את ההודיה הלזו בלי הניע את מבטי עיניה וכמקשבת רק על מהלל הנאוה לערכה, כאשר על פני כלה נוגה ההוד, המהול והנמתק מנועם החן, פרוש מסביב, ובתנועת זרועותיה ובשַׁחוּת ראשה מאומה מחנינת חסדי מושל תומך שבט.

רבו השאלות, אשר העריכה הגבירה לפני על ארחות ותהלוכות מנהגי ארצי, וכמעט על כלנה קלעה לשערה במענותיה לבלי החטיא את מטרת האמת, פעם לדופי ופעם למהלל.

“האם נמצא בית תפלת נוצרים בארצות המערב, גדול ונהדר במראהו, כמו הבנין הנוסד על הקבר בירושלים?”

“רבים הנמו גדולים ומפוארים ממנו, ובית תפלת פעטרוס בקרית רוֹם יכיל שנים כמוהו בַהֲקֵפוֹ”.

“האם בעיניך ראיתהו?”

“בעיני חזיתיהו”.

“ואיך יעוז ראש הכומרים, להתפאר באחוזת בית תפלה, הנאדר ביפיו והדרו מכמו זה, הבנוי על הקבר בירושלים?”

ואשימה את פני להורותה ולבאר לה בשׂוּם שכל, כי לא נמצאה ולא תבוקש בכל זאת רק שקידת מלאכת החושב לעבוד אל האמונה, וכי רק במפעל ההֶדֶר הלזה יתן ראש הכומרים אות נאמן עלי כנעתו וסרת משמעתו בִיקָר מול האמונה.

האם גם על מצודת המשגב בקרית וויען מתנוסס דגל לבן אדמדם, כמו זה על גובה ביתנו?

“לא כן, אולם הנס הלזה הנהו נראה בכל פנה ועברים, מתואר בצבעים וטבוע בנס, כעל חומר חותם.”

ואחרי תארי לפניה את גודל פאר עדיי מַלְכַּת האשכנזים ואת יקרת מחירו ואת היד מראית השלטת בממשלת עסטעררייך ברכבה על הסוס ברחובות קריה, ענתה:

“הנה זה לבי כמו לב כל מרבית ביתי מלא אהבה וידידות ומשמעת כבוד ויקר מול שלטון האשכנזים”.

במרחק לא רב מאתנו נראו הפעם אחדים מכומרי הפֿראנציסקאנער על גובה הגג, ואכירה עתה את בית הבדידות. אופל הליל פרוש כמעט מסביב, וקול הפעמון נשמע והכומרים כרעו על ברכיהם להתפלל, וממעל לראשם תמר, המתנועע בְעַלֵּי צמרתו על כנפות רוח הערב.

והנה זה שתי שפחות כושיות באות, וכל אחת מנורת נְיָר בידה, לקראנו אל הארוחה. ואלכה אחרי הגבירה, הצועדת לפני עדי בואינו אל אולם חצר, אשר רוח צח קרה בו נושבת, ושם שלחן ערוך, מצופה בכלי כסף לארכו, ותהי לזרא בעיני, למצוא שם רק נר דונג אחד בוער, להאיר את אופל הליל.

כאשר חפצתיו, לא הובילו לפני רק חלב, הנודף מבשמי שושנים, וארוחת רייז, מוצקה בחמאה חמוצה וקרה בשני ספות כסף, בלי קרוֹא אותי לארוח ולאכול אתם לחברה אף הפעם, כי מוצא שפת אֲוָתִי כפקודה, היוצאת מלפני השליט בעינימו.

אחרי תום השתיה, אשר ממנה התרחקה הגבירה בהגיג עתירת השלחן, הובילוני אל חדר גדול, אשר נוגה אור לה מסביב, ושם מטה רבודה לפני ערוכה, ורדידים לבנים דקים למאוד כתלתלי מסך מסביב לה.

בהקיצי ממחרת, זרחה כבר השמש בעד חלון חדרי, ואקומה חיש ממשכבי ללבוש את שמלותי.

כמעט התנשאתי, אשר נודע באין שפק כרגע לעין צופיה ואורבת, והנה זה שתי שפחות הכושיות עם עבד הכושי אל חדרי נגשו. אלה נושאות סף וצלוחית כסף; הנושאת את הסף כרעה לפני על ברכיה, בעת אשר האחרת הושיטה לי בורית ומוצקת מים על ידי מן הצלוחית. אחרי רחצי התקרב הכושי אלי במטפחת מרוקמת מזהב ופרחים, התלויה על שכמו, ויושיטה אלי. ובראותי אותי נעבד ממשלש העבדים האלה, גבר המשחק עלי עדי כמעט התאפק בל יכלתי על עֶמְדָתִי למולם.

באולם חצר, אשר לפני החדר הגדול, הוחילו גברת הבית עם דודה עלי לארוחת השחר: קאפֿפֿעע שחרחר “וחבצלות השרון”, המרוקחות בנופת, חמאת עזים ושפות בקר, פרי עץ קאקטוס ולחם סולת הועמדו על שלחן שְׁפַל הקומה בסדרים וערך.

“הנֲעמו לך פה חזיונות ומראות הלילה?” שאלתני גברת הבית.

“הנה זה הלמתי מבית נחמד בהדרו, אשר מלאך הנדיבות מול אורחים לאיתן מושבו בחרהו”.

"לוּ היה אדוני אנטאָניאָ אַלוב בבית, אז הוסיף לכבדך מאשתו העניה, לבו יתעצב ונפשו עליו תעגם, עלי התמהמהו משוב ומִכַּבֶּדְךָ בצל קורתו.

אחרי הובלו עוד קנות המקטרת בעדינו, בא מאטטהיא להודיעני כי הסוסים חבושים כבר, ויושט אלי את השּׁוֹט, הנתן לי לאזכרה מאת הממלצת ומעתקת ספורי ההגדות ממדינת סערביען בקרית וויען בעד מסעי במרחבי המדבר. ובנוח האצבע עליו בחזקה יתפתח מפוח (Fächer) ירקרק מבין הַנִּצָּב, ובזה כפלים לתושיה אליו במטרתו. בראותי כי התפלאה הגבירה על מעש חושב הלזה, שמחתי למאוד, ואושיטה את השוט אליה באמרי: “יעלה נא עב הענן הלזה לרצון בעד שמש פניך!” ואושיטה את ימיני אליה בהפרדנו, ותחזק בה באמון רוח, כרעיה נאמנה בארצות המערב, אך לנשק את ידה נתנה כתף סוררת.

 

אל קהאַיפֿאַ – (Khaifa.)    🔗

(ויסור הנוסע אל בית בן ארץ מולדתו, האדון היקר פלאַטנער, אשר שם שמחו כל תושבי הבית בפני רצון לקראתו. בעצם העת הזאת הגיע גם האדון עלבע יליד האמבורג, אמן במלאכת האריגה, שמה, אשר שלחו סיר משה מאָנטעפֿיאָרע ירושלימה, לחנוך ולהורות שם את ילדי בני ישראל, אשר נפשם שוקקה לשמוע בלמודים למלאכה הזאת. האיש הזה זקן וְיָגֵעַ כשבע ימים, ואשתו רכה וצעירת שנים, ואותות ארחו ותהלוכתו לא ינכרו, כי האיש הלזה איננו נכון לחנוך ולעורר את חפץ ואהבת הילדים אל המלאכה בחריצות כפים.

שם גלה הנוסע אל האדון פלאטנער את מזימתו ללכת לנסוע אל הכרמל. אחרי שומוֹ עין בקרת על היאור השיבוֹ: כי תהלוכת הרוח תחון את המסע כעת כנֶשֶׁף חשקו, ובקחתו כעצתו אֳנִיַּת חובלים בתרנה יגיע בְמֶשֶׁךְ שבע או תשע מעלות לרגלי הר הכרמל עד קהאיפֿא.

כחכם שומע לעצה, לא אחר הנוסע מִצַּוּות למאטטהיא עבדו, לשכור סירת דוגה למסע הלזה.

אחרי אשר הכינה אשת האדון פלאטנער ארוחה נחמדה ונעימה כאורח ארצות הונגאריא, ארץ מולדתה באמרה: “כי רק הארץ הזאת תכונה כפי שפעת ברכותיה, אשר עליה חופפת, בשם ארץ ישראל – וארץ ישראל איננה רק הונגאריא”, שב מאטטהיא ובשורה בפיו מוצאת, כי האניה כבר פרשה נס ועומדת על המשמר ללכת ולנסוע לקהאַיפֿאַ.

כשמוע אשת האדון פלאטנער את הדבר, לא אחרה כרגע מִמַּלְּאוֹת סל מלא צידה על פני כלו לשלשת ימים, בהכינה בו: בשר צלי, דגים, בצים, שפות בקר, שכר ויין, זיתים, עוגות ולחם; עדי רבתה כמעט עשרת מונים צידת הנוסע, מצידת אבותינו בצאתם ממצרים בימי קדם, אשר לא לקחו אתם רק בצק לעוגות מצות במשארותם, ורק בכלי כסף וזהב יתרון למו עליו. מעתה יספר הנוסע ככתבו וכלשונו:)

את כל הכבודה אשר לפני הנחתי מאחרי ביאפֿפֿא, ורק באמתחתי הקטנה ובאדרת הבעדואינען מהלבנון ובכלי נשקי ובאין איש אתי לשלחני, זולתי מאטטהיא, פניתי הלאה למסעי באדמת כנען. הַמַּלָּח, המנהל את אניתנו הקטנה למאוד, ואשר עליה פרוש נס לבן בראש חִבֵּל המתנוסס בזהרו, נקוב בשם מוססא מוסטאפֿהא, הנהו איש יפה מראה, באין כל משחק בפניו, וזרוע מושלה לו לשלוט על שני תופשי משוט כאחת.

ונסע לְאֶרֶךְ חחוף. ואמצא נועם באורח המסע הלזה, וביתר שאת באמור המלח אלי: “כי הננו בקהאַיפֿא עוד בטרם יהל הירח ברקיע השמים”. היאור פרוש בפני תכלת וחלק משמן לפנינו, כמו מראית עֶשֶׁת ברזל, וגבעות החול על השפה חלפו חיש כעוף נודד לעינינו; כי רוח צח חרישית נשבה מסביב, ואנחנו שכבנו רובצים להתעדן במרגוע, במצאנו מחסה תחת אוהל הנס המתנוסס מפני דַלֶּקֶת השמש הבוערת. אולם עדנת נפשינו לא האריכה רק כמשך שתי מעלות, כי הרוח הנושבת שככה ושקטה פתאום, והנס תלוי כבלויי סחבות מראש הַחִבֵּל, עדי כמעט קצר כח תופשי המשוט להביא את האניה הלאה קדימה על פני המים. פני רב החובל זועפים, וקדרות ענני הדאגה החלה להתפרש על גבות עיניו, בחשבו, כי תתמשך בזאת עת התגוררינו על היאור כמדת יום וליל. ופי שנים ברוח זעפו עלי, בשמעי את אמרתו, כי רגעי עת מסעי מנויים וספורים לפני מיום אל יום, מיושר על המחוקה, בעת לא אביתי לעבור בשאון את המועד הנכון לבוא אל יאפֿפֿא, למען נסוע הלאה עם האניה המגיעה שמה. ומבלעדי זאת החל רוח עועים להכביד את ראשי, הנדמה לציר מבשר מחלה אנושה. והיא לא אֵחרה מבוא גם עלי גם על מאטטהיא, עדי רבצנו שנינו תחת משא העמל.

וימהר רב החובל לבשל קאפֿפֿעע בעדי, ויצוק שכר (Rhum) עד מחציתו אל תוכו, וימהלהו גם בבשם חד הטעם (Pfeffer), ואשת כוס מלא ממנו; עדי טָעֳמי כאש בוערה בקיבתי, וכְמַשְׁמִים רעיוני בקרבי כמו הָרְעָלו. ותהי זאת לי לפליטה, למצוא חיש הָרְוָחָה מכאבי האנוש.

פתאום הקיצותי; והנה זה נוגה הירח הבהיר וכוכבי אור תפארת גדולים נוצצים ממעל לראשי. דָכְיַת היאור נשמעה בנחת על קרשי האניה, אשר בעת לא פנתה לא לאחור ולא לפנים, רק כעֶרֶשׂ העולל על פני משבריו, הנה והנה התנועעה. מעל עבר השפה פרשו סלעים אשר משברי היאור במו התאבכו, את צלליהם, והשקט ומרגעה תמימה וּשְׁלֵוָה מסביב לי. הרב החובל שכב עטוי באדרתו, ושני תופשי המשוט ישבו על כסאותם, אחוזי תרדמה, עדי נחלקו המשׁוֹטים מתחת אגרופם, ומאטטהיא רבץ כתומר מקשה, לא קם ולא זע וממקומו לא ימיש.

ואשימה עיני אל המראה מסביב, אשר בפניה המוזר עלי רוחי התגברה. ובראותי על כלי מודיע העתות, מצאתי כי חצות ליל הנהו; ובעת כלם ישנים, לבי עֵר מדאגה אשר השתרגה ועלתה על צוארי, כי גם התמהמהות מעלה אחת תוכל להיות לי לפוקה, להשחית ולהפריע את כל משטר מסעי אשר חַקותי לפני. ואתעלפה ואהי כמשמים.

והנה זה רעש סוער העירני, ואפקחה את עיני; והנה אור יומם מסביב לי, הנס מתנוסס בכנפות הרוח, ורב החובל ברכני על הצלחת דרכי באמרו: “כי מלאך הרוחות, הנסתר מעין כל רואה, הטה חסדו כמקדם אלינו לשלחינו”. והנה זה טורי ההרים אשר לפני הכרמל מתנשאים לפנינו. תופשי המשוט תמכו את הרוח הקל, הנושב בנס התרן, ובעת בשל מאטטהיא קאפֿפֿעע בעדינו, שמתי אני את פני להתבונן על עצם ותהלוכת מחלת היאור המוזרה.

מדי פעם בפעם בכל מסעי על הים בימי קדם ומאחרי כן התבוננתי ומצאתי, כי הנני בריא ואולם בעת ירעש הים בדכיו, ובעת שקטו כמראה חלקלק, כמו הפעם, נהייתי ונֶחְלֵתִי, כאשר כמעט גם לא בְהֶמְיַת הסער. ואין שפק, כי הדבר תלוי מדי פעם בפעם בעֶמְדַת ובתהלוכת העורקים, אם יחלה יורד הים באניה, או יעמוד בכחו אז גם עתה. בהיות קיבת האדם בריאה ומלאה כמדה וכמשורה, אז לא תתקפהו קטב המחלה, כאשר תתגבר עליו בהיותה חלושה ועמוסה ממאכל. אף כי יפלו גם רבים למכמרתה בהריחם את חלב גופר האניה או בשאפם את האידים, העולים מן היאור.

הנה זה חדשים מקרוב בעתותינו אלה גם לקחת קלאָראָפֿאָרם, אשר אף אם נמצא בו תועלת מצער, בכל זאת מגרעת נמצאה בו, בהולידו את אותות ורשמי מחלת הים גם על היבשה. כי נמצאה תועלת מרפא בכוס רעל וכשרון לתושיה, בעת הִמָּסְכוֹ עם משקה חם המעורר את הקיבה, נסיתי גם אני בהצרי אשר הכין לי מוססאַ מוסטאפֿהא. גם אחרי כן בהאריכי לנסוע מארץ מצרים לאייראָפאַ נסיתי בכמו אלה, ומדי פעם בפעם מצאתיו נאמן בהפעלתו. גם אל אשה רכה וענוגה יעצתי לקחת כמוהו, ועצתי השכילה לרפואתה, עדי שקטו המכאובים האנושים ותרדמה במשך מעלות מספר עליה התגברה.

אם מכאובי הראש האנושים, הבאים בעת הקיץ החולה משנתו, מעקבות המחלה, או מעקבות צרי משקה הקבעת הנמו נובעים, קצר רוח הפותר מהוכיח עלימו. אך בעת אשר יפן האדם לקחת את כוס התעלה הלזו, אז ירתק את בטנו באזור רחב, וילך וישכב ויתמודד לכל ארכו על גבו בטבור מכסה האניה, אשר שם לא תפעל תנועתה עליו בחזקת היד; ואז לא יתגברו על המעט המכאובים האנושים עליו, הקשים עד ככה, עדי תבחר נפש האדם במחנק, וּבמָוֶת מעצמותיו, מסבוֹל ומכרוע עוד תחת אסיר כאב אנוש כמוהו. כי ירעב פתאום הֶאָנוש במחלת הים, בשובו אל היבשה וכי בריא ואולם הנהו כמקדם, הנהו שקר וכזב. על המעט יכבד נטל ראשו עליו כנֶטֶל כבד גם אחרי כן.

במעלה התשיעית ממחרת הגענו, אחרי נסעינו אחת ועשרים מעלות, בדרך אשר יעברנהו הנוסע בו מדי פעם בפעם בשבע מעלות, אל חוף קהַאיפַֿא הקטן והמשולח ונעזב, ונברך את הרוח אשר לא עֲזָבָנו רק כמחצית היום. ורב החובל ספר לי, כי קרהו גם הפעם המקרה במסעו מיאפפֿא לקהאיפֿא, כי האריכו ימי שבתו על היאור הלזה כשלשת ימים.

ונלכה אל בית משתה קאפֿפֿעע, הנמצא בקרבת החוף, ונמצאהו כמעט נחמד במראהו, השלחנות משיש לבן והמטות מכרים, רבודים עד להתנשא. ממעל לראשינו אין מכסה, ורק עצי ושלבי הגג הַקֵרֵחַ התראו לעינינו. מסביב, לארך הקירות, נמצאו בקבוקים מלאי שכר. ואדוני הבית, יליד יְוָנִי, העמיד לפני כמעט ראותו אותי, תמור קאפֿפֿעע יין ציפערן המרתח באש; אולי הבין מאותות לא ינכרו על פני, כי נפלתי על ערש דוי ממחלת הים.

מאטטהיא הלך להביא את אגרתי אל פקיד משמר הקאָנזולאט למלכות עסטעררייך, האדון סקאָפאָוויך, ואת לוח ברכתי אל קאָנזול המשנה למלכות בריטאניא, האָדון ראָגגערס, אשר אתו השתעשעתי הפעם בירושלים על ממלכת ישראל העתידה באדמת הקודש, אשר באין שפק קרוב לבוא עִתָּהּ וימיה לא ימשכו. ואנכי השתעשעתי כעת עם אחד מבעלי ברית אמונתי, יליד ספרד, אשר בא לבית משתה הקאפֿפֿעע, להיות סר למשמעת עבודתי ולהיות לי לפה ולמליץ.

ואשאלה אותו על מספר ומעמד בעלי ברית אמונתינו פה. ואלה ההודעות אשר השמיעני: "הננו פה עדה אחת קטנה, כמעט הקטנה בכל אדמת הקודש. מספרה לא יעלה רק עד מאה נפשות. המסחר הנהו לבדו משען מחיתינו, להחיות בלחץ ובמצוק את נפשינו, אין עושה טוב אין גם אחד אשר יחון אותנו לפקדנו בפקודת ישע ורחמים, בעת אשר יפוצו מעינות הישועה בשפע לבעלי ברית אמונתינו בירושלים, בחברון, בצפת ובטבריא מכל פנות ורחבי הארץ. ומה זאת יעשו איפה במכסות הכסף הרבות האלה? הלא רק אָכול ושָׁתֹה והתעלס ברפיון וחבוק ידים, אשר לא יפריעוהו, רק בלכתם להתפלל. אמנם לא יחון האלהים את האדם במתנת חנם, אף כי ירבה להתחנן; לצאת לפעולתו ולעבודת יומו תעודתו, ואז ישע האל ועזרתו לימינו. בית תפלתינו מצער ומראית העמל על פניהו; בעד בנינו אין פה בית חנוך ותלמוד, ועל כן גם נבערים הנמו מכל דעת.

אֳמנות ומלאכת הידים נסגרו בעדם כבריח ארמון, על כי לא נעוז בנפשינו לתתם ביד הישמעאלים ולשלחם לבתימו. כי טוב שְׂאֵת עוני ולחץ, מפנות אל החטאת, הרובץ לפתח."

כעת שב מאטטהיא לבשרני, כי לא מצא את שני האדונים בביתם, וכי סוסינו, הנועדים להביא אותנו אל בית הבדידות בהר הכרמל, כבר חבושים לפנינו ומיחלים לעת בואינו.

 

על הכרמל. – (Karmel.)    🔗

ונרכבה מחוץ לשער קהאיפֿא, אשר שם נמצאו גרנות מספר. ארחם לדוש ולהוציא את גרגרי התבואה מהשבלים שנוי שם מהאורח, אשר מצאתיו בעמק השרון. בדי עץ, המקושרים לאגודת מרובע אחד, אשר כמדת שתי אמות לו ברבוּע הקפו, היה פרוש על השבלים הצבורים לחמרים, וצמד שְׁוָרִים אסור לפני הבדים האלה, אשר עלימו עמד איש לנהלם ולהטותם לדרך ילכו בו. וככה יצאו אסירי הגרגרים האלה, בכובד פעמי הבהמות ובנֶטֶל לוח הבדים, מבית כלא השבלים לפקח קחַ.

ונסע מבֵּינוֹת לעצי זית, אשר גם רַבֵּי הזוקן בינמי, עד התנשא הדרך, ולימיננו שדות, אשר הפרידונו מהתאבכות דָכְיַת משברי הים, ואשר בתוכם עבר נחל קדומים קישון, להשתפך אל הים. על המסילה הסלולה והתלולה אשר עברנו בה, היו לשמאלינו סלעים היורדים תלולים במורד, ובתוכם פערו מערות ונקיקים אחת הנה ואחת הנה פיהן השחרחר עד לבלי חוק לפנינו. עצי זית ועץ לאָרבעער הרענן כסו את פני ההר במעטה ירקרק מסביב, עדי הגיענו אחרי מחצית מעלה אל ראשו.

אז הלך מאטטהיא אל בית הבדידות, רחב הידים ונחמד למראה, אשר על פני שעריו עמדנו, לבשר שם את בואינו. אחרי עת לא כביר שב ואתו אחד מכומרי הכרמל צעיר לימים, אשר ברכני בדרשו בשלומי בפני רצון, וינחני בגרם מעלות עדי בואינו אל חדר גדול, אשר מטות לו לארך קירותיו והנשקף על פני הים, המתפרץ כשש מאות באַמַּת הרגל מתחתינו בהמון דכית גליו אל קירות הסלע. כמעט אחריו בא גם כומר המשנה, יליד מַאלטַא, וישאלני: אי מזה ארץ הנני? וכשמעו כי יליד עסטעררייך אנכי, החל לקונן לפני עדי נפשו ירעה לו, על כי לא בקר השר פֿערדינאנד מאקס את בית בדידות ההר, בבחרו להתגורר רק בקהאיפֿא. כי לא אבה הקאָנזול למלכות צרפת להסב את נס הממשלה הלזו, אשר תחת דגל מַחֲסָהּ עומד הבנין הלזה, ולפרוש תמורתה את נס ממלכת עסטעררייך, “וככה נאבד מאתנו בקור שר, מלא רוח חכמה ויקרת דעת, כפי אשר שמענו, כאשר נאבדה גם ממנו אזכרה נחמדה ונעימה”. וכאשר שאלני כומר המשנה לַאֲוַת נפשי, עניתי, כי עודני כעת יָגֵעַ ונלאה וכמעט ידוע חולי מהמסע על היאור, ואז יעצני, לפנות אל אחד מחדרי הצלעות ולהתעלם שם במרגוע, ולהודיעו עת הקיצי אחרי הִנָּפְשִׁי מתלאת האורח, למען בוא אז אלי ולבקר עמי את כל המקומות המוקדשים אלימו.

ואבוא אל חדר המשכב, אשר כלו נחמד מנקיון וטוהר, ואשר אליו נדמו כל החדרים האחרים אשר לצלעו כתאומי צביה. ואמצא על השלחן ספרי התורה והנביאים עם כתבי הקודש בשפת ארמית וספורי הקורות לבית הבדידות בשפת איטאליא.

(פה יספר הנוסע מהכומר גיאָפֿאַנני באַטיסטאַ, היחיד מבין כלם, הנמלט כאור מוצל משריפה ממצור הצרפתים והישמעאלים. וינס אל קרית רוֹם, ומשם שלחוהו, הנה זה ארבעים שנה, אל הכרמל, לשוב ולבנות את בית הבדידות, אך באין איש אתו לשלחו ובאין כסף באמתחתו. כשמוע אַבדאלאַה הפחה ממזימת הכומר, הֶעֶרָה את שארית בית הבדידות באבק שריפה עד היסוד בה, בהתיראו פן יוסיפו הכומרים גם המה על שונאיו לבוא בקשר עמם ולשום אותותם אותות מראש ההר הלזה. אחרי שנים נתנה אגרת חופש מקאָנסטאַנטינאָפל אל גיאָפֿאַנני, להשיב ולכונן את בית הבדידות על איתנו הראשון. ויצר בחרט את תבנית בנין גדול רחב ידים, העולה במחירו עדי ארבע מאות אלף פֿראנקס, אף אם גם כמאה לא נמצאו באמתחתו. וישכור שתי בתי רֵיחָיִם, העומדות משולחות ונעזבות על שפת נחל קישון, ממשפחת דרוזען, ובמחיר המשכרת אשר העלו אלה לו ובמכסת כסף, אשר הִשְׁהוּ איש ישמעאלי, החל ליסד את הבנין. ומדי פעם בפעם שם לדרך פעמיו וענה במסע את כחו לכל רחבי ארצות אייראָפאַ, ללקט ולאסוף אחת אחת אגורות כסף כעני הדופק על הפתח, בעד הכרמל, ותמיד אחרי אספוֹ די מחסורו שב הכרמלה לשוב ולבנות – עדי הצליח חפצו בידו לכלות את הבנין עד תומו. והנהו לאות נאמן ולמופת לא יכזב, על תוקף האֵמון, וְעָצְמַת חיל למפעל, איך ישכילו בחפץ כפם, בהיות רוח בין ושכל אתם בחוברת! – מפה והלאה ספור הנוסע ככתבו וכלשונו:)

אחרי עת לא כביר שב כומר המשנה אלי וינהלני אל כל מקומות בית הבדידות, אשר אור מסביב, עדי רדתנו בגרם מעלות אל בית התפלה, הבנוי למערת עמקי סלע, אשר שם התגורר, כפי מאמר ההגדה, הנביא אליהו התשבי.

מקום התפלה הלזה כמעט רחב ידים הנהו, בנוי בחרט מעגל, אשר מכפתור מכסהו יבוא אור נוגה לו. קירותיו משוחים כשיש, וקרקעיתו משיש שחרחר ולבן, בהיר במראהו.

ממקום המעגל הלזה תנהלנה מעלות אֲחָדוֹת אל מקום נחצב בסלעים, ושם נמצא מזבח, אשר עליו נמצאו מנורות דולקות.

שם כרע כומר המשנה אל ברכיו להתפלל. ואמצאה את נפשי נכונה להגיד לו ולהודיעו, כי אינני מבעלי ברית הנוצרים.

“הנך הֵלֵךְ, הנוסע ירושלימה”, ענני, “ורב מדי הנהו בזה, להיות אורח נשוא בפני רצון אצל הכהנים בהר הכרמל. לולא חסדי איש, מוזר לדת הנוצרים, בעזרתה לנו, לא עמד אולי כהיום הבנין הלזה, הנוסד לתפארת שדי.”

בבואינו לחדר אוסף הספרים, אשר שם נמצאו ארבעה ארונות עם ספרים בשפת רומית, ואיטאליא וספרדית, והנה זה רוח צחנה ובָאֳשָׁה נושב לקראתינו, הבא באין שפק על כי חזיון המבקר לא נפרץ בו. ואתנה גם אנכי את מחברת מליצותי “אחר החרבן”, אשר העתיקן החכם המליץ לעטעריס במתק נעימות טעם לשפת עבר, אל אוסף הספרים הלזה לאשכר אזכרה, ויקחן כומר המשנה מידי בפני רצון.

“הנהו הספר היחיד, הנופל כעת לאחוזה לנו ולאחוזת בית הבדידות מימות שנות אלף, הנכתב בשפת קודש ובאמרת אלוה הצרופה, אשר בה נבא הנביא קדוש ד', אשר נכבדהו פה.”

נעימות רצון שבעה לה נפשי, בשמעי אמרים ותהלוכות רעיונים כאלה מפי כומר המשנה, כמו אחרי כן מפי כל אחוזת מרעיו כהני הכרמל הנשארים, בעלות על לוח אזכרתי ממול אלה אורח כומרי הפֿראנציסקאנער בראמלה, בשלחם את היהודי בלעג ובוז מסף ביתם וחוצה.

אחרי עבור הצהרים ולעת הערב שמתי את פני ללכת ולשוח על ההר. כומר ספרדי, אשר זקנו הלבן יורד על פי מדותיו, ואחד מילידי בעלגיען, היודע גם מעט לדבר בשפת אשכנזית, היו אחוזת מרעי. ההר כרמל על פני כלו, וביתר שאת המורד הנוטה אל הים, הנהו מפואר בשפעת מטעיו לברכה בקרב הארץ. מעשביו מלאי בֶשֶׂם נשלחו בשנות מאות הקדם מדי פעם בפעם אל מלכי צרפת; בְהֵחָשְׁבָם לרַבי היקר בכח המרפא והתעלה. הצמחים העולים פה, משלש התמונה והטעם למו: כמטעי ההרים, העמקים ושפת הים, ועל כן גם שונים הנמו במראם אלה מאלה. ממעל לבית הבדידות מתנשא ההר עוד כאלף רַגְלִי ברומו, ושם יצמחו אלונים שפלי הקומה על פני כלו, אשר פִרְיָם למאכל. רמשים וצלָצָל אין ספורות למיניהם בצבעים שונים, דלגו ועפו מסביב לנו ובעלי הכנפים השמיעו קול זמרתם מבין העפאים.

בהגיענו לגובה ראש ההר, והנה זה בריאה נשגבה לחמדת המראה לעינינו חשופה. מול פנינו תכלת הים, מְגוֹלָל עד למרחקים ומכוסה בדגלים לבנים, המתנוססים ברוח, ורק בקול היד כהה נשמעו רעמי משבריו, המתאבכים בגאות תוקף השפה מתחת למרגלותינו. הננו מביטים על לשון הים, המשתרעת לארכה עד לרחבי מרחקים, ושם במרחבי קִצָּהּ עינינו נשקפה על פטאָלעמאַיס הנושנת ומוזרה במראה ובתבניתה עם חומותיה ומגדליה, כפתורי גגותיה וראשיה. ובפנותינו לאחור, תחזה עינינו על הררי הלבנון מכוסי שלג, המאירים ובהירים מזוהר השמש.

בעת עֲמוֹד על הרמה הלזו איש, אשר רוח הִדַּמוּתו כנעורת בהריחו אש על נקלה מתעוררת, הוא יבין וידע, איך משנות ירחי קדם נביאים מושלי מליצה ומטיפי עם עטויי רוח יה את ההר הלזה בשם: כרמל – כר מלא שפעת מטעים – קראו, בהעמידם אותו תמיד למופת התפארת והברכה. בהבטיח החוזה ישעיהו בתעופת מדברותיו שפעת הצמח והפרחים אל מדבר השממה, אז יקרא בקול גאונו: "פרוח תפרח ותגל אף גילת ורנן כבוד הלבנון הדר הכרמל והשרון (שם ל"ה ב') בשיר השירים לא ימצא, המשורר את עוצם נעימות האהבה, אמרים לפאר במו את הדרת חמדת הכלה רק באמרו: “ראשך עליך ככרמל” (שם ז' ו') ירמיהו הנביא יתן אומר אל העם בהתחזקו ללכת אחרי ה' האלהים: "ושובבתי את ישראל אל נוהו ורעה הכרמל והבשן (שם נ' י"ט) בעת השמיע עמוס קרבת ימי פקודה ושפטים מאת אדני, אז הנהו נותן בעוז קולו ויקרא: “ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל” (שם א' ב'). פה נפל כל העם על פניו, בהרים אליהו את קול עתירתו מול שמים להוריד את אש האלהים “ותאכל את העולות ואת העצים ואת האבנים ואת האדמה וגם את המים אשר בתעלה לחכה.”

הנהו אות, המתראה מדי פעם בפעם, בעוד העמים בְאִבָּם לימי התפתחותם אל ההשכלה, כי תמשכם נפש השקם בעבותות התשוקה להשתפך בשיחתם אל האלהים על הבמות, ולהושיט ולפרוש את זרועותיהם שמימה, כפסילי אבן אשר על עמודי השיש.

ככה בנה האב האזרחי מזבח על הר המוריה, על ההר חורב נראה ד' אל משה בסנה בוער אשר לא אֻכָּל, ובְהֶמְיַת סער הרעם והברקים הנהו נותן את לוחות הברית אל ידו על הסיני הלזה. ההר תבור הנהו נודע מספורי השופטים, ועל רמת המצפה שפט שמואל את העם. על הררי אררט נחה התיבה, והלבנון בשם אדיר וקדוש יכונה.

כמעט בכל ספורי קורות העמים משנות קדם קדמתה עומדים ההרים הרמים ונִשָּׂאִים כעמודים הנוסדים מידי הטבע להיכלו, וגם המנעים זמירות אמר: כי בחר ד' בהר ציון ואִוָּהוּ למושב לו.

הַיְּקָר אשר נתנו הכנענים אל ההרים, פעל כפי מראית העין גם על אורח עבודת האלהים ליהודים. הכרמל היה מוקדש כמו לאלהים גם לאלילים אחרים: הנהו הפעם מוקדש לאליל צייס, המליץ טאַציטוס קרא לעצם ההר הלזה בשם: אלהים, הנושא את מזבחו על גבנונו. הצידוֹנים (Phönizier) לא בחרו ולא עברו אל הנקוב בשם למו, על הכרמל, כי אם את האלהים, אשר התגלה בהדרת הוד תפארתו ברחבי הטבע, על פני כלו. גם הפילוסוף פִיטהאַגאָראס התגורר ימים רבים בבדידות כמתמכר אל המחקר בהר הכרמל הקדוש – כפי מאמר ההגדה – טרם לכתו להשמיע את תורת פיהו בלמודים בשער בת רבים.

כל העמים האלה כבר חלפו ואינימו, דורותם יחד היו לאבק ועפרות חול, נפלו בלי הוסיף קום מֵעֲרֵמַת עפרם. ואנכי, בהרהיבי בנפשי עוז, להיות יליד עם, אשר גם עדי בלותו היתה לו עדנה, לעמוד ולבלות את כל העמים האלה, קמתי עתה לרדת מההר, המוקדש גם אליו.

בעצם היום ההוא לפנות הערב התערבתי בשיחה עם מאטטהיא על מטרת מסעי. כי התעוררה תשוקת נפשי בקרבי, לבקר ולראות את נאבלוס, אשר שם התנשא סער המרד לפני ירחים אחדים, על כי המית אחד מצירי חברת הממירים את האחד מאביוני הישמעאלים בקנה קלע. בבקשי לעבור בנאבלוס, בעת נסעי ירושלימה, מאן קאָנזול, הראש למלכות עסטעררייך אשר בביירוט, לתת לי את הרשיום. וכאשר דרשתי וחקרתי הפעם אחרי מעמד ומצב העיר, בשאלי גם את הכומרים, הודיעוני כי כבר שָׁכְכָה חמת העיר, אך לא שב כעת אין גם אחד מִמְּמַלְּאֵי מקום ממשלות אייראָפא שמה לאיתנו הראשון.

אז חשב מאטטהיא, כי נוכל ללכת שמה בבטחה, בלבשי בגדי הפֿראנקען, כי אז ידעו תושבי העיר, כי הנני עומד תחת מחסה אחת הממלכות באייראָפא.

גם עצתי כבר כלה ונחרצה אתי, לבקר גם את השומרונים. אז חלק מאטטהיא את עת מסעינו, הנשארת לנו, לימים, ויספר לי: כי הקרה ה' לפנינו, כי הגיע הפעם אחד מצבא הבאשי באָצוקס עם שלשה סוסים, בשובו מן המלחמה, אל קהאיפֿא. וייעצני, לשכור את הסוסים האלה וגם את חלוץ הצבא עמהם, להיות לנו למגן ולמסתור.

ותמצא עצתו חן בעיני, ואעש כדברו, ואפנה שמח וטוב לבב למרגוע הליל.

במעלה החמישית לעת הבוקר כבר עמדו סוסינו חבושים. על השלחן ערוכה לפני ארוחת השחר נעימת הטעם, וכומר המשנה בא אלי לברכני בהצלחת המסע, ויושט אלי אגודת פארי פרחים חרבים Feuernelken)), אשר נוגה תכלת ארגמן למו, כמו חוֹמֶט הארגמן המפוארה מצידון. ויושט אלי גם את ספר האזכרה לאורחים אשר לבית הבדידות. ועל כי סוסינו כבר חבושים והדרך ירט לנגדי, כתבתי במצוק העת חיש את הטורים האלה:

"פֹּה נָפְלָה אֵשׁ הָאֱלֹהִים עַל הַקָּרְבָּנוֹת לָאָרֶץ,

וְכֹהֲנֵי הַבַּעַל נִטְבְּחוּ פֹה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ,

גַּם עַתָּה רָבְתָה מִכְסַת אֵלֶּה עַד לְהִתְפָּרֶץ!

נְבִיא אֵל! מָתַי תָּבוֹא הַפָּעַם לְהָכִין מַטְבֵּחַ?" –

 

יעאַן ד' אַקרע – (St. Jean d' Acre.)    🔗

במעלה הששית לפנות הבוקר נפרדנו מבית הבדידות על הכרמל, ונרכב במורד ההר לעבור בקהאיפַא, ומאחרי כן כמעט נלחצים בשפת חוף הים ועד ככה בקרבתה, עדי גלגלי המשברים מתחת לרגלי סוסינו בקצף לבן השתפכו.

והים נגרש כמעט, והנהו מתאבך בגלים ירקרקים בְדָכְיַת מנגינות רעמים, האוחזת כמו שָׂעַר מלא נעימות את הנפש, המתעופפת בגבהי הרעיונים ממבט מראית הים. לימיננו גבעות חול, באין יבול וצמח ורק תהו וקרחה על פני כלנה; וממעל למו התנשא זעיר שם זעיר שם תמר, אשר אדמת חול תולידוֹ ותצמיחוֹ.

רוח קרה הנושבת מרחבי השֶּׁטֶף השביחה את זרמי האש, הנובעת מחיק השמש.

הים הנהו פה בתבנית מחצית קשת נשגבה בגדלה, אשר בשני ראשיו ראינו, בהביטנו לאחור, את הכרמל, הנִּשָׂא עם בית הבדידות ברומוֹ, ולפנינו פטאָלעמאַיס הנושנת, עטויה בזהר לבן עם ראשיה וחומותיה, כפתוריה וארמונותיה. וממעל לתמונה הנשגבה הלזו, יריעת הרקיע, כמו דגל נצחון מתנוססת, המרוקמה בזוהר השמש כמו נחפה ברצי כסף. מי זה יתאר את האזכרות, הפעם כנשר פרא, והפעם כיונים בנחת וטעם, המתעוררות לרחף ולנוח על המראה כזאת, להתיר את מוסרות סרעפי ההִדַּמות!

בֵּין הַיָּם לְאַדְמַת חוֹל וַעֲפָרִים

אֲנִי וּמְשַׁלְּחִי שָׁם,

הִנְנוּ רוֹכְבִים עַל סוּס קַל מִנְּשָׁרִים,

אֲשֶׁר כָּמוֹהוּ לֹא קָם.

הֵנָּה וְהֵנָּה עַל הַגְּבָעוֹת נִשְָּׂאִים

תְּמָרִים לְחֶמְדַּת עֵינָיִם,

מִתְנוֹסְסִים כְּכַנְפֵי נְבִיאִים בַּעֲפָאִים

מוּל רָמֵי הַשָּׁמָיִם.

וְסִפּוּרֵי הַקּוֹרוֹת וְהַגָּדוֹת קְדוּמוֹת,

כְּבַר חֲשַׁבְתִּים כְּמוּבָלֵי קְבָרוֹת,

תְּנוֹצַצְנָה, עֲדֵי בָּבוֹת עֵינַי שְׂתוּמוֹת,

מִמַּעַל לְרֹאשִׁי כְּכוֹתָרוֹת.

מִתַּחַת לְרַגְלֵי סוּסִי, כְלִפְנֵי כֵס מְרוֹמִים,

יִשְׁתַּפֵּךְ לְפָנַי שָׁם

בִּירִיעוֹת כֶּסֶף, כְּבִרְכוֹת שְׁלוֹמִים,

בְּהִתְאַבְּכוּת גְּאוֹנוֹ הַיָּם.

יְכָכָה הִנְנִי נוֹסֵעַ פֹּה בְתִפְאָרָה.

כַּבֵּן מֶלֶךְ עַל הַגְּבָעוֹת,

אֲשֶׁר נַחֲלַת נְעִימִים לוֹ שָׁפָרָה,

כְּיוֹרֵשׁ אֶרֶץ הַפְּלָאוֹת.

אחרי רכבינו כשלש מעלות הגענו אל חומות העיר, הנודעת ליקר מפאת קורותיה בשנות קדם כמו בעתותינו אלה.

עוד נראו ונכרו בה אותות ורשמי קורות המלחמה האחרונה. בדקי החומות המבוקעות, עמודים הנתוצים כקערה ההפוכה על פניה ובתי המַפֵּלָה הנה הִנָּם מראית אבל ותהו לעין החוזה בם. שפעת מרכֹלת לא מצאתי על השוק, ובבקשי לקנות שוט לסוסי לא מצאתיו שם. רבים מאהלי הממכר סֻגָּרוּ, רק כֿאַן אחד ראיתי שם, הנהו רבוע לארכו, ולשני צלעותיו עשרה עמודי שיש בחרט קאָרינטה, והוא היה הנאדר ביפיו בין כל בניני העיר אשר ראיתי. הרחובות מצאתים כמו על פני כלם בארצות הקדם, צרים ומלאי מדמנה, ורק מעט מזער מהחוצות חָיוֹת הנה מהמון קריה.

ימי התגוררי שם קצרו מהשתרע במו, לדרוש ולחקור אחרי הודעות על היהודים היושבים ביעאן ד' אקרע. אך כזאת שמעתי, כי לא נמצאו שם רק מאה ועשרים, המביאים לחמם בצידת דגים, באמנות ידים ובמסחר, וגם בית תפלה למו לאחוזה.

אחרי עבור כמעלה אחת, עזבנו את העיר, לנוח מחוץ לחומותיה בגן איש אחד מתושבי אַקאַ, במרגוע הצהרים. ואף כי הפיק מקום המנוח הלזה אלי רק שובע נעימות, בכל זאת נחמתי במיצר נפשי עלי צאתי מקיר העיר וחוצה. אולם מאטטהיא הבטיחני, כי לא מצאתי מרגוע אף עדי בלעי רוקי מאביוני העיר הדופקים לאגורה גם בשבתי על הלחם, ביעאַן ד' אַקרע.

ונבוא אל מקום חצר, ושם נמצאה אצל מושב עמל ומשחת המראה באר בתבנית שנות קדם קדמתה, וגן פרוע בצמחיו כיער פרא על פני כלו. בטבורו עץ תאנה, אשר גובה ענקים גבהו, הפורש קוֻצוֹת ענפיו הרעננים עד קרקע הארץ, עדי השתרגו ועלו לתבנית סוכה סבוכה. שם פרש אדוני הגן שמיכת תבן, ויקראני לשבת עליה. ויקטוף בעדי עשבי בֶּשֶׂם מאיאָראן ויביאם אלי: למען הנעים לי את עת התגוררי בגנו. אחרי כן הביא לפני שומים ובצלים ירקרקים ויבטיחני, כי נעימים הנמו לחיך יטעם אוכל.

עלי שממת נפשי ממסע הים, אשר לא עזבתני רק מדי רכבי כהיום בחזקת היד לפנות הבוקר, לא טעמתי עד הנה אף מאומה! ועל כן מצא לה נפשי כעת נועם בשפעת הצידה, אשר הכינו מרעי ביאפֿפֿא בעדי בנדיבות רוחם מול אורחים. כמעט אחרי תום השתיה, והנה זה תרדמה גדולה עלי נופלת, עדי נלאה מאטטהיא כמעט להקיצני משנתי. אולם על כי הדרך ירט לנגדינו, ודבר המסע נחוץ, לא מנע מעשותו, באמרו אלי: כי עד ככה התגברה תרדמתי עלי, עדי לא ידעתי אף מאומה לוּ לקח גם שדי אחת מצלעותי לברוא לי אשה. אולי עלה הדמיון הלזה על רעיוניו ממראית התאנה ופריה, אשר עודנו בֹּסֶר.

ואמצאה אותי בריא ואולם הפעם, ולבי טוב עלי לשום למסע פעמי.

 

ראמע. – (Rame.)    🔗

אחרי רכבינו כּשתי מעלות, הגענו אל רחבת זאַהעל אַקאַ, לכפר בערוּעֶ הנחמד ולגבנון הר. במעלֶה הדרך ראינו לימיננו עמקים בשפעת צמדים, ומאחרינו את הים.

אחרי כן ירדנו אל עמק שאַהור, הצר ונטוע בזיתים לחמדת עינים. העצים נטועים לאֶרֶך הגבעות, המתנשאות לאט, ובינימו ובין ארחינו שדות בר, ובמו עצי תאנים ורימונים. מדי עברנו הלאה תרבה שפעת צמחי מאַיס ועלי טאבאק, וממולינו עיר מזהרת בקרני השמש, אשר מדי התקרבינו אליה, נמצאה מגרעת, כמו בכל עיר ועיר מארצות הקדם, בקסמי יפיה, והִנֶּהָ הכפר: מאזד אֶל קרום.

קול הכפר הומה מסביב, כי כל המון תושביו מן הקצה אל הקצה הנה הנם עמלים בפעולת יומם בעבודת השדה והגנים. ולא אביתי שמוע למאטטהיא ללון פה הלילה, בשוקקי להגיע ביום המחרת לפני עת הצהרים לצפת, על כן רוינו את צמאינו במי באר קרים, ונשים לדרך פעמינו.

העמק הנחמד הלזה, אשר עברנו בו, יתמשך לארכו, עדי אחרי דרך מעלה אחת עצי הזית אחת אחת יגרעו, ובאורח הגבעות הנשאות יתנהל הרוכב לאטי. אחרי דרך מעלה שנית הנה זה כפר, הבנוי בתבנית בצורה בחומות ודלתים בגובה ההר, מתנוצץ כברק נוגה שמש העַרְבָּיִם לקראתינו, והנהו: ראַמע.

כברת ארץ ארוכה לפני הכפר, החל הדרך להתנשאות כמרגמה, ומאחריו הגענו כבתחלה אל מטעי עצים רעננים. ונמצא פה מעין מים חיים, ונפתחה את סוסינו להשקותם.

כבוא השמש הגענו אל ראש הרמה, ונסור שם אל בית נוצרי דיוט יויב, ונרבצה שם מתחת לאולם המכוסה בגג שטוח, אשר באמנה רק דרך מבוא השער הנהו, וַתַּגֵּשׁ בעלת הבית אלי חלב גמל בסף, בלי מצוא נועם במשקה הלזה, עדי התאפקתי ונלחצתי לשתותו, ואחת אחת הסכנתי את חכי למצוא גם טעם בכמו אלה.

פתאום התפרש אופל הליל במעטהו על פני כל הככר, ויביאני אדוני הבית אל אחד מהחדרים בקרבת האולם. בצותי למאטטהיא להכין את צידת ארוחתינו, פרש אדוני המלון יריעה בטבור החדר ועליה העמיד שלחן, אשר גבהוֹ רק כאַמַּת הרגל, ויכסהו בתחלה עם המטעמים, אשר הכינה אשתו: אֹרז המבושל בחלב עזים ועליו נופת יבש שחרחר, חלב חמוצה, אבטיחים, זיתים ולחם.

אחרי קחתי מעט מאלה, לבלתי הכלים את אדוני המלון, ואטמינם בסתר בחובי אמתחתי, הביא מאטטהיא דגים בחומץ ובשר צלי אש עם עוגות, אשר הביאונום אתנו מיאפֿפֿא.

כבר מעת החילונו להכין את השלחן, באו מבקרים מתושבי הכפר עדי עלות מספרם לשנים עשרה, וישבו כרועי ברכים מסביב לנו, מחרישים ומביטים בפנינו באכלינו. ובקראי אלימו על יד מאטטהיא לאכול עמנו, לא מאנו בכתף סוררת מקחת איש איש מאומה, פָרוּשׂ על פת לחם.

ואתערבה בשיחה להשתעשע עמהם:

“עד כמה תעל מכסת הישמעאלים והנוצרים היושבים בראמע?”

“לא נמצאו פה רק נוצרים וילידי דרוזען.”

“האם הדרוזען אינמו מבעלי ברית אמונת הישמעאלים”?

אף כי יאמרו בפיהם, כי בני אמון באלהים הנמו, בכל זאת כזב בפיהם. בתתם כתף סוררת להאמין, כי יתיחס מין האדם יחד על פני כלו רק לאדם וחוה, השנים הראשונים, כי אם מרבים מאלה; כי איך יולידו השנים האלה בנים לבני המראה וכושיים יחד? גם בביאת מבול המים לארץ אין אמון במו."

“הכי שלוים ושלמים הנכם עם בני אדם כמו אלה, אשר מהם תאמרו, כי מורדי אור אמון באלהַ הנמו?”

“אמנם אנשי חיל ויושר המה, אשר כל היוצא מפיהם קדוש יאמר לו, הנמו שְׁכֵנִים, העומדים לעזר בימין צדקם בכל עת ורגע, ואורח נשיהם בהצנע לכת”.

“הֲאַתֶּם באים מדי פעם בפעם לצפת אל היהודים?”

“על ראש העם הלזה נחה המארה, עלי אשר תלו את ישו ועלי מאנם להאמין באחדות המשולשת”.

“אולם הנה הִוָּם מאמינים באלהים אֵל האמת, ובזאת תנתן למו יתרון בעיניכם על ילידי הדרוזען?”

“אמנם הם יבזונו כעובדי אלילים”.

עד הנה התערבתי בשיחתי עם איש שיבה; עתה החל איש צעיר לימים, להסב פני השיחה אל עבר אחר.

“הלא מעתה ישוה משפט התבל לכל בני האדם יחד!”

“התחשוב כזאת על ממשלת השלטון?”

“מה זאת איפה שמעת על האגרת האַט הומאַיום? הננו פה מלאי שפק, האם גם נִתְּנָה כזאת מעולם, כי אותותיה עודם כמתנכרים אלינו, ואין עד הנה אתנו יודע עד מה מכמו אלה”.

כאשר התבוננתי כבר וכאשר מצאתיו גם נאמן כעֹפֶל ובחן פעמים אין ספורות למו, נמרצו הדברים על פני כלם כאמרי יושר לתושבי ארצות המזרח, וביתר שאת ליושבי ההרים, לתמכם בלבם ולרדת אל חדרי בטנם, בהתפרש עלימו מעטה מראית האמונה, ועל כן עניתיהו: “גם האלהים, הנשגב בעצמת תקפו על השלטון, והנאדר בהדרת רוב עוזו על כל שלטוני האדמה, לא ברא את התבל על פני כלה בפתע פתאום בפעם אחת – כי התוחל ארץ ביום אחד? – הנכם יודעים כמוני, כי בשבעת ימים יצרה, עדי כלותו את הבריאה, והנכם מבקשים מאת השלטון, כי ישנה את מראית פני ממשלתו ואת משטר תהלוכתה בפעם אחת כהפוך איש את ידו?”

“הנך איש חכם הלבב!”

“הנה זה גם לה' האלהים רוחות מטיבי מעש ורוחות משחית לחבל, ואם גם קדוש יֵאָמֵר לרצונו, וכל עצתו תִמָּלֵא; בכל זאת יבואו רוחות המשחית האלה להפריעו ולהפר מזימות התושיה – והנהו האלהים, אדון כל היצירות כלנה. גם מסביב לשלטון עומדים ויעצי מִשְׁנִים טובים ורעים – לשטנו”.

“מי יתן ויהיו שלטוֹני בריטאניא וצרפת האדירים יועצי משנה לימינו”.

“הנה הנם אוהביו ומרעיו”.

“ומדוע יעצו אליו, אם נוצרים נאמנים הנמו, כי יוקחו בנינו לצבא מלחמתו, כמו ילידי הישמעאלים”.

“הנכם מבקשים, להיות אחוזת משפט אחד לכם עם הישמעאלים, ובכל זאת תמאנו ומריתם למלאות כמוהם את מצות עבודת המשמעת הקדושה? מה לכם ולחופש, בעת בוא צר ואויב ללחום בכם וללכוד את ארצכם, על כי תחוס עינכם להצילה בשפך דמכם ברדתכם למערכות המלחמה!”

הנה זה לא הצעתי פה את השיחה הלזו, רק למען הראות לעיני השמש את מראית עיני המון הנוצרים על פני כלמו ותהלוכת רעיוניהם בארצות כנען וארם, כאשר פגשתים וכאשר הגיעו לשמע אזני מדי פעם בפעם.

ואפרדה ממבקרַי, אחרי כבדי אותם בקאפֿפֿעע, ואשלחם בשלום.

במעלה החמישית כאור הבוקר עלינו על כר סוסינו החבושים, לנסוע ולרדת מגובה ראַמע. ונראה שם אֲחָדות מנשי הכפר, השוקדות כבר לפני פתחי הבתים על עבודת יומם, ועדי ראשן מוזר לעינינו. הנה נושאות קרן כסף גבוהה, כאשר ראינוה כבר על הלבנון, בעת אשר נשאו האחרות את הטוטפת, הנהוגה והעשויה ממטבעות כסף המשובצות בטורים, מקושרה על הַלֶּחִי.

אחרי עברינו ביער רענן מעצי זית, רכבנו אל גובה הר, ושם מפל מים בנוי בתעלה, אשר הרוה את נפשינו בקרים נוזלים. שם ארח נער יהודי אתנו לחברה, הנהו רוכב על חמור עמוס משא ועומד למשמר העבודה בבית סוחר יהודי, תושב יליד ישורון היחיד, בראַמע. ואם גם ישראל עם לבדד ישכון הנהו, בכל זאת לא מצאתי יהודי, השוכן לבדו ונפרד מאחיו כמוהו, בכל אדמת הקודש.

ההרים מסביב מכוסי סבכי ירקרק, מִבֵּינות לאלה, באחד הנקיקים, הכפר: בעטאַנאַן, ממעל לו בראש ההר, הכפר: פֿאַראַדאַ.

אחרי כן נִשָּׂא לעינינו ראש ההר תבור, וחלק אחד מלא זוהר מים הגליל.

אחרי עברינו על ההרים ראינו משמאלינו את הכפר סאַמאָי, היורד ומשתרע למעמקי עמק ירקרק, ולעבר האחר ממנו, במורד ההר, פרושה: צפת לארכה ולרכבה עד למרחקים מול פנינו.

בהגיענו לעמקי הבקעה נשקפה עינינו משמאלינו על: מאַרון, בגובה ההר, הנשא ונראה ממרחקים בתקרת בנין קבר. שם חלקת מחבר ספר הזוהר ספון, אליו יעלו ברגל היהודים באדמת הקודש ובארם, גם נוסעים ממרחקי אזיא ואפֿריקא מדי שנה בשנה בל"ג בעומר, להתגורר שם שלשת ימים ושלשת לילות ולהתענג שם במעדנים, בשירים ובמנגינות כלי זמר. ואשמע שם ספורי הגדות אין ספורות למו, אשר המה בקושרים עם הקבר ההוא.

הדרך, אשר עלינו בו עתה, החל להיות תלול ומלא מרגמה אחת אחת, עדי ירדנו מהסוסים, לנהלם ברסן מאחרינו; עדי הגיענו לְעַרְבַת שדות בר, אשר כבר עבר הקציר עליה, ואחרי רדתינו מהערבה, מתעלפים מתבערת היום, ועלותינו אל הר קֵרֵחַ, הגענו אל צפת, כמעלה ומחצית מעלה מאחרי ראותינו אותה וחשבינו להיות בקרבתה. בטרם בואינו לצפת, ראינו עוד כפר קטן לימיננו: עַין מאַזאַטום.

 

צפת. – (Sefad.)    🔗

בהגיעי לצפת סרתי אל בית יהודי יליד גאליציא, ושמו שמואל באַרנער מצאָמבאָר, אשר בא זה לפני שלשים ושבע שנה עם אביו להתגורר ולשבת בצפת, והנהו מוכר פה יין במדה וגם בית מלון ומגור לאורחים לו. אחרי עברי בחצר נקי מכל שמץ חלאה מסביב, הגעתי אל חדר כמעט מצער, ומשם אל שני, אשר כל מערכת מעמדם ונועם הסדרים, הנמצאים במו, עדות נאמנה ואותות לא יְנַכֵּרוּ על שלום וברכת הבית הנמו, וטוהר מראם הוחן בעיני הרואה.

עוד מעט, והנה ארוחה, נעימת טעם ומשיבת נפש, לפני הושמה, ובקראי את מאַטטהיאַ אל הלחם, מאן, אף אחרי הפצירי בו באמרו: “כי לא יאכל את העברים לחם”. ואזכרה עתה, כי לא טעם בכל הדרך מכל צידת הבשר, אשר לקחנו אתנו מיאפֿפֿא, אף שמץ מאומה. אולם הבאשי־באָצוק אשר אתנו אכל בנפש חפצה מבשר הכבש, אחרי ראותו כי שחטוֹ יהודי לעיניו, אשר כזאת לא עשהו, לוּ נלקח הבשר ממטבח נוצרי.

כמעט נודע הדבר בצפת, כי באתי הנה, והנה זה עניי העיר נסבו המונים המונים על הבית, עדי נלאה בעל מלוני להרחיקם.

ואצו עליו לאמר לכל המון הנאספים: כי אתן מכסת כסף לפקיד העדה בטרם נסעי מזה למנת האביונים, אכן כעת לא אחלקה מאומה.

עתה באו אלי חמשה רבני צפת לקדם את פני, שלשה מהספרדים ושנים מעדת האשכנזים, וכמעט החילם לדבר עמי תארו לפני את מעמד העמל והעוני במקהלת צפת.

ויען האחד ויאמר: “הנה זה חרב המלחמה האוכלת בנו פגעה, ובהיותינו לשלל ולמשסה בעת השלום, כמטרה לרעש הארץ ולקטב הנגף אשר כשוד משדי יצא, יגענו בלי חשך, עדי כמעט לא הונח לנו, אכן סר מר המות מעלינו, אולם לחיים קצר כחינו. נפשינו עיפה וערגה לעבודה ולמלאכה, לבנות בתי מפעל ולעבוד את השדה ולכונן בתי תלמוד וחנוך – אולם מי זה עומד לימינינו ומאין יבוא עזרינו!”

“ואיה איפה הנמו מכסות הכסף, הבאות ונוזלות הנה כמעין לא אכזב מכל קצות התבל לתמוך את ידיכם?”

“אמנם בא כסף, ורב הכסף, הנגר ממעיני הצדקה והנדיבות, וברכת ד' תחול על ראש המתנדבים בעם האלה; אך כל הִתְעַתְּדוֹ והנהו כמעט די שפק, למלט את האנשים מזלעפות רעב וממות המחסור. כל רחמי הלבב לא יפנו רק לירושלים – רק על ירושלים יכמרו נחומיהם!” –

“אולם אך היא העיר לבדה, אשר ידובר בה נכבדות כמו מקודש הקדשים בפי כלנו; כי צפת לא נזכרה בשם בכתבי הקודש, והשם צעפֿה, הנמצא בדברי הימים ליוסיפון, לא נודע עוד אם שפתיו ברר מֶנּוּ מללו, מהעיר אשר אתם יושבים בה?”

“מה לנו ולזוהר תפארת, אשר כבר חלפה הלכה לה ואיננה? רק לחץ העת אשר לפנינו הוא יוכיח ויעורר את לב אחינו לבוא לעזרת ד'! ונקל הנהו לפעול לתושיה ולהבשיל פרי צדקה בצפת ובטבריה, בהיות תושבי הספרדים והאשכנזים בערים הקדושות האלה באגודה אחת, לבם לא נחלק להפרד למקהלות, וגם אין שנאה ואין חרחרת מריבה בינימו. מדוע לא ישימו אחינו בארצות המערב גם לבם על צפת בכוננם מוסדות צדקה? האם נכחדה פעולת הנוצרים בעד כומריהם מעיניך?”

“אולם הכומרים אינמו רק אנשים גלמודים, אשר לא יפרו ולא ירבו”?

“אף אם לא יפרו ביוצאי חלצים, בכל זאת ירבו ויעצמו מדי יום ביום באלה הבאים הנה חדשים לבקרים”.

“אין לדמות מחסורי אדם יחידי, למחסור משפחת בית אב”.

“אורח מחיתינו במדה ובמשורה, ומשפחה עברית, אף אם רבת בנים היא, לא תוכל התערב במאכלָהּ ובמשקָהּ אף עם כומר אחד”.

עודנו מדברים, והנה זה הרופא דיאמאנט מלבוב בא לקדם פני בין הבאים, והוא עבד מקדם בין אנשי צבא הישמעאלים, והנהו כעת רופא אמן בעיר. אליו נודעו קורות צפת הקדמוניות לאחדים, ויספר לי כדברים האלה: “אין שפק, כי גם בימות קדם קדמתה נושבת העיר צפת מיהודים, כי נמצאו ציוני קבר בני שנים עשרה מאה שנה לזוקנם, ואולי אין גם אלה הנושנים בין כלמו; כי על אחדים מהם נמחק המכתב, עדי לא ירוץ קורא בו, אולי נעדר גם מכתב הציון מאבנים אחדים, כאורח הקדמונים. הרב בנימין מטודעלא לא מצא יהודים בצפת, בנסעו שמה. וזה כשלש מאות וחמשים שנה נֹאחזו היהודים בצפת תמיד. וכמעט היותּם שם זה מאת שנה, כבר היו למו שבעה עשר בתי כנסיות ובית דפוס אחד.”

הרב שווארץ בירושלים ספר לי, כי נמצא בבית אוסף הספרים אשר למלכות בקרית וויען מכתב הצטדקות על ספר מורה נבוכים להרמב"ם ז"ל, המחובר בצפת.

“מקרה מצליח הנהו לתושבי צפת”, ענה האדון דיאמאנט. “כי נפל הכבוד הזה לה למנה ביד אחד מקדמוניה; כי החסידים כאשר הנמו פה היום, יתנו את הספר עם מחברו למאכלת אש”.

הרב מרדכי סעגאַל מפולוניא, אשר ידעתיו כבר מעת התגוררי בביירוט, ספר עתה מרעשי הארץ, אשר פגעו בתושבי צפת. ברעש הארץ, אשר התחולל כסער לפני זה מאת שנה, מתו מן היהודים שני מאות וכל בתיהם התמוטטו והיו למעי מפלה, ושתים עשרה בתי כנסיות הושמו לחרבה. כחמשים שנה מאחריהן עברה המגפה כשוט שוטף בינימו, והתושבים הֶרָה נסו למלט את נפשם. אך רבו חללי מֶרֶד הערבים, בהתנשאם בשנת התקצ"ד מול איבראהים בן מעחמעד אַלי, מחללי המגפה.

כי עם אלה התחברו הבעדואינען, ותהי המשיסה נוראה. כל המתנשא לנגדם נתן לחרב, ונפש השומע תשתומם מבעתה, על מעשי אכזריות החימה, אשר נעשו בעת הזאת. אחד מהערבים הרג את אמו, על אשר הוכיחתהו בפניו, עלי שחתו רחמיו מול השכנים הטובים היושבים לבטח אתם. אז נתקו רתוקות כל גלולי האכזריות, עדי בוא הָעֶמיר מהלבנון, אשר קראוֹ איבראהים הפחה לעזרה, עם צבאות הדרוזען, לשום מזח ועצר למשחית. אז עמדה מקהלת היהודים עניה סוערה ונעזבה, עדי בא כליון חדש לפדותם מחיי עמל ולחץ. בשנת התקצ"ז פתחה הארץ את פיה ברעש ולבלי חוק, עדי שָׂמָה לאלף וחמש מאות יהודים את בתימו לקברם ברגעים אחדים, ועוד לא כלתה תקופת שנת הפגע מאחרי כן, ויבואו גם גדודי הדרוזען, אשר פשעו באיבראהים הפחה וישימו לשממה ולתל חרבות את העיר, אשר באו לגוננה זה לפני שנים לא כבירים. איה איפה עוד עיר בתבל, אשר פגעים אכזרים כאלה עלי ראשה עברו? האם לא עלתה צעקתינו מול שמים? מה לעם הזה כי יבכו ויתחננו, הלא עמלינו לפה ולמליץ בעדינו!

נטפי דמע מאין הפוגות נגרו על לחיי האיש הנכבד הלזה בדברו, והרבנים אחזו בפתילי התכלת אשר על כנפי בגדיהם ותשק ידם למו פיהם.

הנהו כח מושך, הנפלא במראהו, הנסתר בירכתי לב האדם, אשר יפתהו תמיד לשוב למקום מגורי אבותינו ולככר ארץ מולדתו.

מוט התמוטטה ארץ, אש בוערה מתלקחת מבטן ההרים, שממה על כל עבר ופנה, ורק עור החיים נשאר ערום כאוד מוצל, ובכל זאת ישובו בני אדם שמה, לבנות בתי חרבות על האדמה, הבוגדת וחונפת ליושביה. אולי הנמו אוצרותיו הטמונים, אולי עָצְמַת ההרגל והמסכנות? אולי גם רשמי האזכרה, אשר נחרתו על לוח לבו ממקום מגורי שחרותו, אשר ימשכו את האדם תמיד בעבותות תשוקה, אין מעמד למולה, אל המקום, אשר בו שחת ואבדון כמשברי מבול עלי ראשו השתפכו? מי כהחכם היודע פשר לדבר! גם בצפת נגלתה מראה כזאת לעינינו. גם פה שבו היהודים להֵאָחֵז בארץ כמקדם, והנמו היום במספר שני אלפים ומאה; בין אלה כשמונה מאות ספרדים וכאלף ושלש מאות אשכנזים. ומאלה הנמו כארבע מאות מגאליציען והונגאריא, תשע מאות מרוססיא. בין כל אלה אינימו רק ארבעים ואחד עושי במלאכה, והם: ארבעה גודרים, שני שולחנים, חמשה רודדי פחים, שבעה תופרי בגדים, ארבעה תופרי נעלים, חמש עשרה סוחרים וארבעה סופרים.

גם ספרי לי: כי בקרבת צפת בכפר פעֶרקִיאִין (Perkyin) נמצאה עוד מקהלה ספרדית, ומספר נפשותיה רק חמשים, ולה בית תפלה קטן, והנמו על פני כלם עובדי שדה ואנשי מקנה. וכאשר שאלתי, מדוע לא ישימו תושבי צפת את אלה למו למופת לעשות כמעשיהם? לא מצאו ידם די השיב ואין מענה בפיהם.

בנטות צללי השמש לעת מנחת הערב, והיום הֵקַר כבר מתבערת חומו, בקשתי את פני מבקרי, לנהלני לבתי תפלתם.

ונשימה פעמינו ראשונה אל הנושן בין כלם, הנקוב בשם: “רב ארי”. אשר על תלי חרבותיו כונן אחד מעשירי ונכבדי סוחרי הארץ כמ"ר יצחק קוועדאַ בטריעסט בשנת תרט"ו, בנין אבנים נחמד למראה. ברדתנו על גרם מעלות אבנים, הגענו אל חצר רבוע רחב ידים, וממנו אל אולם עם יציעים משוחי ששר, מסביב לקירותיו, בעד הנשים. מתחת לאלה, ירדנו עוד מטה במעלות אבן מתי מספר, והננו באולם הבנוי בתבנית קשתות. לפני ארון התורה שער עץ גבוה, קצוב במעש חושב לחמדת העין, ואליו יגיעו בשלש מעלות. הנהו מובא כיום אתמול מדמשק וכל רואיו עליו התפלאו. האדון קוועדאַ שלם בעדו מחיר ששת אלפים פיאסטער, ועוד ינתנו עליו פארי זהב במחיר שני אלף פיאסטר.

כל הבנין הנוסד הלזה, העולה במחירו עדי כלותו למכסת שבעים אלף פיאסטר, הנהו נכבּד ונחמד במראהו, והנהו נכון, בעת לא תשוממהו רעשת האדמה, להיות עמוד אזכרה למיסדו ומכוננו התמים לשנות מאות ותהבא. קרקעיתו רצופה בלוחות אבנים מרובעים, אשר הובלו הנה מטריעסט. לשני עברי המעלות אשר אצל הפתח נמצאו שתי בארות באשר מו ירחצו הבאים לבקר בחצרות היכל ד' את ידיהם, גם ישתו מהן בימי החג, אשר יאריכו במו בעבודת התפלה, בגבור תבערת החום עלימו.

בית תפלת “שטאמבול” הנהו קטן ונשען על ארבעה קשתות. השולחן הנהו מעץ, ועל פרכת הארון לא נמצא מכתב ציון מאומה. ובמנורה, רעת התואר, העשויה מרדידי פח לבן, לא נראו רק נרות אחדים. לבית התפלה יתהלכו למו כל היהודים הבאים מקאָנסטאַנטינאָפל להתפלל, ועל כן נקרא גם ככה בשם.

גם על בית תפלת “יצחק אביאט”, אשר גגו נשען על ארבעה קשתות, ואשר חלונותיו חצים פתוחים וחצים סגורים באשבני עץ, חרותים רשמי העוני והמחסור מסביב. כאשר הבינותי, כי אין אור בנר התמיד אשר ממול הארון, אמר אחד מהמורים אלי: “הנך רואה, אדוני, כי כבה ונדעך אורינו:”

בחצר עמד עץ רענן פורח; אולם תחת שִׁבְתֶּם מסביב לו בצלו הנעים, מצאתי באולם אָפֵל כארבעים ילדים, אשר איש באחיו ידחקו ברבצם לשבת, ומדי פעם בפעם קראו אחדים מהם, בנשאם קולם כנותני זמירות מתוך הספר, ובהתנועעם פנים ואחור כנוע עצי היער מפני הרוח. וחדרי מערכות כאלה ללמד את קריאת התפלות בלי הבין שחרן, הנמו בצפת חמשה.

בית תפלת הצדיק רבי יוסף, איננו נבדל במראהו מן הנזכר רק בהמצא בחצרו, הנטועה בעץ תאנה ובחטי תוגרמה, קבר מיסדו, והמשוח בטיח לבן.

בבית מדרש “מאַראַנעמבעט יוסף” הנבנה גם הוא מהאדון קוועדאַ בשנת התר"י, “ובבית דין” נמצאו גם אוספי ספרים, אך אין בינימו דפוסים נושני הזוקן, גם לא כתבי יד. כל אלה נפלו לשלל האבדון בימי הרעש והשממה אשר פגעו בצפת.

כל בתי הכנסיות עד הנה, הנמו אחוזת הספרדים, ואלה הבאים הנמו אל האשכנזים:

בית תפלת “רבי אייזיק” הנהו במעמד משולח ונעזב; השושנים, המרוקמות על פרכת משי האדמדמת, לא התגברו בריח בשמם על רוב החלאה אשר מסביב למו, ושני האריות המרוקמים, הנושאים נזר בכפם, הנמו רק לאזכרה: כי כאשר כבה הנר, ככה נפל גם הנזר מראש ישראל, וכאשר העירותי בצדק את אנשי רוססיא פולוניא, בעלי ברית אמונתי, על תגבורת המדמנה אשר על כל פנה ועכרים, הייתי בעינימו כמתעתע, כי היו אמרי בעינימו כספר החתום.

בית תפלת “החברה” הנהו גדול מעט, גם לא גברה עליו החלאה וכמוהו גם בית תפלה שלישי, הנוסד גם הוא מהרב ארי, ועם האחרון הלזה גם בית המדרש בחוֹברת.

אחרי עזבינו את הבנינים השונים האלה, הסתתרה השמש כבר תחת ירכתי ההרים, ושלות השקט ושלום ההתכפרות נחו על העמק, הנטוע מסביב בעצים רעננים שונים במיניהם אלה מאלה, כמו התראתה האדמה בו תמיד בתמימות כמשפעת ברכה לבני אדם, וכמו יכמרו נחומי מלאך המשחית, בעבור רוח חנינה בנפשו, על המראה הנחמדה הלזו!

אל ים הגליל    🔗

תעיתי כשה אובד, בהשכימי, או טוב ממנו, בהעריבי לברך את נקיון וטוהר בית בארנער בקול גדול, אשר בבוקר השכם לקללה לי נחשב ונהפך, כי שֵׁדֵי הלילה הסתתרו תחת מסוה הטוהר הלזה. המה רחשו עלי כַּצְלָצָל, ובנשיקות שפתימו הארורות ינקו ומצו בעורקי חיתי, עדי גרשו את מלאך התרדמה והחלומות מהסתפח אצלי, ואהי בעיני כשוכב על מצע עקרבים. ואקפצה ממטתי, ואשכבה על אבני הרצפה הקרה בחצר, אשר שם ישנו מאטטהיא ואַחמעד משלחי, אשר הקיץ בבואי, ויקם לחבוש את סוסינו.

ככה מהרנו, מאשר דמינו בתחלה לשום לדרך פעמינו, כמעט לא עלה עוד השחר, בטעמינו שובע נעימות מרוח קר הנושב וממראית השחר, אשר אורו יבקע שם מעבים, הקלים מאלה, אשר בארצות המערב, לפלס לו נתיב כגבור לרוץ אורח תקופתו.

ונרכב במורד סלעי ההר, אשר צפת בנוי עליו, בין עצי זית, ובנטותינו ממעמקי בקעה ירקרקה אשר לימיננו, שבנו לרכוב במעלה גבנון הר. במרחק התנשא אז לעינינו כדור הר עגול, הפורש צלליו מסביב, והנהו הר תבור; ובמרחקים מתחת לרגלינו משטח ערבה, מראיתה כעופרת נתכת, והנהו: ים הגליל; ומן ההרים אשר בקרבתינו מסביב כמו אור נִגָּר, הנהו: השמש הבוקעת מרחם המשחר להאיר פני תבל ארצה.

ונרד עתה מטה בארחינו, בין עצי זית ושדות, אשר כבר עבר הקציר עלימו, אל פחת עמק ירקרקה, אל מעין עַינקאַלע (Ainkale), על שפתו רבצנו לנוח ולסעוד את לבינו בארוחת השחר. במרחק מטחוי קשת עמד בית אבנים בדד וגלמוד, אשר יושביו עברו הנה והנה במפעלם. מאחריו התנשאו סלעי קרחה, רמי הקומה ותלולים במראה אדמדם, והנמו כשרשרת המשתרעת לארכה במדת דרך מעלה אחת.

אחרי מצאנו פה שובע נעימות המרגעה, רכבנו במעלה הפחת על גבנון הר. מול פנינו בזֹהר הוד השמש, ים הגליל, הפרוש ברחבי פניו למרחקים, והנסתר מאתנו מדי פעם בפעם אחרי הִגָּלותו לעינינו, כפי רכבינו בגובה או במעמקים.

לימינינו המון סלעים המתפוררים ופסילי אבן משנות קדמי עולמים, אשר מאלה חצבו בני האדם מימות אלף את אבניהם לבנין היכלות, לארמונות ולמגדלי רמים, ובכל זאת לא נמצאו במו מגרעות. בעברינו עליהם על מורדי הרים, הנטועים באלונים מצערי הקומה, הגענו אל חוף הים, אשר על שפתו יסוב הדרך לפנינו לעבור בה עד טבריה.

מעבר ליאור הראנו מאטטהיא קאפערנאום (Kapernaum) ואת החוף אשר עליו ישכנו הבעדואינען, עם פרא ופרוע בודד לו, המחרף למות נפשו בעד החופש. לארך היאור הרי קרחה תלולים עד למרחקים, ועל פניו אין אניה, אין סירת דוגה ואין אות הרים. על הדרך אשר אנחנו עוברים בה, הננו הפעם בקרבת הים, והפעם במרחקים ונפרדים ממנו באדמת אחו ושדות חמד. הסבך הירקרק ופרחי האדמדם על עצי אָלעאנדער, מפיקים נועם על מראהו. גם על מחזה עדרי צאן ועזים שמחנו כמוצא שלל, אחרי עברינו בנחלת נפתלי הנושנת בלי פגוע נפש חיה. גם זמרת הרועה על חליל הקנה, אף כי מוזרה היא, נעמה לאזנינו. משטחי הערבות האלה, אשר ישטפם היאור בעת תניעהו הסופה בהמון גליו, מפיקים נועם לעין הרואה.

הנה והנה גמלים רועים בארחינו, ומבט עינינו אחוז בלי חשך ברתוקות קסם ברבבות האבנים שוני המראה, פעם גדלם כאבטיח ופעם כביצי יונה, המזכירים אותנו תמיד, כי הננו פה בין שוממות סלעי ענק מימות קדם קדמתה, החושבים על מפלתם, ורועדים עוד בחלחלה מדי פעם בפעם מפני עצמת היד, אשר השליכתם הֵנָה.

והנה נער עובר לפנינו, מנהל גמל ברסנו, אשר סלים לו לשני עבריו, ובכל אחד מהסלים יושבת אשה, אשר כסו פניהן מדי התקרבנו אלימו.

אחרי עברינו על נתיב אבנים, בחום השמש אשר בערה ממעל לראשינו, עדי נלאתה בהמתינו מצמאון, מהחיש צעדיה, אף אחרי רתמינו את מתגה, החל הדרך להתרחב לפנינו כמשטח ערבה, והנה לשמאלינו הכפר מאגדאלא, ושם רק בתי חומר, ועל רמי גגותיהם אהלי עפאים, מכוסי קנים, והנמו כסכות היהודים בחג האסיף. הֵנָה יתמלטו התושבים בעת ישוד קטב הקדחת.

תבערת השמש התגברה עד לבלי נשוא, המים אשר הובלו אלינו במאַגדאַלאַ חמים בטעמם, ונפשינו כלתה עד למאוד, להגיע הפעם לטבריה, ומדי פעם בפעם בכל נטות הדרך נראה סלע חדש לעינינו. והים הפרוש על פני כל רחבו כשמש הנתכת לפנינו, הגביר את התבערה הנגרת מארובות השמים על מראית עינינו.

עתה עברנו על ערמות חומה, על כפתור מגדל היכל מתמוטט, על תמר, על שער נפוץ ונתוץ, ולפניו גרנות אחדים – והננו בטבריה.

 

טבריה – (Tiberia.)    🔗

ונסורה אל בית כמ"ר חיים ווייסמאן מבראָדי, אשר לו אחוזת בית עם שני חדרים רחבי ידים ואולמות פתוחים, והנהו בעל בית מלון לאורחים, וגם רופא ורוקח לרפאות אדם ובהמה.

חיי האיש הלזה נפלאים במקריהם. עודנו נער בן שמונה שנה, הנותן כתף סוררת לשמוע בלמודים, ברח מבית אבותיו, והנהו בא, אחרי האריכו לתעות בארץ לארכה ולרחבה, אל עיר גדולה, אשר קראוה לו בשם: יאססי, ועל כי לא מצאה חן בעיני הנער, פנה הלאה במרוצתו עדי הגיעו לבוקארעסט. שם אספהו רופא אחד, אשר על פתחו דפק, הנער הפעם נקשה ורעב כמשולח ונעזב, אל ביתו, וישימהו למשרתו שנים כבירים. מפעל הרופא, אשר לקחו תמיד עמו לשאת את ארון סמי המרקחת אחריו, מצא חן בעיני הנער וישם את כל לבו להבין ולדעת את אותות ורשמי החלי והמכה, ואת מרקחת התעלה, אשר נתן הרופא בעדם מדי פעם בפעם. אחרי שנות מספר האמין בנפשו, כי אין לו ללמוד עוד מאומה ממורהו הלזה, וכי לא נופל הוא ממנו בידיעות ארחות המרפא, ויפן עורף לו ויעזבהו; ומתשוקת רוחו להוסיף ולהבין עוד בלמודים, התמכר פעם אחרי פעם כמשרת מבין ויודע דבר לרופאים רבים אחרים. בהיותו בן חמש עשרה שנה שבה תשוקתו למסע בקרבו לאיתנה בראשון, והנהו נוסע ברחבי התבל הנה והנה כרופא אליל לחולים, המשליכים יהבם עלי צעיר ימים כמוהו, ובאין מחלה מסביב, כדופק על פתחי נדיבים, או כמצחק לשעשוע ההמון אספהו כל איש הביתה בפני רצון. ומה רבו הקורות והתהפוכות אשר עברו עלי ראשו, עדי הגיעו אחרי שתי שנים להתנודדו – לטוניס. כנער יפה תואר ומוצא חן בעיני כל רואיו קראוהו פה אל מושכבי על ערש דיו, אשר עזבום כל הרופאים מסביב באין פתח תקוה למו וכנתוני ומכורי לצמיתות לשלל מות, והוא, כאיש אשר רוח ה' דבר בו, הבטיח מרפא וישע למו; ומקרה מצליח מלא כמעט תמיד את אמרתו. ולא ארכו הימים, והנה עיני כל העם עליו מסביב, והמונים המונים נסעו גדודי אורחים לעמק חרוץ המרפא לבית מגורו, לשום עינו עלימו, לגעת בם רק בידיו ולרפואתם בצרי מרקחתו. עוד מעט ושֵם תהלה לו בשער וחוצות הקריה, ועפרות זהב וכסף כחול במטמוניו בקרב ימים לא כבירים; עדי אספו גם הבַייא מטוניס לרופא נפשו לארמונו, וכמשלש שנים עמד שם במשמרתו נכבד ונשוא פנים.

אולם הֶמְיַת רוחו, השוקק למרחקים אין חוק למו, החלה חדשים לבקרים לפעום בקרבו, ולא הניחתהו לשקוט על שמרי מקום תעודתו.

ויהי היום, והנה הוא נחבא לברוח, להתרחק בסתר עם הונו עשרת אלפים דוקאטי, אשר רכש. נפשו ערגה בעזוז כליון עינים, אשר אין מעמד לנגדו, לראות את אדמת הקודש, אשר ממנה ספר לו אביו בלי חשך בארץ מולדתו. ופתאום נראה הנער בן עשרים שנה בטבריה עם אשתו היהודית ילידת אפריקא, ועם אחותה הקטנה. ויחל לבנות בתים, הנחמדים למראה, בטבריה, והנהו רופא מבורך בהון וקנין, אשר לא עמד לימין החולים למען בצוע בצע, כי אם מאהבת חסד ועשות צדקה. אולם רעש הארץ, אשר היה בשנת התקצ"ז קבר אותו ואת אשתו ואת בניו תחת תלי שממות ביתו. אחרי שכבו כיום תמים בסתרי האדמה, משכוהו חי מבין ערמות החרבות, אך אשתו ובניו נשארו באין נשמה באפם, וכל בתי חמדתו נהפכו למעי מפלה. בעת הזאת בא השר פיקלער־מוסקויא לטבריה, ויהי לו ווייסמאן למליץ ולמורה דרך בכל ארץ הגליל.

אחרי כן יעצהו השר הלזה, לכונן בית מלון לעובדי דרך, ויעש כמועצתו. וימצא בו רֶוַח וכלכלה, וגם לי היה כהיום הזה למשיב נפש.

בבית ווייסמאן בא אלי האיש שטערן מילידי ניישטאדטל בפלך טרענטשין באונגארן, לקדם את פני לברכני, והנהו איש בֵּינָיִם במדע וציר למשלחת הממירים בירושלים, וכאשר שמעתי, יגע פה לחנם לצוד נפשות בחרמו. ואולי בא הנה, על כי צד פעטרוס פה, כפי ההגדה, את הדגים.

עוד פגשתי פה אחד מחורי פרייסען, האדון פֿאָן הערפֿאָרט, אשר נסעתי עמו מיאפֿפֿא ירושלימה, ואשר פגעתיו גם אחרי כן במצרים, והנהו נוסע לשעשועיו, לאסוף ציורי תמונות מאבני ציון, מככרי אדמה ומחרבות שנות עולמים.

כפי המערכת והסדרים אשר שמתי לימי מסעי, יועדתי את טבריה להתגורר ולחוג בה את יום השבת, ועל כן לא אחרתי כהיום ביום הששי, להרים פעמי אל פני רחבי כל סביבותיה, לשום עיני עליהם ועל בתי המרחץ הנמצאים בה.

אחרי הרגעי כמעט צויתי לחבוש שני סוסים, וארכב עם המשרת בית התפלה כמ"ר משה מבערדיטשעב, אשר פקדהו האדון ווייסמאן אלי כמורה דרך ויודע ספר, אל קברות אנשי השם אשר מעולם, הנזכרים בכתבי הקודש ואדירי חמדת ישראל. העיר הקטנה, אשר עברנו בה, נדמתה כמעט לערמת שממה.

חומות מתמוטטות, גגות שקועים, הנה והנה שער בדד, הנשאר מבית הנטבע ברעש ואיננו, היכל חרב, אשר בחצרו תמר פורח, הפורש עוד זרועות ענפיו הירקרקות מול שמים, הנמו מראית המקום אשר עברנו בו. גם הבתים, הנראים נושבים, נבנו רק משרידי חרבות, כאשר הושיטם המקרה ליד הגודר, ובאין טיח, מקום מגורי העוני ולחץ הרעבון. איה איפה נם איש, אשר רוח וחפץ בו, לבנות בתים חִזְקֵי המוסדות על אדמת תהו כזאת? ומשלחי, אשר אליו גליתי את תמהוני ושממת נפשי על מראית העיר המשחתה, ענני: “חיינו תלוים לנו פה מנגד ורק כפשע תמיד בינינו ובין המות, עדי הננו חיים מיום אל יום ונכונים למות מדי רגע ברגע. והננו מודים ביתר עז על כל בני תמותה בתבל ארצה חדשים לבקרים לאדון כל, עלי הקיצנו הפעם, ועל כי לא פצתה האדמה את פיה לבלענו עם נשינו, טפינו ואחינו, ולהאבידנו כקקיון בין ליל. פה בטבריה ילמוד האדם להיות תמים ולשום פניו אל חיי נצח”.

כמעט אחרי רגעים אחדים עברנו בשער מתמוטט, מחוץ לעיר. תבערת היום נוראה, בהיותו שתי מעלות מאחרי צהרים, אף כי נשבה רוח חזקה, או על כי נשבה; הנמו להבות גחלי תבערה, אשר שאפנו בכל נשמת רוח, ונהי בעינינו כהולכי בקרבת כבשן בוער, או בשכונת מוקדי גחלים. לא מצאתי גם בהלכי אחרי כן במדבר תבערת חום כבדה ונוראה כזאת. מודד החום (טהערמאָמעטער) אשר אתי, עמד על ארבעים מעלות ^R..

ונרכב על רמה גבוהה מעט, מימין השער, והננו אצל קבר רבי יוחנן בן זכאי, אשר לכבודו שרנו את השיר במפתח מחברתינו, ואשר בבית תפלתו בירושלים השתפכנו נפשינו בהגיג שיח. על יסוד בנוי מאבנים מרובעות בתבנית שתי מעלות, פרושה אבן, אשר איננה נפסלת ובאין מכתב. והיא טומנת את שרידי שר התורה ואביר הלבב, אשר שמו לברכה בקרב הארץ. לימינו נחו ארבעה ולשמאלו אחד מתלמידיו. מאחרי הקברים האלה מתנשאים שני עמודים עד חצים מהארץ, והנמו ציוני קברי רב אמי ורב אשי.

הקברים האלה נמצאים במקום מצער, הצרוף באבנים, אשר לארכו הנהו כעשרים ולרחבו כחמש עשרה צעדים, והוא נגדר משלש עבריו מחומה גבוהה שתים באַמַּת הרגל.

במרחק עשרים צעדים הָלְאָה מזה תנהלנה ארבעה מעלות אל משבצת מאבנים אשר לא נפסלו מידי חרש, ושם נמצא ארון משוח בטיח לבן, ומעליו עלית כפה, בו יכבדו ויהדרו דורות עולמים את מנוחת הכבוד לעצמות הרמב"ם ז"ל, אבנים קטנות אין ספורות למו צבורות פה כמו מרגמה, אשר הניחום המבקרים הנה. מסביב לקבר הלזה תתפלל העדה מדי פעם בפעם ביום תום תקופת החודש בחדשו. גם יֶשְׁנָם אחדים, היוצאים להתפלל פה מדי יום ביומו ובכל עת אשר ידבם לבם וקשת רוחם.

ונרכבה עתה במעלה הר תלול אשר בו מצאו מנוח קבר למו רבי עקיבא עם עשרים וארבעה אלף תלמידיו.

“הנני בא לספר פה את הנחמדים בספורים”, באמרים האלה יחל הקאָראן את ספורו מיוססוף במצרים, והם יכונו גם לעמוד בראש הספור, אשר נִתְּנֵהוּ פה מהמורה התמים והנאדר בתורה, אשר על קברו אנחנו עומדים כעת.

רבי עקיבא היה רועה אצל כלבא שבוע בירושלים, אשר על קברו יאמרו עוד היום, כי הנהו במקום קברות המלכים. והוא אהב את בת אדוניו, וכמים הפנים לפנים, חשקה נפש הנערה גם בו. רק בזאת קשרה את שִׁלּוּמת נדרי אהבתה, בשומו לדרך פעמיו לשקוד על דלתות התורה ולאסוף מלֹא חפניו חכמה ומדע. כבר חלפו ימי הנערות על עקיבא, ובכל זאת לא מנע מנסוע למרחקים, והנהו השוקד בין כל תלמידי החכמים המפוארים. כלבא שבוע הדיח את בתו כנדחת, עלי תתה כתף סוררת מול רצונו, ועלי היותה אשת עקיבא, היושבת ומיחלת, עדי שוב אישה אחרי שנות מספר, נאדר בזוהר תורתו אשר רכש, לְבָרְכָהּ בחן אהבתו. בחן אהבתו. אך אביה עמד כתֹמר מקשה במורת רוחו ולא אבה להתכפר עמו. בקרב לב עקיבא לא נח ולא שקט עוד רוח המחקר מהתעורר עוד הפעם, עדי עזבו שנית בעצת אשתו את ארץ מולדתו, לנסוע למכון שבת מורים גדולים חקרי לב, היושבים לכס התורה, והיא יושבת עזובה ובדודה באמון לבה על המצפה, לחכות על אישה שנים כבירי מספר. וככה גבר העוני והמחסור על הגלמודה העלובה, עדי לא נשאר לה בעניה, רק לגלח את קוצות ראשה השחורות ולשזור מהן טבעות למכרן ולהחיות את נפשה במחירן. כבר יצאו בכל הארץ קוי תהלת אישה, עדי גם פתרוני החוק, אשר חדש בהוציאו לאור תעלומות ברוח ה' המדברת בו, נכבדו והושמו לחוק בישראל. ועד ככה התנשא ביקרו, עד כי אמר עליו אחד מהמורים, אשר מקדם פי שנים ברוחו עליו גבר, כי כל הנוטה מדברי עקיבא אף כמלוא שערה, סר הנהו מארחות העולם הנצחי, וכל ההלכות, אשר נשכחו מפה המסורה, חדשן הוא ברוחו והעמידן על כנן ואיתנן הראשון. ותלמידיו אמרו עליו: כי לרוחו נבעו גם אלה מצפוני וסתרי התורה, אשר נעלמו מעיני משה. והגדה נפלאה, המורה על אורח תורת עקיבא, מספרת: כי שאל הנביא הפעם את האדון ה' צבאות, על פשר ופתרון אותות אחדים, הנמצאים ממעל לאותיות התורה? ויענהו ה': כי יקום איש בדורות הבאים, אשר יתן פשר לסודות הרשומים האלה. אז חלה הנביא את פני ה', להראותו את תמונת האיש הלזה, וישקיפהו האל על אגודת רוחות היושבת במערכת שמונה טורים מאחרי עקיבא. וישמע הנביא את עקיבא מדבר ומבאר, אך את אמריו לא הבין". אחרי שנים כבירים שב עקיבא הביתה, ועמו עשרים וארבעה אלף מתלמידיו. כל העם הריעו לקראתו לשֵמע קוי תהלתו אשר יצאו למרחקי קצות ארץ, והמונים התאספו לראותו ולהקשיב ברב קשב את אמרי חכמתו. אז התפרצה אשה אחת מבין המון הנצבים עליו, ותפול לרגלי האיש, המשכיל באהבתה והנאדר בהדרת החכמה, ותבך בחבקה את ברכיו, ויגשו תלמידיו להדיח את האשה, אשר לא ידעוה, אך המורה ענה ואמר למו: “הרפו לה; כי כל אשר נִהֱיֵיתִי ואשר נִהֱיֵתֶם אתם בידי, הנהו מפעל אשת חיל היקרה הזאת!” ויושט לה את ימינו להרימה מהארץ וינשקה. עתה התכפר גם האב קשה הלבב עמם, ויחוננם בשפעת עשרו עד בלי די.

שן סלע, הַנִּשָׂא ממעל לגובה מחצית ההר, ואשר חומה לו מסביב, נשקף על ציון קבורת רבי עקיבא, חֲסַר כל הדר, על עצם ההר, על השדות המאריכים למעניתם לרגליו, על העיר, ועל היאור אשר מאחריה, ומעבר הלז על סלעי קרחה, אשר המה כקירות להויראַן (Hauran) והמתארים שפתו. בתוך הים נגר נהר, כהה במראהו ומתפרד, לבלתי התערב בגאונו עם שטף הים, אף בעברו את כל פני ארכו אין קץ לו. הנהו: הירדן. וכבר פתר משל הקדמוני את המראה הזאת על ישראל, העובר בין משברי כל עמי הארץ. ובכל זאת לא יתחבר עמם לאגודה אחת, לעזוב את חסדי אמונתם ואת ברית מורשת אבותיהם:

אל הקבר הלזה תסע כל מקהלת טבריה וכל האורחים הבאים מערי אדמת הקודש בל"ג בעומר. כלמו בנרות דולקים בידם שם יתפללו, ואת אהליהם יטו שם, לבכות על קברי עשרים וארבע אלף כיום תמים וליל. מאחרי הקבר נמצאה מערה עמוקה, אשר בה יָקֵרוּ את המים בעד המתחננים. מתחת לקבר רבי עקיבא, כשלשים בּאַמַּת הרגל, נמצא קבר רבי חייא ומימינו ומשמאלו קבורת שני בניו, וחומות למקום משלשת עבריו והנהו פתוח, ומירכתי אחוריו נמצאה מערה.

ושם גם קבר רב המנונא הזקן, אשר אליו ילכו להתפלל בעת עצירת הגשם. כל איש אשר בשרו עליו יכאב, ילך להתפלל על קבר רבי מאיר בעל הנס ורבי זכריה אַקאַנא.

ונרדה מעל הסוסים, לנהלם במורד ההר התלול, ללכת על ככר ארץ צר, הנמצא בין ההר ובין היאור. פה ראיתי גם את מקום קברות הישמעלאים, הנה והנה עמודים עומדים ומונחים, ואספרם והנה תשע עשרה מהם שבורים; ורק האחד מהם עמד נצב במלוא קומתו, ובין הנשארים לא מצאתי אף אחד, אשר רשמי הכשיל בו נכרו. היהודים יחשבו, כי הורדוס השני בנה פה את ארמונו על קברי שנות קדם, ומקללים לאזכרתו.

וככה ישימו גם מארה בזכרון איש, שמו יָאזעפהוס, אשר המיר את אמונתו בדת הנוצרים, ויקח מהאבנים אשר הכינם המלך האַדריאַן לבנות בו היכל ד', ויבן במו בית תפלת נוצרים.

קסמים רבים עמדו למולו לשטנו, אך הוא התגבר עלימו לנצחם בכשפים אחרים. לארך הככר הלזה מתנשאים קירות סלעים, הנפרדים מההר אשר עלינו בו, בפחת אחת, ובמו נראו מערות קבר עם מבואות בנוים.

משלחי, אשר אליו נגלו כל מצפוני ההגדה, ספר לי: כי על גובה אחד הסלעים האלה עמד הפעם ארמון אֵם המלך שלמה, ובהראותו לי בנין מתמוטט, העומד לרגלי קיר ההר, אמר, כי פה היה מקום מגורי אֵם אברהם. אל החרבות רחבי ידים האלה יבואו הישמעאלים, בחגגם חג ברית מילה, פה יפרשו את יריעותיהם לאכול ולשתות ולשמוח במנגינות ושירים.

בתי המרחץ    🔗

במרחקי מחצית מעלה מטבריה מתנשאים, כמבשרים את היותם, בחמדת בנינם בתי המרחץ החמים, הנודעים לתפארת משנות קדם קדמתה. אינמו גבוהים משפת היאור רק טפחים אחדים, ורחוקים ממנו כמדת עשרים צעדים. מאולם פתוח נבוא אל שני, וממנו אל בנין עגול, אשר עליו כסוי כפתור, הנשען על עמודים. מסביב יציעי שיש, המובילים אל חדרי המרחץ. הבנין הלזה נוסד מאיבראהים הפחה, וככה גם האגן משיש לבן, העומד באולם הקרוב. בו התרחצתי, אולם אף כי צויתי לשאוב אל תוכו שני שלישיות מים מהיאור, בכל זאת היה המרחץ כמעט חם מנשוא.

בשומי את מודד החום אשר אתי אל תוך מימי אחד מהמעינות הארבע, רמז על ^R. ‏49°. טעם המים חד, מר ונמלח, וריחם כמו גפרית. נפלא הוא במראהו, כי צבעי השמרים אשר ישאירו מימי ארבע המעינות האלה מאחריהם, בנזלם אל תוך היאור, המה שונים אלה מאלה, הנמו: אדומים, צהובים, לבנים וירקרקים.

השמש נטתה לבוא, והיא פורשת על פני השמים, על הים ועל ההרים הדרת זוהר, אשר לא ראיתי כמוהו רק בארצות המזרח.

ונרכב עתה בקרבת חוף הים, ושם התנשא עמוד שיש, אשר משבריו אפפוהו מסביב, גם אדני עמודים ושברי אבן חצובים נראו שם. במרחקי עשרה צעדים מהים עמד פלח סלע אדום כמעט גדול, “הנהו הסלע”, אמר משלחי אלי, “אשר הכהו משה במדבר ויתן את מימיו”.

אחרי מחצית מעלה הגענו בעד שער מתמוטט, אל חרבות העיר הנפלאה הזאת.

כבר הוחיל כמ"ר ווייסמאן עלי להוליכני אל אחד מהשבעה בתי כנסיות אשר בטבריה למנחת הערב. הנאספים, כלמו בבגדי פולוניא, הזמר הנבדל בצלצול מנגינתו וכל המערכת בבית התפלה, השכחוני לרגעים, כי הנני פה על האדמה המקודשת בפי ההגדה והספור, כמו בפי הבלי השוא והחכמה.

בשובינו הביתה, מצאנו את השולחן ערוך באולם הפתוח לָרְוָחָה, מטפחת בד לבנה עליו פרושה, ומנורה בת שבעת קנים ממעל לו בוערת, ובעלת הבית, אחות האשה המומתת ברעש הארץ, העמידה לפנינו קערות דגים המוכנים באורח נבדל, ובכל קערה מין דג אחר, הנבדל בהכנתו מרעהו, ויין חברון נתן עיניו בכוסות.

אחרי אשר שרתה בעלת הבית אותי ואת אדוניה באורח כבוד, ישבה היא ובניה ומשרתותיה לאכול, על רצפת האולם.

מקרים נפלאים ספר לי כמ"ר ווייסמאן אז מקורות חייו, מנפלאות ומתחבולות משלח ידיו ומעשה חכמתו. הנמו ערב רב מאמון רוח וערמה, מתמימות וחכמת התבל, אשר מצאתי באמריו, אך לא יכלתי להבדיל אי זה מאלה המושל בתוקף עָצְמָה על רוחו.

אחרי הארוחה קראני כמ"ר ווייסמאן לשכב ולישן עמו על גג הבית, כי גבר החום בחדר עד לבלי שאת.

ונעל בגרם מעלות אבן, והנני בגובה גג, המכסה את כל פני הבית, ושם יריעות פרושות בעדי ובעד אדוני הבית, ומטפחות בד לכסות. אז עטה ווייסמאן את ראשי במטפחת צמר רך ולבן כצניף, באמרו, מנגד לתורת ארצות המערב: “להחם את הראש”; אחרי כן מלא כדי חרש במי הים, לְהָקֵרוֹ בהתנשאות אידיו, ויקראני לשכב על מצעי, והוא הניח אבנים על שמלת הבד הפרושות עלי להכבידן, לבלתי ישאן הסער בעת תנוח השינה על עפעפי, ורוח הליל לא תפגעני. אך לא יכלה בת עיני עוד הפרד מהמראה הפרושה לפני מהגובה הלזה.

בהירים וגדולים נוצצו הכוכבים משחרחר השמים. ממולי התנשא ההר עם עשרים וארבע אלף קברותיו; רק במרחקי עשרים צעדים ממני נוהם הים, הנסתר מעיני, בדכית משבריו. אולם נרות גיל וששון לאלפים האירו את העיר טבריה מסביב. בכל משכנות מגורי יהודים בערו מנורות, נשמעו הנגינות הנודעות, המברכות את מלאכי השבת, והנה והנה נראו תמונות בשמלות ליל, בהירות כשלג, על ראשי הגגות.

מנוח השבת    🔗

רוחות הַצְּלָצָל, אזרחי צפת, אשר חבקוני בחרבות מלתעותם, החלו להכאיבני במרורת פתני שאול אשר עלי שפכו, ואיקץ בטרם עלות השחר, והנה כצרבת שחין על פני כל עורי.

בגלותי זאת אל האדון ווייסמאן, ענני קשות: “מדוע איפה לא תשאל, והנך אצל רופא? המרחץ החם, אשר כח מלח בו, הרע לנפשך, עתה בואה ורחץ חיש ביאור וטהר”!

“הירחצו ביום השבת בטבריה”?

“לולא ירחצו בני אדם פה פעמים אחדים ביום, אז יתמו לגוע מחום תבערת השמש. גם לא ימנע הרב בטבריה את העם מרחוץ ביום השבת”.

ונלכה יחד בצניף לבן על ראשינו, עטופים רק בשמלה, ונעלי עץ ברגלינו, אל היאור, הנוצץ בנוגה לבן ומישר את משבריו מרגש סופת הליל. ונמצא שם אחדים הרוחצים, ונתמהמה בשטף הקר והנעים עד אחרי עלות השמש, והתבל האירה מסביב מתבערת צבעים שונים.

מכאוב בשרי מנעני מבוא אל בית התפלה, ואהי נגוע כל היום משכב על המטה ועטוי בשמלות מרוטבות במים קרים, רק בזאת נמלטתי מתבערת כאבי בצפד עורי. ושחוק מלא פי, בהגיד האדון ווייסמאן אלי את משל הקדמוני, הנודע בכל אפסי הגליל: “כי מלך הפרעושים כונן את כס ממשלתו בטבריה”.

אחרי ארוחת השחר, הנסעדת שם כמעט תום עבודת האלהים בבוקר השכם, בקרני הרב הנכבד מו"ה שמואל חיים הכהן קאָנאָרטי נ"י, ראש הרבנים בטבריה עם שבעה מחכמיו. כלמו מעטפות לבנות עלימו, אשר קוי תכלת רחבים במו ארוגים והציצית בכנפותיהן.

הרב קאָנאָרטי התגורר בנסעו בארצות אייראָפא, שני פעמים בקרית וויען, בשנת התקצ"ח אחרי רעש הארץ הנורא, אשר פגע בעיר ובשנת התר"ח, ובשנימו רק מטרתו לבקש רחמים בעד עדתו האומללה, לחוננה בנדבת צדקה.

גם פה, כמו בצפת, זעקו אלי מרה, על כי יפנו כל רחמי אנשי המערב רק לירושלים, בעת יפנו יהודי אזיא ואפֿריקא בפקודת נדבתם גם לתושבי צפת וטבריה.

“האין גם אנחנו תושבי אדמת הקודש כמוהם? האם לא חרשו חורשי רעה גם על גבינו, אחרי אשר כבר נחרבה ירושלים? האם לא שׂמו מְקַדְּשֵׁי שם אמונתינו פה את טבריה לכבוד בארץ? האם לא נמלטה התורה פח כאוד מוצל מאבדון נצח עדי הופיעה מקרבינו חדשים לבקרים בנוגה זהרה על פני תבל כלה? אמנם בבוא המשיח תגלה ראשית הדרתה בירושלים – אכן מה זה איפה נעש כהיום הזה? הננו עניים ואומללים, ונפשינו מה נבהלה עד מאוד! חלילה לי, מהלשין את אחינו התמימים בירושלים; אולם תהלוכתינו פה בקודש טובה מאלה, בהיותינו בחוברת אגודה אחת”.

“כמה מספר היהודים אשר בטבריה?”

“הרף אדוני מחפוץ לדעת כזאת! הן בהיות השר משה מאָנטעפֿיאָרע נ”י אתנו, פזר את מתנות נדיבות חלק כחלק לגלגלות, ולמטרה הזאת נפקדנו לדעת את מכסת נפשותינו, ותהי המגפה בעדת ד' כבימות המלך דוד, עדי עצומים כל הרוגיה בינינו.

וכמ"ר ווייסמאן אמר אלי בשפת אשכנזית: “הנהו מדבר פה מחולי הקאָלעראַ, כי איזה הדרך עבר רוח ד' על העם הזה, עדי ידע להפליא בין מגפה לקאָלערא! הנה רפאתי רבים מהאנשים האלה במרקחת אָפִיום, והם התנשאו בנפשם לאמר, כי מאמירת התהלים, עלתה למו התרופה”.

מדי פעם בפעם באו מבקרים חדשים לקדם את פני, ואחרי שאלי את כלמו על הדבר הזה בלי חשך, לדעת אם יבחנו ויאמנו דבריהם, נודעו לי הרשומים הבאים.

מספר תושבי היהודים בטבריה היה בעת התגוררי שם אלף וחמש מאות וארבע עשרה נפשות, מהם שמונה מאות ושמונים ואחד להאשכנזים, ושש מאות ושלשים ושלשה להספרדים.

הנמו רק מקהלה אחת. להספרדים שני בתי תפלות ובית מדרש אחד, ולהאשכנזים חמשה בתי תפלות וחמשה בתי מדרש. עשרים ושלשה בתי אחוזה אל הספרדים בעיר. בין האשכנזים נמצאו כשני מאות ילידי עסטעררייך מגאליציען או מאונגארן, והנשארים כמעט רובם בני רוססיא. חנוך ותלמוד הנערות הנהו שם במעמד משולח ונעזב, כמו בכל ארצות המזרח, העיר, אשר ישבו הסנהדרין ואשר חיו והורו בה שרי גדולי התורה, הִנֶּהָ כעת מושב הבערות. ובעת שאלתי, “הילמדו הנערים פה שפת ערבית, המדוברת בכל אדמת הקודש מפי זקן ונער מסביב”? ענני כמ"ר ווייסמאן:

“שפת ערבית? ומדוע לא תשאל: הילמדו בני אדם לדבר נכוחה ולבטא צחות בניב שפתם, הרחק מלשון עלגים, כדבר איש אל רעהו.”

“אכן הנערים ילמדו על המעט את מלאכת הכתיבה?”

“מלאכת הכתיבה? מה למו ולה? איה איפה הרעיון העולה על רוחם, אשר יכתבוהו למשמרת?”

גם למו תבאנה נדבות מארץ מולדתם, אך מגרעת נתנה במנת חלקם מעל אחיהם אשר בירושלים, וגם מאלה אשר בחברון. על פני רובם תעודת חייהם להגות בתלמוד, במסחר ימאסו בני טבריה באמרם: כי יטה את הרוח מאחרי ד', והוא דרך חול. רק מעטים מהם יביאו את מחיתם במפעל ידים, והנמו חורש אחד, גודרים שנים, שולחני אחד, תופרי בגדים שלשה, תופר נעלים אחד, עושי כלי מודיעי עתות שנים, דַיָג אחד, מוכרי ממכר ששה.

כשתי מעלות בטרם הצהרים גברה ככה תבערת חום השמש, עדי נלאו גם אזרחי העיר משאת את גחלתה. אך התמלט כל איש בקחתו מנוסתו אל ירכתי האולמים התחתיים אשר לבית, ובהשתרעו שם כמעט ערום על אבני הרצפה. גם אנכי נרדמתי ואישנה, ובהקיצי נלאתי מעשות מאומה, עדי קצתי בעתי, ואהי עלי למשא.

בטרם בוא השמש שבנו לרחוץ הפעם, ובמי המרחץ מצאתי תואנה להכיר את כל המון התושבים היהודים. כמעט בקרבתינו נמצא מקום הנגדר ברהיטים גבוהים, והנהו המרחץ בעד הנשים.

בשובינו הביתה, והנה לחם הצהרים ערוך לפנינו, דגים קרים המתבוססים בשמן, בשר כבש, השמן מאוד, בצלים ירקרקים נובלים, אשר משכום כיום אתמול מהקרקע, בצים קרות ועוגה נוטפת משמן. ולא מצאתי את נפשי לנגוע אף מאומה מן המטעמים האלה, אף כי לא טעמתי לחם מאז הבקר, ואוכלה לשובע נפשי מלחם החטים ואשת מן היין. ולעת ערב בצאת השבת, הכינו לפני את אשר בשלו.

עוד באו מבקרים אחרים לקדם את פני. כל אחד מאלה ספר מקרה נורא מעת רעש הארץ, אין אחד בינימו, אשר לא אבד בו אמו אחיו, או בניו, אשתו או אחותו. גם יש בינימו איש, אשר עמד שם בשלול הרעש את כל אלה יחד מאתו, ועיניו רואות. משני אלף התושבים, אשר נמצאו אז בטבריה, נאבדו ברגעים אחדים כשלש מאות – ואינימו.

איש אחד ספר, כי ירד עם בנו, במרחק מעלה אחת מטבריה, במורד ההר, ובנו הלך כצעדים אחדים לפניו. פתאום ראה איך פצתה האדמה את פיה לבלי חוק, ותבלע את בנו. ואחרי כן סגרה הארץ את רחמה.

בלי הבין את המראה, עמד האיש נקשה ומשתומם, עדי נדה ונעה האדמה מתחת למרגלותיו, וימהר לרוץ לטבריה וימצא גם שם ערמות שממה.

רבי משה, אשר בחברתו ירדתי לראות את הקברים ואת בתי המרחץ, הביא לי לעת ערב גביע כסף יקר מאוד, אשר על פניו במעשה מקשה נחרתו תמונות כל מלכי פולוניא.

הגביע הלזה נתן לאבי אביו למשכרת מאת האחרון במלכים האלה: סטאַניסלויס אויגוסט פאָניאַטאָווסקי בעד עבודתו אליו באמון רוח, ועתה בא נכדו למכור לי את מורשת אחוזת משפחתו היקרה. והוא אבה לקנות בעד מחירו סירת דוגה, לעבור בה בים ולצוד דגים ולהחיות בזאת את משפחתו רבת המספר. אולם נפשי בחרה לקנות חוברת דברי הימים מטבריה, אשר הביאו לפני בעצם העת הזאת; והיא כתובה בשפת עבר, ובה ספורי קורות ונפלאות, תפלות ושירים בשפת עבר ולאַדינו. ורק את האחד מכמו אלה נציעה פה לפני הקורא, למען יראה ויבין וישפוט על טעמם, כחיך יטעם לאוכל, והנהו:

א֗וחיל יום יום משתאה¹¹

עיני תמיד צופיה

אעברה נא ואראה

אדמת קו"דש טבריה

אדמת קו"דש טבריה אעברה נא ואראה.

נ֗עימה ישיבתה

גם טובה ראייתה

ים כנרת חומתה

שם העיר הבנויה

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קדש טבריה אעברה נא ואראה.

י֗שרים בלבותם

נחו על משכבותם

בתוכה קבורתם

כולם בני עליה

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קודש טבריה אעברה נא ואראה.

ד֗רך הר אתבונן

שם קבור רבי יוחנן

בן זכאי שם יתלונן

יחיד בדורו היה

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קדש טבריה אעברה נא ואראה

ו֗בחמשה תלמידים

מזהב נחמדים

צדיקים וחסידים

מונה שבחם היה

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קדש טבריה אעברה נא ואראה.

ד֗ימה האחד לבור סיד

טיפה אחת לא יפסיד

ולחברו החסיד

ואחד דחיל חובייא

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קדש טבריה אעברה נא ואראה.

ב֗ר֗ חכם ועוז גבר

כמעין המתגבר

אשרי יולדה על משבר

את בנו של חנניה

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קדש טבריה אעברה נא ואראה.

א֗שרי השם רעיוניו

ישים שם לנגד עיניו

רבי חייא ובניו

יהודה וחזקיה

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קדש טבריה אעברה נא ואראה.

ה֗ר גבוה רם ועל

הוקם עליו ממעל

רבי מאיר הוא בעל

אתייא ותמהייא

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קדש טבריה אעברה נא ואראה.

ר֗אש ההר יש מצבה

קבר רבי עקיבה

עמו עשרים וארבע

אלף תלמידייא

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קדש טבריה אעברה נא ואראה.

נ֗קבר בתוך המטמון

הרב משה בר מימון

ומפרש דת המון

ורב כל חכמייא

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קדש טבריה אעברה נא ואראה.

ב֗רם זכור לטובה

הרב מורי הוא רבא

עץ חיים שר הצבא

ממשפחת אבועלפייא

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קדש טבריה אעברה נא ואראה.

נ֗זר האל בראשו

אליו העם ידרושו

תורה מפיו יבקשו

מצפרא ועד פנייא

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קדש טבריה אעברה נא ואראה.

ח֗ס֗י֗ן֗ יה מי כמוהו

איש אלהים קדוש הוא

בהבל רוח פיהו

רשפי אש שלהבת יה

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קדש טבריה אעברה נא ואראה.

ח֗ידש העיר שכולה

בחומה וקהלה

בית מדרש הוא כלכלה

כל ימיו אשר חיה

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קדש טבריה אעברה נא ואראה.

ז֗רעו לעולם יחיה

כקנין לגוף יהיה

ברכת הדיוט אל תהיה

קלה וגם בזויה

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קדש טבריה אעברה נא ואראה.

ק֗ול זמרת שיר רנני

אמרי פי והגיוני

יהיו לפני אדוני

כמו סלת נקיה

אעברה נא ואראה אדמת קדש טבריה, אדמת קדש טבריה אעברה נא ואראה.

 

אל נאצארעט. –(.Nazaret)    🔗

ואועידה את עת מסעינו במעלה השלישית לעלות השחר, למען הגיע לנאצארעט עוד בטרם חום הצהרים.

וארחצה עוד הפעם ביאור, בעת מרגוע חצות הליל פרוש על פני המשברים, הנגרים בלחש דָכְיָם בנחת, ועל ההרים מסביב. רוח קרה נושבת להשיב את נפשינו, ורק האדון ווייסמאן הטרידני ברוב שיחי בלי חשך. כי נפשו אִוְּתָה לה בחזקת היד לעצרני עוד כיום תמים אתו, למען הביאני באניה אל מקום שֶׁפֶךְ הירדן אל פי היאור ואל מקום מוצאו, ולנהלני גם אל עברי פי פחת, אשר שם מצאו “האנשים” וגם “האמהות” מרגוע קבר למו.

ויבשר אלי: כי בפחת הלזו נחו אביגיל, והמלכה אסתר, אמהות אבי הזקן, בלהה וזלפה וצפורה אשת אדון הנביאים. גם אבה לנחות אותי אל החעֶטיֶען אשר בקרבתינו אל קברות יתרו ואם הנביא יוכבד, וגם אל המערה, אשר שם התחבאו הקיסר אַנטאָניוס ורבינו הקדוש במסתרים להשתעשע יחד בשיחות מֶחְקָר.

הנהו אדמת פוריה להולדת הגדות אין ספורות, אדמת הגליל הלזו, והנמו אורבות, כמו לחשי שיחות בין הרוח למשברים, ללכוד את שרעפי השוקק להקשיב על קול לחשי מדברותן.

הסוסים כבר חבושים וארוחת שחר עם צידה למסע ימים אחדים הוכנו לפנינו. בבקשי את פני האדון ווייסמאן להודיעני את מחיר התגוררי אצלו ודי מחסורי אשר עליו, ענני: “הכי אקח מבן גילי ואיש כערכי גם מחוט ועד שרוך נעל”? והוא הגיד אלי כזאת בלבב שלם וברוח נאמן עדי לא יכלתי לנטות ימין ושמאל, ואשמחה רק לקנות ממנו קשיטות כסף נושנות, הטבועות בטבריה, אשר הראני לפני ימים אחדים, במחיר פי שנים כערכם.

ונרכבה במעלֶה הר נשפה, אשר אל ראשו הגענו אחרי מחצית מעלה. והנה זה מול פנינו עַרְבַת הר; היאור, אשר מאחרינו הבטנו עליו, כבר מנודח מעינינו, ואחת אחת החל השחר להאיר בנשפו. מימין ומשמאל השתרעו שדות בר קצורים לפנינו, ועל כל פני הככר מסביב כמו נוצת פרחי חרולים, הנראה ממרחקים כְשִׁכְבַת שלג. במרחקי תכלת השמים לטוהר נשא התבור את ראשו. ממעל לראשינו השמיעו בעלי כנף את קול זמרתם, ועל כי נדמו קולות מנגינתם על פני כלם כתאומי צביה לאלה אשר בארץ מולדתי, על כן לא החטיאו גם את המטרה, לעורר אזכרות נעימות בנפשי, ואהי כשוכב בראש חִבֵּל הכזב וכמתנועע על ערש המהתלות, עדי החל האַדשי אַחמעד, יליד מצרים, להשמיע את זעקת זמרתו הערבית, בקול אשר לא חשך עדי הגיענו לנאַצאַרעט, כמֶשֶׁךְ מחצית יום.

אחרי שתי מעלות בא לקראתינו מֶשֶׁךְ שמונה חמורים עם שני אנשים הולכים מאחריהם, מכפר לובלֶעה, הנמצא משמאלינו על גבהי רמה, הנטועה בעצי תאנים וזית. ממול הרמה הלזו, עטופה ירקרק כמוה, נמצאה רמה שנית, באין בתים עליה, בין אלה, המשובצות בשולי עצי קאַקטוס, התמשך ארחינו. עדרי שְׁוָרִים ופרות באחו רעו שם לפני הכפר, אשר בו לא נגלתה אף נשמת חיים לעינינו, עדי נדמה כמו חצר קברים.

מדי יָסְפֵנו לרכוב הלאה, החלו ענני אבל ותהו יליל בדידות להתפרש על ארחינו.

הררי קרח סגרו מסביב הפעם עמקים, צָרֵי המשעול, והפעם ערבות רחבי ידים, אשר עלימו אבנים, לבני המראה וגדולים, בהקפם, כמו זרועים נשטחו. קדרות עבים כסתה את פני השמים, מראית מֶחֱזָה, אשר לא שֶׁזָפַתָּהּ עיני זה ירחים, עדי נגלתה מראית הככר עתה, אחרי ימי נוגה אור האלה, לעיני, חפוית דאבה ועצב פי שנים. רוח צח נשבה בנעימות נחת משפיים ותגבורת החום לא הכבידה ביום ההוא על ראשינו.

מִבֵּינוֹת לרחבי תבל האבנים האלה עמדנו לנוח; בוּל אבן גדולה השטוח לשלחן לנו, ומסביב לו רבצנו להשיב נפשינו בארוחתינו הקטנה. שלש נשים, מנהלות שני גמלים עמוסי משא, עוברים לפנינו.

ונקומה ונשובה לנסוע ולעבור בארחות אבלי בדידות האלה, בין סלעים וסלעים, הנשאים בחום התבערה ונעדרי סבכים, בין עמקים, זרועי אבנים לבני המראה הנזכרים. הֲכִסָּה הפעם ירקרק האביב על פני העמקים וההרים האלה? האם נמצאו פה ככה על איתנם הראשון בתבניתם מימות קדם קדמתה? לא לחנם רשמנו והודענו את אלה אשר פגשונו, כי רק למען הראות ולתת מופת נאמן במספרם המצער לעיני כל, איך חדל הפרזון בככרים האלה ואיך נעזבו עד מאין יושב.

רוח מיצר ונבקת מצוק תצרור את הנפש פה בכנפיה, ושממת עזובת התבל תאחזנה, עדי שׁוֹקקָה בכל התאזרות כחה להנצל ולצאת כצפור מיד יקוש מצחנת הרוח הסגורה ומסוגרת בעדה.

פה טעמה לה נפשי בפעם הראשון את עֱזוּז פחדים הנשגבים, הפרושים על הבדידות.

אחרי עת לא כביר הגענו אל כפר משחת המראה, כפר: קעננא, אשר בו קשרו כומרי הנוצרים הגדות רבות וספורי פלאות ממיסד אמונתם.

מאחרי הכפר, אשר עברנו בו, נמצאה שוקת מים גדולה ובקרבתה גנים אחדים, הגדורים בקירות עצי קאַקטוס. נשים ועלמות בבגדי צמר תכלת רחבים ובצעיפים אדמדמים, הנופלים כתלתלים מאחריהם מקדקדן עדי ברכיהן, ובטטפת מקשיטות כסף, נשאו פה כדי חרש עלי ראשן, בזרועותיהן נוצצו טבעות רחבות, ובהתקרבנו אלימו לא התכסו בצעיפן אך בברכינו אותן צחקו, ונהי לשחוק בעינמו.

“נשות ארצות המזרח לא הסכינו בארחות כבוד כמו אלה”: אמר מאַטטהיאַ.

ונֵשְׁתְּ ממעין מים הקרים, ונסע הלאה קדימה במעלֶה הררי מרגמה, אשר בינותם ראינו את הכפר רֶעניֶע, כמו תלוי בגבנון ההר. ואזכרה באורח הלזה, המלא תלי אבן, אדמת קרח וסלעי מגור על פני כלו, את ימי לכתי במעברות הלבנון.

הנה זה האריכה עת שבתינו על הכר כשש מעלות, עדי היותנו באין שפק בקרבת נאצארעט, ומדי פעם בפעם ברכבינו על גובה רמה אחת, האמנתי לראותה, ותמיד מדי רדתנו, והנה זה רמה אחרת חדשה מול פנינו.

בהגיענו אל ראש ההר, ראינו פתאום קלחת עמק פתוחה לפנינו. ובמורד הרמה נשקפה עינינו על נאַצאַרעט, כפר ארמי, הבנוי בין עצי ירקרק, ומבינמו נִשָּׂא כפתור היכל ישמעאלי, תִּמּוֹרָה יחידה ובית הבדידות, הבנוי בתבנית בצורה.

פה ירד אחמעד הישמעאלי מכר סוסו אשר החזיקו ברסנו, ויעמוד מחריש ודומם. מאטטהיא, הנוצרי הערבי, כרע על ברכיו להתפלל. ואנכי עמדתי מתבונן בכר סוסי בזכרי את דברי נתנאל בספר ברית החדשה: “איה איפה הטוב אשר יוכל לנבוע ולצאת מנאצארעט”? ועליו אמר ישו: “הנה זה ישראלי נאמן, אשר אין רמיה וכזבים בו”.

אחרי רביעית מעלה הגענו אל “באר העלמה”, ושם כושית, במכנסים רחבות ובשמלת תכלת קצרה עלימו, וצניף לבן עלי ראשה, שואבת מים.

מטרת מַשָּׂאִי בנאצארעט נבדלה ושַׁוֹנת הטעם בארחה.

בנסוע השר הערצאָג מאקס אין בייערן הפעם על פני רחבי ארצות כנען, מת עליו רופאו דר. בייער בנאצארעט בקטב המגפה. נפש השר, נְעים הטעם, הלזה שוקקה להציב ציון אזכרה על קבורת הרופא ידיד נפשו. אך המלך לודוויג אמר: כי לא יאתה כזאת להציב ציון כבוד אל אַחַד האדם בנאַצאַרעט, גם שאיה יוכת על אזכרה כזאת בקרב ימים לא כבירים ביתר עז בארצות הקדם, עדי תחרב ותשומם מאין זכר ושארית; את כל זאת גלה אל אזני האדון ראֶזער, רופא המלך יון, ויחל את פני, לדרוש ולחקור כפי יכלתי בבית הבדידות אשר בנאַצאַרעט על אודות מוֹסָדַת אזכרה אחרת, הנועדת לפעול לתושַיה בחיים. בחשבו, כי טוב ונאוה הנהו, להפנות את המחיר הנועד אל הציון הלזה, והעולה כפי מסת נדבת רוח השר הנודע לתפארת באין שפק למכסת כסף רבה, לקרן קימת לעולם, למען שַׁלֵּם מהנשך הבא ממנו מדי שנה בשנה רופא אמן מארצות אייראָפא, בעת תֵּאוֹת נפשו לנטוע את מקום מגורי תחנותו כיתד במקום נאמן בנאצארעט, למען פְּעוֹל בעד אלה ובעד המון השוכנים סביבותם באין רופא, לישע ולברכה. וימצא הדבר חן כאמרי יושר הנמרצים בעיני פקיד בית הבדידות, ובהכירו את גודל התושיה הנובעת ממקור הרעיון הלזה, הבטיחני לתמכני בכל עזוז יכלתו, בעת תֵאוֹת גם נפש הפאדרע פרעזידענטע בירושלים, אשר כמעט אין שפק בו, כפי עדות כל המכתבים אשר הבאתי אתו. הרופא ישים את מקום מגורו בקאַזאַ נוּאָפֿאַ ויקח גם שם את ארוחתו, עדי כלותו להכין את ביתו, ובמשכרת שש או שמונה מאות כסף לשנה ימצא פה די כלכלתו עם משרתו.

ולא אחרתי לבשר את הדבר ליועץ בחצר המלך דר. ראֶזער לעת מועד.

אחרי כן נהלני פקיד בית הבדידות אל חלקת הקברות, הנמצאה בין שער החצר ובין בית הבדידות, אל קבורת הַשָּׂם אשם נפשו לעבודת המדע דר. בייער, בהתמכרו לממיתים חיתו בין ידועי חולי המגפה.

ונבוא אל מקום רבוע, הנגדר מחומות מסביב, ובטבורו עמוד אבן. לא נמצא שם אף על אחד מהקברים מצבה או ציון ברזל או עץ או גם מטע פרחים; ולא יכירהו איש, לולא יִוָּדַע אליו הדבר, כי במקום קברות הנהו. אין גם גבעה נשאה שם על הקברים, כי כלמו שטוחים ושקועים, ורק דשא ועשב יבש מוּנח בסבך עלימו; אך קבורת הרופא נשאה כמעט ונטועה בקוץ ודרדר.

הנה זה פה האדמה, אשר עליה תצמחנה כותרות החרולים.

ממול המקום הלזה ינהל מבוא שער אל מקום רבוע בתבניתו כמוהו, ובטבורו תמורה היחידה בנאצארעט, הנושבת שלוה אל הנרדמים בשינת המות. סוכת רעננים, הנחה על ארבעה עמודים שפלי קומה בנויים, הִנֶּהָ המבוא אל מערת הקברות, ועל פניה נטועים עשבי מקטרת הטאבאק, עוד לא מצאתי תמונות משכית כמו אלה באחד מחצרות הקברות: שכרון, עשן ושלות מרגוע.

 

הר תבור. – (.Tabor)    🔗

ביום ב' י"א תמוז הקיצני הכומר בבית הבדידות אשר בנאַצאַרעט, אשר את פניו חליתי, לשלחני. הפרדים עמדו חבושים, ומאטטהיא ואחד מהמשרתים רכבו על סוסים מאחרינו.

בבקר השכם רכבנו משער קאַזאַ נוּאָפֿאַ במורד ההר, ואחרי רביעית מעלה הגענו אל ראש גבעה אשר ממולו. ונעבור הלאה על ערבת הר, עדי השתטחה לימינינו בקעת עסדראַעֶלאָם, ונגיע אל יער קטן הנטוע בסבך עֲלֵי אלונים. ההר תבור בלי חשך מול עינינו ככדור, אך גבעות ההרים הקטנות אשר מסביב לתחתיתו, נסתרו מפנינו. אחרי רכבינו עליהם הגענו, כעבור שתי מעלות, לרגלי ההר. מימין, אך לא במרחק רב, נמצא הכפר דעֶבּוּרִיעֶה, הנחשב לדָבְרַת אשר באחוזת יששכר. ובעברינו כמחצית מעלה על נתיב סלול בין יער אלונים, הנטועות על פני כלו, הגענו אל ראש ההר. ואכרתה אחרי כן ענפים אחדים, הנכונים למקלות. הנה והנה עמד גם עץ בוּטוּם בין האלונים. כל הנטעים האלה יצמחו מאדמת אבן שיד, אשר הנהו יסוד כל ההר הלזה, והנקרא מהערבים: יעֶבעֶל עֶט־טוּר (Jebel et-Tur).

ראש ההר שטוח כערבה המשתרעת מסביב, ובטבורו שקיעת מעמקים באין עצים. מסביב לראשו, אשר בו נמצאו מוסדי חומות, המכוסים בדשא ובמטעי עצים, רכבנו במחצית מעלה, מבלי גלות אף אחד מהפראים וחזרי היער (Eber) אשר ישימו בסלעי ההר הלזה קנם. ונעמוד אצל בית, הנדמה במראיתו למשכן בודד, שם הוביל כומר יוני מספוא לבהמתינו, וישאב גם מים בעדינו מהבאר, באמרו: “אף כי נמצאו רבות על הרמה, בכל זאת רק היא היחידה הטובה”.

אחרי הֵרָגענו עד בוש, החלונו לעבור על פני הרמה. ונצעד על ככר תהו מלא חרבות, בין בצורות שוממות, אולמות נהרסים, קשתות שבורות, מערות בנויות בסלעים, גזית משלכות הנה והנה, ופלחי אבן אין שחר למו. רק קשת שער אחד עומדת במלוא קומתה עוד היום, והיא נקראה בפה הערבים: בַאב עֶל האַװאַ: שער הרוח. מדי דור דור בנו ומשלו פה היהודים והרומים, לוחמי הצלמים והישמעאלים, ואת כל מעשה תקפם כסתה העת ברגבי קברותיה.

בין החרבות האלה נמצאה מערה, ובה מזבח, ואצלה מערה שניה עם שלשה נבובי קיר למזבחות, פה יבואו כומרי בית הבדידות אשר בנאַצאַרעט, לחוג את חג דתם פעם אחת בשנה, באמרם, כי פה נעשו פלאות ממשיחם. אכן לא נאמנו דבריהם, כי לא נזכר ההר תבור בכל האבן גליום, ובעת חי משיחם עמדה עיר בצורה על ההר הלזה.

המראה, אשר עליה נשקף ההר תבור, נחמדת לעורר ביפי הדרה את שרעפי ההדמות. משם הבטנו על כל ככר עֶסדראַעֶלאָם, הגדול ורחב הידים, שם יעבור נחל קדומים, נחל קישון, עד הר כרמל, אשר עד רגליו יהום הים בדכית משבריו. גם הבטנו על הררי צפת המוזהרים מברק שלב “יֶעבֶעל־עֶסה־שייקה”. גם על ההר, הנקרא בפי הכומרים: הר נעימות האושר, אשר ראשים פי שנים לו, והערבים יקראוהו: קרני ההאטטין. מתחת לעומק שקיעתו מתנוצץ ים הגליל בזוהר השמש. מעבר לירדן מתנשאים הררי בשן וגלעד. ובקרבתינו הר גלבוע והכפר עין דור. ולעיני רוחינו יתראו פה המלך שאול עם האשה בעלת אוב.

באר היטב תִגָּלֶה פה לעין הרואה פלוגת המים, בהזרמם אל הירדן ואל ים התיכון.

מה גדלו האזכרות, הפורשות נוגה הדרתם על ההרים האלה, על הערבה הלזו!

מהר תבור ירדו דבורה הנביאה וברק בן אבינועם עם עשרת אלפים נשוקי צבא, ויכו את סיסרה, אשר תשע מאות רכב ברזל לו, ואת כל המוני חילו הנגפים, גרפם נחל קישון.

בבקעה הזאת הכה אחאב עם צבא ישראל את גדודי חיל ארם.

פה נפל יאשיהו בהלחמו עם מלך מצרים.

מדי זכרינו פה במלחמת הרומים ובמכה הגדולה, אשר היתה בקרבת האטטין בלוחמי הצלמים עדי נכרתו כמעט עדי תומם, נראתה גם תמונת הגבור האדיר קלֶעבֶער לעיני שרעפינו, בלחמו על כפר פֿולֶעה עם חמש עשרה מאות איש מול עשרים וחמשה אלף, ישמעאלים מעלות השחר עדי חשבו לנפול תחת מדקרות חרבותם. והנה זה נאַפאָלעאָן בא הולך וקרב עם שש מאות איש, וחרדת מות נפלה במראיתם על פני הישמעאלים ממגור, כי המון חיל גדול נוסע למולם, וינוסו לנפשם ויפלו חללים לאלפים.

ונשב למקום רבצינו, ושם ארוחת שחר פרושה לפנינו, אשר למועד שמורה לנו מַידיַ הגואַרדיאן להשיב את רוחינו.

רבות אשר ספר לי בן מולדתי ומשלחי מארחות ומנהגי תושבי אדמת כנען, דברים אשר לא נמצאו במכתב וספר, על כי לא נודעו לחוקר, רק אחרי התגוררו שם ימים ושנים בשום עין בקרת. ויתר שאת בזאת אל הכומרים, אשר למו נבעו מצפוני המעמד והמצב על פני כלם, וכל משפחת בית אב, אשר כבודה פנימה, עד רחבי חיי העם בחוצות. נפלאת היא בעיני, כי לא קם עד היום עוד אחד מבינימו, לכתוב ולרשום ידיעותיו בספר להורות את בני תבל.

עוד ספר לי משלחי, כי גם פה יִקָּר המקרה מדי פעם בפעם, כי יקברו את הנראים כמתים. וכי גם הוא מנע הפעם את העם מהשליך עפר על ילד המֻשכב כבר בקבר, על כי נראה בעיניו כי עוד נשמת חיים באפו. וכאשר דמה כן היה, כי שבה נפש הילד אל קרבו, ועודנו חי כשתים עשרה מעלות.

אז עוררני מאַטטהיאַ, להחיש שיבתנו אל בית הבדידות, בטרם תתנשא תבערת השמש. ונאחוז ברסני סוסינו לנחותם על פני כל מורד ההר, ולא עלינו עלימו עדי הגיענו למרגלותיו. ואתנו אנשים אחדים, אשר עלו אל ההר לקושש עץ ולהעמיסו על חמוריהם. אחרי רכבינו כמעלה אחת הגענו אל באר מים, ושם אחד מילידי הבעדואינען על סוסו, וירד לשאוב בנוד עור נקוב, אשר הורידו אל פי הבאר, ויושט לנו לשתות מהמים, אשר טעמם חם וְשָׁמֵן כחלב.

לעת הצהרים עמדנו על שער קאַזאַ נוּאָפֿאַ (Casa nuovo).

(פה התמהמה הנוסע כשלשת ימים, כי עָיְפֶה נפשו לנוח מעמל הדרך. וישם גם פה עין בקרת על כל המקומות, יקרי הערך לראותם, אשר אלימו נחוהו כומרי בית הבדידות בנעימות חן ורצון. בינימו מצא תואנה להכיר ולדעת פנים אל פנים את הספרדי פֿראַ יאָאכימאָ, אשר הנהו הרופא לבית הבדידות ולכל השוכנים מסביב לו. והאיש הזה נכבד ונשוא פנים בעיני כל יודעיו ומכיריו, והוא ספר והודיע אל הנוסע בעת השתעשעם יחד מדי פעם בפעם את הקורות יקרי הערך, אשר קרוהו ואשר אִנָּה האלהים לידו בתהלוכות מפעל יומו בארחות הרפואה. מפה והלאה אמרות הנוסע ככתבו וכלשונו:)

 

עמק יזרעאל. (Esdraelom.)    🔗

את עבדינו אהמעט שלחנו מעל פנינו, על כי לא נרצו סוסיו בעינינו כל ימי מסעינו, וישכור מאטטהיא בנאצארעט אחרים תחתם, ובעלם עם חמורו, הנושא את כל הכבודה אשר לפנינו, הלך מאחרינו. גם יעצונו בבית הבדידות, לקחת עוד אתנו אחד מהבעדואינען כאיש מגן למשמר, על כי נדמו אנשי שומרון לשוסים, ועוד נפשם מרה מן המקרים, אשר קרו חדשים מקרוב בנאפלוס.

המשרת הביא לפני את ארוחת השחר, ונפשו עליו עגמה עלי מהרי לנסוע. בכל בתי הבדידות, אשר באדמת הקודש, לא ישאלו את האורח, עד כמה יאריכו ימי מגוריו, ואת כל מחסורו יתנו לו; ובנסעו הנהו באות נפשו להניח נדבה מאחריו, או גם לחדול.

אז הושיט לי את ספר האזכרה, אשר לבית הבדידות, לכתוב בו טורים אחדים, ואכתבה את החרוזים הנמהרים האלה, המפיקים תודת לבבי:

לֹא לְקֶבֶר קָדוֹשׁ, כִּי אִם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ

לִרְאוֹת וּלְחוֹנֵן שְׂרִידֵי צִיּוֹן הַנּוֹתָרִים,

מָצָאתִי פֹה מַחְסוֹרִי לִתְהִלַּת הַכְּמָרִים,

דֵּי הָשֵׁב נַפְשִׁי וּמָלוֹן לְמַרְגּוֹעַ.

הָאֵל שׁוֹכֵן סֵתֶר יָפִיק לָמוֹ בְּרָכָה

בְּעַד אוֹרַח טוּבָם וְנִדְבָתָם הַיְקָרָה –

וְאֶת דַּרְכִּי יַצְלִיחַ בְּעָבְרִי עוֹד מַעְבָּרָה:

כִּי יִפְגְּשׁוּנִי כָאֵלֶּה אֶלֶף פְּעָמִים כָּכָה.

ונרכב ונעבור אל עמק היורד מטה מטה עדי הגיענו אל מעין ושם הוחיל פֿראַ יאָאַכימאָ, אחד מן הבודדים, אשר בקשתיו בנסעי להפרד ממנו ולא מצאתיו, על בואינו, ויושט לי גביע מלא קרים נוזלים אשר שאבם וצלוחית דם ענבים, אשר שׂחטם מאשכלות זמורותיו, הנטועות מידו.

אחרי רכבינו כמעלה אחת בגובה, ראינו משמאלינו סלע התלול בשקועו, אליו סחבו היהודים, כפי מאמר ההגדה, את ישו, בהפחידם אותו, להפילו ולהשליכו מראשו. אולם מבלעדי כי אין מראית האמת בדבר, כי יגורר המון עם ברגשת כעסו את הנרדף במדת כברת ארץ מכפר נאצארעט, להרשיעו למשפט מות, בככר המלא על כל גדותיו מִשִּׁנֵּי סלעים, לא נזכר גם הסלע הזה בספרי אחד הכומרים אשר חיו לפני מלחמת הצלמים. על כן אין זאת כי אם דבר, אשר בדו האחרונים, במצאם את מקום הככר הזה נכון כפי מראיתו, לשומו למקום ספור נורא.

עתה הגענו אל הבקעה הגדולה והנחמדה בכל אדמת הקודש, היא: עמק יזרעאל. בהשתרעה במוטות כנפיה מתבור עד כרמל, ולרחבה מדשעֶנין עד נאצארעט, היא מַצדקת את שם: הבקעה הגדולה, אשר נתן לה היוסיפון; כאשר היא גם המבורכת ביבול ותבואה בכל ככרי אדמת הקודש, ולוּ היא נזרעה ונטועה כמשפט, אז תוסיף למלאות בר את אסמי המון תושבים, אשר ירבו על אחת שלש, מאלה הנמצאים פה היום. על ברכת היבול הלזו ישורר גם איתן האזרחי: “יזרעאל הנהו שדה בר, אשר לא מידי אדם נפזרו זרוּעיו, ושבליו עת יבוכרו, לא יקצרם מעמר”.

בעברי בעמק הזה בחודש תמוז, לא ראיתיו בתפארתו, כי אם כמרעה אשר היה לשריפת חום שמש. גם את הנחל קישון, אשר גרף אחרי מלחמת דבורה חללי צבא רב בעצמת זָרְמו, מצאתי נחרב על פני כלו, וגם בירחי המטר מראהו רק כנחל חזק.

בעברינו עלי אורח הושיט אלי מאחמוד הבעדואינע אשר שְׁלָחָנוּ, עורות נחשים, המוסרים מהם בהתחדשם כנשר נעורם, אשר דקרם בכידונו הארוך.

הִנֶּהָ אחת מאמונות, הנוסדות על מראית הטבע הזכה, בין היונים, בחשבם וְדָמּוֹתָם למו את רוח הכשרון, כנחש, אשר אליו הקטירו חלב ודבש. האין גם ברוח העתות מאומה מטבע הנחש! אביבי העמים, הַשָּׁבִים ומתנשאים להתראות מדי שנות מאה, האינימו כהסרת שמלת שריונו הנושנת, בהתחדשו כנשר נעוריו? בַּעֲבוֹר רעיונות יקרים וּמַפְרִים על פני רחבי התבל, להפכה לתושיה, הלא גם כזאת מפעל נחש מרוח הכשרון המפליא לעשות הנהו! ואולי על כזאת נִתַּן גם הנחש, כפי מראית עיני הנוצרים, בעגולי טבעותיו, למופת על הנצחות.

העמק הזה נקרא ככה על שם העיר יזרעאל בנחלת יששכר, והיא היתה קרית מלכי ישראל. והיא בנויה על הרמות, אשר לפני הר גלבוע, היא כעת כפר נאלח וכבול במספר ארבעים בתים. אין כמעט זכר לגדולת העיר, הנושנת כשלושת אלפים שנה, בה עמדו ארמנות איש בשת בן שאול, היכלי אחאב ואיזבל, רק שרידי חומות ואחד עשרה ארונות באזאלט, העומדים בין חרבות, אשר ממקור ישראל נשארו. מבין שממת הערמות מתנשא גם מגדל משמר רבוע ושבור, ועוד היום יעלו במעלותיו. אולי הנהו מצפה יזרעאל, הנזכר בספר מלכים, אשר עליו עמד הצופה בקראו: "שפעת אני רואה, ויענהו המלך יורם "קח רכב ושלח לקראתו ויאמר: “השלום?” אך לא היה רק מלחמה והרג.

בקרבת צעֶרִין נמצא מעין, הנחשב לעין יזרעאל הנזכר בכתבי הקודש ובני זאַקער, אחד ממטות הערבים, יקראו לו: עַין דשאַל וגם עין גָלְיַת. פה חנו שאול ויהונתן בטרם נפלם בהר גלבוע.

פתאום עברו כשמונה אֲיָלות בקלות המרוץ לפנינו, ובקלעינו עלימו בקנה השריפה לא נפלה רק אחת מידי מאהמוט, אשר לא החטיא המטרה, ואביא את עורה עמי הביתה.

עוד פגשנו באורח הלזה פעם אחרי פעם המוני אילות קטנות, המקפצות על הגבעות.

משנות אלף עד היום הזה היה העמק הלזה נתיב לצבאות הבעדואינען, אשר נלחמו מול התושבים השלוים וימררו את חייהם, עדי עזבו אלה את הבקעה אחת אחת, לשום את ההרים למקום מנוסתם, וככה הגיעו עדי סתרי סלעים ופחתים, הסגורות ונעלמות מעיני כל עובר.

וככה אין להפליא עוד על אדמת יבול כזאת, הארוכה כשמונה והרחבה כתשעה מעלות, להיותה עד כה נעזבה ושממה מאין יושב; ואין עץ אחד בכל הערבה.

מדי עברינו על תעלת מים ארוכה ובנויה מאבנים, הגענו אל כפר יעֶנין, העומד בין מטעי גנים.

ונרבץ לחנות בגן נחמד ורענן, ונפגוש שם אורחה, הרובצת מסביב לארוחתה. ומה גדלה חרדת שמחתי, בהכירי במו את אנשי האורחה, אשר בחברתם השתעשעתי כבר על הרמה, בה שפט שמואל הנביא את ישראל ועליה גם קבורתו. האדון בכור אַפֿגאַנאַ, אשר אתו ארחתי לחברה אל קבורת רחל, היה עתה לאורחה הזאת לעינים. ונשמח כלנו על המקרה הנעים, אשר הובילנו הלום יחד, ונכבדה איש את רעהו בצידת ארוחתינו.

אחרי הקיצי משנתי אשר ערבה לי, מצאתי את הגן ריק ושקט מסביב; האורחה נסעה כבר והשאירה בעדי תאני קאקטוס קרות וצלוחית יין חברון, לברכת פרידה.

 

מלון הליל    🔗

כשתי מעלות ומחצית אחרי הצהרים עלינו על כר הסוסים לנסוע בהרי שומרון, אשר עברנו את גבולו. ונמהרה במשעול עמק צר, הנטוע בזיתים, עדי הגענו ממשטחי ערבה קטנה נשאה, לערבה שניה רחבת ידים, שם כפר הנשקף לנגדינו ושמו: אַבאַטיע. מעליו מתנשא ארמון מבצר עם שני בנינים מצלעותיו.

בפנים זועפים ומחרישים הביטו התושבים עלינו בעברינו בכפר. אז קרא מאַטטהיאַ, אשר לבו שאנן תמיד מפחד, למאַהמוד, הרוכב כצעדים אחדים לפנינו, לשבת אתנו. מראית מלחמה על פני כל הכפר, וכל בית, בנוי מאבנים חזקים, נכון להתהפך אל בצורה קטנה.

על נתיב אבנים רכבנו מן הכפר וחוצה. שם פגשתנו אשה שומרונית, וכדה מלא מים קרים אשר שאבה, ועל בקשתינו השקתה אותנו, אך מאנה לקחת מתן.

לימיננו השתרע עמק לארכו, הנחמד למראה במטעי עציו וגפניו, עדי לא ראיתי כמוהו בכל ארצות המזרח. ובמקומות אחדים בין תפארת הירקרק הלזה, הררי בר קטנים, צבורים להפיק ברכה לגרנות.

אחרי עברינו על ההר, אשר הכפר בנוי על גבנונו, באנו אל ערבה עגולה המֻגבלת משמאלינו בהרים והמסֻגרת ממולינו בהר עגול, אשר על גבהו בנוי כמבצר הכפר סַנור. מהלאה לרגלי ההר הזה בקעה ארוכה במדתה, הנטועה גם היא על פני כלה, והיא מטרת מסעינו כהיום.

בהגיענו שם אחרי מחצית מעלה, אין אחד מהתושבים מאסף אותנו הביתה, ולא מצאתי מחסור נדיבות כזה מול אורחים עד הפעם בארצות המזרח. ומאטטהיא אמר: "השומרונים האלה הנמו עם סורר ומלא עתק, ופה גרשו, זה שלשה ימים, את פקידם. והננו פה בקרבת סעבאַסטע ונאבלוס, ועוד מרה נפש העם מעת התנשאם מול הנוצרים. את אהלינו לא לקחנו אתנו, וללון בחוץ יגורנו משטנת התושבים. עדי ראותינו ממרחק בית בדד נעזב ומתמוטט, בקרבת המאָשעע, אליו מהרנו לשומו למפלט לנו, ונעל אל גובה גגו לחסות בקיר, המתנשא מעבר האחד, וגם את סוסינו לקחנו אתנו, לשום עינינו עליהם לשמרם בנצורת עין.

בשלוח מאַטטהיאַ את משרתינו לקנות בצים וחלב, לא הביא מאומה בידו, באמרו: “פני העם הזה זועפים, ואין לבם טוב אלינו”. ויכן מאַטטהיאַ משארית הצידה הנמצאה עוד אתנו ארוחה כמסת ידו.

בעת סעדינו, באו תושבים אחדים, ולא ידעתי אם לשלום או למלחמה. וישבו אצלינו, בלי ברכינו בבואם ובלי שאול בשלום לנו, ומחרישים כמוהם באו אחרים בצאת אלה. אז הזהירני מאַטטהיאַ, להשמר מאוד משתות יין, לבלי הזכירם, כי לא מילידי הישמעאלים נחנו.

בלילה הביא מאַהמוד יריעה נושנה בלויה וסחובה מבית המאָשעע, לפרשה לי למצע מתחתי, לבלתי אשכב על רצפת הגג הקשה, ואחרד ואירא למאוד באמרי: כי בזאת ימצאו התושבים תואנה להתגולל ולהתנפל עלינו בעלילות דברים! אכן הוא ענני:

“אל תירא, אדוני! רק של נעליך מעל רגליך, לבלתי דרוך עליה בפעמיך בנעלים. כי רק זאת תחשב לך לאשמה.”

ואצו עליו להשיבה כרגע למקומה, אולם התושבים אשר עברו ושבו תמיד, עצרוהו ממלאות פקודתי. ויאמר עוד:

“אל תפחד, אדוני, בטרם יעל השחר נשימה לדרך פעמינו, והנני להשיב את היריעה למקומה, עד לא הקיצו עוד תושבי הכפר מתרדמתם, ובלילה לא ידרוך איש על הגג הלזה. שכב וערבה שנתך, ואנחנו לא נסירה הנשק מידינו ונעמוד על המשמר”! אך פחדי לא סר ממני, פן תהיה היריעה הזאת לי לפוקה ולמכשול לעיני התושבים.

רוח הליל נשף קר מאוד, ובכל זאת ירא מאטטהיא להבעיר אש, לבלתי עורר והטות את עיני התושבים עלינו, ואקח את אדרתי ואתעטף בו להחם את עצמותי מקרח הליל.

פתאום נשמע מכל עבר הולך וקרב, זעקת יליל בכי, כקול ילדים בצעקת בכיתם, ואקפוץ ממשכבי נבהל ומשתומם, ואשאל: מה זאת איפה? “השקיטה, אדוני! הנמו רק זאבי טרף”, רַק!

 

סעבאסטע. – (.Sebaste)    🔗

ואיקץ בבוקר מקול זעקת הערבים, הנושאים קולם בשיחתם כנשי ארצות המערב. ראשי עלי כבד ונשמת אפי קצרה ולחוצה. “רוח הקר הנהו, הנושף בלילה”, אמר מאטטהיא “אולי נפל הכובע מעל ראשך והכסוי מעל לבך בעת נרדמת, והקרח פגע בך עד להכאיב. מדי רכבך בחזקת היד, עדי תגרנה נטפי זעה מאפך, ושב ורפא לך.”

ונמהרה לנסוע להתרחק מן הכפר. פני השמים כהו וערפלי קרה עטו את כל הככר מעינינו. ונעבור בבקעה, הנטועה מסביב תאנים וזית, כי שומרון נטועה וזרועה ביתר שאת מיהודה וגליל. עוד מעט והנתיב הובילנו בין הרים. על סלעי קרחה הגענו לככר ארץ, שם לימינינו קלחת הרים עמוקה ורחבת ידים, ומטבורה התנשא כמו אִי הר ארוך ותלול, עליו בנוי הכפר: זילטע כמו בצורה נושנת:

אחרי סבונו את העמק ועברינו במעמקי הבקעה, התראו תמיד כפרים רבים לעינינו, הבנוים במורד ההרים. אף כי נשאר הערפל מאחרינו בסתרי הסלעים, בכל זאת לא בקע אור השמש את מכסה הרקיע הכהה, ואמצא את מחסור האור הלזה, מתאים עם הבדידות ומראית המלחמה, הפרושה פה על כל משכנות התושבים, וטוב מזוהר השמש, המבריק בלי חשך, והמכאיב לנוסעים בארצות המזרח.

עתה הגענו לעמק, המשתרע תמיד ברחבו, עדי עלותינו אחת אחת, ושם נגלתה לעינינו שקיעת הר אחת, בה התנשאו שמונה עמודים, שנים שנים יחד, ועמוד אחד מאחריהם, והמה שרידי העיר שומרון, הנקראת היום: אוּסבוּסטע (Usbuste) ובינימו רועה עם צאנו.

בעברינו על העמודים האלה בין מטעי עצים וגנות סגורים בגדרי אבן, רכבנו במעלה הר תלול, ונגיע אל שממות שער וקשתות תפארת, ומשמאלינו רכבנו בין עמודים שבורים למחציתם, העומדים בטורים פי שנים, והמה גבוהים שש עשרה באמת הרגל, וְעָבְיָם שתים, והמרחק בין טור לטור חמשים, ואספרם ואמצא מספר כלמו, עם אלה אשר לא נשארו רק באדניהם, תשעים.

העמודים האלה, הנמצאים כעת על רחבת הר, הנטוע בבר ועצים רעננים, נחשבו לשרידי בנין ההיכל, אשר בנה הורדוס בגובה ההר.

ונבוא אחרי כן אל הכפר, אשר כל בתיו כבולי המראה ומשחתי התואר, ובין חומותיהן פלחי עמודים ובתרי גזית גדולים.

הכפר הלזה הנהו כל שארית העיר שומרון, אשר בנה עמרי לקרית מֶמשל למלכי ישראל. גם פה מלא ד' את דבר נביאו מיכה: (א' ו') “ושמתי שומרון לעי השדה למטעי כרם והגרתי לגי אבניה ויסודיה אגלה, וכל פסיליה יכתו”.

ההר הזה, הנטוע בחריצות ידים, נשקף על ככר ארץ, אשר הרים סביב לו, וממנו נכיר כי לא בחר הורדוס בהר הלזה רק לבנות היכל, כי אם גם לכונן עליו קריה בצורה.

בין עצי זית ופלחי בנין, אשר התגלגלו הנה, הגענו אל בקעה, נטועה לחמדת עין, ונרבצה שם מסביב למעין מתחת עצי תאנים לסעוד לבינו בארוחת השחר. אנשים ונשים שקדו פה ביעים וקרדומות להעמיק את נבוב צנורי האבן, המביאים את מי המעין אל גניהם, פן יחרב בימי הקיץ, או לא יגר בשפעת זרמו, ונער אחד הביא אלי מטבע נחשת, ועליה רשום: סעבאסטע סיריֶע (Sebaste Syriä) ואקנה אותה במחיר פיאסטר אחד מידו.

למען הגיע לנאַבלוס בטרם התגבר חום הצהרים מהרנו לנסוע. אחרי רכבינו כשש מעלות, באנו אל עמק נטוע בהדר, המשתרע בארכו כמחצית מעלה, והננו ממול הרי גריזים ועיבל, בנאבלוס.

 

נאבלוס. – (.NabIus)    🔗

כמעט באנו אל בית היוני גיפֿיעס, אחד ממכירי מאטטהיא, למצוא שם מקום תחנות ללון, והנה זה כאב ראשי, אשר כנטל משא עלי הכביד, החל להתחדש ולהתהפך עלי בבלהות כמאז הבוקר. חלחלה בקרבי ונשמת אפי נלחצה, עורקי דמי כגלגל במרוצתו בקרבי המו, ודלקת הצמאון בי בערה, עדי לשוני מדבק למלקוחי.

ואכרע ואפול על המטה בחדר הגדול, אשר פִּנו לפני, ואחשבה לדעת כי נהייתי ונחלֵתי עד מאוד.

אין גם רגע בכל עתות מסעי, אשר טעמתי בו מרר, כמו הפעם. פה, בעיר נכריה, אשר ממנה נסו כל ילידי אייראָפא מפני המון המרד המתנשא, נתון לשלל אל כל פגעי המחלה באין רופא ובאין כסף, אשר צררתי בכיסי רק די מחסורי – אחזתני דאגת פחד, המתגברת פי שנים עלי רוחי בתבערת הקדחת.

רבות עשתה גברת הבית בעדי לכלכלני במחלתי. מדי פעם בפעם בבקשי לשתות, ירדה אל הבאר בגרם המעלות לשאוב קרים נוזלים להשיב את נפשי, ובלשון רכה ובחן שפה דברה אלי נחומים לעורר את רוחי הנכאה, גם העמידה על מטתי את בנה או בתה הקטנים להעביר ולהרחיק הצלצל מעל פני, ומדי בואם הביאו לי שושן או חבצלת, וישמחו לראות ברמזי למו, כי עלה בִשְׂמָם לריח נחוח לפני.

ומאטטהיא עובר ושב בלי חשך ובא אלי ויספר לי הפעם, כי תאלצהו הגבירה תמיד לקרוא לאחד מהרופאים, הנודעים לתהלה בעיר. וְאֵשְׁתְּ לימאָנאדע חם מאוד ואתכסה במטפחות צמר, ובעת שכבי פה נקשה וַחֲסַר כל רעיון, בא אלי בחיר כל הרופאים – השינה.

בהקיצי, והנה מנורה גדולה תלויה בחדר, להאיר את האופל, ואמצאני בדד, מכאוב ראשי מעלי הקל, אך אומלל ורפה כח מצאתי את נפשי, ומהקרח אשר רחף בעצמותי השקיטו עורקי דמי את מרוצתם ללכת לאטי. אז צויתי אל מאטטהיא בבואו, לקרוא לשני רופאים נקובי בשם אשר בעיר, בשוקקי להכיר את אחי תלמידי אוויצענא, בעת מיצר.

אחרי בוש באו שני אנשים נשואי פנים, האחד שיבה ולובן זקנו כשלג וכצמר צחר, והשני בא באנשים, ושערות זקנו כעורב. עודם מדברים ותצת אש המריבה בינימו על מחלתי ויהיו בעיני, בהתבונני על צבע זקנם, כאַהרימאַן ואָרמוצד, כאור וחושך, הלוחמים בעד נפש אדם.

מאטטהיא הביא לפנימו קאפֿפֿעע וקנה מקטרת, ובחבקם ברכיהם, רבצו לפני על היריעה הפרושה.

“הנה זה קראתי לכם אדונַי לרפאות את מחלתי”.

“כטוב וכישר עשית!” ענני אָרמוצד.

“הנך חכם” אמר אַהרימאן.

ואספרה למו את אשר חשבתי כפי מראית עיני ליסוד וסבת מחלתי.

ויאחוז אהרימאן בגיד הדופק ביד ימינו, כי השמאל כמעט טמאה ומגועלה לעיני הערבים.

“התאמין בנפשך” שאלני אהרימאן “כי יש לאל ידי לרפאותך?”

“לולא האמנתי, כי יֵאָמֵנו ויבחנו בי אותות חכמתך לטובה, לא קראתיך!”

“לא אנכי, כי אם המרקחת תרפאך. התאמין בכח התעלה, או בכח הנסתר מעיני בשר?”

כאחד מלמודי בית התלמיד החדש בקרית וויען, עניתי: “הנני מלא שפק על כח המרקחת, ועל כח הנסתר לבי מלא אמון”.

“רוחך בהיר, אדוני, ולבך תמים” אמר אָרמוצד.

ויבקשו ממני להסיר את כל בגדי ולנוח על בטני. אחרי עשותי כדברם, החלו אור וחושך כבראשונה להתחרחר במדנים מאחרי גוי.

אחרי בוש לקח האחד שמן זך נוטף ריח בשם, וימשח בו את מצחי, והאחר הביא צמר עץ לְיַבְּשוֹ, ואחרי כן עטו את ראשי במטפחת כצניף.

עתה החלו השנים כמקדם לריב יחד בשפת ערבית, עדי השקיטם אחרי בוש. אז קרא השיבה לעבדו, המצפה באולם הבית ויצוהו להביא מרקחת.

“הלא אמרת אדוני, לרפאני בכח נסתר?”

“איבליס, השטן, הוא החולי, הנהו מבקש גם הוא את כלכלתו, ואיננו סר בהרעיבנו אותו”.

“אם כן איפה השקהו, אדוני!”

מפחדי, פן יאלצוני לקחת את המרקחת, סגרתי שמורות עיני כנופל בפתע פתאם לחיק התרדמה – ויהי מה! תרדמה גדולה עלי נפלה, אולי מיגיעת בשרים; ובהקיצי בערה כבר השמש בברק קרניה ממעל לראש הגג, אשר עליה השקפתי בעד הדלת הפתוחה ממשכבי.

אצלי עמדה צלוחית אָפיום, אשר הובילו לי הרופאים, ומאטטהיא נתן לכל אחד עשרים פֿראנקס למשכרת, לעשות לי, כאמרו, שם נדיבות בעיר.

אצל השומרונים    🔗

עורקי דמי שבו לאיתנם הראשון במרוצתם כמשפט; אך ראשי עודנו נדהם ויצורי כצל כלם, אף אם לא בכאב אנוש כאשר עד הנה. ואתגברה על מחלתי ואבקשה לנסוע. ועל כי לא עלה על לבי לשוב עוד לנאבלוס, צויתי לחבוש את הסוסים ולהביאני אל השומרונים, אשר לא הרחיקו ממקום מגורי.

אז ספר לי מאטטהיא, כי מאהמוד עם סוסיו עזבנו, כי לא אבה לשלחנו עד יאפֿפֿא; ובשכרו פה אחרים תחתם, נשאונו אלה למשכנות השומרונים.

כמו בכל ערי המזרח הנמו הרחובות גם פה צרים ומלאי חלאה; אולם הבתים גבוהים וחזקים, ומראיהם כצריחי שנות קדם, והיכולת ביד התושבים, בעת הכינם צידה למו, לעמוד על נפשם מול צוררימו ימים רבים.

ההמון והמרכלת רבו בשוק, מאשר דמיתי למצוא שם; כי העיר הזאת היא כחוברת הבֵּינָיִם למסחר ולמסע האורחות בין דמשק לערי הים.

מקום מגורי השומרונים הנהו לרגלי הר גריזים, והוא חוברת מבתים רבים גדולים וחזקים. ונפן אל הבית אשר בו נמצא בית התפלה.

מחצר קטן, הרצוף בשיש, ובו ארבעה עצי אָראנגען, באנו אל אולם רבוע פתוח, המכוסה בתקרה; ובו נמצא על הקיר ממול המבוא לוח שיש, ועליו חרות מכתב בשפת שומרונית.

וַנּוֹחֶל באולם הלזה על הכהן הגדול אשר לשומרונים. והנה זה בא שיבה גבה קומה וחזק, כבן שבעים שנה, עטוי בשמלות לבנות ובשפתן ארוגים קוי תכלת. צניף לבן עלי ראשו. תבנית ראשו נפלאה, הנהו כמו נפסל מאבן, מתמוטט מזוקן, עוז פניו ישונה מהתאזרות האומץ; בעת תפרושנה גבות עיניו הארוכות והקרוצות ענני החימה על פניו, המתאמת עם קול השיבה, החזק והאדיר.

בצותו לנו לשלוף נעלינו, פתח את שערי בית התפלה. והננו במקום גדול כמעט וְנִשָּׂא בתקרתו, אשר אליו בא האור מחלון אחד.

ממול הפתח, מימין ומשמאל, נמצאו מקומות עמוקים, המתאימים בגבהם עם בית התפלה בתבנית נבובי קיר, ואלימו תנהל גרם מעלות. חמשה חִשוקי פח לבנים, ועלימו מנורות זכוכית לבנות, מלאות שמן, תלויות בגובה התקרה. על הרצפה כסויי יריעות תבן. בית התפלה הלזה גבנה לפני חמש מאות שנה.

הכהן הגדול הלזה, סאַלאַמעה קאַהען, אשר הריץ והחליף אגרות כממתיק סוד עם זילפֿעסטער דע זאַסי בתחלת שנת המאה הזאת. ספר לי, בישבו על מפתן נבוב קיר העטוי במסך, כי הנהו מילידי שבט לוי, וכל השומרונים הנשארים הנמו ילידי שבטי אפרים ומנשה.

“גם אנכי מילידי שבט לוי הנני”.

“הנך יהודי?” שאל בתמהון “ואתה בא אלינו, השומרונים, הנמאסים בעיני היהוּדים?”

“הימאס אלהים איש? ואיה בן תמותה אשר יבזהו?”

“אין לבך כלב האחרים! נפשינו שוקקה להיות בברית אחים עם היהודים, אך הם מתרחקים מהתערב עמנו במאומה.”

“כמה מספר מקהלת השומרונים?”

מספרינו מעט מזער, הננו רק במכסת מאה וחמשים נפשות. הנה זה כמאת שנה חיו שומרונים אחדים ביפה, בדמשק, באשקלון ובגת. גם בארץ מצרים תמו השומרונים לגוֹע זה שלש מאות שנה. הנודע לך, כי נמצאו שומרונים בגענואַ?

בהתפלאי על השאלה הזאת, ואומרה אליו, כי אינימו שם, לא יכול הכהן הגדול לתת לי פשר על המקור, אשר ממנו נבעה לו ההודעה הזאת. בהזכירי אותו, כי הביא החכם ווילזאָן אליו הפעם ברכות שלום מהשומרונים אשר בבאָמבייא, לא מצא את נפשו לזכור עוד את הנוסע הלזה; אך את זאת ידע, כי עזב זילפֿעסטער דע זאסי כבר את ארצות החיים.

בשובו לקונן על מעמדם אמר: “הננו בדד כערער בתבל ומדוכאי עוני ומחסור, ולולי תמכונו אנשי בריטאניא בשנה הזאת לשלוח לנו מאת ככר כסף, כבר תמנו לגוע מרעבון עם טפינו.”

האם נרפים השומרונים מעשות במלאכה, להביא מחית נפשם?"

“תופרי בגדים ונעלים ומוכרי ממכר אחדים נמצאו בינינו. הננו עם נדכא מעוני. הננו סובלים זה שנות אלף. אך בששון לבב נטה את שכמינו לסבול, בהעמידנו את תורת משה בנקיון טָהֳרָה בארץ”.

“הייטב בעיניך לעשות עמי חסד, להראני את ספר תורתכם הקדוש?”

“הנני להעניקך בברכה הזאת”.

עודנו מדברים, והנה בן הכהן הגדול, הנועד לרשת את משמרת כהֻנתו, בא עם שני נערים, נכדיו. בגד צמר בקוי צהוב ולבן הוא לבוש ועל ראשו צניף משי אדום. וישבו אצלינו על שמיכת התבן.

והכהן הגדול קם, ויגל מעל נבוב הקיר את המסך, אשר מאחרי מקום מושבו, ועליו קוי לובן וצהוב ומגיע מראש התקרה עד רצפת הבית. מאחרי המסך הלזה, פנוי להר גריזים, עמד ארון הברית על שלחן תפלה, המכוסה במטפחת מצבעים שונים, פתוח ובאין דלתים.

אז הרים השיבה ארון נחושת ארוך וצר, המשובץ בכסף, והנהדר בשם האֳמָן, אשר עשהו זה לפני חמש מאות שנה. ויפתח את הארון, ובתוכו נמצא הספר התורה, הכתובה על גְוִיל, והנודע לתפארת, והנכתבת מידי אבישוא בן פנחס בן אליעזר זה לפני שלשת אלפים וארבע מאות וששים שנה, והוא עטוי במעטה משי אדום. הנהו כתוב על גויל, אשר כבר הצהיבו פניו, והוא נגוע זוקן, שבוּר וקרוּע. ולולי הניחו או דבקו עַלֵי גויל הדש מאחרי העלים הקרועים האלה, כבר הותרה אגודת הספר הלזה, עדי התחלקוֹ והתפזרו לקרעים רבים.

ואניחה את אצבעי על הספר הנושן למאוד וָאֶשָּׁקהו כאורח הנהוג. ויאמר אלי הכהן הגדול:

כטוב וכישר עשית. הנך נושק בזה את תורת משה הנאמנה, הבהירה ומזוקקה מכל מחולת כזבים. לא נתנהו אל כל איש לראותו".

אחרי כן הלל השיבה לפני את נדיבות נוסעים אחדים, אשר גם למו נפל הכבוד הזה למנה. ואחלה את פניו לקרוא לי חרוז אחד מתוך הספר. ויען:

"כזאת יעשו נכדַי צעירי ימים אלה, למען תראה ותדע כי שוקדים בנינו על דלתות שפת עבר לקראה ולכתבה.

וישלח את אחד מהנערים להביא את ספר מכתבו, והאחר קרא לפני. ותהי הקריאה מוזרה לאזני בקול מנגינתה, נבדלת מקריאת היהודים על פני כלה, ולולא ידעתי כי התורה נקראת פה לפני, לא הכרתי ולא האמנתי אף ממרחק, כי שפת עבר הִנֶּהָ.

ואשאלה את הכהן הגדול, האם ידע לקרוא גם בכתב אשורית; אולם בתתי אליו את מחברתי: “קול מבשר”. לא קרא רק ביגיעת בשרים את מלת ישראל.

"אי מזה ארץ בואך?

“ממלכות רחבת ידים, אשר לסולטאן האשכנזים”.

וינע בראשו לאות, כי לא הכירה, וגם בהזכירי לו שם עסטעררייך ענני במנוד ראש.

“בארצך לא יכתבו בני אדם בשפת עבר, כמו באדמת הקודש”.

הנער, אשר שלחו אבי אביו להביא ספר מכתבו, בא עתה להראות לי כתב ידו בשפת עבר וערבית, ואמצא את שנימו למהלל לעושימו.

השומרונים על פני כלם מדברים בשפת ערבית.

ואשאלה לכהן הגדול: “האם קורא הנהו בספרי התלמוד?”

“אין גם אחד בין השומרונים, על כי מאנה נפשינו להאמין בדבריו. תורת משה צרופה וברה. לוּ חפץ ה' לתת לנו עוד חוקים למשמרת, לא הניחם לפני הרבנים לפתרם לנו, ולהוציא לאורה תעלומות חוקים בשגגת רוח מחקרם”.

“הלא תקראו מדי פעם בפעם בספר ערבי?”

“כזאת נעש מדי פעם בפעם”.

ומדוע אינכם קוראים גם בתלמוד, לא למען שמור את חוקיו, אך להכיר ולדעת את אמריו. גם הקראים אינם שמים לבם למשמרות התלמוד, בהקדישם כמוכם רק את אמרת משה, ובכל זאת יקראו אחרים מהם את התלמוד?"

“מה יתן ומה יוסיף לנו?”

“אולי תישר נא בעיניך, אדוני הנכבד! לתת לי אחד מספרי תפלתכם הכתובים, על הדרך אשר אנכי הולך בה?”

“לא באלה חלקינו למכור ספר. כבר בקש אחד מהנוסעים הפעם לשקול כסף על ידינו כמשקל ספר התפלה במחירו, ונפשינו מאנה לתתו לו. שר הקאָנזול אשר למלכות בריטאניא, תמך את ידי אחד מאתנו לנסוע למרחקי בריטאניא, והוא בגד בנו, לגנוב מאתנו חמשים ספרי תפלה”.

“הלא הגדת לי, כי הנכם עניים למאוד, ומדוע אינכם מוכרים ספרי תפלה הכתובים? הגם מכתב יד אדם קדוש הנהו?”

“אולם בני אדם אשר לא יבינום, ישרתו בם לחלל כבודם”.

אז קם השיבה, וישם את הספר אל הארון; ויתן את המסך לפניו כבראשונה, וישתחו ארצה. ונעזוב את בית התפלה.

בחצר שקדו שתי נשים, אשר התעטפו חיש בצעיפן, למרק ולשטוף כלי נחשת, והנה נושאות צמידי כסף ברוחב שלש אצבעות בתבנית מוזרת על זרועותיהן. ואצוה לשאלן: אם תחפוצנה למכור לי את העדי הזה? וכהרף עין מלאו את בקשתי.

עוד אזכירהו, כי בכל ימי מסעי בארצות המזרח, קרני רק פה אצל השומרונים המקרה הפעם, אשר לא הראוני אותות נדיבות מול אורחים אף במאומה; אולם שנו ושלשו לי מדי פעם בפעם – באין שפק להעיר את רוחי לקחת מוסר – את גודל נדיבות הנוסעים למולם. ואניחה אשכר כסף מאחרי ואפרדה מהם.

גם בנאבלוס נמצאה מקהלת ספרדים קטנה, היושבת בבית אחד יחדיו. מספרה כארבעים נפשות, וחכם אין לה. ואבקרה את הבית, אשר הנהו בתבנית רחוב צר, לשני עבריו חדרים מלאי חלאה עד למאוד ואורם לא יגיע למו רק בדלת הפתוחה. הנשים והילדים בבגדי עִדִּים ובלויי סחבות, סבבוני כמעט בואי, לבקש אגורה. רק איש זקן נמצא שם בבית, אשר הובילני אל בית התפלה העומד בחצר. ונרד בארבע מעלות אל מקום, צר מהכיל כמעט עשרים אנשים בעת ידחקון איש ברעהו, והוא קרח ובאין הדר מסביב.

ואשאלה את האיש: היתערב לארוח לחברה עם השומרונים? אז הרימו הנשים זעקה בקול אחד מְמָאֵן, והאחת מהן אומרת:

“האם היית אצל עובדי היוֹנִים?”

ובענות למו, כי הייתי שמה, שבו הנשים לפנות ממני בזעקת מרר רוח, והאחת אמרה:

"הידעת, כי יקריבו אלה זבחימו בהר גריזים? לך רחץ וטהר, אדוני! עלי היותך אצלם הפעם!

ואבקשה מהם להביא אלי תרנגולים שחוטים אחדים, ויבטיחוני להביאם אלי לבית: והאיש הזקן, אשר הנהו החזן והמל, השוחט והרופא, והסופר כתבי לחש להעדה הקטנה הזאת מכל המקהלות אשר מצאתי בארצות המזרח, הביא אלי את אשר שאלתי עם עוגה האפויה בשמן, אשר לא מצאתי את נפשי לאכלה.

על הר גריזים    🔗

ואשכבה לנוח ולהתעדן במרגעה עדי עבור הצהרים, כי עיפה נפשי למאוד אחרי אשר עזבני מכאובי, ואתאזרה אומץ, בבקשי לעלות לפנות ערב לראש הר גריזים.

לעת ערב הוביל מאַטטהיאַ איש אחד מילידי השומרונים לפני, להיות לנו לעינים. ונרכב בעמק צר הנטוע בעצים לָרְוָיָה, ונגיע לרגלי הר גריזים, הנהו כמו ההר עיבל קרח ואדמת מלחה. בין שנימו עמק נאבלוס, הצר והמכוסה ירקרק, ומבין רענניו ובשמי גניו מתנשאה העיר שכם הנושנת עם בתיה החזקים וכפתורי מגדליה. כל בתיה גני כפתור למו כמו בירושלים, והעמק, אשר בין הר הברכה להר הקללה, נדמה לנהר ירקרק מלא חמדת נעורים, הנגר בַּתָּוֶךְ. רק בדמשק עם ברכת מטעיו ושפעת מעיניו נשקפה העין על מראה נעימה כזאת.

בימינו אלה מצא החוקר ראָבינזאָן, כי בעמק הזה נפרדו המים, בעת יגרו המים קדמה הירדנה, ובפאת מערב אל הים הַתָּוֶךְ. רוחב העמק אלף ושש מאות בְּאַמַּת הרגל, ושני ההרים לא יתנשאו עליו רק כשמונה מאות רגלי. כי הֱיוֹת הר הברכה נאדר מיבול והר הקללה קרח, איננה רק הגדת הנוסעים ובראשם בנימין מטודעלא, כי ראיתים ומצאתי על שנימו קרחה מסביב.

בהמצא מערות קבר לרוב בהר עיבל, ובהר גריזים אף אין אחת, עדות נאמנה היא על מראית עיני העם בשנות קדם, המתאמת עם הנוסעים.

אחרי רביעית מעלה הגענו אל ראש ההר, אשר אדמתו בתבנית לוח המשתרע לארכו. שם רמה קטנה בשפת ההר, אשר אליה יבואו השומרונים בראש השנה, ביום הכפורים ובחג הסוכות להשתפך נפשם בתפלה, ובפסח יקריבו גם שה פה לקרבן. מקום קרבנם נִכָּר בשני טורי אבנים ובבור, אשר טחוהו בשפלות ידים ובמחסור כל הדר.

מאחורי הרמה הזאת נמצאו חרבות בצורה רחבי ידים ממגדלים וחומות, אשר הנמו באין שפק שרידי שממה מימות הרומים. ימים רבים נחשבו החרבות האלה בשגגת ההמון לשארית ההיכל הנושן, אולם גם השומרונים לא יקראו למו רק בשם: בצורה.

מתחת לבצורה הלזו במעמקים נמצאו אבנים שטוחים, הנפלאים לעיני הרואים ברוב גדלם, “פה נקברו שנים עשרה האבנים” אמר מנהלינו השומרוני, “אשר העלום בני ישראל עמם מתוך הירדן.”

בנימין מטודעלא ספר, כי גם הוא ראה את מזבח השומרונים, בנוי משתים עשרה האבנים האלה.

בעברינו הלאה צוה מנהלינו אלי, לשלוף את נעלי. ואעש כדברו, אף כי הכאיב הדבר אלי, ללכת יחף על האבנים האלה. בהשאירנו את מאַטטהיאַ מאחרינו, דרכנו על משטח אדמת סלע כמעט גדול ורחב ידים, ושם עמד, כפי ההגדה, אוהל המועד עם ארון הברית. מסביב שרידי חומה, אשר אותותיה כמעט לא נכרו עוד, ואולי היתה פה חומת ההיכל.

ויספר לי מנהלי: "פה ברמה הלזו נפן בתפלתינו כאות נפשינו אל כל עברי התבל; אולם בהתפללינו במעמקים, אז נשא פנינו מול הר גריזים. פה יתגלה עֶל־מוּהדי: המנהיג, לפדות נפשינו מעול סבל העבדות. לא יאריכו עוד הימים וסאת התבל תִּמָּלֵא, ועת פדותינו לא תאחר עוד לבוא.

בקרבת אדמת הסלע הגדולה הלזו הראני את המקום, אשר בו אבה אברהם להקריב את בנו יצחק. ובהגידי לו, כי לא נעשה כזאת רק בהר המוריה אשר בירושלים, במקום אשר עמד עליו היכל קדוש ישראל; ענני: “חלילה לי מחטוא, להפריעך מאמונתך. אך פה המקום.”

אך מה לי ולו לריב ולחרחר על המקום, אשר קרה בו מקרה מה, או אשר עמד עליו היכל או ציון אבן מה! כמו בירושלים נשקפה עינינו גם פה על מראה גדולה ונפלאה הנרשמת בכתבי הקודש, מאין כמוה, והיורדת עד חדרי הנפש. מראה החודרת עד ירכתי חדרי לוח הלבב והנצבת שם טבועה לנצחים. לעמוד אחרי שנות אלף, בעת ידינו אחוזות בכתב אמת, אשר לא ימוש ולא ימוט עדי עד, לחזות בעינים ולדרוך בכפות הרגל הנה והנה על מקום, בו נגלה מעש נפלא ונאדר לאמונה – בעד עם הנפלא ונבדל בין כל גויי הארץ, אשר אליו נתיחש. –

הערבים יקראו להר גריזים: עֶל־טוּר, והשומרונים יקראו אליו: הר הברכה, גריזים. ומנגד לכתבי הקודש (יהושע ח' ל') אשר שם נאמר: “אז יבנה יהושע מזבח לד' בהר עיבל”, יעפילו לאמר, כי היתה כזאת בהר גריזים, וכי משגה הנהו בכתבי הקודש. והשר הצבא המנצח בנה את המזבח הלזה מאבנים שלמות, אשר לא הונף עליהם ברזל, ויעל עולות ושלמים. ויכתוב את משנה תורת משה על אבנים אשר הוטחו בטיט, וכל ישראל וזקניו ושוטריו ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון, כגר כאזרח הארץ, חציו אל מול הר גריזים, והחציו אל מול הר עיבל, לברך את כל קהל ישראל.

ואיה איפה עוד עם אחד בין כל גויי הארץ בימות הקדם ובחדשים אשר מקרוב באו, אשר נראתה אליו מראה גדולה ונאדרת כזאת, בחוגגו חג שבועת ברית אמון עם אלהיו.

במקום, אשר העיר בנויה עליו כעת, עמד ארון הברית, נס מחסה הקדוש ודגל מגן ההדר אל העם, רוח אמרת אלוה הצרופה והמזוקקה שבעתים, רוח החוק הנאדר בקודש, אור התורה, אשר מים רבים לא יכבוה ונהרות העת לא ישטפוה. מסביב לה עמדו גדודי הלויים בהמון חוגג, ופניהם קדימה, ובזאת היה לימינם, הנכבדת משנות קדם בארצות המזרח, ההר גריזים, ולשמאלם הכהה, ההר עיבל. ואולי נִתָּן גם על זאת היתרון אל השבטים, העומדים אצל גריזים, לאמר עליו את הברכה, ועל ההר עיבל אמרו את הקללה, אף כי נבנה עליו מזבח.

מעת הגָּלות הדרת כבוד האלהים בהוד תפארתו לעיני העם לתת למו תורה ודת, לא התאספו ראשי העם יחד ברבבות אלף במספר עצום ורב, כמו עתה. ובעת הקשיבו אז לקול המבשר עתידות למו למועד החזון כי יבוא, ראו כעת את מִלּוּאַת דבר ד', ועצת מלאכו איככה השלימָהּ.

תורת משה לפנימו נקראת, וקול השופר הריע מסביב, ולא מקהלת הכהנים לבדה. כי אם כל העם יחד ולשבטיו על פני כלם ענה ואמר: אמן, בעת נאמרו הברכות והקללות.

סיני וגריזים, הררי אור הנמו לתבל ומלואה, עלימו נחו עשתנות הנאדר במחוקקים, בהתנשאם בכנפי נשרים בתעופתם למרחקי העתים, אלימו נשא עם עולם את עיניו. ומה נחמדה הגדת התלמוד, המספרת: כי בעת יצאו קוי תהלת קולות התורה מגבנין ההר חמד אלהים לשבתו על פני תבל ארצה, התאספו שם בהמונים כל נפשות ישראל, גם מדור נולד יבוא, להקשיב ברב קשב ולאור באור החיים.

ואולי על כן יענה גם כל איש עברי, בעת יאבה אחד הנגידים מבעלי ברית אמונתו להכניעו ברהב עשרו במשל הקדמוני הנחמד: “גם נפשי עמדה על הר סיני!”

הר עיבל    🔗

ברדתינו מראש הר גריזים, לא נטתה השמש עוד לערוב, ומנהלי שאלני: “האם לא אעל גם לראש ההר עיבל.”

ואען בתמהון: “האם לא תהיה זאת לנו למכשול ולפוקה? הלא רק מעט מזער מהנוסעים הצליחו לעלות בו!”

“הנני להוליכך אדוני! ולהשיבך בשלום.”

“אולם תושבי נאבלוס הנמו כעת מרי נפש ממרד, רב מאשר מקדם, כאשר ידעת, וגם חללי חרב נפלו פה לפני ימים לא כבירים.”

המרד הזה התנשא עבור נער בן ארבע עשרה שנה, אשר שמהו הקאָנזול למלכות צרפת לציר אצל הפחה אשר בירושלים. בעת הזאת נקרע נֵס המלכות הזאת לקרעים, וכמו על בלויי סחובות רמס ההמון עליו בכף רגליו, וכאשר שמענו הוסר הפחה ממשמרתו.

“אחד מילידי בריטאניא, ציר לחברת הממירים, המית איש עני, המתפרץ עליו, הלא היתה כזאת סבת המרד?”

“אין זאת רק מקרה אשר קרה הפעם, אדוני! אשר נבע ממקור משטמה הנטורה בסתרי הלבבות זה ימים רבים. אך אתה אדוני, אינך לא יליד בריטאניא וגם לא צרפתי, ולא תאונה אליך כל רעה.”

“ואיככה יכירוני האנשים האלה כי לא מילידי העמים האלה הנני; ואם יכוני או יהרגוני, מה יתן ומה יוסיף לי, בְּהִוָּדַע למו מאחרי כן, כי לא אתיחשה לעמים הגדולים האלה?”

“כבר צוה השוטר לשאול עליך ועל מולדתך בבית אשר התגוררת בו, וגם הרופאים, אשר שלמת למו משכרת ברוחב נדיבות, הרב לפארך ולהודיע את מהללך בשערים.”

בכל המנור, אשר מסביב להר הלזה, כפי השמועה המגעת פה לאזני, לא נסוגותי אחור מֵעֲלוֹת אל ההר עיבל; אולם עוד לא סר מר העיפות ממני, ואני עודני אומלל וקצר אונים ממחלתי, ואתאפק לחוס על מעט האומץ הנשאר בי, למען אעצור כח וחיל לנסוע עוד הלאה במסע שני ימים, להגיע ליאפֿפֿא.

אך לבי עלי דוי, לבלי עלות בהר הזה, אשר לא נכר עוד למדי.

בעברינו על מעין אזל ונרוה שם צמאינו במים קרים נוזלים, הגענו אל מקום קברות השומרונים; ואשאלה את מנהלי: היש לשומרונים מנהגים שונים באורח קבורת מתיהם? ויענני: “אין אנחנו קוברים את מתינו בידינו, כי כל הנוגע במת יטמא. הננו שוכרים אנשים ישמעאלים המובילים את המת עד מקום הקברות, והמה ישכיבוהו אל קברו, ורק אחרי הִסָּתֵם הקבר, נצא לשבת עליו ולקונן על המת.”

ואשלחה את הסוסים העירה, ואנכי ירדתי הפעם אל המעין הנחמד, אשר שם התאספו אנשים אחדים מתושבי נאבלוס להתענג בנועם הערב וברוח צח החרישית, הנושבת מסביב למעין.

ויתערבו עם מאטטהיא בשיחתם לשאלו: האם יאריכו ימי התגוררי בעיר נאבלוס, ומה מטרת בואי, והוא העתיק אלי את דבריהם, ממלאי דאגה את נפש שומעם בעת כזאת. בשאלם: איך תיטב העיר בעיני, עניתים: דמתה ביפיה לדמשק, אולם במהלל גבורת תושביה היא יפה ונאדרה ממנה. אז אמרו איש אל רעהו: “מה יקרו רעיוני האיש הלזה?”

ואדברה עמהם על שני ההרים, אשר ממולם ישבנו, ובהתפלאי, על הר עיבל, מדוע איפה רבתה וגדלה הקרחה והעֵיפָתָה במראית פנהו מאלה אשר על פני הר גריזים? ענוני: “הלא תדע אדוני! על כי תבערת השמש בחזקת היד עליו מתלקחת.”

ואמצא פתאום פשר לדבר, אשר עליו רבו הנוסעים זה שנות מאות, הנוטים כלם אחרי ההגדה, לתת מראית מארה להר הקללה, ולהר הברכה מעטה יבול וירק דשא.

ואשאלם על שם ההר עיבל בשפת ערבית, ויענוני: דשעֵבעֶל עֶמאַט עֶ דִין (Dschebel Emat e din) כי הערבים בקראם שם הם נמהרים לדבר, עדי כמעט תכיל האוזן המקשבת להבינם.

ואפרדה מן האנשים ההם בפני רצון ובברכות שלום. ובסובבי ביום המחרת בעיר ובסביבותיה, לא פגעני ולא הכלימני איש במאומה, אף כי ספרו כל הנוסעים והעוברים בה מרעת ומשטנת תושביה מול כל זר ויליד אדמת נכר.

בשובי למקום תחנותי קדמו שם מנגנים בכלי זמרתם את פני מעל ראש הגג, בקולות מנגינות אשר מהמון דכים תצילנה האזנים, אשר תארנום זה כבר במחברת הלזו. גברת הבית שכרה את אלה, להכין עדן שעשוע לנפש אורחה.

באר יעקב וקבר יוסף    🔗

ואצוה לחבוש את הסוסים בבוקר השכם, לשוב מהר העירה, כי גמרתי אומר, ללכת עוד בעצם היום הזה הלאה במסעי.

רוח השחר הנושבת, השיבה את נפשי להשלימנו ולהחלימני עדי היותי בריא ואולם כמקדם; וברכבינו מחוץ לשער העיר במחצית מעלה בעמק עם שפעת מטעיו, הגענו אל הבאר, הנקראת בפה הישמעאלים כמו בפה השומרונים: באר יעקב אבינו. הִנֶּהָ מערה הנחצבת בעמקי הסלע, מכוסה למקצתה באבן. בהשליכנו אבנים קטנים לתחתיתה, לא יכֹלנו לגלות מים; אולם, כפי אשר ספרו לנו, נחרבה הבאר רק עתה מתבערת חום הקיץ. גם הנוצרים מכבדים את הבאר ההיא, בקראם לו: “בִּיר עֶס סאַמיריעֵה” לא כבאר יעקב לבדה, כי אם עוד מסבה אחרת.

בקרבתו נמצאו חרבות בית תפלת נוצרים, ושברי עמודים מסביב למו.

על מדת עומק הבאר רבו החוקרים; והפעם נפלה מחברת התורה מידי אחד הנוסעים אל תוך הבאר, ויורידו איש ערבי בחבל להעלותה, וימודו אחרי כן את החבל וימצאוהו במדת חמשה ושבעים באַמַּת הרגל; ובאין שפק ארכה מדת עומקה בשנות קדם; אך בהשליך כל עובר ונוסע אבן אל תוכה, נִתְּנה בה אחת אחת מגרעת.

במרחק שלש מאות צעדים צפונה מבאר יעקב, מתנשא במעגל עמק, אשר הרים נחמדים מסביב לו, בנין מרובע בלובן זהרו, הנהו קבר יוסף. לא נמצא כמעט מקום מנוח ונכון למרגוע נחמד מזה; ומה נהדר קבר הבן הלזה מקבר אמו התמימה, הנקברת בין בית לחם לירושלים.

ואשבה, בטרם פנותי לגשת אל הקבר, על אבן אחת, ואפתחה את ספר התורה אשר באמתחתי, לקרוא בו, בעת אשר המראה הגדולה הזאת כמגילה נמתחה אל מול עיני פרושה, מכל אשר נעשה פה למן היום הִוָּסְדָהּ ועד עתה. אף כי גדלו רמו ורבו בתפארתם הציורים, אשר העמידו גדולים חקרי לבב לעינינו מתבנית אדמת הקודש ומהדרת כבודה, בכל זאת התורה באמרתה הצרופה והנאוה והמעונגה במתק מדברותיה, עלתה גם בזאת על כלנה. ועל כי מצב מערכת המדינות בארצות המזרח עודנו היום בלי שנות את טעמו על איתנו הראשון, וגם לאנשים אשר במו מתקו רגבי נחלת שנות קדם, עדי נאמנו במנהגיהם ובאורח מלבושיהם להדבק במו, כמו במסמרות נטועות כדרבונות, על כן יחשוב הקורא בתורה, לקרוא את ספורי עתותינו אלה ולמצוא בה את כל ונוכחת.

הספר כל הספרים הלזה, המוקדש בזוקן ימי היותי, ברוח אשר דבר בו ובמליצותיו הנשגבות, הנהו במקומות, אשר יחוק ויתאר במו תהלוכות וארחות בני אדם כפי חקי הטבע, הנאדר והנשגב בכל ברואי הרוח. איה איפה עוד עם בכל רחבי התבל, אשר לו כתב תעודה כזה לסגולה על ספורי קורותיו, ועל הדרת מליצתו, מכתב עדות כזה על תֹר מעלת יקרת רוחו?

הנה פה שכם, עיר המקלט ומנוס בהררי אפרים, המחוברת אל קדש ואל חברון. עוד מקדם קדמתה הגיע אברהם, איתן האזרחי, במסעו לעיר הזאת, ויעקב הטה פה את אהלי מחנהו בטרם נסעו לבית אל. שְׁכֶמָה הלכו בניו לרעות את צאן אביהם. ופה מכרו את אחיהם לארחת ישמעאלים העוברת ללכת מצרימה, כמו הארחה העוברת עתה לפני עם גמלים ופרדים, הנושאים חלוצי נשק, עטופי צניף לבן בראשיהם. על הככר הלזה רבצו האחים, בטרם לכתם העירה לנקום את חרפת דינה אחותם. הנני פה בשדה אחוזת יעקב, אשר קנהו מאת בני חמיר במאה קשיטה. פה נקברו עצמות יוסף בעת באו ישראל לארץ אחוזתם באדמת כנען.

בימי שפוט השופטים הושמה שכם לתל שממה ולזרועת מלח מגדודי אבימלך, עלי מרדם בו בכסף סוררת. פה דבר המלך רחבעם את אמרתו, כְבֵדַת הערך, המיסדת אידו ומפל ממשלתו: “אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים”. והשבטים מרדו בו וממלכת ישראל נקרעה לשנים.

המספרת הקורות מצאה ובחרה לה מקומות סגולה בתבל, אשר שָׂמָה אותם כמחמדי עין לבחיריה, עלימו פורשת כל קסמי שנות קדם, אשר חלפו הלכו למו, אשר בשיר ובזמרה תהדרם ותפארם, ולחיי עד תחרתם עלי לוח אזכרת בני תמותה.

עד ארבעת אלפים שנה לאחור במרוץ העת תגענה אזכרות העיר הלזו, ומי לא ישתומם על המראה, כי שארית שרידי עם המפוזר ומפורד הלזה רק פה מצאו מקום תחנותם, המתהלל באחוזת כתב יד מספר קודש הקדשים, הנושן כשלשת אלפי שנה, ועודנו עולה אל ההר להקריב עליו זבחים לה' אלהי הצבאות.

ונכון להעיר על זה פה, כי החכם החוקר אָלסהויזען הואיל באר לנו את השם מאבאָרטהא, הנמצא ביוסיפון, בלי מצוא עליו פשר, באמרו, כי השם מעברתא מלה ארמית, כמו מעברה בעברית, והונח שם על שכם, הבנוי בין שני הרים, כמעברה המחברת שני מקומות, ושמה הרוֹמי: Flavia Neapolis נמצא עוד היום על מטבעות.

בגשתינו לבוא אל קבר יוסף, נגיע אל חצר, בנוי במחסור כל הדר, וממנו משמאל אל מקום שני, אין גג לו, הנגדר בחומה גבוהה חמש עשרה באמת הרגל, ועביה ארבעה טפחים, פה נמצא מימין לדורך על המפתן ארון משוח בשיד לבן, ארכו שמונה טפחים וגבהו שבעה, ועל שתי פאותיו עמודים משוחי שיד לבן, וקומתם כקומת הארון. שנימו נבובים במקום הראשים, ובתחתית עומקם נמצאו רשמי עץ, אשר מראיתו כאוד מוצל משריפה. ממול הבא נמצאו שני נבובי קיר, באחד נראו שני לוחות שיש, אשר חרוזי התורה עלימו חרותים, המספרים ממיתת וקבורת הַגּוֵֹע היקּר.

ממול נבובי הקיר האלה, מימין המבוא, נמצא עוד נבוב קיר שלישי, ומטה בנויה. משמאל המבוא, בפאת המקום המרובע, נמצא בנין המגיע עד מחצית החומה אשר מסביב, ועליו פרחו בהוד ירקרק שלשה זמורות גפן, ואכרתה אחת מהן, להביאה הביתה לאות אזכרה מקבר האב הנאדר בחכמה, ביופי ובהצנע לכת.

כמו על באר יעקב יעידון ויגידון גם פה כל בעלי הדתות השונות פה אחד, כי מקום מנוח יוסף הנהו. הבנין על פני כלו נדמה במראהו לאחד מבניני הישמעאלים, ואיננו נושן מאוד. פקודת המשמר עליו, אף כי אין לחצר ולמקום הפנימי שערים לסגרם, נִתְּנָה בידי היהודים. כאשר נראה לא יבואו על פני רובם רק יהודים לבקר את הקבר, במצאי שמות רבים מאוד בשפת עבר, כתובים בעט עופרת, או חרותים על הקירות, ואך מעט מזער בשפת ערבית בינימו.

היהודי, אשר ממנו בקשתי תרנגולים שחוטים לצידת מסעי, והוא שלחני גם אל הקבר, ספר לי: כי הבנין הלזה נוסד מידי הישמעאלים, המכבדים את יוּססוּף כנביא, והם יבחרו לחוג את זבחי משפחותם אצל הקבר הלזה.

ספורי הגדות מיוססוף    🔗

כאשר יעדה התורה פרשיות רבות לספורי בן פורת האבות, הנאדר ביופי, עדי הבנות צעדו עלי שור, ככה יעד אליו גם הקאָראן “שורה” תמימה, המתחלת:

“הנני לספר את הנחמד בספורים”.

במחברת ערבית אחת, הנודעת לתהלה, המספרת קורות התבל מיום הבראה עד שלש מאות ותשע אל ההידשראַ, מטהאַבאַרי, הנאבדת והנשארת רק בהעתקתה הפרסית והישמעאלית, נמצאו גם ספורי קורות יוסף, ומהם נקח רק אלה, אשר לא הובאו בתורה, לתתם פה לפני הקורא:

"אחות יעקב אבינו בקשה מאתו לתת את יוססוף הקטן אל ידיה, לגדלו על ברכיה כבן רחמה, כי מצא הילד חן בעיניה, בהיותו נפלא ונהדר בהוד יופי. אחרי היותו בביתה כימים אחדים, ערגה נפש האב אל בנו, ויבוא לבקשו מאתו ולהשיבו אליו. אז קשרה דודתו במסתרים אזור צהוב על חלצי הילד, ובבוא אחיה אל אהלה, הרימה את קולה בזעקה כי נגנב אזור מביתה. ובמצאם אחרי כן את האזור שנוס על חלצי הנער, גזרה אומר, כי הנהו עבדה לצמיתות למועד שתי שנים, כי כפי דת אברהם נִתָּן החפשי לעבד, בהמצא דבר גנוב בידו.

אחרי מות דודתו שב יוססוף לבית אבותיו.

לא עצר יעקב כח להאמין לבניו בבשרם לו, כי טרף זאב את בנו, כי בהביאם אליו את כתנת הפסים הטבולה בדם, מצאָהּ תמימה על כל עבריה ובלי קרעים.¹² אך שמר את הדבר בלבו, ותקותו במסתרים לא נדעכה, לראותו עוד הפעם. והתקוה הזאת התחזקה והשתרשה בלבו בהֵרָאוֹת אליו מלאך המות בחלום חזיון הליל, בשאלו אותו: האם נפלה נפש בנו אליו לשלל? ויענהו: “לא!” ומדי פעם בפעם בשבתו לפנות ערב על פתח אהלו, נשף כבשם ריח שושנים אליו מכתונת בנו.

טהאַבאַרי קרא את מנהל האורחה, אשר הביאה את יוססוף מצרימה, בשם מאַלעב. בעברו על הבור, אשר אליו הורידו האחים האכזרים את הנער, צוה לעבדו בוכרא לשאוב מים. אז אחז יוססוף בכל עזוז כחו בדלי, אשר הורידו בחבל, מעמקי תחתית האיר ברק שושנים, הנהו נוגה הוד לֶחיי יוססוף.

“אשרי לנו בוכרא!” קרא מאלעב “נער נחמד ביופי!”

בכל המקומות, אשר עברה האורחה במו, קול הקריה הומה על יוססוף בן הפורת ביופי, עדי עטפהו מאלעב בשבעה צעיפים, ועוד קרן עור פניו מבין המסוה. אך המון גדול ורב התנשא על חמדת תואר הנער והוד יפעתו בשוק ממכר העבדים בעיר מעמפֿהיס, שם ישב פאַראַאָ רִייאַן בן וואַלִיד מזרע עמלק לכס הממשל.

יוססוף לא נמלט מידי המצרית היפפיה, השוקקת אליו בכל עזוז תזנותה, לולא תמונת אביו מראשותי משכבה אליו נגלתה, המדבר אליו בגערת אצבעותיו: "יוססוף, יוססוף! מה הנך עושה פה? עודך מרחף כצפור אֵרֶךְ הכנף ברחבי השמים, לשבת אז על צמרת עץ הנביאוּת. השמר לך מנפול ארצה באין נוצת אבר מפנים ומאחור!

אחרי השליכם את יוססוף אל בית הסוהר, ובכל זאת לא נחו ולא שקטו נשי מעמפהיס מתת עקשות פה בסולייקא, אשת פוטיפר, ולזות שפתים בנקיונה, בקשה מאת אישה לתת לה את הנער ליום אחד. ואז קראה את כל גבירות מעמפהיס אליה לזבח משפחה. לעת תום השתיה, הובאו תפוחים (פאָמעראנצען) אשר פצלום הנשים בשכיני כסף אשר בידיהן, ואז קראה סולייקא ליוססוף, הנהדר בבגדי חמודות. להושיט שעֶרבעֶט מסביב אל הקרואים. והנה זה פתאום כצניף קסם פרוש על פני כלמו, ולא יכלו פנות עינימו אנה ואנה מפני הנער הנאדר ביפיו, ובלי ראות והבין התגודדו בשכיניהן עדי שפך דם עליהן. אז קראה גברת הבית אל נשי מעמפהיס: “הֵא לכן, המתהללות בנקיון צדקתכן ומתפארות בטוהר הצנע רוחכן! אצבעותיכן בדם הן הנה הצטדקוּת נפשי!”

בצַפּוֹת יוססוף בתוחלת ממושכה אך לחנם, לצאת לחופש בהמלצת שר המשקים, נראה אליו הפעם בחזיון לילה, גבריאל, אחד מן השרפים, ויאמר אליו:

“מי איפה בראך, יוססיף?”

“ה' האלהים”.

“מי נתן הוד יופי כזאת לך למנה?”

“ה' האלהים”.

“שנים עשר בנים לאביך, מי זה איפה נטע את החן בלבו, להוקירך ביתר שאת אהבה מבין כל יוצאי חלציו?”

“ה' האלהים”.

“מי זה הטה את לבב אחיך לסור מהתנכלות רוחם ולהפילך אל אחת הפחתים, תמיר המיתם איתך?”

“ה' האלהים”.

“מי הצילך ממעמקי הבור?”

“ה' האלהים”.

“אם רבות וגדולות כאלה עשה ה' האלהים בעדך יוססיף! איך תשים כעת באחד הברואים מבטחך ובשר זרועך, כי יפדך מבית הכלא?”

אז בכה יוססוף, ולא השליך עוד מהיום ההוא והלאה את יהבו רק על ה׳ האלהים לבדו".

כאשר הובא יוססוף לפני פרעה, דבר המלך אתו בניב שבעה לשונות שונות, קָטְנֵי יוססוף עבה ממתני כהני פרעה, אשר ידעו גם הם לפתור חלומות, ולשונות שונות למו נודעו. לא רק החכמה ואומץ הרצון לו למנה, כי אם גם חזיון הרואה ועזוז תוקף הממשל, אשר בלעדם לא תכון הנביאות.

פרעה נתן אחרי כן את סולייקא, הבהירה כעצם בדלח בְטָהֳרָהּ בבית נשי פוטיפר הסריס, אל יוססוף לאשה.

אולם מבוֹשת על מעשיה מקדם, התכפרה עתה האשה על נפשה, להזיר כאלמנות חיוּת נפשה מיוססוף, אשר בו דבק לבה בכל עזוז אהבתה.

ותהי למופת בכל ארצות המזרח, לאהבה יקרה ונהדרת, מלאת תשוקה ומוזרת. ואנחנו נחתום את המאמר הלזה בחרוזי זאַדיס הנחמדים:

הֲיָדַעְתָּ אֶת קוֹל הַתּוֹר בְּזִמְרָתָהּ הַנִּפְלָאה,

עֵת מְלֵאַת כִּלְיוֹן מִבֵּין עֲפְָאִים נִשְׁמָעָה?

לָאָדָם הַלָּזֶה הַתֵּבֵל רַק לַתּהוּ נִבְרָאָה,

אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיב לְבָבוֹ לְקָרְבַּן, בָּעֵת אָבִיב

וְאַהֲבָה יַחַד יָרוֹנוּ בִנְעִימוּת מִסָּבִיב!

דשעל דשולע.    🔗

המליץ המזרחי הנהו מעריך את השמש בדמות עָיִט, היורד כחץ הקלוע ממיתרי קשת הדרוכה, במעוף רחפי אגפיו מאיתן קנו ברחבי עצם השמים לטוהר על פני כל הארץ. או נדמתה גם השמש בעיניו אל האריה, הרודף אחרי הלילה לגרשו עם ענני מאפליה מהסתפח במרחבי הארץ, כָאֲיָלָה שלוחה. אלה המסתופפים בככר ארצות המזרח מבינים במראות המליץ הלזה, אשר מליצה חדות לו בשומו לממשל פניו. אולם אלה, אשר הושם המשמר עלימו, לבאר את כתבי הקודש אל העם באר היטב, אם גם יאחזו בזה, בל יניחו גם את ידם מזה, לשקוד על דלתות דעת חוקרי ומושלי ארצות הקדם על פני כלם, עדי יכירו ידעו ויבינו, כי רק שפתם – ורק היא היחידה – כמעט על פני כלה שפה רבת המליצה ורחבת הדמיון בלשונות ארצות המזרח הִנֶּהָ. אל האיש, הקורא בספרי המליץ המפואר דאַנטע, בלי שום פניו להכיר את אלה, אשר היו לפניו ואת דורו אשר עמו נסע ונגלה, תהיינה מליצותיו עצומות לבלי חוק וחקר וכמו ספר החתום.

אמנם ידעתי גם ידעתי כזאת נאמנה, כי לא תִנָּתֵן בזאת מגרעת בכבודינו וביקרת רוחינו עד להתפלא מול שפת נביאנו ממנעימי זמירות תהלות ישראל, בעת היותה בחוברת בשקידתנו, לדעת ולהכיר גם לשונות מושלי ומליצי עמים אחרים אשר בסביבותינו.

אך המדעות וארחות ההשכלה האלה כנכריות נחשבו כמעט אל רוב מורי יהודים ונוצרים, ועל כן באחת יבערו ויכסלו עם אלה, הבאים לשמוע בלמודם.

בעזבנו בבוקר את נאבלוס התנשאה תבערת השמש כבר עד מלאת לבלי נשוא.

תחת מטרות חצי אור האלה רכבנו, עדי בואינו בקרבת הכפר: רעפֿידיא, אל באר מים הנמצאה תחת צללי תמרים לרַוֹּת את נפשינו.

עַל כָּל מַעְיָן מָיִם אַל תַּעֲבוֹר לִנְסוֹעַ

בָּאָרֶץ, בָּהּ שֶׁמֶשׁ גֶּחָלִים נוֹבָעַת.

הוּא יַרְוְךָ בִנְדִיבוּת נְעִימוּת לִשְׂבּוֹעַ

יַזֵּל מַיִם מִדָּלִיוֹ עַל שְׂפָתְךָ הַנּוֹגָעַת.

לָרִבְבוֹת אוֹרְחִים, עַל קִבְרָם יָרָה

הַמִּדְבָּר עַפְרוֹתָיו – עֲדֵי אֵינֵמוֹ,

הִשְׂבִּיעַ רְוָיָה וְשִׁפְעַת הַקָּרָה

יְלִיד הָהָרִים הַלָּזֶה, לְמַעַן הַחֲיֵימוֹ.

אִם גַּם מֵרַחֲבֵי תְכֶלֶת שָׁמָיִם

הַשֶּׁמֶשׁ מִתְלַקַּחַת כָּאֵשׁ בּוֹעֶרֶת,

הוּא יַשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן בַּחֲרִיצוּת יָדָיִם

כְּמוֹ שַׂר הַמַּשְׁקִים, נֶאֱמָן בְּמִשְׁמֶרֶת.

וְתַחַת עֲלֵי תְּמָרָיו יַשֵּׁב הָרוּחַ

קָרָה וְנִחוּמִים, עֲדֵי בְּתַרְדֵּמָה

מִזִּמְרַת עֲפָאָיו הַשּׁוֹתֶה יָנוּחַ

לַחֲלוֹם מִנְּשִׁיקוֹתָיו – וְהַמְּנוּחָה נָעֵמָה.

ונרכב כמעלה אחת, ונבוא עד הכפר: סאַוואַטא על גבנון הר מימין, ועל הר אחר הכפר: אריעֶט דשִיד, והוא נטוע. מסביב בזיתים, מאיס וטאבאק.

ונסוב את ההר ונבוא אל קלחת עמק, הנטוע גם הוא בשפע. ונרבץ שם בירכתי המערה לסעוד ארוחת השחר.

ונעבור על הררי ראַס עֶל אַרנון ועל הכפרים: אַריעֶט הֶעדשע, פֿונדאָק, ודשֶען סאַפֿור ונבוא אל עמק אַצון. הנהר נחרב בו על פני כלו וגבנוני ההר אשר מסביב לעמק הצר הלזה מכוסה ירקרק מתחתיתו עד גבהי רומו, ובשפת העמק פרחו זיתים. ועל כי אין בו בטחה, מהרנו לעבור בו, אך לא פגשנו כל היום תמיד רק אנשים אחדים, עדי הגיענו בלי פגע על גבנון הר נשא נטוע בזיתים.

אחרי נרדמנו תחת צל העצים עדי עבור חום הצהרים ירדנו לבקעת האַדשאַר עֶן נוס, ועל כי לא נטתה השמש עוד לערוב, עברנו בכפר האַבלע, אשר דמינו ללון בו, ונבוא במרחקי מעלה אחת אל: דשעֶל דשולע. ולא מצאתי את הכפר הזה רשום במחברת ראָבינזאָן.

הנהו חוברת מארבעים סוכות חמר, כל אחת סבובה מחומת חמר, ובה חדר אחד ועליות מקורות באדמה, אשר במו ישנו ויתגוררו התושבים בימות הגשמים. בחצר המו ילדים ותרנגולים, ובפנה אחת עמדו חמור וסוס קשורים יחד. שלש נשים בלי צעיף עמדו מסביב לתנור בוערה לאפות לחמם, אשר תאפהו משפחה ומשפחה חדשים לבקרים. הלחם עגול ושטוח כטפח בעוביו, ואחרי מחצית מעלה, בעודו רך וכמעט מבושל, יקחוהו מן התנור.

ואזכרה פה וגם אחרי כן בהיותי במצרים, אשר שם יאפו את הלחם היטב הדק ונקשה מזה, את המצות, אשר יאכלו היהודים בפסח.

ואשכבה על שמיכת הסוסים, על הכבודה ועל הכר, אשר הכינם מאטטהיא למצעי באחת מסוכות החמר, והוא שכב על מפתן הפתח, מנהלינו שמר את הסוסים בחצר.

עוד לא נחתי עד בוש, והנה עור בשרי בוער כשוכב על גחלי רתמים, כמו הפעם, אף כי לא פשטתי את בגדי מעלי. גם חיות טורפות (שאקאלע) סבבו על החצר בקול המיתם, ובקול ענות זעקו איים במקהלותם. אז קמנו לנסוע בטרם חצות הליל, ומאחרי הכפר שמחנו למצוא איש כושי עם חמורו לארוח אתו לחברה.

פתאום עמד סוס מאטטהיא נקשה ומלא פחד, ויצוֵנו לגשת אליו ולכונן את קנה השרפה; עודנו מדבר, והנה זה שחל מקפץ בארחינו, וַנְקַלַּע מאחריו, אך עוד מעט והנהו מנֻדּח במחשכים. רק בפעם הזאת ראיתי חיה טורפת באדמת הקודש.

ונעבור הלאה באופל הליל, עדי עברינו על שני רֵיחָיִם, ושם אורחות רובצות, ואבקשה לנוח כי עיפה נפשי מאוד ממסע ארבעה עשרה ימים בלי חשך, ומדי פעם בפעם נרדמתי על כר סוסי, אך מאטטהיא לא מצא את רוחו ללון בין האנשים הזרים האלה, וּנִּסַּע קדימה.

עוד מעט ונשמע בדומית הלילה כקול רעם במרחקים, והנהו דָכית משברי ים התיכון.

עוד כשתי מעלות רכבנו בין גבעות חול האלה, עדי הגיענו אל רמה אחת, והנה הים נוצץ ככסף, פרוש לפנינו, ועל פניו כשושנת ענק בברק ארגמן, השמש הזורחת. – והננו ביאפֿפֿא.

טרם עזבי את אדמת הקודש עלי עוד לספר אל הקורא ממסעי ליריחה, אל הירדן, אל ים המלח, לסאבא, לחברון ולקבר רחל, אשר הזכרתים בדברי על השטנה, הלוחמת בכלי קרב ומדנים למולי, בירושלים.

 

יריחה. – (.Jericho)    🔗

בבוקר השכם עזבנו, כאורחה נכבדת המראה, את ירושלים, ואתנו שלשה ילידי אשכנז, רופא יליד בריטאניא וחכם החרשים ענדליכער. פרדים נשאו את אהלינו וכלי בשול וצידה, וששה בעדואינען הלכו מאחרינו לשמרנו בדרך, ומוססאַ השוטר, לפנינו.

את הערבי אביר הלבב ונאמן רוח הלזה נתן השר פיצצאָמאנאָ ברוב טובו אלי, לשלחני ולעמוד לימיני ולהיות לי לעינים בדרך הזה אשר אנכי הולך, באמרו אלי: “הנני שולח את מלאכי זה לפניך, וסמוך לבי לא יירא, כי יוליכך לבטח דרכך ורע לא יפגעך עדי ישיבך בשלום”.

הדרך מירושלים ליריחה, כבר תארוהו נוסעים רבים וכן שלמים עד לאין ספורות. אנחנו עברנו בו בכ"ט לחודש אייר בתבערת שמש מתלקחת, המתנשאת בחוּמה עד שלשים וששה מעלות. אחרי שבעה מעלות הגענו אל רמה נשאה, ושם מלון כֿאַן נעזב, המפיק צל לעיף; משם הבטנו על ככר הירדן, לימיננו ישתרע כתכלת וירקרק לארך אין קצה, בין סלעי אדמדם וצהוב, הים המלח, וקו שחרחר וירוק, המתוח לארכו לרגלי ההרים, יִתְוֶה את מרוץ הירדן, אשר לא נגלה עוד לעינינו.

ברדתינו מגובה הרמה באנו אחרי דרך מעלה אחת למעין אלישע. עַיִן עֶס סולטאן. מים קרים נוזלים הנמו מלואת אדירי כל חפץ לעובר במדבר. גם הבהמות תריחנה את קרבת המעין ותמהרנה במרוצתן, הערבים יחלו לשורר בקול ענות זמרה, ורגש גיל מתהלך בין האורחה. בשאלי את מוססא, על דבר השיר, אשר ישוררוהו הבעדואינען, ענני: "העם הזה כמהולל ומשתגע, ואיננו שורר תמיד רק את האמרים: “שלג בשמש” “שלג בשמש”, “שלג בשמש”!

ככה נמלצה לחיך תושבי הציה אמרת מים.

עוד מעט ונרבץ על שפת המעין הנחמד ומלא ירקרק הלזה, כל איש מאתנו הזיל מים קרים אל גביעו, והסוסים והפרדים שתו מהאגן אשר למעין בשובע נחת.

לעצבת לבינו שמענו, כי נרכב עוד הלאה כמחצית מעלה ליריחה, הנקרא היום: ריכַא (Recha). אולם מוססא עננו: “כי הזבובים יגזלו פה את השינה מעפעפינו וידקרונו במתלעות חרבותם.”

ככה רכבנו הלאה בככר הירדן, מלא סבכי רעננים. אדמת הערבה סלולה ומיושרת, דשאי האחו שרופי שמש, וסבך ועצים קטני הקומה עומדים מפוזרים לאין ספורות הנה והנה. הערבים יקראו לו: זידר, וגם הוא נודע תחת שם: דאָם, והוא אחד עם השם: רהאַמנוס נאפאָקא.

כארבעה מעלות מאחרי הצהרים באנו ליריחה, ושם הבהיקו אהל במראה לובן ותכלת מול עינינו, הנטועים תחת עצי תאנים רמי הקומה.

במרחקי מטחוי קשת נמצאו עוד שני אהלים נטועים בעד שני ילידי אמעריקא, אשר מצאתי תוֹאנה להכירם ולדעתם כבר בעת נסעי, מקאָנסטאנטינאָפל לביירוט, ועודם קוראים בספרים האלה, אשר קראום הפעם, ולא התערבו לדבר אתנו מאומה. באוהל אחר שכנו שני כומרי בריטאניא. גם אוהל שלישי מתוח שם בעד טבח יהודי, להכין את ארוחתינו.

ונרבץ בחוץ תחת צללי התאנים, אשר שם פרש מוססא את היריעות לפנינו. עוד מעט ותושבי יריחה התאספו סביבותינו, בעמדם חבוקי ידים להציץ בפנינו. ויפלא בעיני לראות את מראית פניהם הכהה ותבניתם כמעט בדמות הכושים. אולי נבעה כזאת, כמו עצלות הנפש, הנאמרת על תושבי יריחה, מהתערבותם בימי קדם להתחתן עם ילידי עטהיאָפיען. כאשר נאמר עליהם, כי אנשי זמה הנמו, מהתקרבותם והתגוררם בשכונת ערי סדום ועמורה.

בהתבונני בעין בקרת על הבעדואינען, אשר הלכו אתנו, מצאתי במו ובכל אלה אשר ראיתים עד הנה, כי המה מולדת מטה היהודים. אפם הכפופה, לֶחְיָם השנונה, תמונתם הקטנה ודַלַּת הבשר, מהירות ותנועת ידיהם במדברותם, ואשר יושיטון ויפשטון כשואלים, וניד שכמם האחד, גם ספיקת ושריקת לשונם בהתפלאם, עדי קול מדברותם, הנדמה כיוצא מהנחירים וקולות הגרגרת, השולטים ביתר שאת במבטא שפת ערבית, כל אלה התחברו לאותות לא ינכרו, כי ישמעאל ויצחק אחים בני איש אחד הנמו, עדי נדמתי בעיני לשבת פה בין יהודים.

אך באחת יבדלו אלה ילידי הבערואינען: בלכתם קוממיות בעצמת ההתאזרות. עוד לא הטו שנאת שנות מאות ואהבת הישמעאלים אשר סביבותם את שכמם תחת נטל עול העבדות, ועריצת החופש עודה מתהלכה קוממיות בינימו, ואף כי רוח תושבי הציה האלה עודנו שקוע בעמקי תהום תחתית, בכל זאת משפט האדם אשר למו בשגם הם אדם, לא נתנו עוד למאכלת אש על מדורת הוללות האמון ועל מוקדי מזבח הצטדקות שוא ואפע, לא הובלו עוד לחדרי ענוי תמרורים ותגרת יד ההכנעה עלימו לא עוד נחה.

אולם לזרע יצחק נפלה נחלת הרוח לצמיתות אחוזה, וחלקו, אשר בקרבו, איתן כצורי עולמים, כאשר תמונת אחיו, הפרא ולמוד מדבר, מתהלכת קוממיות בגובה רומה! האין פה גם האדמה, אשר עליה תצמח השושנה, והיא נדמתה במראיתה חרבה כעץ יבש, והיא עולה כפורחת בנצה מאדמת עפר ומלחה? כל טל וכל מטר לא יְרַוּוּהָ, וסערות המדבר תשאינה ותָרמנה את ערשה על אברותמו. ברוכה אַתְּ לי, שושנת יריחה! הפורחת כמקדם, בעת תכלכלך יד האהבה בנחומים, בעת חננת שדי תַשקך לרויה. הנך האַנאַסטאַטיקא, כאשר תקראך המדע: שושנת התחיה!

מדי דברי בה זכור אזכרך עמי ישראל, מדי עָמדי על אדמת שושנת יריחה.

אחרי שבעינו בעדנת המרגוע ותבערת השמש רפתה לערוב, שמנו פנינו לעבור ביריחה.

ונמצא שם במספר שתים עשרה סוכות, בנויות מחמר וענפי עץ, והמה מקום מגורי שתי מאות נפשות. זאת היא עיר התמרים, ככר אדמת עדן ומושב האלהים, כאשר יקרא לה סופר הקורות הנושן. מכל ציוני זכר מבניני שנות קדם לא נראה עוד מאומה, זולתי תעלת מים חרבה וחלקת נתיב סלול.

פה, בככר החם הלזה, בו יצמח ויפרה עוד היום כל מגד תבואת שמש, נתן גם התמר את יבולו, אשר עצר מתתו בירושלים, אף כי איננה רק במרחקי שש מעלות. בשני מעינות גדולים ובתעלת מים, הבנויה לה בכל משמר מסביב, נראתה פה תפארת גנים נאדרת, עדי קראי לעיר בשם: מבושמת נחוח.

בעברינו בין מטעי תאנים, הגענו אל חרבת מגדל רבוע, עביו שלשים וגבהו ארבעים באַמַּת הרגל. ונעבור בחצר קטן, ובעלותינו בגרם מעלות הגענו אל הגג, ושם תחת מסך, הנשען על ארבעה בדים, בא האגא, שר המשמר לצבאות הישמעאלים, בפני רצון לקראתינו. ויפרשו יריעות לפנינו ויכבדונו בקנה מקטרת וקאַפֿפֿעע, ונשתעשעה עמו עד בוש. ונשימה עינינו על מראית השמש בבואה, מעל ראש הגג, ואחרי כן שבנו לאהלינו.

במרחק מעט מאלה התנשא המון גדול. אנשים אחדים גזלו שור מעדרי אחד ממטות הבעדואינען הצורר למו; ויביאוהו עתה בצוחת תרועה ליריחה.

כל המון התושבים התאספו והריעו לקראתו, לקחת מנת חלקם מהשלל. כהרף עין כרתו האנשים את עורקיו בשכיניהם הארוכים, עדי כרע ונפל שדוד ארצה, ואחרי כן גזרו את צוארו. ועוד מעט נתחוהו לנתחים ויתנו לכל תושבי העיר הזכרים לאיש ואיש את מנתו.

בעת ההיא בא גם שוטר יריחה להתערב בשיחה עם מוססא. ויאמר: “הלא הגידו לך, כי אין בטחה לנסוע על שפת הירדן?”

“רק את גבורת אנשי הירדן הללו לפני.”

“בשלמך את המכס, אז תלך לבטח דרכך.”

“כבר שלמונוהו אל יד מנהלינו.”

“אך לנו אנשי יריחה, לא נתתם מאומה. כעת מחר נלכה אתכם לשלחכם.” ויתן לו מוססא קשיטת זהב גדולה.

בהמירי אחרי כן עם השוטר, לתת לו את טבעתי חלף טבעתו אשר על ידו, נְתָנָהּ אל אפו להריח בה, ויושיטָהּ גם אל האנשים אשר אתו לעשות כמוהו. ויבאר לי מוססא את פתרון הדבר לאמר: “העם הזה מבין ומכיר בהריחו, אם נאמן ומזוקק הזהב.”

ויקראנו הטבח, יליד הספרדים, לארוחת הערב, ואקרא לשוטר יריחה לסעוד בחברתינו, בהאמיני לשמוע דבר ממנו על עץ הצרי ולקחת ממנו אחדים משושני יריחה. מעץ הצרי, אשר הובל כוס מלא ממנו מדי יום ביומו לפני אלכסנדר הגדול, ואשר הובילהו פאָמפעיוס עמו בתהלוכת תרועת נצחונו, לא ידע מאומה, הנהו מנֻדָּח כמו העיר התמרים. אולם לא כן הדבר עם שושני יריחה, אלה לא פרחו שם בימות קדם ולא תמצאנה גם עתה ביריחה.

עוד לא מצא אחד מחכמי ידיעת הצמחים פה את השושנה הלזו, הנמצאה רק במקום מולדתה, בערבות חול אשר מנגב לאדמת הקודש, לארצות עֲרָב ולרגלי הר סיני. וכפי מראית העין נבע המשגה הזה מאחד מחרוזי בן סירה: “הנה גדלתי כתמר על יבלי מים, וכמו שושנים הפורחות ביריחה”; אך השושנה בַת מְאַת עַלִּים עודה צומחת בה, אף כי נעקר התמר מאדמתה זה ימים רבים.

עודנו מוסבים על השלחן, ואופל הליל כסה כצעיף את פני השמים. מחוץ לאהלינו רבצו בהמתינו, כלי נשק ורכב תלוים על העפאים מסביב, ואצל כידוניהם התקועים בארץ ישבו הבעדואינען. ברקיע השמים נוצצו כוכבים, קרובים וגדולים מאלה אשר נראו בארצות המערב.

פתאום נשמע מעבר לסוכות החמר קול המון זמרה ותרועת יליל וספוק פחי נחושת, ובשאלינו, נבהלים כלנו, את מוססא: “מה זה ועל מה זה?” עננו: כי לוחמי לחם לְמִשְׂחָק ומכרכרות הנמו, אשר שכרם לשעשועינו.

קול הזמר המוזר בא הלוך וקרב, עדי ראינו חמש נשים בכתנות תכלת, מראית פניהן חוּם, ועינימו הושמו בפוך, שפתותיהן, אשר מבינימו נוצצו השיניים כשלג, משוחות תכלת, שדיהן באין מעטה, וראשן עטוי בצעיף הנופל מאחריהן.

האנשים, במספרם עשרה, עטויי ראש במטפחת בעדואינען, זרועותיהם ורגליהם ערומות, וגופתם עטופה במכנסים ומדים רחבים, וכמעט נחמדה מראיתם לעין רואה, ממראה הנשים. והמה הביאו אתם אגודת עץ ויניחוהו לפני אהלינו ויבעירוהו. הענפים הלחים האלה העלו עשן וקיטור לעינינו, ברבצינו במחצית מעגל על היריעות מסביב להביט על המשחק המוזר, אשר יתראה לפנינו.

אז החזיקו ארבעה נשים אשה ביד רעותה, ותעמודנה במעגל מסביב למדורת האש, והחמישית, העומדת מחוץ למעגל, החלה לכרכר במחול מוזר, על פי מַנגינות הזמרה, אשר ענו רעותיה.

אחרי כן הניפה המכרכרת מטפחת ארוכה וצרה בתבנית חִשּׁוּק, הסובב במעגל, פעם מלפניה, פעם מאחריה והפעם מעל ראשה, אחרי כן הפילה את המטפחת ארצה, ותשא וּתָּנַע את זרועותיה, עדי רחפו כנפות שמלתה מסביב לתמונתה ככנפים כהות בתעופתן. ובהתנועעה לפנים ולאחור, ובפנותה אנה ואנה, הרימו קול זעקת תרועה בחריקת הלשון, וארבע רעותיה, אשר תמונת חגא ובעלת אוב למו, היושבות מסביב למוקד תעננה לה בקול צוחת תרועה הלזה, עדי תשובנה לזמרתן בלאט לְלַוּת אר המחול האלם באין קול ובאין קשב. ורק שתים הנמו קוראותימו בזמרת פימו:

“בּריאוּת שלימה!” “בּריאוּת שלימה!” ואת אלה ישנו וישלשו תמיד, עדי אשר יצאו מאפן והיו לזרא.

ככה כרכרו, סובבו, שרו והריעו בערפלי הקיטור, העולה מלהבות האש, אשר חתו האנשים בלי חשך, אך את שמלותן לא הסירו מעליהן כארחן לעשות בעת לא יחולו על פני חוצות, אך לא נתעב הדבר בעיני, כאשר ראיתיו אחרי כן אצל האַלמעֶעֶן במצרים.

אז כרעו הנשים ונפלו לארץ, והאנשים נגשו תחתימו.

ויעמודו איש אצל רעהו, בלי נגעם זה בזה, ושכינים ארוכים ולטושים בידם, וממולם איש אחד, נשוק כמוהם. ויחלו אלה להתל בו ולקרוא תמיד: “כעב! כעב! כֿעב!” אך הוא עמד כמחריש בראשונה בהניפו את המאכלת אשר בידו, אז דחקו האנשים איש ברעהו, בהשענם על שכמיהם, ובהטותם את גביהם, ובקראם “כֿעֶב”! התפרצו קדימה, עדי הסבו את הנלעג לצעוד אחורנית.

אולם פתאום, כמתנחם על נסוגותו אחור, קפץ כחץ מִיֶּתֶר לנגדם, ויך בשכינו על שכיני מנאציו, עדי נוצצו כידודי אש מסביב והמון רעש נשק נשמע, בהלחמו הפעם עם האחד ובהרימו הפעם שכינו כחרמש לכרות ולגזור את שכיני כלמו. והמלחמה גברה מדי רגע ברגע, עדי קמו גם הנשים ותשאנה זמרה מוזרה להתחבר עם קול התרועה והשתקשק השכינים וקול קריאת “כעב! כֿעב! כֿעב!”, אשר נשמע בקול המון גדול ולא יסף.

ככה האריך המשחק למעניתו כמלוא מעלה. האש כבתה, ונתנה צלוחית ראק אל האנשים ואל הנשים שני כסף. ועוד שמענו ממרחק את קול היד זמרתם אחרי נסעם, בשקט אופל ודומית הליל.

אל הירדן    🔗

ממחרת, לפנות בוקר, כבר אהלינו נטושים וסוסינו חבושים והננו נכונים לנסוע אל הירדן. ונעבור בין גרנות גדולים וקטנים, ושם בר צבור לחמרים, הנדוש משוָרים אשר פיהם חסום, מנגד לחק התורה, בסחבי בד.

במרחק מחצית מעלה מאחרי יריחה נמצאו שרידי מוסדות חומות, ומסביב למו אבנים גדולות חצובות, והמה נודעו לשארית גלגל. בשנת המאה השמינית כבדו הנוסעים פה את שנים עשרה האבנים, אשר העלם יהושע מתוך הירדן, הנמצאים פה שעונים על בית תפלת נוצרים, ואשר מהם יאמרו השומרונים, כי נקברו במקום זבחם בהר גריזים.

ונרכב בככרות שטוחים, ושם רמות וסלעים קטני קומה, וכמעט מרובעים ידמו למוסדות בניני ארמונות ומגדלים בעַרְבַת חול ואבק הלזו. מדי פעם בפעם ידלג האחד מילידי הבעדואינען אל אחת מהרמות האלה, לראות ולתור האין אויב ואורב במסתרים.

רק בקרבת הנהר נגלתה ונראתה שפתו הירקרקה, אשר דמתה כמעט ליער רענן, ואשיגה גם פה אחת ממטרות מסעי, אשר אליה תפרוש הנפש השוקקה את כנפי כליונה כמעט כל עת היותה.

פה הנהו הנהר, הנאדר בקודש, אשר אליו נגיע, בהתפרצנו בשפתו בין סבכי קנה וסוף, אשר גבהי בתים קומתו, בין עצים וערבי נחל, רטובים לפני שמש, מפיקי צללי נחוח.

הננו נתעים פה, כעובר בגן רענן, הנִתַּן לשלל לפרוע פרעות; ובהטותו פה את הענפים הנלכדים אלה באלה, ובנטותו שם לסוב את שלובי הסבכים, תשבע נפש האורח נעימות עדן, אשר כמעט לא הכירו ולא שזפתו עינו עד הנה, והגדות וספורים, המגיעות עד ירכתי אחורי שנות אלף, תשאנה את רגשת לבבו למדוה ומשוש, אשר קול הֵידָם יפעם ברוחו כל עת היותו על האדמה.

הנהר איננו רחב ידים, כמעט כמו הטיבער בקרית רוֹם, והוא שוטף בדָכְיָתו מטה מטה, במקום אשר נרחץ, ומשבריו צהובים.

לעצבת נפש הנהו, בעת נעבור באדמת הקודש, המפוארת בשנות קדם, בראותינו את סלעיו הערומים ואת עמקיו בדד נעזב וגלמוד, והנמו שרופים מתבערת השמש, כמהפכת מלחה מאין עשות יבול ופרי; ובקראינו ממולם את ספורי התורה והנביאים, הנוטפים ונובעים משובע משוש וגיל על הוד ירקרק רענניה, ועל הארץ המבורכת בשפע, עדי זבת חלב ודבש מסביב.

הארץ שוממה ועזובה מאין יושב, ורק עריצים משלו בה זה שנות מאות רבות.

ומה נחמדה ונעימה ארץ כזאת בימי קדם לעם ההולך ונודד ארבעים שנה בציות מדבר שממה, אשר אליו הביאו התרים אשכלות ענבים מלאי תנובה, היוצא פתאום מבית כלא הבדידות לרחבי נהר שוטף, אשר מימיו כנופת לחכם ימתקו, ובהגיעו לרענני ככר יריחה; אל אנשים כאלה תתראה הכל בנוגה הוד גדול כפלים למשנה, מאשר לאלה, אשר הסכין הסכינו עינימו לראות מראה כזאת תמיד.

עוד היום, בקראינו במליצות מושלי ארצות המזרח, נמצא רגשת גיל אין קצה ותעופת מליצה לבלי חוק במו, בדברם ממעין קרים נוזלים, מככר ירקרק ומצללי עצים רעננים.

גם לי תארו מנהלי מדי פעם בפעם בעברינו בציה, את נעימות העדן, הנועדת לי, בהגיענו אל מקום מנוח הצהרים, באמרם: “שם רב טוב ועדן ההצלחה לך שמור, למצוא צל בגן רענן!” ובהגיענו שם לא מצאנו רק שלשה או ארבעה זיתים, הפורחים על סלעי קרחה.

אז החל מוססא למהר ולהאיץ עלינו, לרחוץ חיש בנהר, כי לא נאוה להאריך מגורינו על רחבי שפתו, מפני גדודי המארבים, המתנפלים כמעט תמיד בפתע פתאום על הנוסעים בהיותם במרחץ ערומים, בעת בגדיהם וכלי נשקם על החוף.

בשנות קדם השליכו הנוסעים, וכמעט תמיד אלה, הבאים ממצרים, צרי ובשמים אל הנהר, ואחד הכומרים הקדישו, בטרם דרכה כף רגלם אל תוכו. ועוד היום יטמינו אורחי היונים את הכתונת אשר ירחצו בה, להקבר בה אחרי מותם.

מי האיש, אשר לא רכב עוד באדמת ציה, לא ישא את קולו לדבר מעדנת מרחץ, מנעימות משקה נוזלים וּמִקָּרַת צל רענן.

בדאבון לבב הטינו אזנינו להפצרת מוססא; ונעל אל החוף ונמצא שם ארוחת השחר ערוכה לפנינו למחית נפש. ואמלא בקבוקי פח אחדים ממימי הירדן, ולאזכרת שנים עשרה שבטי ישראל כרתי שנים עשר ענפי ערבה, אשר עלימו עשיתי בתי ידים מעצי הר הזיתים, ואביאם אתי הביתה.

בטרם אפרדה פה מהירדן, אדברה דברים אחדים מאשר נודע לי ממַטות הבעדואינען, היושבים מסביב לשפתו:

הבערואינען, כאשר יקראו למו בשם, הנמו ילידי ערבים, ורבתה הוללות האמונה בינימו, מאשר בין הישמעאלים, אף כי לא הכירו כמעט את התפלה, ואינימו שומרים רק את ברית כריתות הערלה והצומות. בינימו אנשים קדושים, הנקראים בשם: פֿאקירע, ורק אלה ידעו מעט מזער מהקאָראן. בהקימם דבר במבטא שפתם, לא יקום רק אחרי בטוי קללה מאחריו. הנמו בעינימו מזרע המלוכה, ומתנכרים, מהיות שארי בשר עם הישמעאלים, היושבים בערים מסביב. הנמו חיים חפשים כפראים וסרי כל משמעת, ובעת הגשמים יסעו לעמק הירדן החם; תשעה משבטיהם, ילידי אדום, לשפת קדימה, ושמונה לחוף ימה, והם ילידי מואב. מעת נמלטו אחדים מאחיהם, יושבי פאת קדימה, מֻרדפים מתגרת יד ממשלת הארמים, עם נשיהם, אל אחיהם בשפת ימה, והמה התנפלו עלימו וישוסו אותם, החל משפט הגאולה לנקמת דם לשלוט בינימו. רק אנשי מטה אחד מאלה, היושבים בפאת ים, הנמו עובדי שדה, ואחיהם, הסובבים חפשים על פני ההרים, ימאסו במו.

מתי תעבור רוח ההשכלה על העמים האלה, לשום גם קץ ותכלא לחופש נפשם?

ונסע ונרכב לעבר הנהר כפי מרוצת מימיו, בככר, המשתרע להשתטח אחת אחת, וככה הגענו אחרי מעלה אחת אל מקום אֶשֶׁד הנהר בשני מֻטּוֹת כנפים לים המלח, ועוד במרחק רב מפיהו נראתה קרחה ורק אדמת מלחה על פני השפה.

 

ים המלח. – (.Das todte Meer)    🔗

היאור הלזה, אשר לארכו כעשרים מעלות הנהו, והנקרא בפה הערבים: בירקעט לוֹט: ים לוט, פרוש, עטוי במעטה תכלת השמים, מול פנינו, מגבל מסלעים ערומים, צהובים ואדומים, המתנשאים בגבהם עד שלשת אלפים באמת הרגל, והנמו עטופי ירקרק הנה והנה בראשית ימי הקיץ, וינעמו לעין הרואה בתעופת רומם. את אחרית קצהו וירכתי אפסיו לא תשיג העין אף בקנה ההשקפה, בהיותה כסויה ממחצית אי מעֶצראַאה בפאת נגב. מדת רחבו הגדולה כארבעה או חמשה מעלות.

על פני החוף נמצאו אבני שיד שחורים, בינימו אבנים חוצבי להבות, אבני קיאת פֿולקאן לא מצאתי שם; אולם הנה והנה את החמר אספֿאלט, אשר שטפוהו המים על השפה.

גם פה התרחצנו, אך על כי לא נסיתי באלה, לא יכלתי להתנועע כאשר יפרש השוחה לשחות, וישאוני שנים ממשלחי על שכמם, ומדי פעם בפעם בהניחם ידם כרגע, טבעתי למעמקים. ויבטיחוני האנשים האלה, כי ירבו המים האלה להרימם ולנשאם, מאשר ינשאום מי יאור או נהר. ועל כי כבדו המים האלה גם ממי ים התיכון, על כן לא ימצאו גם דגים במו. אולם רק אלה, השומרים הבלי שוא יאמרו, כי יפול כל בעל כנף, המרחף על פני המים האלה נדהם ושדוד אל תוכם, כי אנחנו ראינו בעינינו רבים אשר רחפו על פנימו באין פגע. רגש המים הנהו כמו שמן, הנשאר בנטפי אבעבועות על העור, וטעמם מר וחד.

אצל האבנים, שוני המראה והתבנית אשר בחוף, נראו לעינינו מקומות בהירי לובן וארוכי המדה, ומראיתם כמים קפואי קרח, או כשלג הנדף. הנמו נציבי מלח, הפרושים פה גלוי לעיני השמש.

גם מראה נפלאה נגלתה שם לעינינו, והנה גזעי עץ מפוזרים הנה והנה וענפיהם עטופים בקרימת מלח, הנקשה כמו אבן, עדי לא תוכל כמעט להפרד. ואף כי לא נושנו אלה בזוקנם כמו היער הנקשה לאבן במדבר ליביען, בכל זאת נראו גזעי עץ האלה כשרידי שנות קדם, אשר במו פרחו עוד יערות רעננים על הררי קרחה האלה.

ודבר בעתו ועל אפניו הנהו, לדבר פה מתפוחי סדום, הנחמדים למראה מחוץ ולא נמצא בקרבם רק אפר.

כאלה לא נמצאו עד הנה רק בירכתי הנגב לים המלח על עצים, גבהם שתים עשרה עד חמש עשרה באמת הרגל, והנמו אדמדמים צהובים, וכמעט תמיד שנים ושלשה יחד בראש עמיר. הנמו רכים והזג יבקע בקלות המגע, ובמו צמר כמין משי, הסובב כארג את בתי הזרע. עסיס ובשר אין במו, ואולי המליצו עליהם להיותם מלאי אפר, על בלתי הפיקם מחיה וּרְוָיָה לנפש האורח. והערבים יקראו לפרי הלזה בשם: עֶשׁעֶר, וישחטו עסיס מתוק כמין חלב ממנו, אשר ישקוהו לנשים עקרות.

אכן לא נודע עוד הדבר, האם הפרי, אשר דברו היוסיפון וטאציטוס ממנו ואמרו עליו כי הוא מלא אפר, תפוח סדום הנהו. וחוקרים חדשים מצאוהו בפרי, הנראה כשרוף וכאוד מוצל מתבערה, במין עצי שטים.

גם הסנה, הנמצא בסביבות יריחה, הנקרא: ליימוּן לוּט, (Die Limone Lot’s), הנושא ענבים קטנים צהובים, יקר במראהו. והערבים מספרים: כי בימי קדם גדלו ענפיו כתפוחים, וכאשר חטאו אנשי סדום ועמורה והשחיתו את דרכם, נהפך העץ בחמת אל, לסנה הנושא אשכלות מרורות. גם על הפרי הזה חשבו, כי הנהו תפוח סדום; על כי תקוב צרעה מדי פעם בפעם חור בו, למוץ את מוחו ושקויו, בעת ישאר הענב נחמד למראה מבחוץ, ובעת יפתחוהו, לא נמצא בו רק עפר.

כעבור מעלה אחת נסענו בעלותינו אל הררי קרחה ובין פחתי חול ואבק במדבר שממה, ונהי בתבערת השמש כעוברי בים גחלים.

בעת נסתר הים מעינינו הגענו אל באר גדולה ועמוקה, ומראית מימיה ירקרקה, ולא יכלנו לשתותם, אף אחרי מהלינו אותם בשכר, רק למען מלט את לשונינו הדבוקה לחכינו, כי געלה נפשינו במו; אולם פתאום מצאנו רויה, אשר לא חכינו עוד, ותהי כעץ חיים תאוה באה:

הפגיעה.

בְּחוֹל הַצִּיָּה הִנֵּה זֶה

אִישׁ אֶחָד פְּגָעָנִי,

וּבְשׁוּמוֹ יָד לַפֶּה

בִּפְנֵי רָצוֹן בֵּרְכָנִי.

מִירַקְרַק צְנִיף הוֹדוֹ

הִכַּרְתִּיו לִיְלִיד שָׂרִים,

וַיִּפְתַּח לִי אֶת נוֹדוֹ

וַיַּשְׁקֵנִי נוֹזְלִים קָרִים.

וּבְעַד חֶמְדַּת הַצָּרִי

וּנְדִיבוּתוֹ הַיְּקָרָה,

הוֹשַׁטְתִּי לוֹ מִכָּרִי

הַתִּמְרָה הַנִּשְׁאָרָה.

"בְּטֶרֶם נִפָּרֵד הַגֵּד, נוֹסֵעַ

מְחוֹז דַּרְכְּךָ הוֹדִיעֵנִי!"

וַיַּעַן: "סָכָל, הַאֲנִי יוֹדֵעַ?

אֵל עֶלְיוֹן יוֹבִילֵנִי".

הָאֶחָד פֹּה, הָאַחֵר שָׁם,

פָּנִינוּ לַמַטָּרָה –

וָאֶזְכְּרָה בַּצִּיָּה וּבַיָּם

אֶת נֶפֶשׁ הָרַכָּב הַיְּקָרָה.

אמנם אין עדנה ועונג, לנסוע בארצות הקדם, כי אם עבודה ויגיעת בשרים, ורק במחיר עמל פרך ובמגור מות יקנה האדם את החזיונות הנשגבים והמראות, החרותות עלי לוח אזכרתו לנצח נצחים. אך לא מבני אדם תצאנה הרעות האלה, כי אלה לא קדמו את פני רק בנעימות רצון וחסדי נדיבות, ואם גם הפעם לא היטיבו לי, בכל זאת לא הרעו לי, וכמו זר נחשבתי בעינימו; אולם רוח הארץ המוזר, ארחות המאכל והארוחה, עמל המסע על כר הסוס והגמל בלי חשך, הם המה מבקשים אומץ ועצמת ההתאזרות, עדי תקצר רוח איש, אשר אין כח אבנים כחו מהכילם ומנשאם.

אחרי התגבר הנוסע לנצוח בכל עזוז התאזרו על עמל וטורח, אשר האריך למעניתו מהנשף עדי נשף, ואשר גדלו ורבו עוד ביגיעת רוח האוהב לשקוד על דלתות הבחן והמחקר, אז נמצאה גם מגרעת בהפעלת המראות, התמונות וציוני אזכרת עולמים, אשר אליהם ובעדם הרים למרחקי דרך פעמיו, מאשר פעלו כאלה, לוּ שם עינו עליהם בנפש שְׂבֵעַת מרגוע ובעת טוב לבו עליו.

הנהו צולל כעופרת מגבנון הכר על פני מצע חול ואבק, עדי יאמין בנפשו כי נפל שדוד מאין עוד לו תקומה.

על כן כמעט כאיש אין שם על לב עברתי, בראותינו משמאלינו, נשא על רמת מישור, את ההר: נעֶבי מוזא, עליו מגדל מינאַרעט בלובן זהרו ואצלו בית תפלת ישמעאלים, העולים שמה לכבד את קבר משה רבינו הנביא.

אין מקום בכתבי הקודש, הנרשם ומגבל היטב ממקום מות משה ומקבורת רחל, ובכל זאת מצאה לה מסורת הישמעאלים מקומות אחרים לאלה, אשר יקדישום זה שנות אלף.

מה נחמדה הגדת התלמוד, כי מת משה בנשיקה, גם הגדת הערבים נאוה כמוה:

בהגיע תֹּר מות משה ובלכתו הפעם עם יהושע לשוח בשדה, פגעו באיש העומד לחפור קבר. וישאלהו הנביא: “בעד מי הקבר הלזה?” רדה אלי ואגלה לך את סודי". וירד משה, והנה הקבר סגור ממעל לו. החופר הלזה לא היה רק ציר השלוח, להביא את המותה לבני חלוף, אשר לא ימית במגור את הנביאים, על כן יפתם לרדת לקבר ולקחת נפשם בלא ראות.

אז שב יהושע אל המחנה לבשר אל העם את אשר ראה. אולם לא האמינו בו, ויצאו כלם ביליל מר ויפתחו את הקבר. אך לא מצאו שם רק את לבו. אז נודע למו, כי רוחו ורגשת לבו עוד נשארו בקרבם, וקול יליל בכיתם שככה.

(מפה והלאה יספר הנוסע מהגיעו לנחל קדרון, היבש ונחרב על פני כלו, ומעלותו לבית הבדידות סט, סאבא, אשר מראית בצורה משנות קדם לו, והנהו סגור ומוסגר עם ארבעים הכומרים הנמצאים בו, הנפרדים עדי מפח נפשם האחרון מהתערב עם כל נפש חיה. רק בסולם גבה קומה יוכל העולה להגיע אל דלת הברזל הקטנה, המובלת אליו. במגדל הלזה יותן מלון ומגור לנשים הנוסעות).

(משם ישים הנוסע לדרך פעמיו, לבוא לבית לחם (Bethlehem), ואחרי עברו על שני מחנות ילידי הבעדואינען, אשר ילדיהם להמונים סבבוהו, בהושיטם לו מים חמים ובפשטם כפיהם למולו לאגורת כסף, הנהו בא אל שדה חטים, אשר הנשים מלקטות עמרים שם, ולמקום מרעה עדרים זעיר שם זעיר שם, עדי יחלפו תמונות הנזכרות בספרי הקודש על פני שרעפי דמיונו: האבות, הנוסעים כאנשי מקנה באוהל רועי מאחרי העדרים, אליעזר מדמשק בהביאו אשה לבן אדוניו, רות, האוספת שבלים מאחרי הקוצרים; כהנה וכהנה יעברו גדודים והמונים מול עיני רוחו, בעת תרמנה עשתונותיו את תעופתן לירחי שנות קדם.

העיר מצער ונחמדה במראיתה, ואנשיה אמני יד לפסול בעץ ובאלמוג. גם יספר, כי נפרדו ונפלגו הנוצרים שם לאגודות רבות, מלאי קנאה ושטנה אלה מול אלה. משם הגיע בעברו בין רמות הנטועות במטעי זיתים ותאנים, אל טירה נושנה: קאַזר עֶל בוראַק. ושם באר עמוקה עם קרים נוזלים, הנחשבת “למעין החתום”, הנזכר בשיר השירים, והיא מַשֶּׁקֶת את שלש היאורים המרובעים אשר לשלמה, מהבאר הלזה, אשר חומת אבנים גדולות ועצומות בנויה לה מסביב, עולה עוד היום ברֵכה עד ירושלים, ואת פיה מצאתי שם בבית הקאדי. מעבר לתעלה הזאת נמצאה בקעה, מלאה חמדת ירקרק בין סלעי חרבה, ולה יקראו משנות קדם קדמתה בשם: “גני שלמה”. בעברו הלאה בא אל חרבת: עֶד די־רווֶעה, (ed Dirweh), מעבר לחרבות האלה ראה מגדל בראש רמה אחת, והחוקרים החדשים הכירו בו באותות לא ינכרו את מבצר בית שור. לעת ערב בא חברונה – ומפה והלאה נעתיקה את דברי הנוסע ככתבו וכלשונו):

 

חברון    🔗

אין מראה נעימה ולחמדת העין, כמראית חברון, בהגיענו אל עמקו, מלא שפעת ברכה, ולרמותיו, העולות במישרים, ובנתיבותן הסלולים, אחרי עברינו במדבר שממה. גבעותיו נטועות מסביב מזמורות גפן, ומבינימו תתנשאנה עוד היום סוכות כרם כמגדלות צופים ומלונות נוצרים, כאשר תארם המשורר. עצי תאנים וזית מגבילים את הכרמים ויתרוממו במו בירקרק רעננם.

הננו עוברים בין אלה על נתיב אבן ומגיעים בעמק צר, המתרחב ומשתרע אחת אחת, את העיר, הבנויה עליו ובמרחבי מורד. מתוכה מתנשא תקרת תפארת הבנין, אשר תחתיו מקום מנוח האבות הקדושים.

האבנים המפוזרים הנה והנה יעידון ויגידון לעין הרואה, כי הננו רוכבים פה במקום עֶמְדַּת השער מקדם, אל העיר, העומדת כעת באין חומה ודלתים. ברכבינו בינימו מצאנו את אהלינו נטועים על גבנון מורד הרים. מסביב לנו ציוני קברים – מלון מוזר לנוסעים, הבאים ממדבר שממה וציה לא אדם בה! והנהו שואל לנפשו: "מה לך איפה לנסוע עוד הלאה מזה? האינך נכון, לבי, לתור ולחצוב לך פה מקום מנוח ומרגוע? מה זה איפה תבקש עוד? האם לא ישפיקו לך החלומות, במו מצאת כל חלדך, עדי לתבל ומלואה לך נהיו? מה זה איפה אשר לא עבר עוד על ראשך מיום עברך בעמק בכא החיים עד היום הזה? ורק הִשָּׁנוֹת חלום החיים הנהו כל אשר יקרך עוד באורה התמותה בימים הבאים. אולם אין מקום שקט ומלא מרגוע למות בו, כמו המדבר, בו דוּמִית הבתה הכינה קן לה, שם תקרע הסופה את סגור הקברים וגם תכסם, שם לא תגר דמעת העובר עלימו, באשר נסתרה דרכו מעיניו, אם על לב אדם כף רגלו דורכת.

אין פּרח, אין טל ואין דמעה! טוב ונכון הנהו. מה העבודה הזאת איפה למתים, המכנעת את האדם ומשברת את עצמת כחו לעשות חיל? מות ונשיה, אף כי יכאב הלב עליו, הנהו מנת החבל, אשר תשפר לאדם.

אך הנשגב בכל יקרת החמדה הנהו, להיות כאחת ההגדות, כי רק ההגדה תפיק ותתן אל האדם את הנודע והנקרא בשם: אַל־מָוֶת. –

ונרבץ לפני אהלינו, לימינינו ההאַראַם, ובו מערת המכפלה.

במרחק, על הגובה, בנין נתוץ והרוס, הנקרא בעת מלחמת הצלמים: סט. אַבראַהאַם, והוא היה מצודת דוד בעת מלכו בחברון. לימינינו בית חזק, ועליו מתנוסס דגל אדום עם מחצית ירח. הנהו בית משמרת הבריאות לישמעאלים, ושם האדון דר. העלביג, אשר אליו הבאתי אגרת מליצה. וכמעט שלחתיה אליו, בא לבקרני, ויקראנו ללכת אתו לשוח.

ונעל מאחרי מקום קברות הישמעאלים, בין מטעי זית, ברמה על נתיב אבן, ונגיע אל באר אברהם, החפורה במעמקים ומפיקה מימיה לחברון מראשית השנה עד אחריתה. משם הביאנו אורח מלא פרך אל יעֶססעֶס והוא: קבר ישי. הנהו אולם קטן ונעזב ולפניו שברי אבנים אחדים, הפסולים היטב מידי חרש, ובאולם בור עמוק. שם ילכו היהודים בכל ימי ירח אלול מדי שחר ונשף להתפלל, וימים רבים חשבו, כי נשמעה עתירתם, בהתנשא כריח בשם מירכתי הבור. אל הבור הזה ישליכו קוצות שער מראש חולים, המחוברות עם אמרי סוד, ואחרי כן יתפללו בעדם, ובהיות המנהג גם שם, לשחוט כפרות בכל ערב יום הכפורים, השליך אחד היהודים הפעם שֶׂכְוִי חי אל הבור, להתכפר בו. וישמעו הצופים על מגדל המאָשעע, הבנויה על הרמה ממולה במרחק מחצית מעלה, פתאום את קול קריאת השכוי, ויחקרו אחריו ויוָדע למו, כי אחד היהודים השליכהו אל קבר ישי. ומן היום ההוא והלאה נודע גם הדבר באר היטב, איככה התמשך ריח הלבונה, מתחת לקרקעית המאָשעֶע לעלות כנחוח ולנחם את המתחננים על קבר ישי.

בקרבת ציון הקבר הלזה נמצא עץ בָּטְנִים נושן מאוד, ובו נזכור את התשורה אשר נתן יעקב ביד בניו להמציא למו חנינה בעיני יוסף המשנה. המֶחזֶָה מהרמה הלזו אל העמק הנחמד ביפיו, נשגבה בנעימותה, מכל אשר ראיתי עד הנה באדמת הקודש. עצי זית נושנים, הנה והנה עצי אגוזים, עצי פֿעלגען, רימונים ואפריקאָזען לאין ספורות פרחו בצבעים שונים עלי ירקרק אחו. הגבעות מלאי זמורות גפן, ובירכתי אחוריהם השקפנו על אֵלון אברהם הנודע.

“הנך רואה” אמר אלי האדון דר. העלביג, “כל הזיתים האלה הנמו משנות קדם קדמתה, אין אחד בינמו הנטוע מיד הישמעאלים זה ארבע מאות שנה, וככה תלך שפעת הצמיחה בעמק המבורך הלזה מדי יום ביומו הלוך וחסור עד לאבדון. וככה הנהו גם עם המעינות. במרחקי שתי מעלות מהעיר נמצאו בכפר אחד מאה מעינות, ובינימו גם מעיני מרפא, ואין שם לב למו”.

השמש נטתה לערוב, ותפרוש נוגה זהב אדמדם על פני המדבר, המשתרע במרחק לא רב. וְנָשָׁב לאהלינו, ונמצא שם ארוחת ערב נחמדה, אשר הכינה הטבח מקמח ובצים. תרנגולים חיים ויין המובאים לוֹ במחיר מתושבי היהודים.

כמעט כל תושבי חברון יביאו מחית נפשם במסחר היין, אשר יגדל ויבכר אשכלותיו בינימו בלי כל יד עמל תבואנו, גם לא ייגעו בו להכינו. האשכולות על פני רובם ימכרו לירושלים, וגם פה לא ישקדו להיטיב ולהאדיר את דם הענב. וזה חדשים מקרוב נסו להכינו כמשפט תושבי אייראָפא, ויצא למו יין, הנאדר בטעמו, כטעם היין היקר הנשחט מענבי היין. ואני הבאתי אתי הביתה בקבק אחד מהיין הלזה, הנשחט מאשכלות גפן הנטועים בקרבת מערת המכפלה. ובראש חודש סיון, אשר הייתי בו בחברון, הגיע ארכם כבר עד מדת טפח (שוה) והענב כמו הקטנה בביצת יונים. גם לא ישחטו את האשכולות על פני כלם ליין, כי רבים מהם ייבשו ויבשלום לעסיס (זירופ) ותהי זאת למו לנופת צוקער.

עודנו מוסבים לאכול, והנה אנשים אחדים באו למכור אצעדוֹת וטבעות זכוכית מצבעים שונים ואלמוגי תכלת. כאשר ישקדו היהודים על הכנת היין, ככה יפנו הישמעאלים בשקידתם לעשות ולהכין כלי זכוכית.

והמלאכה הזאת נהוגה פה משנת מאת השנים עשר על ידי יהודים ילידי פֿהעניציען. וַנִּקֶּן מהם שנים עשרה אצעדות במחיר צל אחד, ובמחיר הלזה גם עשרים וארבע טבעות.

כבר גבר חשכת הליל על הארץ מסביב, ובאהלינו מנורות דולקות.

מה נבדלה ונפלאה מראית המקום, אשר ישבנו בו. בעיר, הבנויה שבע שנים לפני צוען מצרים, מולדת משה אדון הנביאים, ממולינו המערה המכפלה המקודשת משנות עולמים, מעבר לעמקי ירקרק ושובע מדבר ליביען, ואנחנו יושבי אהלים, העומדים על מקום קברות הישמעאלים – מה נבדל, נֵכָר ומוזר כל זה! רק הכוכבים ממעל לראשינו מכירנו מארץ מולדתינו הנמו, אולם נאדרים בגדלם, באורם ובזהרם הנוצץ.

ויהי הפעם ¹³, וָאֵשְׁבָה עם רב המקהלה התמים על רָמַת גג ביתו הנִּשאה.

בנשׂאינוּ עינינו השקפנו על זוהר כסוי היכל הישמעאלים, הבנוי ממעל למערת המכפלה, מקום מנוח האבות. ממעל לו במשרק ההר החרבות, אשר היו בטרם עברה עלימו מהפכת השממה, ארמון המלך דוד. העיר על פני כלה השתרעה לארכה ברחבי העמק, הנטוע בזיתים ובמטעי גפן לחמדת העין. במרחקים התנשא מבין שפעת מטעי חמד עץ אחד בתוקף גבהו, עדי נלכד מבט עינינו במראיתו כמו ברתוקות קסם. הנהו כשאול בחיר ד', גבוה משכמו ומעלה מכל סביביו. תחתיו ישב האב הזקן, בקדמו את פני הצירים בנדיבות, המבשרים אליו מהפכת סדום ועמורה ועתידות ברכה לביתו.

בהפנותינו עינינו שמאלה, השקפנו על ציון קבורת ישעיהו החוזה. על גבעה נשאה, ובמרחק רב, עדי בירכתי המרחקים נוצץ המדבר בברק אדמדם, מוזהב, מזוהר השמש הבאה.

מראה נחמדה! מְלֵאַת תמונות והמוני חזיונות, המתנשאים לעלות ולהֵרָאות כמשבועת חובר חבר לעיני שרעפי הנפש, המתעוררת מספורי כתבי הקודש.

אשת הרב הביאה לפנינו אשכלות ענבים מבושלים בנופת על קערת כסף; מהאשכולות האלה, אשר הנמו עוד כהיום באורך שני נעלים, אף כי אינם כבדים עוד, עדי ינשאו במוט בשנים, כמו אז מתָּרֵי הארץ, להביאם לעם למופת על שפעת יבול הארץ ותנובת פריה.

אשכולות ורימונים כאלה יקרו בערכם; להִקְָּרֵא בפה מליצים מתנבאים: תמונת ברכת היבול, ולהֵחָרֵת מבוֹנים חרשי מליצה בלוחות שיש על פני ארמנות תלפיות.

אחרי טָעמינו בתודת הברכה הנהוגה מהאשכולות, הביאה בעלת הבית משקה קאפֿפֿעע בגביעי כסף קטנים וקנה המקטרת לפנינו, בשומה כאורח המזרח את ידה על לבה ועל מצחה.

הרב ספר לי מאורח ומקרי החיים בחברון בעתותינו אלה, מחלומותיו ותקותיו על המשיח, אשר כעת בוא יבוא ולא יאחר, על כי רבים מהאותות עליו יעידון ויגידון.

אולם אנכי כמעט רק קול דבריו אזני שומעת, כי על המראה הנהדרת, המתפרשת במבוא השמש בתקופתה בכל יפעת הודה בארצות הקדם, עיני נשקפה בלי חשך. האורות, אדוּמי הזוהר, עם צללי תכלת הרחבים, צאלי ההרים וצמרת העצים המשתרעים אחת אחת בהקיפָם, כדור השמש, הבהירה בלובן גחלתה, הנה הנם הפלא הנאדר בקצות המזרח, רַבֵּי הפלאים; הנמו כמו קסם, המשתרע מסביב לנפש כאזכרת אַלְמָוֶת בעד כל שארית ימי החלד.

פתאום חלף הזוהר על פני כלו, ומבלי התהפך לנשף אָתָה – ליל. ליל בפאת מזרחה, בו הכוכבים ביפעת הודם גדולים מאשר אתנו, בקרבת הרואה ינוצצו; כשרשרות פרחי אורות הגמו תלוים בין עַלֵּי התמרים, לעדנת הרוח המתפלא, אשר קשרם אלוה מסביב לרחבי השמים, לחוג מועד עולמים. רוח צח חרישית בקול דממה דקה התנשא, לחבוק את התמרים ואת האורות.

אז החל אדוני הבית, בעל השפתים, לספר לי את ההגדה הבאה:

הנה הנם כהיום מאה ושנים עשרה שנה, מאז שלחה עדת הספרדים בירושלים אחד מציריה מצרימה, לאסוף בעד עניי העיר הקדושה אשכרי נדבה כפעם בפעם.

והמה בחרו למשלחת הזאת את התמים ומתק השפה בין המורים, לעורר את רחמי האחים עדי יכמרו נחומם להשכיל ולהיטיב לדלים.

פה בחברון התרועע לארוח לחברה עם אורחה, הנכונה וערוכה לעבור במדבר ולנסוע אל זוּעֶץ.

אך על כי האריכה עת המסע בציה למעניתה כשנים עשר עד ארבע עשרה ימים, ובינימו יום אחד שבת, המקודש למרגוע, על כן התנה הרב התמים עם מנהל וראש האורחה, לעמוד ולנוח ביום הקדוש הלזה. המנהל לקח את המשכרת בעד העמידה הזאת, ובהפקידם נפשם למחסה אלהי הרוחות, פנתה האורחה למסעה ברחבי ים האבק.

ויהי ביום הששי, בעת רַד היום מאוד, והשמש נטתה לבוא, וימאן המנהל לעמוד, ויתן כתף סוררת לכל בקשת וחננת הרב; עדי אחרי הפצירו בו פעמים ושלש, גזר אומר, לנסוע הלאה מבלי תת אף כרגע למרגעה. מַשמים עמד הרב התמים מדאבון נבקת הרוח, על בלי השאיר לו משפט הבחירה רק: או לחלל את כבוד השבת ולנסוע קדימה עם האורחה, או להפרד ממנה ולהשאר גלמוד והתמכר לשלל לכל חרדות ומגורי הציה.

אולם בְהִמָּלֵךְ לבו עליו חשב ככה בַהֲלָךְ רעיוניו: “בעברי בדד במדבר, אז נפשי מנגד מושלכה, פן ואולי תדבקני הרעה וָמַתִּי אולם בחללי את מנוח השבת, אז אבדן מנת כוסי בחיי נצח כלה ונחרצה כחסרון לא יוּכל להמנות”.

עוד רעיונות ותמונות אחרות על פני עיני דמיונו רחפו: עינו ראתה את איש החמודות, אשר בחרה מַחֲנק נפשו להתנפל לפחת האריות, מֵהָפַר שׁלום מרים שפתיו לאלהי אמת. את אליהו התשבי ראתה עינו, בהִסָּתְרוֹ בנחל כרית, אשר העורבים שם כלכלוהו, והנהו נודד כשרה תועה, נעזב וגלמוד ארבעים יום בעצם המדבר הלזה, לבלתי כרוע והשתחוה לפני המלך אחאב, המתמכר לעבודת אלילי נכר.

אז לא אֵחר הרב התמים לרדת מִכַּר הפרד, ויקח את צרור הכבודה הקטן אשר אתו על שכמו, ויעזוב את האורחה, הנוסעת קדימה, אשר מקצת אנשיה שחקו עליו כמו על משתגע וחסר דעת, ומקצתם נכמרו נחומם עליו, כמו על לקוח למות ומט להרג.

השמש נטתה כבר, כמו כדור כסף הנמס, אל ירכתי הרקיע. ויפן הרב את פניו המזרחה ויתפלל. אחרי התחננו הוציא מאמתחתו מעט יין ולחם לברך על קידוש היום, ויאכל מארוחת הלחץ אשר לפניו, ושפתי רננות הלל פיו בזמירות קדושות ונעימות, להדר ולכבד את השבת.

אולם הה! חרדת מות עליו נופלת, בהסבו עינו פתאום אל מרחק לא רב, והנה ארי אדיר נוהם לפניו. לא האמין עוד בנפשו וחייו תלויים בשערה; אך כאשר לא התקרב האריה אליו, וברבצו על הארץ להביט בפני הרב בעיני רחמים ונחומים, אז חלפו הפעם האריות על פני דמיונו, אשר סבבו את איש החמודות בהיותו בפחת, והוא שב לארוחתו ולזמרות מהלליו לכבוד אדון כל. כפי מראית העין מתקו ונעמו קולות הזמרה לאזני האריה, כי אחת אחת אישון בת עינו במעדנות התהפכה, עדי עפעפיו נסגרו – והאריה האדיר נרדם.

כבר נוצצו הכוככים ממעל לרחבי המדבר, ויערוך הרב את תפלת שמע הנהוגה, בטרם ההשכבה למרגוע, עדי נטבע נרדם בעפרות המדבר.

בהקיצו משנתו בעת הִבָּקַע אור השחר, ועינו שוטטה הנה והנה מסביב לו, והנה אחוזת מרעהו עודנו רובץ באיתנו הראשון, וְחַיַּת הטרף עודנה מבטת בעיני רחמים וחנונים בפניו, עדי האמין הרב, כי הוא שומרו להגין בעדו. ככה חלף לו יום המנוח בהגיג תחנונים ובזמרות מהלל, עדי תבערת השמש ממעל לראשו יקדה, והוא לא ידע, וישת את שארית יינו, בשומו על שדי מבטחו, עדי שמריו, ויאכל את אחרית פת לחמו מבלי הותיר מאומה.

גם היום שבה השמש להִשָּׁקֵעַ בירכתי גבעות חול המדבר. הרב התמים נפרד בתפלתו משני מלאכי החסד, העומדים כלוית חן לעֶברי היהודי מדי שבת בשבתו, מעת בואו עדי צאתו, וידלק את נר ההבדלה וירח בבשמי נחוח, למען לא יזח ריח השבת מנו להחליץ את עצמותיו בדשן נעימות.

עתה התנשא האריה, אשר רבץ כל היום במרגוע, וכמו כלב נאמן התנועע בזנבו, וילוק ביד הרב בפיהו ובלשונו, עדי כרע רבץ לרגלי הרב, כמְחַלֶּה את פניו לעלות על גבו. הרב הבין את רביצת האריה ואת עיניו מה ירזומון ויערוך את צרור הכבודה אשר אתו, ויניחהו על גבו, ויתנשא גם הוא לשבת עליו.

בדהרות אבירים הלך האריה האדיר במרוצתו כל הלילה בקרה ממזרים ברחבי הציה עם רוכבו, ותהי בעיניו כמתנועע על מטת מרבדים, באחזו בשערות החיה, הוד מלכות במראיתה, כמו ברסן זהב, בשתי ידיו. מדי פעם בפעם חלף נמר עם טרף שללו בקלות מרוצתו על פנימו, או ראהו אריה אוכל אילה מתבוססת בדמים. ממרחק שמע קול ענות יליל תנים וערפלי אישון הערב המתנשאים השליכו צללי תמונות חָגָא מסביב.

כעלות השחר השיג הרב על גבנון האריה, הנושאו כסוס דוהר, את האורחה, בהורידה את יריעות אהליה ובחבשה את הגמלים ואת הפרדים. כלמו ראו כן תמהו, על הרַכָּב כמו על החיה, הכורעת כאחד הגמלים על ברכיה לרבוץ, עדי רדת רוכבה מעליה. אחרי כן התנשא האריה כמו רגע, בנהמו בקול עוז, ובהרימו זנבו ובקוצות שערותיו המעופפות, הרים את פעמי מרוצתו לנוס המדברה, וחיש, התעיף עיני האורחה בו ואיננו.

מעתה חשבו והוקירו כלמו את הרב לבחיר אל וידידיה. המנהל הבוגד חלה את פניו, לבלי העיר עליו את חמתו ולבלתי קרוא על ראשו את מארת שדי על מעלו; אך כלמו פה אחד קראו בשמו מהיום ההוא והלאה: “אריאל.”

עוד כהיום הזה פורחת משפחת אריאל היקרה והנכבדת בקרב חברון, כזרע בֵּרֵך מאת הרב הנאדר בתמימותו, והנמלט ככה באורח פלא.

 

מערת המכפלה    🔗

כבר ביום אתמול יועדתי לי איש מעדת הספרדים, לבוא אלי בבוקר השכם, לעבור אתו בעיר לארכה ולרחבה ולראות את בתי התפלות.

ויבוא אלי כזרוח השמש על אלוני ממרא.

ונעבור על בְּרֵכַת מים, הבנויה מסביב כדמות ברֵכת שילה וכברכת שלמה, ואולי היא הברכה, אשר אצלה תלה דוד את מרצחי איש בשת בן שאול.

ונפן בטרם כל אל ארמון המאָשעע, אשר ממקום חצרה נראה גרם מעלות, רחב ידים ומתנשא בעמקי רומו. לפני מבוא השער, גבה הקומה, הנשען ושלוב במשבצת שיש אדמדם ולבן, נמצאה קרן, המגבלת בשטחי אבנים קטנים. שם חור נקוב במחצית קומת איש, והנהו מוביל אל המקומות, אשר מתחת לקרקע המאָשעע. אל הקרן המגבלה והקצובה הלזו, אשר לא תכיל רק עשרה אנשים, בהדחקם איש ברעהו, יבואו היהודים בכל ערבי ימי מועדיהם להתפלל. גם נִתַּן למו הרשיום לעלות עד השליש מגרם המעלות האלה, אשר גם שם נמצא חור, להשקיף עד ירכתי תחתית המאָשעע האפלים. אל נבוב החור הלזה יבואו היהודים להתפלל בעד שוכבי על ערש דוי.

הפעם שאל מושל אכזר מכסת כסף מאת היהודים, ולמען השחיתם ואבדם באין מפלט, בקש את הכסף הלזה בכסף עובר לסוחר, אשר כמוהו לא נמצא כעת בכל אדמת הקודש, ויבקשו היהודים מנוס, בהתפללם פה על קברות האבות. ויהי ממחרת, ויבוא נוסע ממרחקים אשר הביא צרור כסף באמתחתו, מלא מטבעות אלה, כאשר שאלם המושל.

פורים טאַקאַ.    🔗

לפני שנים כבירים משל פֶחה רודף בצע בחברון. בהפחידו אותם בגערת מגור, לשרוף את אצילי היהודים, ולמכור את הנשארים לעבדים, שאל הפעם חמשים אלף פיאסטר. ותקצר נפשם מנבקת הרוח, כי בגודל ענים ודלותם נסתרה דרכם ממצוא מפלט. אז גמרו הרבנים אומר בהוָּעצם יחד, להביא את מצוקתם ואת תחנתם לפני האבות, ויכתבו את הכל עלי לוח. ובעד אשכר, אשר נתנוהו אל שומר הבנין, הבטיח למו, להוריד את הלוח הלזה, קשור בחוט אל מערת קברי האבות; כי גם הישמעאלים לא יעיזו לדרוך על המקום הקדוש הזה, ולא יאירוהו רק בתעלה היורדת מאת המאָשעע לעליות הקברים.

בלילה ההוא נדדה שנת הפחה, והנה זה שלשה זקנים בהדרת פני שיבה עומדים נצבים לפניו, ויבקשו מאתו לתת למו חמשים אלף פיאסטר, פן יהרגוהו בעת מאנו לתתם למו.

פני הזקנים נוראים במראיהם, ומעפעפימו הציץ המות במחִתָּתו, עדי אחזה פלצות את נפש הפחה; ויקם ממטתו, ויקח כיס מארון מטמוניו, המלא מקשיטות זהב וכסף, כפי מכסת המחיר אשר שאלו הזקנים, ויתנהו אלימו.

בבוקר השכם נשמע קול דופק על שער הבית, אשר בו התגוררו אז, כמו עד היום הזה, כל יהודי חברון יחד, כי אנשי נשק הפחה באו לקחת את החמשים אלף פיאסטר מידי העדה.

והמה התאספו כלמו אל בית הכנסת, לשפוך את לבם בעתירה, בידעם נאמנה, כי אפסה כל תוחלת וכי הגיעה אחריתם. וישלחו פקידי העדה את משרת בית התפלה לפתוח לדופקים; וישא עיניו וירא צרור כסף בחלון האולם, אשר שם ירחצו כל הבאים את ידיהם, בטרם דָרכם על סף בית התפלה. וימהר להביאו אל הפקידים, ואחרי כן שב לפתוח את השער.

ויקם ראש הרבנים עם הפקידים להביא, בלי התאחר כרגע, אל הפחה את החמשים אלף פיאסטר אשר בקש, כי קשיטות הזהב והכסף אשר בכיס, עלו עד מספר הלז בלי עודף ומגרעת. אך הפחה הכיר כהרף עין את הכיס ואת הכסף, כי מידו היתה זאת למו, וכמתכבד במו אמר אל היהודים:

אמנם עתה זה ידעתי נאמנה, כי עם סגולת אלהים הנכם, והנהו למחסה ולמגן לכם, הכסף הלזה שאול הנהו מאתי מאת אבותיכם אברהם, יצחק ויעקב, למען מלט את נפשי ממפעל עול ורשע. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ועל כי יקרה נפשכם ככה, עדי יתנשאו האבות, הנרדמים זה שנות אלף בערש המנוח, לְהִנָּעֵר מעפר קברם בעדכם, על כן אוקירה ואשא את פניכם גם אני כפי מסת כחי. קחו איפה את הכסף כאשכר מידי; ובעת יפחידוני איד ומצוק הפעם במגור, אז לא אשים את עיני רק עליכם, להעתיר בעדי אל האבות.

עוד היום יחוגו הספרדים את פורים הטאַקאַ, והיא מלה ערבית הוראתה: חלון; על כי נמצא הכסף בנבוב החלון.

העשירי    🔗

ויהי בימי אלעזר אַרכי בחברון, בשנת הש"ס לב"ע, לא עלתה מכסת תושבי היהודים בחברון עד מספר מנין, ולא יכלו להתפלל במקהלה, אם לא בא במקרה אורח או נוסע יהודי חברונה.

ככה קרה הפעם גם המקרה בערב יום הכפורים, כי היום רד מאוד, והשמש נטתה כמעט לבוא, ועוד לא בא אורח למלאות כעשירי את מספר המנין. והתושבים התעצבו מאוד על הדבר הזה, וישלחו אנשים מסביב לראות, האין אחד מבעלי ברית אמונתם בקרבתם.

כבר אדמו צמרות הזית וגבעות הזמורות באור הערב הנודד, וישאו את עיניהם ויראו, והנה זה פתאם איש זקן, נכבד ונשוא פנים במראהו, בא, הולך וקרב אלימו, מפאת המערה המכפלה, מקום קבורת האבות. הנהו עטוי מלוא קומתו במעטה לבן כמו תכריך מת, צניף לבן עלי ראשו, וזקנו ישלג בצלמון בירדו על פי מדותיו. ותהי השמחה גדולה בהתודעו אלימו בברכת שלומו, כי יהודי הנהו. וימהרו כלם לברכו, אך נעצב לבם על בלתי יכלם לכבדו בארוחה להשיב נפשו, על כי פרש הליל כבר את אופל צלליו מסביב. אולם השיבה נִחמם, בהשליכו יהבו על ה', כי יעזרהו לפנות בוקר לעצור כח ולשאת את הצום ולהשלימו בשלום.

ויובילוהו אל בית התפלה ויחלו להתפלל, וכל הלילה וכל יום המחרת נשמע קול תחנוני השתפכות לבם. ותכבד העדה את אורחה התמים, העומד מערב עד ערב כמופת הגיג לבב בינימו, בכל יקר וכִבּוּדי המצות, ואז נגלה למו, כאור פרוש על מצחו; אכן יכלו להחשיב זאת כברק נוגה השמש, כי מנגד לקרנים האלה אשר במצחו, מוזר למו לראות את עיני השיבה, קפואות כמו אבן ובאין זוהר חיים.

בְהֵרָאוֹת הכוכבים על פני השמים וקול שופר הריע, בקש כל אחד מהעדה לאסוף את השיבה אתו אל ביתו לארוחת הערב. ויוָּעצו יחדיו, להוכיח את הדבר על פי הגורל אשר יוטל בחיק, ויצא משפטו על חזן העדה, העני ותמים עד מאוד.

בששון לבב הוביל החזן את השיבה, הנאדר במראהו, אל מקום מושבו הקטן. ויצעד לפניו בדלת שפלת קומה במשעול צר ואפל; אך השיבה לא הלך אחריו ומנֻדָּח ואיננו.

אז חשב החזן העני, פן נתעה אורחו בנתיבו, ללכת אל בית שכנו, ויחפשהו מסביב, אך איש לא ראה את השיבה.

אחרי חפשו ושאלו אצל כל אנשי העדה לריק וללא הועיל, שב אל ביתו בנפש דואבת, ומבלי טעום אף לחם צר ומים לחץ אחרי הצום הארוך, התנפל שם על משכבו. והנה זה בחלום הלילה אורחו, הנהדר בהוד יקרת מראהו, אליו נגלה וידבר אליו אמרי נחומים כאלה: “אל נא יעצב לבך, איש חמודות! על אורחך. הנני אברהם אביכם. יגון לבכם על חסרון העשירי להשלים מנין התפלה ביום הכפורים, נגע עדי נפשי בקברי במערת המכפלה, על כן קמתי להֵראות ביניכם להיות העשירי. אך בתום עבודת האלהים שבתי למקום מנוחתי, אשר משם באתי.”

לוּ יבקש איש עוד מופת להוכיח בעדות נאמנה, איך העמיקו להשתרש בלב היהודי ספורי קורותיו ומסורותיו הקדושות, רעיוניו הנושנים ותורותיו כמסמרות נטועות כדרבונות, אז ימצאהו בהגדות האלה, אשר פרחי מליצה ואותות לא ינכרו על לב תמים, המתמכר לאֵמון אלהים הנמו. עוד בימינו אלה מתנשאות בכל רשמי יקרתן תמונות, אשר חיו זה לפני ארבעת אלפים שנה, כמו חָיוֹת הנה, לנחם ולהקים את זרע האבות, השוכנים בארצות אל־מות.

מסביב לבנין המאָשעע חומה, ארכה שתי מאות ורחבה חמשים ומאה באמת הרגל, ולארבע פאותיו מגדלות. אבני המוסדות הנמו כמו חומת ההיכל המערבית, חצובים בשפתם, ואחדים מהם באורך שלשים ושמונה באמת הרגל. בעלותי אל החומה בפאת מזרח, השקפתי אל מקום חצר ושם בית תפלה לפני פתח המאָשעע, הבנוי באורך רבוע.

בשנת המאה הששית, כאשר עמד עוד פה בית תפלת נוצרים, נִתַּן הרשיום אל היהודים להתקרב ולהקטיר לבונה אצל המערה. גם הנוסע בנימין מטודעלא מספר, כי בא הפעם אל מקום הקברות, ומאז ועד עתה הנהו סגור מבוא בעד יהודים כמו בעד הנוצרים.

בעל מלוני, האדון דר. פֿראֶנקעל, ספר לי, כי בה ראו בשנת תר"ג אל השוטר אַבד עֶל ראַכמאן בחברון לרפאות אותו מחליו, ויתגורר שם כימים אחדים; ובמצאו חן בעיניו אחרי החלימו, בקש מאתו לתת לו אות חסדו ולהובילו אל מקום הקברות, ובכל משמר מלא השוטר את בקשתו, ברדתו עמו בגרם מעלות צר ואפל. וימצא שם שלשה ארונות מכוסים ביריעת דמשק ירקרקה, ובהרימו אותה ראה את שמות האבות בשפת עבר וערב באותיות זהב.

והספור הלזה מתאים עם ציור אחד המומרים מספרד, אשר ראה שם עוד שלשה ארונות מנשי האבות. אך כפי הנראה, אין הארונות האלה רק למראית העין, כי ארונות האבות האמתים הנמו מתחת לקרקע, כי משם נמצא עוד לוח אזכרה יְוָנִי משנות המאות הראשונות לחשבון הנוצרים, הנדבק אל קבר האב. גם ספר לי משלחי, כי נמצא פה קבר אדם הראשון, אשר עבור ארבע הקברים הנמצאים פה, נקראה גם חברון מקדם: קרית ארבע.

ככה ספרו: כי נברא אדם מאדמה אדומה, על חלקת שדה בקרבת חברון, ואורחים נוצרים שמו נפשם בכפם לעלות ולהגיע אל החלקה הזאת, ויתנפלו שם על פניהם, וישפכו דמעות בהגיג לבם, גם לקחו אדמה אתם מהחלקה, באמרם, כי יש בה כח מרפא ותעלה לחולים. ככה הראו לפני שנים כבירים מערה אחת, אשר בה התגוררו האבות בימי חייהם.

גם הראו את המקום, אשר בו הרג קין את הבל אחיו. וככה מראים עוד היום מקומות, במו קרו מקרים שונים, אשר לא יתאימו עם הנאמר בכתבי הקודש. אך עשו כזאת, בהשענם על כח הִדּמות האורחים, כאשר עוד היום, למען בצוע בצע.

ונלכה אחרי כן לראות את קבר אבנר שר צבא שאול. ונבוא באולם צר אל חצר בית ישמעאלי, וּשם נהלנו אדוני הבית, אחרי הושיטו לנו הקאפֿפֿעע, וקנה מקטרת, אל עבר החצר הצר מאוד, ושם בית תפלה קטן, אל גרם שש עשרה מעלות. ונבוא אל מקום חדר קטן, בו ראינו מסך צמר, ועליו שני רבועי משי ירקרק, ומאחריו ארון משוח בשיד, תשע מדות נעלים לארכו, פה יבואו היהודים להתפלל מדי חודש בחדשו.

ואבקרה מאחרי כן שני בתי כנסיות להספרדים והאחד אשר לעדת האשכנזים. שלשתם יחד מראית העוני עלימו, וככה היתה גם מראית האנשים, העומדים שם עטופים בטליתם להגות בתלמוד, כארחם לעשות תמיד מהנשף עד עלות השחר במשמורות חליפות. ובהודיע משלחי לאחד מאתם, כי יהודי הנני, הלך כהרף עין לפתוח לפני את ארון הברית. ואוציא את הציצית מכנף בגדי, לגעת בספרי התורה ולנשקם.

בקיר תלוי לוח ועליו כתובה תפלה בשפת עבר בעד השר משה ואשתו לאֶדי יהודית מאָנטעפֿיאָרע יחיו.

בבית התלמוד לא התאספו עוד הנערים על פני כלם, ולארך הקירות עמדו כשני אלף ספרים: תורת משה, התלמוד וסדורי התפלה, ורק האחד בינימו ספר חול, והנהו אוצר מלין משפת צרפת לערבית, אשר הראוהו לי בגאון, כאשכר מאחד הרבנים אשר בצרפת.

על מחלקות המקהלות בחברון דברנו כבר, בהעמידנו את מצב היהודים בירושלים לעיני הקורא. בערך ההשכלה הנמו במדריגה אחת עם אלה. מספר נפשות הספרדים כשלש מאות נפשות והאשכנזים כמאה. רק מעט מזער מהם עבדי ממשלת הישמעאלים, ורובם תחת מחסה הקאָנזולאטע מארצות אייראָפא.

בטרם הִפָּרְדֵּנו מקרבת מקום קברי האבות, אשר עליו עמד בשנות קדם קדמתה בית כנסת, ואחרי כן בית תפלת נוצרים הנקרא: סט. אַבראַהאַם, וכעת היכל ישמעאלים, ואשר הנהו נכבד ונקדש בזאת משלשה ראשי אמונות התבל. נספרה עתה שתי הגדות הערבים מאברהם, הנקרא אצלם: עֶל קהאַליל; ידיד אל.

ידיעת האל    🔗

נמרוד רדף את הילד אברהם תמיד בנכליו להמיתו, על כי הגידו לו נביאיו, כי יהיה אז למכשול ולפוקה לאליליו. ותצפנהו אמו חמש עשרה שנה במערה. ובחשבה כי אין מגור מות עוד עליו, פתחה את פי המערה, ותוציאהו בפעם הראשונה החוצה.

ויהי סער גדול בלילה ההוא. מלאך הרוחות רחף במוּטות כנפיו על פני תבל ארצה, ורק כוכב אחד הציץ מבין חרכי ענני אופל המפולחים.

אברהם לא ראה מאומה, מבלעדי החושך הפרוש מסביב, לא שמע מאומה, זולתי המון דכית הסופה; אז חשב כי רק האור הבהיר, הנשקף בשקט בין המון מלחמות כוחות הטבע האלה, הנהו השליט העליון, הַשָּׂם חוברת וסדרים בין כל שארית הנמצאים. ויתנפל ארצה ויתפלל. אך אחרי ראותו, כי נדעך אור הכוכב הלזה וכי היה לאפס, עדי לא הכירו עוד מקומו, הכיר אברהם את שגיאתו ויאמר: “אם כן איפה לא אשתחוה אל דבר הנדעך!”

אחרי כן התנשא הירח יקר הולך בטוהר נגהו. אז קרא אברהם: “הנה זה אדוני!” ויפול ארצה וישתחו. אולם אחרי אשר כבה גם אור הירח, קרא אברהם: “גם זה איננו אדוני! לא אשתחוה אל דבר אשר יכבה”.

עתה עלתה השמש כחתן מחפתו מרחם המשחר בהדרה ותפארתה, ובחוּמה ובאורה נגלו בפעם הראשונה לעיני אברהם כל נפלאות יצורי הבריאה. “הנה אתה זה אדוני ואלהי!” קרא אברהם עתה ברוחב ששון לבו, ויתנפל על פניו ויתפלל. השמש סבבה בתקופתה ותפן להסתר בפאתי ירכתי המערב, עדי נצפנה ואיננה. “גם זה איננו אדוני ואלהי!” קרא אברהם “אינני משתחוה אל דבר הבא ואיננו; הנני שם את פני רק אל הבורא אור קטן וגם גדול, אל אדוני השמים והארץ, הנהו אדוני ואלהי!”

תחית המתים    🔗

בהגיע אברהם לשנת מאה ותשעים ותשע לחייו, שם פניו לארוח למעֶקקא; וישאל את ה': איככה יהיה הדבר איפה, בעת הקיץ ישני עפר מקברם?

ויצוהו ה':

“לך והמת ארבעה צפרים, וגזור את בשרם לגזרים וערוב את הנתחים ממולח היטב, אחרי כן חַלְּקֵם לארבעה סירות, והעמידם על ארבע ההרים אשר מסביב למעקקא, אך את ראשיהן צפון אתך”.

אחרי עשות אברהם ככה, צוה ה' אליו: “קְרָא עתה את הצפרים האלה בשמותן!”

ויקרא אברהם אלימו בשמותן. אז החל הבשר אשר בסירות לִרְתֹּחַ כקדוח אש המסים, והנהו מתגולל בנהמת דָכיתו מגבנון ההרים, והנהו מתפרד ומתחלק, מתחבר ומתקשר, והעצמות התקרבו עצם אל עצם, עדי הגיעו לצלם תבניתו הראשונה. אחרי עמוד הצפרים על רגליהן, הושיבה כל אחת את ראשה עליה לאיתנו הראשון.

אז אמר ה': “ככה יעמדו אז בני תמותה מקברימו, ואת ידיהם ישלחו לאחוז איש בראשו, אשר חותם תכניתם הנהו להבדל איש מרעהו”.

בתוחלת ממשכה צפה מוססא השוטר על בואינו, בשלחו את הפרדים לפנינו, ובהעריכו לששון ולתודת לבינו את ארוחת השחר לפנינו תחת האלה באלוני ממרא, אשר שם עמדו אהלי מגורי האבות, ואשר שמה בִקרו שרי צבאות יה את אברהם, ובשורה בפיהם מוצאת.

ונרכב בין כרמים, ונגיע אחרי מחצית מעלה אל ככר אחו, היורד מטה מטה, ובטבורו נמצאה האלה הגדולה, הנקראה: אלון ענק. במדדי את עביה מסביב, מצאתיה שנים ועשרים באמת הרגל, והגזע מתפרד בגבהו לשלשה גזעים עבים, והאחד מאלה ישוב להתחלק בגבהו לשנים.

הענפים ישתרעו עד תשעים אמות הרגל מסביב, והנמו רעננים מאוד, ובקרבת האלה באר מים.

כפי מחשבת היהודים, עמד אוהל אברהם במקום אחר, מצפון לחברון. ועוד נמצאו שם שרידי חומות נושנות. והנמו רק שתי פאות מחומה המקפת מקום רבוע רחב ידים, וכל אחת מִשִּׁכְבַת אבנים גדולות. ובמקום הלזה, אשר כסהו ירקרק דשא, נמצאה באר, ועל האבן האחת ישב ינשוף עצום מאוד, והוא היחידי, אשר ראיתי בארצות המזרח.

זה חדשים מקרוב בימינו אלה התנשאה דעת אחדים לאמר, והיא מַתאמת עם כתבי הקודש ועם מאמרי התלמוד, כי חברון העיר, הנזכרת בכתבי הקודש, בנויה על הרמה במרחק מעלה אחת מהמקום הנקרא כעת חברון. כי גם ביהושע (כ' ז') נמצא: “קרית ארבע היא חברון בהר יהודה” ובמשנת תמיד (תמיד פ"ג משנה ב') נמצא: כי לא הקריבו את תמיד השחר בירושלים עדי האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון". ואיך יכלו להביט מירושלים על חברון, בהיותה בנויה בעמק כהיום הזה!

במרחק לא רב בקרנו על רמה אחת את חרבת המאָשעע: נעבי יוּמאַס הנהו: הנביא יונה, שרידי חומה, אשר לא נראו כמעט על פני הקרקע, יסובו את הגבעה הזאת, ומוססא קרא לנו בשם המקום הזה: האַלהול, והוא כפי הנראה חלחול הנזכר בספר יהושע (ט"ו נ"ח).

קבורת רחל    🔗

אין אחד בין כל קברי שנות קדם קדמתה, הרשום היטב באותות לא ינכרו, כמו הקבר הלזה, אשר טמן בו האב הנדכא את שרידי אשתו רחל האהובה, אֵם היפיפיה ליוסף בן הפורת בחמדת היופי.

“ויצב יעקב מצבה על קבורתה, היא מצבת קבורת רחל עד היום הזה.” (בראשית ל"ה כ')

מדור אל דור נתנה אזכרתה למורשה. בעת קריוֹת תבל אבדו, ולא יכירן עוד מקומן, נשאר הציוּן, חֲסַר כל הדר, הלזה באזכרת כל תמימי התבל. מדי דור ודור, בעת נחרב הציון הלזה, שקדו להשיבו לאיתנו הראשון. הפעם התנשא מגדל אבנים על גבי הקבר, הפעם שנים עשר פלחי שיש, כמספר שבטי בני יעקב, אשר נחו עליו. גם אבן שיש, אשר הועמד לכבוד האב הזקן, לקחוה כומרי בית בדידות אליהו, וכפי ספור ההגדה, שב האבן מדי ליל בליל למקומו הראשון. וכאשר נאבדו האבנים האלה במרוץ העתות, הועמדו עמודים שמה ומכסה כפתור עלימו, אחרי כן אולם הבנוי על קשתות. ומאחרי כן בנין מאָשעע, וככה בלי חשך, בעת התמוטטו ושממו הבנינים הראשונים, חדשו כנשר את נעורי אזכרתם.

בעלי שלש אמונות התבל כרעו וכורעים עוד היום את ברכיהם בהגיג לבב אצל הקבר הלזה. פה נחו יחד בשלום וברֵעות אלה, אשר כמעט התנשאם מעפר לחמו איש ברעהו כאש אוכלת ובחרב מרוטה לטבח, כמו אויבים מבטן מהריון ומלידה.

עד ככה גבר קסם המקום, בו טמון לב בן תמותה הנאדר ביקר תמימות.

בעת התפללו פה היהודים והנוצרים, התנשאו הישמעאלים בבית לחם עוד בהגות תמימותם, להקבר שם, וזה לפני שלש מאות שנה בנה מאַהאָממעד השוטר היכל ממעל לקבר הזה, אשר שארית תבניתו נראתה עוד היום.

ונפלא הנהו, כי הישמעאלים, השומרים על כל מקדשיהם בקנאת מתהוללים לבל תדרוך כף רגל זר עלימו, יניחו את הקבר הלזה, הנאדר זה שנים לא כבירים באחד מהיכליהם, אל היהודים בעד מכס חמשת אלפים פיאסטר לשנה.

בהגיעי מבית לחם, על ככר נטוע על פני כלו בעצי זית, אל הקבר כבר הוחיל עלי שם אחד מעדת הספרדים, והמפתח בידו.

ונבוא אל חצר קטן, בנוי מחומות כמעט תשע נעלים בגבהן. ממולינו צניף אבן בנבוב קיר, ממעל לקבר ישמעאלי.

ממול הַבָּא נראתה דלת ברזל קטנה, ובה הגענו אל אולם, מכוסה בתקרת כפתור, ומתחתה נמצא ארון טוח בשיד לבן, על מעלת אבן. אין ספורות לשמוֹת הנוסעים, אשר עליו חרותים. כל איש ואיש יכול להקיף וללכת מסביב לארון. מפאת פניו, מול הפתח, נמצאה אבן שיש מרובע, הסוגרת את הקבר. בהרימי אותה השקפתי אל נבוב חור אפל, ובו נמצאו רק אבנים אחדים, בהאירי אותו מסביב במנורה.

אצל הציון ראיתי פלח אחד, הנשבר מאחת מפאותיו, ואקחהו אתי, ואכבדה ואקדישה אחרי כן אל מקום הקבר מנורה נחמדה, להעלות בה שם נר תמיד.

והנהו נהוג שם, כי יביא המנהל היהודי אתו מנורה ושמן והאורחים ידליקוה שם לכבוד האם הקדושה, ואחרי כן יאמרו את התפלה הנהוגה לאזכרת המתים.

איה איפה אשה אחת ברחבי התבל, אשר לא נאדרה בנוגה אֵמוּן פלאות ולא נשארה ליקר נצח בספור מקרה נשגב, ואשר מצאה לה כבוד ויקר כזה אחרי ארבעת אלפים שנה. יהודים, נוצרים וישמעאלים ישוחו ראש וברך לפני תמונת אֵם נחמדה, הקטופה באביב ימיה כבסר מזית, אשר רק אהבתה התמימה לאישה ולבניה כל רשמי היותה הנמו.

ההגדה מספרת: כי רק רוח אמו הציל את בנה יוסף במצרים, מפתויי אשת פוטיפר; רק רוחה הורהו לפתור חלומות, חכמת התבל וידיעת הממשלה. כאשר חלה יוסף את חליו אשר ימות בו במצרים, נשב רוח צח נחמה עליו ועל כל סביבותיו, והוא בא מתעופת כנפי אמו המרחפת ממעל לו.

כאשר מת בנה, פנתה אהבת האם להשתפך על העם כלו. וכמו אֵם זקנה היא שבה להגלות תמיד, בעת תגרת הרעה תבהל את ישראל ובעת לכתו קודר מאבל. היא באה ונראתה בעת המרות רוחו לבלתי חפוץ בממשלת שדי, בבקשו מאת הנביא להמליך עליו מלך. בעת עבור שאול המשוח על פני קבורתה, אורו עיניו, כמנוגה שמש על פני משברים, והוא החל להתנבאות עם להקת בני הנביאים אשר פגשוהו. וכאשר נסע העם למרחקים, גלוי וידוע מכאוב, שמע בעברו על קבורתה, קול נהי בכי תמרורים: “רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו.”

מֵעוֹלָם לֹא חָשְׂכָה קִרְבָתָהּ לִבְרָכָה,

לֹא מָנְעָה פַעֲמֵי אָרְחָהּ מַעֲשׂוֹת חָיִל,

עֵת מִקַּדְרוּת אוֹפֶל, כָּעֵמֶק הַבָּכָא,

אוֹר יוֹמָם אֶל בָּנֶיהָ נֶהְפַּךְ לַלָּיִל.

וּבְכָל עֵת גָּעֲרָה נַהֲמַת עָרִיץ כַּסּוּפָה:

לַעֲזוֹב וְלָסוּר מֵאַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם –

רוּחָהּ סָבִיב לָמוֹ אָז נָחָה לִתְרוּפָה,

עֲדֵי נָשְׂאוּ דוֹפִי וְשִׁמְצָה מִקָּמֵיהֶם.

מֵהָלְאָה הִשְׁלִיכוּ כָל זְהָבָם צָבָרוּ,

בְּאֵין מִדְרַךְ לְכַף רַגְלָם בָּאֹפֶל וּסְעָרָה,

שְׂמֵחִים כִּי עֲדֶנָּה כַּשּׁוֹמְרִים נִשְׁאָרוּ

לְהֵיכָלָם הֶהָרוּס מִשִּׁמְמַת עֵת צָרָה.

עֵת אֶחָד מִשִּׁבָטֶיהָ אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה

בְּהָגוּת בִּין יַחֲקוֹר – לִימִינוֹ הִיא נִצָּבֶת:

קְרוֹבָה הִיא אֵלָיו, עֵת עַל כַּנְפֵי אוֹרָה

כַּנֵּס וְכַדֶּגֶל תִּתְנוֹסֵס הַשַּׁלְהָבֶת.

בּוֹאִי עַתָּה וְאִסְפִי אֶל אַחֲדוּת אַחַת

אֶת אוֹר כָּל הַלְּבָבוֹת, גַּם אֶת אוֹר כָּל רוּחַ,

עֲדֵי אֶת עַרְפַּלֵּי הֶעָבִים פּוֹלַחַת

הַשֶּׁמֶשׁ מִמַּעַל – וּבְהוֹד אוֹר זָרוּחַ.

לַמְּדִי עַמֵּךְ הִכָּסֵף לְאֶרֶץ מוֹלֶדֶת;

וְאִם אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן יִשְׁאָפוּ פִי שְׁנָיִם,

כְּעַמּוּד אֵשׁ הַטִּי תוֹחַלְתָּם הַנּוֹדֶדֶת

לַשּׁוֹכֵן בְּרוּם שַׁחַק בְּצֵל סִתְרֵי שָׁמָיִם!

 

פרידה מעם הקורא    🔗

בהגיעי ליאפֿפֿא שבתי לסור אל בית האדון פלאטנער, ואמצא שם את שאהבה נפשי לראות, את החכם הנכבד המפואר מו"ה אברהם הכהן נ"י, השב כעת ממצרים לנסוע ירושלימה.

רבות נדברנו יחד על מעמד היהודים בעיר הקדושה ובכל ארצות המזרח.

“הננו זורעים” אמר האיש יקר רוח הלזה, “גרגרי זרע על תלמי רוח ולבב בעלי ברית אמונתינו, ההולכים באין נגוהות בארצות המזרח. גם בחלקת השדות לא יצלחו כאלה על פני כֻלמו להפרות את הארץ ולהולידה ולהצמיחה. סערות שדי, גשמי עוז וקרני שמש תַשֵּׁבנה ותארנה, להוציא ברכת היבול מחיק האדמה. נושיטה נא כעת לחם משנה לעניים האומללים האלה, למחית בשרם ורוחם. אדמת הקודש הלזו, האיננה עוד ארץ האותות ומופתי יה גם בימינו אלה, עדי יֵאָמַר עליה כי תמו ימי הפלאות? במרחבי ימי טפחות, במדת עת עשר שנים, התעורר כמו נצוץ יה, החוצב להבות אורה, כרגע מצפון ומימין בפעם אחת, רעיון אחד בשלש לבות בני אדם, תושבי שלשה ממלכות עצומות ונפרדות אלה מאלה במרחקי ארצות וימים, להביא שבר לרעבון בשר אחיהם בירושלים, ולעורר צמאונם לתורה ולהשכלה. כבוא שלשה מלאכים צירי שדי לאוהל אברהם בקרבת חברון לבשר לו בשורה נעימה, ככה מובלת עתה מארצות בריטאניא, צרפת ועסטעררייך משלשה נדיבי לבב ויקרי רוח ברכת רוח לירושלים בּשֵׂיבתה. מי זה הגיד איפה הפעם בקול מבשר אל הָאֵם במרחקי באָהעמיאַ, מי אל הָאֵם באפסי הונגאַריאַ, בעת חבקן אותנו כילדי שעשועים על זרועותן, כי נפגשה איש את רעהו כהיום הזה פה, להביא עצה הלום ולבוֹא לעזרת ד' בגבורי תושיה!”

האדון דאַמיאַני, קאָנזול המשנה למלכות עסטעררייך, בא לבקרני ולהביא לי אגרות מראש הרבנים בירושלים ובית דינו ומפקידי עדת החסידים. והנני פורשם כשמלה לעיני הקורא בעלים הבאים.¹⁴

האגרות אשר מצאתי פה מקרית וויען הודיעוני בשורות מכאיבות נפש ומאדיבות לבב, אשר לא התאימו עם תנחומות הרופאים, המרגיעות את רוחי אז, בעת שומי לדרך פעמי.

הנה כבר שמתי את ההר סיני למטרת מסעי, להביא משם שני לוחות אבנים בעד ההיכל החדש הבנוי כעת בקרית וויען ולעטר במו את כפתור גגו. המטרה הנשגבה הלזו נדחה עתה ואיננה, כי לא עצרתי כח להתמהמה אף כרגע; ואמהרה לעבור על פני מצרים אל ארץ מולדתי.

ביום ג' י"ט תמוז התנשא עמוד העשן מאנית הקיטור בחוף. ולהזכירני, כי ארוחת השחר הלזו היא ארוחתי האחרונה באדמת הקודש, הביא בעל מלוני לפני: חלב ודבש, לחם סולת מעמק השרון, בכורי אשכלות ענבים ותאנים בסלי חורי מעלי תמרים ויין יקר מחברון, גם פרחי חן מגני יאפֿפֿא הפיקו ריח עדנם על השלחן.

בטרם צהרים ירדתי אל החוף, ואומרה עלי באמרות המליץ הרומי: “הדאגה השחרחרה עומדת לימין העובר ימים באניה, והיא יושבת גם מאחרי הרַכָּב.”

וכמו מאדמת הקודש, אפרדה גם פה מעם הקורא, אשר היטיב עמדי לשלחני עד הנה.

ואעברה בים ובציות מדבר, ואעל על במתי מגדלות הפיראמידען, הרמים והנשאים לאין חקר, ובעת ימצאו ספורַי אלה אוזן שומעת, אז אתן גם את אלה לפני הקורא.

מה לי ולך עוד?    🔗

אחרי שובי הביתה לקרית וויען, מצאתי ראיתי מגילה עפה למול עיני, והִנֶּהָּ: מכתב אזכרה, עבור “בית תלמוד שמעון מאצילי לאֶממעל” תחת חתימת שם האדון איצק דייטש, שלוח אל הקאָנזול למלכות עסטעררייך בירושלים.

מכתב האזכרה הלזה הובל, עודנו בכתב יד, כפי עדות ההערה הבאה בחתימתו, לפני המיניסטעריום על פני חוצות אשר לבית המלכות, ובלי עצור כח להוחיל ולחכות עדי תצא כנוגה ההוכחה העליונה ומשפט פי הממשלה, כאשר יאתה כזאת לרגש רוח זך, הַשָּׂם אורח הנכוחה והכבוד לקו ולמשקלת לו וההולך בעקבות דרך הארץ, נתנהו מולידוֹ, כבכורה בטרם קיץ, בעצם העת הזאת על מכבש הדפוס להוציאו לאור שמש.

לוּ שקד האדון הזה לקלע חִצי עבודתו לשרתני בכל עזוז רצונו, לא הראני עבודה נעימה ורבת התועלת בעדי, מזאת.

משמרת המיניסטעריום שלחה את מכתב האזכרה הלזה אל ציר אינטערנונציוס בקאָנסטאנטינאָפל עם פקודתה: לשאול ולבקש הודעת פשר מאת ציר הקאָנזול בירושלים על דבר המוסדה הזאת.

וכאשר יצדיק הצדיק בדעתו, הוחלתי בשקט ובבטחה לקראת הוכחת המשפט הבאה, וכאשר דמיתי כן היתה, כי מערכת הדבר אשר חברתי ואשר שמתיה לעיני הקורא בספר הלזה, מצאה לה תוקף וקיום בבית המשמרת, עדי נפִדֵתי מצאתי כופר מעמוֹל ביגיעת בשרים להשיב, ולענות על מכתב האזכרה הנמהר והפוחז ולשום לאַל מלתו.

במכתב האזכרה נאמר: “כל ראשי העדה ופקידי המקהלה, העומדים על היהודים האשכנזים ילידי עסטעררייך באדמת הקודש, שלחו פה אחד הודעות, מלאות זעקת מרר ויליל שבר על מזימות הרופא פֿראַנקל ושקידת תחבולותיו לברוא חדשות מקרוב באו, אל כל בעלי ברית אמונתם בארצות אייראָפא.”

נפלאת וכספר החתום הנהו בעיני כל: מדוע דברו ההודעות, מלאות מרר האלה, ממזימות ושקידות, בלי באר את הדבר היטב עד תכונתו בשפתים ברור מללו, מה הנה המזימות והתחבולות האלה לברוא חדשות הנעשות בארץ, ומהציב את החדשות האלה בתארן ובדמותן לאחדים המכתב הלזה הנהו כמחריש על כל אלה!

עוד נאמר שם: “כפי אשר תַתאמנה כל ההודעות האלה, הבאות מירושלים יחד, לא פנה הרופא פֿראנקל אל כל ההזהרות האלה ולא שת את לבו אלימו, והנהו בא ליסד, מנגד רצון רבני ופקידי עדת סרי למשמעת עסטעררייך, בית חנוך ותלמוד ולכונן אתו בחוברת בית תפלה, כאורח עבודת האלהים החדש בארצות אייראָפאַ.”

כבר הוּכַח באמרי יושר הנמרצים, איך תרחקנה ההודעות; “והנה בא ליסד מנגד לרצון רבני ופקידי עדת סרי למשמעת עסטעררייך בית חנוך ותלמוד” מן האמת, כרחוק מזרח מן המערב.

הפקידים מארבע חמישיות התושבים בקשו בחזקת היד לכונן את המוסדה הזאת. וההוספה הבאה: “ולכונן אתו בחוברת בית תפלה כאורח עבודת האלהים החדש בארצות אייראָפאַ” הִנֶּהָ רק בת מולדת ההִדמות בשרעפי כותבי ההודעות.

עוד נאמר במכתב האזכרה הלזה שם: “אחרית השקידות האלה לברוא חדשות בחזקה, עתה הנה היא באה לעצבת כל נפש. – ההמון ונבקת הרוח בין היהודים ילידי עסטעררייך גדלו עד לאין ספורות.”

גם ההודעה הזאת איננה מיושרת על המחוקה כפי האמת, כי מבלעדי הספרדים שמחו גם היהודים האשכנזים אשר בעדת החסידים ורבים כאלה, אשר בינימו רבים מסרי למשמעת עסטעררייך, על הקמת המוסדה הזאת, וגם רבים ונשואי פנים מעדת הפרושים גזרו אומר: “כי רק הפחד פן יתנו פקידיהם, העומדים בראש המתנגדים, למו מגרעת בכסף החלוקה, ימנעם משאוב מימי ישע ממעין מוסדת התושיה הלזו.”

גם נאמר: כי לא נמצאה בירושלים עדה נפרדת, העומדת כאגודת מקהלה לבדה מילידי עסטעררייך, וכי נחלקו ילידי עסטעררייך בין כל המקהלות על פני כלם, והמשפט לכל פקידי המקהלות, הספרדים כמו האשכנזים, לשום פקודת משמעתם גם על ילידי עסטעררייך.

גם נאמר שם: “כבר הושמו אמונים תמימי נפש ואנשי אמת בבית הכלא וגו' על כי לא שמו מחסום לרוחם, בחשבם כי מנהגי אמונתם הנושנים מטו לנפול כגדר הדחויה, מהראות את עצבונם גלוי לאין כל.”

כבר ספרנו והודענו נאמנה, כי האנשים הנקובים פה בשמותם: אמונים ותמימי נפש, התרוממו בעתק ובוז, מנגד לפקודת והזהרות שר הקאָנזול הרבות, לבלתי חרחר מדנים והתעולל ברשע על פני חוצות, להתנפל על הרופא פֿראנקל, לא באורח אנשי אמונה, ולא באורח תמימות, כי אם באגרוף חמס; ולבלתי יתפרץ הדבר לאחרית מרה ורעה ולשמרם מעון עקבם אשר יסובם, גמר השר הזה אומר, לשית גבול ועצר למו ולהביא אחדים מאלה אל בית הכלא לעת לא כביר, אף כי לא חשקה נפשו באלה.

ברור הנהו, כי שני מכתבי הקאָנזול מיום ז' וט"ו סיון בשנת תרט"ז אל הרב באָרדאַקי, לא הגיעו, לא בכתב ידם ולא בהעתקה נכונה, אל יד כמ"ר איצק דייטש, כי לולא כן הביא באין שפק את המאמר אשר איננו נמצא בשני המכתבים: “גם יבוקש מאתו, (הרב באָרדאַקי) להטות את לב בעלי עדתו, למלאות את מזימת וחפץ הרופא פֿראנקל ככל אות נפשו.”

גם נאמר שם: “זיר משה מאָנטעפֿיאָרע וגו' מעולם לא עלה על לב האדון הלזה להטות את היהודים באדמת הקודש מנגד למזימות לבבם.”

כבר סֻפר: כי גם נגיד הנדיבות הלזה, אשר מקור חסדו כמעין לא אכזב יזל מי ישע מדליו בלי חשך בעד יהודי אדמת הקודש, יסד בית חנוך ותלמוד בעד עלמות היהודים, וכי הוא חנכוֹ ופתחוֹ לכל באי שעריו, ולאותות תודתם החרימוהו הפרושים בבית תפלת “חורבה”, גם התנפל עליו אחד מהם על פני חוצות, עדי הוסבו העומדים על משמרת המשפט להושיבו לבית הכלא.

עוד נאמר שם: “נבדל ונפרד הנהו במראית ובמעמד הדבר, בעת תמצא המקהלה על פני רובה, או גם אגודת אציליה ונגידיה את נפשה, לכונן את עבודת האלהים ואת אורח חִנוכה בתבנית אחרת, וליסד למטרה הזאת מערכות חדשות אשר לא שערום הקדמונים, אז המשפט לה לאמר: כל אשר יטהו לבו למצוא את המוסדה הזאת מוזרה, יתרחק ממנה ולא יבוא עם בניו אל פתח ביתה, אולם מי זה יעפיל לעלות להר ד', ויהין לדבר כדברים האלה לעדת היהודים באדמת הקודש!”

כבר נאמר ממול זה: כי לא על פני רובם, גם לא אגודת אצילי העדה, כי אם מקהלת הספרדים הגדולה על פני כלה עם שתי מקהלות האשכנזים, וכאשר העירונו בשפתים ברר מללו, ארבע חמישיות התושבים, בקשו לכונן את המוסדה הזאת, ורק פקידי החלק המצער ראשי חמישית התושבים, העומדים כעדה נפרדת, ואשר למו החופש לבלי בוא אל שערי המוסדה הזאת, הם המה היו בעוכריה וקמו בשטנה למולה.

גם נאמר שם: “הנהו גלוי וידוע לכל, כי לא ישימו רק היהודים האלה את פניהם ללכת לאדמת הקודש, אשר קדשו את חייהם עד הנה לתמימות בכל נפשם ומאודם, ואשר כל מורשי אחוזת התבל כבר כאפס בעינימו.”

כבר נאמר ממול זה: כי מודעת כזאת משנים רבות בירושלים, כי לא יעידון ויגידון המקרים אין ספורות למו, אשר קרו שם מאז ועד עתה, על נקיון תהלוכת החיים ועל בזיון כל קניני התבל, ביתר שאת ועז, בין באי ומתרחקי מארץ רוססיא מסבות שונות.

גם נאמר שם: “נכון הנהו לשית לב לדבר, כי הנמו כהיום שנות המאה השנית, מעת פרשו מלכי עסטעררייך את כנפי מחסם העליון על המקהלה הזאת.”

גם ממול זה העירותי בצדק: כי עדת הפרושים והיהודים האשכנזים על פני כלם לא התישבו בירושלים רק זה שלשים שנה.

גם נאמר שם: “ועל כן יהי נא המשפט הַנִּתָּן אל כל מקהלות היהודים בממשלת עסטעררייך, גם פה אחד לכלמו, גם לתושבי אדמת הקודש, הסרים למשמעת הממלכה הזאת, כי לא ירים איש את ידו לכונן מוסדות ומערכות בעד היהודים היושבים בעיר הקדושה מבלעדי רצון וחפץ ודעת מַתאמת עם ראשי האמונה ופקידי העדה. אז יכונן הרופא בית חנוך לילדים, אולם בית התפלה עם כל מערכות עבודת האלהים כמו התלמוד וחנוך הנערוּת יועמדו רק תחת משמרת ראשי האמונה ופקידי העדה לבדם, ואין לזר אתם.”

כבר הערונו למרגוע כל נפש ולשקט כל לבב רגש, כי כעצם המשפט הזה נערכה “מוסדת שמעון עדלען פאָן לאֶממעל” וכי הוכנה על פני כלה ברשיום ראשי האמונה ופקידי העדה, בחפץ ראש הרבנים עם כל בית דינו וברצון ראשי עדת הספרדים ומקהלת החסידים האשכנזים ועדת אשכנזי האָללאנד.

ועבודת האלהים ואורח התלמוד נתנו תחת פקודת ראשי האמונה ותחת יד נכבדי המורים, היושבים בשבת תחכמוני בבית דין הגדול.

עדות נאמנה מזאת מול מכתב האזכרה, נמצאה במערכת המשמרת הבאה:

"עלילות הדברים, אשר שם האדון איצק דייטש במכתב האזכרה הסבו את קאָנזול המלכות בירושלים לדרוש ולחקור היטב הדק אחרי הדבר, האם נמצאו בו חדשות הנזכרות, פן ואולי כבָאֵי במחתרת בסתרי המצפון.

ויושם הדבר לפני כל רבני ופקידי המקהלות השונות, לענות נכוחה וכפי ישרת האמת על ארבע השאלות הבאות:

א. האם הנהיג האדון דר. ל. א. פֿראנקל בבית התלמוד, אשר חנכו בכ"ד סיון לשנה הזאת בשם הגבירה מ' ליפעט הערץ, בירושלים חדשות באורח האמונה?

ב. מה הנה איפוֹא אלה החדשות?

ג. עד כמה תרחקנה אלה מדתי ומנהגי אמונת היהודים?

ד. האם נוסד גם בית תפלה בחוברת עם מוסדת החנוך הלזו ובו נהוגה עבודת האלהים כאורח החדש בארצות אייראָפא?

ואלה דברי המענות, הבאים בכתב יד:

ראש הרבנים לעדת הספרדים ובית דינו, רבני ופקידי עדת החסידים האשכנזים עם רבני ופקידי עדת האשכנזים ילידי האָללאנד גזרו אומר: כי לא נמצא אף שמץ חדשות, הנוגעות אל האמונה במערכת המוסדה הזאת, וכי יערכו הנערים את תפלתם כמנהג שנות קדם ומתקו למו רגבי נחל, אשר נחלו לנו אבותינו הקדושים אשר בארץ המה, וכי לא נמצא שם מאומה מעבודת האלהים החדשה כאורח ארצות אייראָפא.

והרבנים הנזכרים האלה, וביתר שאת היהודים הספרדים, חשבו ככלימה למולם וישתפכו במרורות על שוטניהם, עלי מרדם עד ככה בטוהר האמת, לבדות דברים אשר העידו הם עלימו בכל הוכחת נפשם, כי לא היו ולא נבראו.

רבני ופקידי מקהלת ירושלים עם רבני ופקידי עדת ווארשויא ענו: כי לא מצאו אף שמץ עול ועון אשר חטא בשקידת המיסד האדון דר. ל. א. פֿראנקל באורח האמונה, הנודעת למו, גם לא בציורי התמונות מכתבי הקודש ומחכמת הטבע, הנמצאים בבית החנוך, גם הלמוד בלשונות נכריות איננו מוזר למו.

רבני ופקידי עדת גאליציען לא שמו עינימו במענה פיהם רק על שקידת דר. פֿראנקל והלך רוחו בארחות האמונה, ורק היא הסבה היחידה, המונעת את המוסדה ברצון מידו. אולם מעבודת האלהים, הנהוגה כפי אורח החדש בארצות אייראָפא, החרישו פקידי שלש המקהלות האחרונות האלה על פני כלם.

וכאשר נשאלו רבני המקהלות הראשונות הנמו: הספרדים, החסידים ואשכנזי האָללאנד, על דבר המגרעת אשר נתנו שלשה האחרונים האלה בתשובתם, ענו: כי דעות האמונה הנמצאות בהאדון דר. פֿראנקל כפי מראית עיני נפשו, אשר גם במו לא מצאו מקום לתת דופי, אינמו למכשול ולפוקה, וכי השקפת עיני המיסד או המשולח בינו לבין עצמו, איננה בחוברת וקישור עם מערכות המכונן ועם המוסדה, ורק על האחרונה הזאת יש לשום עין חוקרת ומבקרת, האם אין בה מאומה מול האמונה והדת. ולמופת על דבריהם, כי נמרצו כאמרי יושר, הביאו את אוסף הכסף, הנקבץ בארבע קצות התבל בעדם, והנהו לקוח גם מידי אנשים, המוזרים בדעות והשקפות אמונתם, וגם מבעלי דתות אחרות, ובכל זאת לא ימאנו תושבי אדמת הקודש מקחתו ומהשביע בו את רעבונם ודי מחסורם. בדבר הציורים חשבו, כי אין לתת במו מגרעת כפי משפטי הדת, על כי התמונות אינימו רק משוחות בצבע ואינן מתנשאות כפסילי אבנים מעל פני שטחם, גם המה דברים קלי הערך, אשר יוכלו להרחיקם ולהסירם, ורק דבר שפתים ואך למותר הנהו לדבר מכמו אלה. הלמוד בלשונות נכריות, המגבל כעת רק על שפת ערבית, המדוברת בכל רחבי הארץ, הנהו דבר יקר ורב התועלת, ואין בו אף שמץ מאומה מנגד לדתי וחוקי התורה.

סוף דבר וחתימת הבקרת הלזו, הנהו: כי התושבים, על פני רובם הגדול, הטו את לבם בכל עזוז חפצם אל מוסדת בית חנוך שמעון עדלען פֿאָן לאֶממעל, בעת אשר רק מעט מזער מאלה היו למולה, והם התפרצו ושקדו להטות את הרבנים אחרי דעתם.

ויושם הדבר להוכחת האדון איצק דייטש, לתת משפטו על שני ארחות החנוכים, מי ומי מאלה יקלע היטב אל המטרה הנאמנה, אם החנוך במוסדת התושיה הנזכרת, או החנוך אשר שלשים ותשע נערי ישראל סרים למשמעתו בבית תלמוד ממירי הדת לחברת בריטאניא?¹⁵

עתה הוחלנו וצפינו, כי יעש האדון איצק דייטש כתורה וכמשפט, ואחרי אשר הודע אליו מעמד הדבר ומצבו בעדות נאמנה, יודיע גם הוא את זאת בדפוס גלוי לעיני השמש, לתת כבוד לה' אלהי ישראל ותודה על האמת, למען האיר את עיני ההמון, אשר התעהו במכתב האזכרה.

האדון איצק דייטש השיב אחור ימינו מעשות כזאת.

עתה ירא נא המבקר הנאמן וישפוט על אורח מעש כזה, הנמהר ופוחז כחץ מיתר להפיץ ולפזר כזבים ודברי מְלָשנים בעט ברזל ועופרת על פני חוצות, וגם בוש לא יבוש והכלם בל ידע, למנוע אף אחרי אשר יבוקש הדבר ממנו, מתת את ההוכחות הנאמנות, הנותנות עדיהן ותצדקנה למולם לעיני הקורא!

צדיק מה פעל בירושלים    🔗

על המון מרר הרוח ורגש המוזר, אשר התנשא ברעשת תלונה בירושלים על דבר מכתב האזכרה, השלוח מאת האדון איצק דייטש, יתנו שני המכתבים הבאים עדותם:

הפחה בירושלים אל הרופא ל. א. פֿראנקל.

"אל תֹּר המעלות, רב המדרגות, נשוא הפנים,

אביר הבינה ומוקיר האמונה הרופא פֿראנקל.

כאשר נודע לידידותך, כוננה הגבירה ליפעט הערץ, אחת מסרי למשמעת מלכות עסטעררייך הנאדרת, מוֹסדה, למלט את בני העם מבערותם בדרכם כסל למו עד הנה, ולהשביעם נועם מתושית למוד נכון וחנוך, אשר ייטב למו.

מעת היות ידידות נפשך במקומינו על דבר בית התלמוד הנזכר, הגיע קול שמועה לאזני, אשר על פיה שלטה אז רוח צורר ושטנה בקרב תושבי היהודים למול שקידתך היקרה. כאשר מודעת כזאת לכל, שמתי גם אני את פני ללכת בחברת ראש הרבנים ומורים אחרים לחוג את חנוכת בית התלמוד הלזה, ומבלעדי קולות ולפידי ההתרצות התמימה והשלימה ותודות עד בלי די, הנשמעים פה אחד מכל הנאספים שם בעד מוסדת המפעל היקר הזה, לא שמעה לה אזני אף שמץ דבר, הנוגע לשמועה כזאת. ועוד כהיום הזה, בשלוח העם את ילדיו בששון לבב אל בית התלמוד ההוא, נגלתה (השמועה) כבדויה מרוע לבב ובנויה על קו תהו ובהו.

הנני ממהר להשמיעך את הבשורה הזאת, ואקוה, כי ברית ידידותינו הכרותה בינינו, תצמח ותפרה תמיד מעלה עד לאין קץ.

ירושלים, 25 סאפֿער 1273.

איסמאיל קיאַמיל פאשא.

בעזר השם השוכן בציון והבוחר בירושלים ת"ו.

חרדנו ותפעם רוחינו, על קול השמועה הבאה לאזנינו, איך יצאו מוציאי דבה, ולשונם תהלך בארץ, להגיד דברי שוא, אשר דוקטאר פֿראנקיל, ביסדו פה בית תלמוד תורה, בשם שמעון מאצילי משפחת לעמעל נ"ע, עשה גם חידושי אמונה עם בית תפלה על סדר יאודים החדשים.

לזאת אנחנו מעידין ומודיעין, אשר בכל עת דברנו עם דוקטאָר פֿראנקיל הנזכר, על דבר יסוד בית לימוד הנזכר, לא שמענו מפיו לא דבר ולא חצי דבר מחידושי ושינויי אמונתינו הקדושה ולא מבית תפלה על סדר יאודים חדשים כלל, גם כעת בהיות בית לימוד תורה הנזכר על מכונו, עומד על אדני דתינו הקדושה בלי שום חידוש ושנוי באמונה, או בתפלה חלילה וחלילה.

עדותינו זאת עדות ה' נאמנה, נכתב ונחתם מידינו על דבר אמת וצדק פה עיר הקודש ירושלם ביום ארבעה ועשרים לחדש תשרי משנת התרטו"ב ליצירה בא סימן תאלמנה שפתי שקר הדברות על צדיק עתק לפרט קטן שריר ובריר ואמת וקיים. דא גושפנקא לי לשמי ראשון לציון:

חיים נסים אבועלעפֿייא ס"ט.

אנחנו יושבי על מדין בית דין הגדול בע"הק ומשגיחי בית ת"ת הנזכר:

חיים דוד חזן ס"ט.

מרדכי חיים בכר מיוחס ס"ט.

הצעיר רפאל מאיר פאניזיל ס"ט.

גם אני החתום מטה מנהיג כולל חסידים אשכנזים ה"י מעיד על כל הנ"ל, אשר דוקטאר פֿראנקיל לא דבר ולא עשה פה שום חדוש באמונה ולא בתפלה כלל וכלל, ולראיה באתי על החתום יום הנ"ל שנת הנ"ל:

נסים באק ס"ט.

רב ופקיד לקהל החסידים אשכנזים.

גם אני החתום מטה מוכרח להודות על האמת ככל האמור למעלה, אשר לא נעשה שום התחדשות בבית הלימוד כפי ההנהגה שלעת עתה לא באמונה ולא בתפלה על ידי פעולת דוקטיר פֿראנקיל נ"י ולראיה בע"הח פע"הק ירושלם ת"ו כ"ח תשרי התרי"ז לפ"ק

נאום נחמן כ"ץ קורוניל.

אמת נתנה להאמר ולהכתב, שהדברים הנאמרים למעלה על דר. פֿראנקל שלא דבר מאומה מהתחדשות שהם כנגד תורתינו הקדושה, וכ"ש שלא נעשה בבית לימוד אשר יסד פה דבר אשר לא כדת משה ויהודי. ולראיה באתי ג"כ אל החתום. שילהי תשרי תרט"ז:

הקטן יהוסף שווארץ.

הנני מאשר ומקיים פה, כי כל המכתבים וחתומי השמות, הנמצאים פה ובחוברת הזאת, נאמנים אות באות כפי אשר יצאו מידי כותבם.

פיצצאמאנאָ.

קאָנזול למלכות עסטעררייך.

תקנות למוסדת שמעון מאצילי משפחת לאֶממעל לתלמוד ולתושיה בירושלים.

מוסדת התלמוד הלזו, הנוסדת מהגבירה מ' ליפעט הערץ מולדת אצילי לאֶממעל, לזכרון אביה היקר מו"ה שמעון עדלער פֿאָן לאֶממעל, במכסת חמשים אלף כסף, בשטרי ממשלת עסטעררייך, המביאים ארבע ומחצית כסף לשנה, עומדת תחת מחסה ממלכת קיסר עסטעררייך, הנאדר בהוד, ותחת משמרת הקאָנזולאט למלכות עסטעררייך בירושלים.

מְאַשְּׁרֵי המוסדה הנמו תמיר ראשי עדת ישורון בקרית וויען.

מטרת המוסדה פי שנים: רוחני וזמני, לתמוך את ילדי אלה, אשר אין ידם משגת, בחנוך ותלמוד, ולתת לילדי עניים ארוחה ובגד ללבוש.

מספר הילדים הנספחים. ארבעים ילדים יסופחו. לעשרים מהם תנתן הארוחה ובגדים ללבוש, והעשרים האחרים לא יסופחו רק אל התלמוד והחנוך לבדו.

תנאים אל משפט האסיפה. באסיפת הילדים תנתן הקדימה: לילדי סרי למשמעת עסטעררייך, ליתומים מאב ואם, ליתומים מאב, ליתומים מאם ולילדי עניים על פני כלם, ובעת משפט אחד לכלמו אז יוכיח הגורל.

עניני התלמוד הנמו: תורת האמונה והדת, יסודי המדע, והם כעת: דקדוק שפת עבר וערבית, ובימים הבאים אי"ה גם בשפת אשכנזית ואיטאליא, מלאכת הכתיבה והחשבון, חכמת הטבע וידיעת הארץ וכאלה.

עת הלימוד והחנוך. הילדים, הנספחים אל המוסדה, יהיו על המעט בני חמש שנים, וימי התגוררם בבית המוסדה כמשלש שנה, ואחרי חלוף העת הזאת, ימלאו אחרים את מקומם.

מורים ועומדים למשמר. שני מורים למוסדה: מורה הראש ומורה האחד, העומד תחתיו.

על הראשון הושם, ללמוד את כל דבר הקשה, לנצור על משנהו, להעמיד מערכת וסדרים במוסדה, להישיר את הוצאותיה ולהכין ביד אשתו את מאכלי הארוחה, אם בעל אשה הנהו. והמורה המשנה הנהו לעזר לו וסר למשמעתו.

משרתים. השוער, משמרתו לנצור על הבית, לשום עיניו על טהרו מסביב ולעזור גם בחדר הבשול בשאיבת מים והבערת אש וכאלה.

משמרת הפקודה. מחוברת מאגודת חמשה אנשים, הַשָׂמים עינימו בכל משמר על מעמד ותהלוכת המוסדה. האחד, הנבחר מבין משמרת הפקודה, הנהו יושב ראשונה, ותחת ידו תמיד מכסת הכסף הנמצאה.

על כל ספר כריתות השלומים, אשר יובא למלאות מחסור המוסדה, יחתום גם אחד מרואי החשבון עמו, ובבית הקאָנזולאט תִּנָּתֵן אז עליו מכסת הכסף הבאה מדי חדש בחדשו, וככה תנתן בקרת על חשבון השנה. שנים ממשמרת הפקודה ישימו עינם לנצור על אורח הלמוד ועל תהלוכות הילדים באורח המוסר וכאלה.

מדי חדש בחדשו מתאספת משמרת הפקודה בחמשה עשר יום בו, ובהוכיחם אז על דבר ממחסורי המוסדה, עלימו להטות אחרי הרבים במשפטם הנחרץ.

מדי פעם בפעם אחרי חֲלוֹף מחצית השנה, תכונן משמרת הפקודה יום אחד לנסיון ובחינת התלמידים, גלוי במקהלת עם לעיני רבים, והיא תחבר הודעה, הנותנת פשר על מפעלות ומעמד המוסדה, השלוחה בכל תקופת שנה ושנה אל מאשרי המוסדה בקרית וויען, עם החשבון מהוצאות השנה, אשר כסדרים ואשר אינמו כסדרים, אך לא תעלינה אלה על מספר הנשך, הבא ממכסת כסף המוסדה.

משמרת הפקודה עורבת בעד כל הדברים הנתנים אל ידה, והנקראים בשם ברשימה מיוחדת, הנמו כלי כסף, כלי שרת, ספרים, ציורים וכאלה. הרשימה חתומה בשמות אנשי משמרת הפקודה, ונטורה בבית הקאָנזולאט אשר למלכות.

דברים יקרי הערך, כמו שַׁנּוֹת מקום המוסדה, בחירת מורה הראש, שִנוים הבאים במשמרת הפקודה, לא יחרצו לגזור משפט עלימו, עדי הִוָּדַע הדבר בבית הקאָנזולאט.

ובעת נטות דעת הקאָנזול למועצה אחרת ולא תֵחַד דעתם לבוא לגמר ולגזור אומר, אז יכתבו את הדבר עם כל אודותיו, הנוטים ימין ושמאל, עלי לוח וישלחוה, אל מאשרי המוסדה בקרית וויען, ולמו משפט ההוכחה.

כְּלוֹת המוסדה. בעת לא תיטב תהלוכת המוסדה לעיני ולרוח הגבירה המיסדת במשלש שנות הנסיון הראשונות, אז חופשה נתן לה, להסב את מכסת כסף המוסדה אל המטרה, הנועדת לה באגרת המוסדה (בעד חניכי בית החכמה בקרית וויען ופראג), או לְיַעֵד עוד עת נסיון שנית, כפי אשר תיטב בעיניה.

האנשים העומדים על משמרת הפקודה, הנמו כעת: הרב מו"ה דוד חזן נ"י, ממלא מקום החכם באשי, יושב ראשונה ועומד על פקודת הכסף, הרופא שמעון פֿראֶנקעל פקיד בדיספענזאטאָרי אשר לזיר מאָנטעפֿיאָרע. הרב מו"ה מרדכי מיוחס נ"י חבר לבית דין הגדול בירושלים, עומד על משמר אורח הלימוד והנהגת המוסר. הרופא בערנהארד ניימאן, פקיד בבית החולים למשפחת ראָטהשילד, רואה החשבון ונוצר על הבריאות. הרב מו"ה מאיר פאניגעל נ"י חבר לבין דין הגדול בירושלים, עומד למשמר על אורח הלימוד והנהגת המוסר.

מורים ומשרתים: הרב פרץ מאָשאָן, מורה הראש ופקיד, כמ"ר חיים מורינו, מורה המשנה. מאָשין סעניאָר, השוער.

חוק ההנהגה, הנהו נתון בידי שני המורים ואל השוער מאת משמרת הפקודה.

ועליו נוסיפה פה רק כזאת: כי בעת יעדר אחד מהנערים מבוא אל בית החנוך כמשלש ימים, בלי תת סבה להטהר מאשמת הֵעָדְרוֹ, אז נדח הנהו מהסתפח עוד בנחלת המוסדה, והבגדים אשר נתנו אליו יוקחו ממנו. ותחת הנִּדָּח יספחו נער אחר למלאות את מקומו.

פה ירושלים ע"ש"ק ב' דר"ח תמוז תרט"ז לפ"ק.

אברהם אליעזר המכונה דר. ל. א. פֿראנקל

פה חתימת שמות אנשי הפקודה.

 

אחרית דבר לחתימה    🔗

בטרם חתמי את העלים האלה, תפעם רוחי בקרבי ומעי עלי יהמיון, להביע באמרים, העצורים כאש בעצמותי, את רחשי תודתי בטרם כל, אל פקודת המיניסטעריום על פני חוצות אשר למלכות עסטעררייך ולכל הגבירים, רבי המספר, נקובי השם ונשואי הפנים, העומדים בתֹּר המעלה וברום גבהי מדריגות הכבוד והגדולה, אשר תמכוני במליצה נמרצת, להשכילני בדרכי, למלאות ולהשלים החל וכלה את משא תעודתי, אשר הושמה על שכמי, לכונן מוסדה כפלים לתושיה ופי שנים ברוחה ללמד להועיל, ולהפיח בה נשמת ההפעלה לֵאור באור החיים.

ויהי נא נועם ה' על בית החנוך והתלמוד הלזה, הנוסד לאזכרת נצח, לכבוד איש תהלה, אשר שמו נקוב עליו, לפרוח ולעשות פרי תושיה, כאשר הנהו לציון תפארה אל המיסדת הנדיבה, היקרה והתמימה.

אמנם ידעתי גם ידעתי נאמנה, כי תפרח ותצלח המוסדה, בפרוש מלכות עסטעררייך, הנועדת לשאת את רוח ההשכלה לקצות המזרחה, את כנפי מחסה עליה.

הַשִּׂטְנָה המזערה, אשר מצאה המוסדה בראשיתה, ואשר גם היא לא היתה רק מולדת תחבולת מזימה וחרחרת מדנים, כבר מנודחה ואיננה, וכפי בשורת השר פיצצאָמאנאָ, קאָנזול המלכות, שקדו ועמלו כבר אחדים משוטניה מקדם לבקש ולחלות בעד אסיפת בניהם. קול ההודעה, הבאה מבית המשמרת, הנהו מבשר רק טוב ומשמיע רק רצון. אך שְׁאֵלָה אחת נשמעה פה אחד מסביב, הנאמרת בנפש שוקקה, ואותה תבקש: כי יתנדבו אצילי ישראל ונגידי הצדקה בישורון, אשר רוח נדיבה במו פועמת, בעד השכלת וחנוך בעלי ברית אמונתם בעיר המקודשת למו לעולמים, לקום על נדיבות, ולהרבות את מכסת כסף המוסדה הזאת ולהרחיב את גבול מפעלה לכבוד ולתפארת!

מדי יום ביומו יגדל וירב מספר אלה, אשר איש באחיו ידחקון ויתפרצו להביא את בניהם למען ספחם אל בית החנוך, בעת לא תשיג ותגיע מכסת המחיר, הבא מדי שנה בשנה, רק די אסיפת ארבעים ילדים, ולעצבת כל לבב ולמורת כל רוח נתנה מגרעת אל כל הנשארים הבאים, עדי יגורשו מהסתפח בנחלת התורה וההשכלה.

כבר ספרו עַלֵּי מגידי החדשות לקרית וויען משנה הזאת, מגבירה אחת, אשר הסתירה את שמה במעטה עַנְוַת חן, אשר נדבה ביקרת רוחה שתי מאות כסף למוסדת “שמעון עדלען פֿאָן לאֶממעל” לתלמוד ולתושיה, למען הרבות את מכסת כסף המוסדה.

בהערת האדון דר. בליכֿער נדבו שני תושבים נכבדים בעדת באיא, איש איש חמשה כסף בעד המוסדה – והשלישי הכי נכבד בין תושבי העדה הזאת, יעד וקדש בצואתו מכסת כסף בעד בית החנוך הלזה.

כל נדבת לבב וחנינת חסד, אשר תעלינה על לב איש, השלוחה אל מאשרי המוסדה, הנמו: ראשי ופקידי מקהלת ישורון בקרית וויען, רצויה כקרבן צדקה וכהקטרת נחוח על מזבח התורה והתושיה, ונשואה ברוב תודה, לְהִסָּפֵחַ אל מכסת כסף המוסדה לאות צדקה ולזכר חסד עולמים למחוננו, להפרות ולהרבות פרחי ההשכלה ולהגדיל פרי תנובת התורה ולהאדירה!

פה קרית וויען בחודש סיון תרי"ח לפ"ק.

פֿראנקל.

 

מאסף למחנות הנוסע    🔗

אחרי החרבן ¹⁶

von Simon Bachar.

שיר נעתק אל עברית משיר אשכנזי של המליץ Dr. L. A. Frankl אשר כתב בסוף ספרו: “לבנון” וגם בתחלת ספרו: “ירושלימה”, ונודע השיר הזה לתפארת ולתהלה בשמו האשכנזי: Nach der Zerstörung"" ולמען הראות את בני עמינו, אשר אינם מבינים בלשון אשכנזית, רום רעיוני השיר הזה, אשר מחברו עבר דרך ימים מקרית וויען המעטירה, להיות לעזר אחיו האֻמללים בארץ הקדושה, העתקתי אותה אל עברית להגדיל כבוד לשוננו הקדושה ולהאדירה. עבד לעבדים אסור בבית המלך:

שמעון בן יצחק למשפחת בכ"רך.

סָבִיב לַחוֹמוֹת קִרְיָה הַנְּצוּרָה

יַצִּוב הָאוֹיֵב סוֹלְלוֹת וּבְרֵכוֹת,

עַל כָּל הָרְחוֹבוֹת שַׁמָּה וְשַעֲרוּרָה,

גַּם דַּם הַלּוֹחֲמִים עַל הַמִּזְבֵּחוֹת;

בַּת יְרוּשָׁלַיִם גּוֹלָה וְגַם סוּרָה,

לָקְחָה כִפְלַיִם נְאָצוֹת וְתוֹכֵחוֹת –

הָה, גַּם בֵּית קָדְשָׁהּ הָיָה לַמְּדוּרָה

כָּהֳתָה כָל עַיִן, נָסוּ כָל לֵחוֹת.

חִצֵּי חֲמַת עֶלְיוֹן נִחֲתוּ עַד כָּלָה

בְּגִוְיַת הַיּוֹנָה מֵעוֹנָתָהּ שֻׁדָּדָה,

הֵרִיק אַשְׁפָּתוֹ בַדַּם מְגוֹלָלָה,

לְשַׁלֵּחַ סָבִיב בְּעָתָה וַחֲרָדָה;

תְּיַבֵּב הַקִּרְיָה כְאִשָּׁה מְשֻׁכָּלָה

הָיְתָה לַבָּתָה מֵאוֹיֵב נִלְכָּדָה,

אֵין מִי יְנַחֵם בִּמְצוּקַת בָּהָלָה

אֵין מֵשִׁיב נֶפֶשׁ יַעֲמוֹד מַעֲמָדָה. –

לִפְנֵי הַחוֹמוֹת שַׂר צְבָא הָרוֹמִים

טִיטוּס הַקֵּיסַר יְנָאֵץ בַּנְּאָצוֹת,

מִזְבְּחוֹת הֵיכָלָם אֶרְמוֹס כַּהֲדוֹמִים

גַּם בֵּית תִּפְאַרְתָּם אֶעֱשֶׂה לַפְּרָצוֹת;

לְעַם קְשֵׁה הָעוֹרֶף לֹא אֶתֵּן שְׁלוֹמִים

קַשׁ נִדָּף יִהְיוּ סָבִיב בָּאֲרָצוֹת,

אַשְׁבִּית עֵץ זִכְרָם בְּכַשִּׁיל וְקַרְדּוּמִים

לְדוֹר דּוֹרִים יִהְיוּ כְתוֹעֲבוֹת מְשֻׁקָּצוֹת.

גַּם עַל הַחוֹמוֹת רִיבוֹת יָלִינוּ

בֵּין אַנְשֵׁי הַלּוֹחֲמִים פְּרִיצִים וּפְרוּשִׁים;

חֲרָפוֹת הָאוֹיֵב כֻּלָּם יַאֲזִינוּ

אֲשֶׁר סְבִיבוֹת הָעִיר כְּאַרְבֶּה נְטוּשִׁים;

לְשָׁלוֹם יִיעָצוּ הַפְּרוּשִׁים הִזְקִינוּ

וּבְאֵזוֹר מִלְחָמָה הַפְּרִיצִים לְבוּשִׁים;

אֵלֶּה יַשְׂמִאלוּ וְאֵלֶּה יֵימִינוּ

וְאֵלֶּה בָּאֵלֶּה יִתְגָּעֲשׁוּ חֲמוּשִׁים.

"נֵלְכָה לָרוֹמִים, אוּלַי יָחוֹסוּ

נָשֵׁינוּ וְטַפֵּינוּ" אֵלֶּה יִיעָצוּ;

"הַסּוּ מִלְּדַבֵּר בְּרִית אַל תִּכְרוֹתוּ,

נִלְחֲמָה עֲדֵי מָוֶת" אֵלֶּה יִנָּצוּ;

כִּזְאֵבֵי עֶרֶב גֶּרֶם יִפְרוֹסוּ

לַעֲנִיֵּי הַצֹּאן בְּעֵדֶר נִקְבָּצוּ,

כֵּן אֵלֶּה הָרוֹמִים קָדְקֹד יִרְמוֹסוּ

לְכָל עַמֵּי תֵבֵל בְּשָׁלוֹם יִרְבָּצוּ.

בִּכְאֵב לֵב יִשְׁמַע הֶמְיַת הַדְבָרִים

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי מֵרָחֶם;

אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא סֻגְּרוּ הַשְּׁעָרִים

יִדְקְרוּ לְכָל יוֹצֵא אַנְשֵׁי הַלָּחֶם.

וַיְצַו לְתַלְמִידָיו: כֵּן תַּעֲשׂוּ נְעָרִים:

צָפוּן בָּאָרוֹן שָׂאוּנִי עַל שֶׁכֶם

אֶל מִחוּץ לָעִיר לְאַחַד הַקְּבָרִים

תֹּאמְרוּ כִּי מַתִּי מֵרַעֲבוֹן לֶחֶם.

שָׂאוּנִי לְשַׂר הָרוֹמִים שָׁלוֹם לוֹ אֲדַבֵּר,

אִם גַּם יִיעָצוּ אֵלֶּה לַמִּלְחָמָה,

הָה! שָׁוְא יַעֲפִּילוּ חַיִל הִתְגַּבֵּר

חִנָּם יִשְׁפּוֹכוּ דָמָם לָאֲדָמָה;

צֻוָּה מֵאֵת יְיָ גְּאוֹן עֻזָּם לְשַׁבֵּר

שַׁעֲטַת הָעֲלִיזִים לַהֲפוֹךְ לַדְּמָמָה,

אֲחַנֵּן לְמעַן יָחוֹס אוֹיֵב מִתְעַבֵּר

נִשְׁבַּע בָּחֳרִי אַף לְהַכְרִית כָּל נְשָׁמָה.

שׁוֹמְרֵי הַחוֹמָה נוֹשְׂאֵי הָרְמָחִים

יִרְאוּ בְּתִמָּהוֹן סָךְ הַתַּלְמִידִים

עֲטוּפִים כָּאֲבֵלִים בַּבְּכִי נֶאֱנָחִים

סָבִיב לָאָרוֹן נוֹשְׂאִים לַפִּידִים;

"עִמְדוּ גַם עֲמוֹדוּ נַחְפְּשָׂה בַּשְּׁלָחִים

מַצְפּוֹן הָאָרוֹן כִּדְבַר הַפְּקִידִים!"

“הֲתִדְקְרוּ מוֹרֵינוּ לָבוּשׁ תַּכְרִיכִים?”

הַשּׁוֹמְרִים יִפְנוּ יַעַמְדוּ מַרְעִידִים.

לַמַּחְנֶה הָרוֹמִים כַּאֲשֶׁר יִגָּשׁוּ

הָאָרוֹן יוֹרִידוּ מֵעַל שִׁכְמֵיהֶם,

לִשְׁלוֹם הַקֵּיסַר טִיטוֹס יִדְרָשׁוּ

וּבֶן זַכַּאִי מוֹרָם בְּרֹאשָׁם לִפְנֵיהֶם,

“אוֹיְבֶיךָ בשֶׁת וּכְלִימָה יִלְבָּשוּ!”

אַפַּיִם יִקְדּוּ וְיִכְרְעוּ בִרְכֵּיהֶם,

"מִבְצְרֵי יְרוּשָׁלַיִם יַחַד רֻטָּשׁוּ

רַחֵם בְּחַסְדֶּךָ עַל בְּנֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם".

"לֹא אֶשְׁאַל חֶמְלָה בְּעַד לוֹחֲמִים הַחֲלוּצִים,

נִשְׁבְּעוּ לְהִלָּחֵם בְּעַד אֱלֹהֵיהֶם,

יִלְחֲמוּ לְבַל יִהְיֶה הֵיכָלָם לְשִׁקּוּצִים

לְמַעַן לֹא יְטַמְּאוּ הָאוֹיְבִים קָדְשֵׁיהֶם;

לְמַעַן לֹא יִצְמְחוּ עַל מִזְבְּחוֹתָם נַעֲצוּצִים

אֵלֶּה כְּבַר חֵרְפוּ לַחֲרָבוֹת חַיֵיהֶם;

אַךְ בְּנֵיהֶם הַנְּקִיִּים כַּגְּדָיִים נְפוּצִים

רַחֲמֵם בְּחַסְדֶּךָ עִם אִמּוֹתֵיהֶם".

“יָדִי לַדּוֹרְשִׁים בַּחֶסֶד פְּתוּחָה”

עָנָה הַקֵּיסַר מִמֶּרְכַּבְתּוֹ הָרָמָה,

"טוֹב כִּי לְמַלְאַךְ הַשָּׁלוֹם בְּחָרוּךָ

הָרוֹמִי לֹא יַהֲרוֹג הַטָּף בַּמִּלְחָמָה;

בְּעֵת שָׁלוֹם יָעַצְתָּ, וְהֵמָּה סְקָלוּךָ;

אָמְנָם נִשְׁבַּעְתִּי לְהַכְרִית כָּל נְשָׁמָה;

אַתָּה הַזָּקֵן תִּחְיֶה בִּמְנוּחָה

בְּחַר לְךָ בַּאֲשֶׁר תֵּשֵׁב בְּאֶרֶץ הַשְּׁמָמָה".

“הַרְבֶּה לֹא אֶשְׁאַל מֵחַסְּדְּךָ אֲדוֹנִי!”

עָנָה בֶן זַכַּאי וַיִּקּוֹד בִּרְכַּיִם;

"אִם תַּעֲשֶׂה לִי חֶסֶד עֲשֵׂה נָא רְצוֹנִי

אֵשֵׁב בְּעִיר יַבְנֶה מְקוֹם נַחֲלֵי מַיִם;

אֲלַמֵּד שָׁם הַנְּעָרִים בְּשֵׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי

שָׁם יִרְבְּצוּ עִמָּדִי כַצֹּאן מִשְׂפְּתַיִם

בְּאֶרֶץ הַשְּׁמָמָה מְלֵא עָמָל וְעוֹנִי

בְּבָתֵּי מִדְרָשַׁי לִי יַטּוּ אָזְנַיִם".

וּכְלוֹעֵג לַפֵּתִי עֲלֵי מַעֲשֵׂה שִׁגְעוֹנוֹ

כֵּן עָנָה הַקֵּיסַר: “יֵעָשֶׂה רְצוֹנֶךָ;”

וְכֵן דִּבֶּר לְבֶן זַכַּאי בְּלַעֲגֵי הֶגְיוֹנוֹ:

“לַמֵּד שָׁם הַנְּעָרִים בְּפִיךָ וּלְשׁוֹנֶךָ”

אוֹיִבְךָ יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע בִּגְאוֹנוֹ,

כִּי חִזֵּק בְּפִי לַעֲגוֹ לְעוֹלָמִים מִכוֹנְךָ;

אָח! בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִידְךָ וְלֹא יָדַע בִּזְדוֹנוֹ

כִּי מִיַּבְנֶה תִּתְחַדֵּשׁ פְּלֵיטַת הֲמוֹנְךָ.

מִבָּתֵּי מֶדְרָשֵׁי עִיר יַבְנֶה הַצְּעִירָה

נִבְנֶה מֵחָדָשׁ בֵּית יְהוּדָה לְדוֹר דּוֹרִים;

זָרַח אוֹר עוֹלָם, יָצְאָה הַצְּפִירָה

עַל פְּלֵיטַת יִשְׂרָאֵל מִשִּׂפְתֵי הַמּוֹרִים.

הָרוֹמִים וְקֵיסְרֵיהֶם הֻסָּרוּ מִגְּבִירָה,

לָנֶצַח תַּם זִכְרָם כִּרְסִיסֵי צִנּוֹרִים,

וּלְכָל עַמֵּי תֵבֵל עוֹד הַיּוֹם מְאִירָה

תּוֹרַת הַיְּהוּדִים מֻרְדָּפֵי מְרוֹרִים.

אוֹמֶר יַבִּיעוּ הַמּוֹרִים לְתַלְמִידִים

וּלְדִבְרֵי הַזְּקֵנִים הַנְּעָרִים יוֹסִיפוּ,

תַּלְמִידֵי בֶן זַכַּאי עוֹד הַיּוֹם כְּלַפִּידִים

כְּאַלְפַּיִם שָׁנָה אוֹר שַׁמְנָם יַרְעִיפוּ.

וְאִם גַּם נִרְדָּפוּ לְכִדּוֹר עֲתִידִים

לֹא הֵמִירוּ תוֹרוֹתָם וְגַם לֹא הֶחֱלִיפוּ,

דָּבְקוּ בֵאלֹהֵיהֶם פְּתִילִים כַּצְּמִידִים

אִם גַּם רוֹדְפֵיהֶם חַרְבּוֹתָם הֵנִיפוּ.

"הָסִירִי אֶת בִּגְדֵי אַלְמְנוּתֵךְ יְרוּשָׁלָיִם

לֹא תֵשְׁבִי בְתֵל עוֹלָם שְׁבוּיָה שׁוֹמֵמָה,

מוֹרֵי תוֹרָתֵךְ בְּלִי עֲצַלְתַּיִם

בְּכָל יוֹם יַלְבִּישׁוּךְ עֶדְיֵי מַרְגֵּמָה;

בָּנַיִךְ הַנְּפוּצִים בְּכָל יַרְכְּתַיִם

לא יִשְׁנוּ שְׁנַת מָוֶת רַק תְּנוּמַת תַּרְדֵּמָה,

גַּם משֶׁה אֲשֶׁר הוֹצִיא עַמְּךָ מִמִּצְרַיִם

לא יָדַע אִישׁ אֶת קְבוּרָתוֹ הָרוֹמֵמָה.

"יוֹנָה תִמְצָא קִנָּהּ, וְשׁוּעָל מְעָרָתוֹ,

כָּל אָדָם בֵּיתוֹ וִיהוּדָה רַק קָבָר"

כֵּן שָׁר מֵלִיץ אֶחָד בִּנְעִים זִמְרָתוֹ;

לא נֶעֱרָה רוּחַ מָרוֹם עַל זֶה הַגֶּבֶר,

כִּי עוֹד יְהוּדָה חַי רַק יִישָׁן אֶת שְׁנָתוֹ,

גַּם יִחְיֶה לְעוֹלָמִים כַּנֶּשֶׁר יַעַל אֵבֶר;

כַּסְּנֶה בּוֹעֵר וְלא אֻכָּל יָאִיר לְעֻמָּתוֹ

בְּלִי אֲבוֹד תִּקְוָה, תוֹחֶלֶת וָסֶבֶר.

בַּת יְהוּדָה, כָּל עַמִּים בְּשׁפְלוּתֵךְ יִשְׂמָחוּ

וּבְכָל זֹאת יְזַמְּרוּ נְגִינוֹת שִׁירַיִךְ,

וְאִם בְּלֵב נִשְׁבָּר כַּפֵּיהֶם יִשְׁטָחוּ,

זְמִירוֹת דָּוִד יַבִּיעוּ אִמְרֵי נְבִיאַיִךְ.

אִם חָכְמוֹתֵיהֶם יַחַד נִסְרָחוּ

יִלְמְדוּ בִינָה מִסִּפְרֵי קָדְשֶׁיךָ,

בְּעֵת כָּל גּוֹיֵי תֵבֵל לְשוֹנוֹתָם יִשְׁכָּחוּ

אֶת בְּנֵיהֶם יְלַמְּדוּ בְשְׂפַת שְׂרִידַיִךְ.

תְּנוּ פוּגָה לַדֶּמַע יוֹשְׁבִים בַּכֶּלֶא

וְמִלִּבְּכֶם הַתִּקְוָה לְעוֹלָם לֹא תָסִירוּ;

“עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים טוֹבִים מֵאֵלֶּה”

כֵּן גַּם מְלִיצֵי כָל הָעַמִּים יָשִׁירוּ,

יָחִישׁ גְּאֻלַּתְכֶם אֵל עוֹשֵׂה פֶלֶא

וְאָז כּוֹכְבֵי נִשְׁפֵּיכֶם כַּשֶּׁמֶשׁ יַצְהִירוּ,

אוֹמֶץ לֵב הָעַמִּים וְתוֹחַלְתָּם תֵּלֶא

וְאַתֶּם שְׂדֵה הַחֵרוּת בְּדִמְכֶם תָּנִירוּ.

עַל מְדוּרַת הָעֵצִים עָלוּ בַזְּמִירוֹת

בְּעִתִּים עָבָרוּ אֲבוֹתֵינוּ הָנִּדְכָּאִים,

יִמָּצֶה עוֹד הַיּוֹם דָּמֵינוּ עַל הַקִּירוֹת

תַּחַת עוֹל הָעַמִּים נֶהֱגֶה כַּנְּכָאִים;

בְּעֵת יַחֲנוּ בָנֵינוּ לִפְנֵי פִי הַחִירוֹת

קוֹל רִנָּה יִשָּׁמַע בְּאָהֳלֵי הַבְּכָאִים,

יְהִי מִסְפַּח חֲרוּלִים עַל מִפְתְּנֵי הַטִּירוֹת

וְתוֹדָה וְגַם זִמְרָה בְּבָתֵּי הַכְּלָאִים.

גֹּאֲלֵינוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב נְפוּצִים עֲלֵי אֲדָמוֹת

בְּכָל יוֹם נִתְפַּלֵל: זְכוֹר בְּרִיתְךָ עִמָּנוּ;

לִפְנֵי גוֹזְזֵינוּ כַּשֵּׂיוֹת נֶאֱלָמוֹת

רוֹעֵינוּ בַשָּׁמַיִם אַל תַּעֲזוֹב אוֹתָנוּ.

בִּמְצוּקַת הָעִתִּים לָנוּ לְנֶחָמוֹת

דִּבְרֵי נְבִיאֶיךָ לְעוֹלָם נֶאֱמָנוּ:

"יָבוֹא יוֹם קָצִיר אֲלֻמּוֹתֵינוּ קָמוֹת

וְכָל חָרְבוֹת בַּת יְהוּדָה מֵעַפְרָם יִבָּנוּ".

מנחת שי    🔗

von Jacob Fischer.

להאדון החכם הגדול, המליץ הנפלא והמפואר במרחקים, מו"ה אברהם אלעזר הלוי, המכונה בשם דר. לודוויג אויגוסט פֿראנקל, בהוציאו לאור ספר מסעו “ירושלימה”, שמו ינון עד בלי ירח.

בְּאַחַת מִשָּׁלשׁ כָּל פְּעֻלָּה נִשְׁקֶלֶת:

אִם מִתְּשׁוּקָה נְקִיָּה וְזַכָּה פֹרַחַת,

אִם מִמַּעְיָן אִישׁ יְקַר עֶרֶךְ נוֹזֶלֶת,

אוֹ תַכְלִית חֶסֶד מִמֶּנָּהּ צוֹמַחַת.

פְּעֻלָּתְךָ צְנוּפָה בַעֲטָרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת:

עַל בָּמֳתֵי אַנְשֵׁי שֵׁם מַה־מְּאֹד הוּרַמְתָּ,

הַצָּלַת בְּנֵי עַמְּךָ נַפְשְׁךָ דֹּרֶשֶׁת,

לְמַעֲשֵׂה צֶדֶק בְּתַאֲוָה בָרָה זָמַמְתָּ.

רִשְׁפֵי אֵל עַל מִזְבַּח לִבְּךָ יָקָדוּ,

בְּעוֹד שֶׁמֶשׁ עֲלוּמִים עַל רֹאשְׁךָ זָרָחָה;

גָּדַלְתָּ, רַעֲיוֹנֶיךָ לָךְ נִצְמָדוּ,

בִּרְצוֹן מַפְלִיא לַעֲשׂוֹת עֲצָתְךָ בֹרָכָה.

אֶל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ נִכְסוֹף נִכְסַפְתָּ,

שָׁם חֶמְדָּתֵנוּ לְזִכְרוֹן עַד נוֹתָרֶת;

בְּרוּחֲךָ, בָהּ אוֹצַר הֶחָכְמוֹת הוֹסַפְתָּ,

גַּם תַּאֲוָה לְיִפְעָה נוֹשָׁנָה בוֹעָרָת.

הַמְּכוֹנֵן וּמְעוֹדֵד מִצְעֲדֵי הַגֶּבֶר,

תָּמַךְ יְמִינְךָ בִימִינוֹ הַמְּאַשֶּׁרֶת,

וַיִּבְחַר בְּךְ לְרוֹפֵא שֶׁבֶר בְּנֵי עֵבֶר

בְּקִרְיַת מֶלֶךְ הָיְתָה מִכְלַל תִּפְאֶרֶת.

כֹּה צִוָּה אֱלהִים לְאִשָּׁה דְגוּלָה בָאֶלֶף:

"עַל צְעִירֵי עִיר קֹדֶשׁ יָדֵךְ תִּפְרוֹשִׂי,

הֵא לְךָ צִיר אֱמוּנִים, הוּא יְיַשֵּׁר כָּל סֶלֶף

יטֶּה שִׁכְמוֹ לְמַשָּׂא עָלָיו תַּעֲמוֹסִי".

הִקְשַׁבְתָּ לְקוֹל קוֹרֵא, בְּמָשׂוֹשׂ יָצָאתָ,

הִשַּׂגְתָּ מַטָּרָה, לָהּ כְּבַר אִוִּיתָ,

פָּנֶיךָ וְעֵינֶיךָ צִיּוֹנָה נָשָׂאתָ,

עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים מִזְרָחָה דָאִיתָ.

בְּכָל מָקוֹם כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ דָרָכוּ,

חֵן וְכָבוֹד גָּדוֹל לְפָנֶיךָ פָרָשׂוּ;

הֵיכְלֵי שָׂרִים וְרוֹזְנִים לְבוֹאֲךָ נִפְתָּחוּ,

חַכְמֵי אַרָצוֹת שׁוֹנוֹת לִקְרָאתְךָ שָׂשׂוּ.

הֵן הַרְבֶּה יָגַעְתָּ, הַרְבֶּה עָמַלְתָּ

בֶּהָרִים וּגְבָעוֹת רַגְלְךָ נָעָה וְנָדָה,

עַל יָם וּבֶחָרָבָה תְּלָאוֹת סָבַלְתָּ,

רוּחֲךָ לֹא סָרָה, בְעֻזָּהּ בָּךְ עָמָדָה.

יְרוּשָׁלַיְמָה מְחוֹז תְּשׁוּקָתְךָ הִגַּעְתָּ,

לִבְּךָ אֵיךְ נֶעֱצָב, נַפְשְׁךָ אֵיךְ דָּאָבָה;

אֲסִירֵי סִכְלוּת וְהוֹלְכֵי אֲפֵלָה פָגַעְתָּ

עֲדַת יַעֲקֹב מִבַּיִת, מִחוּץ חָרָבָה.

בְּמוֹעֵצוֹת וְדֲעַת מְזִמָּתְךָ בִשַּׂרְתָּ,

כְּרוֹפֵא לְדָוֶה, גְּדָל חָלְיוֹ אֵין יוֹדֵעַ;

לְמַחֲלָתָם מַמְאֶרֶת תְּרוּפָה שִׂבַּרְתָּ,

בְּהָקִים לְזַרְעָם בַּיִת, שָׁם אוֹר נוֹבֵעַ.

עֵינֵי נְעָרִים הַנִּבְעָרִים לִפְקוֹחַ

בֵּית סֵפֶר לְתוֹרָה וּלְחָכְמָה הֲכִינוֹתָ,

אֲבוֹתֵיהֶם לֹא אָבוּ לִבָּם לִפְתּוֹחַ,

בּוּז וְקָלוֹן גְּמָלוּךָ עַל טוֹב סַבּוֹתָ.

שָׂטָן וָפֶגַע כּוֹחֲךָ לֹא עָצָרוּ,

בְּכָל מַאֲמַצֵּי רוּחַ יָדְךָ הֲרִימוֹתָ,

חִצֵּי מַשְׂטֵמָה עַל רֹאשְךָ עָבָרוּ;

סִקַּלְתָּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ סַלּוֹתָ.

קְחָה, אִישׁ רַב פְּעָלִים, כָּעֵת מְלֹא כַף נַחַת

חֵלֶף מַעַלְלֵי חַסְדְּךָ בְּאֶרֶץ נִבְחָרֶת,

צֶאֱצָאֵי עַמְּךָ מִלַּטְתָּ מִשַּׁחַת,

מִפְעָלְךָ חָרוּת בְּעֵט בַּרְזֵל וְעֹפָרֶת.

בְּנַחֲלָה יְקָרָה אוֹתָנוּ חַנּוֹתָ,

בְּמַחְבַּרְתְּךָ הַמְּסֻלָּאָה: יְרוּשָׁלָיִם;

אָרְחוֹת בְּנֵי קֶדֶם לְפָנֵינוּ חָקּוֹתָ,

פְּאֵר מִזְרָח הִצַּגְתָּ לָנוּ לְעֵינָיִם.

דְּבָרִים נִכְבָּדִים וִיקָרִים סִפַּרְתָּ,

יָדְךָ הַחֲזָקָה גַם עַתָּה הֶרְאֵיתָ,

דָּבָר גָּדוֹל וְקָטוֹן בְּרוּחֲךָ חָקַרְתָּ;

לְבַב כָּל קוֹרֵא נָבוֹן לְמַדַּי הִרְוֵיתָ.

מִי כָמוֹךָ בִּמְשׁוֹרְרִים דּוֹבְרֵי שֶׁפָר

חֵן הוּצַק בְּכָל מִלָּתְךָ הַנִּמְרָצֶת;

מִי כָּמוֹךָ בֶן יְהוּדָה בְכוֹתְבֵי סֵפֶר,

חוֹמָה וּדְלָתַיִם לְשׁוֹנְךָ פוֹרָצֶת.

מַזְכֶּרֶת לֹא־תָמוֹט לְשִׁמְךָ הִצַּבְתָּ,

בְּקִרְיַת מֶלֶך רָב, מִנִּי אָז נִקְדָּשֶׁת;

בִּנְיַן עַד בִּרְבָבוֹת לְבָבוֹת לָךְ חָצַבְתָּ,

בִּרְכַת שִׂפְתֵי רְנָנוֹת נַפְשְׁךָ יוֹרָשֶׁת.

בְּנֵי מַטֵּה לֵוִי, בְחִירֵי אֵל שָׁמַיִם,

מִשְׁמֶרֶת פְּקֻדַּת הַקֹּדֶשׁ שָׁמָרוּ;

גַּם אַתָּה אֲחִיהֶם אַצְתָּ לִירוּשָׁלַיִם,

בְּאֵר תּוֹרָה וּמַדַּע יָדֶיךָ כָּרוּ.

יְאַמְּצֶךָ אֱלֹהִים מְזִמּוֹתֶיךָ יַצְלִיחַ;

עַל זֹאת דְּבֵקֵי הַחָכְמָה יִתְפַּלֵּלוּ,

בִּתְנוּבַת עִטְךָ אוֹתָנוּ תַשְׂמִיחַ,

מַעֲשֵׂי כַּפֶּךָ לִבְנֵי עַמְּךָ יָהֵלוּ!

תרצה נא מנחה הקלה והדלה לפניך אדוני לאות כבוד ואהבה בשם אוהבי החכמה ודורשיה – מאת עבדך המכבדך ומוקירך כל הימים:

יעקב פישער

מורה בית הספר בעדת ישורון פֿרייאשטאדטל.

 

בשורות חדשות מקרוב באו מאדמת הקודש    🔗

(הנה זה כעת שנתים ימים, מאז עזב הנוסע את ארץ אחוזת אבותינו מימי קדם, אחרי מצאוֹ שם את מעמד ומצב המקהלות והמוסדות, כאשר העמיד ותיאר את תמונתם לעינינו בשרד האמת – וכעת הגיע לידו מכתב מאת אחד הרבנים, אלוף ומודע נאמן אליו בירושלים, אשר בו עינינו לנוכח יביטו, להביט ולהשקיף על מעמד הדברים שם; ולבלתי מנוע טוב מבעליו הנני נותנו פה לפני הקורא:)

“תכונת מעמד ומצב המקהלות ליהודים בעיר הקדושה, מצאה לה ציור מאדיב ומכאיב הנפש עד למעצבה, אך נאמן על כל גדותיו, במחברתו “ירושלימה”. אולם עוד לא הושתו גם כהיום משטר וסדרים וחוקי מישור וצבא לדברים כפי קוי המשפט מיום נסעו מאתנו עד הנה. מדי מצאו בימי התגוררו בקרבינו בפלגות תושבי ירושלים לשבעה מקהלות, כאשר הנהו בְּאָמְנָה, אחת מאבני פנת המכשול והפוקה להשחתת כל מוסר ולאבדן כל אושר החברה, נגלתה כעת ספחת פרידה חדשה, אשר פשתה כנגע ופוערת פיה לבלי חוק לפלגות המקהלות.”

“הנה זה מימים רבים נשמע קול המון תלונה ודבת רבים מגור מסביב בין עדת הפרושים האשכנזים, אשר בראשם הרב כמ”ר באָרדאַקי נ"י, על דבר פקודת המשמר וחלוקת הכסף הבא אלימו. והנה זה נפרדו אנשי העדה לשני חשיפי מחלקות אלה מול אלה. האחת, והיא מצער המספר, פניה מועדת להעמדת והנחת הדבר על איתנו כמקדם ועד עתה; והשניה, במספרה הרבה והעצומה, מגמת פניה קדימה, להרים ולנשאות את מעמד ומצב המוסר והחברה בקרב המקהלה משפל מדריגת תהלוכתם, כפי אשר יכונו למשטרי העת וההשכלה, ובראשם האדוניה כמ"ר הירץ גינצבורג, יעקב לוטשינער ושאול פֿאלק נ"י, והמה שלחו שני צירים את הרב כמ"ר מענדל ובער וואססיליצקער נ"י, למדינת רוססיא לק"ק ווילנא, למען גלות שם את פני הלוט והמסכה הנסוכה מעל כל מומי פקודת משמר הכסף ומחלקתו, אשר השתרגו ועלו מסביב, ולשום פצירה פימו בחזקת היד למלאות החסרון ולתקן המְעֻוָּת לחזק את בדקי הדבר, למען רפאות את מזבח הנדיבות ההרוס! – ובעקב המשלחת הזאת התאספו ראשי עם ופקידי המורים, העומדים על משמר התורה בעיר קטנה בקרבת גראָדנאָ, לשית עצה ולעשות פלילה, לדרוש ולחקור אחרי הדבר ולשקלו בפלס ומאזני המישור, עדי נועצו והוציאו לאור משפט חרוץ: לכונן ולשום מערכת חדשה בדבר פקודת המשמר בק"ק ווילנא כמו בירושלים.

הפקידים אשר בווילנא התאזרו בכל אומץ כחם, להפר ולשום ולאַל ואין את השלישים האלה אשר הושמו במועצות ודעת, אשר השחו והשפילו לארץ כבודם ואת כבוד הרב באָרדאקי נגדה לכל תושבי ירושלים; אך לריק כל עמלם להגיע למטרתם וכל יגיעם להבל ואפס."

“הרב הנכבד ונשוא פנים כבוד מו”ה אליעזר לאנדויא נ"י נבחר לפקיד בק"ק גראָדנאָ והשלשה הראשונים הנזכרים בשמותם למעלה הושתו לפקידים בירושלים.

ובזאת נִתְּנָה קצבה לפלגות עדת הפרושים, עדי נתנה ירושלים כעת חלק לשבעה וגם לשמונה מקהלות; והשמינית החדשה הזאת נקוּבת שם: מקהלת גראָדנאָ, אשר היא במספרה שלש מאות נפשות. וככה נאמנו אמרות התורה הקדושה על הרב ישעיה באָרדאַקי, אשר בעוני ובמחסור כל, כביום היותו מקדם, עבר את הירדן, ועתה היה לשני מחנות – אך בפתרון תהפוכות לרוע."

 

מוסדות השר סיר משה מאָנטעפֿיאָרע    🔗

גם על מראית תכונת מוסדות סיר מאָנטעפֿיאָרע ומעמדן ותהלוכתן לא תשמח ותגיל עין – ותהי להפך כי בשרו עליו, יכאב ונפשו תאבל עליהן, אשר בַעדן הרים ידי עמו ויקר רוח הלזה שלש פעמים את פעמיו לנסוע למרחקים למשואות ירושלימה, ואשר בעדן פזר זה שש עשרה שנה מכסות כסף ונדבות רכוש עד בלי די."

אחוזת האדמה וקנין הגן ביאפֿפֿא, אשר חזו עיני אדוני בו במישרים זה לפני משלש שנים, כי נעבד מידי יהודים ופורח בהדרו, הנהו נתון כעת לאשכר מאת סיר משה מאָנטעפֿיאָרע לעדת היהודים בחברון. ואיככה הפנו החברונים את קנין הגן הלזה? איככה איפה שקדו להוקיר ולחוג את אחוזת האדמה הראשונה הלזו, אשר נפלה למנת חבל למו בארץ מורשת אבותימו? הנהו לדאבון לבב ולמורת רוח לאמרו, וקסתי מתבוססת בדמי דמעות, הזולגות מאין הפוגות מעיני, בכתבי פה, כי אין בשורה לי מוצאת: תמור עבוד את האדמה בזעת אפים, כפי חפץ ומצות התורה, השכירו כרגע את הגן לשנתים ימים אל אחד מילידי הערבים במחיר שני אלפי פיאסטר. אולם התוצאות תבלענה כמעט על פני כלן את מחיר השכירה הלזה, כי רק לעובד את הגן ביגיע כפיו מתוקה שנתו ותוחלתו למצוא כפי שערים מחיר משכרת בעמלו, בבואו כיום מחר על שכרו."

“מוסדות עבודת האדמה, אשר יזם סיר משה מאָנטעפֿיאָרע נ”י לכוננם בצפת ובטבריה, לא הגיעו עוד כעת להחילם לעשות.

בית מרקחת הצרי והתעלה בירושלים, אשר ממנו שאבו עניי העם מימי ישע ותושיה, הנהו כבר סגור מאין פותח, מאת עזב האדון הרופא דר. פֿראֶנקעל, המתגורר כעת, כפי אשר שמענו, כאזרח בנעוויאָרק, את העיר הקדושה. המפתחות נמצאים עתה בידי משמרת הקאָנזולאט למלכות בריטאניא, ולא נמצאו בו רק בקבוקים וכדי מרקחת ריקים על פני כלם."

“בית עבודת מטוה הבד ובית תלמוד העלמות הנמו סגורים זה ימים רבים, ואמן הארג, האדון עֶלבעֶ מק”ק האמבורג כבר הוסר מכנו, ומגורי האורגים והכסאות הירקרקים ולוחות המכתב השחרחורים מבית חנוך העלמות, הנמו טמונים באחד מחדרי המדמנה בגן מאָנטעפֿיאָרע, אשר לפני שער יאפֿפֿא, הנדמה לאדמת מלחה באין יבול ופרי – וכלמו שבורים וגדועים ומושלכים שם באין סדרים ונתונים לשלל לשן העת האוכלת."

“גלוי וידוע לתפארת, אשר בכל הארץ יצאו קויה, כי לב השר סיר משה מאָנטעפֿיאָרע נאדר ליקר ברחבי טובו הנהו, כמו כתם פז אשר לא יסולא בערכו, אולם שמש ההצלחה לא זרחה עלי גודל נדיבות רוחו במרפא כנפיה, על בלתי מצאוֹ מלאכים עושי רצונו וממלאי משלח ידו, לפעול באמון רוח כפי תחבולותיו ומזימות לבבו התמימות, להוציאן למטרת המעש במועצות ודעת. אל כל אשר פנתה עין הרואה להשגיח מחרכי הבקרת על מפעל ומוסדה, ברואי כפו ויצירי ימין צדקו, תמצא מגרעת בהעדר פקידי משמרת, מביני דבר ומאזרי חיל לעבודה ולמפעל. מול אחרית עבודת יקר הרוח הנכבד האבודה, הקרהו משחק שעשוע המקרה, כי היתה מוסדת נדיבותו האחרונה: ריחים, אשר אופניה לרחפת כנפות הרוח יתהפכו (Windmühle), העומדת בככר ארץ, הנועד מקדם לבנין בית חולים נאדר לתלפיות בתפארתו, והפורשות אברותיה פשוטה ועורה ברפיון ובאין נוחם לכל עברי ופנות הרוחות בתהלוכתם.” –

 

מוסדות הנדיבות להאדון טוראָ    🔗

“בתוחלת ממושכה ונכזבה הננו עומדים זה שנים כבירים על משמר המצפה: לדעת מה זה איפה יֵעָשֶׂה במכסת מאת אלף טהאַלר, אשר הניח הנדיב המפואר טוראָ, יליד אמעריקא ז”ל, אחריו ברכה במותו, בעד ירושלים? מכסת הכסף הלזו נתנה ביד השר סיר משה מאָנטעפֿיאָרע נ"י, להפנותה כפי מראית עיני רוחו היקר ולשומה למקור תושיה. כפי תרבית הנשך, הנוסף מדי יום ביומו על מכסת הראש, גדלה ורבתה כבוד מכסת העזבון הלזה כבר עד למאוד, ובכל זאת לא נראו ונגלו כעת עוד אותות חיים ומופתי מעש, הנותנים עדותם הנאמנה, כי הגיע התֹּר וכי באו ימי הפקודה, להוציא לאור את צדקת הנדיב הלזה לֵאוֹר לעיני השמש בהדרת קרני ישע!"

“לולא התפרצה מכת המצה והמריבה בין אחינו תושבי ירושלים, ולולא נפרדו בפלג המחולקת לאגודות מתנגדות אלה מול אלה, אז כבר קמו והתנשאו יחד לשאול פה אחד: מה זה יֵעָשֶׂה איפה בנחלת הנדיבוּת, אשר נפלה זה כמה למורשה למו? אולם על כי עין מקהלה אחת צרה ברעוּתה מִתֵּת למו מותר ויתרון מאומה, על כי טחה, כאשה אל אחותה לצרור, עינם מעורון ומקנאה, משמוח כשבת אחים גם יחד בגורלם אשר נפל למגה למו בנעימים, על כן לא ישימו גם את לבם ויסוגו אחור מדרוש ומחקור אחרי משפט מורשה אשר נתנה לצמיתות למו מאיש על נדיבות יקום!”

“באין שפק יקרו ונאמנו גם פה מזימות לבב השר סיר משה מאָנטעפֿיאָרע נ”י, הנאדר ליקר וידיד עמו; אולם מי יתן וישכיל אך פה בבחירת ציריו ממלאי משלחתו, כי יתן ה' את רוחו עלימו, עדי חפצי לבבו בידם יצלחו להפיקם לתושיה!"

 

בית מחסה לאביונים    🔗

“מיצר ולחץ מקומות המגור בירושלים כבר נודעו ונגלו לעיני אדוני, בעת בקשו לשכור בית בעד מוסדת התלמוד והחנוך “שמעון עדל. פֿ. לאֶממעל”, וזה כמשלש שנים עלה והתנשא המצוק הלזה הלוך וגבור בלי חשך מדי יום ביומו. על כן הטיבה והשכילה מקהלת אשכנזי־האָללאנד לעשות כישר וכנכוחה, לקנות את אחוזת אדמת יאָהן פערעץ, הנמצאה על הר ציון, לצמיתות, למען יסד ובנות עליה בית, אשר בו ימצאו אביוני העדה מקום מגור ומחסה. וגם הרעיון הלזה יצא מהר לאחרית מטרתו לתושיה, לוּ שלטה רוח האחדות בחוברת המקהלות לקשרן ברתוקות השלום לאגודה אחת, לוּ יסמכו בימין האהבה והאחוה את מפעל הישע, אשר אף כי לא יפריעוהו וישביתוהו בְהֶמְיַת קנאתם, בכל זאת ימשיכו את ימי הִבָּכְּרוֹ, לנהלו לאטי לרגל מלאכת החיים, ואשכלות ישעו יתאחרו כאפילות להתבשל כמעט להתפאר לששון כל לבב ולחמדת עינים”. –

"כפי אשר שמענו, נתנה ממשלת עסטעררייך ברוב חסדה את הרשיום, לאסוף נדבות לבנין הבית, וכי הצליח כבר חפץ ה' ביד המאספים, לקלע למטרה לשאת פרי צדקה ויבול נדבה – ומי יתן ויריק ה' את כוס ברכתו עליה, למצוא מאה שערים בבואם בפתחי נדיבים.

"על כי נעדר העץ, אשר יעלה הכורת עליו, בקרבינו כמעט על פני כלו, נבנה על בית אצלינו מאבנים ובתקרות עליות, ועל כן נמצאו גם שני מגרעות בבית כזה: האחת, אשר אין מזור ותרופה לה, כי הָרטבו הקירות מלֵחות בלי חשך, והשנית, כי לא יניחו הבונים ידם מבנות אשיות מוסדותם בתחתית עמקי האדמה, ועוד יוסיפו סרה בטרם כל, להסיר ולבער ביגיעת בשרים ובמחיר משכרת רבה לפועלים את ערמות ותלי העפר, הצבורים שם חמרים חמרים מימות שנות אלפים, עדי הגיעם ליסוד מקשה וחזק הנכון לבנין. בית המגור לאורחים אשר לממלכת עסטעררייך, אשר יזמו למלאות די מחסור מחיר בנינו במכסת מאת אלף כסף, הפנה והוציא הרבה מן המחיר הלזה רק על בנין המוסדות לבדו; ואף כי לא היה לבנין תפארת, בכל זאת עלתה מכסת מחירו על פני כלו עד לשלש מאות אלף כסף. על ככה חשבו מביני מדע ויודעי הדבר, כי טוב הנהו לסגת אחור ולמנוע מבנות בית אחד גדול, כי אם בתים רבים קטנים, אשר בעד אלה לא ירב אולי מחיר הסרת והעברת ערמות העפר. אך אם להימין או להשמאיל, יהיה הדבר למורת הרוח ודאבון הנפש לעין החוזה, בראותו על הככר, אשר בו התנשאו מקדם ארמנות המלכים לתפארה, את בתי חמר העוני ואהלי מגור המחסור. היהודים הנמצאים כעת על האדמה, הנמו כמעט חמש מאות רבבה במספרם; ומה נקל לאלה לאסוף מכסת כסף המגעת ליסד בנין באדמת הקודש, הנאדר ונאוה כערכם – אולם מעת עלה הכורת על חמדת הלבנון וירושלים הושמה למעי מפלה, לא תצלח בה אף מאומה!

בית החולים למשפחת ראָטהשילד    🔗

“המוסדה הלזו, היחידה בין יצירי כף המתנדבים ילידי אייראָפא, אשר הכתה שורש לתושיה עד הנה בירושלים, גדלה והצליחה ופורחת לישע, כאשר חזוהו עיני אדונים במשרים, כרופא אמן ומבין בדבר, תחת פקודת משמר האדון הנודע לתהלה ברוחב בינתו ובהתאזרות כח למעש חיל דר. בערנהארד ניימאן נ”י. אך אחת אשאל אותה ואבקש: כי ימצא בית החולים הלזה, אשר להרחיבו ולהגדילה יִעדה משפחת ראָטהשילד מכסת כסף רבה מאוד, עוד מתנדבים בעם בקרב מחנה העברים, אשר יתמכוהו כפי מסת נדבת ידם, למען מלאות די מחסור המִטות והכלכלה בהתרחבו על כל גדותיו, ולמען הרחיב את גבול שמש הצדקה במרפא כנפיה ולרוות בעדני תעלה את כל מעוני מחלה וידועי מכאוב, באי שעריו ושוקקי כצחי צמא לישע. אולם לא ימלא לבי שפק כי בהתאזרות איש החיל ורב הפעלים כבוד הנגיד מו"ה אברהם הכהן נ"י, אשר ביקרת רוחו נוסדו אשיות בית החולים הלזה, יצא כנוגה צדקה ויצמח ויפרה ישע גם למחסור הלזה לתרופה!

בית חנוך ותלמוד שמעון עדלען פֿאָן לאֶממעל    🔗

“מוסדת התושיה הזאת הולכת וצולחת תמיד, כפי הודעת הקאָנזולאט הראשי למלכות עסטעררייך, אל משמרת המיניסטעריום על פני חוצות ואל ראשי אלופי עדת ישראל בקרית וויען, באשר לה משמר הפקודה עליה, מדי יום ביומו בהוספת עצמה ואומץ למפעל ישע, ונספחו עליה כפי משטר תקנותיה ארבעים חניכים, אשר לעשרים מאלה נתנה מבלעדי התלמוד, ארוחתם ולחם חוקם דבר יום ביומו וערך בגדיהם שתי פעמים בכל תקופת השנה. ולב מי לא יתאוה, כי תקרב ותבוא העת, אשר בה תהי הברכה הזאת אצולה גם אל העשרים החניכים הנשארים, וכי תגדל ותעל המוסדה מעלה מעלה במפעלה להועיל ולתושיה, עדי יוכלו להספח בנחלת אלהים כמוה כל אלה, המתפרצים לשבוע נעימות בשר ורוח, עד בלי די!”

"מכסת הכסף אשר התנדבה המיסדת היקרה מ' ליפעט הערץ מולדת אצילי לאֶממעל בראשונה, לכונן את המוסדה ולהניח אבן פנתה בחמשים אלף כסף בשטרי ממלכת עסטעררייך, המביאים ארבעה כסף ומחצית למאה מדי שנה בשנה, רבתה וגדלה כעת במתנות יקרי רוח ופועלי צדקות, כפי הודעת מגידי החדשות בקרית וויען באלה:

מאת אשה נדיבת לבב, אשר כסתה את שמה בצעיף ענות חן – 200 fl.

על פי הערת הרב דר. ע. י. בליכער:

מאת הנגיד כה' שמעון קויפֿמאן נ"י בק"ק באַיאַ – 5 fl.

מאת הנגיד כה' שמעון באָשאן נ"י – 5 fl.

מאת האשה היקרה מ' חיה פֿישער – 10 fl.

מאת הנגיד י. וו. בק"ק קאססעל, מדי קראו ספר “ירושלימה”

מהמליץ פֿראנקל, שטר לממשלת עסטעררייך, המביא חמשה כסף לשנה, במכסת – 100 fl.

ביד הרב דר. ד. אויב, ראש הרבנים בק"ק מאינץ, כאשר קבצם על יד ממתנדבים בעם לתושיה – 192 fl.

מכסת הכסף על פני כלה – 512 fl. B. V.

“וכפי אשר ירבו להתראות אותות החן מאת המתנדבים בעם בעד המוסדה להפיק לה רצון וחנינה, ככה תתחזקנה גם אישיות תקותינו ועמודי בטחוננו, כי תרב להפליא לעשות ולהפיק מימי ישע ונטפי פלגי תושיה לחיי בשרים ולהשכלת הרוח, עדי תמסוך את יין טובה ותושיט את כוס ברכתה אל ילדות ירושלים, המשלוחה ונעזבה באין דורש ומבקש, על פני כלה. המוסדה הזאת עומדת תחת פקודת שלשה רבנים נכבדים ונשואי פנים מיושבי שבת תחכמוני לבין דין הגדול בירושלים ותחת צל קורת מחסה פאר הרוזנים, מלא אהבת חסד ומתאזר חיל, הדוכס פיצצַאמאַנאָ, קאָנזול הראש לממשלת עסטעררייך.”

“עוד נשאר לנו לבשר ולהודיע מאחד החניכים, אשר זה חדש מקרוב בא לבית התלמוד הלזה.”

"הנה זה כמו שנה מאז התראה איש בירושלים, הנקוב בשם פעטער אבילאזי, עם בנו סימיאָן, נער בן שש עשרה שנה, ממדינת יון. הנהו מספר, כי התגורר מקדם כאחד מילידי העברים בארצות תוגרמה בעיר יענישער תחת שם סימן טוב, בהתועדו לארוח לחברה עם מקהלת הספרדים. ברדתו הפעם אל הים באניה בעת מלחמת חחופש ליונים, נפל לשלל ליד שוסה יוני ושם הושמה בסד השביה רגלו, ובלהט חרב מגור המות אשר על ראשו מתהפכת, לא נשאר מפלט לו להמלט מדחי ההרג, רק בהמרת דתו ובעברו בברית דת היונים. אחרי כן התגורר, תחת שם פעטער, כאחד מכנעני הארץ בקרית אטהען, ויקח שם אשה מבנות הארץ ילידת יונים, ויולד ממנה בנים ובנות. מהמקרים אשר קרוהו אחרי כן במרוץ הימים ומאשתו ומבניו הנשארים החריש מִסַּפֵּר אף מאומה, בגַלותו רק את אֲוַת נפשו וחפץ לבבו, לשוב כמקדם לאמונת היהודים ולמול את בשר ערלת בנו. האיש הזה מורדף מעוני וממחסור, ועל כי לא נמצא מסביב מקום נכון למול את בשר ערלת הנער, ספחוהו אל בית החולים לשר החורי ראָטהשילד.

וביום העשירי לחודש אב שנת התרט"ז מל אותו הרופא דאקטאר ניימאן, העומד שם למשמר המרפא במעמד החכם באשי ובית דינו ובמקהלת יקירי ונכבדי ירושלים כשתי מאות איש במספרם, ויספחהו באסיפת המון חוגג לברית אמונת היהודים, ויקראו וישימו את שמו אברהם."

“ביום העשרים ושלש לירח אב עזב הנער בריא ואולם ונרפא ממכאובו על פני כלו את בית החולים, לְהִסָּפֵח למוסדת “שמעון פֿאָן לאֶממעל”. ואף כי לא ידע הנער בתחלה רק לדבר בשפת יונית; בכל זאת למד, על כי העיר ד' אוזן לו לשמוע בלמודים וחננו רוח דעת זך למאור חכמה, בימים לא כבירים שפת עבר וספרד, עדי כהיום אזנו מלין תטעם להבין את התפלות, והנהו ממהר לדבר צחות, להעתיק את התורה לשפת ספרד.”

“והנער הלזה נהדר גם בתמונתו ביפי תארו ומראהו, עדי אספהו אחד מעשירי הספרדים, האדון כמ”ר קאָדראָפֿעראָ, אשר מנע ד' ממנו זרע אנשים, אל ביתו להיות לו לבן."

הנאדר במלקוח¹⁷

אל כבוד הגבירה היקרה מ' ליפעט המכונה עליזע הערץ עדלע פֿאן לאֶממעל תחיה.

Nach dem Deutschen des Dr. J. F. Castelli.

M. E. Stern von

כְּהָרִים קִרְיַת וִויען נֵס נִצְחוֹן בְּיָד רָמָה

מוּל הַיִּשְׁמְעאֵלִים כְּהֵתַמָּהּ הַמִּלְחָמָה,

הִתְאַסְּפוּ הַפָּעַם יָחַד עַל הַשְּׁתִיָּה לִשְׂמוֹחַ

בְּאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ הַשָּׂרִים וְכָל גִּבּוֹרֵי כֹחַ,

אָז בֵּין קוֹל מַנְגִּינוֹת זִמְרוֹת מַהֲלָל נִשְׁמָעוּ,

וּבַהֲרִימָם הַגְּבִיעִים: “יְחִי הַמֶּלֶךְ” קָרָאוּ.

פִּתְאֹם קוֹל קוֹרֵא: "מִי הִשְׂכִּיל לִנְצֹחַ

לָבוֹז בַּקְּרָב אֶת הַיָּקָר בַּמַּלְקחַ?"

הָרִאשׁוֹן מִכֻּלָּם גִּבּוֹר לאָטהְרִינְגֶען עָנָה:

"לִי נָפַל בְּאֹהֶל הַשִּׁלְטוֹן לְמָנָה

אֲרוֹן עֵץ, הָעוֹמֵד בְּאַחַת פִּנּוֹתָיו,

וּמָלֵא אַבְנֵי חֵפֶץ עַל כָּל גְּדוֹתָיו".

אַחֲרָיו קָרָא פּוֹלוֹנְיָא, אִישׁ רַב פְּעָלִים:

"לִי נָפַל לְשָׁלָל הַנֶּאֱדָר בַּדְּגָלִים!

יְלִיד וִויֶענַא הִתְפָּאֵר: "מֵהֲמוֹן מַחֲנֶה צָרִים

סוּסִים אַדִּירִים שְׁלָלִי, וּכְלֵי רֶכֶב יְקָרִים".

גִּבּוֹר הוּנְגְּרִי הִתְהַלֵּל: "לְמִי אֶפֵס מֵאוֹתִי

נָפְלָה חֶמְדַּת כָּל הַבִּזּוֹת, כַּאֲשֶׁר בַּזּוֹתִי?

כָּל מִכְסַת כֶּסֶף הַקְּרָב לִי לִמְנָת כּוֹסִי!"

אַךְ אֶחָד בֵּין כֻּלָּמוֹ יָשַׁב בִּדְמָמָה,

וּמִשְׂחַק הַנִּיד עַל שְׂפָתוֹ הַנֶּאֱלָמָה.

עֲדֵי קָרָא שַׂר אֶחָד: "עַתָּה הַכֹּהֵן, הָבָה!

הַנּוֹשֵׂא צַלְמֵי הָאֵמוּן לְפָנֵינוּ בַצָּבָא,

הֲאִם לֹא מָצָאתָ בֵין הַבִּזָּה אַף אַחַת

לְאַזְכָּרַת הַמִּלְחָמָה אִתְּךָ לָקַחַת?

אַף אִם קָטֹן הִנֵּהוּ וְנִקְלֶה בַּשָּׁלָל;

אוּלַי מַחְצִית יָרֵחַ מִנְּחשֶׁת קָלָל?"

אָז עָנָה קָאללָאנִיטשׁ: "אֲדוֹנַי, הִנֵּנִּי!

אֵת אֲשֶׁר בִּקְּשָׁה עֵינְכֶם, לֹא בִקְּשָׁה עֵינִי;

בְּכָל זֹאת לַבִּזָּה גַם שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי,

וְהַחֲמוּדָה בֵין כֻּלָּנָה הֵבֵאתִי עִמָּדִי!"

אָז צִוָּה הַכֹּהֵן כָּרָגַע

אֶל אֶחָד מֵהַנְּעָרִים,

לִפְתֹּחַ בְּהֵיכַל הַשְּׁתִיָּה

אֶת כָּל דַּלְתוֹת הַשְּׁעָרִים.

וְהִנֵּה זֶה חֵיל יְלָדִים עוֹלִים,

נָהֲרוּ לָאַרְמוֹן חֳמָרִים חֳמָרִים,

בְּכִירִים, צְעִירִים, קְטַנִּים, גְּדוֹלִים,

עֲלָמוֹת עִם נְעָרִים.

מִסָּבִיב לַכֹּהֵן עַל בֶּרֶךְ נָפָלוּ

בְּגָדָיו תָּפְשׂוּ בְרַחַם רַחֲמָתַיִם,

וּמֵאֵת עֵינֵיהֶם דְּמָעוֹת נָזָלוּ,

וְרַחֲשֵׁי הַתּוֹדָה מֵהַשְּׂפָתַיִם.

וְהַכֹּהֵן פֵּרַשׂ אֶת כַּפָּיו בַּחֲנִינָה,

עַל כָּל חֵיל הַיְּלָדִים, כּוֹרֵעַ בִּרְכָּיִם,

וַיֹּאמַר: "זֶה שְׁלָלִי, בִזָּתִי הָעֲדִינָה,

אַף אִם אֵינֶנָּה בְהִירָה לְחֶמְדַּת עֵינָיִם.

יְלָדִים מֵאֵין עוֹזֵר כָּל אֵלֶּה הִנָּמוֹ,

יְתוֹמִים הֵמָּה מֵאֲבוֹתָם פִּי שְׁנָיִם

וּלְשָׁלָל נִתְּנוּ, בְאֵין מַחֲסֵה לָמוֹ,

לָעוֹנִי לַמַּחְסוֹר וּלְמֵיצַר הַחַיִים.

הֵא פִרְחֵי נִצְחוֹן, לִי קָטַפְתִּי כָהֵנָה,

מִשְּׂדֵה הַמַּעֲרָכָה מֵאַדְמַת קָמִים,

אֲשֶׁר מִדְּמֵי אֲבוֹתָם כְּמוֹ מַדְמֵנָה

הֻרְטָבוּ, עֲדֵי נָגְעוּ דָּמִים בְּדָמִים.

אָמְנָם לֹא יַעֲרוֹךְ בִּמְאוּמָה שְׁלָלִי

עִם כָּל בִּזַּתְכֶם, בַּזּוֹהַר נֶאֱדֶרֶת;

אָכֵן מַטְמוֹן רַב נָפַל בְּגוֹרָלִי:

“אַב לַיְּלָדִים אֵלֶּה”, לִי שֵׁם תִּפְאֶרֶת!"

כֻּלָּמוֹ הֶחֱרִישׁוּ, כְּמוֹ אֶבֶן דָּמָמוּ,

וְרוּחָם בְּקִרְבָּם כְּמוֹ הֹלֵם פָּעַם,

עֵינֵמוֹ שָׁחוּ אַרְצָה, עַל כִּי נִכְלָמוּ

מִדִּבְרֵי הַכֹּהֵן, מְלֵאֵי חֵן טָעַם.

אַךְ פִּתְאֹם כְּאֶחָד קָמִים

מִכִּסְאָם כָּל שָׂרֵי מַעֲרָכָה.

"יְחִי קָאָללָאנִיטשׁ! לְעוֹלָמִים,

נָפַל שָׁלָל לוֹ לִבְרָכָה!"

כָּל אֲשֶׁר סִפַּרְתִּי פֹּה, יְדִידַי! נִשְׁאָרָה

לְקִרְיַת וויֶענַא לְכָבוֹד וּלְנַחֲלַת אַזְּכָּרָה.

יָמִים רַבִּים חָלְפוּ מֵאֵת זֹאת נִהְיָתָה,

וְכַף רֶגֶל יִשְׁמְעאֵלִים בֵּינֵינוּ לֹא נִרְאָתָה,

אַךְ אִשָּׁה, אֲצִילַת רוּחַ, אֶל הַיִּשְׁמְעאֵלִים שָׁלָחָה,

לְהָפִיק, כְּמוֹ קָאללָאנִיטשׁ, שָׁם מִפְעֲלוֹת בְּרָכָה;

שָׁם פָּתְחָה בְנִדְבַת לֵב, כָּאֵם רַחֲמָנִיָּה

לְיַלְדֵּי עִבְרִים בֵּית מָנוֹס וְשַׁעֲרֵי תוּשִׁיָּה.

וּבְהִלָּחֲמָהּ מוּל עָצְמַת הָעִקְשׁוּת, נִתָּנָה

הַנֶּאֱדֶרֶת בַּבִּזּוֹת גַּם לָהּ שָׁם לְמָנָה,

וְכָזֹאת תִּקַּח אִתָּהּ, כְּמוֹ הָאִישׁ הַתָּמִים,

לְנַחֲלַת נֶצַח, שְׁמוּרָה לְחַיֵי עוֹלָמִים.

הִנֵּה זֶה הַסְכֵּן הִסְכִּינוּ, לִשְׁתּוֹת כּוֹס בְּרָכָה,

בְּהִמָּלְאוֹ יַיִן עַד שְׂפָתוֹ, בְּזֶבַח מִשְׁפָּחָה;

אַךְ נַחְנוּ נְמַלֵּא כְהַיּוֹם, כְּבוֹד הַגְּבִירָה לְהוֹדִיעַ;

רַק בְּדִמְעוֹת תּוֹדָה אֶת הַגָּבִיעַ!