הסיפור שלפנינו ראה אור באחד הגליונות הראשונים של ‘מדע־דמיוני’, כתב־עת לא מוכר שהופיע בארץ במשך חודשים אחדים בשנת 1958. אנחנו שינינו רק את שמו (במקור הופיע תחת הכותרת ‘כלבי הכוכב’) ושיפרנו במקצת את רמתו הלשונית. הסיפור מהווה אולי דוגמה לסוג מסויים של סיפורים שרווחו בימים ההם בחלק מכתבי־העת למד"ב. העיתון ‘מדע־דמיוני’ לא טרח לציין את שמות הסופרים, כך שאין לנו מושג של זהותו של המחבר. אולי למישהו מהקוראים יש?

* * *

ספינת־המחקר של שביל החלב חנתה על מישור צר למרגלות רכס הרים נמוכים ומיוערים. את המישור חצה נהר ומסיבה זו היה שם שפע של עשב ירוק ורענן. אלא ששום בעל־חי לא נראה; שום־יצור חי שיהנה מהעשב או מהמים. אפילו באדמה הבוצית שליד הנהר לא נראו כל עקבות.

הוברד ריחרח באפו את האויר החם וחפר ברגליו באדמה הרכה והעשירה. “מקום מצויין”, אמר. “אדמה עשירה ושפע של מים. ממש גן־עדן”.

הוברד היה גבר צעיר שהתעניין באנתרופולוגיה – תורת האדם – וטיסתו זו היתה הפעם הראשונה שעזב את כדור־הארץ. באריאר שעמד מולו התבונן בו בצער ואכזבה, אך מבלי לומר דבר. הוא העיף מבט חשדני אל המישור ורכסי ההרים המיוערים סביב, ואל הרקיע. לפי גילו יכול היה באריאר להיות אביו של הוברד…

“רק הגוונים שונים מהרגיל”, אמר הוברד. "אך אין בכך כלום. אנשים יתרגלו לשמש כחולה לאחר שיחיו זמן מה בתנאים אלה''.

“אילו אנשים?” תמה באריאר.

“למתישבים, כוונתי לאנשים שיבואו להתנחל כאן ביום מן הימים!” השיב הוברד בצחוק. “מה קרה לך? אחרי מאמצים רבים אנו מצליחים למצוא עולם חדש ויפה וממראה פניך מתקבל הרושם כאילו הגענו לכוכב צחיח ומסולע שאינו יכול לקיים עליו כל חי”.

“סבורני שזה מכיון שראיתי כבר עולמות צחיחים רבים וכן עולמות טובים אשר –”

הוא הפסיק את דבריו באמצע היות והזמן לא התאים לכך ואסור לו בכלל לשוחח בנימה כזו. אם אינו מאמין בהצלחת המשימה שנטלו עליהם – לגלות עולם חדש ומתאים להתישבות האדם – אזי עליו לשוב לביתו, לכדור־הארץ, ולהשאיר את חקר הכוכבים בידי צעירים שטרם התאכזבו.

דממת־מוות שררה במישור ועל ההרים המיוערים סביב, שאור היום־הכחול החל מתפשט עליהם באותו בוקר. באריאר יכול היה ממש לחוש את הדממה. אף משק כנף לא נשמע; אף געיית פרה הרועה בשדות, שום רחש לא הגיע לאוזניהם מתוך היערות.

באי־שקט מתוח עקב באריאר אחרי הדממה המעיקה כי אחריות כבדה מאוד היתה מוטלת על כתפיו בהיותו ראש המשלחת־לחקר־כוכבי־שביל־החלב. מרבית ימיו עסק בחקר זה – זמן מספיק כדי להתאכזב מן התוצאות הצפויות ולהתיאש.

“אני מחכה שקנדל יחזור ואז נתחיל מייד בבדיקות”, אמר הוברד.

"מה הינך מצפה לגלות?''

“מניין לי לדעת? הרי זהו המעניין שבדבר – המיסתורין, אלא שאני מאמין כי על עולם כזה חייבים להיות חיים כלשהם”.

“חיי אנוש?”

“מדוע לא?”

באריאר משך בכתפיו אך לא אמר דבר. הם המתינו לבואו של קנדל ובינתיים התבוננו באחדים מחברי המשלחת שהתפזרו בסביבה אך לא התרחקן מספינת החלל, ואספו דוגמאות מהאדמה והצמחיה השונה.

לפתע הבחינו בנקודה שהופיעה באופק. נקודה שהלכה וגדלה עד שקיבלה צורה של הליקופטר, שנחת כעבור רגע ליד ספינת החלל ומתוכו יצא קנדל ושני עוזריו – הצופה והצלם.

“מה גילית?” פנה אליו באריאר.

“כרגיל”, ענה קנדל "שום דבר מיוחד מלבד – " הוא היסס להמשיך.

"מלבד מה?''

“שם, מעבר להרים, נדמה לי שהבחנתי בחורבותיה של עיר”.

“אתה שומע?” קרא הוברד בנצחון.

קנדל משך בכתפיו: “עוזרי אינם סבורים כמוני, לדעתם אין אלה אלא צבורי סלעים ענקיים”, אמר קנדל. "אך מוטב שתחליטו על כך בעצמכם מתוך בחינת הצלומים שעשינו''.

האנשים שהתפזרו בסביבה מיהרו לשוב בראותם את ההליקופטר הנוחת. כולם היו צעירים, בגילו של הוברד. רק הקברניט, הטכנאי הראשי ובאריאר היו קשישים.

עתה נכנסו כולם לתוך ספינת־החלל, שם המתינו דקות ספורות עד שקנדל הקרין בפניהם את הסרט שצילם ושפותח אוטומטית. בעת הצילום תריסי הספינה נסגרו וחשיכה השתררה בפנים, ומיד הופיע הסרט על מסך זעיר.

הכל צפו בסרט בסקרנות ניכרת. הנוף ניתגלה לעיניהם בצבעים טבעיים והוא דמה מאוד לנוף ארצי, וגם שונה היה ממנו. בהסתכלך היטב נוכחת שמה שנראה לך כעצים לא היו עצים כי אם פרחי ענק מופלאים. באריאר הבחין במשהו שנראה לו מוזר אך מלבד זאת לא הבחינו בכל תנועה על המרקע – אף נפש חיה לא נראתה…

“הבחנת בסימנים המאשרים קיומם של בעלי חיים?” שאל באריאר. קנדל הניד ראשו לשלילה: “לא”.

“ההליקופטר הפחיד אותם ודאי, והם הסתתרו”, קרא הוברד בחוסר סבלנות.

“חיה נפחדת נסה ולא מסתתרת”, אמר באריאר “ובסרט איננו רואים שום דבר הנמצא בתנועה”.

הוברד סינן גידוף חשאי ובאריאר הגיב בחיוך קל. היתה לו להוברד כעין אמביציה אישית לגלות חיים על הכוכב ולהוכיח בכך את כוחו באתרופולוגיה ולדעתו יתכן קיומם של בני־אנוש במקום בו קיימים בעלי־חיים אחרים.

“שם”, אמר קנדל בהרמת יד. תנועת הסרט הופסקה ועל המסך נשאר לעמוד ללא נוע איזור עצי־פרחים שעשו רושם כמטע מסודר ולא כיער שגדל פרא. “עתה מובן לכם למה התכוונתי”, המשיך קנדל. “מקום זה נראה בעיני כעיר חרבה”.

“גם לי זה נראה כך”, אמר הוברד בהתרגשות. “הביטו וראו באילו קוים ישרים נטועים העצים, והם נשענים על משהו העושה רושם של בתים הרוסים”.

שני קולות נוספים השמיעו את חוות דעתם: אייקן המומחה לארכיאולוגית־הכוכבים, שאמר כי גם דעתו היא שמקום זה יכול להיות עיר חרבה; וקפריי הגיאולוג, שאמר כי ייתכן שמה שנראה כחורבות בתים אינו אלא סלעי ענק טבעיים".

“מה דעתך אתה, באריאר?” שאל הקברניט וורליין.

“קשה לומר על סמך התמונה אדוני. יש לגשת לשם ולחקור במקום”.

'מוטב אם כן", אמר וולנטין בפנותו אל קריסטופר, הטכנאי הראשי: “מקום זה יהיה הראשון בו תערך החקירה. ואתה, באריאר”, הוסיף בפנותו שנית אל הקשיש, “באם יתברר סופית שזוהי עיר חרבה, תערוך מחקר ותקבע מי ישב שם ובעיקר, מה אירע להם”.

“בסדר”, אמר באריאר בקומו. “הבה נצא לדרך”.

שבעת אנשי קבוצתו הצטרפו אליו; כולם צעירים וחסונים שנבחרו במיוחד בגלל ידיעותיהם הרבות, כל אחד בשטחו, ובשל כושרם הגופני ומומחיותם בשימוש בנשק. אייקן וקפריי נמנו גם הם עם קבוצה זו, וכן בחור צעיר שהיה הקָשָר, מצוייד במכשיר קשר נייד. באריאר קיבל מקנדל הנחיות לכיוונו המדוייק של המקום ורבע שעה לאחר מכן נמצאה כבר הקבוצה בדרכה.

בדרך לא פגשו דבר שיזכיר להם כי קיימים חיים כלשהם על הכוכב; אף לא סימן קל ביותר. וכך עשתה הקבוצה את דרכה עד שבאריאר עצר אותם לפתע:

“אתם רואים את הצללים שם?” הצביע באריאר על המקום.

אנשי קבוצתו הביטו אל המקום עליו הצביע.

“צילם של עננים”. צחק הוברד.

“אין כל עננים מעלינו”.

“אזי זוהי הרוח המניעה את השיחים”. אמר הוברד שנית בהעיפו מבט מזוית עינו אל באריאר. “אך מה זה משנה מי הגורם לצללים? צללים ותו לא!”

“התואיל להכניס לראשך כי אינך נמצא על כדור־הארץ?” השיב באריאר בקול מאופק. “בעולם זר יכול כל דבר, אפילו צל או עלה של עשב להיות מסוכן עד מוות”.

האנשים התבוננו בו בהסתירם מפניו כי הם חושבים אותו למגוחך, אך באריאר הרגיש בכך; אלא שהוא לא מצא דרך איך לשכנע אותם לסמוך על נסיונו שרכש תוך שנים רבות בעוד שהם עצמם רק זה עתה התחילו בטיסות־חלל ומחקרים.

הקבוצה המשיכה בדרכה כשכולם שכחו כבר את הצללים; כולם, מלבד באריאר שהיה מודאג מאוד בגללם. צללים שהיו מופיעים מבין העצים והסלעים ומיד שבים ונעלמים בבוהק השמש; אלא שלמעשה רק מעיני הצופה היו נעלמים ולא ממש. עתה נדמה היה כי הצללים נעים במקביל ונראים כצללים רגילים אשר אף באריאר לא היה מקדיש להם מחשבה נוספת – אלא שנסיונו אמר לו כי צל אינו יכול להיות משהו עצמאי, ואילו כאן לא היה דבר שיכול להטיל צללים שכאלה.

עוד זמן מה המשיכו להלך על פני המישור היפה, השרוי בדממה עמוקה, עד שבאריאר עצרם פעם נוספת.

הם הגיעו אל פלג מים שהשתפך אל הנהר החוצה את המישור. קפריי התכופף מיד, והחל מעלה בחופנו אדמה מקרקעית הפלג ובוחן אותה במבטו. באותו רגע חלף על פניהם משהו שדמה לנחש או לטאה, שנעלם מיד בין הסלעים.

“אמרתי לך שנמצא כאן בעלי חיים!” קרא הוברר משמחה בפנותו אל באריאר.

“ואני לא הכחשתי זאת אף פעם”, השיב באריאר בשלווה. הוא הסתכל במעלה הפלג וראה צללים שנאספו למקום אחד. המרחק בינם לבין קבוצת החוקרים לא היה גדול, אך גם לא הלך והצטמצם. הצללים התבוננו באנשים ועקבו אחריהם – באריאר היה בטוח בכך למרות שלא ראה זאת בבירור.

לפתע החל קפריי חופר בקרקע התחוחה, הוציא מתוכה חפץ כהה והושיטו לגורדון. הלה התבונן בו ומיד מסרו לבאריאר כשהוא קורא בהתרגשות:

“עצם! עצם רגלה של איילה או סייח”.

“זה רק מוכיח שתנאי החיים כאן דומים לאלה שעל האדמה”, אמר הוברד בהתבוננו סביב כמצפה לגלות משהו בין הסלעים.

“מה גילה של העצם?” שאל באריאר את גורדון.

גורדון הניע ראשו והשיב, “זמן רב היתה טמונה בקרקע. כמה זמן לפי דעתך קפריי?”

“בהתחשב בעומק בו היתה טמונה,” אמר קפריי בהתבוננו בבור, “סבורני שהיא בת חמש או שש מאות שנה. זוהי רק ההשערה כמובן. יש דברים נוספים המראים על כך ולא רק עומקו של הבור, אך אותם אינני יכול לקבוע ללא בדיקה מעבדתית”.

“במלים אחרות”, העיר באריאר, “זמן רב מאוד”.

מוריס הקשר שידר לספינתם את דבר המציאה שמצאו ואחר המשיכו בדרכם.

הצללים נתלוו אליהם.

מרחק של כמה מאות קילומטרים היה עתה בינם לבין ספינתם, ודרכם עברה בין עצי־הפרחים הגבוהים בתחילה עשו את דרכם באיטיות בבולשם היטב את סביבם על מנת להימנע מהתקפת פתע – שלא באה.

בראש הקבוצה צעד באריאר מתוח כולו מחשש למה שמתהווה סביבם; הוא חש כי משהו עומד להתחולל ולהפתיעם. לזמן מה נעלמו הצללים ובאריאר כבר החל לתמוה על כך אך מיד שבו ונתגלו, ועתה במבנה אחר. אם קודם הלכו צפופים ומקבילים לאנשים, הרי עתה נפרסו והקיפו את הקבוצה… והמרחק בינם לבין החוקרים היה קטן יותר; הלך וקטן.

באריאר ריכז את האנשים לידו והפעם כבר לא גיחכו כשהיפנה שנית את תשומת לבם לצללים.

“תן לי להתקשר עם הספינה”. אמר באריאר ומוריס החל לקרוא לספינה.

אך כל נסיונו עלה בתוהו. כל מענה לא הגיע.

“אני מצטער”, אמר בעצבנות, “המכשיר ‘מת’. איזה כח חשמלי עצום מפריע לשידור. כח הנמצא סמוך מאוד…”

באריאר התבונן בצללים. ההינם יצורים בעלי כח עצום? דבר זה מתקבל על הדעת, ומתקבל גם על הדעת שיצורים אלה משחררים מגופם כח חשמלי המפריע לשידור.

הם היו עתה באמצע הדרך בין הספינה לחורבות; ואם יש בכוונתם של הצללים להזיק להם, הרי לא יוכלו להספיק ולהימלט חזרה לספינה, מלבד זאת, מחובתו לחקור יצורים אלה ולקבוע מי ומה הם, ולא לסגת מפניהם.

עד עתה לא הראו כל נטיות תוקפניות. אך תוקפני או לא, האם ביכולתו של צל לפגוע באדם? ואם כן, אזי איך להתגונן מפניהם? הקרקע החלה להיות טובענית, עובדה שלא ניכרה מסרטו של קנדל. אלא שמחשבתו של באריאר לא יכלה להיות נתונה למצב הקרקע; אותו הדאיגו הצללים.

תוך הדקות שחלפו הלכו הצללים הלוך וקרוב עד שהיו קרובים מאוד לאנשים וכמעט ונגעו בהם. כרוקדים ריקדו פראי, כן החליקו חרש מסביב לקבוצה ותנועותיהם עצבנו את האנשים שהתבוננו בהם מתוך חשש אפילו מקולו של הוברד הורגש הפחד בפנותו אל באריאר:

“מי ומה הם? מה רצונם?”

“צללים ותו לא”, השיב באריאר. “ומה זה משנה מה רצונם?” ואחר פקד בקול “הצטופפו יחד ואם נראה שהמצב נעשה מסוכן, נפנה ונשוב על עקבותינו. אך יהיה מה שיהיה אל תנוסו!”

הם המשיכו בדרכם, צמודים איש אל כתף רעהו, ומבטם אינו סר אף לרגע מהצללים המקיפים אותם. הצללים קיפצו ודילגו סביבם עד שעצביו של סמית לא החזיקו מעמד עוד. ובהשמיעו קול צעקה, הפעיל את אקדוחו. קרני־המוות שנפלטו מהאקדח בזה אחר זה פגעו בצללים אך מבלי לגרום להם כל נזק!

“הוא נגע בי”, קרא סמית, רועד מפחד. “הוא נגע בי!” ומיד פנה אחורה, נכון לנוס לה אך באריאר תפס בזרועו.

“שתוק!” קרא באריאר בכעס. “שתוק!”

סמית נשאר לעמוד כשכולו רועד מפחד: “נגיעתו היתה צוננת; צוננת מאוד, כמגעו של המוות”.

“הרי אינך מת. לא כן?”

“לא”.

“ואינך פצוע אפילו?”

“אני… לא”.

“אז חדל לצעוק!” פקד עליו באריאר בהעבירו את מבטו ממנו אל האחרים. “האיש הבא שיתפס לבהלה אנפץ את ראשו”.

למעשה פחד אף הוא, פחד מאוד, אלא שהוא התגבר על כך ואמר: "טרם הזיקו לנו וייתכן שאין אפילו ביכולתם לעשות זאת. על־כל־פנים, מוטב לחשוב תחילה ולא לעשות כל מעשה נמהר''.

האנשים בלעו את רוקם והתאמצו להתעלם מהצללים. סמית המשיך ללכת עם כולם, כשהוא זורק ללא הרף מבטים נבחרים סביב. באריאר רצה מאד לשמוע איזה רעש או שאון קל ביותר; משהו שיוכיח כי יצורים חיים הם הצללים הללו. אך לשוא! אפילו צעדיהם הם לא הקימו כל רעש בפוסעם על הקרקע הרכה.

ערפל הלך וכיסה אותם ואורה הכחול של השמש כמעט ונעלם. הצללים המשיכו לקפץ ולדלג סביב וזיעה קרה הציפה את גופם של החוקרים.

“כמה עלינו ללכת עוד?” שאל הוברד כששיניו נוקשות זו בזו.

“שנים־שלושה קילומטרים”.

הערפל עצבן את באריאר שחשש עתה מאוד. גם אור היום הכחול לא היה בו כדי להרגיע את עצביו של האדם שהורגל לאור אחר, בהיר.

לפתע הבחין במשהו לרגליו; משהו שנראה לראשונה כאבן – אך לא כך היה. באריאר הרים את החפץ מעל הקרקע ומסרו לידי הוברד.

“רצית אנשים, הרי לך”, אמר.

הוברד נטל בידך את החפץ והתבונן בו:

“הוא עתיק. מאותה תקופה כמו העצם שגורדון מצא”.

''פעם היו כאן אנשים וחיות", אמר סמית בקול רוטט. “היו ואינם עוד. כולם מתו ואני יודע מי הרג אותם”. הוא נעץ את מבטו בצללים.

“איזה מין דיבור זה!” קרא באריאר בכעס.

“דיבור שאינו מתאים לגמרי לאיש־מדע. אנשי־מדע אסור להם להסיק מסקנות ללא חקירה מדוקדקת”.

“באריאר צודק”, אמר הוברד בהתבוננו היטב בגולגולת שבידו. “הבה נמשיך. רצוני לראות את החורבות”.

הם המשיכו בדרכם כשהערפל הולך ונהיה סמיך יותר ויותר ואף החום הלך ועלה. האנשים הזיעו מחום והתעלמו מהצללים המקיפים אותם; והצללים מצידם התעלמו אף הם מהאנשים – בינתיים. לפתע, ללא כל אזהרה זינקו הצללים על קבוצת החוקרים. דקה אחת נמשכו צעקותיהם של האנשים. ואחר השתרר שקט כשרק גניחות נשמעו. הגולגולת שהיתה בידו של הוברד נפלה והתגלגלה הצידה ובאריאר נשאר לעמוד מוכה תדהמה. מבעד לערפל ראה את האנשים. אחדים מהם ניסו להימלט אך הצללים תפסו אותם. שניים מהם שכבו על הקרקע כשהם מתפתלים, בועטים ברגליהם באויר וגונחים. טרוף אחז את כולם – וגם את באריאר בתוכם.

זינוקם החרישי והפתאומי של הצללים וצינת הכפור שחשו אותו רגע בעצמותיהם, הקפיאה את דמם בעורקיהם. משהו אכל אותם מבפנים; תוכם הלך והתרוקן…

הצללים נכנסו לתוכם לתוך גופם. באריאר חש בצינת הכפור שלהם המתפשטת בכל אבריו וצמרמורת עברה בו; הוא חש כי הינו הולך למות.

“פעם היו כאן אנשים וחיות. היו ואינם עוד. כולם מתו ואני יודע מי הרג אותם”. נזכר באריאר בדברי סמית שנס בינתיים בפחד כשהצללים רודפים אחריו.

באריאר שכח את ההוראות שקבל, את תפקידו כמפקד ואת גאוותו. פחד מוות תקף אותו ואף הוא פתח במרוצה אחורה לכיוון הספינה הוא רצה להימלט מפני הדבר שחדר לתוך גופו; לנער אותו מתוכו תוך כדי ריצה ולהשתחרר ממנו – להשתחרר מהמות הלופת אותו בזרועותיו. אך לשוא! הדבר שחדר לתוכו הפך להיות חלק מגופו והוא לא ירפה ממנו עד שימות.

כולו שטוף זיעה קרה מפחד רץ באריאר בין עצי היער הפורחים כשאיש איננו לצידו, רק הוא עצמו והסיוט שבתוכו; והערפל הסמיך שלא איפשר לראות מאומה ממרחק של כמה צעדים.

פעמים אחדות כשל ונפל אך כוח נסתר היה ממריצו לקום ומריצו הלאה. עקבותיהם של שאר האנשים אבדו ממנו וכמעט ושכח מהם לגמרי. מדי פעם היה מגיע לאוזניו קול צעקה ואז ידע כי מישהו כרע ומת, אך לו לא היה איכפת. שיקול דעתו הצלולה אבד בצל שחדר לתוכו…

לפתע הבחין שהערפל הלך ונמוג והוא הגיע למקום בו היתה הצמחיה דלילה יותר, שלא כמו ביער. הוא המשיך לרוץ עד שרגליו היו פוגעות במשהו שהשמיע קול שאון מוזר, שאון הדומה לנפץ ענפים יבשים. הוא התבונן בחפצים עליהם דרך וראה כי לא ענפים יבשים הם אלה, כי אם עצמות אנשים…

הוא עצר במקומו, רועד מפחד ומהתרגשות ובהעיפו את מבטו אחורה ראה קבוצה קטנה של צללים הרודפת אחריו.

“אתם מחכים לתורכם?” צעק אליהם או ניסה לצעוק, אך רק קול לחש ניחר יצא מפיו. הוא התכופף וחפן בידיו מהעצמות והשליכם בצללים כשפיו אינו פוסק מלחרף ואחר פנה והמשיך במרוצתו. לבסוף הגיע לחומה שהיתה גבוהה מדי מכדי לטפס עליה וגדולה מכדי לעקוף אותה; שם גם עזבו אותו כוחותיו והוא צנח ונפל…

בפקחו את עיניו, התבונן בירח, היה זה ירח אדום, קטן וקרוב מאוד. הוא הבחין בברור בהרים שעליו, לועות הרי געש מאיימים. הוא הבחין גם בתנועה של בעלי חיים על מורדות הרים אלה. מסביב לירח היו כוכבים שאת שמותיהם והקבוצה אליה הם משתייכים לא זיהה. לפתע, עלה ירח שני, גדול מהראשון אך ירוק – ירוק בהיר.

מישהו גנח לידו.

נפעם וסקרן היפנה באריאר את ראשו לכיוון ממנו הגיעה אליו הגניחה. הגונח היה אדם ששכב מכורבל כשברכיו נוגעות בסנטרו וזרועותיו מתחת לראשו. נדמה היה לו שהוא מכיר את האיש ולאורם של שני הירחים החל בוחן בעין את פני השוכב.

אכן, השוכב היה מוכר לו היטב. היה זה הוברד שרצה למצוא אנשים על הכוכבים…

באריאר התרומם על רגליו. גופו היה שטוף זיעה קרה וכולו רעד מקור.

הוא נזכר במה שהתרחש והמתין לתגובה מצד הצל השוכן בתוכו, אך הוא נעלם! ברגש הקלה קרב אל הוברד וכרע לידו וכעת ובעת שטלטל את כתפיו הבחין באחרים השוכבים בסמוך; שניים, שלושה, ארבעה אנשים. הוא חש מאחד לשני ובהעירו אותם מעלפונם נעצו בו כולם מבטים ריקים, מבטים נפחדים. סמית לא היה ביניהם, גם לא מוריס הקשר.

שישה, שישה מתוך שמונה. רק שישה נמצאים כאן חיים ושניים נעדרים. והצללים נעלמו ואינם; נעלמו מסביבם וכן מתוך גופם! רגע קט שבה לפעם בו התקווה אך בהתבוננו אל צבורי עצמות האדם אשר התגוללו בכמות עצומה בדרך בה עברו, הבחין שוב בנקודות הכהות המקפצות שם. הצללים) הוא כמעט פרץ בצחוק – כמעט וצחק מעצמו ומתקוותו הטפשית!

''איך הגעת הנה?" שאל את הוברד בגשתו אליו.

הצעיר רק נעץ בו את מבטו התוהה אך לא השיב. באריאר החל סוטר לו על פניו עד שהצעיר הגיב לבסוף והשיב לשאלה.

“אינני יודע, רצתי, רצתי וזה הכל”. אמר הוברד, מזדעזע בכל גופו והמשיך: “הדבר הזה שחדר לתוכי הכניס בי צינת מוות…” דיבורו נפסק באמצע היות וזכר הדבר שחדר לתוכו המם אותו שנית ובאריאר היה נאלץ לשוב ולסטור לו כמה פעמים על לחייו עד שהחזירו חזרה אל עצמו.

“היכן סמית ומוריס?” שאל באריאר.

“איני יודע”.

באריאר העיר גם את השאר מעלפונם בהשתמשו בשיטה שנהג כלפי הוברד והוא נוכח שאיש מהם לא ידע למעשה איך הגיע הנה. איש מהם גם לא ידע מה אירע למוריס ורק אייקן אמר: “ראיתי את סמית בשעה שרצתי. חלפתי על פני סמית ששכב על הקרקע; על־כל־פנים חושבני שהיה זה סמית. קסדת החלל היתה חבושה עדיין לראשו אך הוא עצמו היה מת. כן, כן. אין לי כל ספק שהיה מת”.

“זאת אומרת שהם הצליחו להמית שניים מאיתנו”, אמר באריאר לאיטו. “שניים המיתו ואת השאר הביאו הנה. סבורני שבכוונתם לחסלנו כאן בשעה שירצו בכך. ובכן, כאן אנו עתה! אין לנו כל קשר עם הספינה ועד הבוקר לא ישלחו את קנדל בהליקופטר שיחפש אחרינו. ואם נהיה עדיין בחיים בעת שקנדל יגלה אותנו וינחת על מנת לאוספנו – מה יעשו אז הם?”

הוא העיף את מבטו לכיוון הצללים העומדים מרחוק.

איש לא השיב.

“מעניין לדעת”, אמר באריאר לבסוף “אם האש תעצור אותם”.

השאר התבוננו בו לרגע אחר החלו אוספים ענפים יבשים וכל מה שרק מסוגל לבעור. הם העלו אש; מעגל של מדורות קטנות שהבעירו סביבם ובלב רוטט מתקוה עמדו והמתינו לראות מה יתרחש. הצללים הלכו וקרבו אל המדורות ואחרי שהתבוננו בהם זמן מה החלו מקפצים הלוך ושוב מעל המדורות, או זוחלים דרכם… הוברד התיפח כמו ילד קטן…

הירח האדום החל שוקע בעוד שחברו הגדול, הירוק נשאר יחידי והטיל אור ירקרק חיור. המדורות הלכו ודעכו אך הצללים המשיכו לקפץ סביבם ומעליהם כאילו שמחו לשחק באש.

“הם נחמדים מאד בשחקם מסביב למדורות”, העיר באריאר כבדרך אגב.

האש דעכה ורק גחלים לוחשות נשארו ואז התחילו כמה מהצללים לזנק בזינוקים קלים לעבר באריאר וחמשת האנשים שעמו; זינוקים קדימה ואחורה…

“חוששני שזהו הסוף שלנו”, אמר קפריי בקול רוטט.

הצללים קפצו מסביב לאנשים ומסביב למדורות הכבויות. ערפל כבד החל מתאבק מאחוריהם ומתקדם לעברם מבעד לחורבות ויחד עם התקרבו של הערפל הלכה גם עצבנות הצללים הלוך וגבור.

אייקן שהבחין במשהו לפתע קרא בהתרגשות:

“איזה פתח נמצא כאן. אולי נוכל להכנס לתוכו ולהסתתר”.

“להסתתר מפני הצללים?” שאל באריאר ופרץ בצחוק.

“זה יותר טוב מלא כלום”, קרא הוברד.

“כל דבר הינו טוב יותר מאשר לשבת כך באפס מעשה”.

הוברד פנה ללכת אחרי אייקן שנעלם בפתח והשאר הלכו אחריו. לפתע פרץ באריאר בצחוק שהדהים את האנשים.

“עדיין לא תפסתם את הענין נכון? עדיין הינכם סבורים שתוכלו לרוץ ולהחבא לרוץ ולהתגונן ואף לנצח בסופו של דבר. לנצח – היות ואתם בני־אדם וחייבים לנצח! עדיין לא למדתם את האמת? מה? עדיין לא?”

“מה לא למדנו עדיין?” שאל הוברד בקול נמוך ומוזר.

באריאר התבונן בצללים.

“מדוע זה עלי לספר לכם? והרי מחצית חיי הקדשתי לכך ובעשרות כוכבים סיירתי כדי ללמוד את האמת. מדוע זה לא אשמור את ידיעתי לעצמי ואניח לכם למות באושר?”

בקוצר רוח ומלא כעט זינק הוברד אליו בכוונה להכותו אך באריאר תפס בידיו.

“מוג־לב ארור שכמותך!” קרא הוברד. “אתה שהתמנית להיות מנהיגנו, שהיית צריך לנו דוגמא – מה עשית אתה? איבדת את עשתונותיך!” הוא כינה את באריאר במספר שמות גנאי. “החוקר הגדול והאמיץ! אינך יותר מזקן מוג־לב. היית צריך להשאר על האדמה ולהניח למישהו אחר, מישהו שמוכן להלחם בשעת הצורך ולא לברוח לקחת את מקומך”.

באריאר הדף אותו ממנו בכוח רב אך ללא כעס.

“בסדר, אגלה לכם, אם כן, את מה שלמדתי. כדור־הארץ היה כוכב חלש ולא פעם כמעט ונחרב – קפאון, רעידות־אדמה, מגיפות, שטפונות ומלחמות איומות. אלא שמשום מה הצליח כדור־הארץ להמשיך בקיומו. עד שהשלטון עליו ועל הטבע שבו עבר לידי בני־האדם. אבל שאר העולמות הם חזקים יותר מעולמנו – מכדור־הארץ – ועוד יבוא יום בו ימצאו דרך להתגבר עליו ולהשמידו”.

“אין אנו רצויים בחלל, והסיבה לכך אינה ידועה לי… ייתכן וזה מכיוון שלא השלמנו עם הטבע שיצר אותנו ואנו פורצים תמיד את הסייגים שהוצבו לנו ומנסים להיות אחרים. איננו נשארים על הכוכב בו נוצרנו אלא ממריאים אל־על ורוצים להתפשט גם אל כוכבים אחרים. אנו מתגרים באחרים ופורצים בזעקת־חמס בשעה שהללו מתגוננים מפנינו ומכאיבים לנו בכך. שונאים אותנו! בכל מקום בו הייתי עד עתה, בכל מקום אליו הגיע האדם – שם התגוננו מפנינו והצליחו, בדרך זו או אחרת להיפטר מאיתנו ולגרש אותנו חזרה אל כדור־הארץ, אל הכוכב השייך לנו…”

הוא נעץ מבטו בכוכבים העויינים והמשיך:

“הם שונאים אותנו. בכל מקום יכול האדם לצפות לאויבים. רק לאויבים ולא לידידים!” ואחר הפסקה קלה הוסיף “אתה צודק, הוברד. אני זקנתי כבר ואומץ הלב עזב אותי. אתם יכולים לרוץ ולהסתתר ואני רק יכול לאחל לכם הצלחה וכל טוב. אני אינני בא אחריכם – אני שונא חורים”.

הצללים היו עתה קרובים מאד אליו. אחד מהם נגע בו ונגיעתו העבירה בו צמרמורת לפתע, כה לפתע עד שאיש לא יכול היה לעצור בעדו, פרץ באריאר את הצללים שהקיפו אותו והחל לברוח. אלא שהצללים שהופתעו תחילה התאוששו במהרה והחלו רודפים אחריו, בעוד אחדים מהם נשארים לשמור על השאר.

באריאר הספיק כבר לעבור מרחק־מה בשומעו את קולו של הוברד הקורא אחריו אך מבלי לשמוע את הדברים. ברכזו את כל כוחותיו רץ בין החורבות וישר לזרועות הערפל העופף אותם.

הצללים הלכו וקרבו אליו אך היה זה דוקא הערפל שזינק לפתע קדימה.

הערפל אפף אותו ובכל מקום בו נגע בבשרו של באריאר, חש האיש כי אין זו נגיעה רגילה של ערפל כי אם נגיעת יצור־חי… ועוד שני דברים הבין באותו זמן, אך במאוחר! הוא הבין עתה כי הערפל לא נגע בהם בהיותם ביער וכי הוא רק התאבך בין החורבות ואפפם סביב, אך לא נגע בהם. ולא ערפל היה זה; כלומר לא ערפל רגיל כי אם מליוני מליונים של בעלי חיים מיקרוסקופיים – חיידקים שהתחברו יחד לגוש אחד עצום השונא את האדם ונלחם בו…

באריאר הנדהם פתח פיו לצעוק אך קול לא יצא ממנו, הוא התאמץ להמשיך בריצתו אך לשווא. כח עצום לפת אותו והחזיק בו.

או־אז הגיעו אליו הצללים, והוא אמר אל עצמו: “הם עובדים יחד, הערפל והצללים, ארורים שכמותכם!” ולפתע חש בצינת כפור איומה החודרת לעצמותיו והוא ידע שזהו המוות…

הערפל הלך ונסוג והלחץ שחש בגופו הלך ורפה ואותה צינת כפור שהפחידה אותו עד עתה רק הקלה עליו… כאילו הניחו תחבושות קרות לראש קודח…

ואז הבחין לתמהונו בצללים המקפצים סביבו ובערפל הנסוג מפניהם וכן חש כי הצל שחדר לתוכו מאלצו לשוב על עקביו; הפעם הוא לא אילצו לרוץ כי אם הוליכו בנחת ובשלווה. שאר הצללים הלכו בעקבותיו כמשמר־עורפי, כחומה בינו לבין הערפל, עד ששב למקום בו היו חבריו.

באריאר היה נבוך ונדהם..

הוא התישב ליד הוברד והצל שהיה בגופו עזבו. ושוב נמצאו האנשים והצללים כפי שהיו קודם לכן – כשהצללים מהווים חומה בינם לבין הערפל…

הוברד חירף וגידף ללא כל בושה:

'“האם נטרפה דעתך, באריאר? האם חשבת שתוכל להמלט מידיהם?”

“הוא ניסה להימלט ולהזעיק תגבורת מהספינה”, אמר אייקן. הוא קרב אל באריאר והוסיף: “שמע נא באריאר…”

אלא שבאריאר לא שת לבו לדברי חבריו, הוא עקב במבטו אחרי הצללים המקפצים בינם לבין הערפל, כשאחדים מהם מדלגים מעל לגחלים הלוחשות של המדורות שכבו…

“הם רוצים שנבעיר שוב את המדורות”, אמר באריאר לאיטו. “האש עוזרת להם לשמור שהערפל לא יתקרב אלינו”. ובהעבירו את מבטו על חבריו, אמר בקול: “הם הצילו אותי! אחד מהם הגן עלי בגופן ואחדים אף מתו תוך הגנה על חיי!” הוא הזדעזע מעט בהזכרו במה שעבר עליו בערפל. “טעינו בהערכתנו אותם. הם ניסו לעזור לנו בהיותנו ביער והם עקבו אחרינו כמו –”

המילה נשארה לעמוד על קצה לשונו אך הוא לא השמיע אותה עדיין. הוא השתתק והרהר במה שעלה לפתע על דעתו.

“חושבני” המשיך באריאר “שצללים אלה הינם כלביהם של האנשים שחיו בעבר. הכלבים הללו הם שונים משלנו אבל כמותם אומנו אך הם לסייע לבעליהם להתגונן מפני אויביו. הערפל הוא זה שהמית את סמית ומוריס, אין כל ספק בכך. אנו היינו די קרובים אחד לשני ולכך לא הצליחו הצללים להגן על כולנו”.

האנשים נעצו את מבטיהם בצללים. קשה היה להם לשנות לפתע את דעתם אך יחד עם זאת היו מוכרחים להודות למראה עיניהם. פניהם שונו לפתע; המתיחות רפתה ותחושת הקלה השתררה עליהם.

“אך מה בנוגע להם?” שאל הוברד אחרי הפסקה קלה בהצביעו על העצמות סביב.

“אינני יודע מה המית אותם”, אמר באריאר “אך בדבר אחד אני בטוח – לא הצללים גרמו למותם”. הוא שקע בהרהורים כששאר האנשים עוקבים אחרי הבעת פניו מבלי להפריע לו – עדיין כיבדו את ידיעותיו שרכש בנסיון הרב, נסיון של שנים בחקר כוכבי.

לבסוף העלה באריאר חיוך על פניו, קם ממקומו ופנה ללכת לקראת הצללים הוא דיבר אליהם ברכות; הושיט להם את ידיו ומצמץ בשפתיו עד שהם התגודדו סביבו ודילגו וקיפצו כמשחקים. “כנראה שהיו גלמודים כל הזמן”. אמרו באריאר “בשומרם על עצמות בעליהם שניספו”.

“שם בפנים”, אמר אייקן בהצביעו על הפתח “מצאתי כמה כתובות משונות חרותות על קיר המערה. לא עיינתי מספיק היות ומצב רוחי לא התאים לכך – סבורני כעת כאילו נאספו כל אנשי הכוכב למקום זה על מנת למות כאן יחדיו והם השאירו כתובות אלה אחריהם כדי לספר משהו למי שיבוא אי־פעם הנה”.

“הבה נתבונן בהם”, אמר הוברד.

כולם, מלבד באריאר שנשאר לשחק עם הצללים־הכלבים, ירדו אל המערה בעקבותיו של אייקן. הוא כמעט ולא התעניין במה שראו שם בעת ששבו ויצאו מתוך המערה – משחקו עם צלליו־כלבלביו ענינוהו יותר. “הכתובות הללו”, אמר אייקן “אינן אלא ציורים כה ברורים עד שכל אחד מסוגל לקרוא אותן בנקל. אנשים אלה קיוו כנראה שיבוא יום במוקדם או במאוחר יותר, שמישהו יבוא הנה. על־כל־פנים בציורים הללו הם סיפרו מה קרה להם, או נכון יותר מה שעומר לקרות”.

אייקן הפסיק לרגע קט, מלטף בחיוך את אחד הצללים שהתקרב אליו.

“הכוכב”, המשיך אייקן "נכנס לפתע לתוך ענן עצום שהיווה מוות לכל בעל ריאה נושמת, וזוהי הסיבה שאף בעלי החיים הושמדו. רק היצורים ללא־ריאות נושמות נשארו בחיים. ועבורך באריאר… "

“כן?”

“הם מספרים על הצללים־הכלבים בציוריהם הם ציירו אותם כה בבהירות כך שאפילו זרים שיבואו הנה יבינו אותם”.

באריאר הניד בראשו, בהמשיכו לשחק עם הצללים הקופצים על ברכיו ומטפסים על כתפיו.

“כל הזמן הזה המתינו יצורים אלה למישהו שיבוא הנה ויוציאם מבדידותם, מישהו שיוכלו לשחק עמו”.

“יתכן והייתי פזיז מדי בדברי. ייתכן ונזכה בכל זאת שאיזה עולם חדש יאיר לנו את פניו. על־כל־פנים, נעים לדעת שאחרי שנים של טיסות מכוכב לכוכב מצאתי מקום אחד בו יש לנו גם ידידים ולא רק אויבים השונאים אותנו”.

בינתיים הוסיפו האנשים ענפים יבשים למדורות שכבו והצללים־הכלבים החלו מרקדים משימחה למראה האש המתנשאת.

באריאר התבונן בהם בפנים קורנות מאושר ושמחה והוא נראה כאילו מעמסת שנים ירדה מכתפיו. הוא נראה צעיר יותר כאדם שעמל כל חייו ושאף להגיע למטרה מסוימת, ורק כשכבר התיאש ממנה – השיג אותה…