8 יולי 1990

גם סוקרטס בעננים, תיאטרון ודרמה ביוון וברומא, מאת דבורה גילולה, הוצאת מאגנס, ירושלים, 1996, 245 עמודים מפולחן דיוניסוס לחשיבה יוצרת, מאת בלה שפר, עריכה יעקב סתר, הוצאת ירון גולן, תל־אביב, 1996, 133 עמודים

ספרה של דבורה גילולה, “גם סוקרטס בעננים”, אינו משקף כלל את גדולתה ופלאיותה החד־פעמית של הטרגדיה האתונאית, אלא זה לקט מקרי משהו, שולי וגחמני, כתוב ביובשנות. ואילו ספרה של הפסיכולוגית המנוחה בלה שפר, שהתמחתה בתיאטרון העתיק ומצאה בו זיקות לעבודתה התירפויטית, מלא בטעויות היסטוריות־פילולוגיות גסות. ובכל זאת משהו מן ההתלהבות החובבנית נוגע ללב בחיבורה, משהו שקורט ממנו היה מסייע לספר של גילולה

כה רבות הן מתנות־היוונים לתרבותנו עד שלמראית־עין ראוי להסס קודם שטוענים שהתיאטרון, הדרמה, היא מתנתם היפה ביותר. הדמוקרטיה, יטען מישהו, אינה פחות חשובה. אבל יקל לטעון שהתיאטרון האתונאי והדמוקרטיה האתונאית קשורים בקשר מהותי.

יש יסוד לסברה שהעלאת השחקן השני על הבמה – מפעלו החלוצי של אייסכילוס, לדברי אריסטו – סימן את המפנה הגדול ביותר בתולדות התרבות: המעבר מן היחיד לריבוי, מן המונולוג לדיאלוג, ממילא לשיח, ממילא לחיי חברה דמוקרטיים.

גם בלי טענות מופלגות כאלה, ההמצאה היוונית הזאת – התיאטרון (“המקום שבו רואים”) ומה שרואים, היינו הדרמה (מלשון “דראן”, לפעול, לעולל) – הנחילה לנו, במובן הקונקרטי, גוף של יצירות נפלאות, המרגשות עדיין מקץ כ-2500 שנה.

גדולתן המהותית של הדרמות היווניות גוברת על המרחק העצום שבינינו לבינן. “אנטיגונה”, הטרגדיה של סופוקלס, מוצגת כיום בשתי הצגות שונות בארץ, בתרגום מן המקור, ומרגשת את הצופה הישראלי שזרים לו מנהגי הקבורה של היוונים, ואין הוא מכיר את תולדות בית אדיפוס, מה שהכיר אולי (לא בהכרח) הצופה היווני.

אחד מפלאי־המשנה של פלא הדרמה הוא המשך הקצר כל כך של התחוללותו, ואף הגוף המצומצם כל כך של היצירה ששרדה. שלושה מחזאים: אייסכילוס, המייסד הנ"ל, סופוקלס, שהעלה על הבימה את השחקן השלישי – מהפכה פחות חשובה מזו של אייסכילוס, כי המעבר מן היחיד לריבוי הוא המעבר העקרוני – ואוריפידס, שכבר בני זמנו ראו בו את קברנה של הטרגדיה, ושנותרו אחריו 18 או לכל היותר 19 יצירות.

כך או כך, כל ההרפתקה הזאת של התיאטרון הטראגי היווני נתמשכה, לפחות מבחינתנו, פחות משבעים שנה: המחזה הראשון של אייסכילוס – כלומר: הראשון בעולם בכלל – “הפרסים” – הוא משנת 472 לפנה"ס, המחזה האחרון של אוריפידס, “באכחאי”, הועלה בשנת 405.

יש עוד קטעים וכותרים, של שלושת הגדולים ושל טראגיקנים אחרים: אבל בפועל אלה 33 ולכל היותר 34 מחזות, ותו לא. וזהו אל־נכון האוצר הגדול ביותר שהנחילה לתרבות המערב הספרות הקלאסית: מבחינות אחדות אוצר גדול יותר ובר־קיימא יותר מאשר האפוסים של הומרוס.

ויש עוד הפן השני של פלא הדרמה: פן הקומדיה. כאן היריעה הזמנית רחבה יותר, אף שמספר היצירות הגדולות מצומצם יותר. המחזאי הקומי היחיד של תור הזהב, אריסטופאנס, על 11 הקומדיות ששרדו, ומחזאי מוכר אחד של הקומדיה המאוחרת מננדרוס, שרק ארבעה מחזות כמעט־שלמים שלו בידינו.

אוצר הקומדיה היוונית שבידינו קטן אף מזה של הטרגדיה, ושוב, שני האוצרות בעלי הרוח ההפוכה קשורים זה בזה. כבר ב"המשתה" של אפלטון נאמר שבמהותן הטרגדיה והקומדיה חד הן.

התודעה שהקורפוס הספרותי הלא־גדול הזה הוא הנחלה היקרה ביותר של העת העתיקה לזמנים שאחריה באה מוקדם: כבר ביוון עצמה נראתה הטרגדיה כפרי־הילולים של התרבות האתונאית, והדיון הגדול הראשון בטרגדיה ובמחבריה הוא נושא חלקה השני של הקומדיה של אריסטופאנס “הצפרדעים”. אחר־כך החלו במחקר הסוגה האצילית אנשי הגות ומדע, מאריסטו ועד ימינו.

ייתכן שההכרה (וההוקרה) המוקדמת הבולטת ביותר בגדולת ההמצאה היוונית היא התיאטרון הרומי, שנולד כולו מתוך חיקוי הדגמים היווניים. מעניין שהקומדיה היא דווקא מושא החיקוי הבולט ביותר של ראשוני הסופרים הרומים, אף שידוע לנו גם על מחברי טרגדיות. בכל זאת השמות הבולטים הם פלאוטוס וטרנטיוס, שני חקיינים יצירתיים של הקומדיה החדשה היוונית.

מן הטרגדיות הרומיות נשמרו רק אלה של סנקה, בן המאה הראשונה לספירה, ונראה שטרגדיות אלה, כולן על נושאים השאובים מן המיתוס היווני, לא נועדו להצגה אלא לקריאה. כך או כך, ברומא החל מפעל החיקוי היצירתי של הדרמה היוונית – מפעל שהוא הדרמה המערבית כולה. מאז מצטרפת כל תרבות חדשה לחבורת היורשות של המסורת היוונית: החיקוי והתרגום הן שני האמצעים העיקריים של הצטרפות כזאת.

בארץ החל המשורר אהרן שבתאי, לפני כחמש־עשרה שנה, במפעל גדול של תרגום חדיש של הטרגדיות. בידיו האמונות תורגם כבר כשליש מן הטרגדיות. יש לקוות שביום מן הימים יושלם המפעל הזה, שימלא את מה שהחסירו, וישפר את מה שתירגמו המתרגמים משכבר, שתרגומיהם התיישנו עד ללא נשוא. מפי אנשים רבים שמעתי, במשך השנים, שרק תרגומיו של שבתאי גילו להם את גדולתה של הטרגדיה היוונית, שעד שקראו בהם היתה להם מדרש־פליאה או מצוות אנשים מלומדה בלבד.

דבורה גילולה, מרצה ללימודים קלאסיים, עורכת מזה כמה שנים, מטעם הוצאת מאגנס, סדרה של תרגומים עבריים חדשים מן הקומדיה העתיקה: כאן, בשבעה הכרכונים שכבר הופיעו, המתרגמות הן שונות, וגם ההצלחות בעייתיות יותר, אך על עצם הרעיון יש לברך. התרגומים הישנים של אריסטופאנס ושל מננדרוס (פרי עטו של יצחק זילברשלג) היו לא־מספקים כבר בעת הופעתם.

דבורה גילולה כינסה עכשיו בכרך אחד את מסותיה על התיאטרון ועל הדרמה היוונית והרומית. כל המאמרים הכנוסים כאן הופיעו לחוד כבר קודם, כמבואות לקומדיות שהופיעו בעריכתה, לעתים בתרגומה בסדרה הנ"ל, או בנוסחים אנגליים או ברבעון לדרמה “במה”, שהיא אחת משתי עורכותיו.

במבוא לספר היא כותבת: “בשל קוצר היריעה לא ניתן היה להתייחס אלא למבחר יצירות. הקורא ימצא שמפאת נטייתה של המחברת וחיבתה לכל הלצה ולכל דבר צחוק, זכו הקומדיות לייצוג גדול יותר”.

ואמנם כך הדבר: מסה אחת בספר עוסקת אמנם בטרגדיה גדולה, “אגממנון”, פרק אחד מתוך הטרילוגיה היחידה ששרדה, “האורסטאיה” של אייסכילוס, אך כל יתר המסות מתקשרות דווקא למסורת הקומית של התיאטרון העתיק. כך הדבר ביחס לשלוש הטרגדיות האחרות המעסיקות אותה: “פילוקטטס” של סופוקלס, “היפוליטוס” מאת אוריפידס, ו"אלקסטיס" מאת אוריפידס.

“פילוקטטס” הוא מחזה מוזר שסיומו הוא “בכי טוב”, ובכל מקרה “מהלך עלילתו הפוך ממה שמקובל להציג בטרגדיה: הגיבור עובר ממצב של חולי, שכחה וחרפה להצלחה ולכבוד”. גם “היפוליטוס” של אוריפידס אינו “טרגדיה טהורה” נוסח שני הגדולים שלפניו – והרי בהטמעת הטרגדיה ביסודות לא־טראגיים הואשם אוריפידס. גילולה מדגישה שבמהדורתו המוקדמת נמצא המחזה הזה “מביש וראוי לגנאי”, נוגד בעליל את הרוח הטראגית שהאתונאים הורגלו בה. ולבסוף, “אלקסטיס” שהוא שוב “מחזה הנוטה אל הקומי ודומה למחזה סאטירים יותר משהוא דומה לטרגדיה”, כדברי המלומדת.

כל יתר המסות העוסקות ביצירה הבודדת עוסקות בקומדיות – אם אלה של אריסטופאנס, שמתוך סיטואציה של אחת מהן (“העננים”) לקוח שמו של הקובץ – ואם אלה של המחזאים הקומיים של רומא.

מובן שאין להתווכח עם נטיית לב – אף כי קשה להבין ש"נטייה־לדבר־הלצה" היא דווקא שהפנתה את המלומדת לקומדיה העתיקה, שאינה מצחיקה ממש את בני זמננו. אך יש להדגיש, בכל זאת, לנוכח הספר הזה, שההישג הגדול, היצירה המפעימה באמת של התיאטרון הקלאסי, היא הטרגדיה. ספרים על הדרמה העתיקה נדירים הם על המדף העברי, ועל כן יש להביע אכזבה מכך שבספר הזה אין מסות המציגות את גדולתם של מחזות כמו “אנטיגונה” או “הפרסים” או “באכחאי”, או “אדיפוס המלך” (אמנם גילולה ערכה קובץ מאמרים על המחזה הזה) או “אדיפוס בקולונוס”.

בקצרה: בספר “גם סוקרטס בעננים” אין כל שיקוף לגדולתה ולפלאיותה החד־פעמית של הטרגדיה האתונאית, “הרחבה והקדושה כמו לב העולם”, כפי שתיאר אותה המשורר קוואפיס בשיר “הטרגדיה העתיקה”.

כינוס של מאמרים שכזה גורם לא רק לחזרות רבות – בייחוד מסות המבוא “תיאטרון ביוון העתיקה” ו"תיאטרון ברומא העתיקה" מסכמות חומרים המצויים במסות אחרות ואף במבוא הכללי – אלא לכך שמתקבל לקט מקרי משהו, שולי וגחמני, במקום שבו נחוץ לקורא העברי חיבור כולל על התיאטרון הקלאסי. זאת ועוד: הרצאתה היובשנית של גילולה חסרה את החן העשוי למשוך אל עולמה הקסום של הדרמה, גם הקומית.

כמעט בו־זמנית עם ספרה מופיע ספר מפרי עטה של הפסיכולוגית המנוחה בלה שפר, שהתמחתה בתיאטרון העתיק ומצאה בו זיקות לעבודתה התירפויטית. “מפולחן דיוניסוס לחשיבה יוצרת” הוא פרי העיסוק הזה, המשלב את התיאטרון עם התירפיה הקהילתית. מצד המחקר זו בעליל עבודתה של חובבת, וכאן הניגוד הברור בין ספרה לספר של גילולה.

למותר אפילו לציין שהספר מלא בטעויות היסטוריות־פילולוגיות גסות. הרי נראה שבלה שפר אף לא קראה יוונית, והיא מסתמכת על האנגלית בלבד בחקירותיה! ובכל זאת משהו מן ההתלהבות החובבנית נוגע ללב בחיבורה, משהו שקורט ממנו היה מסייע לספר של גילולה.

גם מצד נקודת־המוצא לוקה מאוד הספר של שפר. הוא שעון על תיאוריה נושנה, שאין לקבלה עוד, הרואה את הטרגדיה היוונית כפולחן. כך ראתה אותה אסכולת האנתרופולוגים של קיימברידג', שעל ממצאיה – וממצאי המלומד האוקספורדי גילברט מארי – נשענת שפר.

והרי אם גם נולדה הדרמה מתוך פולחן דיוניסוס, במצבה המוכר לנו אין בה כבר כל זכר לפולחן (ריטואל). הריטואל כל עיקרו בכך שהוא חוזר ונשנה באותה הצורה, ואילו הטרגדיה מצטיינת ברבגוניות תימטית וטכנית. ספרה של שפר הוא דוגמה לשימוש מסלף בתיאטרון, או בהבנה מסוימת שלו, לצרכים מודרניים של תירפיה.