אל יאשם יהודה / יהודה ליב גורדון

"חֲמָסִי עָלֶיךָ, יֹאמַר הַקּוֹרֵא,

וּבְסִפּוּרֶיךָ לֹא מָצָאתִי נָחַת,

כִּי כָל הָעוֹלָמוֹת שֶׁאַתָּה בּוֹרֵא

תָּשׁוּב תַּחֲרִיבֵם, תַּקְרִיבֵם לַשָּׁחַת.

מַדּוּעַ כָּל אַבִּירֶיךָ נִסְחָפוּ

וִיצֻרֶיךָ כַּצֵּל כֻּלָּם יֹאבֵדוּ?

טִפַּחְתָּם, רִבִּיתָם, טֹבוּ גַּם יָפוּ,

וּכְאֵילֵי אֲשָׁמוֹת לַטֶּבַח יֵרֵדוּ:

בַּת -שׁוּעַ הַנָּאוָה עַל הַפְּתָחִים מַחֲזֶרֶת,

הַיּוֹנָה הַתַּמָּה יְבָמָהּ שׁוֹמֶרֶת,

אֵשֶׁת אֲלִיפֶלֶט מִבֵּיתוֹ גֵּרַשְׁתָּ

וִילָדֶיהָ יְתוֹמִים חַיִּים נָטַשְׁתָּ,

אֶת קַלְמָן הַפֶּתִי עָצַרְתָּ בַּדֶּרֶךְ

וּבִתּוֹ הַבֹּגֶרֶת לָאִישׁ לֹא תַּתָּ;

אֶת יוֹסֵף שִׁלַּחְתָּ לַעֲבֹדַת פֶּרֶךְ,

אֶת אִמּוֹ הַעֲנִיָּה בְּלִי-עֵת הֵמַתָּ.

כָּכָה כָּל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ

הִפַּלְתָּ לְמַשּׁוּאוֹת, כַּחֲלָלִים דִּכֵּאתָ;

לֹא אַחַת מֵהֶן יָצְאָה לִרְאוֹת אוֹרָה –

אֵין זֶה כִּי אִם מֵרֹעַ לֵב וּמָרָה שְׁחוֹרָה!"

– אַל נָא, אָחִי, אַל תְּדַבֵּר אִתִּי קָשׁוֹת,

אַל נָא תִּפְקֹד עָלַי עֲוֹן הַנְּפָשׁוֹת!

גַּם לִבִּי יִכְאַב, גַּם נַפְשִׁי לִי מָרָה

עַל מַעֲשֵׂי יָדַי הַטּוֹבְעִים בְּיַם צָרָה,

אַךְ לֹא בִי הָאָשָׁם, לֹא עָלַי הַפְּקֻדָּה –

אִם זֹנֶה יִשְׂרָאֵל אַל יֶאְשַׁם יְהוּדָה!

אֲנִי אֵינֶנִּי בּוֹרֵא יֵשׁ מֵאַיִן,

צַיָּר אָנֹכִי וּבִימִינִי חֶרֶט,

אֵת אֲשֶׁר אֶרְאֶה עַיִן לַעַיִן

אוֹתוֹ אֲתָאֵר עַל לוּחַ בַּשֶּׂרֶד;

וּמָה אֶעֱשֶׂה אִם אַחַי הַיְּהוּדִים

יַרְאוּנִי רַק שַׁמּוֹת, רַק עֹנִי וּמְרוּדִים,

וּבְכָל פִּנּוֹת הָעָם מִמַּסָּד עַד הַטְּפָחוֹת

רַק דְּמָעוֹת נִגָּרוֹת וּבְכִי וַאֲנָחוֹת?!

עַל כֵּן אָמַרְתִּי אֶאֱסֹף דִּמְעוֹתֵינוּ

וַאֲשִׂימֵן בַּנֹאד, הֲלֹא בְּסִפְרָתֵנוּ,

לִהְיוֹת לָנוּ מִשְׁמֶרֶת לִבְנֵי בָנִים,

לַיּוֹם אֲשֶׁר יֵיטִיב הָאֵל אַחֲרִיתֵנוּ

וּמָחָה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים.